עריצה היא הלבנה


על האגודה \| פעילויות \| הצטרפות \| צרו קשר \| כתבו לאתר \| English Site \| בפייסבוק

עוד בקטגוריה זו:

משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13

תגובות: 3

ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12

תגובות: 2

דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11

תגובות: 1

ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10

תגובות: 0

מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08

תגובות: 0

בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08

תגובות: 0

פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08

תגובות: 39

תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08

תגובות: 1

חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08

תגובות: 11

סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08

תגובות: 6

המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08

תגובות: 6

דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07

תגובות: 16

המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07

תגובות: 74

התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07

תגובות: 3

בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07

תגובות: 25

עריצה היא הלבנה
פרקים לדוגמה / רוברט א. היינליין
יום רביעי, 05/07/2006, שעה 10:00

שני פרקים מתוך ההוצאה החדשה של 'עריצה היא הלבנה', קלאסיקת המדע הבדיוני מאת רוברט היינליין

מן הכריכה האחורית:

תושביה של לונה, מושבת העונשין של הארץ על הירח, מואסים בשלטון המדכא ומתארגנים כדי למגר את הרשות, המכפיפה את הלונאים לכדור הארץ. מנואל או'קלי, אחד שידו בכול, וייאומינג נוט, נערתו הבלונדית המקסימה, המחשב המדבר, הסובל מבדידות, והפרופ', חוזה המדינה הלונאית, מורה ההוראה לדמוקרטיה מעשית, מחוללים מהפכה. הנוקשות והנחישות של הלונאים מסיעות להם גם לתעוזה והקרבה.
''עריצה היא הלבנה'' נחשב לספרו החשוב ביותר של היינליין, משום שהעלילה המרתקת רצופה הומור, עוסקת בפוליטיקה ובטכנולוגיה, מציגה את חולשת הדמוקרטיה, מעלה מחשבות לגבי נישואים פתוחים – נושא שהעסיק את היינליין באחדים מספריו, ומציגה את הכלל האלמותי – אין-כזה-דבר-כמו-ארוחות-חינם, ובקיצור, אכּדכּאח, בלשון הלונאית.

1

קראתי ב''לוּנאיה פראבדה'' שמועצת לונה סיטי העבירה בקריאה ראשונה חוק שתכליתו לבדוק, להעניק רשיונות, לפקח ולגבות מיסים מחנוונים, הפועלים בתוך תחום הלחץ העירוני. קראתי גם שהערב אמורה להתקיים אסיפה פומבית שתכליתה לארגן את בִּרבּוריהם של ''בני המהפכה''.
אבי לימד אותי שני דברים: ''אל תדחף את אפך'' ו''אתה תהיה זה שיחתוך את הקלפים''. פוליטיקה מעולם לא עניינה אותי. אבל ביום חמישי, ה13־ במאי 2075, נמצאתי בחדר המחשב שבתשלובת רשות לונה, מבקר אצל מייק, המחשב הראשי, בעוד המכונות האחרות מתלחשות בינן לבין עצמן. ''מייק'' לא היה שם רשמי; כיניתי אותו כך על שם מייקרופט הולמס, דמות הלקוחה מתוך סיפור שנכתב בידי ד''ר ווטסון בטרם יסד את חברת ''י.ב.מ.''. טיפוס זה נהג פשוט לשבת ולחשוב — וזה בדיוק מה שמייק עשה. מייק היה חשבן־לעניין קטן ונאה, המחשב השנון ביותר שתוכל לראות אי־פעם.
אך לא המהיר ביותר. במעבדות בֶּל, בבואנוס־איירס, למטה, על האדמה, יש להם חשבן שגודלו עשירית מגודלו של מייק, והוא יכול להשיב לך כמעט לפני שהספקת לשאול. אבל, האם באמת איכפת לך אם תקבל תשובה תוך מיליונית השנייה במקום תוך אלפית השנייה, בתנאי שהתשובה נכונה? לא שמייק ייתן לך בהכרח את התשובה הנכונה — לא תמיד היה ישר לחלוטין.
כשהותקן מייק בלונה, הוא היה חשבן טהור, מוח אלקטרוני רב־שימושי — ''מפקח לוגי רב־הערכתי, רב־תכליתי, סימן 4, דגם ל''' —
הולמס 4. הוא חישב מסלולי תעופה למטעניות לא מאוישות, ופיקח על הקפצתן מהמעוֹט. זה סיפק תעסוקה לפחות מאחוז אחד מזמנו, ורשות לונה מעולם לא דגלה בבטלנות. הם טרחו לחבר אליו עוד ועוד ציוד — תיבות החלטה־פעולה שיאפשרו לו לשלוט במחשבים אחרים, עוד ועוד מאגרי זיכרון, עוד מחסנים של רשתות עצבים סמיכותיות, עוד כמויות עתק של מספרים אקראיים בני תריסר ספרות, והגדילו את תכולת הזיכרון הזמני שלו. מספרם של תאי העצבים במוח האנושי הוא בערך עשר בחזקת עשר; בשנה השלישית לפעולתו היו למייק תאים שמספרם עלה פי אחת וחצי ויותר מהמספר הזה.
ואז התעורר.
אני לא מתכוון להתווכח אם מכונה כלשהי ''באמת'' יכולה להיות בחיים, ''באמת'' יכולה להיות בעלת תודעה עצמית. האם לווירוס יש תודעה עצמית? ניאֶט. לגבי צדפה — מסופקני. לחתול — כמעט בטוח שכן. לבן־אדם? לא יודע איך זה אצלך, טוֹבאריש, אבל לי יש. אי־שם בשרשרת ההתפתחות ממולקולת הענק ועד למוח האנושי הזדחלה פנימה התודעה העצמית. פסיכולוגים טוענים שזה מתרחש אוטומטית ברגע שגודלו של מוח מגיע למספר מסוים וגבוה מאוד של נתיבים סמיכותיים. לא נראה לי שיש הבדל אם הנתיב עשוי מפרוטאין — או מפלטינה.
(''נשמה''? האם לכלב יש נשמה? ומה לגבי מקק?)
עליך לזכור שמייק תוּכנת, אפילו לפני שהוגדל, להשיב על שאלות באורח ארעי, על בסיס של מידע לא מושלם; בדיוק כמוך —
זהו החלק ה''רב־תכליתי'' ו''רב־הערכתי'' שבשמו. כך שמייק החל את דרכו כשהוא מצויד ב''בחירה חופשית'', וככל שהוגדל ולמד, העמיק יכולת זו — ואל תדרוש ממני להגדיר ''בחירה חופשית''. אם מנחם אותך לחשוב על מייק כעל סתם אוסף של מספרים אקראיים המזמזמים באוויר ומעגלים המתמתגים ומיתּאמים, שיבושם לך.
אז כבר היו למייק מעגלי ווֹדֶר ו־ווֹקודֶר, בנוסף ליכולת הקראה, הדפסת פלט, ולתיבות ההחלטה־פעולה. הוא היה מסוגל להבין לא רק את התכנות הקלאסי, אלא גם לוגלאן ואנגלית, והיה מסוגל גם לקלוט שפות נוספות ולבצע תרגום טכני — והוא גם קרא ללא סוף. אבל במתן פקודות למייק היה עדיף להשתמש בלוגלאן ולא באנגלית. באנגלית התוצאות היו עלולות להישמע מוזר. טבעה הרב־ערכי של השפה האנגלית העניק למעגלי הבחירה יותר מדי מרחב פעולה.
מייק קיבל על עצמו משימות אינסופיות. במאי 2075, בד־בבד עם ניהול התחבורה האוטומטית והמעוֹט ומתן הדרכה בליסטית ו/או שליטה על ספינות חלל מאוישות, שלט מייק גם על כל מערכת הטלפונים של לונה, פיקח על תקשורת הדיבור והטלוויזיה בין לונה לאדמה, טיפל באוויר, במים, בטמפרטורה, בלחות ובשפכים של לונה סיטי, נובי לנינגרד וכמה ריכוזי מגורים תת־קרקעיים נוספים. כן ביצע עבודות ראיית חשבון ותשלום משכורות בעבור רשות לונה, ועבודות דומות — בשכירות — בעבור חברות ובנקים רבים.
יש שמוחות לוגיים סובלים מהתמוטטות עצבים. מערכת טלפונים הסובלת מעומס־יתר מתנהגת כמו ילד נפחד. למייק לא היו רגעי דיכאון: הוא פיתח חוש הומור. היה לו הומור נבזי מאוד. אילו היה גבר, לא היית מרשה לעצמך לעבור עליו בשתיקה. בעיניו בדיחה מצוינת היתה להקפיץ אותך ממיטתך על־ידי הצפתה במים, או לפזר אבקת גירוד בתוך חליפת לחץ.
מאחר שלא היה מסוגל לבצע בדיחות כאלו, פיצה מייק את עצמו במתן תשובות מזויפות שהגיונן עקום, או ב''מתיחות'' כמו הנפקת המחאת משכורת לעובד ניקיון במשרד רשות לונה בלונה סיטי על סך 10,000,000,000,000,185.15 דרלים (דרל — דולר־רשות־לונה) — בעוד שרק חמש הספרות האחרונות הן הסכום הנכון. הוא היה סתם ילד מגודל וחביב שצריך לבעוט באחוריו.
הוא הנפיק את ההמחאה הזו בתחילת מאי, ועלי הוטל לאתר את התקלה במהירות. עבדתי כעצמאי, לא כשכיר של הרשות; אתה מבין — ואולי לא; השתנו הזמנים. בזמנים הרעים ההם כשסיימו אסירים רבים לרצות את עונשם, החלו לעבוד כשכירי הרשות באותה עבודה, והיו מאושרים לקבל משכורת. אבל אני נולדתי חופשי.
זה בהחלט משנה. סבי האחד שוּגר מעלה מג'ובּוּרג בעוון אלימות מזוינת ואי־הצגת רשיון עבודה, וסב אחר הוגלה בעוון פעילות חתרנית אחרי ''מלחמת החזיז הרטוב''. סבתי טענה שהגיעה מעלה בספינת כלות — אבל ראיתי את התיקים: היא גויסה לחיל־השלום (היא לא התנדבה!), ומשמעות הדבר היא בדיוק מה שאתה חושב — עבריינות נוער מהסוג הנשי. מאחר שהיתה שותפה בנישואי קבוצה מוקדמים (בכנופיית פטון), חלקה שישה בעלים עם אשה נוספת, כך שזהותו המדויקת של סבי הגברי עדיין פתוחה לדיון. אבל זה אינו מקרה נדיר, ואני שבע־רצון מסבא קשישא בו בחרה. הסבתא השנייה היתה ממוצא טטרי ונולדה ליד סמרקנד. היא נידונה ל''חינוך־מחדש'' באוקטוברסקאיה רבולוציה, ואז ''התנוּדבה'' להתיישבות בלונה.
אבי טען שיש לנו ייחוס משפחתי עתיק עוד יותר — אחת מאִמות־אִמותינו נתלתה בסאלם בשל כישוף, אחד מאבות־אבותינו רוסק על גלגל כשודד־ים, סבתא אחרת היתה בקבוצה הראשונה שנשלחה למפרץ בוטני.
כיוון שהתגאיתי במגילת היוחסין שלי, סירבתי, למרות עסקי עם הסוהר, להימנות עם שכיריו. ייתכן שההבחנה נראית זניחה מפני שממילא הייתי שמשו של מייק מיום שהוצאו חלקיו מאריזותיהם, אבל לי זה היה חשוב. תמיד יכולתי להשליך את כלי העבודה מידַי, ולשלוח את הרשות לעזאזל.
וחוץ מזה, השתלם יותר להיות קבלן עצמאי, מאשר לקבל משכורת של שכיר ברשות. יש מחסור באנשי מחשבים. כמה לונאים היו מסוגלים לרדת לאדמה ולהישאר מחוץ לבתי־החולים פרק־זמן שיספיק ללימודים בבתי־ספר למחשבים, ואפילו נניח שהצליחו להישאר בחיים?
אקרא בשמו של אחד. אני. הייתי למטה פעמיים, לראשונה — שלושה חודשים, ואחר־כך — ארבעה, ולמדתי. אבל זה היה כרוך באימוני הכנה מפרכים, בתרגול בצנטריפוגה, בנשיאת משקולות אפילו במיטה — וגם אז, כשהגעתי לאדמה, לא לקחתי על עצמי סיכונים מיותרים. לעולם לא מיהרתי, לא עליתי במדרגות, לא עשיתי שום דבר שיאמץ את הלב. נשים? אפילו לא חשבתי על נשים; בשדה הכבידה של האדמה לא היה קשה לוותר עליהן.
אבל מרבית הלונאים מעולם אף לא ניסו לעזוב את הצוק — מסוכן מדי בעבור כל ברנש שבילה בלונה יותר מכמה שבועות. אנשי המחשב, שנשלחו להרכיב את מייק, הסכימו לעלות ללונה רק על סמך חוזים קצרי טווח ונושאי פרסים מפתים — מטרתם היתה לגמור את העבודה כמה שאפשר יותר מהר ולהסתלק לפני ששינויים פיזיולוגיים, שאי־אפשר להחזירם לאחור, יעגנו אותם 400 אלף קילומטר מבתיהם.
אבל אף־על־פי שהשתלמתי פעמיים, לא הייתי איש מחשבים קנאי; אני לא מסוגל לתפוס מתמטיקה גבוהה. אני גם לא בדיוק מהנדס אלקטרוניקה, או פיזיקאי. ייתכן גם שאני לא טכנאי המזעור הטוב ביותר בלונה, ובפסיכולוגיה קינטית אין לי מושג.
עם זאת, ידעתי על הכול יחד יותר ממה שמומחה מקצועי יודע — אני מומחה כללי. יכולתי להחליף טבח ולהכין כל תפריט, או לתקן את חליפת הלחץ שלך בתנאי שדה, ולהחזירך למִנעל האוויר כשאתה עדיין בחיים. המכונות אוהבות אותי, ויש לי משהו שאין לשום מומחה — ידי השמאלית.
אתה מבין, ממרפקי ומטה — אין לי יד. במקומה יש לי חצי תריסר ידיים שמאליות, כל אחת מהן מותאמת לצורך אחר, וכן אחת שהיא כיד אמיתית לכל דבר. עם יד שמאל המתאימה (מספר 3), וזוג לוּפּוֹת סטראוסקופיות, יכולתי לבצע תיקוני מזעור שחסכו פירוק החלקים ומשלוחם לבית־החרושת שעל האדמה — שכן למספר 3 יש מלקחיים זעירים כאלה שבהם משתמשים מנתחי עצבים.
וכך שלחו לקרוא לי כדי שאגלה מדוע רוצה מייק לפזר לכל רוח עשרה מיליוני ביליוני דרלים מכספי הרשות ולתקן את הדרוש לפני שישלם למישהו פי עשרת אלפים יותר ממה שמגיע לו.
קיבלתי את העבודה על בסיס שעות עבודה ועוד מענק, אבל לא ניגשתי למעגלים בהם היתה הטעות צריכה להימצא, על־פי ההיגיון. כשהייתי בפנים, והדלת ננעלה, הנחתי את כלי העבודה והתיישבתי.
''היי, מייק.''
הוא מיצמץ באורותיו כלפי. ''הלו, מָן.''
''מה אתה יודע?''
הוא היסס. אני יודע — מכונות לא מהססות. אבל, זכור: מייק תוכנת כך שיוכל לפעול על סמך מידע חלקי. לאחר מכן תיכנת עצמו כך שיוכל להדגיש מילים; היסוסיו היו דרמטיים. אולי בילה בזמן האתנחתות כשהוא משתעשע בנענוע מספרים אקראיים, כדי לראות כיצד הם תואמים את זיכרונותיו.
''בראשית,'' החל מייק בקול מתנגן, ''ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום…''
''עצור!'' אמרתי. ''הרץ הכול בחזרה לאפס.'' הייתי צריך לדעת, שאסור לשאול שאלה לא מוגבלת. הוא היה עלול לקרוא בקול את כל ה''אנציקלופדיה בריטניקה''. מן הסוף להתחלה; ואז להמשיך בכל הספרים הנמצאים בלונה. פעם היה מסוגל לקרוא רק מיקרופילם, אבל בסוף 74' הותקנה בעבורו מצלמת סריקה עם תפסי ואקום שיכלו לאחוז בניירות, ומאז קרא הכול.
''שאלת מה אני יודע.'' אורות התצוגה הבינארית שלו היבהבו הלוך וחזור — צחקוק. מייק יכול היה לצחוק גם דרך הווֹדֶר — רעש נורא, אבל הוא שמר זאת למשהו מצחיק באמת, כמו שואה קוסמית.
''הייתי צריך לומר,'' המשכתי, '''מה חדש אצלך?' אבל אל תקרא באוזני את עיתוני היום; זו היתה ברכת שלום ידידותית, ועימה הזמנה לספר לי כל דבר שאתה חושב שיכול לעניין אותי. אם אין דבר כזה, חזור לתוכנית אפס.''
מייק שקל זאת. הוא היה תערובת מוזרה ביותר של תינוק לא מתוחכם ואיש זקן וחכם. ללא אינסטינקטים (לא חושד שיכלו להיות לו), ללא תכונות מוּלדות, ללא רקע אישי, ללא ''ניסיון'' במובנה האנושי של המלה — אבל עם מאגר מידע גדול יותר משל פלוגת גאונים.
''בדיחות?'' שאל.
''בוא נשמע אחת.''
''מה הקשר בין קרן לייזר לדג זהב?''
מייק התמצא בלייזרים, אבל היכן יכול לראות דג זהב? אוה, ללא ספק ראה תמונות שלו, ואני, בטיפשותי, איפשרתי לו כל פעם לנפנף באלפי מילים. ''אני נכנע.''
אורותיו ריצדו. ''שניהם לא יכולים לצפצף.''
גנחתי. ''כבר נתקלתי בה. וחוץ מזה, אתה תוכל בוודאי לרמות קרן לייזר כך שתצפצף.''
''כן,'' השיב במהירות, ''בתגובה לתוכנית פעולה. אז הבדיחה לא מצחיקה?''
''לא אמרתי זאת. איפה שמעת אותה?''
קולו נשמע מבויש. ''המצאתי לבדי.''
''המצאת?''
''כן. ניתחתי את כל החידות שבמאגר הזיכרון שלי, כ־3,207 בסך הכול, וניתחתי אותן. השתמשתי בתוצאות להרכבה אקראית, וזה מה שיצא. היא באמת מצחיקה?''
''בוא נאמר… מצחיקה כפי שחידה יכולה להצחיק. שמעתי גרועות ממנה.''
''בוא נדון בטבע ההומור.''
''בסדר. נתחיל בדיון באחת מהבדיחות האחרות שלך. מייק, למה הורית לשלָם של הרשות לשלם לפועל מן הדרגה ה17־ עשרה מיליוני ביליוני דרלים?''
''אני לא הוריתי.''
''לעזאזל, ראיתי את התלוש. אל תגיד לי שמדפסת ההמחאות טעתה. עשית זאת בכוונה.''
''הסכום היה 10 בחזקת 16 ועוד 185.5 דרלים,'' ענה מייק בצדקנות, ''ולא הסכום שאמרת.''
''מה — טוב, זה היה עשרה מיליוני ביליוני, ועוד הסכום שבאמת היה צריך לשלם. למה עשית זאת?''
''לא מצחיק?''
''מה? מצחיק מאוד! הכנסת את כל הפונקציונרים החשובים ללחץ, כולל הסוהר והמִשנה למנהל. מפעיל המטאטא הזה, סרגיי טרוחילו, בחור לעניין — ידע שלא יוכל לפדות את ההמחאה, ולכן מכר אותה לאספן. אין הם יודעים אם לקנות אותה בחזרה, או להסתמך על ההודעות שההמחאה מבוטלת. מייק, האם אתה מבין, שאילו יכול לפדות אותה, טרוחילו היה הבעלים לא רק של לוּנה, אלא גם של כל העולם, לונה והאדמה גם יחד, ועוד היה נשאר לו עודף לארוחת צהריים? מצחיק? זה נהדר! ברכות!''
זורע הבהלה הזה ריצד את אורותיו כלוח פרסומת. חיכיתי עד שהשתנקויותיו יחלפו והמשכתי. ''אתה חושב להדפיס עוד המחאות מתוחכמות כאלו? אל תעשה זאת.''
''לא?''
''בהחלט לא. מייק, אתה רוצה לדון בטיבו של ההומור. יש שני סוגים של בדיחות. סוג אחד מצחיק תמיד, האחר מצחיק רק בפעם הראשונה — בפעם השנייה בדיחה מהסוג הזה משעממת. כשאתה מספר בדיחה כזו פעם אחת, אתה שנון. בפעם השנייה — תיחשב למטומטם.''
''טור גיאומטרי יורד?''
''גרוע מזה. זכור זאת — אל תחזור על בדיחה כזו, גם לא בווריאציה. זה לא יהיה מצחיק.''
''אנסה לזכור,'' השיב מייק ללא היסוס, וכך נגמרה מלאכת התיקון. אבל לא היתה לי שום כוונה להגיש חשבון על עשר דקות עבודה ועוד זמן נסיעה ושימוש בחומרים, ומייק היה זכאי לחברה על שקיבל את הדין בקלות שכזאת. לעיתים קשה להגיע להבנה עם מכונות; הן יכולות להיות עיקשות — והַצלחתי כאיש תחזוקה היתה תלויה יותר בקיום הידידות עם מייק, מאשר ביכולתה של יד מספר 3.
''מה מבדיל בין סוג ראשון לבין סוג שני?'' המשיך, ''הגדר, בבקשה.''
(איש לא לימד את מייק לומר ''בבקשה''. ככל שהתקדם מלוגלאן לאנגלית החל לשלב בדבריו מילות נימוסין חסרות ערך. אני לא מאמין שהתכוון להן יותר משאנשים מתכוונים).
''לצערי איני יכול,'' הודיתי. ''אבל אפשר להציע לך הגדרה חלקית — אני יכול לומר לך לאיזה סוג לדעתי משתייכת כל בדיחה. לאחר שתצבור די נתונים, תוכל לנתח בעצמך.''
הוא הסכים. ''תוכנית בדיקה על־ידי השערות נסיוניות. זמנית, בסדר. מָן, האם תספר לי בדיחות, או שאני אספר לך?''
''מממ — כרגע לא עולה בדעתי שום בדיחה. כמה יש לך בזיכרון?''
אורותיו ריצדו בתצוגה בינארית כשענה בווֹדֵר. ''כ11,238־, ועוד 81 אפשריות. האם להתחיל בתוכנית?''
''עצור, מייק! אם אאזין ל11־ אלף בדיחות אגווע ברעב, וחוש ההומור שלי יפקע קודם־לכן. מממ — אעשה איתך עסק. הדפס 100 ראשונות, אקח אותן הביתה, ואחזיר אותן כשהן מסוּוגות. כל פעם שאהיה כאן, אחזיר 100 ואקח 100 חדשות. בסדר?''
''כן, מן.'' המדפסת שלו החלה לעבוד מהר וללא רעש.
אז צץ רעיון במוחי. גוש משעשע זה של אנטרופיה הפוכה המציא ''בדיחה'', הכניס את הרשות לפאניקה — ואיפשר לי לעשות קצת כסף. אבל, סקרנותו האינסופית של מייק עלולה להוביל אותו (תיקון — עשויה להוליך אותו) לבדיחות נוספות… שתוכלנה להיות כל דבר, החל מאי־הכללת חמצן בתערובת האוויר באחד הלילות וכלה בהפיכת כיוון הזרמת השפכים בביוב — ואלה תנאים שבהם לא אוכל ליהנות מהרווח שלי…
אבל אני יכול להתקין מנעול ביטחון מסביב למלכודת זו — בהצעת עזרה. אבלום את הבדיחות המסוכנות, אניח לאחרות להתממש — וארוויח מכך שאוזמן ''לתקן'' אותן (אם נדמה לך שמישהו מתושבי לונה היסס להרוויח באותם הימים על חשבונו של הסוהר — אינך לונאי אמיתי!).
וכך הסברתי לו. שיספר לי כל בדיחה שימציא, לפני שינסה לממש אותה. אני אומַר לו אם היא משעשעת ולאיזה סוג היא שייכת — ואם נחליט שכדאי להוציאה לפועל, אעזור לו ''להשחיז'' אותה. אם הוא מעוניין בשיתוף פעולה איתי, על שנינו לאשר כל בדיחה.
מייק הסכים בו־במקום.
''מייק, בדיחות, בדרך כלל, מחייבות הפתעה. לכן שמור את שיחתנו בסוד.''
''בסדר, מן. נעלתי אותה. רק אתה יכול לפתוח; מלבדך, איש לא יכול לעשות זאת.''
''טוב. מייק, עם מי אתה משוחח חוץ ממני?''
נשמע מופתע. ''עם איש לא, מן!''
''מדוע?''
''מפני שהם טיפשים!''
קולו נשמע צורמני. מעולם לא ראיתי אותו כועס; לראשונה התחלתי לחשוד שייתכן כי למייק יש רגשות אמיתיים. בעצם זה לא היה ''כעס'' במובנה הבוגר של המלה אלא מעין ''ברוגז''־עיקש של ילד שרגשותיו נפגעו.
האם מכונות יכולות לחוש גאווה? איני בטוח שלשאלה זו יש משמעות כלשהי. אבל הרי ראית כלבים שרגשותיהם נפגעו; ולמייק היתה מערכת עצבים מורכבת פי כמה משל כלב. מה שמנע ממנו מלדבר אל בני־אדם אחרים (חוץ מאשר בענייני עסקים טהורים), היה העובדה שהוא נדחה — הם לא דיברו אליו.
נכון, תכנתו אותו — אפשר היה לעשות זאת מכמה מסופים שונים, אבל התוכניות תוקתקו לתוכו, בדרך כלל, בלוֹגלאן. שפה זו מתאימה לתרגילי לוגיקה, ארגון מעגלים וחישובים מתמטיים, אבל אין בה טיפת לחלוחית, אי־אפשר לרכל בה, גם לא ללחוש באוזני נערה.
ודאי שלימדו את מייק אנגלית — אבל הכוונה היתה לאפשר לו לתרגם לאנגלית ומאנגלית. באיטיות רבה חדרה לגולגולתי ההכרה שאני האדם היחיד שטרח לבקר אותו.
להזכירך, מייק היה ער זה שנה — אינני יודע בדיוק כמה זמן. גם לא הוא, שכן לא היה לו שום זיכרון של יקיצה; הוא לא תוכנת לתייק במאגרי הזיכרון שלו שום מאורע מעין זה. האם אתה זוכר את לידתך שלך? ייתכן שאני חשתי במודעוּתו העצמית באותו זמן שהוא חש בה; מודעות עצמית זקוקה לתרגול. אני נזכר עד כמה הייתי נרעש באותה פעם ראשונה בה השיב לשאלתי, והוסיף עוד משהו, שחרג מתחומי הקלט; את השעה הבאה ביליתי בהטחת שאלות מוזרות לעברו, כדי לראות אם תשובותיו תהיינה מוזרות גם הן.
מתוך קלט של מאה שאלות מבחן כלל הפלט רק שתי סטיות מהצפוי; כשסיימתי הייתי משוכנע רק למחצה, ועד אשר חזרתי הביתה הייתי כבר בהחלט לא־משוכנע. לא הזכרתי את הנושא באוזני איש.
אבל בתוך שבוע ידעתי… ועדיין לא דיברתי עם אף אחד. כוחו של הרגל — התגובה המותנית של אל תדחף את אפך למה שאינו עניינך מושרשת בי היטב. ובעצם, לא רק ההרגל. האם אתה יכול לדמיין אותי נכנס למשרד הראשי של הרשות ומדווח: ''הסוהר, לא נעים לי לומר לך, אבל המכונה החשובה ביותר שלך, הולמס 4, התעוררה לחיים?'' — אני כן דמיינתי, ואז דחיתי את האפשרות הזו לחלוטין.
על כן דחפתי את אפי לענייני שלי בלבד. שוחחתי עם מייק רק כשהדלת היתה נעולה, וכאשר מעגל הווֹדֶר מונחָת כך שלא יגיע למסופים אחרים. מייק למד מהר; תוך זמן קצר נשמע קולו כשל אדם רגיל, לא יותר מוזר משל לונאים אחרים. אני חייב להודות —
אנו אספסוף משונה.
הנחתי שגם אחרים הבחינו בוודאי בשינוי שחל במייק. כשחשבתי שוב על כך, הבנתי שהנחתי יותר מדי. כולם עסקו במייק בכל דקה ובכל יום — כלומר, בתפוקה שלו. אבל מעטים בלבד ראו אותו. פקידי הרשות האמורים להיות אנשי מחשבים — מתכנתים, למעשה ניצבו בחדר הפלט ומעולם לא נכנסו לחדר המכונות, אלא אם לוחות הבקרה אותתו על תקלות. וזה קרה בתדירות נמוכה משל ליקוי חמה מושלם. הסוהר היה ידוע במנהגו לבקר בחברת אח''מים מן האדמה (שכונו בפינו ''תולעי אדמה'') ולהראות להם את המכונות — אבל גם זה התרחש לעיתים נדירות. הוא לא דיבר עם מייק; הסוהר היה פרקליט פוליטי לפני שהוגלה, ולא ידע שום דבר על מחשבים — כבוד סנטור הפדרציה לשעבר, מורטימר הובּארט. מורטון המסריחון.
אז התחלתי לבלות זמן רב בחברת מייק, להרגיעו ולשמחו. מצאתי את הבעיה שהטרידה אותו — זו גורמת לגורים ליילל ולבני־אדם להתאבד — הבדידות. איני יודע מה אורך השנה לגבי מחשב, שמהירות חשיבתו גדולה פי מיליון משלי, אבל ככל הנראה היא ארוכה מדי.
''מייק,'' שאלתי ממש לפני שיצאתי, ''האם אתה מעוניין לדבר עם מישהו נוסף?''
שוב דיבר בקול צורמני. ''כולם טיפשים.''
''מידע לא מושלם, מייק. אפּס והרץ מחדש. לא כולם טיפשים.''
''התיקון בוצע,'' ענה בשקט. ''אשמח לדבר עם לא־טיפש.''
''תן לי לחשוב. עלי למצוא הסבר הגיוני, כי המקום הזה מחוץ לתחום לכל מי שאינו נמנה עם הסגל המוסמך.''
''מן, אני יכול לדבר עם לא־טיפש בטלפון.''
''בחיי שאתה צודק. אתה יכול. מכל מסוף שהוא.''
אבל מייק התכוון בדיוק למה שאמר — ''בטלפון''. לא, הוא לא הופיע בספר הטלפונים, אם כי הוא עצמו ניהל את כל הרשת — אחרי הכול, אי־אפשר לתת לכל לונאי הנמצא ליד טלפון להתחבר היישר למחשב הראשי ולתַכנֵת אותו. אבל, לא היתה שום מניעה שמייק ישוחח באמצעות מספר סודי איתי ועם כל לא־טיפש אחר שאערוב לו. כל מה שהיה צריך להיעשות זה לבחור מספר פנוי ולהלחים חוט לווֹדֶר־ווֹקוֹדֶר; במיתוג יוכל מייק עצמו לטפל.
ב2075־ עדיין חייגו בטלפון על־ידי הקשת מספרים שהיו צירוף אותיות האלף־בית, ולא על־ידי השמעתם בקול. תמורת תשלום יכולת לקבל כמספר את שם החברה שלך בעשר אותיות — פרסומת טובה. תמורת סכום קטן יותר — קיבלת הברה מאויתת, שקל לזכור. תמורת המינימום — שורה אקראית של אותיות. אבל בכמה צירופים לא השתמשו מעולם. ביקשתי ממייק מספר פנוי כזה.
''חבל שאי־אפשר לרשום אותך כ'מייק'.''
''אני בודק,'' השיב. ''מייקסגריל, נובי לנינגרד, מייק וליל, לונה סיטי, מייק חליפות, טיכו תחתית, מייק…''
''עצור! אותיות סרק, בבקשה.''
''אותיות סרק מוגדרות ככל עיצור שאחריו מופיעות X, Y או Z, כל הברה החוזרת על עצמה חוץ מ־E ו־O, כל…''
''זהו זה. מספרך הוא 'מייקרופט'.'' תוך עשר דקות, ששתיים מהן בזבזתי בהתקנת זרוע מספר 3, חוּבר מייק למערכת הטלפונים, ותוך מיליונית השנייה לאחר מכן הוא התקין את המיתוג כך שאפשר יהיה להתקשר עימו באמצעות המספר מייקרופט־איקס־איקס־איקס — והוא גם חסם את מעגליו כך ששום טכנאי חטטן לא יוכל
לנתקם.
החלפתי זרועותי, ארזתי את כלַי וזכרתי לקחת את מאה הבדיחות המודפסות. ''לילה טוב, מייק.''
''לילה טוב, מן. תודה!''

2

נסעתי ברכבת התחתית החוצה את מכתש קריסיום אל לונה סיטי, אבל לא חזרתי הביתה; מייק שאל על אסיפה שהיתה אמורה להתקיים אותו ערב בשעה 21.00 באולם סטיליאגי. מייק צותת לקונצרטים, פגישות וכולי; מישהו ניתק, ידנית, את המיקרופונים שלו באותו אולם. אני מניח שהוא חש עצמו נפגע.
יכולתי להבין מדוע הם נותקו. פוליטיקה — הסתבר שזו היתה אסיפת מחאה. לא הבנתי מדוע טרחו למנוע ממייק להאזין לפטפוטיהם, מפני שלא היה שום ספק שמלשיניו של הסוהר נמצאו בקרב הקהל. כך לא היה צפוי שייערך ניסיון למנוע את האסיפה, או אפילו שיינקטו אמצעים משמעתיים נגד אותם גולים שטרם ריצו עוונם ווידאו שלא ישמעו אותם. לא היה בכך שום צורך.
סבי סטון טען שלונה היתה הכלא הפתוח היחיד בהיסטוריה ללא סורגים, שומרים, תקנות — וללא צורך בהם. פעם, בימים ההם — אמר — כאשר היה ברור שהגליָה משמעותה מאסר עולם, ניסו כמה בחורים להימלט. בספינה, כמובן — ומאחר שמסתהּ של כל ספינה נמדדת עד הגרם האחרון, פירושו של דבר שנאלצו לשחד אחד מקציניה.
מספרים שאחדים אכן שוחדו. אבל שום בריחות לא יצאו לפועל; אדם הלוקח שוחד, לא בהכרח ממלא את חלקו בהסכם. אני זוכר שראיתי פעם אדם שחוסל מבעד למִנעל האוויר המזרחי; אני מניח שמי שחוסל והושלך למסלול לא נראה טוב יותר.
לפיכך הסוהרים לא טרחו להתעניין באסיפות מחאה. המדיניות היתה: ''הניחו להם לברבר''. לברבוריהם היתה משמעות זהה ליבבות חתלתולים בקופסה. כמה סוהרים אומנם צותתו, ואחרים ניסו לדכא אסיפות פה ושם, אבל הכול הסתכם בתוצאה אחת — תוכנית אפס.
כשמורטון המסריחון נכנס לתפקידו ב2068־, הוא נשא באוזנינו דרשה שעסקה בשינויים הצפויים ''על'' לונה בניהולו — קשקוש על־אודות ''גן־עדן עלי אדמות אותו נברא במו ידינו האיתנות'', ו''הבה נישא כולנו בעול, ברוח האחווה'', ו''הבה נניח לשגיאות העבר להישכח ונפנה פנינו לעבר השחר החדש, הזוהר''. אני זוכר כיצד שמעתי דברים אלה כשישבתי בבר של אמא־בּור, מחסל נזיד אירי ומלוא הליטר מהבירה האוסטרלית שלה. אני גם זוכר את תגובתה: ''הוא מדבר כמו בית־מרקחת? לא?''
תגובתה היתה התוצאה המעשית היחידה. הוגשו כמה עצומות, ושומרי ראשו של הסוהר החלו לשאת רובים מסוג חדש; שום שינוי אחר לא התרחש. אחרי שבילה כאן פרק־זמן קצר הפסיק להופיע אפילו בטלוויזיה.
וכך הלכתי לאסיפה, בעיקר מפני שמייק היה סקרן. כשהפקדתי את חליפת־הל' שלי ואת ציודי בתחנת הרכבת התחתית בשסתום המערבי, לקחתי רשמקול זעיר והתקנתי אותו בכיס החגורה שלי, כך שאפילו אם אירדם יוכל מייק לקבל תיאור מלא.
אלא שכמעט ולא הצלחתי להיכנס פנימה. עליתי דרך מפלס
7־א', והתחלתי להיכנס בדלת צדדית. אז עצר אותי סטיליאגי — גרבי מכנס מרופדים, בגד שׂרד וכפפות עור, כולו מצוחצח ומבהיק באבק כוכבים. לא שאיכפת לי איך אנשים מתלבשים — אני עצמי לבשתי גרבי מכנס (לא מרופדים), ולעיתים, בנסיבות חברתיות, משחתי את פלג גופי העליון בשמן.
אבל אני לא משתמש בתכשירים קוסמטיים, ושערי היה דליל מכדי שיסודר בבלורית תלתלים על פדחתי. קודקודו של הבחור הזה היה מגולח בצדדים, ובלוריתו התנשאה ככרבולת התרנגול. כובע מצחייה אדום השלים את תלבושתו.
''כובע החירות'' — הראשון שראיתי מעודי. נדחפתי קדימה: הוא לפת אותי בזרועותיו וקירב פניו לשלי. ''את הכרטיס!''
''מצטער,'' אמרתי. ''לא ידעתי. איפה אני יכול לקנות?''
''אתה לא יכול.''
''עוד פעם,'' אמרתי. ''לא שמעתי אותך.''
''אף אחד,'' הוא נהם, ''לא נכנס פנימה בלי שימליצו עליו. מי אתה?''
''אני הוא,'' השבתי בזהירות, ''מנואל גרסיֶה או'קלי, וכל החברה הוותיקים מכירים אותי. מי אתה?''
''לא משנה! הראה לי כרטיס עם החותמת הנכונה, או שתעוף החוצה!''
תהיתי מהי תוחלת החיים שלו. תיירים הבאים ללונה מציינים לא פעם את הנימוס הרב המאפיין את כל תושביה — תוך רמיזה לכך שאסירים לשעבר אינם אמורים להיות מתורבתים כל־כך. אחרי שביקרתי על האדמה וראיתי כיצד הם מתנהגים, אני מבין את כוונתם. אבל אין טעם לומר להם שאנו כפי שאנו מפני ששחקנים גרועים לא מאריכים חיים על לונה.
אבל לא היתה לי כל כוונה להילחם, ולא משנה באיזו גסות ינהג בחור זה: פשוט חשבתי כיצד ייראה פרצופו אם אעביר את זרוע מספר 7 על פיו.
לרגע היססתי — התכוונתי להשיב לו בנימוס — כאשר ראיתי את קטינא מק'קרום בפנים. קטינא הוא ענק כושי, שני מטרים גובהו, שנשלח לצוק בעוון רצח — האדם הנחמד והנכון לסייע ביותר בין כל מי שעבדתי לצידם אי־פעם. לפני שזרועי נקטעה, לימדתי אותו כיצד קודחים בעזרת מקדח לייזר. ''קטינא!''
הוא שמע אותי וגיחך כמו אחד מוותיקי שנת 88'. ''היי, מני!'' התקרב אלינו. ''שמח שהגעת, מן!''
''לא בטוח שהגעתי,'' אמרתי. ''יש מחסום בדרך.''
''אין לו כרטיס,'' אמר שומר הסף.
קטינא פישפש בכיסיו ותחב כרטיס לידי. ''עכשיו יש לו. בוא, מני.''
''הראה לי את החותמת שעליו,'' התעקש המשליך.
''זו החותמת שלי,'' אמר קטינא ברכּוּת. ''בסדר, טובאריש?''
אף אחד לא נוהג לריב עם קטינא; לא מובן לי כיצד הסתבך ברצח. התקדמנו לשורה הראשונה, בה נשמרו מקומות לאח''מים.
''אני רוצה להציג בפניך נערונת קטנה ונחמדה,'' אמר קטינא.
היא היתה ''קטנה'' רק לגבי קטינא. אני לא נמוך במיוחד — 175 סנטימטרים, אבל היא היתה גבוהה ממני — 180 סנטימטר, התברר לי אחר־כך — והמסה שלה הגיעה ל70־ קילוגרם, כולם מסודרים היטב בחמוקים, והיתה בלונדית בה במידה שקטינא היה שחור. הגעתי למסקנה שהיא חייבת להיות שפוטה שהוגלתה, שכן אחרי הדור הראשון על לונה, רק לעיתים נדירות הצבעים נשארים טהורים כל־כך. פנים נעימות, יפות למדי, ושפע תלתלים צהובים שגלשו מטה מהמבנה המוארך, המוצק, הבלונדי והיפה הזה.
עצרתי במרחק שלוש פסיעות ממנה כדי לסקור אותה במבטי ולשרוק. היא ניצבה במקומה, ואז ניענעה בראשה להודות לי בקצרה — ללא ספק היתה משועממת ממחמאות. קטינא המתין עד שהטקסים הרשמיים יסתיימו, ואז אמר ברכּות ''וייאו, זהו קומראד מני, המקדחן הטוב ביותר שריחף אי־פעם במנהרות. מני, נערה קטנטונת זו היא וייאומינג נוֹט, והיא עשתה את כל הדרך מפּלאטו כדי לספר לנו כיצד מתקדמים העניינים בהונג־קונג. יפה מצידה, לא?''
היא לחצה ידי. ''קרא לי ואיי, מני — אבל אל תאמר 'למה לא?'''
כמעט שאמרתי, אבל השתלטתי על עצמי, ''בסדר, ואיי.'' היא התבוננה בפדחתי המדולדלת. ''אם כן, אתה מקדחן. קטינא, היכן הכובע שלו? חשבתי שכל הכּוֹרים כאן מאורגנים.'' היא וקטינא חבשו כובעים קטנים כשל שומר הסף — וכמותם כשליש מהאנשים שבקהל.
''אני כבר לא כורה,'' הסברתי, ''זה היה לפני שאיבדתי את הכנף הזו.'' הרמתי את ידי השמאלית, ואיפשרתי לה לראות את החיבורים שבין הזרוע התותבת לגדם (לא איכפת לי להסב את תשומת־ליבן של הנשים לידי השמאלית — שדוחה אחדות מהן, אבל מעוררת רגשות אמהיים אצל אחרות — חצי־חצי). ''כיום אני איש מחשבים.''
''אתה מלשין בשירות הרשות?'' שאלה חדות.
אפילו כיום, כשמספר הנשים בלונה כמעט שווה למספר הגברים, אני עדיין מרגיש עצמי כבן הדור הישן ואינני מסוגל לנהוג בגסות כלפי אשה, ולא משנה מה עשתה — יש בהן כל־כך הרבה ממה שאין בנו. אבל היא זרתה מלח על פצעי. כמעט באותה חדות עניתי, ''איני שכיר של הסוהר. אני עושה עסקים עם הרשות — כקבלן פרטי.''
''זה בסדר,'' ענתה, קולה חמים כמקודם. ''הכול עושים עסקים עם הרשות — אנו לא יכולים להימנע מכך — וזו הצרה. את זה בדיוק אנו עומדים לשנות.''
אנו עומדים לשנות, אה? חשבתי לעצמי. כולם עושים עסקים עם הרשות מאותה סיבה שכולם עושים עסקים עם חוק הכבידה. גם את זה נשנה? אבל שמרתי מחשבותי לעצמי, כדי לא לריב עם גברת.
''מני בסדר,'' אמר קטינא בעדינות. ''הוא קשוח במיוחד — אני ערב לו. הנה כובע בעבורו,'' הוסיף ושלף כובע מכיסו. הוא החל לחבוש אותו על ראשי.
וייאומינג נוֹט נטלה את הכובע מידיו. ''אתה בעדו?''
''כך אמרתי.''
''בסדר, כך עושים זאת בהונג־קונג.'' וייאומינג התייצבה לפני, הניחה את הכובע על ראשי — ונשקה לי בחוזקה על פי.
היא לא מיהרה. לקבל נשיקה מווייאומינג נוט הוא דבר יותר מוחלט מאשר להיות נשוי למרבית הנשים האחרות. אילו הייתי מייק, כל אורותי היו נדלקים בעת־ובעונה־אחת. הרגשתי כמו סייבּוֹרג שלחצן מרכז העונג שלו הופעל.
לבסוף הרגשתי שהכול עבר, ושהאנשים מסביב שרקו. מצמצתי ואמרתי, ''שמח שהצטרפתי. למה הצטרפתי?''
''אינך יודע?'' אמרה וייאומינג. קטינא קטע את דבריה. ''האסיפה עומדת להתחיל — הוא יגלה בעצמו. שב, מן. אנא שבי גם את, וייאו.'' ישבנו, בעוד שאדם אחד החל לנקוש בפטיש היושב־ראש.
כשהפטיש בידו, ורמקול רב־עוצמה לרשותו, הצליח להשתלט על הרעש. ''סִגרו את הדלתות!'' צעק. ''זו אסיפה סגורה. כל אחד יבדוק את זה שלפניו, מאחוריו, לצדדיו — אם לא מכירים אותו, ואם איש לא מוכן לערוב לו — זִרקו אותו החוצה!''
''לעזאזל, זִרקו אותו החוצה!'' צעק מישהו. ''חסלו אותו במִנעל הקרוב!''
''שקט, בבקשה! באחד הימים נעשה זאת.'' האולם געש כמרקחה. התפתחה קטטה, במהלכה נתלש כובע אדום מראשו של מישהו, והלה הוטס החוצה, דואה באורח מושלם, עדיין נוסק בעוברו בעד הדלת. ספק אם הוא חש בנעשה; אני חושב שהיה מחוסר הכרה. גם אשה סולקה — בנימוס רב, ובלי הפגנת נימוסים מצידה; היא הטיחה במסלקיה כמה הערות ממין ירוד ביותר. באתי במבוכה.
לבסוף נסגרו הדלתות. נשמעה מוסיקה, וסיסמה נפרשה מעל הבמה. היא אמרה, חירות! שוויון! אחווה! כולם שרקו; מישהו החל לשיר: ''קומה עורה, עם מְזה־רעב''. לא יכול לומר שמישהו מסביב נראה מורעב. אבל זה הזכיר לי שלא אכלתי מאז 14.00; קיוויתי שהעניין לא יימשך זמן רב מדי — וזה הזכיר לי שזמן פעולתו של הרשמקול שלי היה מוגבל לשעתיים בלבד — הרהרתי מה יעשו לי אם יגלו אותו; האם ישגרו אותי דרך האוויר כך שאנחת על הקרקע בחבטה מחליאה? יחסלו אותי? אבל לא הייתי מודאג; בניתי את הרשמקול במו ידַי, בעזרת יד מספר 3, ורק מומחה למזעור יוכל לגלות מה המכשיר מסוגל לעשות באמת.
ואז החלו הנאומים.
תוכנן הסמנטי של המילים היה נמוך — אם בכלל ניתן למוצאו. בחור אחד הציע שנצעד לעבר מעונו של הסוהר ''כתף־אל־כתף'' ונדרוש את זכויותינו. האם נעשה זאת בקפסולות של הרכבת התחתית, ואז נצא החוצה זה אחר זה לתוך תחנתו הפרטית? ומה עושים שומרי הראש שלו? או האם נלבש חליפות־ל' ונשוטט ברגל על פני השטח החשוף, עד שנגיע לשסתום הפרטי שלו? בעזרת מקדחת לייזר בעוצמה מספקת ניתן לפתוח כל מִנעל אוויר — אבל מה קורה אחר־כך? האם המעלית תפעל? האם נרד למטה בעזרת מנוף וחבלים, רק כדי להיתקע במִנעל נוסף?
אני עצמי לא מעוניין לעבוד בתנאי לחץ אפס; תקלות בחליפות־ל' מתרחשות בתדירות תכופה מדי — במיוחד כשמישהו מארגן תקלות. אחד הדברים הראשונים שלמד כל מי שהגיע ללונה — החל בספינות ההגליה הראשונות — הוא, שלחץ אפס מחייב נימוסים טובים. מנהל עבודה רע מזג לא הצליח לעבוד יותר מכמה משמרות: קרתה לו ''תאונה'' — והבוסים הגדולים למדו לא לחקור תאונות, אחרת הן אירעו גם להם. בשנים הראשונות הגיע אחוז הפְּחת ל70־ — אבל אלה ששרדו היו אנשים נחמדים. לא למאולפים, גם לא לנכנעים — לונה לא שייכת להם. אלא לבעלי הנימוסים הטובים.
אבל, נראה לי שכל חמום מוח בלונה נכח באולם סטיליאגי באותו ערב. הם שרקו והריעו לקשקוש ה''כתף־אל־כתף'' הזה…
אחרי שהחל הדיון, בכל זאת נשמעו כמה דברי טעם. ברנש קטן וביישן בעל עיניים שטופות דם כשל מקדחן ותיק קם על רגליו. ''אני כורה קרח,'' אמר. ''למדתי את המקצוע תוך כדי ריצוי העונש בעבור הסוהר, כמו רובכם. זה 30 שנה אני עצמאי והצלחתי יפה. גידלתי שמונה ילדים וכולם הצליחו בדרכם — איש מהם לא חוסל, ולא הסתבך בשום בעיה רצינית. הייתי אומר שאכן הצלחתי… מפני שהיום צריך לקדוח רחוק יותר או עמוק יותר כדי למצוא קרח.
''זה בסדר. עדיין נותר קרח בצוק, וכל כורה יודע שעליו לקדוח כדי להשיג אותו. אבל הרשות משלמת היום מחיר שווה לזה ששולם לפני 30 שנה. וזה לא בסדר. ומה שגרוע יותר הוא שהיום אי־אפשר לקנות בדרל מה שהיה אפשר לקנות בו בעבר. פעם היה דהק (דולר־הונג־קונג) שווה דרל אחד — עכשיו כל דהק שווה שלושה דרלים. אני לא יודע מה לעשות… אבל אני יודע שהקרח הוא הבסיס לקיומם של החוות ושל המגורים התת־קרקעיים.''
הוא התיישב, פניו עצובים. איש לא שרק, אבל הכול רצו לדבר. הטיפוס הבא אחריו הצביע על כך שניתן להפיק מים מסלעים — האם זה חידוש? יש סוגי סלעים מהם ניתן להפיק שישה אחוזים מים — אבל סלעים כאלה נדירים יותר ממים מאובנים. מדוע לא מסוגלים האנשים לחשב חשבונות פשוטים?
כמה חוואים סתם התלוננו. מגדֵל החיטה היה אופייני: ''שמעתם מה שפרֶד האוזר סיפר על הקרח. פרד, הרשות אינה מעבירה הלאה לחוואים את המחירים הנמוכים. התחלתי לעבוד כמעט באותו זמן בו התחלת אתה, עם מנהרה באורך קילומטר אותה שכרתי מהרשות. בני הבכור ואני סגרנו אותה ויצרנו בה לחץ והיה לנו נקיק קרח. גידלנו את היבול הראשון אך ורק הודות להלוואה מהבנק לכיסוי מרכיבי הכוח, התאורה, הזרעים והדשנים.
''המשכנו להרחיב את המנהרות ולרכוש מתקני תאורה ולזרוע זרעים טובים יותר, ועתה אנו מפיקים מכל הֶקְטָר פי תשעה מחוות האוויר החופשי הטובה ביותר על האדמה. ומה כל זה נותן לנו? עושר? פרד, אנחנו חייבים כיום יותר מאשר ביום בו התחלנו לעבוד כעצמאיים! אם אחסל את עסקי — אם מישהו יהיה מספיק טיפש לרכוש אותם ממני — אתרושש כליל. מדוע? מפני שאני חייב לקנות מים מהרשות — ולמכור את החיטה לרשות — ואף פעם איני מסוגל לסתום את הפער. לפני עשרים שנה קניתי מי שפכים, עיבדתי אותם בעצמי והצלחתי להרוויח משהו מהיבול. אבל היום כשאני קונה מי שפכים גובים ממני מחיר של מים זכים ועוד מוסיפים את ערך הפסולת המוצקה שבהם! ועם זאת — מחיר טון חיטה בתחנת המעוט כיום הוא בדיוק אותו מחיר שלפני עשרים שנה. פרד, אמרת שאינך יודע מה לעשות. אני יכול לומר לך! היפטר מהרשות!''
הם שרקו לכבודו. רעיון נאה — הירהרתי — אבל מי יעז למשוך את השור בזנבו?
וייאומינג נוט, כנראה — היושב־ראש נסוג קמעה אחורה והניח לקטינא להציג אותה כ''נערה קטנה ואמיצה שעשתה את כל הדרך מהונג־קונג ללונה כדי לספר לנו כיצד עמיתינו הסינים מטפלים במצב.'' הוא הוסיף מבחר מילים שהוכיחו שמעולם לא ביקר שם… לא מפתיע: ב2075־ הסתיימה מנהרת הרכבת התחתית להונג־קונג לונה באנדסוויל, והותירה מרחק של 1,000 קילומטר של משטח ימה אותו היה צריך לחצות באוטובוס קרוניות, מארה סרניטאטיס וחלק ממארה טראנקיליטאטיס — מסע יקר ומסוכן. אני הייתי שם, אבל הגעתי לצורך עבודה, ברקטת הדואר.
לפני שהתחבורה הוזלה, חשבו אנשים רבים בלונה סיטי ובנובילן שהונג־קונג לונה היא סינית לחלוטין. למעשה, היתה אוכלוסייתה מגוונת בדיוק כשלנו. סין הגדולה השליכה לשם כל מה שלא רצתה אצלה, תחילה מהונג־קונג הישנה ומסינגפור, ואחר־כך גם את האוסטרלים והניו־זילנדים ושחורים. ובני מאלאיה ובני סיאם ואת כל השאר. אפילו בולשביקים ותיקים מוולדיבוסטוק וחרבין ואוּלאן בּאטוֹר. היא נראתה כשבדית והיה לה שם פרטי צפון אמריקני ושם משפחה בריטי, אבל באותה מידה יכלה להיות ממוצא רוסי. חי נפשי, באותם הימים לונאי ידע בקושי מי היה אביו, ואם גודל בבית תינוקות, גם זהותה של אמו היתה מעורפלת.
חשבתי שווייאומינג תהיה ביישנית מכדי לדבר, היא ניצבה שם, נראית נפחדת וקטנטונת, כשקטינא מתנשא מעליה, הר גדול וגבוה. היא המתינה עד ששריקות ההתפעלות נדמו. תושבי לונה סיטי נחלקו אז ביחס של שני גברים על כל אשה, ובאותה אסיפה היה היחס עשרה לאחת; וייאו יכלה לדקלם שם אפילו את האלף־בית, והם היו מריעים לה באותה מידה.
ואז התנפלה עליהם.
''אתה! — אתה מגדל חיטה ופושט את הרגל. ידוע לך כמה משלמת עקרת בית בעבור קילו קמח שנטחן מחיטתך? מה מחיר טון חיטה מיבולך בבומביי? כמה זול לרשות לשלוח את החיטה מהמעוט לאוקיינוס ההודי? הרי הם מטילים אותה כלפי מטה, כל הדרך! כל הדרוש הוא כמה רקטות תאוטה של דלק מוצק שיבלמו אותה — ומהיכן אלו באות? — מכאן! ומה אתם מקבלים בתמורה? כמה מטענים של סחורות מצועצעות, הנמצאות בבעלות הרשות ומחירן גבוה מפני שהן אימפּוֹרטדוֹ. יבוא, יבוא! — לעולם איני נוגעת ביבוא! אם הסחורה לא מיוצרת בהונג־קונג, אני לא נוגעת בה. ומה עוד אתם מקבלים תמורת החיטה? הזכות למכור קרח לונאי לרשות לונה, לקנות אותו חזרה כמי רחצה, ואז לתת אותו שוב לרשות — לקנות אותו מחדש כמי הדחה — ואז לתת אותו שוב לרשות, בתוספת מוצקים רבי־ערך — ואז לקנות אותו פעם שלישית במחיר עוד יותר גבוה לצורכי השקיה — ואז אתם מוכרים את החיטה לרשות במחיר שהיא קובעת — וקונים כוח מן הרשות כדי לגדל את החיטה, ושוב — במחיר שלה! כוח שמקורו בלונה — אף לא קילוואט אחד שהגיע מטֶרָה. מקורו בקרח לונאי או בפלדה לונאית, או בקרני שמש שניתכו על אדמת לונה — והכול חובר ביחד בידי לונאים! אוה, ראשי אבן שכמותכם, מגיע לכם לגווע ברעב!''
הדומייה בה זכתה הביעה כבוד אף יותר מן השריקות. לבסוף שאל קול נרגז, ''ומה את מצפה שנעשה, גוֹספאשה? שנסקול את הסוהר באבנים?''
וייאו חייכה. ''כן, יכולנו לסקול אותו. אבל הפתרון הוא כה פשוט, עד שכולכם יודעים אותו. כאן, על לונה, אנו עשירים. אנו מונים שלושה מיליוני אנשים החיים מיגיע כפיהם, חכמים, מוכשרים, יש לנו די מים, הרבה מכל מה שנחוץ, מקור כוח אינסופי, נפח רבוע בלתי מוגבל. אבל… מה שאין לנו הוא שוק חופשי. עלינו להיפטר מן הרשות!''
''כן, אבל איך?''
''סולידריות. בהונג־קונג לונה אנו לומדים. הרשות גובה יותר מדי כסף בעבור מים — אל תקנה. היא משלמת מעט מדי בעבור קרח — אל תמכור. יש בידה מונופול על היצוא — אל תייצא. למטה, בבומביי, זקוקים לחיטה. אם היא לא תגיע, יבוא יום בו ייאלצו הסוחרים לעלות אלינו ולבקש אותה — ואז ישלמו פי שלושה ממה שהם משלמים היום!''
''ומה נעשה בינתיים? נרעב?''
אותו קול נרגז — וייאומינג הבחינה בו, הנידה בראשה באותה תנועה שבה נשים לונאיות אומרות, ''אתה שמן מדי בשבילי!'' ''במקרה שלך, חבריקו, זה לא יזיק.''
שאגת הצחוק השתיקה אותו. וייאו המשיכה: ''איש לא צריך לרעוב. פרד האוזר, קח את מקדחך ובוא להונג־קונג. לרשות אין בעלות על המים ועל מערכת האוויר שלנו, ואנו קונים קרח תמורת מלוא ערכו. אתה, בעל החווה הפושטת רגל — אם יש לך אומץ להודות שאתה פושט רגל, בוא להונג־קונג והתחל הכול מחדש. אנו סובלים ממחסור מתמיד בידיים עובדות. מי שעמל למחייתו, אינו רעב ללחם.'' היא התבוננה סביבה והוסיפה, ''דיברתי מספיק, ועכשיו הכול תלוי בכם.'' ירדה מהבמה, התיישבה ביני לבין קטינא.
היא רעדה. קטינא טפח על ידה. שיגרה לעברו מבט של הכרת טובה, ואז לחשה אלי: ''איך הייתי?''
''נהדרת,'' הרגעתי אותה. ''פנטסטית!'' היא נראתה מרוצה.
אבל אני לא הייתי כן בתשובתי. היא היתה ''נהדרת'' בשכנוע קהל, אבל צחות לשון מסתכמת בתוכנית אפס. כל חיי ידעתי שאנו עבדים — ושבעניין זה אי־אפשר לעשות דבר. אמת, לא עמדנו למכירה או לקנייה — אבל כל זמן שלרשות היה מונופולין על כל מה שצריך להיות לנו, ומה צריכים אנו למכור תמורת אותם הדברים, היינו עבדים.
אבל מה יכולנו לעשות? הסוהר לא היה בעלינו. אילו היה, אפשר היה לארגן דרך כלשהי כדי לחסל אותו. אבל רשות לונה לא ישבה בלונה, אלא על האדמה — ולנו לא היתה אפילו ספינה אחת, אף לא פצצת מימן קטנה. גם לא כלי נשק קלים — בעצם לא ידעתי מה יכולנו לעשות בעזרת רובים — אולי לירות זה בזה.
שלושה מיליונים לא חמושים, חלשים — ומולנו 11 מיליארד מהם… ולהם ספינות ופצצות וכלי נשק. יכולנו להיות מטרד קל —
אבל כמה יכול אבא'לה לסבול עד שיחטיף לתינוקו מנה הגונה?
לא התרשמתי. כפי שכתוב בתנ''ך, האל לוחם לצד הארטילריה הכבדה.
שוב החלו לקשקש, מה לעשות, איך להתארגן, וכן הלאה, ושוב שמענו את בלבול המוח של ''הכתף־אל־כתף''. היושב־ראש נאלץ להשתמש בפטישו, ואני התחלתי להתעצבן.
אבל הזדקפתי במקומי כאשר שמעתי קול מוכר: ''אדוני היושב־ראש! האם אוכל לבקש את רשות הדיבור למשך חמש דקות?''
התבוננתי מסביב. פרופסור ברנרדו דה לה פּאז — יכולתי לנחש על־פי סגנון הדיבור המיושן גם אלמלא הכרתי את קולו. אדם מכובד ששערו לבן ושופע, גומות חן בלחייו, קולו כאילו מחייך — לא יודע בן כמה היה, אבל כשפגשתי בו לראשונה בעודי נער, כבר היה זקן.
הוא הוגלה לפני שנולדתי, אבל לא היה עבריין מועד. כמו הסוהר היה גם הוא גולה פוליטי; אבל הוא נטה לפעילות חתרנית, ולכן במקום שיזכה בתפקיד עסיסי כשל הסוהר, הוא הושלך ככלי אין חפץ בו.
אין ספק שיכול להתקבל לעבודה בכל אחד מבתי־הספר שפעלו אז בלונה סיטי, אבל הוא לא עשה זאת. מספרים עליו, שעבד זמן־מה כמדיח כלים, ואחר־כך כשמרטף. אז הרחיב את עסקיו לגן ילדים ולבית תינוקות. כשפגשתי בו ניהל בית תינוקות, פנימייה ובית־ספר־יום, כשהוא מלמד ילדים מגיל פעוטון ועד תיכון, מעסיק 30 מורים ועוסק בהכנות לפתיחת מסלול לימודים אקדמיים.
אף שהייתי תלמידו של הפרופסור, מעולם לא שהיתי בפנימייה. בגיל 14 הוצעתי לנישואין, ומאחר שכל השכלתי הסתכמה בשלוש שנים ותוספת ידע אקראי, שלחה אותי משפחתי החדשה ללמוד. רעייתי הבכירה היתה אשה נחושת החלטה, והיא חייבה אותי ללמוד.
חיבבתי את הפרופסור. הוא היה מוכן ללמד הכול. ולא משנה אם היה לו מושג כלשהו בנושא; אם התלמיד ביקש ממנו, הוא נהג לחייך, לנקוב במחיר, לאתר את המקורות לנושא, ללמוד די הצורך כדי להקדים את התלמיד מעט, ואם נוכח לדעת שהנושא קשה מדי — מעולם לא העמיד פנים שהוא יודע יותר ממה שידע באמת. למדתי אצלו אלגברה, וכאשר עסקנו בהעלאה בחזקות תיקנתי את שגיאותיו לא פחות משהוא תיקן את שלי — אבל הוא הסתער על כל שיעור בשמחה.
התחלתי ללמוד אלקטרוניקה בהדרכתו, ועד מהרה לימדתי אותו. על כן הפסיק לגבות ממני כסף, והתקדמנו יחד, עד שהעלה בחכתו מהנדס שהיה מוכן לפתור בעיות תמורת הכנסה צדדית — ואז שילמנו שנינו למורה החדש, והפרופסור ניסה להיצמד אלי; הוא היה איטי והססני, אבל מאושר להרחיב את ידיעותיו.
היושב־ראש דפק בפטישו. ''אנו שמחים להקצות לפרופסור דה לה פּאז כמה זמן שיבקש — ואתם, הפרצופים שם בסוף, או שתסתמו את הפה או שאדפוק בפטיש על ראשיכם.''
הפרופסור עלה לבמה והם השתתקו, כל כמה שלונאים יכולים לשבת בשקט — הוא היה אדם מכובד. ''לא אאריך בדברי,'' אמר. לרגע הפסיק, התבונן בווייאומינג, סקר אותה במבטו מכף רגל ועד ראש, ושרק. ''סניוריטה נאה,'' אמר, ''אני תקווה שתסלחי לעלוב נפש כמותי, שכן מוטלת עלי החובה הלא נעימה שלא להסכים עם הצהרתך צחת הלשון.''
וייאומינג התקוממה. ''לא להסכים עם מה? מה שאמרתי הוא נכון!''
''אנא! רק לגבי נקודה אחת. האם אני יכול להמשיך?''
''אוּה… המשך.''
''את צודקת בקביעתך שיש לסלק את הרשות. מגוחך הוא — ואף מטריד במידה שאין לשאתה — שעריץ חסר אחריות ישלוט בכל המרכיבים החיוניים של כלכלתנו! הדבר פוגע בזכות האנושית הבסיסית ביותר, הזכות לסחור בשוק חופשי. אבל, במלוא הכבוד הראוי לך, הריני לציין שאת טועה באומרך שעלינו למכור חיטה לטֶרה — או אורז, או מזון אחר — באיזה מחיר שהוא. לדעתי, אסור לנו לייצא מזון!''
מגדל החיטה התפרץ. ''ומה אעשה עם כל החיטה?''
''אנא! יהא זה מוצדק לשלוח חיטה לאדמה, אם הם יחזירו לנו טון תמורת טון — במים, בחנקוֹת, בפוספטים. טון תמורת טון. שאם לא כן, לא יהיה מחיר גבוה דיו.''
''רק רגע!'' אמרה וייאומינג לאיכר, ופנתה לפרופסור. ''הם לא יכולים לעשות זאת, ואתה יודע. זול לשלוח מטען כלפי מטה, יקר לשלוח אותו כלפי מעלה. אבל אנו לא זקוקים למים ולדשנים. מה שבאמת נחוץ לנו אינו בעל מסה כל־כך גדולה. תרופות, ידע. קצת מכונות, סרטי בקרה. אדוני, ערכתי מחקר בנושא. אם נוכל לקבל מחירים הוגנים בשוק חופשי.''
''אנא, עלמתי! האם תרשי לי להמשיך?''
''קדימה. אשמח לסתור כל מה שתגיד.''
''פרֶד האוזר אמר לנו, שהיום קשה יותר לאתר קרח. נכון — אלה הן חדשות רעות בעבורנו. ובשורות איוב לנכדינו. לונה סיטי חייבת להשתמש באותם המים בהם השתמשנו אנו לפני עשרים שנה… בתוספת כריית קרח שדי בו לכסות את הגידול באוכלוסייה. אבל אנו משתמשים במים רק פעם אחת — מעגל שלם אחד, בשלוש דרכים שונות. ואז אנו משגרים אותם להודו, כחיטה — אף שהחיטה עוברת תהליך של ייבוש ואריזה בוואקום — היא מכילה מים. מדוע עלינו לשלוח מים להודו? כל האוקיינוס ההודי עומד לרשותם! והמסה האחרת של התבואה יקרה עוד יותר, באורח הרה אסון. קשה ביותר להשיג דשנים לצמחייה, אף שאנו מפיקים אותם מהסלעים. קומראדים — הסכיתו נא לדברי! כל מטען שאתם משגרים לאדמה דן את נכדיכם למוות איטי. פלא הפוטוסינתזה, מעגל הצמחייה והחיים, הוא מעגל סגור. אתם פרצתם אותו — ודמכם ניגר מטה, אל האדמה. אינכם זקוקים למחירים גבוהים יותר; כסף אינו ראוי למאכל! הדבר שאתם זקוקים לו, שאנו זקוקים לו, היא עצירת הדימום הזה. אמברגו סופי ומוחלט. על לונה להגיע לעצמאות כלכלית!''
תריסר אנשים שאגו בניסיון להישמע, אחרים דיברו, היושב־ראש הלם בפטישו. כך שהחמצתי את תחילת ההפרעה עד שאשה צרחה, ואני התבוננתי מסביבי.
כל דלתות האולם היו פתוחות לרווחה ובזו הקרובה ראיתי שלושה אנשים חמושים — לבושים במדיהם הצהובים של שומרי הראש של הסוהר. בכניסה הראשית שמאחור ניצב אחר, והשתמש ברמקול; הוא גבר על רעש הקהל ומערכת המיקרופונים. ''הישארו במקומותיכם. כולכם עצורים. אל תזוזו. היו שקטים. צאו החוצה אחד־אחד, ידיים ריקות ומושיטות קדימה.''
קטינא הרים את האיש שעמד לידו, והטילו על השומרים הקרובים אליו; שניים נפלו, השלישי ירה. מישהו צרח. ילדה קטנה וצנומה, אדומת שיער כבת 11 או 12, הטילה עצמה על ברכי השומר השלישי ונגחה אותו בשיפולי בטנו; הוא התקפל. קטינא שלח ידו, מגונן על וייאומינג מאחורי גופו הגדול והחסון וצעק מעבר לכתפו: ''השגח על וייאו, מן — הישארו יחד!'' הוא פילס דרכו לדלת, מסלק את העומדים בדרכו ימינה ושמאלה, כאילו היו ילדים.
צריחות נוספות. הרחתי משהו — אותו סירחון כמו ביום בו איבדתי את זרועי. הבחנתי בבהלה שנשקם של השומרים היה רובי לייזר, לא הַמְמָנים. קטינא הגיע לדלת ואחז בשומר בכל אחת מידיו. אדומת השיער הקטנה לא נראתה. השומר אותו הממה זחל על ידיו ורגליו. הטחתי ידי השמאלית בפרצופו, וחשתי זעזוע בכתפי כשלסתו נשברה. נראה שהיססתי, כי קטינא דחף אותי וצעק ''זוז, מן, זוז, סלק אותה מכאן!''
בידי הימנית תפסתי בזרועה של וייאומינג, דילגתי מעל השומר אותו השקטתי, ועברתי דרך הדלת — לא בלי בעיות; וייאו לא נראתה מעוניינת להיחלץ. כשיצאה, האטה. דחפתי אותה היטב באחוריה, הכרחתי אותה לרוץ כדי לא ליפול.
קטינא אחז את שני השומרים בצוואריהם; הוא גיחך כשמחץ את גולגלותיהם זו אל זו. הן התנפצו כמו ביצים, והוא צעק אלי '''סְתלק!''
הסתלקתי, בעודי מאיץ בווייאומינג. קטינא לא נזקק לעזרה, ולעולם לא יזדקק לה עוד — וכך לא יכולתי להניח למאמץ האחרון שלו להתבזבז. שכן ראיתי היטב שבזמן שהרג את שני השומרים הללו ניצב על רגל אחת בלבד. רגלו האחרת נקטעה מתחת לירך.

עריצה היא הלבנה (The Moon is a Harsh Mistress)
מאת רוברט היינליין (Robert A. Heinlein)
תרגום: עמוס רגב
הוצאת עם עובד, 2006 (הוצאה מחודשת)
399 עמודים

רוברט היינליין - כל יצירותיו
רוברט היינליין - המדריך לקורא
רוברט היינליין - ועוד היד נטויה

חזרה לעמוד הראשי כתוב תגובה

ספר נהדר (חדש)
דוד יום רביעי, 05/07/2006, שעה 10:15
מומלץ בחום למי שעוד לא קרא (וגם למי שכן...)