 |
 |
• שאלות נפוצות
• פורומי האגודה
• קישורים
• אתר פרס גפן
• עדכוני הוועד והאספה
• העדכון החודשי (דואל)
• צוות האתר
• RSS
• דרושים
חיפוש באתר:
חיפוש מתקדם
פעילויות האגודה
• המימד העשירי - כתב עת
• כנסים ומפגשים
• פרס גפן
• תחרויות כתיבה ויצירה
• הפצת סיפורת עברית
• תרומות ספרים
• מבצעים והנחות לחברים
• מועדון הקריאה
• סדנאות כתיבה
• אייקון 2010
|
 |
מיתוסיפור - הזוכים!
חדשות האגודה / המערכת
יום שלישי, 26/04/2005, שעה 22:00
הזוכים בתחרות סיפורי המיתולוגיה
לכבוד כנס עולמות 2005
|
|
האגודה שמחה להכריז על שלושת הסיפורים הזוכים בתחרות הסיפורים מיתוסיפור, שנערכה באתר האגודה לכבוד כנס עולמות 2005 המתקיים בימים אלה. נושא התחרות, כנושא הכנס - מיתולוגיה. ההכרזה על הזוכים התקיימה במסגרת אירוע הפתיחה של הכנס, היום, יום ג', העשרים ושישי באפריל 2005. השופטים: נועה ניר, אילן אשכולי וגיא חסון.
ואלה הזוכים:
במקום השלישי: גברים, נשים וחיות אחרות / ריטה קוגן
במקום השני: שיר אהובת הספן / רותם ברוכין
פרס: חברות באגודה לשנה, או ספרים בשווי 100 ש''ח מתוך מבצעי האגודה
במקום הראשון: צלילה / עידו גנדל
פרס: ספרים בשווי 250 ש''ח במיתוס
שלושת הזוכים יקבלו גם את ספרו החדש של גיא חסון 'מציאות – המשחק'.
אנו מודים לכל המשתתפים. נתראה בתחרות הבאה!
מיתוסיפור - תחרות סיפורי מיתולוגיה
עולמות 2005 - מיתולוגיות: כנס מד''ב ופנטסיה
מבצעי האגודה
המימד העשירי - כתב עת למדע בדיוני ולפנטסיה
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
ברכותיי לזוכים האחרים (חדש)
עידו גנדל יום רביעי, 27/04/2005, שעה 23:26
וגם לשאר המשתתפים. היו שם סיפורים לא רעים בכלל.
אני מתנצל (ומצטער) שנבצר ממני להגיע לכנס. הדמונים שודדי הזמן של העולם האמיתי גרועים מכל מה שאפשר להמציא. אז תעשו שם חיים ונדבר כשתחזרו ;-)
כל טוב ותודה רבה,
עידו
|
|
|
|
|
רק שאלה קטנה (חדש)
ביורן יום חמישי, 28/04/2005, שעה 2:02
בתשובה לעידו גנדל
איך 'צלילה' קשור למיתוסים?
|
|
|
|
|
זו וריאציה על נושא הסירנות (חדש)
עידו גנדל יום חמישי, 28/04/2005, שעה 7:20
בתשובה לביורן
בשילוב עם המפלצת סקילה (מהצמד סקילה וכריבדיס, שלפי אחת ההשערות שכנו במיצר מסינה). ויש עוד כמה רמיזות זעירות ולא מהותיות (ארגוס, אודי - אודיסאוס).
|
|
|
|
|
ברכות לזוכים! (חדש)
אינסומניאק יום חמישי, 28/04/2005, שעה 9:46
|
|
|
|
|
ביקורות (חדש)
goshdarnit יום שישי, 29/04/2005, שעה 11:47
שלום לכולם. כפי שעשיתי בשנה שעברה, אני מפרסם ביקורות על סיפורי התחרות. אלה לא ביקורות שכתבתי בתור שופט, אלה לא ביקורות שמיועדות להסביר איך כן לכתוב ואיך לא לכתוב לתחרות, אלה ביקורות בונות (אני מקווה) המיועדות לכותבים השונים. אם כבר קראתי את כל הסיפורים, אם כבר רשמתי לעצמי נקודות על כל סיפור, למה לא לעזור לכותבים?
כל הביקורות מייצגות אותי בלבד. הן נכתבו לפני שדיברתי עם שני השופטים האחרים.
מטעמי נוחות, אני פונה לכל הכותבים בלשון זכר.
הביקורות נכתבות מתוך כוונה טובה. הכוונה שלי היא לשפר. אין לי כוונה לקטול. אין לי כוונה לרדת על אנשים. ואני מקווה שאף אחד לא יקח ביקורת שלי כך. במקרה הכי גרוע, אל תסכימו; אף אחד לא מבטיח שאני צודק.
הסדר כאן הוא על פי סדר הופעת הסיפורים בדף התחרות.
שיר לאנקידו מאת חלומעתיק - רעיון שאפתני לסיפור, והצלחת להכניס אליו את כל האלמנטים הנחוצים, חוץ מאחד. מאחורי כל מיתוס אמיתי עומד משהו יקר למקשיבים לו, עומד משהו שבגללו הם לא ישנו בלילה, שבגללו הם ידאגו במשך היום, שבגללו הם ירצו לשמוע את הסיפור שוב ושוב ושוב. עכשיו תחשוב עלינו, הקהל שלך: למה שיהיה לנו איכפת מהמתרחש בסיפור? מה יש בו שנוגע במשהו שבוער בנו? התשובה היא, שאין בו. היית צריך לעשות את העבודה ולמצוא את האלמנט הזה. הסיפור היה משתנה, והוא היה משתפר במאות רמות.
הכנסת המון אלמנטים טכניים כתיבתיים ששייכים לסיפור מיתוס קלאסי. אבל אם תחשוב אחורה, לאותם ימים שאנשים ישבו מסביב למדורה וסיפרו את האגדות האלה, תראה שהאלמנטים שם *בגלל* אותו גרעין בסיפור שהופך את הסיפור ליקר וחשוב בעיני המקשיבים. בלי הגרעין הזה, כל שאר הדברים מתייתרים.
דגים ילדים מאת sirena - יש לי ביקורת אחת מרכזית על הסיפור כולו: הכותב לא מבדיל בין אירועים חשובים ללא חשובים ולא מתעכב על שום דבר. פתאום יש מפלצת, פתאום הורגים אותה, פתאום קורים כל מני דברים. איך היא הפכה להיות בת ים? זה קטע מעניין, שווה להתעכב עליו. מה קורה כשפוגשים בת ים לראשונה? זה קטע מעניין, שווה להתעכב עליו. איך המפלצת מגיעה? זה קטע מעניין, שווה להתעכב עליו. איך בורחים מהמפלצת? זה קטע מעניין, שווה להתעכב עליו. איך מביסים את המפלצת? זה קטע מעניין, שווה להתעכב עליו. וכן הלאה, וכן הלאה.
אתה חייב לעבור על סיפורים שאתה אוהב ולראות איך הסופרים מתעכבים על האירועים החשובים, ואיך *זה* מה שהופך את הסיפורים למעניינים. מכאן והלאה, תכתוב סיפורים רק כאשר אתה מתעכב על הפרטים החשובים והשווים.
הרקולס מאת אפטוס ניקולאי - אם הסיבה היחידה לסיפור היא הפאנץ' בסוף, אז הסיפור ארוך מדי. למה אני צריך, למשל, לקרוא את כל הקטע הראשון (עד המלים ''שילחה אותו לדרכו''), כשיכולתי להסתפק במשהו קצר ומובן? למה אני צריך חלקים נכבדים מרוב הדיאלוגים? אני לא צריך. היית יכול לבוא, להפיל רצף של דומינו-ים, ולהפתיע אותי לפני שהיה לי זמן לחשוב. ככה בונים סיפור של פאנץ'.
מצד שני, הסיפור היה יכול להיות יותר מפאנץ', אבל אז הסופר היה צריך להוסיף משהו שהוא לא עשה: סיבה שיהיה לקורא איכפת לקרוא את הסיפור מהתחלה על הסוף, בלי קשר לפאנץ'. את זה חבל מאוד שהוא לא עשה.
קת'ולוהו על האש מאת אל הזארד - כשאתה כותב סיפור כזה, אתה רוצה ששלושה דברים יהיו נכונים שלא התקיימו בסיפור: א) שיהיה לקהל משהו להפסיד מהמסתורין, שהקהל ממש יהיה חייב לדעת מה הפתרון למסתורין. במקרה הזה, הקהל לא מוכן להרוג אף אחד בשביל לברר למה יש לגיבור את כל הדברים שיש לו. הוא מוכן אפילו להפסיק לקרוא באמצע והוא לא ימות מסקרנות. זה לא טוב. אתה חייב לדאוג שהקהל שלך ימות מסקרנות או שאין לך מסתורין.
ב) אתה צריך שכל צעד חדש יפתיע אותנו ושכל הפתעה תהיה בניגוד מוחלט לציפיות. אנחנו לא מכירים את העולם והדמויות מספיק טוב כדי לפתח עליהן ציפיות ראשוניות, ולכן הציפיות האלה לא מתבדות בתפניות.
ג) אתה צריך שלא ננחש מראש את הסוף, והרי ברור לך שלקהל ידוע יפה מאוד לאיפה אתה הולך. ברור לך, לא?
אלה שלושת האלמנטים. אתה צריך לטפל בהם והסיפורים שלך ישתפרו.
אהבה משמיים, מאת חזרזיר - החצי הראשון מאוד הרשים אותי. כתוב טוב, בפשטות, העלילה נבנית בצורה יפה ובקצב טוב, הסופר לא ניסה להשוויץ במשפטים מפוצצים אלא נתן לסיפור לדבר. העניין התחיל להתמסמס בבליטות בהן הדמות הבחינה. הקורא כאן צופה מראש שעומדת להגיע 'הפתעה' שכבר לא תפתיע אותו, והוא אומר: 'אז מה? אז בשביל זה הסיפור?' ההפתעה או כל דבר מסתורי אחר חייב להיות משהו שיקר לליבנו, שאנחנו חייבים לדעת מסיבה מסויימת, וכשהוא מתברר כדבר כזה או אחר, הידע משפיע על הדמות ועלינו. הסוף דווקא חמוד, אבל, כאמור, יש חור גדול של 'חלש' באמצע, שפשוט לא מצדיק את הסיפור. אם היית בוחר בסוד אחר... בכל מקרה, אני בוודאי אמצא סיפורים שלך בחלומות באספמיה. אתה כותב טוב.
ראגנארוק מאת הכוכב השני מימין - יפה. בחרת נושא שכמעט אי אפשר לכתוב עליו באופן שלא יוצא מגוחך, והצלחת לעשות את זה באופן מרשים. יפה.
[סיפור נטול שם] מאת פרומיטאוס - הסיפור חייב להיות מהותי לנו, הקוראים, בחיים שלנו היום. הסיפור יכול להיות רחוק מליוני שנים מאיתנו ומליוני גלקסיות או בעולם לחלוטין אחר עם יצורים שהם אינם בני אדם. אבל הסיפור חייב לגעת במשהו שלנו היום או שהוא פשוט לא יהיה חזק מספיק. כי הקוראים פשוט יגידו 'אוקיי'. ואתה לא רוצה שזה מה שיקרה. כשאתה כותב את הסיפור הבא, תמצא את הדבר שמצא חן בעיניך בסיפור, שבעיניך הופך אותו לרלבנטי, ואז, דרך הדבר הזה, תהפוך אותו לרלבנטי בעינינו.
גילוי נאות מאת מוקיץ - אוקיי. לסיפור יש מספר בעיות טכניות. האחת, האכפתיות של הדמות המרכזית. משהו בסיפור צריך לבעור, בדרך כלל מצוקה כלשהי של הדמות המרכזית (אבל זה יכול להיות גם דברים אחרים). הדמות המרכזית אמנם לא ישנה הרבה זמן, אבל היא מתחילה משפטים ב''טוב'', מה שאומר שזה לא באמת מזיז לה. ואם לא מזיז לה, למה שיזיז לנו?
בעיה גדולה מספר שתיים: הסכסוך במהות העניין. אז מה-שמו-אחד אמר שהוא לא מסתדר עם מה-שמו-אחר. אז זה כמו סכסוך בין שכנים, או שני ילדים בכיתה? או בקיצור: זה על דבר לא חשוב. ואם מה שנמצא במהות הסיפור הוא על דבר לא חשוב, למה שהסיפור יהיה חשוב? אני מאוד מקווה שאני מצליח להבהיר את הנקודה: כל מה שצריך לעשות זה למצוא גרעין טוב לסיפור. צריך לא להתנהג בחוסר איכפתיות כלפי העלילה של עצמך או כלפי מה שעומד במרכזה. אותו דבר, אגב, היה נכון לגבי הסוף. זה פשוט כאילו שלכותב לא היה איכפת.
בכיה לתמוז מאת אן - בוא אני אצטט לך מהסיפור: ''הוא סטר לה, באחת. אחר קם ויצא, טורק את הדלת מאחוריו. אך גם צלצול הפלדה בבטון לא הצליח להחניק את צחוקה המטורף, שרדף אחריו במסדרונות.'' כמה דברים פתאומיים קורים כאן? הוא סוטר לה, הולך, טורק את הדלת, והיא צוחקת צחוק מטורף. האם אי פעם ראית אנשים מתנהגים ככה? תרשה לי לנחש שלא. זאת לא התנהגות אנושית, אני מצטער, גם לא במקרים קיצוניים. אפילו אנשי המערות לא התנהגו כך. אולי מישהו סטר למישהי והלך, אבל היא לא צחקה צחוק מטורף. הסיפור גדוש בהתנהגויות כאלה ולכן הסיפור לא אנושי.
ניסיתי לחשוב למה זה ככה ואני חושב שמצאתי את הפתרון. הנה עוד ציטוט: '' הוא הניד בראשו בעקשנות. ''אני יכול להציל אותם גם ללא הכרת תודה.''
''אתה לא,'' לחשה, והעבירה יד קרה על פניו. ''הם לא יתנו לך.'' והחדר הלבן הסתחרר סביבו, יחד עם צינורות הפלסטיק שאיימו לחנוק אותו, מזרימים לתוכו חיים...'' סוף ציטוט. זה פשוט אוסף של קלישאות. זה אוסף של משפטים שראית, או משפטים מאוד דומים למשפטים שראית, שקראת, אולי אפילו כאלה שהיו בטלוויזיה. אין פה חיים, וחמור מכך: אין פה שום דבר מן הסופר. אם אתה מסתמך על קלישאות, אתה לא כותב מתוך עצמך. וככה זה נראה. תמחק את הקלישאות, עזוב ציטוטים, תזרוק את מה שקראת, ותכתוב משהו שלך.
היכל המראות, מאת EZ - יפה מאוד. ברגע מסויים סחפת אותי. זה היה הרגע שהיא הולכת לריקוד. ופתאום, מתוך עולם מוכר שלי, התחברתי לכל סיפורי סינדרלה למינהם ולעולם ההוא מן האגדות. הרעיון עם המראות יפה מאוד, הרעיון עם האיש שלא רואה אותה גם הוא יפה מאוד, וגם הרעיון של הריקוד יפה מאוד מהסיבה שכבר ציינתי. הביקורת היחידה שיש לי היא שההתחלה טיפה הסברית מדי. אבל עוברים את זה. יופי של אגדה מודרנית.
אנטנה בשדה, מאת קיבוצניק - אהבתי את ההתחלה וחלקים מהאמצע ואת הסוף (''הוא הלך בשדות'') למרות שהוא לא קשור לשום דבר. אבל יש לסיפור מספר בעיות מרכזיות. מצד אחד, הסיפור מסופר בחינניות. מצד שני, מה הנקודה שלו? כיוון שהנקודה לא ברורה, הסיפור לא ממוקד ומתפזר (גם כשהוא כזה קצר). מצד שני, לא באמת צריך את האלמנט הפנטסטי/מד''בי בסיפור, נכון? היינו יכולים להחליף אותו במשהו אחר ולהסתדר באותה מידה. הנקודה שלך, הסיבה שבגללה אתה מספר את הסיפור ושבגללה הקורא קורא את הסיפור, צריכה להיות יותר מגובשת. זה הכל.
היום בו הלכתי לעזאזל מאת צל של ספק - אתה דורך לעצמך על הבדיחות. הנטייה שלך היא קודם לספר את הקטע המצחיק ואז לספר את הבדיחה. זה הורס את הבדיחה. למשל: ''רופוס ממשיך ומסביר על הגישה המתקדמת שסיגל לו השאול המודרני. קידמה וטכנולוגיה מצד אחד, ושמירה על המאפיינים הקלאסיים והמוכרים, מצד שני.'' ברגע שכתבת דבר כזה, הפכת למיותר כמעט את כל מה שרופוס יגיד. אם היית נותן לו לדבר מתוך הגישה הזאת, בלי להסביר לנו אותה מראש, היינו נהנים ממנה. היינו נהנים מאוד. אבל ברגע שהסברת את הקטע כולו בהתחלה, אתה כבר לא יכול לעשות משהו שנובע ממנו; העניין מיצה את עצמו במשפט הזה. למשל: ''אנחנו מתקדמים במורד גרם מדרגות מתפתל, שנראה שאף פעם לא מסתיים. ''הוא אף פעם לא מסתיים'', מסביר לי המדריך'' - למה אני צריך לשמוע את זה פעמיים? מה רע בלשמוע את העובדה בזמן אמת? הדרך הנכונה היא זאת: הדמות רואה תופעה מוזרה, ואז מקבלת הסבר. הדרך הלא נכונה היא זאת: הדמות רואה תופעה מוזרה, נותנת הסבר ואז מקבלת את אותו ההסבר. אתה דורך על עצמך. התופעה הזאת חוזרת עוד כמה פעמים בסיפור. זאת ההערה המרכזית שלי. אתה חייב לדאוג להפתיע את הקוראים ולא להודיע להם מראש שאתה מפתיע אותם.
שעשוע, מאת ללא שם - הבעיה עם סיפורים כאלה היא שנכתבו המון סיפורים כאלה. המון וואריאציות מאוד הומוריסטיות על ה'הסבר האמיתי'. בפעם הראשונה זה משעשע. בפעם השניה זה משעשע. בפעם העשירית אתה כבר צריך להביא משהו באמת באמת מיוחד ואחר, לא מספיק להגיד, עם קריצה, זה בכלל לא מה שנראה לכם. ואת זה לא עשית. לא הבאת משהו חזק מספיק, שונה מספיק, כדי שיוציא את הקורא המנוסה מאדישותו. מה אני מנסה להגיד? אני מנסה להגיד שאתה צריך ללכת יותר רחוק. ללכת קצת, זה כבר לא מספיק. כבר לפניך הלכו קצת. הדרך שלך היא למצוא את הקיצוניות שלך וללכת איתה ממש, אבל ממש, עד הסוף. ושם הסיפור יהיה מדהים.
לוחמי האור והחושך, מאת לוחמת אופל - יש לי שתי הערות בסיסיות לסיפור. האחת היא שהסיטואציה פשוט דומה מדי לעשרות סצנות הולודק מלפחות שלוש סדרות מסע בין כוכבים. אלה סצנות שחוזרות שוב ושוב באותן סדרות והנה אני רואה אותן שוב כאן. (הן קיימות גם במקומות אחרים, כמו עשרות סצינות danger room מקומיקס האקס מן). הסופר לא מקבל שום נקודה ממני על שום סצינה שהיא כזאת, וכמעט כל הסצינות הן כאלה. מעבר לזה, יש בעיה קריטית נוספת, שזאת לא הפעם הראשונה שאני מזכיר אותה ברשימה הזאת: סופר צריך לחשוב על הנקודה הבאה 'למה שיהיה לקהל הקוראים איכפת מהסיפור'? מה יש בסיפור, מרגע לרגע, שאמור להחזיק את תשומת לב הקוראים? סוף מפתיע? זה בהחלט לא מספיק. המצוקות של התלמידים בסיפור לא חזקות מספיק, משום שאנחנו לא מזדהים עם הסכנה (כי הסופר לא טרח לגרום לנו להזדהות עם הסכנה) ואנחנו לא מזדהים עם הדמויות או עם המצב שבו הן נמצאות. אז יש לי סיפור שבו לקוראים לא ממש איכפת ממה שקורה. אתם חייבים לקחת את זה בחשבון כשאתם כותבים. אתם חיייבים.
בניו של יאפטוס מאת פרספונה - אני מבקש מהסופר לנסות לענות על השאלות שאני אשאל עוד רגע, לפני שהוא יקרא את התשובות שלי. הנה: מה מבדיל בין סיפור מד''ב טוב שבו מופיעים דברים על-טבעיים (אלים, רוחות, שדים, וכו') לבין סיפור מד''ב רע שבו מופיעים אותם הדברים? האם כל סיפור שבו מופיעה רוח הוא סיפור שלא ייראה מגוכח לקוראים מד''ב/פנטסיה? או אולי חלק מהסיפורים נראים מגוחכים וחלק נראים אמינים. מה ההבדל? מה הסוד?
תשובות (קודם תענה, אחר כך תקרא): הסוד הוא האנושיות. אמינות מוקנית ע''י פרטים קטנים וטבעיים שדברים על טבעיים יוצרים. אמינות מוקנית על פי התנהגות אנושית הגיונית ואמינה.
מה היה בסיפור? פתאום, משום מקום, מופיע אל. העולם שנבנה עד אז היה אמין, גדוש בפרטים אמינים ואנושיים. מהרגע שמופיע האל, הסופר לא טורח לפרט, לתאר או לראות איך הוא מגיב למציאות ואיך המציאות מגיבה אליו. בנוסף, מהרגע שהאל מופיע, אנשים מפסיקים להתנהג באופן אנושי. זה מתחיל בקלישאה ''ידעתי שאתה קשור לזה בצורה כלשהי.'' (מתי אי פעם שמעת אדם שמדבר ככה, שלא מצטט טלוויזיה או קומיקס או ספר?) וזה ממשיך, כשהאדם מתנהג באומץ רובוטי של ממש.
כל מה שאתה צריך לעשות כדי לתקן, זה להקנות אנושיות גם ללא אנושי. ואולי כדאי לך להתמקד במה שאתה עושה באמת טוב - התנהגות אנושית גרידא, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהפסקת החשמל. זה היה מצויין.
יופי - יש בסיפור הרבה דברים טובים והרבה דברים לא טובים. כמעט כל האלמנטים ה'לא טובים' מתנקזים לדבר אחד: הסיפור לא מגובש. הכותב לא החליט בדיוק על מה הסיפור. אם הסיפור הוא על המשאלה ועל יופי - וכך זה נראה - אז הסוף חוטא לסיפור. הקטע הכי מרתק בסיפור קורה מיד אחרי שהיא מקבלת את השאלה שלה. היא מגלה שהיא קיבלה את המשאלה ו... ואז יש סוף שאין לו קשר לכל מה שבא קודם. ואז היא הורגת את הנפח, ונגמר.
זה מאכזב וזה לא מגיע משום מקום. אם רצית לכתוב על הפגם באופי שגורם לנו להתנהג כך, היית צריך להתמקד בו מההתחלה. אתה צריך להחליט על מה הסיפור, לבנות לו התחלה, אמצע וסוף בהתאם, ולהעיף את כל מה שלא קשור.
מתנות קטנות מאת ג'וזפין - זה טוב. סיטואציה אנושית ברורה, חדה, יפה. קצת יותר מדי אקספוזיציה. סצינת הטבעת מצויינת. רק דבר אחד מציק לי. בחרת בדרך הקלה כשמנית את שלוש המשאלות. מה היא היתה יכולה לבקש במקום? אני לא יודע, אני רק יודע שיש שם פוטנציאל לא ממומש, וחבל, משום שזה אחלה סיפור. נהניתי. לשבור את הראש ולמצוא איך לממש פוטנציאל של סיפור? זאת העבודה שלך.
רק הכוכבים - ברור שהכותב אינטיליגנטי ובעל יכולת ניסוח לא מבוטלת. אבל. האלמנט הכי חשוב בסיפור הוא העלילה, אותו דבר שמחזיק את הקורא צמוד לדף (או למסך), מת לקרוא את השורה הבאה, את הפיסקה הבאה, את הדף הבא. אתה חייב להכניס לכל פיסקה (ולכל משפט) אלמנט שרומז: חכו חכו, תראו מה יקרה עכשיו. ואין את זה. אין אלמנט של מתח בסיפור שלך, ולכן הוא מתפספס. וחבל, כי הוא היה יכול להיות באמת טוב.
סיפור לתחרות מאת djkutz - תשמע. יש בסיפור משהו מדהים. עמוק-עמוק, מאחורי הדיאלוג, מאחורי המצבים שיצרת, יש תחושה נורא חזקה של משהו לא מוגדר בינו לבינה. זה מדהים. אני מקווה שאתה יודע מה זה ואני מקווה שבסיפורים הבאים תוכל לפתח את הדבר הייחודי הזה שלך. אל תסתמך על אלמנטים סיפוריים ישנים - הדיאלוגים יותר מדי מסבירים ופחות מדי אמיתיים (''בריבים שלנו. רציניים כאלה וטעונים, היה בהם משהו רומנטי. כל כך הרבה רגשות ועצב, הייתי מביט בך צועקת עלי, ולרגעים מצליח להתעלם מהכל ורק לראות כמה את יפה, וזה היה פורק ממני הכל את מבינה? זה היה מספיק בשביל.'' - אנשים לא נותנים אקספוזיציה כשהם מדברים.) אל תנסה להיות חכם (''יותר מדי עור של ברווז''). עזוב את כל זה. זרוק לפח. תכתוב מהבטן. ותמשיך לכתוב, כי יש לך משהו אחר בפנים.
על סף השפיות - יש לך המון בדיחות שמבוססות על דבר אחד בדיוק, על ידיעה אחת. אם אתה רוצה להצחיק/לשעשע ליותר משתי שורות, אתה צריך שגם ה'קטע' שלך יעבור תהליך כלשהו. אתה לא יכול להתבסס על דבר אחד בלבד, אתה חייב שהדבר האחד יהיה הדבר הראשון, שאחריו יהיה משהו גדול (משעשע) ושאחריו יהיה משהו גדול יותר ומשעשע יותר. הדרך היחידה להצחיק מדבר אחד, היא להצחיק פעם אחת (או שלוש ברצף) ולהפסיק. קטע קומי שלא מתפתח הוא קטע קומי רע.
לעולם חוזרת מאת מר הופמן - גם כאן יש תחושה חזקה של משהו גדול, העתקת האגדה להווה עובדת מצויין. כמה הערות טכניות בלבד. ההתחלה - האקפוזיציה - ארוכה מדי ביחס לסיפור כולו. הסוף לא חזק מספיק - הרי כולנו כבר הבנו במה מדובר. יכולת לעשות משהו באמת חזק. ניטפוק אחרון - אין צורך להזכיר את טרטרוס לפני הסוף. זה יותר חזק בלי. ואם לא היית מזכיר, לא היית מחוייב לגמור את הסיפור כפי שגמרת.
ללא תשמיש - תשמע. זה ממש טוב. זה כתוב טוב. זה מערבב את המציאות שלנו - שתיים מהן, למען האמת, הדת ועולם המחשבים - במינון הנכון ובדרך הנכונה. יפה מאוד. הבעיה היחידה שיש לי היא עם הסוף. לא הלכת עד הסוף - הפוטנציאל של הסיפור מאוד גדול ואתה הפסקת מהר מדי והסתפקת בדבר אחד. הסיפוק קטן מדי להבטחה הגדולה שהבטחת. אני מקווה שתרחיב את הסיפור, תממש את הפוטנציאל ותגיש אותו ל'חלומות באספמיה' או ל'בלי פאניקה' או לאתר הזה.
לגעת בשמים מאת Robin - שלום. לסיפור יש שתי בעיות מרכזיות. אחת היא העובדה שלדמויות לא באמת איכפת. אם דמויות מגיעות להחלטות על סמך ''טוב, אני אשאר'', או, במלים אחרות, ''טוב, בסדר, למה לא,'' אז לא באמת איכפת להן. ואם להן לא איכפת, למה שלקוראים יהיה איכפת? הבעיה המרכזית השניה היא עודף קלישאות וחוסר בטן. למשל: ''אי אפשר שלא לפתח חיבה ליצורים האלה''. מתי, אי פעם, שמעת אנשים מדברים כך, חוץ מאשר בספרים, בקומיקס או בטלוויזיה? אף פעם. אנשים לא מדברים כך. קלישאות אינן דיבורים. סיפורים מחוייבים למציאות. אתה משתמש בהרבה קלישאות משום שאתה לא מחובר באמת לדמויות או לסיפור שלך. אפילו הקטע שאמור להיות קשה, קטע הנפילה, לא נכתב מתוך הדמות ולכן הוא יבש ואין בו כנות. יש בו משפטים ש*אמורים* להיות חזקים. משפטים חזקים באמת רק אם אתה מרגיש אותם חזק כשאתה כותב אותם.
ההסיטוריה שייכת למנצחים מאת עוג-מלך-הבשן - אחלה. יפה מאוד. יש תחושה אמיתית של פלא ושל יראה בסיפור. יש תחושה של אמת מאחורי כל המיתוסים. אתה עושה את זה טוב, והייתי רוצה לראות עוד סיפורים שלך. הנקודה החלשה בסיפור הוא הדיאלוג בהתחלה. הוא חלש, מפני שהוא משרת את הכותב באופן ברור מדי. אם האפיון היה טוב יותר, הדיאלוג היה טוב יותר.
שיר אהובת הספן מאת הגמדה מארצות המזרח - זה פשוט סיפור טוב. 'הגמדה מארצות המזרח', את/ה כותב/ת פנטסיה אמיתי/ת! עוד סיפורים בבקשה!
ראש הפאנקתאון - זה כתוב טוב. יש שליטה חזקה בשפה, בתזמון ובעלילה. מה מציק לי? הסוף. ה-Antichrist. זה מגיע משום מקום וזה לא אמין. כל אחד מהקטעים הקודמים מעוגן במציאות, וזה היופי של הסיפור. מהרגע שהכישוף מתקיים, הסופר מרגיש שאין עוד צורך לעגן את הסיפור במציאות, וכך מאבד את הקוראים שלו. תבדוק אם קיימת דרך לכתוב את הסוף שרצית בתוך המציאות, ולא תוך התעלמות ממנה.
גברים, נשים וחיות אחרות מאת Gelsomina - יופי של סיפור. כתוב טוב. יוצר עולם, מעוגן במציאות, רגש חזק. כל הכבוד. אנחנו צריכים עוד סיפורים שהתחושה הכללית והאווירה שלהם חזקים כמו בסיפור הזה. אני מסתייג מהסוף, משום שהוא קל מדי ובא מהר מדי. הפוטנציאל של הסיפור - ושל הגילוי - גדול יותר. אבל גם עם הסוף הזה, הסיפור טוב.
נעדרת - הסיפור טוב. מאחורי העלילה, רגשות מאוד חזקים מצליחים לעבור. אתה מצליח להעביר את הרגשות האלה מבלי שהקוראים ישימו לב איך אתה עושה את זה (זה מצויין) ואולי גם מבלי שאתה שאתה יודע איך אתה עושה את זה (וגם זה בסדר). מצד שני, יש משהו מאוד בסיסי שמפריע. אתה עדיין לא שולט טכנית בכל הכלים שעומדים לרשותך: איפיון, התחלה, אמצע וסוף של קטעים, התחלה של סיפור, סוף של סיפור ושוב איפיון. אתה צריך לשלוט בכל אלה כדי שהקוראים לא יבחינו בהם (כרגע הקוראים מבחינים שמשהו לא בסדר) וזה יאפשר לדברים המדהימים שיש מאחור לפרוח.
אז עוד קצת עבודה ויהיו לך סיפורים מדהימים.
אהבת ארדה את אלגרו - יש פה המון אלמנטים של פנטסיה שנכתבו טוב. חסר רק אלמנט אחד כדי להפוך את הסיפור שלך לבאמת טוב והוא הרצון של הדמויות. הרצון של הדמויות לא ברור לכותב ולכן הוא לא ברור לקוראים ולכן הסיפור חורק. למה הגיבור רוצה את משאלת הלב הזו ולא אחרת? הכותב לא באמת יודע. מה הצורך האנושי שבו שגורם לו לרצות דווקא את זה בעוצמה כזו? לא ברור. למה היא מוותרת לו ונותנת? שוב, האלמנט האנושי שגרם לה לוותר לא ברור לכותב ולכן לא קיים בסיפור. זה פוגם בסיפור, משום שזה הופך אותו למקרי, ללא אנושי ולשרירותי.
הרצון האנושי של הדמויות הוא מרכיב מאוד חשוב בסיפור. בלעדיו, אין סיפור.
ידיעה, יצירה והרס - זה סיפור מאוד מקורי וטוב. יש בו באגים טכניים בעייתיים, אבל המקוריות מפצה עליהם. זה פשוט סיפור אחר ולכן מותר לו להיות מסופר אחרת. יודע מה, אני לא רוצה לתת לך הערות טכניות, אני לא רוצה להזיז אותך מהנתיב. לך לך בדרכך המקורית, תסלול דרכים חדשות ומי יודע איזה סיפורים תביא לנו. רק על דבר אחד תקפיד. יש לך שגיאות כתיב סתמיות כמו ''בו'' במקום ''בוא'', ''יוכל'' במקום ''יאכל'' וכן הלאה.
סוף שונה - דבר אחד עומד בבסיס כל סיפור. האם הכותב מתחבר למה שהוא כותב או לא? במקרה הזה, לא די ברעיון, משום שהכותב לא התחבר לסיטואציה בין אורפאוס לאורידיקה, והרי כל מה שקורה בסיפור קורה בסיטואציה. הוא התחבר לרעיון, אבל לא לסיטואציה דרכה העביר את הרעיון. ומרגישים את זה כשקוראים - חד וחלק. תכתוב רק את מה שאתה מתחבר אליו.
צלילה - קניתי. העלילה עובדת, מעניינת וסוחפת. היה לי חשש, תוך כדי קריאה, שיהיה סוף קלישאתי נורא, אבל הסוף היה טוב, באמת טוב. יפה מאוד.
ברית - תשמע. יש לך מוח קרימינלי, שהולך עד הסוף, שיודע להתפרע ויודע לנצל את זה. תכתוב לנו עוד סיפורים בבקשה ותמשיך ללכת עד הסוף (ולפעמים גם מעבר). יפה!
|
|
|
|
|
ביקורות (חדש)
חזרזיר שבת, 30/04/2005, שעה 11:10
בתשובה לgoshdarnit
תודה על ההתייחסות, מאד חשוב לי לקרוא את זה. אבל אני לא בטוחה שהבנתי את ההערה. גם אני מרגישה שהמשפט עם ה''בליטות הקטנות'' הוא חלש, אבל אתה התכוונת ליותר מזה. דיברת על גילוי הסוד - לא ידעתי שיש כאן סוד שצריך להתגלות. נראה לי שאני מנסה לומר שהטכניקה שלי לא מספיק מפותחת (אולי בכלל לא) כדי להבין את הבקורת שלך וכדי להשתמש בה.
האם אפשר להמשיך את הדיון הזה, כאן או בפורום אחר? גם אם לא, שוב תודה.
|
|
|
|
|
המסתורין הוא (חדש)
goshdarnit שבת, 30/04/2005, שעה 16:11
בתשובה לחזרזיר
מיהו קופידון. הקוראים, כמובן, עולים על העניין מאוד מוקדם.
אם הקטע איננו 'מעניין מה קורה פה' ואם את לוקחת בחשבון שהקוראים עולים מהר מאוד על העניין, אז מהו, לדעתך, העניין שיש לקוראים בהמשך הסיפור ברגע שהם עולים על העניין הזה? צריך להיות משהו נוסף, אלמנט עלילתי נוסף, שימשוך את הקוראים לקרוא הלאה, שישחק על הסקרנות שלהם, שיספק להם תחושה שהם יתוגמלו בסופו של הסיפור ובסוף באמת לספק את התגמול הזה.
את זה עשית בהתחלה ולא עשית באמצע.
|
|
|
|
|
ביקורות (חדש)
ג'וזפין יום ראשון, 01/05/2005, שעה 9:10
בתשובה לgoshdarnit
קודם כל, תודה על ההתייחסות.זה כל כך חשוב לקבל ביקורות אובייקטיביות. הייתי רוצה רק לדעת, היכן האקספוזיציה עברה לטעמך את הגבול. מתי איבדתי אותך? ולאיזו סצינת טבעת, בדיוק אתה מתכוון? יש כמה כאלה.
תודה.
|
|
|
|
|
סצינת הטבעת האחרונה, (חדש)
goshdarnit יום ראשון, 01/05/2005, שעה 18:23
בתשובה לג'וזפין
זאת שבה היא מקבלת את הטבעת.
לגבי האקספוזיציה - לא איבדת את הקהל בשום מקום. היא פשוט ארוכה מדי מהבחינה שהנפח שהיא תופסת לא פרופורציונלי לסיפור. היא באורך חצי הסיפור (ואולי יותר). זה ארוך מדי בשביל התחלה. חייבת להיות דרך לקצר אותה. את צריכה למצוא דרך להעביר את כל מה שחשוב לך להעביר בפחות מלים. זה הכל.
|
|
|
|
|
תודה רבה על הביקורת (חדש)
Gelsomina יום ראשון, 01/05/2005, שעה 9:20
בתשובה לgoshdarnit
אני מאוד מעריכה את דעתך ואנסה להשתפר בעניין הסופים בסיפורים הבאים.
|
|
|
|
|
הו, תודה רבה :-) (חדש)
הכוכב השני מימין יום שני, 02/05/2005, שעה 20:17
בתשובה לgoshdarnit
השתדלתי ^^;
|
|
|
|
|
ברכותי לזוכים (חדש)
עופר יום שישי, 29/04/2005, שעה 11:50
ורותם, תפסיקי לעשות פרצופים נבוכים שלא מגיע לך הפרס!הרווחת אותו ביושר ע''י כתיבת סיפור איכותי מאוד.
|
|
|
|
|
אני לא יודעת מי אתה, אבל תודה :) (חדש)
ליאה עודנה בשוק יום שישי, 29/04/2005, שעה 21:03
בתשובה לעופר
ואני מבטיחה לפחות להשתדל.
|
|
|
|
|
תודה לכם, תודה תודה תודה. (חדש)
ליאה עודנה בשוק יום שישי, 29/04/2005, שעה 20:47
קודם כל, ברכות לעידו ולריטה!
שנית, אני מרגישה צורך להסביר את הבעת פניי המגוחכת למדי בעת הזכייה. אני מודה שממש לא ציפיתי לזה. הייתי בטוחה שכולם ישימו לב לכך שהדבר הכי בולט ב''שיר אהובת הספן'' הוא שהסיפור נכתב לפורמט ארוך יותר, כי מישהי פשוט לא שמה לב לדרישת האורך בתחרות לפני שהיא התחילה לכתוב. וכך הגיע הסיפור ל-2,200 מילה לפני שקוצץ באכזריות תוך כדי השארת כל האירועים המרכזיים במשפט מינוס. התוצאה: שקיעת אטלנטיס, גרסת רשימת המכולת. אמרו לא להגבלות האורך! :)
|
|
|
|
|
בכל זאת הסיפור החזיק יפה, (חדש)
בייזל יום שישי, 29/04/2005, שעה 23:16
בתשובה לליאה עודנה בשוק
יש סיכוי שנפגוש את ''שיר אהובת הספן - גרסת הסופרת''?
|
|
|
|
|
בשמחה. (חדש)
ליאה יום חמישי, 05/05/2005, שעה 10:33
בתשובה לבייזל
אם אתה מעוניין לקרוא - שלח לי מייל.
|
|
|
|
|
גם הפעם? (חדש)
אנדרואיד יום שני, 02/05/2005, שעה 18:35
גם הפעם יש חוברת שמאגד בתוכה את כל הסיפורים המועמדים? אם כן, כיצד יש באפשרותי להשיג אותה והיכן?
|
|
|
|
|
לא. (חדש)
NY יום שני, 02/05/2005, שעה 18:43
בתשובה לאנדרואיד
אתה מתבלבל בין התחרות לבין פרס גפן.
מידע נוסף על פרס גפן אפשר למצוא כאן:
מעבר לכך, החוברת עליה אתה מדבר מופקת על ידי מו''ל חלומות באספמיה, ולא על ידי האגודה.
|
|
|
|
|
(חדש)
דפנה יום רביעי, 04/05/2005, שעה 22:49
בתשובה לNY
אבל למה הסיפורים הזוכים לא מתפרסמים במימד העשירי?
|
|
|
|
|
מי אמר שלא? (חדש)
NY יום רביעי, 04/05/2005, שעה 23:13
בתשובה לדפנה
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
