 |
 |
• שאלות נפוצות
• פורומי האגודה
• קישורים
• אתר פרס גפן
• עדכוני הוועד והאספה
• העדכון החודשי (דואל)
• צוות האתר
• RSS
• דרושים
חיפוש באתר:
חיפוש מתקדם
פעילויות האגודה
• המימד העשירי - כתב עת
• כנסים ומפגשים
• פרס גפן
• תחרויות כתיבה ויצירה
• הפצת סיפורת עברית
• תרומות ספרים
• מבצעים והנחות לחברים
• מועדון הקריאה
• סדנאות כתיבה
• אייקון 2010
|
 |
מיתוסיפור – תחרות סיפורים
חדשות האגודה / המערכת
יום שלישי, 15/03/2005, שעה 0:00
תחרות סיפורי מיתולוגיה לכבוד לכבוד כנס עולמות 2005
|
|
תחרות הסיפורים הסתיימה.
ההכרזה על הסיפורים הזוכים תתקיים במהלך אירוע הפתיחה של כנס עולמות 2005.
האגודה שמחה להכריז על תחרות סיפורים קצרים, והפעם לכבוד כנס עולמות 2005 שיתקיים בפסח, ואשר נערך השנה בשיתוף עם מועדון סטארבייס 972, אגודת טולקין הישראלית ושגרירות סאנידייל בישראל. נושא התחרות כנושא הכנס: מיתולוגיה, וההכרזה על הזוכים תהיה חלק מאירוע הפתיחה של הכנס.
אנא קראו את תנאי התחרות בעיון:
1. על הסיפור המוגש לעסוק בנושאים הקשורים במיתולוגיה, ולהשתייך לז'אנר הפנטסיה או המדע הבדיוני בלבד.
2. על הסיפור להיות כתוב בשפה העברית.
3. אורך הסיפור לא יעלה על 1600 מילה ולא ירד מ-500 מילה. לשם ההבהרה: סיפורים בני 1601 מילים ומעלה או 499 מילים ומטה ימחקו לאלתר.
4. כל כותב יגיש סיפור אחד בלבד. כותב שיגיש יותר מסיפור אחד – יוצאו סיפוריו מהתחרות.
5. אך ורק סיפורים חדשים, בבקשה. סיפור שראה אור במקום אחר כלשהו – עיתון, כתב עת מודפס או מקוון, אתר או פורום באינטרנט – יפסל.
6. לאחר שנכתב הסיפור, יש לפרסמו כתגובה למאמר זה תחת שם בדוי, כלומר: לא שמו האמיתי של המחבר ואף לא כינוי בו הוא מוכר בפורום כלשהו. נא לפרסם אך ורק כתגובה למאמר עצמו, לא כתגובה לסיפור אחר. חשוב להקפיד לשמור את השדה ''כתובת הדואר האלקטרוני'' ריק, על מנת למנוע זיהוי באמצעות נתון זה.
7. לאחר מכן יש לשלוח דואר אלקטרוני להנהלת התחרות, ובו ציון שם הסיפור, שם המחבר/ת והכינוי הבדוי בו השתמש/ה. על הודעת הדואר האלקטרוני להיות כתובה בשפה האנגלית בלבד, מטעמים טכניים.
8. תאריך אחרון להגשת הסיפורים: 15/4/2005.
9. כל סיפור שלא יעמוד בתנאים שפורטו כאן ימחק לאלתר ולא ישתתף בתחרות.
10. השגות בנושא חוקי התחרות, שאלות, מענות ותגובות יש לפרסם אך ורק בפורום האגודה. כל תגובה כזו שתכתב תחת מאמר זה תמחק לאלתר.
פרסים:
מקום ראשון: ספרים בשווי 250 ש''ח ב'מיתוס'
מקום שני: חברות באגודה לשנה. אם הזוכה כבר חבר אגודה, יומר הפרס בספרים בשווי 100 ש''ח מתוך המבצעים המוצעים לחברי האגודה.
הזוכים בשלושת המקומות הראשונים יקבלו גם את ספרו החדש של גיא חסון: 'מציאות – המשחק'.
כמו-כן, הסיפורים שיגיעו לשלושת המקומות הראשונים יפורסמו בכתב העת של האגודה, 'המימד העשירי'.
הסיפורים הזוכים יוכרזו במהלך טקס הפתיחה של כנס עולמות 2005.
שופטים:
גיא חסון – סופר מד''ב, מחבר 'מציאות – המשחק' ו'הצד האפל'. סיפוריו מתפרסמים באופן קבוע בכתב העת 'חלומות באספמיה'. סיפורו 'אני(TM)' זכה בפרס גפן 2003 בקטגוריית הסיפור הקצר.
אילן אשכולי – במאי, סופר מד''ב וחבר ועד האגודה.
נועה ניר – מרצה למחשבה מדינית ולסוציולוגיה, כותבת ביקורות ספרים לאתר האגודה ולכתב העת 'המימד העשירי'.
עצות והמלצות לכותבים:
* כדאי מאד לכתוב סיפור בעל נושא מקורי ככל האפשר.
* רצוי להמנע מחזרה סתמית על נושא נדוש (''לא יאומן! אדם וחווה היו חייזרים!'' וכו'), אלא אם כן יש לכם טוויסט מדהים – רעיון שיהפוך את הסיפור שלכם למקורי ומיוחד. היות ובדרך כלל לא זה המקרה, רצוי לחפש נושאים מקוריים יותר מלכתחילה. כדאי לעיין ברשימת הקלישאות, הנותנת מושג טוב למדי לגבי נושאים שכבר מוצו.
* לא כדאי לכתוב סיפור המתייחס אך ורק לסדרת טלויזיה מסוימת או לספר מסוים, היות ויתכן כי השופטים לא מכירים את הסדרה או את הספר ולא יבינו מה רוצים מהם.
* מומלץ לכתוב סיפור מובן ככל האפשר ולהמנע מהתחכמות-יתר.
* לפני פרסום הסיפור, כדאי מאד לחפש ולתקן שגיאות כתיב, פיסוק וסגנון. משך התחרות כחודש – יש זמן. עדיף לפרסם מסוגנן ומאוחר מאשר מוקדם ומכוער.
אנו מחכים לכם!
דואר אלקטרוני להנהלת התחרות
פורום האגודה
רשימת הקלישאות הגדולה
עולמות 2005 - כנס מד''ב ופנטסיה בפסח
המימד העשירי
הזוכים
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
|
| |
 |
 |
|
שיר לאֶנקִידוּ (חדש)
חולמעתיק יום שלישי, 15/03/2005, שעה 15:20
שיר לאֵנקִידוּ. מטיט עשתה אותו ארוּרוּ, מטיט כוננה אלת-האדמה את אנקידו ונפחה בו רוח חיים כדי שיאמצהו גילגמש אל ליבו ויכנהו 'אח', כדי שיחדל מושל העיר מלכונן חומות ומגדלים, ינוח מלב האדם ויחפש שוב בליבו את הפרא. והנה פגש גילגמש, מושל-עיר, באנקידו, בן-טבע. נאבק גילגמש עם אנקידו, ויכל לו, וחיבק אותו באושר של אדם המוצא את נפשו ברעהו, ולגם עמו יין ויצא אתו לציד, ולמד ממנו כיצד להיות אדם בעיר וחיה בשדה, ולא לשכוח בלהט הדרך הנסללת את לחישת הקרקע. למד מבלי ללמד.
שירו לאנקידו, אח לאריה ולזאב, אח לשפן ולצבי, אחינו שאבד, בן-טבע שסרר ודבק בו ריח ירכי אשה, בן-פרא שסרר ודבק בו ריח זיעת גברים ובתי מרזח, בן-ארוּרוּ שאימץ גילגמש מושל העיר אל ליבו וכינהו 'אח', בן-שמש שהלך סהרורי ושיכור בשבילי העיר אֶרֶך וזעק אל הלבנה האדישה, בן-ירח שהיתה לו האהבה אתנו, בשדה, והלילה מבקש ומאבד את האהבה בין כותלי אבן וזהב, במקדש עשתורת המהדהד גניחות נואשות, שם אחינו מטיח ראשו בערווֹת קדֵשות זריזות ידיים, אחינו מטיח ראשו אל כתלי העיר וקורא אלינו ואנו לא נענה.
אל תשירו לגילגמש, כי טוב ליבו ביין, ומושל הוא בעיר ובנפשו. שירו לאנקידוּ, אחינו, ששכח את שפתנו; שירו לאנקידו, נמר אבוד ברחובות העיר.
וגילגמש מת. ואנקידו נותר לבדו.
דבר לא חסר לו, מלבד נפשו שגזל ממנו רעהו.
שירו לאנקידו, אחינו, שטינף את הים, והשחיר את השמיים, ושרף את השדות והיער. שירו לאנקידו, שחצה את המדבר בספינות ברזל מעופפות באוויר והרעים מעלינו בקול המחריש את שאגת האריה. שירו לאנקידו, שסיפר לילדיו אודות אלים ואלות. 'מה זה', שאלו ילדיו, והוא השיב להם, 'חידות ומשלים'. והאלים נחנקים בשחקים, וארוּרוּ גוססת.
שירו לאנקידו החירש, העיוור, שהרעיל את הקרקע, וקרע את השמיים, וערער מוסדות ארץ, והביט נדהם כשקרסו עליו הרים, והביט נדהם כשבא עליו המבול.
שירו לאנקידו, שחצה ברכב ברזל אטוּם את המצולות הרותחות מגופות אדם, שלא הותיר לנו פיסת קרקע להלך בה, ואנו שרים עליו בעוד הרקב מפורר אותנו במעמקי הים. שירו לאנקידו, שבא אל פי-הנהרות, שם דר אוּתנַפּישתים. ואותנפישתים אביו הקדמון של גילגמש. ואותנפישתים ידע את המבול הראשון, המבול אותו הביאו האלים על בני-האדם. ואותנפישתים שרד, והעניק לו אֶנלִיל חיי-נצח במחיר הבדידות.
ואמר אותנפישתים לאנקידו, 'אביך הקדמון אני, ואתה אינך רצוי כאן,' ואמר לו אנקידו, 'טעות בידך', ואמר לו אותנפישתים, 'הלא כך היא העלילה? האין אתה גילגמש?' והשיב לו אנקידו, 'לא, אנקידו אני. וגילגמש, רעי היה משכבר הימים', ואותנפישתים נרעד וקם על רגליו ואמר, 'ומה היה על צאצאִי?' והשיב לו אנקידו, 'מת', ואמר אותנפישתים באנחת רווחה, 'אנקידו מת וגילגמש נותר לבדו, או גילגמש מת ואנקידו נותר לבדו: כך או כך לא סרה העלילה מדרכהּ. וכך היא העלילה: האחד מת ורעהו כואב מבדידות ומאימת בית-האבק, ובא לחפש חיי אלמוות, וכעת עלי לספר לך את סיפורי ולהרעים בקולי עליך, כי דע לך! לא לאדם נועדו חיי הנצח - ', ואנקידו אמר 'אני יודע'.
דממה נפלה על אותנפישתים וחרדה גדולה.
ואנקידו אמר, 'עשיתי די רע. שבעתי מעשיות נאות. יגעתי מהחיים ומבני אדם. זה מעל מאה שנים שאני יגע. רגע בטרם הקץ עוד חיפשתי את קול האדמה והאלים, דיברתי על עידן חדש לבני האדם, חיפשתי עצמי במזלות וליטפתי אבנים וקראתי ספרים אודות ספירות עליונות בעוד האדמה רועדת תחת רגלי. אך קול האדמה אבד לי, ואין לי שיר שייגע בו. האלים אבדו לי ואין להשיב אותם. אני עם עצמי, בתוך הגוף.'
ואותנפישתים אמר, 'איני יודע מה עשה האדם לנפשו כל העת הזאת... ובכל זאת, גם אם הגיע עד כדי כך שהוא מבקש את המוות, ודאי עוד ירא הוא את החידלון.'
'ירא האדם וירא אני,' אמר אנקידו, 'אך תמו המעשיות בהן שיככתי את היראה. על הכתב ועל מראות קסם העליתי חזיונות בהן משחקת נפש האדם את עתידהּ שלאחר המוות, עד שנקעה נפשי משקרים. ונקעה נפשי מיראה. ונקעה נפשי ממני.'
ואותנפישתים הקדיר פניו, ואמר, 'אדם מסולף, מה אתה מבקש ממני?'
ואנקידו אמר, 'אדם קדמון, פתח לי דרך לשוב אלי.'
שיר לאנקידו, בן המאה העשרים ואחת, שאותנפישתים קורע בבשרו בידיו הגדולות ואוכל ממנו, לב, מעיים, כבד ואברי-מין. שירו שיר לאנקידו, אחינו המפרפר כחיה פצועה, דמו נוטף על הקרקע ונפשו עוד קשורה בעצביו והוא משתגע מן הכאב. שירו לאנקידו, שאת זעקתו אנו שומעים כעת, והיא סוף-סוף בשפתנו אנו.
שירו שיר לאנקידו, ששב אלינו, מטורף.
|
|
|
|
|
דגים ילדים (חדש)
sirena שבת, 19/03/2005, שעה 21:57
דגים ילדים
השיער הלוהט של גל נראה כמו שריפה קטנה במים . אמא שלו החזיקה אותו בידיה כשניסה לשחות. שיערו הגינגי צף על פני הים כשעיניו הירוקות נפתחו מתחת למשקפת שלו.
''אני עוזבת אותך עכשיו'' הוא שמע את אמא שלו קוראת וידיה המגנות עזבו את גופו החיוור לשקוע.
גל נבהל והתחיל לנופף בידיו ורגליו בניסיון לצוף חזרה אל פני המים .
דבר מוזר קרה פתאום.רגליו נצמדו יחדיו ויצרו זנב ירוק בוהק. הוא שם לב שהוא מסוגל לנשום וכשהוריד את המשקפת הלוחצת שלו שם לב שעיניו לא שורפות.
הוא ריחף בתוך המים מרגיש מוגן ורגוע.
הוא היה לבד, רק הוא ושקט והמון דגים. דגים קטנים, דגים גדולים, הוא נופף אליהם לשלום אך כולם התעלמו מימנו.
''הם לא חברותיים במיוחד'' הוא שמע קול. מאחוריו צפה לה בת ים קטנה עם שיער חום ארוך ועיניים כחולות בוהקות כמו הזנב הנוצץ שלה.הוא הביט בה בתדהמה, היא הייתה היצור היפה ביותר שהוא איי פעם ראה. היא אחזה בידו והתחילה לשחות, גוררת אותו אחריה. הוא לא ידע לאן או למה אבל ה\משהו בו ידע שאפשר לבטוח בה.
הם הגיעו למערה מוארת באורות צבעוניים.''ברוך הבא לבית שלי'' אמרה בת הים.
הוא רצה לשאול אותה למה היא גרה במערה? איפה ההורים שלה ואיך קוראים לה בכלל?
והיא, כאילו קוראה את מחשבותיו ענתה לו מייד:''אני אלמוג, מצטערת שלא אמרתי קודם.ההורים שלי הם בני אדם . היינו בטיול על ספינה גדולה ונפלתי.ככה הפכתי להיות בת ים. אז מצאתי מערה, ועשיתי ממנה בית.
''אני גל. טבעתי שאמא שלי ניסתה ללמד אותי לשחות.''הוא הציג את עצמו אבל הרגיש טיפה רשמי אחרי שאלמוג הראתה לו את בייתה וסיפרה לו על עצמה אז הוא השתתק.
היא נראתה נבוכה כאילו לא יודעת מה לומר.
''כל בני ובנות הים הם ילדים שטבעו?''
''לא יודעת, לא פגשתי עוד ילדים כאן''
הם נכנסו למערה שנראתה כמו חדר ילדים גדול מבפנים.מיטה ורודה, בובות, צעצועים וכלי נשק?
''בשביל מה כלי נשק?'' שאל גל שפתאום שם לב לערמת חרבות ורובים שנחו להם ליד המיטה.
''נגד מפלצת המים'' ענתה אלמוג בפשטות.
''מי זאת מפלצת ה..''
גל לא הספיק לסיים את השאלה כשרעש גדול נשמע ורגל סגולה ענקית דרכה על המערה ומעכה אותה לחלוטין.למזלם, אלמוג ו גל הספיקו להימלט ולהתחבא מאחורי סלע מלא אצות.
גל הביט סביב בפחד ופתום ראה מולו פנים משולשות סגולות עם עיין אחת ושתי פיות ושיער שנראה כמו זרועות תמנון.
''זאת מפלצת המים'' לחשה אלמוג.
גל ניסה לחפש את אחד כלי הנשק אבל כולם נהיו שבורים.
המפלצת תפשה אותו עם אחת השערות התמנוניות וקירבה אותו לפיה השמאלי.
גל כבר היה בטוח שזהו, זה הסוף שלו אבל אלמוג התחילה לזרוק אבנים קטנות לעבר המפלצת. אבן אחת סתמה לה את הפה הימני, אבן שנייה פגעה ישר בעין. המפלצת איבדה שיווי משקל ונפלה, מפילה את גל יחד איתה.
גל נפל ליד שביב כסוף תחת אבן. הוא הרים את האבן וגילה כי מדובר בחרב גדולה . הוא לקח אותה ולפני שהמפלצת יכלה להתאושש ולקום הוא דקר את המפלצת במרכז גופה.
דם סגול נשפך והתפזר על פני המים.
המפלצת מתה.
אלמוג שחתה אל גל וחיבקה אותו.''אני שמחה שאתה בסדר. דאגתי לך''
''תודה שהצלת אותי'' אמר גל והסמיק מאושר.
''זו הייתה עבודת צוות'' היא חייכה אליו חיוך מתוק.
הדם הסגול הקיף אותם ופיצל את זנבותיהם.
הם חזרו להיות ילדים.
גל אחז בידה של אלמוג והם שחו מהר אל פני הים לפני שיאזלו מאוויר.
ראשיהם בצבצו מקרום המים, פוגשים בשמש החמה כאילו בפעם הראשונה.
הם עדיין היו רחוקים מהחוף אבל הרגישו הרבה יותר קרובים הביתה.
הם שמעו רעש של סירת מנוע ופתום ראו את אמא של גל יחד עם כמה מצילים שטים לעברם.
המצילים אספו את הילדים אל הסירה וחיבקו אותם עם מגבות יבשות .
''דאגתי לך מאוד, כבר חשבתי שטבעת'' בכתה אמא של גל וחיבקה אותו חזק.
''כן טבעתי'' הסביר גל.''אבל אלמוג הצילה אותי.
כשחזרו לחוף המצילים התקשרו להוריה של אלמוג שהגיעו נסערים לאסוף את ביתם הקטנה שהיו בטוחים שטבעה ומתה.
גל ואלמוג הפכו להיות חברים טובים אך מאז האירוע הוריהם לא מרשים להם ללכת לים יותר.
מה שהם לא יודעים זה שאפילו בבריכה הקטנה והבטוחה , גל ואלמוג ממשיכים לשחק בבני ים ומפלצות מים, כי הרפתקה כזו לא שוכחים.
|
|
|
|
|
הרקולס (חדש)
אפטוס ניקולאי יום שלישי, 22/03/2005, שעה 13:23
נפניתי אליו לאיטי
האם להתחיל במשימה? התמהמתי והוא חיכה, חיכה בסבלנות לתשובה
לא עניתי, היו רבים לפניו רבים ניסו וכשלו. תהיתי אם הוא יהיה האחד, הגיבור שלי?
לא אמרתי מילה רק נגעתי קלות בקצות אצבעותיי, מגע קל והוא הבין. שילחתי אותו למשימה למרות שלא הייתי בטוחה כלל שיעמוד בה. נכון ... נכון שהכרתי אותו והכרתי את תכונותיו, מי לא הכיר אותו? הוא היה אגדה, מיתוס אבל האם הוא יוכל להצליח במסע הזה?
הוא כבר יצא לדרך ... הרקולס, ואני? אני עוד חשתי את המגע בקצות האצבעות את הלחיצה המרפרפת ששילחה אותו לדרכו.
שוב התווך, האפלה שנקטעת מדי פעם בהבזקי אור שום דבר חדש הוא היה במצב הזה כבר פעמים רבות. התרגולת הרגילה: למצוא מיקום, להמתין להם הם תמיד השאירו סימנים והוא למד את הסימנים שלהם טוב מאוד. צפייה הטעיה ומכה הוא תפס את הראשון שלו
''הרמס ... ההההררררממממממממססססססס איפה אתה לעזאזל? ... ההרררררממממממססססס''
''מה קרה הרקולס?''
''הרגתי את הראשון''
''מאיפה הוא הגיע?''
''לא ברור לי בכלל אף פעם לא ראיתי כזה''
''ובכל זאת הרגת אותו?''
''הרגתי אותו הרמס, אבל אני לא יודע מי שלח אותו, מהיכן הוא הגיע ... זה רע, רע מאוד''
''בכל אופן אני חייב להודיע לה''
''לך אם כן, לך בשם האולימפוס אני אקרא לך שוב כשאצטרך ''
ושוב הבזקים, אלפי הבזקים וחשש התגנב ללבו האם אלו הם או אולי רק תעבורה רגילה. הוא ניסה להתאים את מה שראה למידע אותו קרא קודם, אבל ההתאמה לא הייתה ברורה מאליה שביבי תצורות בלבד. ובכל זאת היא שלחה אותו למשימה והרקולס תמיד סיים את משימותיו, על הברכיים עם הלשון בחוץ מוטלא מכף רגל ועד ראש אבל תמיד תמיד סיים את משימותיו.
חיכיתי, מה יכולתי לעשות? קיללתי, בכיתי שום דבר לא יעזור הייתי חייבת לחכות. למען האמת אין לי ידע ממשי בתחום הזה מעולם לא היה לי אבל הייתה לי תחושת בטן חזקה, אינטואיציה שהוא יוכל לעזור.
הודעה הבזיקה ''אחד נמצא וחוסל ... סוג לא ידוע''. הרמס, חשבתי לעצמי זה היה הרמס בדיוק כמו שכתוב ... אז כנראה שהכל מסתדר הו בשם זאוס! אולי הוא יצליח למרות הכל?
מבחוץ יכולתי לראות את האורות מרצדים ירוק ... אדום ושוב ירוק וזמזום קלוש כמעט בלתי נשמע, הוא עובד זה בטוח. סיכלתי את אצבעותיי ''אם הוא יצליח לעולם לא אסתובב שוב במקומות כאלה, לעולם לא אסתכן לשווא, לא אעמיד את כוחותיו למבחן כה נורא''
הרמס: ''נמצא שני וחוסל''
השלישי הייתה תולעת רגילה שברגילות, כאן לא היו עניינים מיותרים הוא זכר את התבניות שהשאירה הכל היה כתוב ברשומות שסרק הוא רצה להשתעשע אתה מעט מעין פיצוי על הקושי שבמסע הנוכחי הוא בודד אותה דואג שלא תהיה לה גישה לשום מידע, הוא ידע שתולעים מן הסוג הזה יכולות לשכפל את עצמן, זאת באמת תהיה צרה צרורה. התולעת הזאת כבר הייתה שלו, פה כבר אין הפתעות ... הוא סרק את רשימת הנהלים והמשיך לפעול לפי התרגולת המוכרת ... מוזר מאוד אבל התולעת לא ניסתה כלל להתגונן או לברוח היא נראתה כאילו היא מתכוננת להתחלק, להתחלק! הוא החל לנסות כל תמרון אפשרי אבל לא הצליח להתקרב אליה הכתובת היתה חסומה בפניו בפני הרקולס אדון המערכת והתולעת התחלקה פעם ופעמיים.
נסיגה ... נסיגה ... נסיג
מי עומד מאחורי המזימה הזאת? מי עומד מאחורי המזימה הזאת?
''הרמס הרמ'' השליח התגשם לידו ''הגעת מהר'' ספק שאל ספק קבע
''כל המשאבים הופנו למקרה שלך, כולנו לשירותך הרקולס''
''נו, אז אולי זה היה שווה את זה'' הרקולס חייך במרירות
''אתה יודע שלא ... אבל למה קראת לי, אתה רוצה לדווח על עוד אחד?''
''לא, הלוואי אבל לא''
הם ישבו לשניה, השליח והקוטל ולרגע הכל דמם והחשכה הייתה כבדה, כבדה מנשוא כמו נערכו הצבאות לקרב אחרון ואז שוב גשם ההבזקים
''למען האולימפוס! הרמס, אתה חייב להשיג לי מידע''
הרמס הפך להבזק בעצמו.
הרמס: ''... מחפש מידע ... מחפש מידע ...''
חפש בשם אלוהים, חפש רק שזה יסתיים. התחלתי ללחוץ וללחוץ עד שחשבתי שאני עלולה להזיק וחדלתי.
הרקולס המשיך בתרגולת הרגילה: הם מפסיקים להגיע הכה אותם בבית שלהם, בכתובת שלהם.
הוא שב לבדוק את אלה שהרג, היה לו קשה מאוד להבין מהיכן הגיעו שום סימן שיראה על שיוך מסוים צורת התנהגות תבניתית, לא היה שם שום דבר דומה לזה. הוא הגיע אל הכתובות שהשאירו אחריהם אבל אלה היו פשוט רחובות ללא מוצא והוא נאלץ לחזור לנקודת הפתיחה פעם אחר פעם אחר פעם ... אחר פעם, כמו מעגל אין סופי ... לולאה. או שאולי זה בעצם רמז: סיזיפוס, אולי זה קשור לסיזיפוס? לא יכול להיות הוא גיחך לעצמו שפתיו מתעקלות בעווית שכולה אומרת שאט נפש, הוא חש שהבין את סיזיפוס בפעם הראשונה.
הבזק ועוד אחד.
... אבל די! הוא התנער משרעפיו זה הגיע מהרשת זה בטוח, הרשת מי עובד עם הרשת ארכאנה העכבישה, מדוזה גורגונה זה יכול להיות אפילו פוסידון ורשת הדייגים שלו.
''הרקולס, יש התקדמות''
''הו הרמס הטוב, החדשות שאתה מביא מחממות את הלב הזקן שלי''
''מספיק להתפייט'' הרמס גיחך הוא אהב את הרקו הזקן, הוא החשיב את העבודה אתו יותר מכל עבודה אחרת ועכשיו הוא יעזור לו לנצח הוא לא ייתן ליפול.
''יש לי מידע חדש, המקור מגיע מתביי''
''מי נמצא שם''
''זה לא באמת משנה, אף אחד לא מתכוון שתגיע לשם''
''באמת'' הרקולס הרשה לגופו להתרפות לשניה ''אז מה הם רוצים שאני אעשה?''
''הכוונה היא לשלוח לך עזרה ... את החדש, מה שמו?''
''אכילס''
''כן כן, איך שלא יהיה אתם לא תיכנסו לסקטור ההוא בכלל, אתה מבין?''
''נדמה לי שכן''
''אתם פשוט תקיפו את הסקטור ותחסמו כניסה ויציאה''
''הסגר''
''בדיוק, אנחנו נגמור אתם כשנבין קצת יותר מה קורה, קפיש?''
''בסדר, ואתה תודיע לה כן?''
הרמס: ''מחכה לעדכון ...''
חדשות טובות בטח שחדשות טובות הכל עומד להסתיים הגיבור שלי הצליח במקום שכה רבים כשלו בו לפניו, הכל נכון אם כך כל מה שקראתי עליו, כל מה שנכתב עליו הכל נכון.
הוא לא ידע איך קוראים לה, בשבילו היא הייתה AA-342DS-113-R51 הוא לא ממש הכיר אותה אבל בשבילה הוא ייבצע את המשימה. הרמס הבטיח שאכילס מגיע לעזרה, הוא לא הכיר את אכילס אבל אם האלים שלחו אותו אז הוא טוב, הוא גם יביא אתו מידע חדש, פרופילים חדשים סוף סוף הוא יבין מול מי הוא נלחם, יבין ממי צריך להיפטר. כל שנשאר הוא לחכות בסבלנות. הוא חיכה.
הרמס: ''העדכון כמעט הושלם, מתכונן להסגר''.
חייכתי, ברוך השם הסוף קרוב מאוד.
''הוא הגיע, אכילס פה''
''נו הגיע הזמן, איפה הוא, איפה הוא?''
ההבהובים גברו אבל להם כבר לא היה איכפת
''הוא שם אתה רואה את המבנה שמתקרב לפה?''
''המבנה נראה מוכר. איפה אכילס, בפנים?''
''נראה לי שכן''
''המבנה התקדם לאט לאט
''אתה בטוח שזה אכילס?''
''תשעים אחוז שכן''
''ומה עם השאר?''
''עזוב זה אכילס, סמוך עליי''
המבנה המשיך להתקרב לאט לאט למקום בו ישבו השניים היה מעט מאוחר מדי כשהרמס צעק
''סוס טרויאני'' עד אז הם כבר שטפו את השטח לגמרי רומסים כל הגנה וכדי להוסיף שמן למדורה הם כלאו את הרקולס והרמס בסקטור האתחול.
מסך כחול הבהב מולי ... הגיבור שלי הכזיב ליטפתי את הקופסא הקטנה, המבריקה אנטי וירוס הרקולס עם ממשק מתקדם הרמס גרסא 3.15.
לעזאזל חשבתי, מחר אקנה את החדש של נורטון.
|
|
|
|
|
קת'ולוהו על האש (חדש)
אל הזארד יום שישי, 25/03/2005, שעה 10:13
''יא-אללה, סמי'' אמר מוטי, ''לטובתך אני מקווה שמה שאתה מחזיק פה יהיה שווה את הקילומטר שהלכנו כרגע, למה אני מת לישון. כוס של האמא של הקצין התורן הזה בשמירה...''
''מה אתה מודאג, מוטי?'' סמי החל לחפש את המפתחות לשק''ם בצרור שלו. ''אמרתי יהיה שווה. חוץ מזה, תגיד תודה שהקצין הזה שלך ישב לך על הראש מתחילת השמירה, ולא חיכה עד שתלך לישון כדי לדפוק לך תלונה''.
''זה כלא שש, אתה יודע'' הוסיף ששי.
סמי פתח את הדלת לשק''ם, והוביל את ששי ומוטי לחדר האחורי. במרכז החדר ניצבה טלוויזיה ענקית, מחוברת למערכת קולנוע ביתי, ומולה היתה מונחת כורסה נוחה מדגם יוקרתי.
''תגיד'' מלמל מוטי בעודו בוהה במחזה שנגלה לעיניו ''שדדת את השלמייה או משהו?''
''זה כלא שש, אתה יודע'' אמר ששי.
סמי סימן להם לשבת על הכורסה ''בוא נגיד שהיה לי המון מזל לאחרונה. רוצים בירה?''
מוטי צנח על הכורסה ''בטח, אחי. תגיד רק, מאיפה אתה מביא את החשמל כדי להפעיל את הדבר הזה?''
סמי הושיט בקבוק בירה אחד למוטי ואחד לששי. ''חיברתי לחשמל של המקרר''.
''אחי, נדפק לך השכל? כל הסחורה שאתה מחזיק שם תתקלקל!''
''זה כלא שש, אתה יודע'' תרם ששי.
סמי משך בכתפיו בחוסר-אכפתיות. ''הלוויה שלך, אחי'' אמר מוטי בעודו מקרב את בקבוק הבירה לפיו. הוא עצר כששם לב לסימנים המוזרים שהיו מוטבעים על הבקבוק.
''אחי, זה מישראל, הבירה הזאת?''
''לא, זה מארקהאם''.
''זה בשטחים?''
''לא, בניו-אינגלנד''.
''זה בשטחים?''
''לא, בניו-אינגלנד. אתה יודע, כמו באנגליה, אבל חדש יותר''.
מוטי לגם מהבירה. ''מה שתגיד, אחי. רק תזכור שכשתפסו את ההוא שהיה פה לפניך עם סחורה מהשטחים בשק''ם...''
''...זה כלא שש, אתה יודע'' השלים ששי.
''יאללה, רדו ממני'' אמר סמי. ''רוצים לראות משהו בדי.וי.די.?''
מוטי התבונן בו. ''לא. קודם ספר מאיפה השגת את כל הציוד הזה''.
סמי התיישב על הכורסה. ''זוכר את סיגי?''
''הכוסית הזאתי מהשלישות?''
''כן.''
''זאתי שהשתחררה על קב''ן?''
''כן.''
''זוכר.''
''זוכר את צבי?''
''המאניאק הזה מתחזוקה?''
''כן.''
''זה שהשתחרר על קב''ן?''
''כן.''
''זוכר.''
''זוכר את יועד?''
''החננה הזה מחדר מחשב?''
''כן.''
''זה שהיינו מכניסים לו מכות כל הזמן?''
''כן.''
''זה שהשתחרר על קב''ן?''
''כן.''
''זוכר.''
''אז אני תקוע עם השלושה האלה, לפני חודשיים, בתורנות שמירה, סופ''ש ארוך. והמנאייק הזה, צבי, קצין תורן. על הבוקר הדפוק בשכל מתחיל לתזז אותי – שולח אותי לעשות פטרול בחימוש, בנשקייה, כל מני מקומות בתיז-אל-נאבי. בסוף היום אני קרוע מעייפות, הוא אומר לי שאני לא צריך לעשות פטרול בלילה, שולח אותי לישון-''
''-חכה רגע'' קטע אותו מוטי. ''לבנות אסור לשמור בלילה, יועד לא עושה שמירות, ואין מצב שצבי היה עושה את הפטרול במקומך.''
''אז?''
''אז אתה מספר שצבי שלח אותך לישון, והשאיר את הבסיס בלי שמירה בלילה?''
''זה כלא שש, אתה יודע'' נידב ששי.
''אני מ'כפת לי? אחרי שקרעתי את עצמי יום שלם, זרקתי את עצמי על המיטה פה בשק''ם ונרדמתי תוך שתי דקות. ואז, באמצע הלילה, אני מתחיל לשמוע קולות משונים מגיעים מהכיוון של חדר מחשב.''
''חדר מחשב?''
''נו, אתה יודע, זה יועד והמוסיקה המעפנה הזאת שהוא שומע כל הזמן. זוכר איך פוצצת אותו במכות פעם, אחרי שהוא לא הסכים לכבות איזה דיסק שהוא שם, כשהיית צריך להביא את הדו''ח בשביל אשר מהלשכה?''
''כן, יוזף סבסטיאן מוצארט, או משהו.''
''משהו כזה. אבל הרבה יותר גרוע. האיש שם לי באמצע הלילה, בפול ווליום, דיסק עם אנשים שצורחים כל הזמן 'קת'ולוהו!' 'קת'ולוהו!', 'קת'ולוהו!'''
''מה זה 'חתולוהו'?''
''אומרים את זה 'קת'ולוהו', ותהרוג אותי אם אני יודע. אז אני גורר את עצמי לחדר-מחשב כדי להוריד ליועד כאפה, ומגלה שגם סיגי וצבי נמצאים שם. כולם יושבים מסביב למערכת של יועד, מקשיבים לאחד הדיסקים הדפוקים שלו כאילו שזה היה מינימום אמנון-יצחק.''
''אז נכנסת בהם, אחי?''
סמי עיווה את פניו. ''הלכתי לעשות את זה, אבל...''
''אבל מה?''
''היה בהם משהו מוזר.''
''מוזר?''
''העיניים שלהם, היה להם צבע אדום כזה, כנראה חטפו משהו, לא יודע. לא רוצה להתקרב לדברם האלה. הורדתי קצת את הווליום וחזרתי לישון.''
''והם לא עשו לך בעיות?''
''לא נראה לי שהם ממש שמו לב. בבוקר, שוב צבי המנאייק דופק לי על הדלת לחזור לפטרול. שוב הוא שולח אותי לעשות פטרול בכל חור אפשרי בבסיס. והעיניים שלו בסדר גמור, מתנהג כאילו לא קרה שום דבר אתמול בלילה. ושוב אני חוזר בלילה, קרוע מעייפות, וצבי שולח אותי לישון. ושוב אני מתעורר באמצע הלילה, כשהדפוקים בשכל עושים רעש.''
''עוד פעם המוסיקה של יועד?''
''לא. עצים.''
''עצים?''
סיגי וצבי סחבו עצים מהחורשה שליד הבסיס, בשביל יועד. אחי, היית צריך לראות איך החננה הזה עשה את שניהם כאלה קטנים. הוא אשכרה צרח עליהם כשהוא חשב שהם לא עובדים מספיק מהר.''
''בשביל מה הם צריכים עצים?''
''בשביל לעשות על האש.''
''הם סחבו עצים מהחורשה בשביל לעשות על האש?!''
''מה אתה רוצה, אחי, זה אשכנזים דפוקים, לא יודעים מהחיים שלהם. אז בלילה אחר-כך, הלילה האחרון של הסוף-שבוע-''
''רגע, אחי, עוד לא סיפרת מה קרה בבוקר שלפני.''
''הבוקר שלפני?''
''צבי לא שלח אותך שוב לעשות פטרולים?''
סמי לקח לגימה מבקבוק הבירה, וגיהק. ''זה הקטע המוזר. בבוקר הם פשוט נעלמו.''
''נעלמו?''
''צבי, יועד סיגי – פשוט נעלמו מהבסיס. לא מצאתי אותם בשום מקום.''
''אתה מספר שהם נטשו את הבסיס? בתורנות סוף-שבוע?''
''זה כלא שש, אתה יודע'' ציין ששי.
''הם כנראה לא שמעו על זה. אבל בלילה הם חזרו. מחורפנים לגמרי. הם הדליקו מדורה באמצע מגרש המסדרים של הבסיס, עם העצים שהם אספו לילה קודם, וצלו שם משהו על האש.''
''מה זה היה?''
''לא יודע. היה לזה ריח כזה דפוק, שלא רציתי אפילו לבדוק. אבל זה לא הקטע. ליד המדורה, עומדים שם יועד וצבי, ושרים – כמו בדיסק הדפוק שלהם, אבל הרבה יותר גרוע – 'קת'ולוהו! קת'ולוהו!' כזה.''
''ומה עם סיגי? לא היתה שם?''
''או-הו, בטח שהיתה. תאמין לי שהיה קשה לפספס אותה. רוקדת מול המדורה, עירומה לגמרי-''
מוטי וששי פרצו בצחוק מתגלגל. ''אתה טוב, אתה'' אמר מוטי בעודו מנסה להחזיר את נשימתו לסדרה, ''רוקדת עירומה מול המדורה במגרש המסדרים... עלק...''
סמי הוציא באדישות את הארנק שלו מכיס המדים, שלף מתוכו תצלום, והושיט אותו למוטי. פרצי הצחוק ההיסטריים של מוטי התחלפו בפה פעור.
''אחי זה...''
''...כלא שש, אתה יודע'' ששי חטף את התצלום בלהיטות מידו של מוטי.
''אבל מאיפה הבאת מצלמה?''
סמי התרווח בכורסה. ''הלכתי ללשכה של אשר.''
''אבל זה לפחות רבע שעה הליכה מהמגרש עד לשם!''
''בניתי על זה שהם הולכים להיות שם כל הלילה. צדקתי. בכל מקרה, אחרי שצילמתי את התמונה הזאת למזכרת-''
''לא, חכה רגע-'' מוטי חטף בחזרה את התמונה מידו של ששי ''-תגיד, מה זה כל הקשקושים האלה על הגוף של סיגי?''
''-עזוב. כמו שאמרתי, אחרי שצילמתי את התמונה, שמתי לב שמשהו מוזר במדורה שהם הדליקו-''
''אבל זה נראה נורא דומה לסימנים שיש על הבירה הזאת שהבאת מהשטחים...'' מוטי עדיין בהה בתצלום.
''-רבאק, אתה הולך לתת לי לגמור את הסיפור, או שלגמור על התצלום הזה מעניין אותך יותר? אז כמו שאמרתי, נראה לי משהו מוזר במדורה הזאת שלהם – מה שהם לא עשו שם על האש התחיל לזוז.''
''לזוז? אחרי שהם שרפו אותו?''
''לא סתם לזוז, לצאת מהמדורה, ולהתחיל להסתובב במגרש. ולצרוח, אחי, חור בראש.''
''רגע, אתה מספר לי שזה היה בנאדם שהם שרפו שם?''
''לא בדיוק. לא נראה לי. זה היה דומה לבנאדם, אבל גדול יותר. עם כנפיים, והעור שלו היה ירוק...''
מוטי נאנח. ''אחי, נראה לי שלקחת סמים לפני הלילה ההוא. נו, תגמור כבר עם הסיפור הדפוק הזה שלך. מה עשית?''
''מה יכולתי לעשות? הלכתי לדבר הזה שיצא מהמדורה, והורדתי לו כאפה, וצעקתי עליו שיהיה בשקט. והוא המשיך לצרוח. אז הורדתי לו עוד כאפה, וצעקתי עליו שכבר שני לילות רצוף אני לא יכול לישון פה כמו שצריך, ונמאס לי. והוא המשיך לצרוח. אז הורדתי לו עוד כאפה, ועוד כאפה, ועוד כאפה. עד שהוא השתתק, בסוף.''
''ומה עם יועד? וצבי? וסיגי?''
''נדפקו לגמרי. שוכבים שם על המגרש, מתפתלים, לוחשים כל מני מילים משונות ומזילים ריר.''
''ואז?''
''הלכתי לישון.''
''ו...''
''זהו.''
''מה זאת אומרת 'זהו'?''
''זהו. נגמרה שמירה, הולכים הביתה ביום שאחרי.''
''אבל איך כל זה קשור למערכת שיש לך פה?''
''אה, כן, זה. בגלל שעשיתי סוף-שבוע, אשר שחרר אותי מוקדם יותר. בדרך הביתה עברתי דרך המחסן של יגאל – מכיר, ליד התחנה המרכזית הישנה – והיה לו שם את הדבר הזה במבצע. החרמות מהמכס או משהו. אז קניתי.''
מוטי בהה בסמי. ''אחי, זיינת לנו פה את השכל על יועד, סיגי, מדורה, ניו-ארקהאם – כל זה בשביל לספר שקנית אצל יגאל? תגיד, אתה דפוק בשכל?''
''תראה, העניין הוא שאחרי זה...''
''די! לא רוצה לשמוע. יאללה, לך תביא לי עוד בירה. גם ככה הראש שלי מתפוצץ מכל הסיפורים שלך.''
---
סמי פתח את המקרר והוציא ממנו שלושה בקבוקים. לפתע בקעה מלמטה יבבה מאיימת.
''שמע'' נהם סמי ''אתה עושה לי בעיות, ואני מפוצץ אותך במכות, מבין?''
היבבה נשמעה שוב, אבל קצת יותר מהוססת.
''נפתמפ, חד'את' אישרא-ליגאת' פחמאג' קסמדל, ושלא תשכח את זה, יא-מנאייק. ודיר-באלאק אם אתה מפסיק לשמור על הטמפרטורה פה במקרר והסחורה מתקלקלת, הבנת?''
בתגובה נשמעה מתחת למקרר רק יללה חלושה ומבוהלת, מלווה בניעור-כנפיים חרישי.
|
|
|
|
|
אהבה משמיים (חדש)
חזרזיר יום שישי, 25/03/2005, שעה 16:31
נדמה לי, שכל הסיפור התחיל בחתונה של אחותי הקטנה. בתור האחות המבוגרת והרווקה זכיתי למנה גדושה של מבטים ולחישות, שהכניסה אותי למצב רוח עגום מהרגיל.
בבוקר שאחרי, כשעברתי על תכולת תיבת הדואר, צד את עיני עלון פרסומת שכותרתו: ''אהבה משמיים – סוכנות שידוכים ברמה אחרת''. העלון הבטיח שתי פגישות ראשונות חינם לנרשמים ביומיים הקרובים. התקשרתי אליהם מייד, וקבעתי פגישה.
הסוכנות הייתה ממוקמת במבנה ישן ומוזנח בעיר התחתית. במדרגות עמד ריח שתן. שלט קטן על הדלת בקומה השנייה כיוון אותי למקום הנכון. דפקתי בעדינות, והדלת נפתחה מייד, כאילו מישהו עמד מאחוריה ועקב דרך העינית אחר התקדמותי.
מולי עמדה אישה גבוהה ורזה, לבושה שמלה שחורה. מתוך שסעים ארוכים הבליחו רגליה החלקות, נעולות בנעלי עקב. בין שפתיה האדומות תלתה סיגריה. היא סקרה אותי מלמעלה למטה בעפעפיים מושחרים, הסתובבה וצעדה אל שולחן קבלה קטן. נכנסתי וסגרתי מאחורי את הדלת. היא התיישבה ופניה אליי. שפתיה השתרבבו קלות, כך שהסיגריה נטתה מטה לעבר הכסא הריק מולה. הנחתי שזו דרכה להזמין אותי לשבת.
על השולחן בינינו עמדה קופסת קרטון. האישה שלפה עפרון מאחורי אזנה, והניחה אותו לפניה. לאחר מכן פתחה את מכסה הקופסה, שהייתה מלאה כרטיסיות, דפדפה ביניהן בציפורניים צבועות, הוציאה אחת והניחה אותה לצד העיפרון.
''את רונית?'' שאלה אותי. ''כן'' עניתי.
היא סובבה את העיפרון בין אצבעותיה, השפילה מבט וכרסמה קלות את קצהו. קמט זעיר הופיע במצחה המושלם. הנמיכה את העיפרון ורשמה על הכרטיסייה: ''רונית''.
''את רוצה בחור?'' המשיכה.
עניתי בחיוב, ואפילו לא טרחתי להסמיק. היא כתבה, שורה מתחת: ''רוצה בחור''.
שמטה את העיפרון, הוציאה את הסיגריה מבין שפתיה וגחנה אלי. ''בימינו זה לא מה שהיה פעם'', אמרה בקול נמוך. הנהנתי, מופתעת. היא המשיכה: ''כל הדיאטות האלו. את יודעת, זה חלק מהעבודה, אני לא יכולה להרשות לעצמי לצאת מהאופנה. והסיגריות. אני כמובן לא אמות מזה, אבל יידרשו לי כמה עשרות שנים להיפטר מהריח.''
היא נשענה אחורה ועצמה עיניה. ''פעם הייתי ורודה ורכה, כמו דובון אכפת-לי. כולם באו לראות אותי עולה מן הים.''
פקחה עיניים שוב, והביטה בי. ''סיליקון מאד אופנתי היום, היית רוצה לנסות?''
אמרתי: ''לא נראה לי שזה הסגנון שלי.'' היא הטתה ראשה הצידה ולקחה שאיפה מהסיגריה, בוחנת אותי שוב. ''כנראה שלא. את לא הטיפוס. לי, כמובן, לא הייתה ברירה. אני לא יכולה לתת לאיזו צעירונת בטלוויזיה להיראות יותר אלוהית ממני.''
הבטתי בחזה הזקוף וחשבתי לעצמי שאולי זה לא רעיון כל כך גרוע. אבל היא כבר עברה הלאה. ''טוב, נראה לי שסיימנו כאן. אני אבדוק אם מר ק' מוכן לקבל אותך.''
היא התרוממה באלגנטיות והחליקה לדלת שמאחוריה, נקשה קלות וסימנה לי לבוא.
מר ק' היה נמוך ועגול. הייתה לו כרס קטנה עגולה, רגליים קצרות ועגולות, קרחת מבהיקה ולחיים ורודות. עיניו הכחולות התקמטו כשחייך ולחץ את ידי בחוזקה. הוא לא הפסיק לדבר לרגע, בעודו מוביל אותי לאחד הכיסאות ומתיישב מולי. האישה החליקה בשקט מאחורינו, עקפה את השולחן ונעמדה לצידו.
''ממש יופי שבאת, ויוי מאד מתרשמת ממך. אני יודע בדיוק מה מתאים לך, נמצא לך גבר נהדר. תרשי לי לקחת את ידך לרגע, כן? מצוין, את ממש נפלאה. לא תצטערי שהגעת אלינו. יש לנו אלפי גברים נהדרים, כולם מכרים של ויוי.'' הוא תפס בכף ידי ומישש אותה בעדינות. הביט בי במבט חד, עצם את עין שמאל ואחר-כך את עין ימין, סגר את שתיהן, כיווץ מצח ושפתיים ולחץ קלות על גב כף ידי. כל ההליך הזה נמשך שניות ספורות, בהן שרר שקט.
מר ק' שחרר את ידי והמשיך ללהג. ויוי חמקה לרגע ממקומה וחזרה עם קופסה נוספת. מר ק' פתח את הקופסה והחל לשלוף משם כרטיסיות עם תמונות. חלקן הונחו לפניי על השולחן וחלקן נזרקו מאחורי גבו. לא הספקתי להתבונן בהן, כי הוא המשיך והערים אותן אחת על השנייה והן התפזרו בערבוביה על השולחן. פה ושם קלטתי זוג עיניים כחולות, קו לסת חזק או חיוך חושף שיניים מושלמות, ומילים כמו: ''עורך דין'', ''רומנטי'',''רופא'', ''אוהב לטייל''. התחלתי לחשוב שהרעיון לפנות לסוכנות שידוכים לא היה כל-כך גרוע, ובסתר לבי טפחתי לעצמי על השכם.
אבל מר ק' עדיין לא היה מרוצה. הוא המשיך להוציא כרטיסיות מהקופסה, ולפזר אותן על סביבותיו. ''ומה את אומרת על הבחור הזה? הוא מדען חוקר תרבויות, מסתובב הרבה בעולם, בעל תואר שלישי. לא, זה לא בדיוק הטיפוס. ואולי זה? מנתח פלסטי צעיר ומוכשר, בדיוק קיבל הצעת עבודה מאחד המרכזים הגדולים בארץ. משהו בעיניים לא נראה לי. ואולי...''
ניסיתי להגיד משהו אבל מר ק' היה מרוכז מאד במה שעשה, ולא התייחס אלי כלל. ויוי נעצה בי מבט חמור והצמידה אצבע לשפתיה. היה ברור שלדעתה, אסור לתת לשום דבר להפריע למר ק' בעבודתו. נשענתי אחורה בכסא וחיכיתי, אפילו התחלתי ליהנות מהמחזה. מר ק' נראה כמו טחנת רוח קטנה. ככל שפחתו הכרטיסיות בקופסה גברו מאמציו, פניו האדימו ואגלי זיעה קטנים בצבצו על קרחתו הורודה.
לפתע קם בצעקה: ''מצאתי!'' – והטיח על השולחן מולי כרטיסיה נוספת. בחדר השתרר שקט. מר ק' וויוי הביטו בי בציפייה.
מהכרטיסייה הציץ אלי יואב, עו''ד צעיר ומצליח, בן למשפחה עשירה ושותף במשרד של אביו. פניו המושלמות הביטו בי בחיוך צחור שיניים. תהיתי איזה שמפו גורם לשיערו להיראות כה מלא ומבריק. הרמתי את עיניי ופגשתי במבטו של מר ק'. ''עשינו עסק'', אמרתי לו, ולחצנו ידיים.
פגשתי את יואב במסעדה איטלקית לארוחה רומנטית. הערב היה מדהים. יואב החמיא לי ללא הרף, והתגלה כאיש שיחה מרתק ובעל ידע רב באינספור תחומים. הרגשתי חכמה וזוהרת, והתחלתי לדמיין איך יראו חיי בחוג הסילון. סופי שבוע בפריז ובלונדון, מסיבות קוקטייל, שמלות שחורות קטנות ותכשיטים נוצצים...
שתינו את הטיפות האחרונות בבקבוק היין, כשלפתע נשמע רעש מוזר: קול זמזום ואחריו טפיחה רכה. פניו של יואב החווירו פתאום. עקבתי אחר מבטו וראיתי: חץ היה נעוץ בירכי השמאלית. מיששתי בעדינות את העור סביב החץ המזדקר. למרבה הפלא, לא חשתי כל כאב.
הבטתי ביואב, המומה, מצפה לעזרתו ותמיכתו הגברית. נבהלתי למראה הגוון הירקרק של פניו. ''יואב, אתה בסדר?'' שאלתי.
''אני לא יכול לראות דם'', מלמל הנסיך שלי, ובגלגול עיניים התמוטט ונפל אל מתחת לשולחן. בשולחנות סביבי קמו אנשים ורצו אלינו. מישהו הזעיק את המלצר הראשי, שמיהר לטלפן למגן דוד אדום. החבורה שנאספה סביב יואב משכה אותו מחוץ לשולחן. קול נשי צעק: ''אוויר, הוא צריך אוויר''. איש לא הסתכל עליי.
הבטתי שוב בירכי ובחץ הנעוץ בה. חשבתי לי: ''ומה אם...''
אחזתי בחץ בשתי ידיי ומשכתי. הרגשתי אותו מחליק ויוצא, ללא כאב, לא משאיר כל סימן. התרוממתי וניסיתי לפסוע כמה צעדים זהירים. רגליי צעדו כמקודם. המשכתי ללכת לכיוון היציאה, החץ אחוז בידי הימנית. על מפתן הדלת הסתובבתי לאחור והבטתי בגוש הנשי הרוחש סביב יואב. הקסם התפוגג. משכתי בכתפיי והלכתי הביתה, זורקת את החץ באחד הפחים הפזורים בדרך.
כשבוע לאחר מכן חזרתי לסוכנות לפגישה השנייה שהובטחה לי.
מר ק' קפץ מכיסאו כשנכנסתי ומיהר לאחוז בידי ולפצוח בלהג אופייני:
''אנו כל כך מצטערים, באמת. טעות שלא תחזור על עצמה, אין ספק. כנראה קיבלנו סחורה פגומה, זה קורה, נפצה אותך כמובן. נדיר שזה קורה לנו, אנו מאד מצטערים שזה קרה דווקא לך, בחורה כל כך נחמדה. אולי היה גם קצת מזל רע, את יודעת, לפעמים הוא נדחף ומפריע בעבודה. אולי הפעם כדאי לנסות גישה אחרת.''
לא הבנתי על מה הוא מדבר, אבל ידעתי שאי אפשר לעצור אותו, לכן התיישבתי בנחת וחיכיתי. כשמר ק' הסתובב ופנה לחזור לכיסאו, שמתי לב לשתי בליטות קטנות על גבו, באזור השכמות. זה הזכיר לי משהו, אבל חוט המחשבה שלי נקטע כשהוא נפנף בכרטיסיה מול פניי וקרא: ''ומה את חושבת על זה?''
הבטתי בכרטיסיה. לא היה בה שום דבר יוצא דופן. סתם בחור, בחור רגיל. סטודנט לכלכלה. פגשתי הרבה כמוהו. נכון, היו לו עיניים טובות. וגומות חן חמודות כשחייך בשיניו הלא-מושלמות. שפתיים יפות. גם שם רגיל ונחמד: ניר. מעניין איך נשמע הקול שלו.
בחור רגיל, אתם יודעים.
מר ק' הניח את הכרטיסייה על השולחן והביט בי, נפוח מגאווה וחיוך גדול על שפתיו. ויוי עמדה לה בשילוב ידיים וחייכה אל שנינו כמו אל זוג ילדים שובבים.
''נראה לי שמצאנו'', הכריז.
נפגשתי עם ניר בבית קפה קטן. היה לו קול נעים. פטפטנו בנחת, שתינו יין, ואכלנו זה מצלחתו של זה.
שני שולחנות מאיתנו ישבו גבר ואישה, שקועים בשיחה. קולותיהם הפכו רמים יותר ויותר. לפתע קמה האישה על רגליה, טפחה בידה על השולחן וצעקה: ''נמאס לי, אני לא יכולה לסבול את זה יותר. אני הולכת ואל תתקשר אלי!'' ראיתי אותה מתקרבת אלינו בצעדים מהירים, בדרכה לכיוון היציאה. שבילי דמעות התוו פסים שחורים על לחייה. במרחק של שני צעדים מאתנו, יכולתי להריח את הבושם שלה. בעוד רגע תחלוף על פניי.
נשמע רעש מוזר, קול זמזום ואחריו קול חבטה רכה. האישה נעצרה בדיוק מול השולחן שלנו, כשגבה מופנה אלינו וראשה מושפל. לאט-לאט הסתובבה והביטה בנו בתימהון. חץ הזדקר מחזה. אני וניר בהינו בה, המומים. כעבור רגע, התמוטטה אל הרצפה.
במרחק שני שולחנות, זינק ממקומו הגבר שגרם לה לברוח בדמעות ומיהר לכרוע לצידה, זועק: ''לא, לא, אני לא יכול לחיות בלעדייך! תתעוררי, את חייבת להתעורר!'' מעגל של אנשים התאסף סביבנו, נדהם ושותק. אבל אני ידעתי מה צריך לעשות.
''תסלח לי'', פניתי אל הגבר, ''אני אחות מוסמכת. אני יודעת איך לטפל בזה.''
כרעתי לצד האישה ואחזתי בחץ בשתי ידיי. משכתי אותו בעדינות החוצה. כפי שחשבתי, הוא יצא בקלות ולא השאיר כל סימן.
האישה פקחה עיניה ובהתה בי. אחר-כך התמקדו עיניה בגבר הכורע והיא חייכה. הם התחבקו, וכולם מחאו לי כפיים. ראיתי את ניר מביט בי בהערצה. חייכתי אליו, ואפילו – אבוי – הסמקתי.
שבועיים לאחר מכן, נסעתי אל סוכנות ''אהבה משמיים'' ובידי זר פרחים וקופסת שוקולדים. חדר המדרגות היה נקי ואפוף ריח ורדים, ומהקומה השנייה בקעו קולות פטישים וגרירת רהיטים. דלת המשרד הייתה פתוחה, הרצפה הייתה מכוסה עיתונים, ארגזי כלים ופחיות צבע. ויוי ישבה על שולחנה בשיכול רגליים ופטפטה עם בחור צעיר בסרבל עבודה. היא נופפה לי לשלום כשנכנסתי. מר ק' נחפז לעברי בעודו שואג הוראות וסיפר לי, בדרכו חסרת הנשימה, שהם מאד שמחים לראות אותי. היו להם כמה מקרים מוצלחים והם החליטו להתרחב. ''עדיין יש לי את זה, אה?'' אמר וזרח.
בדרכי החוצה, ויוי שלחה אליי ענן עשן לאות פרידה.
ירדתי במדרגות וחשבתי על ניר. נכנסתי למכונית וחשבתי על ניר. חשבתי עליו כל זמן הנסיעה אל ביתו, ועד שפתח לי את הדלת כשסינר לגופו ותרווד בידו הימנית. ''הגעת בדיוק בזמן לארוחת ערב'', אמר בחיוך ונתן לי נשיקה.
אולי בכל זאת עוד יש לי תקווה.
|
|
|
|
|
ראגנארוק (חדש)
הכוכב השני מימין יום שלישי, 29/03/2005, שעה 22:30
ראגנארוק
היצור ניצב מולה, פראי וזהוב ונורא. גוף אריה שרירי נמתח בדריכות, ראש וחזה של אישה מבהיקים מזיעה. כולם האמינו שהספינקס כבר הושמד מזמן – איבד עצמו לדעת מול חוכמתו של אדיפוס – אך היא ידעה שהיצור עוד בחיים. הוא טרד את מנוחתם של הנמים וחיכה מעבר לשערי ההאדס. ובכן, היא תצטרך לטפל בזה. וגם בהאדס.
היא הביטה בחיה שמולה, בוחנת אותה כמי שבוחרת בשר באטליז. הו, זה נתח לא רע. מעניין איך נראה כשעוד היה בחיים? (שכן היצור מולה היה רדוף, כמעט מת). היא כבר הביטה כך בכל כך הרבה חיות: נחש הים הענק, שהעולם רעד עם שקיעתו; סון גוקו, אשר היה כמעט אנושי ואלת הירח התאבלה על היעלמו; הבאנשי מערבות אירלנד, שצווחת המוות שלה רעמה כמו ארמגדון עצמו. היא לא הרגה רק שדים ומפלצות: פוסידון התחנן שתחוס עליו ואודין הבטיח לה את כל אוצרות האסגארד. כולם נמחו מן העולם כבר לפני שלושה נצחים.
הספינקס בחר באלימות רק כמפלט אחרון, אך היא ידעה כבר את כל חידותיו. לא נותר לו דבר מלבד זעם נורא וכמה טופרים. היצור נעץ בה את עיניו הצהובות. רגע של הבנה – הוא הבין שיפסיד. היא הבינה שיילחם בכל כוחו - אז התנפל. היא הביטה לרגע בזירת הקרב, בוחנת את האפשרויות שלה: הקרקע הייתה קשה וסדוקה, אפשר תמיד לנסות לשבור לו את המפרקת. מצד שני, הספינקס היה יצור של אש והיא השתעשעה ברעיון להקפיא אותו במצולות הים שתחתיהם. כמובן, תמיד ישנה החרב...
החרב הייתה דבר עתיק. ישנה כמו העולם עצמו, אך מנוסה הרבה יותר. מעטות פיסות הסלע שזכו לראות את האיברים הפנימיים של עשרה מראשי האלים ואת הקרביים של אלפים מעושי-דברם. הלהב פגש את כולם מקרוב. כרגע ניצבה החרב בידה הבוטחת. מבהיקה, צורבת ומתכתית. למעשה, הייתה החרב מעבר למתכת. היא שיקפה את שמי הכוכבים בצורה כמעט מדויקת: כל המערכות היו שם, וגם כמה צללים שלא נראו מעולם. החרב הונפה פעם אחת, אך הספינקס חמק ממנה. צללים בהו בו מבעד לחרב.
היצור שאג: קול מתגלגל ועמוק שנשמע מוזר מבעד לשפתיים אנושיות, אך היא הייתה רגילה לכך. זו הייתה בדיחה בהשוואה לווישנו וטיפון. הספינקס אמנם היה אכזר וחסר רחמים, בדיוק כמו קודמיו, אך בכל זאת שונה. פחות... מבוסס.
עם השאגה התרומם הספינקס על כנפי הנשר שלו, תוקף שנית. הפעם זה היה מסוכן יותר: טופר בוהק התקרב לשריון עבה ונשמע רעם כשנשקו זה לזה. היא נותרה ללא פגע, מושלמת כמו השמיים ממעל, אך אחת מרגליו של הספינקס נחתה על האדמה בקול עמום. הוא נחלש.
היא ליקקה את דם החיה מהחרב, מביטה ביריבה מעל ללהב, מתגרה. לכל אחד מהם היה גם טעם שונה, מין תחושה חובקת עולם: אפרודיטה הייתה קינמון, דבש ומשהו שרוף ומר; לציפור האש מיפן היה טעם של עוף.
היצור, עדיין באוויר, הסתער פעם נוספת. עכשיו הצליחה יותר: היא הרגישה איך החרב ננעצת בחזה האנושי, איך היצור מתכווץ בכאב כשחייו טפטפו ממנו והלאה. הכנפיים פרפרו פעם נוספת בצורה מעוררת רחמים (לא את רחמיה, אבל רחמים כלשהם), הצוואר התעוות בזוית משונה. עיניים צהובות נעצו בה מבט חלול. חום החיה, כמו שמש מצריים, התנדף אל אוויר הלילה.
הפגר החל כבר להפיץ צחנה משונה – מעין שילוב של ריקבון ועבודת אלילים, אך היא הייתה רחוקה מכדי להריח זאת. אי שם, בערבות הקרח, מחכה לה היטי. מפלצת השלג תהיה קשה יותר, היא ידעה. השלג נטה להפוך את שוכניו לעקשניים במיוחד, נצחיים כמוהו. היא דמיינה את תחושת הדם הקפוא על חרבה בעת שנסחפה אל המחוזות הרחוקים. גם היטי תמות. לאחר מכן אוסיריס, ואחריו מאב. כל הרג העניק רובד נוסף לקיומה. כל קטל העצים אותה. שכרון הכוח שקיבלה מהספינקס שיתק אותה לרגע.
אולי היא תיתן ליטי עוד כמה רגעי חסד, חשבה. היא עמדה והביטה בעולם שנפרש תחתיה – נתון למרותה. מגיע לה לנוח מעט. למרות שכוחה היה וודאי ומוחלט, הקרבות לא היו קלים. כל קרב שכזה דרש ממנה מאמץ, והיא הייתה חייבת לנצח. מצב אחר יגרור שאלות מביכות. אחרי הכול, המציאות תמיד מנצחת.
|
|
|
|
|
(חדש)
פרומיטאוס יום חמישי, 31/03/2005, שעה 19:23
היא הרגישה את כבדות השרשראות על חזה, במקום שהם נפלו, מחוברות מידיה לקולר המתכתי העבה המרותך סביב צווארה. במשך שעות היא ניסתה ללא הואיל לשחרר את עצמה מהן, האצבעות המדממות וציפורניה הפגועות היוו עדות לכך, ולמרות הניסיונות, השרשראות עדיין שם, חזקות, וכתפיה היו שמוטות.
אוזניה קלטו את קולו של הכרוז, את שריקות וקריאות הבוז והצחוק מהקהל...מהקונים. ''מי מציע לי 50,000... 50,100...מצד שמאל, יש יותר ? 50,150... עוד ? מי מציע עוד ? הביטו בבשר הזה, שימו לב לצבע הלבן של השפחה הזו, הסתכלו בירכיים האלו... מישהו ייהנה בין הירכיים האלו רבותיי'' וצחוקו הרם בוקע בין השריקות המתחזקות מהקהל. היא ניסתה לחסום את הקולות, השנאה העצמית שלה שורפת בה על שנתפסה בכלל, ועל הצורה שנתפסה.
היא הרימה את ראשה במהירות כשהרגישה את הצריבה של הדורבן, יישרה את גבה בקול בכי שקט. היא ידעה שהם לא יסתכנו בהשארת סימנים על עורה, סימנים שעלולים להורידו מערכה, אבל היא ידעה שהם יכולים להכאיב לה, להכאיב מאד. מבלי להשאיר ולו סימן קטן.
היא נתפסה ברגע של חולשה, פשוט טיפשי מצידה, כשהתהלכה ברחובות של ני'אטוחח בחיפוש אחר טרף. היא הייתה אמורה לדעת, הייתה אמורה להבין שברגע שהאורות ברחוב כבו כולם בפתאומיות, אבל מי ידע. היא לא הבדילה בין הפעם הזו לבין כל הפסקות החשמל הפתאומיים שאירעו לאחרונה. אחרי מתקפת הטילים שנפלו על העיר לפני חודשים מעטים, ההרס והכאוס שגרמו הם, הם היו הסיבה לזה שבני עמה החלו לצאת לפני השטח במקום להישאר במקומם הטבעי, החבוי.
לא היה דבר שהיא יכלה לעשות ? זה היה חזק ממנה. הצורך הפנימי הזה לחפש אחרי הטרף. הצורך הפנימי הזה לאכול ולאגור כוח להרביע. זה היה עכשיו, התקופה שלה, והיא לא יכלה נגד הצורך הפנימי הזה, הצורך להוליד, להרגיש את הקטנים בבטנה גדלים. היא חלמה על זה כמו כל בת מינה מהרגע שהייתה בתחילת גיל ההתבגרות. וזה גם היה אובדנה.
''קראק''. היא הרימה את ראשה גבוה, עיניה בוהקות בבוז. צליל הפטיש הנופל על לוח האבן בסוף המכירה הדהד אל החדר בו המתינה. היא שמעה את צרחותיה של זו שהייתה לפניה בתור, בזמן שגופה הקטן נגרר מהבמה על ידי זה שרכש אותה, לצרכיו הוא.
לפני שיספיקו לגעור בה, לדחוף אותה, היא צעדה קדימה מהחושך של אחורי הבימה, אל האור, צעדיה בטוחים, מלאי גאווה, צעדים של לוחמת, של בת מלוכה. שערה הזהוב והארוך מרחף על צווארה ומכסה את גופה הגבוה, החזה שלה מורם, עיניה לקהל שהשתתק למראה.
השקט הופר על ידי אנחה קולנית שבקע מהם. והיא הייתה גאה. ייתכן וגורלה מיום זה הוא להיות שפחה, להימכר, אך היא ידעה שהיא יחידה. אחת מסוגה. המחשבה שהיא כמעט האחרונה מבני מינה עבר כהבזק ונעלם במחשבותיה, והיא תימכר לגראחח'ח המטונפים האלו.
היא הורידה אט אט את מבטה, העבירה אותו על פניהם המלוכלכים, ראתה את קנקני המשקה הריקים, את הטפטוף של הבירה מהברזים בכל שולחן, וירקה לעברם.
עוד לפני שהמוכר החל לפצוח את פיו ולהתחיל את המכירה התחילו המספרים לעוף באוויר ''55... 60... 70... 90...'' השאגות של מחירים ממשיכים לעלות. עיניו של המוכר כמעט ויצאו מחוריהן למשמע המחירים שהקונים זרקו, למראה האש השיגעוני שאחז בהם בגללה. והיא, היא צחקה, וזה רק גרם להם לרתוח יותר, לצעוק חזק יותר, להעלות את המחיר מעבר למה שנשמע אי פעם בעבר.
היא נעה, מבלי כמעט לזוז, בצורה שגרמה לשדיה להזדקף, לפטמות הורודות לבצבץ, לאור הזרקורים לבהוק בשיערה כמו אש יוקדת. היא הייתה יפה. מאד יפה. אפילו בין בני מינה היא נחשבה לבעלת יופי אלוהי. והיא תהיה השפחה האולטימטיבית...אם כך גזר עליה גורלה. בלי קשר לכמה שהיא שנאה את הדברים האלו, את בני הגראחח'ח, שאחד מהם יהיה אדונה בקרוב, היא נשבעה שתמות לפני שתבייש את עצמה, ובכך את אלו מבני עמה שעדיין נשארו בחיים אי שם.
ידו של המוכר נפל בקול חד על ישבנה. ראשה זז מעט לצד, עיניה היוקדות מביטות בו. הוא לקח צעד אחד אחורה. והיא, היא הסתובבה באיטיות ופיסקה את רגליה בזמן שהיא מתכופפת כמעה קדימה. רק קצת...אבל הקצת הזה הספיק להראות את הזהוב של השיער שכיסה את ערוותה, הספיק לגרום לשפתיים לנוע. מבט חטוף. ולא יותר.
והמחיר המשיך לעלות, בזמן שאלו שיכלו להמשיך ולהציע החלו להוכיח עצמם כקבוצה קטנה והולכת. היא חייכה לעצמה, חיוך שבו הפכו הרגשות של עצב והכאב על גורלה, לחיוך של קבלה ושלווה פנימית. על מה לי להילחם, חשבה לעצמה. אני...מה שאני. אין להתווכח אם הגורל.
היא התיישרה והסתובבה, מביטה בהם שוב. עיניה הביטו ישר אל תוך עיניהם. ללא פחד. ובו בזמן נפל הפטיש. הציעו עבורה מחיר מדהים של 500,000 מיארקים. וכאילו נפתחו שוב השערים, החלו כולם למחוא כף, לרקוע ברגליים, להקות בשולחנות אם כל מה שהיה ביד או קרוב ליד. זה היה עבורה. הם ידעו מה היא, והם הריעו לה, יותר מאשר לאותו אחד שרכש אותה. והיא נעה לכיוון הירידה מהבמה, בפתאומיות שכמעט והפילה את הדבר שהחזיק לה בשרשראות מהרגליים שלו, כשהוא ממהר לצידה.
נמכרה. שייכת. בבעלות. שפחה. היא הפליקה בזנבה הזהוב והארוך, סידרה את כנפיה הארוכות והבוהקות לצידיה, וירדה מהבמה, כל ששת רגליה נעות בחינניות ומשמיעות נקישות קלות בכל פעם שפגעו ברצפה, ראשה מורם על גופה הרזה והשרירי, ידיה נעו בתנועות מתוקות יחד אם שאר גופה האנושי. פגאסוס ? חצי אדם ? חצי... משהוא. בת אנוש.
אי שם בכוכב רחוק, כשהשמש בוהקת בשמיים, נעה לגורלה בכבוד.
|
|
|
|
|
גילוי נאות (חדש)
מוקיץ יום חמישי, 31/03/2005, שעה 21:37
אני לא מאמין באלוהים. זה הקשה עלי קצת באותו בוקר, כי מאוד רציתי להודות למישהו על יום החופש שנפל עלי כרעם ביום בהיר, ולא היה למי להודות. אחרי הכל, אף אחד לא מצפה ממני להודות לארגוני סטודנטים.
ובכן אין כמו יום של תחילת האביב, יום נעים וקרירי אפילו בעירי תל-אביב, עיר הפיח. מה עושים ביום חופש שכזה? לא היססתי אפילו לשנייה, ביום כזה הולכים לחנויות ספרים משומשים ברחוב אלנבי.
הייתי בסטימצקי שבאלנבי פינת רוטשילד, זה באמת לא כיף כזה גדול, אך אסור ללכת לחנויות הממש שוות בהתחלה. אחרי הכל, אדם מבוגר יודע לדחות סיפוקים.
אני באמת לא יודע מה היה קורה אם לא הייתי רואה את השלט בחנות התכשיטים, שנראתה כאילו היא לא רוצה עדיין להתעורר, אפילו בעשר בבוקר. השלט היה סטנדרטי למדי, בכל אופן, סטנדרטי למדי בתור קמיע של מקובלים. קראתי אותו וחייכתי, אחרי הכל גם אני יכול לכתוב כזה כתב השבעה של מלאכים, זה ממש לא מסובך.
בסוף לא היה שום דבר ממש חדש ומרגש בחנות הספרים, וחזרתי הביתה די מוקדם. השביתה באוניברסיטה המשיכה כמובן, אבל זה רק אמר שיש לי המון זמן פנוי, מה לעשות שהיו לי רק מבחנים באותו סמסטר, ועוד לא היה מספיק חומר כדי שיהיה על מה לחזור.
חייכתי לעצמי כשנזכרתי בשלט שהיה תלוי בחנות. לא היה לי שום דבר אחר לעשות, ולכן החלטתי לכתוב קמע משל עצמי. מייד ישבתי וכתבתי על נייר בגוון צהוב (קצת דומה לקלף, המהמתי לעצמי) עם עט פיילוט שחור (זה מספיק דומה לנוצה ציינתי לעצמי בשביעות רצון רבה). הנוסח של הקמיע נכתב כמעט מעצמו:
מאחורי מיכאל ומלפני גבריאל, על ראשי שכינת אל ובידי מגן אל
אחר כך ציירתי מגן דויד, וכתבתי דוד פעמיים כך שבכל קצה הייתה אות (כמו שראיתי בקמיע שהיה בחנות)
ואז ליתר ביטחון הוספתי: סנ סנסנ סנסנוף סמנגלוף
הייתי די מרוצה מן השרבוט וליתר ביטחון חתמתי: מטאטרון.
היה בידי כעת קמיע מעוצב לתפארת. הלכתי לחנות הצילומים שליד הבית, ומייד צילמתי מאה עותקים. עוד באותו ערב מכרתי עשרה עותקים לשכנים בבניין, גיחכתי על הפרימיטיביות שלהם, אבל חמישים שקלים כפול עשרה קמיעות, היו הכנסה לא רעה ליום עבודה, ולכן החלטתי שאתן ללקוחות שלי יחס של כבוד, ולא אצחק עליהם אפילו בלב.
בלילה ההוא נדדה שנתי, אבל לא ייחסתי לכך חשיבות. אחרי הכל, זה היה יום של בטלה, ולכן כנראה לא נרדמתי.
ביום למחרת השביתה נמשכה. נו באמת! למי אכפת אם יסגרו את החוג למוזיקולוגיה? הלכתי קצת ברחובות ומכרתי קמיעות. כנראה שחמישים שקל לקמיע היה מחיר די זול, כי הצלחתי להיפטר די בקלות מעוד ארבעים. הרווחתי אלפיים שקל! ועוד חמש מאות מאתמול! כל הכבוד לי , הנה אדם שבאמת יודע מה לעשות בזמן שביתה. חשבתי לצלם עוד עותקים, ליתר ביטחון, אבל אז, תודה לאל שאני לא מאמין בו, החלטתי לחכות עד שאמכור את כל אלה שכבר היו לי.
בלילה ההוא לא נדדה שנתי. הלואי והייתה נודדת. כל הלילה היו לי סיוטים בלתי מוסברים, וקמתי בבוקר חיוור, ועם פסים שחורים בולטים מתחת לעיניים.
עדיין לא קישרתי את הסיוטים שלי עם הקמיעות, ולכן כמו אידיוט הלכתי למכור את חמישים הקמיעות שנשארו לי. אז יופי, עכשיו היו לי חמשת אלפים שקל, אז מה! זה ממש לא היה שווה את מה שקרה אחר כך. הלכתי לאכול המבורגר ברוטב יין אדום, כדי לחגוג. זה לא היה משהו בכלל. באותו לילה היו לי גם סיוטים וגם צרבת.
ביום אחרי כן נגמרה השביתה. זה לא ממש עזר לי, כי לא הצלחתי להתרכז באף שיעור. אחרי הכל היו לי שלושה לילות ללא שינה, או לכל הפחות ללא רגיעה. הבנתי שאין לי ברירה, אני צריך לשאול שאלת חלום. חיכיתי עד הלילה, ואז, באמצע חלום הסיוטים שלי, שאלתי מה חטאי. התשובה הייתה כה ברורה וצורבת, שזכרתי אותה בקלות גם ביום.
''תראה,'' הסביר לי סמנגלוף המלאך. ''אתה אוהב לבשל, נכון?'' הנהנתי בחלום. ''אתה ייצרת קמיע שהוא כמו שקשוקה עם ריבת תפוזים מרירים, ומיונז וחרדל...'' בשלב הזה ביקשתי מן המלאך הנגלה לי בחלום להפסיק, כי לא רציתי להקיא תוך כדי שינה. ''בקיצור,'' המשיך סמנגלוף, ''אם יש מלאך שאני לא סובל זה מטאטרון! עכשיו, אתה הכרחת אותנו להיות ביחד על הקמיע שלך, ואנחנו לא מסתדרים. אז לך יהיו סיוטים.''
כמובן שלא ישנתי עוד כמה לילות. אחרי כמה זמן הבנתי שאין טעם ללכת לאוניסרסיטה, אני לא מצליח להבין כלום! באותו לילה נגלה אלי מטאטרון. ''תגיד אחי,'' שאלתי אותו בגרון נחר (אחד האספקטים הכי מבאסים בחלומות האלה, שלא משנה כמה שתיתי, תמיד היה לי בחלום גרון ניחר) ''תגיד, יש מצב שתפסיקו לריב?''. ''לא יודע.'' הוא חייך, ''אבל אולי תנסה לתת כסף לצדקה?''
היו לי קצת רגשות אשמה, כי זלזלתי בליבי בחוג למוזיקולוגיה. אז תרמתי את כל החמשת אלפים שקל לחוג הזה. עכשיו קיוויתי לישון בשקט. איזה שקט ואיזה נעליים? הסיוטים רק התגברו, ואני נהפכתי לרזה כמו שלד. כל-כך רזה שאימא שלי, שתמיד רוצה שאעשה דיאטה, אמרה לי שכדאי כבר להפסיק עם זה!
באותו לילה נגלה אלי סנסנוף. שאלתי אותו למה הצדקה לא עזרה. הוא רק חייך ואמר: ''אתה רואה? עכשיו אתה מבין למה סמנגלוף ואני לא סובלים את מטאטרון? הוא ממש מניאק!''
גם זה לא ממש עזר למצב הרוח שלי. שלושים ושלושה לילות ללא שינה. כך חישבתי לעצמי. לפחות באותו לילה סמנגלוף קצב את העונש שלי. לילה על כל עותק של הקמיע. אל אלוהים! נשארו לי עוד ששים ושבעה לילות. אבל אני לא מאמין באלוהים, אז עוד יותר גרוע! לא היה לי ספק שלא אשרוד את זה. אם הסיוט, או בעצם הסיוטים, לא ייפסקו בקרוב, אני אפסק.
כך עבר עוד שבוע, ואני התחלתי לראות צד חיובי אחד בדבר. ליל הסדר מתקרב, ובכל שנה המשפחה שלי, שאוהבת להישאר עד מאוחר בליל הסדר, צוחקת עלי שאני הולך לישון בחצות. הם גם קוראים לי סינדרלה בגלל זה, וזה ממש מעצבן. אז השנה לפחות, אני אלך לישון עם כולם, ולא יצחקו עלי.
בלילה ההוא נגלתה אלי סבתי עליה השלום. היה לי ממש קשה לשמוע מה היא אמרה לי, כי המלאכים הילדותיים הללו החליטו להמשיך לריב כל הזמן. לא ניסיתי לבקש מהם שקט, כי ידעתי שזה לא יעזור. מזל שאני יודע לקרוא שפתיים, אז ככה הבנתי שהיא אמרה לי: ''תזכור מי שומר על המשפחה שלנו.''
טוב, לא היה לי מושג מי שומר על המשפחה שלנו, ולמחרת היה ליל הסדר. ארבעים ושבעה לילות ללא שינה! ידעתי שאם עד יום השואה אני לא אצליח להירדם, יהיו לי סיוטים שקשורים לשואה, וזה יהיה ממש קשה. אני אאבד את שפיות דעתי. חד וחלק.
מה אומר לכם? החבר'ה בליל הסדר היו ממש בשוק ממני. לא נרדמתי בכלל. נסו להסביר להם שזה ממש לא היה קשה. ליתר ביטחון וידאתי שכולם הלכו לישון, ונשארתי כמה זמן בעצמי ליד שולחן הסדר, סתם בשביל הדאווין. ואז נזכרתי מי שומר על המשפחה שלנו.
הוא נכנס כחול ויפה, דרך החלון והכל, ממש כמו בסיפורים. אליהו הנביא שתה לגימה מכוס היין, אך אני הייתי מוכן עם הלחש שסבתא לימדה אותי כשהייתי בן שש: ''ענני אליהו ענני''.
אליהו שהיה די שתוי, חייך ושאל אותי מה העניין. סיפרתי לו בדמעות את סיפור הקמיעות, והוא שאל אותי אם למדתי את הלקח שלי. אמרתי לו שכן ביבבות קורעות לב, אך אז ריסנתי את עצמי. מה שרק חסר לי זה שרינה ויואב, הילדים הקטנים של אחותי, יבואו לסלון ויראו אותי בוכה, ומדבר אל האויר.
אליהו אמר בקול צלול ובהיר: ''סורו ממנו, עדת מלאכים. עושה שלום במרומיו, יעשה שלום ביניכם, ושובו בשלום למרום, ונוחו על משכבכם.''
הדבר הבא שאני זוכר היה את רינה ויואב שהעירו אותי בקולותיהם הגבוהים בבוקר. ''אימא, למה חיים נשאר ער לראות את אליהו, ולנו את לא מרשה? חיים ראית את אליהו?'' שאל יואב בקולו הצייצני.
רינה, שהייתה מבוגרת ממנו בשנתיים, אמרה בקול חמור: ''אויש יואבי, אולי תפסיק לקחת ברצינות את כל מה שמלמדים בכיתה אלף? איזה תינוק! עוד מעט תגיד לי שאתה גם מאמין במלאכים!''
|
|
|
|
|
בכיה לתמוז (חדש)
אן יום ראשון, 03/04/2005, שעה 10:54
השדות נדמו כאפר באור השקיעה. ולמען האמת, כפי שציין הזקן לעצמו, גם באור יום. הנבטים הירוקים הוכו באכזריות על ידי השמש, שביקעה את רגבי האדמה החרוכה. הצללים שהטילו התלמים, כעת, כמו חרצו את הקרקע בשחור. השקיעה היתה יפהפייה, כמובן; לא היו עננים.
הוא עמד בראש הגבעה שהשקיפה אל השדה, נתמך באבני הגיר הלבנות, שהתכהו והאפירו גם הן עם השמש השוקעת. הוא הביט בה. היא שייטה נמוך, אדומה ועגולה, כלועגת לו. הוא העביר יד על עיניו – על המקום שפעם היו בו דמעות. עתה היה גם הוא זקן, חרוך ויבש. כמו השדה.
---------------------------------
''אל תלך,'' היא לחשה בפראות, דמעותיה סוללות נתיבים כהים באיפור שעל פניה. הוא הדף אותה ממנו. יבבותיה הגעילו אותו, כפי שהיה במאות הפעמים בהם התחננה בפניו שיישאר.
הוא נעל את מגפיו ותחב את הסכין לחגורתו.
''אתה הרי יודע שאתה לא יכול לכת.''
הוא קפא. מעולם, מעולם לא סטתה מדפוס המוכר, הידוע על פה, של הסיפור. מעולם לא אמרה לו את המילים האלה, שידע שיכולות להשאיר אותו אצלה.גם עתה לא התכוון לתת לה לעשות זאת.
''שתקי.''
''אתה הרי יודע. כל כך הרבה פעמים...''
''שקט, אמרתי!''
''לא אשתוק,'' היא כמעט צעקה. ''הרי זה ככה בכל פעם. אתה הולך ממני... הולך אל מותך. והפעם לא תשוב.''
''אני חייב ללכת.''
''לא,'' היא לחשה, ובעיניה הופיע החיוך הזה – הו, כמה שנא את החיוך הזה. '' אתה לא חייב. עתה יש להם צינורות השקה, מתקנים להתפלת מים. אינך מבין? הם לא זקוקים לך עוד. הם לא ייתנו לך למות...''
הוא סטר לה, באחת. אחר קם ויצא, טורק את הדלת מאחוריו. אך גם צלצול הפלדה בבטון לא הצליח להחניק את צחוקה המטורף, שרדף אחריו במסדרונות.
----------------------------------
צינורות השקיה. נו מה, ובעבר הם השתמשו בתעלות. ובכל זאת, הם היו זקוקים לו. עם כל כוחם ופקחותם, הם היו זקוקים לו. ואתה זקוק להם, לחש כל קטן בעמקי מוחו, והוא נחרד לגלות בו אותה. ''אמרתי לך לשתוק,'' סינן אל אוויר הרחוב, ואישה אחת הביטה בו בתמיהה שהתחלפה בעלבון, ומיהרה להתרחק ממנו. הוא לא זקוק להם. הוא הקריב עצמו עבורם, לא להפך. הם הרגו אותו כדי לחיות. הם סיפרו את הסיפור, שוב ושוב ושוב...
אך, זה היה פעם, אמר הקול הקטן, והוא הופתע לזהות בו את קולו שלו.
במרחק שמע את נהמתו, את פרסותיו השסועות בוטשות בקרקע. שמע אותו מחרחר, תר אחר בלוטים ושורשים בקרקעיתו הטחובה של היער. הוא השתופף במרכז הדרך, ממתין. ידו נחה על הסכין – בתנועה טקסית, כמובן. הוא לא יזדקק לה. הוא לא נזקק לדבר, לא לסכין או לאישה או לתפילות, כשבא החזיר לשסף אותו בניביו...
חריקת בלמים, וחושך.
----------------------------------
לבן, ראה, וכך ידע שמשהו השתבש.
הוא היה כאן פעמים רבות מספור. זה לא אמור להראות ככה.
אישה לבושה לבן נכנסה לחדר, והוא התנשף כשזיהה אותה. ''אולי בכל זאת הגעתי למקום הנכון,'' לחש. היא הביטה בו ברחמים.
''תמיד הייתה אידיוט,'' ציינה בשלווה. ''למה לא יכולת פשוט להפסיק, כמו כולנו?''
''להפסיק את הסיפור?'' נדהם. ''הם זקוקים לי! בלעדי ימותו השדות, לא ירד גשם...'' היא משכה בכתפיה. החלוק הלבן התאים לה, חשב לפתע. הרבה יותר מהגלימות השחורות.
''זה היה נכון בעבר, אני מניחה. אבל, אתה מבין... הם לא מספרים יותר את הסיפור.'' קולה היה אדיש. כנראה שאני האחרון שעוד אכפת לו, חשב.
הוא הניד בראשו בעקשנות. ''אני יכול להציל אותם גם ללא הכרת תודה.''
''אתה לא,'' לחשה, והעבירה יד קרה על פניו. ''הם לא יתנו לך.'' והחדר הלבן הסתחרר סביבו, יחד עם צינורות הפלסטיק שאיימו לחנוק אותו, מזרימים לתוכו חיים...
''איפה אני?'' שאל, לבסוף.
''בבית חולים,'' ענתה, והפנתה את פניה אל הקיר. ''והם ירפאו אותך; והם יאבחנו ויבדקו ויחקרו אותך, וכשיחליטו שאינך שפוי בדעתך יכלאו אותך בחדר ריק עד סוף ימיך.''
''אבל...'' הוא נאנק, והיא הנהנה בראשה. ''אני יודעת. סוף ימיך זה הרבה מאוד, הלא כן?''
''אתי!'' הקריאה הגיעה מהמסדרון. היא העיפה מבט בשעון שעל פרק ידה.
''הם לא שכחו,'' אמר. ''הם לא. הם הבטיחו שלא ישכחו, לעולם...''
''הבטחות של בני אנוש, '' היא משכה בכתפיה. ''אתה יודע כבר כמה הן שוות.''
ואכן, הוא ידע. 'והפעם - לא תשוב...' אמרה לו, נערתו היפה שעבדה כעת בפאבים. והוא ידע שהיא צודקת. אין הוא בן האלמוות עוד, מת וקם וחוזר אל אהובתו. הוא אך איש זקן, זקן... הוא הסב ראשו אל הקיר, ובכה. ללא דמעות.
''אתי!'' נשמעה הקריאה שוב, נרגזת.
''אני חייבת ללכת,'' אמרה. באתי רק להזריק לך תרופת הרגעה, למען האמת.'' הוא שתק, מייחל לשכחה. ואכן, זו לא אחרה לבוא.
-----------------------------------
הן היו שלוש.
תמיד היו שלוש.
''החלוק הלבן מתאים לך, אחות,'' גיחכה אחת.
''ומקל הנחיה מתאים לך.'' היא לא נשארה חייבת.
''שתקו כבר, שתיכן,'' רטנה השלישית. ''ובואו נגמור עם זה.'' הן הביטו המיטה, שלושתן.
''זה לא קשה,'' לחשה אחת. ''כבר עשינו את זה בעבר...''
''ובהווה.''
''ונמשיך לעשות זאת עד שהעולם יחדל לנוע ולהתקיים.''
''אך עבורו,'' אמרה זו בחלוק הלבן, קולה צרוד כקול אישה זקנה, ''עבורו – נעשה זאת פעם אחרונה.''
''אך, הוא יוולד מחדש...'' שיסעה אותה אחרת.
''לא עוד. הסיפור שלו הסתיים.''
אחת הדמויות – שהיתה זקנה כעת – נגשה למראשות המיטה. היא ליטפה את לחיו, פעם אחת; מגע פניו של אדם זקן... היא היתה זקנה יותר, כמובן.
''גזרתי קווצה מראשו.''
הדמות השניה תלתה בחושך מבט חלול, עיוור.
''אמדתי את חייו, והנה תמו.''
הדמות הלבושה לבן, צבע המוות, הניפה את סכין הארד שלה, פעם אחת, מעל לעירוי. ''היה שלום,'' אמרה חרש, בפעם האחרונה.
''ואני חתכתי... ושלושתנו נקונן עליו.''
והגשם התחיל לרדת.
|
|
|
|
|
היכל המראות (חדש)
D.J. Dancing EZ יום ראשון, 03/04/2005, שעה 11:21
כמו בכל ערב, היא פתחה את הדלת ונכנסה חרישית אל היכל המראות. המראות האהובות עליה כל כך חיכו לה שם בסבלנות אין סופית של עצמים דוממים. הן היו שם בשבילה, חלקן גדולות וכבדות חלקן מראות קטנות ופשוטות. פה ושם הייתה תלויה מראה ישנה סדוקה מיושן, רובן היו שטוחות יותר, נוצצות וחדשות יחסית. מעל כל מראה היה תלוי שלט קטן מנחושת עם שם פרטי קצר, לפעמים כדי לא להתבלבל היה מוצמד אליו גם שם משפחה או כינוי חיבה. היא נכנסה לשם כרגיל, איך שהיא חזרה מיום עבודה עמוס במשרד, פותחת את הדלת הפשוטה מסיבית, זו שמפרידה בין ''יחידת ההורים'' הסטנדרטית שלהם לאמבטיה הקטנה ולשירותים הצמודים. הארמון שלה היה ממוקם במגדל גבוה, קומה שישית במגדלי אקרשטיין בנווה סביונים הצעירה. דירה חדשה מהקבלן חמש דקות מהפארק שני רחובות מהמכללה. היא פתחה את המגרה העליונה בארון האמבטיה שהם קנו באיקאה קצת אחרי החתונה, מרחה על עצמה איפור וסידרה גבות ונכנסה לאולם הפרטי שלה.
היו שם מאות, אולי אלפי מראות. מעל כל מראה היה תלוי שלט קטן עם שם. היא יכלה לראות את עצמה בכל אחת מאלפי המראות בדיוק כמו דרך העיניים של האדם ששמו היה רשום באותיות של זהב על השלט הקטן. היא שילמה הון לקוסם הזקן עבור המראות האלה. כשהיא חשבה על זה, היא ידעה שהיא השקיעה את רוב כספה ואת רוב מרצה כדי לבנות את אוסף המראות שלה. זה לקח לה הרבה שנים, למעשה היא כבר אפילו לא זכרה מתי היא קנתה את המראה הראשונה. בתוך ליבה היא כבר השלימה עם זה. היא ידעה שאצלה זה דחף חזק משליטה. היא ידעה שברגע שיהיה לה קצת כסף היא תרוץ לקוסם ותקנה לעצמה מראה חדשה.
היא עצרה לרגע במקום והביטה סביבה. היא חייכה במבוכה כשהיא הביטה אל המראה מתחת לשם של האיש מהמכולת. כרגיל, היא ראתה שם את עצמה ערומה, מזיעה ובוהקת, מחזיקה בידה רק צעיף צועני ורוקדת בלהט ריקוד חושני. היא הסמיקה לרגע ועברה להביט בראי שנשא את השלט של ''החברה הטובה מהעבודה''. היא חרצה לשון כשהיא ראתה את עצמה חלקלקה כנחש מתמרנת בנחישות מתחת לשולחן של הבוס. היא חלפה כך מול ראי ועוד ראי, צופה בעצמה במצבי רוח שונים, הופכת בין רגע מאלה לשטן ובחזרה. היא עברה כך לאט מול כל המראות צוחקת, בוכה, המומה. לפעמים היא לא הייתה מאמינה ואז משתנקת מפחד עד שהייתה עוברת לראות שוב את עצמה בעיני הדמות הבאה.
היו לא מעט מראות שהפתיעו אותה. היא הביטה בעצב במראה שנשאה את השלט של בעלה. היא הזילה דמעה כשהיא צפתה איך היא הופכת שם לאט לאט, יום אחרי ליום, מנסיכה ענוגה לצפרדע שמנה וקטנה. מידי פעם היא הייתה נשברת, יושבת ובוכה עד שהיא גילתה שזה רק הופך אותה בעיניו לעוד יותר מגעילה. אבל, יותר מכל, הראי שהיא הכי היא פחדה להביט בו היה ראי הגדול. זה היה הראי הראשון, הראי הכי עתיק שהיה לה בחדר. ראי קצת שרוט עם מסגרת כבדה מעץ אלון. ראי ששלט הנחושת הקטן שהיה תלוי מעליו פשוט נשא את שמה. היא ידעה שלא משנה באיזה סדר היא תשוטט בהיכל המראות כשהיא תגיע לבסוף אל הראי שלה היא לא תאהב את מה שהיא תראה שם.
כמו בכל יום, היא עזבה את היכל המראות מותשת אחרי הרבה שעות. היא סגרה מאחוריה בשקט את הדלת הפשוטה של האמבטיה ביחידת ההורים וזחלה מתחת לשמיכה הקצרה במיטה הזוגית. היא הניחה כלאחר-יד יד שמוטה מסביב למותניו של בעלה הנוחר ונרדמה תוך שתי שניות.
היא פגשה אותו במשרד מול המראה. היא ראתה אותו ליד הכיור שמפריד בין שירותי גברים לשרותי נשים. הוא היה גבר די רגיל, לא נאה במיוחד אבל גם לא שמן או מכוער מאוד. היא שמה לב אליו כי הוא חלף על פניה באדישות כאילו היא הייתה אוויר. כשהיא חשבה על זה, היא נזכרה שבעצם זאת לא הייתה הפעם הראשונה.
אחרי העבודה היא רצה אל הקוסם. היא ביקשה מראה עם השם שלו. הקוסם ידע שאין לה מספיק כסף. היא בכתה, הוא התרכך. הוא הסכים לקחת ויזה קרדיט.
כמו תמיד היא התרגשה כשהיא הביאה את המראה החדשה הביתה. היא התגנבה בשקט אל היכל המראות. היא חשה איך ההתרגשות מחיה את ליבה ומקפיצה את פעימותיו. היא חייכה לעצמה, היא כל כך אהבה לקנות עוד מראה חדשה. רגע השיא עבורה היה כשהיא פתחה את החבילה המרשרשת ,הורידה את כיסוי הקרטון, תלתה את המראה על קיר חשוף והצמידה בעדינות את שלט הנחושת הקטן בדיוק מעל המראה. היא עמדה שם דקה בשקט רוטטת מצפייה, מתרגשת כמו בפעם הראשונה. היא המשיכה לעמוד כך עוד דקות ארוכות נושמת נשימה אחרי נשימה. אבל ככל שהיא הסתכלה שם יותר זמן היא הבינה שפשוט לא היה שם כלום. המראה נשארה מחוספסת וריקה.
''זה לא עובד'', היא צעקה על הקוסם למחרת.
''זה מה יש'' ענה הקוסם ונעלם בענן עשן.
היא הגיעה מוקדם לעבודה. היא עשתה לו פרצופים. היא באה למשרד בלבוש יותר ויותר פרובוקטיבי. היא חיפשה הזדמנויות להיתקל בו ליד מכונת הקפה או בתור למכונת צילום אבל כשהיא חזרה הביתה המראה שלו תמיד נשארה אפלה וריקה.
''תעזבי אותו'' אמרה לה החברה הטובה בהפסקת צהרים.
''הוא סתם פוץ'' אמרה לה התקציבאית בצחוק.
''מה אתן רוצות ממנו?'' אמרה לה מהנדסת הפרויקטים כממתיקת סוד. ''את לא יודעת? לא אכפת לו כמעט מהמשרד. שלוש פעמים בשבוע הוא הולך לרקוד. את צריכה לראות אותו שם, זוהר כמו ג'יגולו.''
היא היססה, אבל בסוף היא אזרה אומץ ובקשה רשות מבעלה. הקרפד בקושי הרים עיניים מהעיתון. ''תחזרי לפני חצות, מותק'' הוא אמר לה. ''לא רוצה לגרד אותך עם שפכטל מהמיטה מחר בבוקר''
אולם הספורט במכללה היה מואר ומלא עד אפס מקום. ''מזל שלא הייתי צריכה לחפש חנייה'' היא חשבה לעצמה. היא הביטה סביבה בחשש, המוזיקה הייתה מוכרת, הצעדים לא. היא ראתה אותו מתקרב לעברה במעגל, היא חייכה אליו. הפעם הוא חייך אליה בחזרה, כן. הוא זיהה אותה.
''תרקוד איתי?'' היא שאלה אותו בביישנות.
''תוכלי להשתלב?'' הוא שאל אותה בקול תכליתי.
''יש לי חוש קצב, ואני טובה בלהעתיק'' היא אמרה לו בקלילות, מברכת את עצמה שהיא יכולה לשקר כל כך בקלות.
''את נוקשה מידי'' הוא אמר לה אחרי שני ריקודים.
''אז מה הסוד?'' היא שאלה אותו, מקווה למשוך את חוט השיחה ולא לאבד אותו.
הוא חייך אליה בחזרה, ''תירגעי'' הוא אמר לה. ''איש חכם אחד אמר, תרקדי כאילו שאיש אינו רואה אותך. תני לעיניים לראות אבל אל תשכחי לתת ללב להוביל.''
היא המשיכה לרקוד אתו זוגות. היא זרמה בריקודי מעגלים. כשהיא חזרה הביתה בדיוק כשהשעון צלצל חצות היא פתחה בשקט את הדלת אל חדר האמבטיה ביחידת הורים. היא נכנסה בצעד קליל, המוזיקה עדיין מהדהדת בליבה. היא התחילה להסתובב במעגלים קטנים וצמודים בין ארון איקאה למקלחון מפלסטיק. הקצב בליבה הפך למהיר יותר. היא קפצה פעם אחת עשתה צעד סמבה והסתובבה יותר ויותר מהר. פתאום היא הרגישה מכה חדה בכתף. הראי החדש שלה התנפץ לאלף רסיסים, אבל היא הייתה באקסטזה, לא היה איכפת לה. היא הסתובבה יותר ויותר מהר, ידיה עלו וירדו רגליה נעו במהירות בקצב הצעדים החדשים. היא נתקלה פה ושם בפינות חדות. מראה אחרי מראה הן התנפצו לה, בידים, ברגלים בברכיים. לבסוף כשהיא רקדה בשיא המהירות, כשהיא כבר בקושי יכלה לנשום היא התנגשה בעוצמה במראה הגדולה. המראה הכבדה התנפצה לאלפי רסיסים שנתקעו ושרטו אותה בכל חלקי גופה.
כשנעצמו לה העיניים מתחת לסדין הלבן היא הרגישה פתאום שבליבה משתקפים השמים. היא ידעה עכשיו שבפעם האחרונה שהיא ראתה את עצמה בין טיפות הדם על רסיס קטן מהמראה הגדולה, המראה לא שיקרה. היא הייתה האישה הכי יפה והכי זוהרת. היא כבר לא הייתה צריכה לשאול יותר, היא הייתה מאושרת יותר כמו שאף אחד לא ראה אותה מעולם.
|
|
|
|
|
אנטנה בשדה (חדש)
קיבוצניק יום שלישי, 05/04/2005, שעה 9:12
''אני חושב שאני הולך ל-'' אמר ומת.
שיירת הנמלים שעליה נחת גופו נקטעה. הן היו מבולבלות כמעה במשך יום יומיים, עד שהחלה גופתו להרקיב וריחה הנחה אותן לפרקו חתיכה אחר חתיכה.
איש לא שיער שכך יהא על גורלו כאשר שלחוהו באותו בוקר להתקין את האנטנה בלב השדה.
ובכן, זה איננו לגמרי מדויק. מזכיר המשק חש כי ישנה סכנה מסוימת בביצוע התפקיד אולם הוא היה סמוך ובטוח שיאיר יבצעו על הצד הטוב ביותר. לכל הפחות הוא היה סמוך ובטוח שיאיר לא ישאל יותר מדי שאלות.
כך קרה, שמובחר בחורי המשק נבחר לשמש איש במה במופע הגדול מכולם. שלא התרחש מעולם.
היה עליו להתייצב במזכירות הקיבוץ, צריף 2, בשעה 07:30 לקבלת האנטנה. לאחר מכן עליו לקחתה ולהתקינה במרכז שדה הכותנה של הקיבוץ שנמצא למרגלותיו.
יאיר היה בטוח שהיש ביכולתו לבצע את המשימה על הצד הטוב ביותר, הוא בטח לא הלך לשאול יותר מדי שאלות.
הוא קם כבר ב-06:30 שכן הרגלי השכמה של פועל הינם הקשים ביותר לניעור. הוא טרח כרבע שעה על קיפולי שרווליו (שיהיו בדיוק בקו המרפק), על כפתור כפתוריו (שהשלושה האחרונים יהיו פתוחים) ועל סירוק בלוריתו (כך שתתנופף כראוי ברוח).
אחרי ארוחת בוקר של ביצה וסלט ניגש יאיר למזכירות המשק לקבל האנטנה מידיו הרועדות מעט של המזכיר.
ברם, כמו שקורה למיטב השליחים הנושאים בידיהם מסמכי תקשורת, בבואם להעביר מסמכים אלו הם מפספסים את ידיו של המקבל. כך מצאה עצמה האנטנה על רצפת המזכירות.
המזכיר מיהר להרימה כמובן, לחייך בקצרה ולהפקידה, הפעם בצורה מוצלחת, בידיו הבוטחות של יאיר.
''יש לי ביטחון מלא בך בחורי!'' הצהיר המזכיר ואכן כך העידו עליו ידיו הרועדות, כעת לא במידה מועטה.
וכך,בבוקר יום שני יצאו יאיר וחולצתו הכחולה למבצע התקנת האנטנה.
רבים מן האנשים שפגשוהו בדרך תמהו על מטענו המוזר אך בהיותם חברי קיבוץ המחויבים לרוח שיתופית, כולם בלי יוצא מן הכלל בירכוהו לשלום.
יאיר עבר את שער המשק, נושא על כתפו את האנטנה הכסופה. הוא צעד בביטחון למרכז השדה והגיע ליעדו כעבור ארבעים דקות. הוא הניח את האנטנה על האדמה החומה הקשה. היו אלה ימים של קיץ בהם חפה אדמת השדה מזריעות, חרישות וגידולים. גרונו של יאיר יַבַש אך מים לא היו בנמצא. הוא החליט להתקין את האנטנה באדמה במקום.
זו התחממה בינתיים וכשאחז בה יאיר בניסיון להרימה צרב חומה את ידיו והוא שמט אותה.
שוב, מצאה עצמה האנטנה על האדמה. אלא שהפעם הייתה זו נפילה גורלית. בקצהּ היה מורכב שבב זעיר, אך חיוני. בלעדיו לא יהיו מסוגלים אנשי החללית לאתר את האנטנה.
אותו שבב אשר נפל היה מעין הקדמה לנפילתו הקרבה של יאיר. מנקודה זאת כל פועלו היה אבוד.
יאיר אולם לא ידע זאת. הוא המשיך במאמציו לנטיעת האנטנה באדמה הקשה. הוא הצליח כמובן, הוא היה בחור מובחר.
אך כל מאמציו היו לשווא. הספינה החגה מעל הקיבוץ זה ימים מספר כבר לא תהיה מסוגלת לאתר את שידור האנטנה שהיה אמור להנחותה לנחיתה. במקום בלב השדה היא תנחת על גג חדר האוכל, תתרסק למען האמת. הדבר יחזק את הרושם הראשוני שעשתה הספינה, כמשהו שיש לחשוד בו וייצור רושם שני של דבר שאין לבטוח בו.
לאחר התקנת האנטנה הפגומה יאיר קודם כל חייך. אז התיישב על עכוזו שכן הסיק כי הרוויח מנוחה פעוטה זו. הוא הביט לשמיים והבחין בדמותה המטרידה של ספינה החגה מעל קיבוצו. היא עשתה כך במשך כל חודש יולי, עד שניאותה לשלוח אנטנה והסברים להתקנתה. יאיר שמח שהוא האיש עליו הוטלה המשימה הנכבדה, אינו מודע שזו תהיה המשימה האחרונה בחייו.
יאיר הסתנוור מעט וצמצם את עיניו, משתדל לזכות במט בהיר יותר על הספינה אבל השמש רק התחזקה והתחזקה.
יאיר נאלץ להפנות את מבטו. גרונו הציק לו שוב והוא החל להתקדם חזרה למשק. לפתע הרגיש כי ליבו מתכווץ בחזהו. ידו השמאלית בערה באלפי מדקרות כאב קטנות. היה זה התקף לב. התקף לב שנמשך כשלוש דקות שלמות בטרם הגה יאיר את מילותיו האחרונות:''אני חושב שאני הולך ל-'' איבד את הכרתו, נפל ומת.
לקח לאנשי המשק שבוע למצוא את גופתו. הרי התרסקה להם ספינת חייזרים לתוך חדר האוכל. איש לא ציפה שאת גופתו ימצאו הם. הם היו בטוחים כי גדולות ונצורות מחכות ליאיר בהמשך דרכו.
אך הוא איננו עוד. הוא הלך. הוא הלך בשדות.
|
|
|
|
|
היום בו הלכתי לעזאזל (חדש)
צל של ספק יום שלישי, 05/04/2005, שעה 21:18
רונן, אתה הולך לעזאזל. ככה העורך שלי פנה אליי, כשסיפר לי על הכתבה. אתה הולך לעזאזל. המילים שלו תפסו אותי קצת לא מוכן. תמיד ידעתי שאני לא הבנאדם הכי פופולרי במערכת. איכשהו, תמיד שכחו לספר לי על המסיבות שנערכו בבתים של העובדים האחרים. כל פעם כשהזמנו ארוחת צהריים, המנה שלי הייתה זו שנפלה, ונדרסה על ידי משאית, וגבר בי החשד שהכתבים האחרים יורקים לי בקפה כל יום. אבל לעזאזל, זה נראה לי קצת מוגזם. מסתבר שהוא עשה לי טובה, העורך. נתן לי את הסיפור של המאה, חלומו של כל עיתונאי. מוזר, תמיד היה לי הרושם שהוא לא מחבב אותי. תזכורת לעצמי – לשלוח סלסילת פירות למשה העורך.
''אני רופוס, אני אהיה המדריך שלך להיום'' הציג את עצמו רופוס, המדריך שלי להיום. רופוס לבש ג'ינס כהים, ומעיל גשם שחור. שיניו המצהיבות תאמו לקווצת השיער שעל ראשו, והוא עישן בקנאות סיגריה. ''מרלבורו… רוצה אחת?''. סירבתי בנימוס.
''יש יותר מחלק אחד לעולם התחתון. אתה הולך לבקר בטרטרוס…'' הוא עוצר לרגע, מטה את ראשו ומחווה עם ידיו הצידה, ''השאול''. רופוס ממשיך ומסביר על הגישה המתקדמת שסיגל לו השאול המודרני. קידמה וטכנולוגיה מצד אחד, ושמירה על המאפיינים הקלאסיים והמוכרים, מצד שני. ''אנשים מצפים לדברים מסויימים כשהם מגיעים לכאן. מתים או לא, אנחנו לא רוצים לאכזב אותם''. מדבריו מתקבל הרושם שלנהל שאול זה לא שונה בהרבה מלנהל פארק שעשועים. אני בטוח שאם ימאס לו מהמקום הזה, רופוס תמיד יוכל לקבל בקלות עבודה בדיסנילנד.
אנחנו מתקדמים במורד גרם מדרגות מתפתל, שנראה שאף פעם לא מסתיים. ''הוא אף פעם לא מסתיים'', מסביר לי המדריך, ''אנחנו פשוט יורדים מתישהו באמצע''. שחורות כמו הלילה… נדוש מדי. שחורות כמו משחת נעליים. לא, זה לא טוב. בזמן שאנחנו יורדים במדרגות השחורות, אני מנסה למצוא תיאור להן, בשביל הכתבה. שום דבר מקורי לא עולה לי בראש, ואנחנו כבר יורדים מהן. משם מוביל אותי רופוס לנמל עץ קטן, בו עוגנת ספינתו של כירון.
בעלייה לסירה בוחן אותי כירון ובקול צרוד שואל אם יש לי כרטיס. ''זה בסדר'', מרגיע אותו רופוס, ''הוא איתי''. לאחר שעלו כל הנוסעים על הסירה, כירון מפתיע אותי. הוא לא מרים את המשוט שמונח לצידו, אלא מושך בחוט נסתר שמפעיל מנוע חשמלי. סירת מנוע על נהר אקרון. ''כמו שאמרתי'', אומר רופוס ושואף מהסיגריה שלו, ''מודרניזציה'', והוא מסתכל לכיוון כרון שמוסיף, ''הגב שלי כבר לא מה שהיה פעם'' ומחייך.
בגדה הנגדית, שדמתה באופן מחשיד לזו שעזבנו, שכב לו סרברוס, הכלב בעל שלושת הראשים. כל אחד מהם לעס צעצוע, שבימים יפים יותר, יתכן וציפצף. איכשהו, הכלב לא נראה לי מאיים כל כך, והוא מזכיר לי קצת את כלב הלברדור השחור שהיה לי בילדותי. רופוס מסביר לי שלא פלא שלסרברוס נמאס קצת, כי אלפי שנים שהוא נמצא פה, ובשנות כלב זה בכלל הרבה. אני מסתכל על סרברוס, ושואל את רופוס שצועד לצידי, ''אני יכול…''. ''אל תלטף אותו''.
אנו חולפים על פני הכלב העצום, שלא מראה סימן להכרה בקיומנו, ואחרי מספר דקות הליכה מגיעים לשער בגובה כמה מטרים. מעל לשער מאייתות אותיות ברזל מוכתמות את הכתובת, ''זנחו כל תקווה הנכנסים בשער זה''. מתחת להן, באותיות אלומיניום רעועות נכתב, ''אל תשכחו לבקר בחנות המזכרות''. השלט התחתון הותקן, על מנת לגייס את הכסף שהפסידו בתביעת זכויות היוצרים של דנטה, על השלט הראשון. אנחנו ממשיכים ללכת.
''תיזהר לא ל…''. דרכתי במשהו. תזכורת לעצמי – להסתכל איפה אני דורך, במיוחד בעולם התחתון.
טרטרוס כולו מונוטוני, אחיד. הכל בצבע שחור פחם. קצת אש פה, שלד תלוי שם, אותו הדבר. נראה שלמי שעיצב את המקום, לא היה דימיון מפותח במיוחד.
רופוס מוביל אותי במסדרונות החשוכים, ממשיך כל הזמן לשאת את אותה הבעה אדישה על פניו, ומסביר לי קצת על האדס, שליט העולם התחתון. הוא לא ממש אמור לעשות את זה, לדבריו, אבל אני לא חושב שיוצא לו לדבר הרבה עם אנשים. האדס – לא הרבה אנשים יודעים את זה – רצה לקבל את השאול. הוא סידר את ההגרלה עם אחיו, כך שהוא יקבל את ממלכת המתים. אנשים, כך הוא חשב לעצמו, מבלים זמן מסויים על פני האדמה. הרבה זמן, מעט זמן - זה לא ממש משנה. בסוף הם מגיעים לפה. רופוס לקח עוד שאיפה ארוכה מהמרלבורו. רק עכשיו אני מבין, שכבר שעות שאנחנו פה, וזאת אותה סיגריה. היא בדיוק באותו האורך שהייתה כשהגעתי. ''אני לא חושב שהוא כל כך מרוצה מאיך שהדברים הסתדרו'', סיים רופוס את דבריו.
הדבר הראשון אליו אנו מגיעים, שמתבלט בתוך המקום האפל והשגרתי הזה, היא דלת עץ קטנה, שנראית לגמרי לא במקום. אני עוצר ליד הדלת, ורופוס מסביר לי, ''זה מה שאנחנו מכנים, אגף המיוחדים'', הוא לוקח עוד שאיפה מהסיגריה ובלי שאני מבקש פותח את הדלת. הדלת אינה מובילה לתוך חדר, אלא למרחב עצום, שקצהו, ניתן רק לשער, נמצא איפשהו באפלה המתמשכת. בתוך החדר נמצאים שלושה אנשים. טנטלוס, שנידון לחיות בצמא וברעב נצחיים. לידו נהר, שמימיו נסוגים בהתקרבו, ומעליו עץ פרי אליו אינו יכול להגיע. הוא ישב והקפיץ אבנים על הנהר. סיזיפוס, שנידון לעד לגלגל סלע במעלה הר, רק כדי לראותו מתגלגל בחזרה למטה, כל פעם. ואיקסיון, שקשור לשארית קיומו לגלגל אש עצום. איקסיון הוא הראשון מבין השלושה ששם לב לנוכחותי, והוא מנפנף אליי בחביבות מפתיעה, בעוד הגלגל מסתובב. השניים האחרים מבחינים בי קצת אחריו, מפסיקים כל אחד את מעשיו ונעמדים מולי. שניהם יחפים, לבושים רק פיסת בד בלויה. פניו של כל אחד מהם נראים כאילו היו צריכים להופיע במילון, ליד הערך 'סבל'. אני עומד מולם, ולא יודע מה להגיד. שעות כבר שאני מסתובב פה, ולא אכלתי כלום. אני מושיט יד לרוכסן הקדמי בתרמיל שלי, ומוציא חבילת עוגיות. עיניו של טנטלוס בוהקות פתאום, והוא מלקק את שפתיו היבשות. ''אני… '', הוא קומץ את אגרופיו וממצמץ. ''יש לך אולי עוד אחת?''. אני נותן לו עוגיה, והוא מקרב אותה באיטיות לשפתיו. העוגיה מתפתלת, ומתחמקת מפיו של טנטלוס. אני מביט בהשתאות. הוא מנסה לבלוע אותה, אבל היא עפה מידיו, נופלת על הריצפה ונעלמת. בנם הממזר של נימפה ושל מלך האלים משתטח על הריצפה, וממשש אותה בייאוש, מקווה למצוא חתיכה של עוגיית וניל שהתפזרה. הוא אוחז את ראשו בידיו. סיזיפוס צוחק כל כך חזק, שדמעות זולגות מעיניו. על גלגל האש שלו, איקסיון מגחך. רק רופוס נותר אדיש, ובטון שטוח פונה לטנטלוס, ''החוקים חלים גם על אוכל מבחוץ, אתה יודע''.
אני ממש צריך להשתין. תזכורת לעצמי – פעם הבאה ללכת לשירותים, לפני שאני יורד השאולה.
לסיזיפוס – וזה הפתיע אותי – אין הרבה מה להגיד. הוא שותק במשך רוב שהותי שם, והמשפט היחיד שהצלחתי להוציא ממנו הוא, ''מה אני אגיד לך? אני מגלגל את האבן למעלה, היא חוזרת למטה, ואני עושה את זה שוב. זה מעביר את הזמן''.
טנטלוס לא התאושש מעניין העוגייה, וחזר להקפיץ אבנים על הנהר שלו. אני ניגש ומדבר עם השלישי מביניהם. איקסיון, מלכה לשעבר של תסליה, זכה לעונשו, לאחר שחמד את אשת זאוס. ''אני מניח שבמחשבה לאחור, זה לא היה כל כך חכם'', אני מהנהן, ''אבל היה לה תחת שהיית צריך לראות בשביל להאמין''. מעל לכל, כך נדמה מדבריו, הוא כועס על העונש שקיבל. לא על כך שקיבל את העונש, אלא על העונש עצמו. ''תראה את טנטלוס וסיזיפוס'', הוא אומר לי, ''אלפי שנים, והם שניהם מפורסמים, בגלל העונשים שקיבלו. ואני? אותי קשרו לגלגל אש ענקי. אכזרי? כן, בטח, אבל איפה המקוריות? מי יודע מי אני?''. הגלגל ממשיך להסתובב, והוא לא אומר יותר מילה.
רופוס הודיע לי, לאחר שיצאנו מאגף המיוחדים, שהזמן שהוקצב לסיור עבר. עיתונאי או לא – השהייה במקום הזה היא לא נעימה במיוחד, והריח הפך לבלתי נסבל, כך שלא התנגדתי לחזור הביתה.
''על מה אתה פה?'' אני שואל את רופוס. אנחנו ממשיכים ללכת לפחות עשר דקות לפני שהוא פונה אליי, ובאותו טון אדיש משיב, ''העישון לא טוב בשביל אף אחד''. אנחנו ממשיכים ללכת עד שאנו מגיעים בחזרה לשער, לידו רובץ סרברוס. במרחק אני רואה את ספינת המנוע של כירון, שכבר עזבה את הרציף, ומפנה מבט תוהה לעבר רופוס. ''אני חושש שהיה… שינוי בתוכניות'', הוא אומר לי. בפעם הראשונה בכל היום הזה, אני תוהה למה העורך שלי לא שלח אותי לסקר את שדות איליסיום. שני אנשים – אני לא בטוח אם זה מה שהם היו, אבל זה לא באמת משנה – באו לקחת אותי. ברכיי כשלו, והם נאלצו לגרור אותי בחזרה פנימה לטרטרוס. רופוס לקח שאיפה נוספת מהסיגריה שלו, ונשף את העשן החוצה. ''בשם האלים, אני שונא מרלבורו''.
כאן אני יושב עד היום. זרקו אותי לתא קטן ומעופש, ופעם ביום מביאים לי את מה שהם קוראים לו, במקום הזה, אוכל. היה לי הרבה זמן לסיים את הכתבה שלי. היא מושלמת. אפילו מצאתי תיאור מצוין למדרגות. רופוס בא לבקר אותי פעם אחת, וביקשתי ממנו דבר אחד – שישלח את הכתבה. לא נראה לי שהיה לו איכפת, אבל…
כך אני יושב פה, יום אחרי יום. אני קורא את הכתבה הטובה ביותר שאי פעם נכתבה, חלומו של כל עיתונאי. כתבה שאף אחד מלבדי לא יקרא.
תזכורת לעצמי – פעם הבאה לודא מראש שיש להם פקס.
|
|
|
|
|
שעשוע (חדש)
ללא שם שבת, 09/04/2005, שעה 17:17
מיתוס. כך אתם קוראים לזה.
אני זוכר שקראו לזה דת.
אני זוכר שלי קראו אלוהים.
----------------------------------
זה היה קודם. ואולי בעצם אחר כך .
יש לי בעיה קלה עם זמן, בעקבות תקרית מצערת, זו או אחרת, נאלצתי להרוג אותו. מאז, הוא פחות נוטה לי חסד.
בכל אופן, אני זוכר אור, אז כנראה זה היה קודם , אחר כך יש רק חושך.
הם היו צעירים אז, בני האדם, יהירים וטיפשים הם היו, ואלימים. כל כך הרבה דם נשפך... לשווא.
דם שהיה עשוי לקיים קבוצה מכובדת מאיתנו בוזבז רק משום שהם לא ציינו בשם מי הם הורגים.
הם הרגו עבור אוכל ואדמה, הם הרגו עבור עוצמה וכבוד, הם לא הרגו עבורנו. זה עתיד היה להשתנות.
אני באותה תקופה הייתי נתון בסכסוך משפחתי קל. קרובי, יקולל שמם, החליטו שנמאס להם מכך שאני הורג בהם. זה לא שהם לא עשו דברים דומים בעבר, אבל טענתם הייתה שאני עושה זאת באופן גחמני, ללא סיבה מוצדקת. זה לא נכון, ברוב המקרים הייתה לי סיבה לא רעה בכלל (לצורך העניין, שעמום זה סיבה לא רעה בכלל).דבר הוביל לדבר ומצאתי את עצמי מגורש ממשכני.
זעמתי, מקומי החוקי נגזל על ידי חבורת מתחזים, צבועים, המתיימרים להיות בעלי מוסר. מהותי צעקה נקמה. לא הייתי חזק מספיק בשביל להשמיד את כולם לבדי, עבור נקמה הייתי זקוק לכוח. הייתי מודע לכך שבעבר (ואולי בעתיד) היו ניסיונות להשתמש בגזעים הנחותים על מנת להשיג כוח. תמיד התייחסתי לכך בזלזול, אבל כעת זה נראה הסיכוי היחיד שלי.
חוץ מזה לא היה לי משהו יותר טוב לעשות והייתי די משעומם.
למצוא את הקבוצה הנכונה של בני האדם לא היווה אתגר רציני , פשוט בחרתי באקראי (אם יש משהו אחד שאני טוב בו, זה לעשות דברים באופן אקראי). כעת עמדה מולי המשימה האמיתית, לשכנע אותם להאמין בי. האמת זה לא היה קשה, בצורת פה, שיטפון שם, קצת מלחמה , הרבה מכות ברק והם היו שלי. לאחר שהאמונה כבר שררה בלבבותיהם, לגרום להם להרוג בשמי היה קל. כפי שציינתי הם היו חובבי דם לא פחותים ממני.
זו הייתה תקופה טובה. הם הרגו, אני התחזקתי, מדי פעם הייתי מארגן איזו שנת בצורת רק כדי שלא ישכחו מאיין הם באו ולאן הם הולכים. בסך הכול הדברים התנהלו על מי מנוחות, אך משהו היה חסר.
המשהו היה כוח, עדיין לא הייתי חזק מספיק בשביל לדרוש את אשר לי. ידעתי מה דרוש, הייתי זקוק למקדש. מבנה מפואר בו יוכלו אלפי מאמיני להרהר בנפלאות קיומי תוך כדי תפילה חרישית והקרבת קורבנות המונית, פשוט נפלא. חיזיון אחד או שניים למספר אנשי מפתח בקהילה והמקדש שלי התחיל לרקום עור וגידים. והכוח זרם.
כעת הכול היה מוכן, הגיע זמן הנקמה, זנחתי את בני האדם וחזרתי לביתי. אני לא אלאה אתכם בפרטים רק אומר שזו הייתה שיבה מהוללת. לא היה להם סיכוי למולי, הם אשר לא ניזונו על אמונת בני האנוש היוו טרף קל עבורי. רק בן אחי נותר, אותו אחיין ארור אשר דורות לאחר מכן יביא את נפילתי. רחמים הם טעות. (טוב אולי רחמים זה לא המונח המדויק להשתמש בו, אולי ''חוסר היכולת להגיע אליו כי הפחדן ברח למקום האחד שחסום בפני'' יהיה יותר קרוב לרוח המציאות).
אך זה יהיה אחר כך, כעת הייתי מאושר, שבתי לביתי. מנצח.
עבר זמן מה עד שחזרתי לבקר את בני האדם, היו לי דברים אחרים לעשות. (האמת שפשוט שכחתי מהם, גם זיכרון לא כל כך מחבב אותי, היה לי איזה עניין עם אשתו שהוא לא קיבל בהבנה).
אך הזמן שעבר לא היווה תרוץ למה שגיליתי. הם זנחו אותי. שמי לא נישא, המקדש היה ריק מאדם, הם אפילו כבר לא הרגו, כעת הם חיו בשלום עם שכניהם. אז השמדתי אותם. הייתי חייב, אתם צריכים להבין אותי. לא יכולתי לתת לחוסר כבוד משווע שכזה לעבור ללא תגובה. הייתי האל שלהם והם זנחו אותי. הייתי חייב.
טוב אני משער שאולי לא הייתי חייב להשמיד גם את כל העמים שגרו מסביב, בסך הכול הם לא היו כל כך קשורים אלי, אבל זה פשוט שעשע אותי.
זהו, אני חושב. זה כל מה שרציתי לומר. אינני אלוהים יותר, כעת אני גר איתם... איתכם.
נפילתי באה לא רק בגלל אותו אחיין כפוי טובה, אלא גם, ואולי בעיקר כתוצאה משהשינויים שחלו סביבי, שינוים אשר לא השכלתי להסתגל אליהם. (לפחות זה מה שהפסיכולוג שלי אומר)
כלום לא נשאר מהתקופה ההיא, הכול נהרס ונבנה מחדש ונהרס שוב כל כך הרבה פעמים שכבר הפסקתי לספור.
אפילו המקדש שלי לא קיים יותר, הרסו אותו. כעת יש שם קניון.
בקניון יש חנות אחת שמוכרת צעצועים קטנים מעץ, מהסוג שאתה צריך להעביר חישוק דרך שתי חוטים ועמוד עץ מבלי לשבור את העמוד או לקרוע את החוטים. אני אוהב את הצעצועים האלו.
הם משעשעים אותי.
|
|
|
|
|
לוחמי האור והחושך (חדש)
לוחמת אופל שבת, 09/04/2005, שעה 23:21
ערפל סמיך כיסה את הרחוב הבאר-שבעי החשוך. אלינור פסעה לה במהירות, ידיה כרוכות סביב עצמה בחיבוק הדוק. היא הביטה בעצבנות בפינות האפלות, חושדת בכל צל.
צל ארוך הזדחל מעבר לאחת הפינות. הצל נע לכיוונה של אלינור באיטיות, אך המשיך להתקרב אליה יותר ויותר. אלינור המשיכה לצעוד, לא מקדישה תשומת לב לצללים מאחוריה, כאשר הוא תקף לבסוף.
יצור חיוור ושדוף קפץ על אלינור מאחור. היא התכופפה קדימה, והוא החליק מעל כתפיה ונחת חלקות על רגליו לפניה. אור סהר הירח שנגלה דרך חור בערפל הבהיק מעל שני ניבים מוארכים שבצבצו מחיוכו. ערפד, חשבה אלינור בסיפוק.
אלינור הושיטה ידה אל הפאוץ' שאותו הסתירה תחת מעילה. היא הוציאה אותה כששרשרת שום מלופפת סביב הפרק. היא נופפה בשרשרת מול הערפד בחיוך מרוצה, מכינה את עצמה להירתעותו.
הערפד המשיך להתקדם, עיוור לפקעות הריחניות. אלינור מעדה אחורה, מאבדת שיווי משקל ונוחתת על ישבנה. היא הביטה על הערפד שגהר מעליה, וחיטטה במהירות בפאוץ', שולפת לבסוף בקבוק מים קדושים ומתיזה אותו על הערפד.
הערפד לא הואט כלל. הוא תפס את אלינור בחוזקה, מרים אותה מעל רגליה ומקרב את פיו לצווארה. המים הקדושים טפטפו על שערה של אלינור ונכנסו לעיניה. בכוחותיה האחרונים היא שלפה צלב פליז והצמידה אותו ללחיו של הערפד, אך ללא הואיל. אלינור הרגישה בניביו של הערפד חודרים בכוח לעורק הצוואר שלה, והתעלפה.
''מזל טוב, את מתה.'' אלינור שמעה את קולו של המתרגל מבעד לעיניה העצומות. היא פקחה אותן, והספיקה לראות את הערפד מתנדף באוויר לפניה. הערפל התפוגג, הירח והשמיים פינו את מקומם לחדר ההקרנות הערום, ומאחורי הבניינים האפורים התגלו המתרגל וחברי כיתתה הצופים.
''תלמידים, מי יודע מה הייתה הטעות המרכזית של אלינור?''
''היא לא צפתה את התנועות הנכונות שלו'' נשמע קולו המאנפף של ארנון.
''תזמון ההתקפה שלה היה מחורבן'' אמרה צילה וחייכה ברשעות.
''שניכם צודקים, אבל אלו טעויות שניתן לכפר עליהן,'' אמר המתרגל. ''הבעיה העיקרית של אלינור הייתה הרבה יותר בסיסית. הכנה לא מספקת.'' הוא ניגש קדימה ואסף את האבזרים שהושלכו על הרצפה. ''מים קדושים וצלב לא ייעזרו לכם מול ערפד בודאיסלאמי, ושום משפיע רק על ערפדים מאזור מאד מסוים בטרנסילבניה, כל כך מסוים שעצם השימוש בשום הוא טמטום פושע.''
המתרגל הושיט יד לאלינור, שקמה ואספה את האביזרים במבוכה. ''הדבר הכי חשוב במלחמה ביצורי אופל הוא ההתאמה בין הטקטיקה שלכם לבין המיתולוגיה הספציפית שהיצור שייך אליה. אין דומה צמח קטלני מבטא סנטאורי לצמח קטלני מסיריוס, ושימוש באורך הגל הקטלני לאחד רק יגביר את קצב הגדילה והתוקפנות של השני ורק יחמיר את מצבכם.''
המתרגל הקיש על מספר כפתורים בשלט הרחוק ושני הצמחים התממשו מול עיני התלמידים, מעט מחוץ להישג ידם. ''כשלוחם באופל מתכונן לקרב, הוא צריך לדעת בדיוק במה הוא עומד להילחם ולהתכונן בהתאמה. חשבו על העובדה הזאת, ומחר נמשיך מהיכן שהפסקנו.''
''בוקר טוב'' אמר המתרגל בתחילת השיעור למחרת והקיש על מספר כפתורים בשלט. סביב הכיתה התגשם לילה מואר וחמים. ''אתם מכירים את התרגיל. חפשו את יצור האופל שבסביבה, ותשתדלו שהוא לא יהרוג אתכם. תור מי עכשיו? רוברט, בבקשה.''
מבין חבורת התלמידים התקדם גבר חסון ושרירי. הוא המשיך לצעוד אל הרחוב, בעוד החבורה נעלמה תחת הסוואת חדר ההקרנות. דרך מסכי הצפייה הכיתתיים, יכלו התלמידים לצפות ברוברט כשהוא נאנק תחת משא תיק הגב הגדול שעליו. הוא התקדם לאורך הרחוב, עוצר כל כמה דקות על מנת להחזיר את נשימתו, מביט בחשדנות בבניינים.
יללה פילחה את הלילה. רוברט הוריד במהירות את תיקו מהגב, והכניס את ידו על מנת לשלוף כלי נשק מתאים. על פניו ניתן היה לראות תסכול בעודו ממשש בעומקו של התיק, שולף מדי פעם נשק ומשליך אותו על הרצפה. הוא ניסה להסתיר את הפאניקה שבעיניו ככל שהתקדמה היללה לכיוונו.
אלינור ראתה גוש פרווה נע במהירות מאחורי רוברט. היא ניסתה לצעוק דרך ההסוואה, אך מאוחר מדי. רוברט הספיק עוד להפנות את ראשו לפני שגוש הפרווה שלף טפרים ארוכים ושיסף במהירות את גבו. רוברט התמוטט, ידו השמאלית עדיין בתיקו, ואיש הזאב נעלם.
''רוברט, אני חושב שהבנת מה הייתה הטעות שלך,'' אמר המתרגל, ורוברט התרומם, הקרעים בחולצתו נעלמים לאיטם. ''בהחלט. לא הצלחתי למצוא את אקדח כדורי הכסף.''
''והסיבה לכך?'' שאל המתרגל, ובלי לחכות לתשובה התחיל לסקור את תכולת תיקו של רוברט. ''שום, רובה קשת, מלח ים, סוכריות קופצות, להביור יד, רוק צפרדעים, נפץ תרמי, גרזן מתקפל וגם, הנה, אקדח כדורי כסף. רוברט, נראה שלקחת על הגב רשימת מלאי מלאה של אמל''ח אופל.''
''אבל אמרת אתמול שצריך להתכונן לכל מיתולוגיה של יצורי האופל שבהם אנחנו נלחמים.''
''אני לא אמרתי שום דבר שאפילו ניתן לפרש ככה. מה שכן אמרתי הוא שצריך להתאים את הטקטיקה למיתולוגיה הספציפית, לא לכל המיתולוגיות האפשריות, ובהחלט לא לכל ייצור אפשרי.''
''אז איך בדיוק אני אמורה להתכונן למיתולוגיה שאני לא יודעת מראש?'' זרקה אלינור לחלל האוויר.
''ברוב המקרים,'' אמר המתרגל בזמן שהריץ דוגמאות על גבי השלט, ''תוכלו לזהות את אויב האופל שבו צפוי שתלחמו על פי רמזים מקדימים.'' המתרגל החזיר את הדוגמה שהופיעה בתחילת השיעור והצביע על מקור האור בשמיים. ''בליל ירח מלא שכזה, רוב הסיכויים לפגוש באיש זאב. בלילות אפלים, גדל הסיכוי לפגוש בערפד. כשהלחות גבוהה, מתרבות הבועות, וכן הלאה.''
''ומה קורה כשאין סימנים ברורים? ואיך בשם המחולל הגדול נוכל להבחין מראש בין יצורים דומים ממיתולוגיות שונות?''
''את זה תלמדו בשיעור הבא.''
''ברוכים הבאים לסדנת מיתולוגיה בסיסית,'' אמר המתרגל מול חבורת התלמידים בבוקרו של היום הבא. ''מעכשיו, ובמשך השבועיים הבאים, תילחמו בכל יצור אופל מוכר, מכל דת ומיתולוגיה שהיא. תלמדו על בשרכם מה פוגע בהם, מה רק מחזק אותם, והדבר הכי חשוב: מה משותף לכולם. כאשר תסיימו את הסדנה, תוכלו לדעת בדיוק מה לקחת איתכם למצב בלתי ידוע. בנוסף, כתופעת לוואי, תדעו גם מה לקחת למצב ידוע.''
המתרגל הצביע על שורת הכנות העמוסות לעייפה שהונחו לפני התלמידים. ''תיכנתתי את חדר ההקרנות כך שיכיל מקבץ אקראי של יצורי אופל במקומות אופייניים ובלתי אופייניים. יש לכם כאן את כל כלי הנשק התקניים. מכאן ואילך, מדובר בניסוי וטעייה. בהצלחה, אני מצפה לסיכום כולל תוך שבועיים. ותנסו לא למות יותר מדי פעמים.''
אלינור נהרגה כשזומבי ירקרק סירב להיפגע מכדורי כסף.
ארנון נכווה כאשר בועה בסיסית התפוצצה במגע עם מים קדושים.
רוברט גילה בדרך הכואבת את טווח היעילות של מאג כנגד דאלקים.
צילה הפגינה כושר סיוף בלתי אופייני כשעומתה מול שלושה שלדים לוחמניים.
מוחמד נאבק קשות בדיבוק נוצרי לפני שדני הצליח לסלק אותו.
ואילו השימוש הבלתי זהיר של ג'וני בנשק גרעיני טקטי גרר עיכוב של חמש שעות בתרגיל לפני שהמתרגל הצליח להחיות את כל התלמידים.
לאחר שבועיים של לחימה, היה הדו''ח מוכן.
''מי מוכן לסכם לי את הסדנה?'' שאל המתרגל בחיוך נדיר.
''אני חושבת שאני מוכנה,'' אמרה צילה בקול חלש.
''נו, יאללה!'' זירז אותה רוברט, ודחף אותה קלות.
''סליחה,'' אמרה צילה בביישנות, בזמן שרוברט ערסל את זרועו הנקועה. ''טוב, ישבנו כולנו אחרי סיום הסדנה וניתחנו סטטיסטית את התוצאות.'' צילה העבירה גביש מידע למתרגל, שהכניס אותו לכונן חדר ההקרנות. שורת מספרים וגרפים התחילה לצוף סביב התלמידים, וצילה סיכמה. ''גילינו שיש כמה יצורים שאין ביניהם שום חפיפה. אבל אפשר להוכיח שאין סבירות סטטיסטית לפגוש בהם ביחד, ולכן אפשר להסתמך על מידע מוקדם בשביל לקחת את כלי הנשק המתאימים. מלבד זאת...''
''מלבד זאת,'' נכנסה אלינור לדבריה של צילה, ''גילינו שגם עם מיתולוגיות אופל שונות, ישנם כמה דברים משותפים לכל סוג של יצורים. אין ערפדים שיכולים לשרוד עריפת ראש, אנשי זאב רגישים רק לכדורי כסף אבל מספיק עופרת יכולה להאט אותם עד שהירח ישקע, וגרזן טוב יכול לטפל בכמעט כל יצור גשמי, אם כי במקרה של חלקם זה לא ממש קל ומומלץ לסמוך עליו רק במקרי חירום.''
''יפה מאד, תלמידים,'' אמר המתרגל בפנים חתומות, ''הדו''ח שלכם נשמע כמעט זהה לדו''ח שאני עזרתי להכין בתקופת הלימודים שלי. אתם בטוחים שלא העתקתם אותו?''
''חשבנו על זה,'' אמר דני, ''אבל היו שם יותר מדי טעויות חישוב בסטטיסטיקה.''
''המתרגל, יש לי שאלה.''
''בבקשה, צילה. אם היא מה שאני חושב, חיכיתי לה.''
''במשך שבועיים נלחמנו בכל מה שזרקת לנו, כולל כמה יצורים ותתי מיתולוגיות שלא ידעתי אפילו שקיימים. ועד כמה שאפשר להתייחס לסטטיסטיקות שבנינו, נראה לי שבשביל להיות מוכנים לכל מקרה שלא יבוא, אפילו אם לוקחים בחשבון מרכיבים שזהים בכל המיתולוגיות... נראה לי שבשביל להיות מוכנים לכל מקרה, חייבים לסחוב על הגב תיק בגודל שרוברט הביא!''
''וזאת בדיוק הנקודה שרציתי שתגיעו אליה.'' המתרגל כיבה את חדר ההקרנות והחזיר לצילה את הגביש. ''כשאתם יוצאים להילחם, חשוב לדעת את המהלכים הבסיסיים, אלו שיעזרו לכם לנצח ברוב המקרים. אבל אין כזה דבר, מהלך מנצח אחד. אין שום דבר שיעבוד בכל המקרים. לכן, הדבר הכי חשוב שתוכלו לעשות לפני שתצאו להילחם, הוא ללמוד בדיוק במה אתם הולכים להילחם, ולתכנן בהתאמה. אני מקווה שאחרי הסדנה, תוכלו לפחות לתכנן כמו שצריך.''
''ובשביל זה נלחמנו ומתנו שבועיים? לא יכולת להביא לנו איזה ספר?'' צעקה אלינור.
''בדיוק. הכי טוב ללמוד דרך הרגליים.''
המתרגל פנה אל התלמידים, מערסל את השלט בידיו. ''בשעה טובה ומוצלחת, סיימנו את חלק המיתולוגיות של הלימודים. נתראה בשבוע הבא, כשנתחיל לעבוד על מודיעין ותכנון לחימה מראש. משוחררים.''
המתרגל פתח לוח נסתר בשלט ולחץ על כפתור.
חדר ההקרנות התפוגג סביב המתרגל. עורו נמס מעל פניו וחשף עור מחוטט וזוג מחושים ארוכים המשתלשלים מסנטרו. מאחורי קבוצת התלמידים המתפוגגת הופיעו מספר שדים, פניהם שרויים בהעוויות הפנים המזוויעות שנחשבות בעיניהם כחיוך.
''אס כמו סאסם רואים,'' לחשש המתרגל, ''סאת המיסולוגיה המקובלס בהכסרסם סל לוחמי אופל. כעס אסם יודעים מול אילו כלי נסק ואילו טקטיקוס אסם ספויים לפגוס כסאסם מסוטטים ברחובוס. תכננו בהסאמה את גיחותיכם אל פני הסטח, וסיהיה לכם בהסלחה. רק תסכרו סיס לוחמי אופל סלא אומנו על פי המיסולוגיה הסו. הכיסה מסוחררת.''
שלושים יצורי אופל פנו אחורה ויצאו.
|
|
|
|
|
על סף השפיות (חדש)
Blanky שבת, 09/04/2005, שעה 23:48
מהרגע ששמעתי אותו הכול השתנה.
ישבתי. רועד. עטוף באימה. לא היו לי מילים לתאר את מלוא עוצמת התחושה. הרבה מעבר לזעזוע. יותר אפילו מהלם מוחלט.
''אתה...'' התחלתי לשאול אותו, כששפתיי יבשו וקולי נדם. ידעתו שזאת הייתה טעות איומה, אך לא יכולתי להסתכן בחוסר הידיעה.
''אתה... יכול לדבר?''
''כמובן''
הספק שעוד היה בי עכשיו רשמית הוסר. בדיוק כפי שחשדתי. אני משוגע.
את השלבים שהובילו אותי לכאן חוויתי אחד אחד: הלחץ בעבודה, החברים שעזבו, הבגידות, הריבים, ומעל לכול – מה שעברתי איתה. אני כבר לא יכול לזכור מה קדם למה. ידעתי שאני לא רחוק מנקודת השבירה, אבל לא חשבתי שאגיע לשם.
''למה אתה...'' שוב התחלתי ושוב נתקעתי באמצע המשפט. החלק השפוי שבי לא וויתר, וניסה לחפש הסבר הגיוני לתופעה. הכרתי כתבות רבות שפורסמו בעניין: על הקולות, הדמויות, החברים הדמיוניים. הזיות כולם. סטיות של מוח חולה. של אדם הזקוק לעזרה. הרי מה עוד אפשר ללמוד מהמחזה שנגלה לעיני, מלבד זה שאני משוגע?
''למה... לא אמרת כלום עד עכשיו?''
''כי לא היית צריך אותי''
זאת הייתה התשובה שפחדתי ממנה. כי לא הייתי צריך. ואני צריך אותו עכשיו?
''אתה... רוצה משהו לשתות אולי?'' הפעם הצלחתי לסיים את כל השאלה באותה הנשימה.
''לא. תודה. עוד כוסית ואני מתפוצץ''
הבנתי. הומור של מצנמים. פשוט נפלא.
לא ידעתי מה לעשות. קיוויתי שאם אבהה דרכו מספיק זמן הוא יעלם, אך זה רק נתן לי את התחושה האיומה שהוא בוהה בי חזרה.
''טוב. בוא נגמור עם זה. אתה יודע למה אני כאן''
הבטתי לעבר שאריות ארוחתי מהבוקר עם רגשות אשמה. משום מה לא נראה לי שזאת הייתה הכוונה.
''אז ככה. תקשיב לי טוב: האהבה זה הדבר החשוב בעולם. עבודה לא תעשה אותך מאושר. תמיד תקשיב לחברים שלך. וסמים זה רע. הכול מובן?''
סמים זה מה?
לא הבנתי בדיוק מה הוא רצה, אבל ניסיתי בכל זאת לחשוב על המשפט בתוך המשפט. חברים, עבודה, אהבה. כל זה נשמע לי מוכר. אולי בגלל שאלו היו מחשבותי מלפני שניה. אבל מה המשמעות? למה ככה?
''היי! אתה מקשיב לי בכלל?''
הצורה הזאת שהוא בחר להציג את עצמו לא הייתה אמיתית. הוא לא באמת היה קיים, בזה הייתי בטוח. אפשר לומר שהוא היה מעיין אנלוגיה של עצמי במובן מסוים. מכשיר בית גולמי, שכל הרוצה משתמש בו ללא מחשבה. בעלים של עבודה אחת, פעולה אחת ויחידה, המגדירה עבורו את כל חייו. הזוי ככל שיהיה, אולי היה בזה מסר עמוק יותר, העובדה שהוא התחיל לדבר לפתע, וזאת למרות שלא היו לו שפתיים, אוזניים או אף.
''ת – א – מ – י – ן ב – א – ה – ב – ה ! זה יותר מובן?''
הרגשתי שאני יודע לאן הוא מכוון אותי. ניחשתי מההתחלה שזה מה שהוא רצה, אבל העניינים לא היו פשוטים כל כך.
''אני לא יכול. זה מאוחר מידי. היא הלכה, ואני חייב ללמוד לחיות עם זה עכשיו''
''בחיי שאתה מעורר רחמים. ועוד משטויות כאילה? תאמין לי, לעומת הבעיות שיש לי מצבך נהדר''
אנלוגיה או לא, את זה הייתי חייב לשמוע ''נראה אותך''
להפתעתי הוא קיבל את האתגר.
''בסדר. אז ככה. תאר לעצמך שאתה מנהל של מכון שידוכים ענק, ושמטרתך בחיים היא למצוא את השידוך המושלם לכל אחד ואחת. נשפע פשוט לא כך?''
הזכרתי לעצמי שהוא לא באמת היה קיים, ולכן לא הייתה משמעות מילולית לסיפוריו. זה היה מעיין דו שיח שלי עם עצמי, וכמו שאני מכיר אותי, זה בטח היה סוג של משל הזוי עם לקח מתוחכם.
''אז מצאת בן, שידכת לו בת, כולם מרוצים''
מייד התחלתי במלכת חילוץ האמת מתוך סיפור הכזב. בקטע הזה המסר היה ברור. האובססיה לרצות את כולם היא פגם ידוע שמופיע אצל אנשים רבים בעולם. ואצלי במיוחד.
''עכשיו מה? פתאום מתחת לאף שלך החוקים משתנים. פתאום אתה צריך להתמודד עם כל מיני שילובים שלא חשבת שקיימים''
גם פה הנקודה הייתה גלויה. כולם חשבו שאני והיא היינו שילוב מוזר. אבל זה הצליח. לפחות לזמן מה.
''אז נגיד שפקששת פה ושם. מה לעשות? זה מה שקורה כשמשנים אם הכללים ואף אחד לא זוכר לעדכן אותך''
האם זאת אשמתי שלא ראיתי את זה בא? או אולי הבעיה היא מה שעשיתי אחר כך?
מה שלא עשיתי כלומר.
''ואז אתה נשלח לבירור מול הבוס הגדול, שכמובן מאשים אותך בכל העניין, לוקח לך את הכנפיים והופך אותך ממנהל המכון חזרה לרקיק קטן''
רקיק זאת הגדרה טובה למה שהרגשתי עד עכשיו. ראיתי את עולמי קורס מהצד, ולמרות שרציתי, לא יכולתי לעשות דבר.
''ואז אומרים לך שאם אתה רוצה את הכנפיים שלך חזרה אתה צריך לעבור מבית לבית, לשמוע את הקשקושים של כל מיני מפסידנים שלא מבינים מהחיים שלהם ולגרום להם לגלות מחדש מה זאת אהבה''
מתי בעצם אבדה לי התקווה? אני אפילו לא ניסיתי, וכך הפסדתי ישר בתחילת הקרב. אבל למה אני מתעקש להאמין שהמלחמה נגמרה? הרי גם ככה אני אומלל ומשוגע. מה נשאר עוד להפסיד?
''עכשיו שתבין. אצל הבחורות אצלנו בלי כנפיים אתה שום דבר! עם מה בדיוק אני אמור להרשים אותם? עם הקשת? או החיתול הזה?''
ולמה לצאת מנקודת הנחה שאפסיד? מה יקרה אם אנצח? מה אז?
זרמים של כוח חזרו למלא את אברי, ובפעם הראשונה מזה זמן רב נזכרתי בטעמה המתוק של התקווה. עכשיו ידעתי מה רציתי לעשות, וכעסתי על עצמי עבור כל הזמן שבזבזתי כמיואש.
''והכול בגללו! מה בכלל הוא חושב את עצמו שהוא תוקע אותי כך! אפשר לחשוב שהוא לא עושה טעויות! בוא נראה אותו מזיז את התחת הגדול שלו ו...''
''זה יספיק''
''מ...אה...מה?''
''אני יודע שאתה לא יותר מהזיה, אבל בכל זאת, אני מרגיש שעזרת לי להבין משהו חשוב על עצמי. הבנתי שאסור היה לי... וגם אסור עכשיו... בעצם אסור לי אף פעם, אפילו לא לרגע... אסור להכנע''
ההארה לה ציפיתי סוף סוף הגיע, אך לא מהשיגעון או ההזיות. היא הגיע מתוכי, אחרי שהסתתרה על קצה לשוני כל אותו הזמן. ועכשיו שמצאתי אותה, היא שלי לעד.
''מה???''
''מה?''
''אה... כלום, כלום! התכוונתי שאתה צודק! צודק בהחלט! אבל דיבורים זה לא מספיק. יש עוד מעשה אחד שעליך לעשות בטרם אוכל לקבל... כלומר... לפני שנסגור עניין. משהוא סמלי, שיוכיח שאתה אדם חדש''
''אני מוכן!''. חייכתי. עכשיו אני קיבלתי את האתגר.
הרגשתי ערני מאיי פעם. כוחותיי עקפו את אלו של כל אדם. יכולתי לעשות הכול. מהיום, כל דבר שאבקש מעצמי יהיה בגדר האפשר.
''תחבק אותי''
''סליחה?''
''תחבק אותי!''
שוב הרגשתי את העימות המוכר. אותו הקונפליקט הפנימי המתחולל בתוך כל אדם, ברגע בוא השפיות מתנגשת עם תשוקות הנשמה. מה שביקשתי מעצמי, המעשה הסמלי הזה, פחות או יותר סיכם בתוכו את כל העניין. הגורם לייאוש שלי. הדבר שתקע אותי בעבר. אותו ההיגיון חסר הפשרות שאפף את כל חיי. אבל עכשיו הרגשתי שמשהו השתנה.
לקחתי נשימה עמוקה.
הרגשתי את זרימת האוויר בתוך ריאותיי. כמו סופה משתוללת, שרק בסופה נזכרתי שאני חי.
קמתי מכיסאי והתקרבתי לעברו, צעד אחר צעד.
כבר לא פחדתי. למעשה הייתי רגוע יותר מאיי פעם.
אצבעותיי מיששו את גופו המתכתי הקר. זרועותיי נחו מסביבו בחיבה, ושפתי אף הוסיפו לו נשיקה.
הפחד שלי מאי השפיות נעלם. השיגעון, אויבי הגדול, הפך לפתע לבן ברית, ואני קיבלתי אותו כחלק מעצמי, בפעם הראשונה.
''מה אתה עושה???''
אני הולך להחזיר אותה, אמרתי לעצמי בלחישה, ובלי לבזבז עוד רגע מיותר פניתי לעבר הדלת ויצאתי לעבר ההתחלה החדשה.
***
קופידון ההמום נשאר יושב לבדו על גבי השרפרף הקטן במטבח. הוא הרגיש טיפות של זיעה על מצחו, וגופו הקטן רעד.
''ומה אתה רוצה ממני?''
''לעזור לך'' הטוסטר ענה.
קופידון קבר את פניו בידיו.
|
|
|
|
|
בניו של יאפטוס (חדש)
פרספונה יום ראשון, 10/04/2005, שעה 1:17
הדבר הראשון שנשמע היה שקט. כמו בכל הפסקת חשמל, התנהלו האנשים ברכות אל עבר מנורות החירום וחיכו שהחשמל יחזור. הטלוויזיה הוחלפה בספר, והיו אלו שפשוט הלכו לישון מוקדם. במקומות אחרים בעולם היה עדיין אור יום, ואנשים ישבו במשרדים בסבלנות וחיכו שהבעיה תסתיים ויוכלו להמשיך בעבודתם. מספר רגעים לאחר תחילת ההפסקה הותקף השקט בצפירות רמות מהכבישים.
משפחת אוספרו ומשפחת מתיאס חיו דלת ליד דלת במשך שנים. כשנפסק החשמל, יצאו שני ראשי המשפחה עם פנסים כדי לבדוק את ארון החשמל. כשראו שאין מה לעשות פנו לדירה של אפי ודורה, כפי שהיו עושים בכל הפסקת חשמל, שכן היו חברים ותיקים. אפי מתיאס היה בסביבות גיל 40, שיער חום בהיר וחיוך על פניו, כאילו נשארה בו התמימות הילדותית החולפת לאחר ההתבגרות. הוא היה עיתונאי והיה עובד בבית. אשתו דורה, היתה בת 27, תמירה ועדינה ופניה חלקות ויפות. הם היו נשואים רק שנתיים, והיוו זוג מקסים לכל הדעות. מתי אוספרו היה מבוגר בכמה שנים באפי. הוא היה מפקדו הישיר כששירתו בצבא, ומאז נרקמה ביניהם ידידות חזקה. שיערו של מתי כבר החל להכסיף, וקומתו היתה נמוכה ושפופה יותר מזו של חברו. הוא השתחרר משירות קבע בצבא שנים מעטות לפני כן, ועסק במחקר ההיסטוריה של תרבויות המזרח התיכון. אשתו נהרגה לפני שנים, הוא לא חשב הרבה על נשים.
השלושה ישבו על הספה ולגמו קפה בשקט עד שאפי שבר את הדממה ''לילה יפה להפסקת חשמל הא? נראה כאילו כל הבלוק משותק.'' הוא הקשיב לרגע לצפירות מבחוץ, ''מתאים לנהג הישראלי לעשות כל כך הרבה רעש בגלל שאין רמזורים, בטח כבר הספיקו לעשות כמה תאונות.''
מתי חייך ואמר ''יקירי, אם אני לא טועה, אמור להיות בעיר שלנו גיבוי למערכות כמו רמזורים. מוזר באמת שהנהגים צופרים ככה, בטח סתם מישהו נבהל מהחושך ועשה תאונה, ועכשיו כל הכביש פקוק.''
''דווקא יכול היה להיות נחמד אילו היה חשוך לגמרי'' אמרה דורה, ''היה ניתן לראות את הכוכבים כמו שצריך מהחלון.''
''לילה מושלם לגנבים'' אמר אפי.
''מה כבר יש לגנוב פה'', אמרה דורה בעוקצנות והציצה לעבר חדר העבודה, ''חוץ מסודות?''
''רק פשעים וסודות יש לנו בראש.'' אמר מתי ''צריך לתקן את העם הזה שלנו.''
אפי קם ממושבו ''אני בטוח שראיתי רמזור לא תקין כשהסתכלתי קודם.'' הוא פתח את החלון, הצפירות חדרו אל הבית. ''לא רק שהרמזורים לא עובדים'', הוא אמר, ''שום דבר לא עובד. הדבר היחידי שמאיר את הרחוב הוא הפנסים של המכוניות, ויש עוד משהו מוזר, כל המנועים כבו. המכוניות סתם עומדות בלי לזוז, מאירות אחת על השניה וצופרות כמו משוגעות.''
מתי קם כדי לראות בעצמו. ''דורה, נסי להתקשר לחברת החשמל לראות מה קורה''. הוא נעמד ליד אפי והביט ברחוב, אנשים עמדו ליד המכוניות הדוממות וצעקו וקיללו אחד את השני, אלה שעוד לא יצאו מהמכונית המשיכו לצפור, מנסים לשכנע את המנוע להדלק. עד אז לא ראה את החשיכה, הירח היה צר וחשוך, ומלבד אורות המכוניות לא ניתן היה לראות דבר, הקומות העליונות של הבניינים כמעט נעלמו מן העין.
''אין קו'' נשמעה קריאה מהמטבח.
עיניו של מתי התרוממו, כאילו הבין משהו באותו רגע, ''דורה, תביאי בבקשה נרות וגפרורים.'' דורה הופיעה מפתחו של המטבח. לאור מנורת החירום שלף מתי גפרור והעביר אותו על הקופסה, כלום לא קרה. הוא ניסה מספר פעמים, והחליף את הגפרור, לא עלה אפילו ניצוץ קטן.
''אין אש.''
לפתע הואר המסדרון באור מסנוור ומשום מקום הופיעה דמות גבוהה בעלת שיער מתולתל בהיר, לבושה חליפת עסקים וחיוך שובבי על פניה.
''הרמס'' אמר מתי ''ידעתי שאתה קשור לזה בצורה כלשהי.''
בכל רחבי העולם הפסיקו הטורבינות של תחנות הכוח לפעול, אפילו בתחנות האטומיות. ארובות מפעלי פלדה חדלו מלפלוט עשן והמתכת התקררה בכבשנים. הלפידים הגדולים של בתי הזיקוק הפסיקו לשרוף את שאריות הגזים, והטכנאים מיהרו לסגור את השסתומים לפני שיפלטו אלה אל האוויר הפתוח. מנועי ספינות הפסיקו לפעול והשאירו את פחיות המתכת האדירות להתנדנד בים הפתוח. מטוסים התרסקו בשאון אדיר, וכשפגעו בקרקע נותרו דוממים. מלבד זעקות הכאב של הניצולים המפוחדים, לא היה כל פיצוץ, לא היו להבות. בכל מקום בו היתה בערה, היה עתה חוסר בערה. בארצות הקרות אנשים נפלו מקיפאון, העניים לא יכלו אפילו להדליק חביות ברחוב כדי להתחמם, ורק אלו שיכלו להרשות לעצמם פרוות ומעילים הצליחו לשרוד. לעומתם במדבריות החלו להתפלל למיזוג אוויר. בכל העולם השתמשו במצברי המכוניות כדי להחזיק מעמד לכמה שעות נוספות. ובעוד החקלאים מחשבים את כמות הגידולים שתאבד להם ללא שימוש במכונות, החלה ספירה לאחור לרגע בו יאזל הכוח בסוללת פנס הכיס האחרונה, והלילה יהיה חשוך מתמיד.
הם הלכו לאור הלפידים במסדרונות היכל האלים באולימפוס.
''אתה יודע'' אמר הרמס, בעוד ''אף פעם לא הבנתי איך בדיוק הגעת אתה והחברים שלך אלינו, כלומר, מה הקשר בין חוליית צבא סודית מישראל לחבורת אלים מזדקנים מיוון העתיקה? מה, אין לכם אלים משלכם להציק להם?''
''יש לנו רק אחד,'' ענה מתי ''והוא די יבש.''
הרמס צחק ''שכחתי עם מי אני מדבר, האיש אשר הונה את זאוס הגדול!''
מתי דיבר בקרירות ''לא זכור לי שהוא עשה יותר מדי בשנים האחרונות.''
''נכון, נכון, כולנו די נעלמנו מהעין. הורדנו פרופיל מה שנקרא. ואתה ניצלת את זה. לעזאזל, כשהייתי צעיר הייתי נהנה משטויות כאלה בעצמי. אתם הישראלים, מה הצעת לו תמורת הצעיף? גלויה של האקרופוליס?''
מתי הביט בהרמס בזעם, ואז חזרה אליו האדישות. הם דחפו זוג דלתות ענקיות ונכנסו להיכל גדול, מרוהט ומקושט בפאר, ובו יצורים רבים מתהלכים בעצלתיים. הוא זיהה את רובם: דיוניסוס אל היין, שהסתובב בחולצת טי עם ציור של איצטרובל. האדס, אל ממלכת המוות, לבוש בגדי עור שחורים ומאופר בכבדות. היתה שם אפרודיטה עטויית פירסינגים ועגילים, ואתנה באפוד מגן, קסדה ומקלע גדודי תלוי על גבה, ובין כל אלה עמד הפייסטוס, נשען בצורה עקומה על מקל הליכה ומביט בחיוך מרושע במתי. הוא לא נכנע לאופנות הלבוש כמו שאר האלים והסתפק בגלימה וזר עלי דפנה לראשו, גופו קורן במין זוהר מלכותי. מתי חשב לעצמו שמוזר שמכל האלים דווקא הצולע והמעוות ביותר נראה כמו אל אמיתי. נשמע כחכוח וכולם השתתקו, זאוס החל לדבר מכסאו הגדול בתחילת ההיכל.
''לפני שנתיים חתמנו על עסקה בה התחייבת לעורר מחדש את העולם לעבודת האלים האולימפיים. אנחנו קיימנו את חלקנו ונתנו לך את הצעיף של אפרודיטה, האם מלאת את חלקך?''
מתי גיחך לרגע ''כתבנו כמה כתבות בנושא, כן.''
''אתה מעז להתחצף אל מלך האלים? אני שהבסתי את הטיטאנים האדירים, קשתי היא הרעם וחיצי ברקים! אני ש...''
''אתה כבר זקן סבאל'ה, והקונץ' הקטן עם האש לקח לך ולכל החברים שלך פה את כל מה שנשאר לכם. תראו איך אתם נראים, ממש מסיבת תחפושות, בני האדם משפיעים עליכם יותר משאתם משפיעים עליהם. אז תפסיק למכור לי את השטויות האלה של משפט הוגן, אני יודע שאתם הולכים לעשות עלי לינץ', יאללה תגמרו כבר עם זה.''
לפתע פרץ הפייסטוס בצחוק רועם, מתי הביט בהבעתו. נראה שהיה האל היחיד שעוד ידע לקרוא בין השורות.
זאוס רתח וקומתו הלכה וגבהה ''הוציאו אותו מכאן! אתה הבאת חורבן על כל הגזע המחורבן שלך! שלא אראה אותו יותר לעולם!''
אתנה ואפולו תפסו אותו משני צידיו והוליכו אותו אל הדלתות הכפולות.
היה חשוך בבית משפחת מתיאס ודורה שכבה במיטתה בשקט חשבה על המגרה בחדר העבודה. עדיין היתה נרגשת מהופעתו המוזרה של המתולתל בחליפה, שנעלם עם מתי בענן עשן. אפי יצא לאחר מכן מהבית. זה היה יוצא דופן, תמיד היה בבית יחד איתה, ועכשיו כשלא היה חשה צורך להביט בחפץ היחיד שאפי מנע ממנה להתעסק בו. היא ניסתה להרדם ולשכוח מכל העניין אבל לא הרגישה עייפה. לבסוף קמה והלכה לחדר העבודה.
הלילה היה נטול ירח. פה ושם עדיין נראו נצנוצים קטנים של פנסים, מצברי המכוניות הלכו והתרוקנו, הרוב בשל הצורך במיזוג וחימום. היתה מן שלווה ברחוב. לפי השעה היה עדיין ערב, אך החושך כבר היה מוחלט, ואנשים העדיפו להסתגר בבתיהם. הספירה לאחור עמדה להסתיים.
דורה לטפה באצבעותיה את המנעול הקטן על מגרת העץ הכהה. היא שיחקה איתו, ניסתה לדחוף לתוכו סיכת בטחון מתוך שעשוע, חיפשה במכתבה מפתחות אך ללא הועיל. לפתע נדמה היה לה שהמגרה מדברת אליה, כאילו מתחננת שתפתח אותה. היא נעה בחשיכה אל המרפסת, והוציאה את קופסת הכלים של אפי. כמו ילדה קטנה שגנבה סוכריה מחנות, הלכה בשקט ובמהירות אל שולחן העבודה ולפתה את המנעול הקטן בחותך כבלים. המנעול היה קשוח, אך לבסוף נכנע. היא הביטה בידית המגולפת של המגרה, וברעבתנות מוזרה פתחה אותה. עש התעופף מתוך צעיף שהיה מונח שם והסתובב מעט בחדר, בחוץ נכבה הפנס האחרון.
אפי הסתובב בעיר בחוסר אונים. הוא ומתי ידעו שמשהו מעין זה יקרה, ובנו כמה תוכניות חרום. אפי היה אמור להופיע עם מסוק, או משהו בסגנון ולחלץ אותו, אבל הוא לא הצליח להתקדם אפילו מעבר לתחומי העיר. פתאום נעשה חשוך מאוד. מעט, ואז יותר, צצו אספסופים ובריונים במקומות שונים וניצלו את האפילה באכזריות. הם שדדו והרסו, בלעו ובלסו, בעלו ואנסו, הכו ושחטו, נאפו ובגדו. הרובים הוחלפו בסכיני מטבח, אלות, מקלות, כלי בישול ומטאטאים. החלומות המלוכלכים והשאיפות המגונות הפכו למציאות, ואיש לא היה מוגן. התמימים מצאו את עצמם באמצע הלילה בבגדי השינה מוכים ומבוזים, ועד מהרה הגיחו גם אלה החוצה לחפש נקם. עם ישראל יצא לרחובות במלוא הדרו, אפי לא שרד את החשיכה.
מתי הביט בשני שומריו, אתנה הלוחמת ואפולו הקשת האדיר. חוסר האמונה בהם ניכר, הם היו מכופפים מעט, ומדי פעם פלט אחד מהם שיעול קטן. מתי נעצר מול לפיד בקיר, אפולו שלח יד לזרז אותו קדימה ובתגובה ניצל מתי את כל אימוני הקרב שרכש כדי להעיף את אותו באוויר אל עבר אתנה. מיד חטף את הלפיד ורץ במסדרון לכיוון היציאה. [פעם זה נשמע יותר הגיוני], חשב לעצמו, [להשיג את הצעיף שאמור להחזיר את היופי לעם המעוות הזה, לשים אותו בדירה של אפי ולשים העתק באיזה מתקן סודי שמור, אז איך הגעתי לכאן פתאום עם הלפיד הזה ביד?]
לפי האגדות, ברגע שיצא ממתחם האלים ויבעיר משהו, תחזור האש לשליטת האדם. הוא פרץ את דלת הכניסה, פנה לעבר שער הגדר וחיפש משהו בשמים. כדור שבע ששים ושתיים פילח את בטנו, בערך בכבד. הוא נפל. אתנה הביטה מהדלת בסיפוק, המקלע כבר מקופל בשנית על גבה.
''מה נעשה בו?'' אמר אפולו?
''בפעם הקודמת קשרנו אותו לסלע ונתנו לו לשחק עם הציפור הגדולה הזאת.'' אמר הרמס, עדיין משועשע מכל העניין.
''הפעם לא יהיה בזה צורך'' אמר זאוס ''האדם התפתח רבות מאז, אף ציפור לא עולה עליו ברשעותו.''
''נשחרר אותו אם כך'' אמרה אתנה.
השחר העיר על חצי העולם, לילה ירד בחציו השני.
|
|
|
|
|
יופי (חדש)
וולףנעמי יום ראשון, 10/04/2005, שעה 16:24
נצנוץ באור אחר הצהריים המתמעט סנוור את ליליאן. היא האהילה על עיניה בכפות ידיה, והביטה בריכוז לעבר מקור האור. לרגע חששה שמדובר בחזיון תעתועים, אך לא, קולות פכפוך עדינים אישרו שאכן מדובר בנחל, והיא ספק רצה ספק כשלה בינות לקני הסוף לעבר המים.
רכנה מעל הפלג, חיברה את כפות ידיה לפנכה, מלאה אותן במים, והסיעה את הנוזל אל פיה.
שפתיה היו סדוקות מיובש, ולשונה נדבקה לחיכה מרוב צמא.
רק לאחר שרוותה חשה שהיא לא לבד. שלושה ילדים התחבאו בתוך הצמחייה העבותה שעל הגדה הנגדית. מלוכלכים ויחפים כראוי לבני כפר, הביטו בה בתערובת של פחד וסקרנות. הגדול מביניהם, מתוגבר במבטי הצעירים, העיז לצאת לרגע מן הסבך, ולזרוק עליה חלוק נחל.
כדור האש תלה מעל ההרים שבגבם, והזכיר לה להוסיף עוד יום לספירה.
שבעת הימים תמו. זה חייב להיות הכפר הנכון.
האבן פגעה ברגלה. היא הזעיפה פניה לעבר הילדים, והם צחקקו בחדוות מנצחים.
היא ידעה מה לעשות. התרוממה מעם גדת הנחל, והסירה את הגלימה.
הם הביטו בה רגע אחד, פניהם מעוותים בגועל, לאחר מכן ברחו בצרחות. מילותיהם הדהדו באוויר עוד זמן רב לאחר שהסבך שכך ממרוצתם הנסערת – מכוערת, מכוערת.
המילים צבטו את ליליאן.
כשהיופי שוכן בין פימות וקפלי שומן, המוהר נמדד על הקילוגרם, והבשרנות היא הוכחה חד משמעית ליכולתה של האישה ללדת - נערה דקת גו כליליאן נדונה למות בבתוליה.
וכי מה יש לה לאישה להציע פרט ליופייה החיצוני?
ליליאן הייתה מוכנה לעשות הכל כדי להיות יפה.
ייאושה הביא אותה אל פורטונה, שידעה לחזות את העתיד ולקרוא בכף היד.
''אני אשלם לך פורטונה, רק תעשי אותי יפה'' לחשה למכשפה.
שש אחיות יש לליליאן, ורק את הבכירה שבהן הצליחו הוריה להשיא, ובמחיר כבד - מחצית ממשק המניבות.
פורטונה הדשנה הביטה בנערה המכוערת, תאוות הבצע מציתה מערבולות בעיניה הכהות.
''אני אעזור לך, ילדה'' הבטיחה.
במשך שלוש שנים השקתה את ליליאן בשומן חזיר שזה עתה נשחט, חלקלק וסמיך זרם השומן במורד גרונה ומיד נפלט בחזרה עם שאר המזון שבקיבתה. הלעיטה את הנערה במיני מאפה, רקחה לה שיקויים, והמתיקה עבורה לחשים שונים. שלוש שנים שבהן מטבעות זהובות החליפו ידיים תמורת התקווה ליופי.
עד שתמו המטבעות, והגזרה, אבוי, נותרה דקיקה.
''פורטונה, בבקשה'' לחשה לה בפגישתן האחרונה, ''על עצמי כבר ויתרתי, אבל אחיותיי...'' ליליאן כרעה על עקביה, למרגלות המכשפה, ראשה מושפל בתחינה.
''שמעתי סיפורים על איש אשר יכול לעזור לך'' המכשפה לחשה, ''אומרים שהוא הגיע מהעתיד''.
ליליאן נשקה את שולי גלימתה בתודה.
''קומי ילדה'' קולה המעושן של פורטונה נשמע כשירת הזמיר באוזניה של ליליאן.
היא הזדקפה. גבוהה ותמירה. הברדס הכבד שכיסה את ראשה נע מעט הצידה, וקווצת שיער זהובה גלשה על פניה.
המכשפה התבוננה בשיער במבטה האפל, ופניה התכרכמו.
''גם מידע עולה כסף, ילדה''.
ליליאן שלפה שקיק עור קטן מתוך גלימתה, והושיטה לפורטונה את שלושת המטבעות האחרונים שנותרו לה.
''לכי דרומה. חפשי את הנפח. כפרו נמצא במרחק שבעת ימי הליכה''.
עוד באותו הערב ליליאן יצאה לדרכה כשהיא לבושה בבגדי גבר. בעזרת תחבושת רחבה שקרעה מבגדה התחתון הצמידה את שדיה לבית החזה. גלימה שחורה וברדס כבד השלימו את התחפושת.
שביבי מידע שאספה בדרך הובילו אותה לעבר הכפר הקטן, ולפלג.
ליליאן הביטה בידיה המזוהמות. אדמה יבשה הקיפה את ציפורניה במסגרת חומה. בתחושת בהילות נברה בצמחייה סביבה, קטפה מספר עלים, שפשפה באמצעותם את הלכלוך מכפות ידיה, ואחר טבלה אותן בפלג.
העונג שבניקיון פשט בגופה. היא פשטה מעליה את בגדי הגבר, וטבלה במימיו הצלולים של הנחל.
הקרירות נסכה רוגע באבריה המותשים מן ההליכה.
קולות הלמות פטיש הפרו את הדממה. לשאון הדפיקה הצטרף עוד קול שהכאיב לאוזניה. געייתה של פרה המובלת לשחיטה.
הנפח.
ליליאן התלבשה במהירות, מחליפה את בגדי הגבר המרופטים בשמלה אדומה שנצמדה למותניה הדקיקים, ונשפכה עד לקרקע בקפלים של בד. התעטפה בגלימתה השחורה, אספה את שערה הארוך בקפדנות מתחת לברדס, ומיהרה לעבר בתי העץ הנוטים ליפול של הכפר.
כלב הופיע במפתיע מבין הבתים, והחל לנבוח עליה בזעם. חושף שיניים באיום.
''קשש קששש'' ניסתה לסלק אותו.
פנים אדומות משיכר הופיעו בחלון הפונדק.
''הנפח?'' שאלה, והפנים פנו שמאלה, מסמנים לה להמשיך בדרכה.
שוב נשמעו הקולות. הלמות הפטישים, וגעיית הפרות.
ענן עשן כחול ריחף לרגע מעל בקתה שניצבה בשולי הכפר, ומיד התפזר לארבע רוחות השמיים.
ליליאן רצה במהירות. חלפה על פני בתי הכפר, וחצתה את שדה הבור שהפריד בין הכפר לבקתה.
הוא המתין לה בפתח.
''אתה הנפח?'' שאלה כשהיא מתנשמת ומתנשפת מהריצה.
הוא הנהן. ''מייצר ומנתץ מיתוסים'' עיניו היו שחורות. כשהביט בה היה נדמה לה כי היא רואה בהן את עתידה, ''האדריכל של אטלנטיס, בורא עוף החול, לשירותך גבירתי''
ליליאן בהתה ברצועות העשן שעלו מתוך החדר, וראתה את עצמה מחוללת בתוכן באושר.
''היכנסי'' הוא הצטדד, והיא עברה בפתח הצר.
החדר היה נטול חלונות. במרכזו ריחשה אש עצומה, קצות להבותיה כחולות ואילו תחתיתה אדומה.
''אש הפוכה'' לחשה.
הנפח הנהן. ''בשביל מיתוסים צריך אש מיוחדת''.
הוא הרים אבן ברזל מהמדף שמאחוריו, והושיט לה. קצות האבן היו אדמדמות, ומגעה קריר.
''ספרי לאבן מה בקשתך''.
הנפח נשען על הקיר, שילב ידיים זו בזו, והביט בה במבט אדיש, שלו.
ליליאן שאפה עמוק. ריחות הנפחייה מילאו את גופה.
לפתע נזכרה, וחלומותיה התבדרו.
''אין לי כסף... '' לחשה. שתי דמעות פניניות התגלגלו מזוויות עיניה, ''איך אוכל לשלם לך?''
''הגשמת משאלתך גבירתי'' הנפח קד לפניה, ''היא תשלום מספיק עבורי. אך עלי להזהירך – מימוש רצונותייך תלוי באבן, עליה לקבל את בקשתך.''
ליליאן הביטה בו בשאלה, חשבה שהוא לועג לה. מיהו הטיפש שיסכים לחלק כך תשורות חינם אין כסף, להיות תלוי בגחמות האבנים.
חיוך אירוני חלף על שפתי הארגמן שלה. ביד אחת התירה את הגלימה, והניחה לה ליפול למרגלותיה. שערה הזהוב גלש עד מעבר למותניה. היא ציפתה להבעת הגועל המוכרת לה, אך הנפח הביט בה באותו מבט אדיש.
''אני רוצה ....'' אמרה. להבות האש ההפוכה התערבלו בעיניה, והמיסו את חוט המחשבות הדקיק.
אחזה את אבן הברזל היטב בין שתי כפות ידיה, והרימה אותה למעלה.
''אני רוצה להיות יפה''.
היא הסתחררה סביב עצמה, השמלה נצמדת לחמוקיה. האבן החלה להתחמם בתוך כפות ידיה.
''אני רוצה להיות אידיאל היופי. שיבנו פסלים בצלם דמותי. אני רוצה שכל מי שיביט בי ייפול שדוד למרגלותיי. אני רוצה שנשים אחרות יילחמו בשביל להשיג גזרה כמו שלי. אני רוצה שאנשים יהללו את יופיי, יספרו עלי סיפורים. אני רוצה...''
האבן בערה. גונה האדום העמיק. ליליאן שמטה אותה על האדמה בצרחה, כפות ידיה לוהטות.
''יהי כן'' הנפח התכופף אל האבן, ''בקשתך התקבלה''. הוא הניח את האבן על הסדן, והחל להכות בה בפטישו הכבד.
קול געייה בקע מן האבן. ענן עשן כחול הסתלסל בחדר, ועטף את ליליאן בשמיכת ערפל.
הנפח המשיך לרקע באבן. היא לא יכלה לראותו, אבל שמעה את הדפיקות, ואת קולה הנוראי של אבן הברזל כשהמיתוס נשחט מתוכה.
העשן היה סמיך, אך נעים למגע. ליליאן סרקה אותו באצבעותיה, התעטפה בו כמו בצעיף צמר.
''עשה אותי יפה, עשן'' שרה לו, ''עשה אותי יפה כמו השחר העולה''.
לאיטו זרם העשן דרך הדלת הצרה, הסתלסל אל האור, ונעלם.
נקישות הנפח דעכו. מן האבן נותר מטיל זהוב, מחוטב כמותני אישה.
''האם אוכל לבצע עבורך שירות נוסף, גבירתי?''
ליליאן נגעה בעצמה. בשדיים. בבטן. בירכיים. דבר לא השתנה.
היא צרחה. הכל היה לשווא. לשווא. מייצר המיתוסים גזל את תקוותה האחרונה ליופי.
רצוצה ומיואשת ברחה מביתו, חצתה את הכפר ברגליים כבדות, עיניה מסומאות מדמעות, ונעצרה ליד הפלג.
ההתייפחות קרעה את ריאותיה, צרבה את עיניה, ודלפה דרך אפה.
במר ייאושה החליטה להטביע את עצמה בנחל, והחלה פוסעת לתוכו בבגדיה.
שלושת הילדים צפו בה מהגדה שממול, נחבאים בסבך. כשהבחינה בהם המים הגיעו עד כתפיה, עוד רגע והזרם יאחז בה וימשוך אותה לאבדון.
שמלתה הרטובה נצמדה לאבריה. והילדים הביטו בה בדממה.
היא ציפתה לראות בעיניהם לעג, בוז, זלזול. אך במבטם לא הייתה כוונה רעה, להיפך, הוא היה נעים ומלטף.
היא בהתה בהם כמהופנטת, נזכרת שראתה מבטים כאלו בעבר, סוגדים, ומלאי הערצה. מבטים שכוונו אל היפות בנשים.
הייאוש התחלף באושר גדול.
יוצר המיתוסים הצליח. היא צחקה בקול, והילדים צחקו איתה.
לאיטה פסעה לאחור, עד שהגיעה לגדה. יצאה מן המים, והחלה במסע חזרה לביתה.
במשך יומיים תמימים לא היה גבול לאושרה. היא קטפה מבטים כפי שנערות אחרות קוטפות פרחי בר בצידי הדרך. היופי הקנה לה כוח שאינספור מטבעות זהב לא יכלו לרכוש.
אחר כך החלו המחשבות המטרידות, והיא פנתה לאחור.
''באת לקחת את גלימתך, גבירתי?'' שאל הנפח, כשעצרה מתנשפת בפתח בקתתו.
באכזריות מחושבת נעצה סכין בליבו.
''אני מצטערת, נפח. לא אוכל להרשות לך ליצור אי פעם מיתוס יופי חדש, שונה מהמיתוס שלי''.
האש ההפוכה דעכה יחד עם חיי הנפח.
ליליאן התעטפה בגלימתה, ויצאה בדרך הארוכה הבייתה.
|
|
|
|
|
מתנות קטנות (חדש)
ג'וזפין יום שני, 11/04/2005, שעה 9:08
סופת השלגים השתוללה על צלע ההר והאיש צעד בשלג, נאחז בכל זיז ובליטה כדי להמשיך ולהתקדם. בגדיו הבלויים כלל לא התיימרו להגן על גופו מן הקור. כאילו שלא היה די בכך, הרי שנראה כי איבד את נעליו בדרך וכעת תחב רגליים יחפות בשלג, צעד אחר צעד. הרוח יללה באוזניו ודקרה את פניו במחטים של קור. הוא היה על סף היסטריה, כשצפה לה בראשו ההכרה ''הייתי פה. אני מכיר את המקום הזה.'' ואכן, המצפן הפנימי שלו אמר לו שהוא קרוב. קרוב למה?... לא ידע. אבל קרוב. כנגד הרוח, בעיניים כמעט עצומות, הביט למעלה וידע שעליו להמשיך ללכת.
כשהתקרב אל הפסגה, חש מעין התעלות גואה בקרבו. כוחות חדשים זרמו בגפיו ופיו נמתח בחיוך בלתי נשלט. הוא התקדם במהירות הולכת וגוברת וכשנפל, המשיך את דרכו על ארבע, מתעלם מן הכאב החד. החיוך נותר על פניו, כאילו קפא שם. ''עוד קצת, עוד מעט, עוד קצת...'' חזרה המנטרה בראשו. הוא תר בעיניו אחרי דבר מה, מבלי שידע מהו, עד שזה החל להתגלות מעל השלג. ככל שטיפס, אט- אט, ראה יותר ויותר מן השער הגדול. השלג במקום היה נמוך יותר והוא החל לרוץ. השער היה רק תחילתה של מנהרה אל הצד השני. כשנכנס למנהרה, החל לקרוא ולצחוק ולרקוד. מבלי שידע מהו הבית, ידע שהגיע הביתה. האור בצידה השני של המנהרה היה מסנוור, אך האיש רץ היישר לעברו, עיוור ומאושר.
כשהגיח מצידו השני של המעבר, צנח תשוש על ברכיו. הוא התנשף בכבדות, ליבו משתולל. בתוך עיניו שייטו להם צבעים בדוגמאות משונות. הוא צחק. רק לאחר שנשימתו נרגעה מעט, שב לשמוע את הרוח המייללת וחיוכו דעך. הוא פקח את עיניו. תחילה חשב שההר תעתע בו והחזיר אותו, איכשהו, כלעומת שבא, אך אז הבחין בעמודים. אלה לא היו שם בחוץ. גם ספסלי האבן השבורים לא וכך גם שאר ההריסות שבצבצו, חצי קבורות, מן השלג. הוא הביט סביבו בדממה. ממעמקי ראשו צפה ועלתה תמונה אחרת. בעיני רוחו ראה נוף שונה, מן העבר, שהתיישב על זה שמולו והתמזג עמו. שריקת הרוח התחלפה בקולות והדים מן העבר. דמויות שכבר שכח שאהב, הופיעו לפניו, כמו רוחות רפאים, רק כדי להיעלם ולהתחלף באחרות. הוא חש כיצד הוא מתכווץ מול גל הזכרונות. איש קטן, עייף ומזדקן. אז, כשבפיו טעם מר של סוף, הכתה בו תחושת האבדן.
***
ד''ר הראל התעורר מקול צעקותיו שלו, פניו רטובות מזיעה ודמעות. הוא זיהה את החדר היטב ואולי דווקא משום כך, המשיך לצעוק לעבר הרהיטים המוכרים. כשתש כוחו, צנח לאחור והחל להתייפח. כשהתרומם שוב, הבחין בשעון ובשעה המרצדת. ''לא!'' סינן והיה כבר על הרגליים. ''המסיבה של דיטה.''
המים מן המקלחת עדיין טפטפו במורד ערפו, כשתופף בעצבנות על ההגה ברמזור. הוא זרק מבט לעבר זר הפרחים, שעל הכסא לידו, בודק בפעם התשעים לשלומו. מבלי משים, שלח יד אל חזהו ומישש בפעם המאה את הבליטה הקטנה שיצרה קופסאת המתנה של דיטה בכיסו. הוא לא שכח את הטבעת.
***
הטבעת... לנגד עיניו ראה שוב את הזקן מפקיד בידיו את הצרור ומורה לו למסור אותו ל... מי זה היה? מאחוריו צפירת המכוניות השיבה אותו למציאות. הוא לחץ על דוושת הגז. ''מעניין מה דיטה תחשוב על הטבעת...'' את דיטה הכיר במכללה. היא הייתה סטודנטית צעירה בת 25 והוא המרצה הבכיר הכי שרמנטי במכללה. מן כוכב בשמי האקדמיה, הישר מן החוג לפילוסופיה. היא עשתה לו עיניים, עיכבה אותו במסדרונות, בטוענות שונות והעניינים התגלגלו משם. הם הצליחו לשמור על הקשר בסוד, עד שסיימה את לימודיה ובינתיים, הסודיות העניקה לו מעט מן הריגוש שכה חסר לו.
***
הוא תמיד אהב ריגושים. רגע אחד הנהן לזקן ורגע אחר כך היה כבר בשמיים, בידיו המשלוח יקר הערך. היו אלה שקראו לזקן זאוס, אחרים- יופיטר, אך בשבילו תמיד היה ''הזקן''.הוא ביצע אינספור שליחויות בעבר וידע היטב שאסור לו להציץ, אך דווקא הפעם, מכיוון שידע, מה עמד על הכף, התקשה לעמוד בפיתוי. זאוס, קשישא, ניראה מודאג כפי שלא ראה אותו מעולם. מן המעט שהצליח לשמוע, למרות החשאיות, הבין כי בחור חדש נכנס לתמונה. בן אנוש, עדין נפש, לא קשור לאולימפוס, אך חזק. חזק מספיק כדי להדאיג את ראש האלים. בצרור שנשא כעת, אמור היה להיות הפתרון. הוא ידע שזו טעות כשנחת בדרך, מה שרק הפך את המעשה ליותר מרגש. הוא נחת ברחובות אחת הערים של בני התמותה וחיפש מסתור. כשמצא, פתח את השקיק ושפך את תכנו לכף ידו. ''הטבעת של הזקן.'' חשב בהביטו על טבעת העץ שנחה כעת, בידו. ''אז למה הזקן רוצה לתת אותה ל...''
***
צלצול הטלפון הסלולארי הקולני תלש את הראל ממחשבותיו. הוא נאבק וקילל בניסיון לחלץ את המכשיר הרוטט מכיס מכנסיו. ''הי מאמי... לא שכחתי, מה פתאום... בטח, בדרך... מה לעשות, פקקים...'' שיקר לה. צליל ניתוק. ''טוב, היא מתרגשת מיום ההולדת'' שיקר לעצמו. ''אולי עדיף זר גדול יותר,'' החליט ושינה כיוון.
זה כבר זמן מה שהייתה חסרת סבלנות עמו. הראל ראה בעיניה, שהיא מצפה ממנו להצעה, שגם עכשיו לא היה בטוח שברצונו לתת. הוא קיווה שהטבעת תרגיע אותה מעט, אולי תדחה את הקץ. הרי לא באמת ראה את עצמו מתחתן איתה. אך גם לעזוב לא רצה. אחרי הכל, היא קבלה אותו ואהבה אותו, למרות החלומות ולמרות מנהגיו המוזרים. היא קבלה אותו למרות שאף פעם לא הבינה. ואיך יכלה להבין? איך יכלה להבין שביום, כשהיה מרצה ומעביר שוב ושוב את אותן ההרצאות וידע, כמו תמיד, שהוא מדבר אל עצמו, הכל נראה כמו סיוט שנגמר, אך מסרב להיפסק. אך בלילה... בחלומותיו היה הכל אחרת, כי אז, חתך את השמיים במעופו ונגע בשמש. בחלומותיו טעם את נקטר האלים וצעד עמם על פסגת האולימפוס ובין אם סיוט או חלום, זה הרגיש כמו לחיות. איך יכלה להבין שבחלומותיו אכזב את חבריו האלים ואיבד אותם לנצח?
אך היא הייתה זאת שחבקה אותו כשהתעורר בדמעות. ''אתה עובד קשה מדי'' אמרה, והוסיפה תמיד ''תשאיר את האולימפוס לספרים, אליל שלי.'' אולי זאת הייתה הסיבה שלא הצליח לספר לה אף פעם, כי ברגע הזה שבין שמיים וארץ ובין חלום למציאות, שנא את חייו כל- כך ולא פחות מכך, שנא אותה.
לא שחייו היו כה נוראים. הוא הצליח בעבודתו, הייתה לו דירה נחמדה, מכונית ובשנים האחרונות, הייתה גם דיטה. לא ילדה, נכון, אבל צעירה ממנו בהרבה. עדיין הרגיש לפעמים, כי היא בוגרת ממנו. זה היה משהו בציניות שלה, בדרך בה קיבלה את החיים בלי לשאול שאלות. היא לא הייתה יפה, או מבריקה במיוחד. לעתים קרובות, אפילו לא הייתה כה נחמדה. אך היא פיצתה על כל זאת בהחלטיות. תמיד ידעה בדיוק מה היא רוצה. אז, בהתחלה, היא סימנה אותו לעצמה כמטרה והנה... היא עשתה הכל באותה החלטיות והיא שמרה אותו על הקרקע. זה עזר במיוחד נגד הסיוטים. לצד החלומות על גן- העדן, היו תמיד גם הסיוטים.
***
הוא לא זכר, כעת, הרבה מאותו לילה של התהוללות. הוא לא זכר אם השתמש בטבעת, או כמה השתמש בה ומה ביקש, אך זה לא באמת היה חשוב. מה שכן היה חשוב הוא שהטבעת הפסיקה לעבוד והוא לא היה בטוח לגמרי היכן הוא וסנדליו... היכן היו הסנדלים? ''לא טוב, לא טוב, לא טוב...'' בשפתיו מלמל כל העת, מבקש את סליחתו של הזקן. בעיניו, סרק ללא הפסקה את השמיים, מצפה כי בכל רגע ימצא אותו הברק. אך השמיים היו בהירים. אותם עננים שנראו באופק, היו קטנים וצחורים. הוא הכיר את ראש האלים. הוא ודאי משתעשע בו. בקרוב יבוא העונש. בינתיים, החליט, ימתין לעונשו בכבוד. עם רדת הלילה, נעשה קר ואפילו ירד גשם. אבל הברק... הברק אף פעם לא בא.
***
הראל ניער את עצמו מן המחשבות. הוא התקרב כעת לביתה של דיטה. חיפוש חניה וחלומות בהקיץ לא הלכו ביחד. גם הגשם, שירד בזעם לא עזר כלל. עשרים דקות לאחר מכן (עם זר, בלי מטריה) החל לעלות במדרגות הבית. המוסיקה שנשמעה מלמעלה הודיעה לו, כי בכל זאת לא הצליח ''להגיע קצת יותר מוקדם, לעזור בהכנות''. דיטה קיבלה ממנו את הזר וחייכה. היא אפילו שמרה לעצמה את ההערה הצינית על האיחור, שידע כי עמדה לה מוכנה בפה. היא סקרה אותו בעיניה. הראל ידע שהיא מחפשת עוד משהו, מנסה לקרוא את פניו, אך הוא לא היה מוכן עוד להפיג את המתח. הוא רצה להשתעשע בה עוד קצת. דיטה בתמורה, החליטה להשיב לו באותה המטבע, נשקה לו על לחיו וברחה למצוא אגרטל לפרחים. בהמשך הערב נדמה היה שהחליטה לשחק איתו ב''חתול ועכבר'' ולא נתנה לו הזדמנות להתקרב אליה ליותר מרגעים חטופים. לבסוף, קצת שתויה, הניחה לו לתפוס אותה ליד שולחן המשקאות. הוא הביט הישר בעיניה, תלש מידה את הכוס והחזיר אותה למקומה. בידו השנייה הוציא את מנחתו. דממה מוחלטת נפלה על החדר. הוא הביט בפניה הזורחות, כשפתחה את הקופסא הקטנה. כל העיניים היו נשואות אליהם, בציפייה דרוכה. אי שם, מאחורי עיניה חלף משהו. היא חייכה ותחילתן של דמעות נצנצו בעיניה. היא סימנה בראשה הצידה. ''מה?'' שאל. ''בוא החוצה'' אמרה בקול רועד מעט ודחפה אותו לעבר הדלת. הלחישות בין האורחים התחילו עוד בטרם סגרה את הדלת מאחוריהם.
''מה זה?'' שאלה והניפה את הקופסא השחורה לעיניו.
''טבעת'' השיב וניסה לחייך, אך המבט בעיניה מחק את ניצני החיוך מעל פניו.
''באת להציע לי נישואים עם זה?'' קולה התרומם.
''זאת טבעת עתיק...''
''זאת חתיכת עץ!'' צעקה וקולה הדהד בחדר המדרגות. שניהם נבהלו והביטו זה בזה במבוכה.
''זו טבעת מיוון. עתיקה אמיתית...'' ניסה להסביר בשקט.
''זאת טבעת של וילון. יש לי כאלה במקלחת!'' צעקה. היא ידעה ששומעים אותם, אבל כבר לא היה אכפת לה.
''דיטה, בבקשה...'' התחנן. ''זו טבעת משאלות מיוון, לפי המסור...''
נראה היה שזה היה כבר מעבר למה שיכלה לשמוע. ''טבעת משאלות, הא?'' פניה התעוותו לכדי מסיכה של ציניות וטינה. ''בטח. זה מה שזה. כמה משאלות יש לי, שלוש? אני יודעת מה לבקש: אני רוצה שתיקח את ה''טבעת'' הדפוקה שלך...''מנתה אצבע. ''שתיעלם חזרה לחור שממנו צצת...'' היא תחבה את הקופסא השחורה בידיו ומנתה שתי אצבעות.
''... ואני רוצה לשכוח שאי פעם נכנסת לחיים שלי, אידיוט!''... שלוש.
כל המילים שרצה להגיד, נראו לפתע מיותרות. על כן, לא אמר דבר ורק הסתובב, פנה אל המדרגות וירד מבלי להסתובב לאחור. כשיצא אל הרחוב, חש בכף ידו את הקופסא בולטת בכיס מכנסיו. הוא חשש מהרגע הזה, בו ישוב להיות לבדו, כל-כך הרבה זמן. לכן, הופתע לגלות שהוא מרגיש הקלה עצומה. עם כל צעד, הרגיש קל יותר. הוא חש את החום מתפשט בכל גופו ולראשונה מזה נצח, חש הראל, שהוא יכול לעוף.
|
|
|
|
|
רק הכוכבים (חדש)
קסנדרה יום שני, 11/04/2005, שעה 10:31
כשפריס חטף את הלנה, היפה בנשים, מחיק המלך מנלאוס, אישהּ האוהב, ולקח אותה אל טרויה, עירו, היתה זו התקרית שבעטיה פרצה המלחמה הגדולה. תקרית זו לא היתה הראשונה בסכסוך הארוך שבין אנשי ספרטה לאנשי טרויה, אך בלא שידעו זאת, היא עמדה להיות האחרונה. הקרע בין הערים היה עמוק ונמשך דורות רבים, זמן ארוך מכדי לזכור את ראשיתו. האיבה העמוקה ששררה בין הערים לא היתה ניתנת לגישור. היתה זו השנאה הבלתי מתפשרת בין שני גזעים החיים במקביל על אותה חלקת אדמה.
* * *
היא הצטנפה בפינת החדר אליו הכניסו אותה השומרים, רחוקה ככל יכולתה מהדלת. היא בכתה בשקט על מר גורלה, ומבעד לצעיף הדמעות סקרה את החדר מחפשת דרך מילוט, למרות שהאמינה שלא תמצא כזו. קירות אבן מוצקים, שני חרכי-חלונות צרים פעורים בקיר מעליה, גובהם מתחיל בגובה חזהּ ורוחבם כרוחב כף ידה הפרושה. בגומחה בקיר הניצב לקיר הדלת נחה ערמת שחת שהפיצה ניחוח חציר טרי, וזה הצליח לסתור כמעט לגמרי את ריח הגללים שבקע מקערת חרס גדולה אך ריקה, שנחבאה בגומחה שמוקמה בקיר הנגדי לערמת השחת. היא שמעה קולות עוברים ושבים מעבר לדלת, קולות של עיר שוקקת מעברת לחלון, וברקע, מרחוק, קולות לוחמים המתאמנים ליום בו יזדקקו לשירותם. היא ניסתה לשחזר בעיני רוחה את אותו אישון ליל לפני כשבוע, כשנסיך טרויה הצליח לחדור לחדרה בארמון מבלי להתגלות, לחטוף אותה בעודה ישנה תחת השפעתו של הִיפּנוֹס ולהבריח אותה אל הנמל ואל אנייתו. כמדי יום, היא נרדמה בעודה מבכה על מר גורלה, כאן, בחדר זר, רחוק מבעלה האהוב, כשאינה יודעת מה צופן העתיד ומה מתעתד חוטפהּ לדרוש ממנה כדי לספק את יצריו החייתיים.
*
חצוצרות הדהדו בעמק הפורה, הדן נמשך דקות ארוכות אחרי שאחרון החיילים סיים לנשוף. ואז שרר שקט. דממה עמוקה, מעיקה, מתוחה. כאשר לפתע, הפרה את המתח צווחה אנושית. אליה הצטרפו אלף צווחות נוספות, ואז שלוש רבבות צווחות. הקולות עלו משני כיוונים מנוגדים. אל הצווחות נוספו צעדים מהירים אך כבדים, הדורסים ברגל גסה את הגידולים העדינים שהחלו להנץ לאחרונה, ורעם פרסות דוהרות, קול מיתרים מתוחים המשתחררים ושריקת חצים במעופם. שקשוק מתכת וחריקת עור. קול מגן מתנגש במגן, צלצול חרב מכה בחרב ובשריון. קולה של חרב הפוצעת את העור ושוברת עצמות, שלאחריו עולה זעקת הכאב והבכי ולעיתים קרובות אף דממת המוות המֶתיר את הכאב מבעליו. ובסוף היום, אחרי תמהיל הקולות באה דממה לאה. כי עוד קרב נגמר. אך המלחמה רחוקה מלהסתיים.
תשע שנים נמשכה המלחמה העקובה מדם. תשע שנים של מצור בלתי פוסק. קרבות נוצחו וקרבות הופסדו. דם רב נשפך על האדמה, אשר ספגה אותו בלי להבחין אם הוא ספרטני אדום או טרויאני אפור. מבחינתה חד המה. לספרטנים היה יתרון מספרי על פני הטרויאנים, כמו גם העובדה שקיבלו אספקה מתמדת מספרטה ומיישובי הסביבה. לטרויאנים הנצורים, עם זאת, היה יתרון הביתיות, שהרי היו אלה שדותיהם, שנחרשו עד לא מזמן, ששימשו כעת כזירת הקרבות. וכן הם היו קשתים מחוננים מבטן ומלידה, ונראה כאילו אָרטֶמִיס בכבודה ובעצמה מכוונת כל חץ שירו מקשתותיהם היישר למטרתו. בשני המחנות הובילו מנהיגים עשויים ללא חת את אנשיהם לקרב, אגממנון מלך מיקנה עמד בראש הצבא הספרטני כשלצידו אכילס הגיבור, ועמיתיהם-יריביהם הקטור בן פריאמוס ודודנו, אניאס בן אפרודיטה, נסיכי טרויה ומצביאיה. אך בסופו של דבר, לאף צד לא היה יתרון יחסי מספיק על פני יריבו כדי לסיים את המלחמה אחת ולתמיד.
*
היא ישבה בפינת החדר, אדישה לסובב אותה, שקועה ברגשותיה, מתעלמת משומריה כשאלו הביאו לה מזון או ניסו לדובב אותה, ובכל פעם שנסיך טרויה נכנס לחדר היא היתה מתכווצת עוד יותר לתוך עצמה, כאילו מנסה להסתתר ממנו בחסות הצל שגופה הטיל על הרצפה. כל שעשתה היה לשבת בפינת החדר ולבכות על גורלה ועל גורל חיילי עירה, המתים באלפיהם למען שחרורה. וכל אימת שעצמה את עיניה היתה רואה על פנים עפעפיה את מראה עירה, ההרים המושלגים המקיפים אותה ומטעי הזיתים הסובבים אותה; עשרות המקדשים הפזורים בה; מרוצי הסוסים בהיפודרום והקהל מריע. אך תרועות הקהל שבזיכרונה הזכירו לה את קול הלחימה שחלחל פנימה דרך החלונות, והיא ידעה כי חלק מהקהל הזה, אשר הריע לרכּבים, שוכב כעת מת בשדות שסביבה. מוות כה רב וכה מיותר. אילו רק היה החיה הזה שחטף אותה, וכעת מנסה לדבר אל ליבה, להצדיק את מעשיו בתואנה שהיו אלה הֶרָה, אָתֶנָה ואָפרוֹדִיטָה בעצמן גרמו לו להתאהב בה, שולט ביצריו ומותירהּ בביתה האהוב, כה הרחק מכאן.
*
השנים חלפו, בזו אחר זו. בקיץ, העלו החיילים המתכתשים אבק מהאדמה היבשה, שאיש כבר לא טיפח, השקה ועדר, אבק שעיוור את הלוחמים והחניק את נשימתם; וברקיע, הֶליוֹס רוכב במרכבתו הרתומה לארבעה סוסים ושולח בלוחמים משני הצדדים את קרני השמש הקופחת מעל. בחורף, הלוחמים, רטובים וקפואים עד לשד עצמותיהם, דשדשו בבוץ הסמיך שהכביד על צעדיהם, כועסים בליבם על בּוֹרֶאָס, אל החורף סגול הכנפיים, ששלף מאמתחתו את החורפים הקשים. ועל רקע קול שקשוק החרבות, צרחות קרב וכאב, תמיד אפשר היה לשמוע את קול הנפחיות ברקע, מהדהד משני עברי העמק. מהלומות הפטישים על הברזל החם, מחשלים חרבות חדשות במקום אלה שנשברו, פרסות חדשות במקום כאלה שנפלו ואבדו, יוצקים ראשי חץ חדשים במקום המאות שנורו. עבודתם של נפחי הברזל ושל הרופאים לעולם לא תמה.
*
בסוף כל יום, זעקות הפצועים שנגררו משדה הקרב היה עולה ונכנס לחדרה. בתחילה, נפלו זעקות אלה על אוזניים אדישות, אך ככל שחלף הזמן, והזעקות התרבו, כך רטט איזה מיתר בתוכה. עד שהגיע יום בו המיתר פקע, והיא ביקשה את רשותו של שובהּ לגשת ולעזור לרופאים במלאכתם. הם חששו מפניה, ממראה. הם חששו שתביא מזל רע לפצועים, והנסיך חשש שתימלט מידיו. לכל אשר הלכה, תמיד הלכו מאחוריה שלושה שומרים. אך יום רדף יום, והתושבים החלו להתרגל לאישה הזרה המסתובבת בעירם ומנסה להקל על סבלם של הפצועים. כך מצאה עצמה חובשת פצעים ומקבעת סדים, אך יותר מכך, מנסה להרגיע את הגוססים, מבטיחה להם שלא יפלו בידי שדי הקֶרֶה, אלא יהיה זה תָנָטוֹס שיבוא לקחת את נשמותיהם.
*
ככל שחלף הזמן ושנות ההיעדרות מספרטה הלכו והתמשכו, כך נואשו הספרטנים מלחזור אל בתיהם. אך אודיסאוס הגיבור הגה רעיון – הם בנו פסל עץ גדול של הִיפּוֹלוֹן, האל הסוס, מגן העיר טרויה, ולאחר מכן, בחשכת הליל, עלה הצבא הספרטני על אוניותיו שעגנו במפרץ ושט משם, חזרה לבתיהם ולזרועות משפחותיהם. בבוקר, התעוררו הטרויאנים ונדהמו לגלות כי שדותיהם ריקים מהפולשים, המחנות שניצבו אל מול העיר בעשור שחלף נעלמו, ובמקומם ניצב לו פסל של פטרונם ומושיעם, אות ודאי לכך שעייף מהלחימה וגירש את הפולשים. הטרויאנים התעלמו מנבואות השחור של קסנדרה ולאוקון, דהרו אל פסל האל, הקריבו לו קורבן, גררו אותו אל תוך עירם והציבו אותו בכיכר המרכזית. הם שמחו ורקדו ברחובות, הקריבו קורבנות להיפולון, והיו מאושרים על שמחר יחזרו לשגרת יומם שהופרה במשך שנים. ישובו לעבוד את אדמותיהם, לגדל יבולים, מספוא ותבואה, וילדיהם הרכים יחזרו לבתי הספר ללמוד ספרות, לשון וחשבון במקום ללמוד לחימה בחרב, קליעה בקשת וטקטיקות קרב. בתום יום החגיגות, בחשכת הליל, באין משגיח, בעוד הטרויאנים המותשים משמחת היום נמים בשלווה, נפתח פתח סמוי בבטן הסוס-האל, וממנו יצאו חיילים ספרטנים שהתחבאו בתוך הסוס-הפיתיון מבעוד מועד. אודיסאוס ידע שהטרויאנים לא יוכלו לעמוד בפני רגש ההוקרה להיפולון, פטרון עירם, ויכניסו את הפסל לעירם, מבלי לדעת כי בבטנו ממתינה להם הפתעה לא נעימה. החיילים הספרטנים פסעו בדממה לאורך הרחובות השוממים. בחסות הצללים הם הרגו את השומרים ופתחו את שערי העיר בפני הצבא הספרטני שחזר בחשכת הליל והמתין בגבעות שמסביב לעיר. כך טרויה נפלה.
*
כמדי יום, היא עקבה כמיטב יכולתה אחר המלחמה דרך החלונות הצרים. כאשר הבחינה כי מחנות צבא עירה פורקו וננטשו נפל עליה ייאוש כבד מתמיד. אפילו בעלה התייאש מלהציל אותה משבייה. אך היא הבטיחה לעצמה כי לא תתייאש, וכי עד מותה תמשיך לנסות לחזור לביתה. כאות למרידתה בשוביה, היא ישבה עם גבה לחלון כשמבחוץ עולה קול צהלות השמחה וחגיגות הניצחון.
בלילה העיר אותה מישהו בעדינות. מולה עמד מראה שכבר התייאשה מראות – חייל שעל שריונו סמלי ספרטה. 'לנו הניצחון', אמר לה. 'בואי איתי, גברתי הרמה'. במסדרונות הארמון שכבו גופות חיילים טרויאנים. כשזיהתה את גופתו של חוטפה היא עצרה ובעטה בו בכל כוחה עד שרגלה החלה לכאוב ודמעות של אושר טשטשו את ראייתה. למרות שמחלצה ניסה לקחתה למפרץ ולהעלותה על ספינת הדגל הספרטנית, היא התנגדה לו, חטפה חרב מעל גופת חייל מת ועזרה לחיילים הספרטנים לטבוח בשוביה, שלא הבינו איך התהפכו מאורעות היום.
*
הצבא הספרטני שחט את הטרויאנים בשנתם ללא רחמים. הדם האפור זרם ברחובות העיר כמו נחל קודר. רק אז, לאחר שווידאו כי אפילו ילד טרויאני אחד לא נותר בחיים, עזב הצבא הספרטני את העיר. הם אף לא טרחו לשרוף אותה. לא היה בכך טעם. טרויה היתה המעוז האחרון של גזעם. מעתה, רק אנשים, חיות בר או הרוח והאבק ישכנו בעיר. מהטרויאנים לא נותר שריד שיחזור לעיר. הספרטנים עלו על ספינותיהם, וכעת שבו באמת ובתמים אל משפחותיהם שהמתינו להם שנים כה ארוכות.
*
קריאות הקהל כשספינת הדגל של הצי הספרטני עגנה בנמל גיתיון, עיר הנמל של ספרטה, היו כה חזקות ונלהבות, עד כי אפשר היה לחשוב כי ניתן לשמוע אותם עד אתונה. האבות והבנים שבו הביתה. מנלאוס המתין עם פמלייתו על הרציף בתחתית כבשׁ העלייה לספינה. אפילו ממרחק זה היא הבחינה בשֹיבה שזרקה בשערו ובזקנו של אהובה, בקמטי דאגה שנחרצו בפניו. לא היתה מראה ראויה לשמה על הסיפון, אך היא יכלה לשער שגם בה נגע קְרוֹנוֹס במטהו. למרות שכל רצונה היה לרוץ ולחבק את בעלה, היא שמרה על הדרת פנים מכובדת וירדה בפסיעות מתונות במורד הכבשׁ. הם התחבקו חיבוק מאופק, ומנלאוס בירך את הצי החוזר והכריז על שבוע חגיגות ניצחון. או אז, על רקע צהלות השמחה, עלו שניהם על סוסיהם, ומלווים בפמליה רכבו לספרטה.
* * *
כשכתב את סיפור האיליאדה המפורסם שלו, שיכתב הומרוס את הסיפור האמיתי, כדי שיתאים להלך הרוח המודרני. הרי ההיסטוריה נכתבת על-ידי המנצחים, והמנצחים לא רצו לשמוע את האמת - כיצד תרבותם, התרבות הנאורה והמתקדמת ביותר בתולדות האנושות, השמידה גזע תבוני שלם במחי יד. אך לעומת הספרטנים שזה מכבר הפכו בעצמם לאבק נידף ברוח ולעוד שם נשכח מעל דפי ההיסטוריה, הטרויאנים נותרו עימנו בלבנו. הם הפכו למיתוס, לאגדה - דמויותיהם מעטרות את בתינו ואת מקדשינו ואף הונצחו בשמי הלילה. לנֶצח נישא את עינינו לכוכבים בלילה ונראה את הקנטאור, בן טרויה האציל, מבכה את גורל עמו ועירו הגאה.
|
|
|
|
|
סיפור לתחרות (חדש)
djkutz יום שני, 11/04/2005, שעה 20:32
למה? דווקא!
''למה אתה עושה לי את זה?''
''אני לא עושה לך כלום, מה זה קשור אליך בכלל? אני פשוט עושה את זה וזהו!''
''יופי, אז למה שלא פשוט תתקע לעצמך כדור בראש אה?''
''פווו......לא יהיה בזה ממש ריגוש, אתגר, אה עינת?. יותר לכלוך בעצם...'' הוספתי. הייתי חייב.
''אוי את זה אתה ממש אוהב לעשות נכון? להיות כזה ציני ברגעים האלה, דווקא כשאני מתעצבנת ונסערת ועכשיו...כלב, עשית לי לבכות עוד פעם''
טיפה קטנה ירדה על לחייה הימנית שלה. טיפה אחת קטנטונת. לא ממש בכי...
''הלוואי ויכולתי עדיין להתרגש מהדמעות שלך עינת. זה כבר נהייה כל כך שכיח שזה לא עושה לי כלום, את קולטת?''
''אני קולטת??? זה לא אומר לך משהו? זה שכיח כי אתה עושה את זה ככה! בן זונה!'' היא רצתה להמשיך, אבל נעצרה, כאילו החליטה על כיוון תקיפה אחר, אבל אז היא פשוט שתקה.
''עוד פעם אני עושה. מה אני עושה לך תגידי לי? מה?''
''איתי חמוד, עזוב, בוא פשוט נעזוב את זה. לא רוצה לריב.''
''את יודעת, פעם הייתי מוצא בזה משהו טוב, בריבים שלנו. רציניים כאלה וטעונים, היה בהם משהו רומנטי. כל כך הרבה רגשות ועצב, הייתי מביט בך צועקת עלי, ולרגעים מצליח להתעלם מהכל ורק לראות כמה את יפה, וזה היה פורק ממני הכל את מבינה? זה היה מספיק בשבילי.''
''איך בסוף יוצא שאתה זוכר דברים טובים כל כך מהסיוטים הכי גדולים שלי? אתה מזכיר רומנטיקה בריבים שלנו? פשוט מתאים לך. להיות כזה פיוטי ודרמטי לגבי הכל...''
עינת עומדת מולי, גבה מופנה אלי והיא בועטת אבנים קטנות שעפות להן מעבר לקצה הצוק, ואני עוקב אחרי כל אחת עד שהיא נופלת למים הגועשים למטה. מעניין מה קורה להן שם...
עשן שחור היתמר מארובות הבטון של חברת החשמל בחדרה. כל כך מכוערות, אך עם זאת כל כך מתאימות לנוף שנישא מצידו המערבי של כביש מס' 2. בערב, קרני השמש שנשברות על מי הים, מסנוורות אותך קלות, הכל נראה מטושטש והזוי, התמונה הופכת להיות מושלמת: על רקע שקיעה מדהימה להפליא ניצב לו המפעל המכוער והסימטרי, אפור דהוי שכזה. ואני חושב, שזה די מתאים ככה, התמונה הזאת, כי גם המפעל הזה, כמו השמש, מייצר אנרגיה שכולנו צריכים...
'' השמש שוקעת יפהפיה שלי, אני הולך עכשיו.''
הנה הוא הולך שוב. כמו שרק איתי יודע לעשות, לעזוב אותי מאחור כשאני הכי צריכה אותו, על איזה צוק נידח, מסטולה ונרגשת מעוד איזה ריב טפשי.
מתי התחילו הדיבורים האלה על הקפיצה. אני לא זוכרת. אולי אתמול, היום. הכל נמחק לי מעישונים. הוא אמר שהוא הולך לקפוץ מאיזה צוק, לים, ברגע של גיאות. משהו כזה. אמר שהיא מזכירה לו אותי.
תמונה מבזיקה לי לחלקיק של שניה, איתי מתרסק על איזה סלע גדול. אולי עדיף באמת. לא מאמינה שחשבתי את זה בכלל. אוי בבקשה אלוהים שיחזור מזה שלם.
אני שונא את הפרפרים. ככה קוראים להם, פרפרים. מה הם עושים אצלי בבטן בכלל? מי הזמין אותם?
לא, לא היום. היום אין פרפרים או עורבים או שחפים או לא יודע מה. היום אני עף. וקפצתי. זה היה קצר, אפילו קצר מדי, כי זה היה כיף! כל הברזים של האדרנלין נפתחו לי שם בפנים. אני לא יודע מה היה יותר כיף, הקפיצה או הנחיתה. הייתי בטוח שאני טובע, המים עירבלו אותי כמו שק כביסה במכונה, אבל הזרמים דחפו אותי למעלה ואחרי כמה שניות כבר צפתי למעלה, מתנשם.
כשיצאתי היא חיכתה לי למטה על החוף.
'' איך העיניים שלך מבריקות''
''כן, מהתרגשות''
''כן, העיקר שאתה שמח ומסופק.''
''נו די, לא סגרנו...''
''ששש, עזוב, לא התכוונתי''
והיא נצמדה אלי, אפילו שהייתי כולי נוטף.
''איתי''
''כן''
''אמרת שהגאות מזכירה לך אותי, נכון? או שדמיינתי את זה?''
''לא דמיינת. אמרתי את זה.''
''למה''
''זוכרת שהיינו חיילים. אז כשהייתי מגיע לבסיס בימי ראשון, יודע שלא נפגש עכשיו איזה שבועיים, כל פעם זה הדהים אותי איך בלילה זה הרבה יותר קשה''
''מה''
''הגעגועים. בלילה פתאום הכל הופך להיות משמעותי יותר, את מבינה? הרגשה כזאת של, אם זה לא עכשיו אז הכל אבוד, וכל מיני שאלות עמוקות עולות לך בראש. וזה מציף אותך, כמו גאות. הבנת?''
''אוי איתי זה כזה קיטש, זה מצוץ מאיזה רומן זול. מאיפה אתה ממציא את הקלישאות האלו?''
היא צחקה עכשיו.
''ורגע, מה קורה בבוקר?''
''בבוקר קמים והכל פתאום מרגיש קטן כזה, את יודעת? אתה שואל את עצמך- על מה היה כל הסיפור בכלל, הכל חפיף. בכל מקרה, הרעיון היה שאני קופץ אלייך''
''מה?''
''כן. את היית הגאות ואני קפצתי לתוכך''
עינת חייכה חיוך ממזרי כזה, כמו שאני אוהב.
''אולי באמת תהיה קצת בתוכי, זה לא קרה כבר הרבה זמן...''
''הממ... אולי באמת''
שכבנו שם על החוף, רוח קרירה ליטפה את גופינו הערומים, עד שהעור שלי לא היה מבייש אף ברווז.
אני לא יודע למה, אבל התמונה של עינת, צועקת ומתעצבנת חולפת בראשי שוב ושוב, ואני מקבל מזה סיפוק עצום. אולי אני מכור לכעס שלה. עוד לא עברו חמש דקות וכבר בא לי לריב איתה שוב. מזל שיש תמיד על מה לריב...
|
|
|
|
|
לעולם חוזרת (חדש)
מר הופמן. יום שני, 11/04/2005, שעה 21:12
נצח.
מבעד לזכוכית, האורות המרצדים, האצבעות שלה משתטחות בקצוות, מלבינות, והעיניים שלה תקועות, אבל לא אצלי. אצלו.
והוא יושב על הכסא הרחב שלו, ליד הגורילה שלו, עם משקפי שמש בחושך שהמנורות הלבנות הממצמצות משתקפות בו כמו עשרות אישונים בוהקים. הוא מסתכל עליי ומחייך. זה מרגיש כאילו שאין לו עיניים מאחורי המשקפיים.
''מנטה?''
''לא אוהב.''
''תן לזה זמן.'' הוא מוצץ.
''מותק, אתה יודע שהייתי גומר את שניכם עכשיו?'' הקול שלו מגרגר.
אני שותק, לא יכול שלא להסתכל על הפס הזה שלו, המחוספס, ורוד לבן מהאוזן עד לסנטר, כאילו אפשר לפתוח לו את הריצ'רץ' לכל האורך, לפשוט את הפנים שלו.
''אתה לא יכול לקחת עובדת שלי סתם ככה. תחשוב מה היית עושה אם הייתי בא ולוקח לך ת'אוטו באמצע הלילה, לא היית דופק כדור?''
במהירות את העיניים אליה וחזרה אליו, המבט שלה האסייתי, המבטא שלה שרואים בזווית של השפתיים, לחבק אותה, להצמיד אותה אליי. והיא דבוקה לזכוכית ומאחוריה עוד גורילה, וכל הקופים המיוחמים שזזים לפי הקצב, מתחת לאורות בחושך הצבעוני.
''שאלתי שאלה - יא חביבי.'' הגורילה שלידו מעביר משקל מרגל לרגל.
''צודק.'' אני אומר.
''אני יגיד'ך מה הבעיה שלכם אתם,'' הוא מתכופף קדימה בכיסא, הידיים שלו מדברות בשבילו, ''אנשים כמוך חושבים שהם יותר חכמים. אומרים שהכול אפשר לסדר בדיבורים, בלי בלגאנים, בלי אלימות. אתם הכי גרועים אתם, עושים כאילו הכול טוב ואז דופקים בתחת.
''אבל יש לך מזל, אתה. אם אשתי לא הייתה מתה על השירים שלך, לא היית נושם עכשיו, לא אתה ולא זאתי.''
הוא מסתובב על הכיסא ומסתכל עליה, אני תקוע.
''אתה מכיר את סמי?'' הוא אומר ומצביע על הגורילה שלידו.
''לסמי פה, יש חולשה. הוא מוכן למכור את האימא שלו בשביל ההתרגשות של ההימורים. אבל הוא עשה טעות אחת גורלית. אה סמי?'' הוא אומר ומחייך בצד אחד של הפה, ''הוא הימר נגדי.''
הגורילה לא ממצמץ.
''ועכשיו הוא, הבית שלו, המכונית, המשפחה, הכול שלי.
''ת'מבין, כמו הסיפור הזה על האיש ההוא שהימר על החיים של החברה שלו. הוא הימר שהוא יכול להתגבר על עצמו כדי שהיא תחיה עוד פעם. מכיר?''
''אתה מעוות את זה.'' אני אומר.
חושך, הכתמים הלבנים בכל מקום, הלסת שלי רותחת, השיניים שלי משותקות, רדומות. אני מסתכל עליו והוא אפילו לא זז מהכיסא, גם לא הגורילה, לא מניד עפעף, שניהם באותה תנוחה. אני משפשף את הסנטר ואז הכאב מגיע.
''אל תתחכם איתי.'' הוא שוב עוצר, ''הקיצר, הסוף של הסיפור, שכולם מכירים, זה שהוא מרוב ייאוש עושה שטויות ומת, ואז פוגש את החברה שלו בגיהינום. אבל זה לא הסוף האמיתי. הסוף האמיתי הוא שהוא משתעבד לכוחות שלמעלה. הופך להיות מלאך כזה, אבל רע. מה זה רע, שותה נשמות של בני אדם לאר'חת בוקר.
''אבל מה, מסכן, בגלל טעות אחת הוא יאכל אותה לתמיד? אז זהו, שהם רחומים וחנונים שם, כל אלף שנה הוא חוזר אחורה, אל הטעות שלו, נותנים לו הזדמנות לראות אותה מתוקנת. לא ככה סמי?''
הגורילה מהנהן, כמו עץ כבד שמתנדנד ברוח.
''אז גם אני ככה. כל שנתיים סמי מקבל הזדמנות להמר על החופש שלו. וכל שנתיים הוא מפסיד.'' הוא משתעל בקצב של צחוק.
אני בודק, היא עדיין שם, לא זזה, לא מתקרבת לגורילה, כמו בובה שאיזה ילד שכח עם עיניי הזכוכית הירוקות שלה.
''אבל ת'צריך להבין,'' הוא ממשיך, ''יש לי ת'כבוד שלי, לא יכול לתת לכם ללכת בלי סיבה.''
הוא מגחך וחושף שיניים, ''ותעשה לי טובה, אל תעשה את עצמך. גם לכם יש כבוד אתם, יעני אינטלקטואלים. אתם מדברים יפה יפה כאילו אין לכם. אבל יש, מבטיח לך שיש.''
הוא עוצר לרגע, נוחר פנימה משהו נוזלי ומרוקן אותו על הרצפה.
''אם אני נותן לעובדת שלי ולאיזה חנאנה ללכת ככה, מחר אין לי עסק. כולם יחשבו שאני האהבּל, יחגגו עליי, מבין?''
מהנהן.
''אז ככה, מכאן עד ליציאה מהדיסקו לרחוב, כולל הדרך בחוץ, יש'ך אולי שלושים מטר?''
אין לי מושג, אני מהנהן.
''קח אותה, לך איתה. אבל תקשיב טוב...'' הוא עוצר, מושך באף שלו, ''כל עוד היא לא יצאה מכאן, היא שלי. זה לא אישי, וואללה, ככה זה החוקים. רכוש זה רכוש. לא חשוב מה קורה לה בדרך החוצה, אתה סותם, לא זז, כאילו 'תה לא קיים...''
הבטן שלי מתערבלת, אני מדמיין אותנו יוצאים. לא חשבתי שאני אי פעם עוד אראה את היציאה מהחור הזה. אני זורק אליה מבט מהיר, מאחורי הזכוכית, זאת לא אותה דצ'ה שלי, הדצ'ה שמחייכת בדמיון שלי זאת לא הבובה עם עיני הזכוכית הפתוחות לרווחה שעומדת שם ומסתכלת עליו בשפתיים מכווצות.
'''בנת? משהו אחד אתה עושה, ושניכם מתים במקום.''
השפתיים שלו מתקפלות כמו גומי והאורות מהבהבים לו על המשקפיים והיישר אלי.
''מבין.''
''מה הוא אמר לך?''
אני קורא את השפתיים שלה בקושי, הרעש מסמא, מתחיל מהאוזניים ולוחץ על העיניים מאחורה. אני סוחב אותה איתי, היא מושכת אחורה, דווקא עכשיו, כשאין זמן, היא מושכת אחורה. כל החיים היא הולכת בלי בעיה עם גורילות וקופים ואותי היא עכשיו מושכת.
''אתה לא מבין,'' היא מצמידה את הראש שלה אליי בשביל לשמוע, ''זה לא יכול להיות ככה שהוא נותן לי ללכת. זמר מפורסם או לא...'' מריח את הנשימה שלה. היא עוצרת. ''אין לו אלוהים, אתה לא מבין. הוא לא ייתן לנו לצאת ככה בשקט.''
אני צועק, הגרון כואב, ''תסמכי עליי, אנחנו רק צריכים לצאת מכאן. זה הכול.''
היא עומדת, מקפיאה את עצמה, נסחפת ימינה ושמאלה, כמוני, בלי באמת לזוז. האודם נמרח לה, הפה שלה נראה כאילו הוא מעוות, ליצן כועס.
יוצאים משם, הדלת לרחוב, ממול, כמה מטרים. ואז היא מושכת שוב, אני מסתובב לצעוק משהו והם כבר שם. שניהם. משכיבים אותה, מפשיטים, מקלפים את הסוכרייה בשקדנות, לא קורעים את הבגדים.
אני נדבק לקיר, סוגר את השיניים, הכאב חוזר.
בהתחלה יש לה את המבט הזה, השרירים של העיניים שלה משוחררים, העפעפיים חצי עצומים. אני מכיר את המבט הזה. אבל אז פתאום העיניים, מתמקדות, מוצאות אותי. המבט שלה תופס אותי והראש שלה קופץ לפי הקצב של שאר הגוף. למעלה ולמטה, האישונים שלה, פס שחור ירוק. היא נגררת אחורה וקדימה, הפה שלה מתמלא, הלחי מתנפחת, אבל העיניים שלה, עיני הזכוכית, מקובעות אצלי. הפנים שלי מתחממות, הכתפיים מתכווצות והגב שלי משתפשף על הקיר. אני רוצה לקפוץ, לקרוע אותם לגזרים, אבל אסור. אסור. אני אומר לעצמי שהם כמו הלקוחות שלה, כמו שהיא תמיד עשתה וזה עוד מעט נגמר.
אבל זה לא נגמר.
הם מתחלפים ואז חוזרים ונעמדים ושוב. היא כבר מביטה אל הכניסה לדיסקוטק, אל הקופים שנכנסים ויוצאים, שיוצאים ונכנסים אליה. הצבעים שלה בפרצוף מתבלבלים, השחור של העיניים על השפתיים וגושים זעירים של אודם על הריסים. עטיפה משחירה של מסטיק שזורה לה בשיער. אחר כך אני אנקה אותה, אני אחפוף לה את השיער.
לבסוף הגורילות נעמדים ורוכסים את המכנסיים. אני לא זז. אחד מהם מנצנץ פתאום ומושיט אליי את היד. יש לו להב. הלהב כל כך נקי וצלול, כמו מראה. בשקט, הוא בוצע את העור שלה, פס בוהק של ארגמן לאורך הירך. שטחי, הוא רק חותך שטחי, אני נושם.
הזכוכית של העיניים שלה נשברת, הפה שלה פעור והיא צועקת, כנראה, אני לא שומע. מרותק כמו ילד, אני מביט בו, כיצד הוא מסמן ומשרטט.
אני מתעורר.
זה חם וזה על הפנים שלי, עוצם לי את העיניים, שורף. אני יורק את המליחות המתכתית אל הפנים שלו אל העיניים שלו שמתרוצצות, הוא מגרגר כמו מסחטת מיץ ונופל עליי. נדמה לי שהיא צועקת, אז אני צורח את הגרון שלי, נגמר לי הרוק אבל אני מצליח לעמוד. חושך.
אני על הרצפה, הכתמים האלה בכל מקום, הראש בוער לי מאחורה והפנים שלי מתקררות. איפה הסכין. יוצא לי בכי, כמו להקיא, העיניים יוצאות לי, אני קם ויורק עוד. שיט, זה הדם שלי. מסתכל על הגורילה השנייה, הפנים שלו לחוצות, החליפה אדומה בבטן והוא יורד על הברכיים. הוא אומר משהו אבל לא זז, קורא לאבא שלו.
אני תקוע שם, מסתכל עליה, על הגרון הפעור שלה מתחת לפה הפעור. והעיניים שלה, לבנות מדי, מסתכלות למעלה, העפעפיים, השרירים המשוחררים. לא אותן עיניים, לא העיניים שלה.
אני רץ, נכנס לסמטה ועובר לסמטה אחרת. רץ קדימה, פונה ימינה ועוד ימינה, אל רחוב ראשי מדי ואז אל עוד סמטה.
לא שם לב איך משהו עוצר מולי בלחישה והדלת נפתחת ומישהו צועק בשקט. אני רוצה להמשיך לרוץ אבל רואה את האקדח.
אנחנו נוסעים בתוך העיר עד לכביש המהיר, אני שותק והוא שותק. נכנסים לכביש המהיר והוא פותח קצת חלון.
''אחי,'' הוא אומר אל השמשה הקדמית, ''אתה מבין שעשית שם טעות, נכון?''
אנחנו עוברים את המחלף, עולים על כביש אחר. העצים מסביב מתחילים להתמעט, הירוק הופך לצהוב מלוכלך.
''פעם באלף שנים, אחי.'' הידיים שלו מתופפות על ההגה.
אני מסתכל על החלון, רואה את עצמי בדיסולב על הנוף שמתרוצץ, רואה את החתך, מהאוזן שלי עד לסנטר. כמעט מקיא.
הוא מוריד את המשקפיים, מביט אחורה בפרצוף בלי העיניים שלו, חורים שחורים בלי סוף.
''אתה יודע מה אומרים שם?'' הוא מצביע למעלה וקדימה, ''שהדבר היחיד שיכול לשנות דברים זה הראנדום. המקריות, זה האל הכי חזק, אומרים...'' הוא מניף יד, ''אז אומרים. זייני מוח כולם, נשבע לך, כמו בני אדם.''
הגרון הפעור, העיניים השבורות שלה.
אני נשען אחורה, מניח את הראש אחורה. מסביב הכול הופך להיות חול צהוב, של דיונות וחוף ים.
''לאיפה אתה לוקח אותי?'' אני שואל, הוא לא עונה.
יורדים למחלף ושלט ירוק של מע''צ מיטשטש בצד. טרטרוס.
''החדשות הטובות הן שהיא מחכה לך שם.'' הוא אומר לבסוף.
אני מביט בו, הוא כבר כמעט לא נוגע בהגה.
''החדשות הרעות הן שאין לזה הרבה משמעות.''
אני בולע את הרוק שלי, בטעם חלודה, ''יש לך אולי סוכריית מנטה?''
הוא מחייך אל ההגה.
נצח.
רגע אחד בשירותים לפני שאני נכנס. רוחץ את הידיים בכיור, עדיין רועדות. כל כך הרבה זמן עבר ופתאום כל דקה חשובה, כל שנייה שהם עדיין חיים. מסתכל במראה שמזמזמת עם הבאסים שדופקים לפי הקצב דרך הקירות, השיר מתחלף אבל הבאסים ממשיכים לדפוק.
מסתכל על הצלקת במראה, כאילו אפשר לפתוח את הריצ'רץ' לכל האורך, לפשוט את הפנים. מגחך, העיניים, חלונות לנשמה, והגיחוך חוזר אליי בתור הד מתכתי. אני מרכיב את המשקפיים, מחביא את החורים. אני שם סוכריית מנטה בפה ויוצא אליו. הוא עומד מולי, קפוא, מביט בי ובסמי, עליה אני עדיין לא מסתכל, מנסה להיזכר איך זה היה כשהייתי במקומו. לא מצליח.
מחייך אליו, ''מנטה?'' אני שואל.
''לא אוהב.'' הוא עונה.
''תן לזה זמן.'' אני מוצץ וחושב על הזמן, על ערימות אינסופיות של זמן.
|
|
|
|
|
ללא תשמיש (חדש)
HA1602 יום שלישי, 12/04/2005, שעה 0:49
הרב המקובל יוסף לוריא קם משנתו הקצרה בחצות הליל, כהרגלו מדי לילה. הייתה זאת שעת התיקון המתאימות לתפילה ותחנונים היוצאים ישר מן הלב, שעת כושר לפתוח צוהר לאורו, יתברך, ולהשפיע את השפע האלוהי על עולם החומר והמעשה.
לא עבור עצמו עשה. במהלך היום פקדו את ביתו הצנוע בצפת נשים לעשרות והתחננו שיתפלל עבורם למען יצליחו להתעבר. אומרים שחולל ניסים ממש, אך הוא עצמו בשיטתו ובצניעותו חזר וטען, שגם אם הצליח להועיל במשהו, לא היה אלא כלי בידי הקב''ה ולא היה מוכן לקבל לא כסף ולא מתנה מבאי ביתו ורק הפציר בהם לתרום לצדקה, שנאמר- 'צדקה תציל ממוות' והרי עקרות יש בה מן המוות.
כשהתלבש בזריזות אך בשקט, התבונן בבת זוגתו, אותה נשא לאישה לפני כשלש שנים. ''הינך יפה רעיתי...''-חשב לעצמו אך מייד הוטרד, כמדי לילה, מחוש התשמיש (כינוי לחוש המישוש הנהוג בספרות חז''ל) הבזוי העורב לאהבתו הטהורה, כאילו השטן בכבודו ובעצמו מתקין אותו כמלכודת.
זאת ועוד- בסתר ליבו גם ידע, כי נגזר עליו, שכל עוד לא ילמד לבוא בקרבה נקי מיצר התשמיש, לא תזכה רעייתו בפרי בתן. עם זולתו, לא החמיר והיה מתפלל גם עבור כופרים, כאילו היו צדיקים גמורים, אך לגבי עצמו ידע שעננת התשמיש ניצבת בדרכו לממש את זוגיותו ברוחניות גמורה.
הוא פסע אל המטבח, להכין לעצמו משקה חם, ואז שמע נקישות חלשות בדלת. הרבי רגיל היה שתלמידיו היו מצטרפים אליו לתיקון חצות, אך כיוון שהפעם לא קבע עם איש מהם מראש, הבין, כשראה את אלכס, שתלמידו חייב לחלוק עימו דבר מה בדחיפות.
אלכס היה גאון מחשבים. מגיל קטן חי יותר בעולם הווירטואלי מאשר בעולם האמיתי. תחילה היה חילוני גמור עד שמצא קו מחבר בין פקודות המחשב לבין מילות התפילה: ביסוד שני העולמות- עולם האמונה והעולם התוכנה, ניצבת המילה, ככוח היוצר והמניע. מכאן מצא את דרכו לצפת. הוא התקבל לאחת הישיבות של החוזרים בתשובה בעיר וחילק את זמנו בין שתי אהבותיו- המחשב והתורה, ובמיוחד חיפש את החיבור בניהם.
בישיבה נתקל בחשדנות יחסית: מוריו, שהרגישו בטוחים יותר עם המישוש של הספר הכבד בכריכה הקשה, חשו מאוימים במקצת עי מסתורי המחשב והיו אף שהחשידוהו בעבודה זרה, אך לאלכס הייתה תובנה עמוקה משלו שראתה את המחשב כ'בריאה בצלמו- יתברך', והוא ישב שעות בחדרו מוקף בספרי תלמוד ולצידם הלפטופ שהביא עימו, כשווה בין שווים.
הרב יוסף היה איש סובלני, למרות המוניטין שרכש לו, בגילו הצעיר, בעולם התורה והקבלה, היה חסר התנשאות כלשהי כלפי הבריאות ולא נמהר לשפוט. אלכס ראה בו משענת בצעדיו הראשונים בעולמו החדש ולעיתים קרובות היה פוקד אותו לשיחות נפש, קבלה ומחשב במהלך הלילות, וגם יוסף, מצידו, חיבב את בן שיחו ושיתף אותו בעולמו.
-רבי- אמר אלכס, תוך פתיחת הלפטופ- יצרתי תוכנה המאפשרת התייחדות ברמת ספירת הדעת ומתקנת חטא קדמון- התייחדות טהורה, ללא תשמיש. הוא הושיט לרבי מקבעת קטנה ממנה יצא כבל שהתחבר לכניסת ה-USB במחשבו הנישא.
שעה ארוכה התבונן יוסף בעיני חברו ואז, בלי לאמור דבר, חבש את המקבעת. התיישב בנוח על כורסתו עצם את עיניו והמתין להפעלה.
-לדרך חדשה אני יוצא- חשב ושפתיו לחשו תפילה...
-יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהיי אבותנו, שתוליכנו לשלום, ותדריכנו לשלום ותגיענו למחוז חפצנו...- אז שם לב שאינו נשען עוד על כורסא וגופו כאילו מרחף בחלל החדר. גופו היה הערום אך להפתעתו לא חש בושה, ורק היה מוטרד מעט מחוסר השליטה באיבריו.
-המבט שולט- נשמע קול באוזניו. הוא הביט בידו הימנית, וכאילו ציווה בדעתו להרימה במתינות. היד שטה למעלה בתנועה חלקה. הוא המשיך להניע את איבריו כמו אסטרונאוט הלומד להסתגל לחוסר משקל, תוך שהוא מתמלא באווירות הקדושה של העדר התשמיש.
פתאום הבחין שאשתו נמצאת בקרבתו. לפני כן, מעולם לא ראה אותה ערומה ממש, כיוון שגם במצוות פרו ורבו נהג צניעות. עכשיו נגלתה אליו במלא הדרה ועצמתה. תחילה ריחפו זה לצד זה נהנים מתחושת שחרורם, משכללים את שליטתם בבבואת גופם, לומדים איש את רעהו בפשטותם.
אחר כך, מבטיהם קרבו את גופם חסר המשקל זה לזו, עד שהיו באותו מקום ממש והתמזגו כאילו היו האדם הראשון. אז נעלם גם המראה והם עלו במעלות קדושה... והגיעו למחוז חפצם כאיש אחד.
כשהתעורר לפנות בוקר בכורסתו, וידא תחילה שמלבושיו עימו, אחר כך השגיח באשתו שישנה עדיין שנת ישרים במיטתם, הביט מסביב בתרו אחר אלכס, אך הוא לא היה בסביבתו וכך גם מחשבו.
ודאי חלמתי- חשב- אבל זה החלום- אמיתי היה. כעבור שבוע, בשרה לו אשתו שהתעברה..
|
|
|
|
|
לגעת בשמיים (חדש)
Robin יום שלישי, 12/04/2005, שעה 15:16
צעד אחרי צעד, עיניי נעוצות באדמה. העיקר להמשיך ללכת, לא למעוד. לא ליפול. לא לנסות להתרומם, ביודעך שהנה, עוד רגע קט ויכולת לעזוב את האדמה ולנסוק אל על.
פעם יכולתי לגעת בשמיים.
זה היה מזמן, לפני שכולם עזבו. זאוס והרה עוד שלטו בממלכות השמיים והארץ, בני האדם עדיין האמינו בנו וחשבו שהאלים מניעים את העולם. אולי באמת הנענו אותו אז, אני לא יודע. אז הייתי האל הפזיז מכולם. שליח האלים קל הרגליים והכנף, נושא בשורות בכל רחבי הארץ ומתעופף בשמיים כאילו אין מחר. במבט לאחור אני מבין שבאמת הייתי מאושר, אז.
היו לי סנדלים מכונפים, אז כששכנו על האולימפוס. הייתי עף בכל רחבי המדינה וממלא שליחויות שונות ומשונות. כבר אז הייתי הפראייר של כולם. לפחות זה לא השתנה.
''הרמס, לך תביא לי קצת אמברוזיה, המקרר שלי ריק,'' או,
''הרמס, לך תודיע לאתנה שהמסיבה היום בערב התבטלה.'' ועוד שליחויות חסרות ערך.
אני הייתי עושה בשמחה את כל מה שאמרו לי. ניצלתי כל תירוץ כדי להתרומם עוד קצת, מעל כולם. כדי לעוף ברוח הקלילה ולשחק עם העננים. לא שמתי לב שבכך אני מפריד את עצמי מעל כולם. הייתי מרוצה – רק אני והשמיים.
זה מוזר, לא? פעם כל מה שרציתי הייתה הבדידות, ועכשיו יש לי ממנה עד בלי די. פעם השמיים היו עבורי בית, מקום אהוב ומוכר. לא הקדשתי להם יותר מחשבה מאשר לכנפיים המעטרות את סנדליי. היום אני מרים את ידי ומנסה לאחוז בקרן שמש תועה, מנסה לתפוס ענן בודד. אבל הכל רק אשליה, ואני נותר עם יד ריקה ולב דואב, והשמיים רחוקים ממני כאילו מעולם לא היו שלי.
יכולתי לבחור אחרת, אתם יודעים. באותו יום, כשהאלים החליטו לעזוב תחת מעטה של גשם וברקים, יכולתי לסרב לזאוס.
''הרמס, אתה תישאר לשמור על בני האדם. אל תבוא איתנו.''
''אבל, זאוס, אדוני...'' התווכחתי, מנסה לגבור על קולות הסערה.
''שום אבל. מישהו מוכרח להישאר. אנחנו לא יכולים לנטוש את האנושות לגמרי.''
''שמישהו אחר יישאר.'' ידעתי שההתנגדות שלי חסרת תועלת. ''למה דווקא אני?''
הוא נעץ בי מבט זועם. ''תפסיק להתווכח ופשוט תישאר. ככה עדיף, גם לך וגם לנו. וגם לבני האדם.''
''אבל...''
''הרמס, אתה לא רוצה שאני אתרגז, נכון?''
''טוב, אני אשאר.'' הוא חייך. ''אבל שיהיה לך ברור שזה זמני, רק עד שתחזרו. אני לא מתכוון להישאר איתם לנצח.'' הייתי טיפש. נכנעתי מהר מדי. אבל תמיד היתה לי חולשה לבני האדם. ידעתם שהם אפילו קראו כוכב על שמי? אי אפשר שלא לפתח חיבה ליצורים האלה.
''אל תדאג, אל תדאג,'' הוא צחק אלי, נמנע מלהביט בעיניי. ''לא הייתי עושה לך דבר כזה.'' ופנה אל המערבולת המובילה אל האין. פניתי לאחור כשדמותו החלה להיטשטש. דבר אחד טוב יצא מזה - האולימפוס היה שלי, כולו!
''הרמס,'' הוא קרא מבעד למערבולת. ''אסור לבני האדם לדעת שאתה נשארת.'' לא הבנתי למה הוא רומז. ''אסור להם לדעת שלא נטשנו אותם לחלוטין.'' ברור שאסור להם לדעת. זו היתה התוכנית. אחרת מה הטעם? ''הרמס, אני לוקח את כנפייך ואת המטה. אתה מוכרח להיראות כאחד האדם.'' רגע, הכנפיים שלי... הכנפיים שלי. רצתי אל המערבולת.
''חכה,'' התחננתי אליו, הגשם מכה בפני. ''זאוס, לא, אל תלך, מה זאת אומרת לקחת לי את הכנפיים? אני...''
''מצטער הרמס,'' הוא חייך. ''אתה חייב להבין שאין שום ברירה אחרת. באמת חבל.'' והוא נעלם אל הכאוס. המערבולת נסגרה.
המצב היה אמור להיות זמני בלבד. זאוס רצה שבני האדם יבינו את טעותם ויתחננו אליו שיחזור, וכך יצרו אותו ואת שאר האלים מחדש מתוך הכלום. זאוס הוא טיפש ארור. בני האדם לעולם לא התנהגו כפי שציפינו מהם. הם ננטשו על ידי האלים ובתמורה נטשו אותנו לנצח. הם לא שכחו מאיתנו, כמובן, אבל מכוחות הפועלים בחייהם הפכנו לאגדות וסיפורים ותו לא. הם המשיכו להתקדם בחייהם, וזאוס וכל השאר נעלמו אל האין ולא שבו ממנו יותר.
אולי הוא בעצם ידע בדיוק מה הוא עושה, זאוס הזקן.
אפשר לומר שכל אחד מצא את מקומו בתבנית של העולם. חוץ ממני. אני נשארתי בודד. אותם בני אדם כבר לא הכירו בי, ואני יכול להלך ביניהם כמו צל מבלי שירגישו יותר ממשב רוח קריר ודקירת געגועים קטנה.
בהתחלה לא האמנתי למה שהתרחש מול עיניי. הייתי כל כך בטוח שהכל ישוב על מקומו בשלום, שיוחזרו לי הסנדלים המכונפים ושהשמיים ישובו להיות שלי. ממרום האולימפוס צפיתי בבני האדם עושים את הלא-ייאמן ומפתחים לעצמם עולם משלהם, עולם שבו לאלים אין מקום.
הייתי יושב ליד המקום בו נסגרה המערבולת לפני שהכל נגמר, ומחכה. נמנעתי מלחשוב על תעופה באותם ימים של ציפייה, כשההבנה מחלחלת בי אט אט – הם לא יחזרו. לא עיכלתי את זה. לא רציתי לעכל את זה. ההבנה הכתה בי יום אחד בהיר, כשקמתי בבוקר לאחר חלום על ימים עברו ופרשתי את ידי לצדדים, מנסה לנסוק מעלה, לעבר העננים...
נפילה מן האולימפוס אינה עניין נעים. התרסקתי על האדמה, פניי מתמלאים בבוץ ובעפר וגופי שותת דם. הנפילה היתה מכאיבה וניפצה בבת אחת את אשליותיי. באין כנפיים, אל האולימפוס לא יכולתי לחזור. מדמם ומיואש, בגדיי קרועים ולבי שבור, התחלתי את מסעי על פני האדמה.
מאז אני נודד. עברתי על פני חורבות ומגדלים. על פני טירות וכנסיות ומנזרים. היום אני עובר ליד בניינים גבוהי קומה ובתוך סמטאות חשוכות. פעם הייתי זה שמוביל את המתים אל עולמם. היחיד שמשתנה בסביבה מתה וקפואה. היום אני חולף בעולם וצופה בו משתנה סביבי, ורק אני לא משתנה. רק אני קפוא במקום. אין לי ממש מה לעשות בקשר לזה. נותרתי בלי כלום, רק עם חיי אלמוות וזיכרון של זמנים אחרים. אני רק ממשיך ללכת וללכת, גורר את רגליי בכבדות על האדמה וחולם, מקווה... לגעת שוב בשמיים.
|
|
|
|
|
ההיסטוריה שייכת למנצחים (חדש)
עוג-מלך-הבשן יום שלישי, 12/04/2005, שעה 16:12
מסעו של אהוד על-פני העידנים, החל באינטרנט, בשוטטות שהובילה אותו לחדר-צ'ט של דתות ואמונות. שם שוחח באריכות עם בן-שיח אלמוני. השעה הייתה מאוחרת, והשיחה נעה לאיטה להתרפקות על מחוזות הדמיון...
אהוד26: ... אתה יודע מה הכי חסר ביהדות?
עוג-מלך-הבשן: מה שמורידים בגיל שמונה ימים?! :-)
אהוד26: אולי לך! מה שחסר זה שאין מיתולוגיה.
עוג-מלך-הבשן: בוודאי שיש.
אהוד26: תפסיק לבלבל במוח. מה יש?! כמה נחשים ותפוח?! אני מדבר על מיתולוגיה אמיתית. עם אלים שיושבים על האולימפוס או בוואלהלה ומשתעשעים בגורל האדם והעולם, או גיבורים שנלחמים במפלצות וזוכים בסוף בחורה. מכשפות, מדוזות, טיטנים, לפרקונים, ג'ינים. אלה סיפורים, שכשאתה ילד, אתה לא מוריד את הספר מהיד. מה יש לנו?! ספר של 1500 עמוד, בשפת טיכו, ואיזו קלפטה מתוסכלת, שצריכה לצרוח עליך בכתה, בכדי שבכלל תהפוך דף?! תעשה לי טובה!
עוג-מלך-הבשן: עצוב כמה מעט שאתה יודע.
אהוד26: עצוב, עצוב, אבל כל מילה באבן חצוב!
לוציפר7000פלוס: אהלן! יש פה אולי בתולה נאה שרוצה לצ'טצ'ט אחד על אחת???...
עוג-מלך-הבשן: עצוב שלא מכירים את הצד הזה ביהדות. אני לא מאשים אותך. ההיסטוריה הרי נכתבת בידי המנצחים!
אהוד26: ההיסטוריה? מה קשר שמיטה להר אולימפוס?!
עוג-מלך-הבשן: יש קשר הדוק. אבל יותר מזה לא אוכל להוסיף. עניין של לויאליות.
לוציפר7000פלוס: ...או איזו חסידה עם תסביך-אדיפוס, שרוצה להשתטח לי על המצבה ולהתפלל לאריכות… ימים?!
אהוד26: מה?? לא מבין על מה אתה מדבר!! תראה, זה פשוט - יש ביהדות מיתולוגיה כמו שתיארתי? כן או לא?
עוג-מלך-הבשן: יש.
אהוד26: אתה מחנטרש!
לוציפר7000פלוס: לא רוצה להידחף לכם לשיחה, אבל אהוד26 חמוד, מתחשק לך להכיר קצת יותר את המיתולוגיה היהודית?
אהוד26: נגיד.
עוג-מלך-הבשן: לוציפר, אל תתערב! זה לא נוגע לך.
לוציפר7000פלוס: עוגי, זה פורום חופשי. לא נאה לך, תתחפף! אהוד, כנס לכאן…
על המסך הופיע קישור לאתר אחר, בוהק בכחול. אהוד הביט משתומם בכתובת החדשה, שהורכבה מאוסף מוזר של סימנים.
עוג-מלך-הבשן: אני לא הייתי לוחץ על זה!
אהוד כן.
המסך החשיך.
בתחילה לא ארע דבר. לבסוף הופיעה במרכז המסך שורה, בכתב פשוט.
מה שימך?
אהוד גיחך בביטול, אחר הקליד את שמו.
מה שם אמך?
''מה הקשקוש הזה?!''. זה באמת נראה לו כמו בזבוז של זמן, אבל הסקרנות לגלות מה עמד מאחורי המהתלה, הניעה אותו לבסוף הקליד שוב את התשובה.
שוב כבה המסך וכעבור מספר רגעים הופיעה שורה נוספת:
אהוד בן רבקה, למשפחת בר-גיורא, בקשתך נקלטה.
הוא הביט בתימהון בהודעה, כשלפתע נעלמה והמחשב שב למסך הפורום.
המקום היה ריק. כנראה שעוג-מלך-הבשן התייאש ונטש.
אהוד כיבה את המחשב והלך לישון.
במרוצת הימים הבאים, שכח אהוד מביקורו באתר. ואז, כעבור כשבוע, בעת שמיהר למכולת בשעת ערב, ארע הדבר. הוא יצא מדירתו, נכנס למעלית, לחץ על הכפתור ובעוד הדלתות נסגרות, התמסר לדמותו שבמראה. בין לבין, שקע בהרהורים והחל חולם בהקיץ. לפתע נדרך בבהלה; הרי המעלית הייתה אמורה לעצור זה-מכבר. הוא הביט בחשש בדלתות המתכת ונתן דעתו לתנועת הירידה שנמשכה. אך אז נעצרה התנועה בחטף וכעבור רגע מתוח, נפתחו הדלתות באותו צליל גרירה מוכר ומנחם. אהוד חייך לעצמו בביטול ופסע החוצה, אל חדר הכניסה החשוך.
המקום היה קריר, אפל, ריחני.
זה לא היה חדר המדרגות.
לאור הפלורוסנט, הבוהק מאחוריו, הוא הביט במעיו של יער אפל ובאדמתו מכוסת השלכת, ואז קונוס האור הלך וצר. לפתע צנחה ההבנה, ואהוד התנער וזינק לאחור, אך הדלתות כבר סיימו להיסגר ונעלמו. במקומן, פגשו ידיו בגזעו המחוספס של עץ רחב.
הוא קפא. המחשבות קרעו במוחו המתערפל, מסומם מתחושת בלבול דמוית חלום.
משהו זז בצללים.
הוא נפנה בבהלה. ''מי שם?'', קרא אל עבר החשכה חורשת הרעות.
''ידיד'', נישאה התשובה. ''קרא לי... קרא לי עוג''.
''מה?!… מה אתה רוצה? איפה אני?''
''לארח לך חברה'', השיב הקול. ''ואתה נמצא ביער, בקרבת העיירה טיישניץ''
''טיישנ… מה לעזאזל?! איפה אתה?! צא החוצה שאראה...''
''תראה'', קטע אותו הקול, ''זמננו קצר...אנחנו לא לבד ביער ומוטב שלא נתעכב. עכשיו זה לא הזמן להסברים מפורטים, אבל אתה כאן מסיבה מסוימת. אתה צריך להיווכח במשהו ורק אז תוכל לעזוב. עכשיו, עקוב אחר קולי. מהר''.
הוא שמע את הדמות צועדת, מתרחקת, ובתחילה נותר על מקומו. לפתע נחרד מהאפשרות שייוותר בגפו, כלוא בתוך הסיוט המוזר, וכך החל משרך רגליו בעקבותיה, כסהרורי. לבסוף החיש צעדיו על מנת להדביק את הקצב. הם חלפו בינות לעצים העתיקים, פסיעתם מהירה. מפעם לפעם כשל אהוד במהמורות ועל מכשולים בלתי-נראים, ולפרקים נעצר ותהה, האם לא מוטב לעמוד ולהמתין - ליקיצה, לתשובה, למשהו. אחר הזדרז וצמצם את הפער.
לבסוף, נעצר אהוד למול חורבותיו של מבנה עתיק; שברי קירות ושיירי אבן, שנותרו פזורים על אדמת היער וכוסו צמחיה וירוקת בת מאות. רק שער הכניסה, נטול הקירות, נותר שלם ומיותם , כגלעד מט לפול.
''מעבר לכאן, אתה ממשיך לבד'', הורהו הקול.
''מה המקום הזה?''.
''מקדש. עתיק כזמן עצמו''.
''מקדש?! למי?''.
''לאלה שאיננו נוקבים בשמם''.
''האם אני חולם את זה?''.
''לא''.
''למה אתה לא נכנס?'', שאל אהוד, ''מה יש שם?''.
''האמן לי - מוטב שלא תיראה שם בחברתי. עכשיו מהר. זמננו אוזל''.
''איך יתכן שזה קורה... אני בוודאי הוזה, או ש...''.
''אין לנו זמן לזה עכשיו'', דחקו הקול. ''פשוט כנס. אחרי זה... אתה כבר תאמין''.
XXX
מקץ שעה, שב אהוד ובקע מבין עמודי השער, שיערו סתור ועיניו קרועות באימה. הוא כשל לאדמה, מתנשף. מסביב נשמעו שריקות הולכות וקרבות, משק כנפיים ורעש של ענפים נחבטים ומתעקמים.
''ריבונו של עולם. כמעט ואיבדתי תקווה'', אמר בן-הלוויה, קולו בהול. ''עכשיו הזמן למהר - נותרו לנו רגעים בודדים''.
אהוד הרים ראשו בלאות. בהדרגה שב לעשתונותיו. לפתע הבחין בקולות. ''מה הרעש הזה?'', נחרד.
''אלה הם בניה של זו אשר פגשת. האם תמהר עתה?!''
נסער, אהוד אסף עצמו חזרה על רגליו.
''ועכשיו, רוץ אחרי''.
האימה העניקה לאהוד פרץ של כוח נוסף והוא חש להדביק את הצעדים המתרחקים, נשימתו קטועה. אלוהים אדירים, המראות בהם צפה. שאון הצווחות הלך וגבר;העוצמה שבה רודפיו שברו והרסו בשעטתם, הייתה מטריפת דעת.
עוד ועוד נמשכה מנוסתם, ומאחוריהם סגרו עליהם הקולות. והנה – כברת דרך מלפנים, נגלה המראה; שער של אור יוקד ונכסף. הצווחות מעוררות הפלצות כבר עמדו מעליהם, רעש הריסוק מחריש אוזניים. במאמץ אחרון, פרץ אהוד קדימה והצליח להגיע למעלית בזמן. משנכנס, החלו הדלתות נסגרות; האם תמיד נעו באיטיות מורטת-עצבים שכזו? מאוחר מדי. לתוך קונוס האור פרצו ראשוני הלילין, מכים בכנפיהם ופני השד שלהם מעוותים בשנאה יוקדת. החלוצים שבהם שעטו לעברו, טלפיהם נשלחים לעצור בעד הדלתות הנסגרות ולקרוע בבשרו. לפתע משהו הסתער לעברם מבין הצללים, גורף אותם הצידה בעוז תנופתו הכבירה. אהוד הספיק להעיף מבט חטוף במושיעו, בתנועתו הבוהקת ובכנפיו הצחורות, ואז נסגרו הדלתות והמעלית החלה מטפסת.
הוא הצטנף בפינה וקרס, ממרר בבכי, מבטו נעוץ בחלחלה בדלתות – כווילונות הכלוב, בו שרעו הגרועים שבפחדים. הוא ביקש לקרוע את המראות מזיכרונו, לדמיין שדבר מכל זה לא התרחש, אך גופו הלאה והשרוט דרש אחרת.
מדוע זה קורה לו?
שעה ארוכה נסקה המעלית. אהוד חש חנוק, חושש לקוות כי הדלתות תשובנה ותפתחנה אל חדר המדרגות, חזרה אל ביתו - אם עדיין הייתה לכך כל משמעות, עתה, כשחש זר אף לעצמו.
ואז נעצרה המעלית, בחריקה מבשרת רעות, והדלתות נפערו אל יום-הדין.
שמי כבשן בגווני ארגמן והשמש בוערת בלהבותיה שלה. הוא ניצב על צוק, משקיף על מכתש אדיר, נטול-סוף, כפצע מוות שנפער בגופו של העולם. הלהט הכה בפניו, כנשיפת ייאוש אחרונה שעלתה מהאדמה, שנבקעה ודיממה אגמי לבה מעורקים פועמים וערוצי גופרית כורידים, מעלי צחנת מוות. מצבות אדירות לעידנים נשכחים, עמדו נטושות, בינות למראות התופת – הררי הפלדה, מעשי אדם, שהחלידו ונמקו לתוך האדמה המתהפכת ובולעת כל. הקרקע רעדה ונהמה עמוקה עלתה ממנה, כתרועת קרב המבשרת את הופעת היצורים האדירים שבקעו מקרביה. יצירי אש ואימה, הוד והדר. עטורי להבות שחורות וגיצי חשמל המתנפצים באור מסמא. יצורי בראשית, ואלה שקדמו לה. היה זה צבא נשותיו הדחויות של העולם - רהב אדירת המלתעות והלוויתן, שזוגתו נקטלה בידי הלוחם המדברי העתיק - אותו לוחם שכבש את העולם עם גדודי מלאכיו ואז עלה לכס-המלכות; תיאמת, היא תהומות, שגורשה ונדחקה אל בארות השכחה בתחתית העולם; הרפאים והאימים שנושלו מהארץ לטובת בניו המועדפים של יושב-הכס; התנינים האדירים ששטו בתוהו בתחילה, ועליהם, רכובות עתה האלות, האשרה ואחיותיה, אותן רמס האל הזכר תחת רגליו, בתחילת העיתים, והנה שבו לתבוע את חרפתן. עמן בקעו גדודי השדים והענקים, אשר התנערו וקמו ממדורי ארץ-נשיה. סביב כל אלה, כנחיל אור מתעקל ועוטף, עלתה עמם שרת מלחמתם - השכינה – אותה אישה שזנתה ואז נזנחה על-ידי אהובה-מולידה שבמרומים, ובלהבות השאול, בערה בה חמת-נקמתה להשחית.
מולם, מרחפים בשמי החורבן, עמדו גדודי האל. ערב-רב של מלאכים; יושבי שרת, כרובים ושרפים, שריונם נוצץ בשמש הנבקעת ואוחזים בידיהם חצוצרות ענק, שנשיפתם קרעה את השחקים וחרכה את האדמה. קץ העולם - מנובא ובלתי-נמנע משחר הזמן. תוצר תאוות ההגמוניה של ריבון-העולמים, שכה התהווה להיות אחד ויחיד, עד שהסיר מהעולם את כלל הכוחות הנשיים שפעלו בו, נושאות הפריון והתזונה, ודחקן אל כלא האבדון. אז נטל עליו את מלאכתן – הפריית הארץ. מראש ידע שלא יצלח בכך לנצח, חוזה מבראשית את תבוסתו שלו, את הפיכת הארץ, ברבות העידנים, למדבר-ציה, אבל בינתיים - הו, בינתיים – מתענג על בלעדיותו.
היה זה העולם, על ערש-דווי, שפנה בתחינתו אל האלות הנשכחות והעלן מקרבו.
בשל הזוועה ויראת-הקודש שאחזוהו, אהוד כלל לא הבחין בדמות, שעמדה מרחק-מה לצדו וצפתה, כמותו, בכוחות הנערכים על שדה הקרב. עתה נפנו להביט האחד בשנייה ואהוד שב ונפל תחת קסמה המצמת של בעלת הרעמה. שערה מלחש ונע, כלהבות שחורות, ועיניה כצמד צפעונים המבקשים להכישו, ברעל משתק ומתוק להטריף, כך עמדו הוא ולילית.
לפתע פתחה את פיה, וקולה, שהיה כלחישה, הרעיד את האוויר.
''אני זוכרת אותך'', אמרה. ''לפני עידנים. במעבה היער''. היא הביטה בו בלעג. ''היכן המושיע שלך כעת?''.
היא החלה צועדת לעברו ואז נעצרה, מביטה מעל לראשו. משהו עמד מאחוריו, מצל עליו.
''אתה!'', היא שאגה, עד שאהוד כרע ברך ואטם אוזניו. ''התעז לעמוד מולי ביום הזה?'' תבעה בחמה ושערה החל רוחש בעוצמה. גיצים של אש כחולה ומבשרת רעות ניתרו מגופה. לפתע חש אהוד שעוטפים אותו, כתינוק ברחם אימו; דבר-מה שתחושתו נעימה ועדינה כמגע נוצה, אך עז ויציב כפלדה, סגר עליו וסוכך. ההיו אלה כנפיים?
אך זעקתה של לילית עדיין נשמעה, עמומה ומרוחקת, רווית זעם. הוא חש את מגנו מצטנף בכאב, עת הוכה, וריח חרוך עלה באפו. אז נעלם הכל בחשכה.
הוא שב ומצא עצמו במעלית. הדלתות נפתחו, והוא פרץ מתוכה אל חדר המדרגות.
בחוסר-אמון הסתובב והביט בדלתות הנסגרות. אחר, רועד, התנדנד אל עבר המדרגות וצנח עליהן. הוא הליט פניו בידיו, אך המראות חרכו מאחורי כפותיו ועפעפיו, כצלקות על אישוניו.
תם מסעו.
|
|
|
|
|
שיר אהובת הספן (חדש)
הגמדה מארצות המזרח יום חמישי, 14/04/2005, שעה 1:02
הזרים באו ממרחק. לא ידענו בדיוק מהיכן כיוון שמעולם לא פגשנו אנשים כמותם. בני הכפר הביטו בהם בעיניים רחבות, כאילו חזו באלים מהלכים על פני האדמה.
הם הגיעו אל העמק שלנו כמעט ללא כל משא: לא למכור, לא להחליף ולא לקנות. חוקרים, הגדירו את עצמם. מטיילים. מגלי ארצות. הם היו יפים כל כך, חסונים ושזופים מהשמש, לבושים בלבן. המקום ממנו הגיעו נותר לא ברור. בכל פעם שנשאל מישהו מהם על כך, היה מתחמק ומנפנף בידו בכיוון הכללי של המערב. אך במערב היתה רק השממה, ואיש לא חי בה. ומעבר לשממה היה רק הים הגדול.
בלילה הגעתי לאוהלו של המנהיג. לא היה זה דבר מקובל בחברתנו – שאישה צעירה ולא נשואה תבקר באוהלו של גבר זר לבדה. אך הייתי סקרנית – וגם, אני מודה בכך, חששתי לכפריים. פחדתי מאותם זרים מסתוריים. לפני שנים ארוכות הגיעה אישה זרה ומסתורית אל הכפר, והיא הורידה גשם על העמק כשיבשה האדמה וביקשה את השמש לזרוח בחורפים. גם אז, מול סבתי, כרעו הכפריים ברך כמו היתה אלה. הם היו ונותרו תמימים, פתיים, וקל היה לקנות את אהבתם.
מנהיג הזרים קיבל אותי בברכה. אנשיו סיפרו לו אודותיי, והוא חלק לי כבוד רב, מסוקרן ומוקסם מכשרוני שאנשי הכפר תיארו בהפרזה רבה כל כך. שבוע לאחר מכן, כשהתרחקנו לראשונה מהכפר על סוסו, עוד נלחשו שמועות בין רחובות הכפר, ונשים הביטו אחרי בעיניים מוצרות, תוהות האם כשפתי את הגבר הנאה בקסמיי. דיבורים אלו היו מגוחכים. לא היתה לי כל השפעה על נפש האדם. לו היתה לי, לא הייתי נותנת לדברים שיגיעו לידי כך. גם אני הייתי פתיה.
הוא לקח אותי באותו לילה אל ההר האחרון שלפני ארצות השממה. הבטנו יחדיו במדרוני העשב הבלתי-נגמרים. רגליי היחפות הברישו את האדמה החמה, וידו שיחקה בשערי. נרתעתי ממנו, והוא חש בכך. ''איני יודעת דבר אודותיך,'' אמרתי. ''מהיכן באת?''
הוא נאנח. ''הביטי למערב,'' ביקש. ''היודעת את מה נמצא מעבר לאותן שממות?''
''הים הגדול.''
''ומעבר לו?''
לא ידעתי לענות.
''במרכז הים הגדול יש ארץ. והיא אדירת מימדים כארצכם, אך העושר בה רב יותר, האביב ארוך יותר, ואנשיה חיים בבנייני אבן ולא בבקתות עץ.''
התקשיתי להאמין לסיפורו. צחקתי לדבריו, והוא חייך כאילו קניתי את ליבו בספקנותי. הרשיתי לו הפעם לגעת בשערי, בפניי, בשפתיי. לפיו היה טעם של מים מלוחים. כשלבסוף נשא אותי מהעמק על סוסו לאחר מספר חודשים והבטיח לי נצח, לא אכפת היה לי עוד לאן יקח אותי כל עוד אהיה איתו. אולי אני הייתי זו שכושפה.
הספינה שחיכתה לנו מעבר לשממה היתה אדירת מימדים, והרוח הניעה את מפרשיה בקלילות. הבטתי מוקסמת בגלי הים שנשאו אותנו הלאה, הרחק מהחוף. הוא שאל אותי שאלות ללא הפסקה, מבקש שאספר לו את כל מה שלא היתה לו השהות ללמוד בעצמו על אנשינו. גם המלחים האחרים נהגו להקשיב לסיפוריי כאשר לא עסקו במלאכותיהם, ועד מהרה הבנתי שאנשים אלו העריכו את הידע יותר מכל. נהניתי לדבר אליהם. בכפרי לא נהגו הגברים לעסוק בחקירה וצבירת ידע, וזה היה עבורי מרתק כמעט כפי שהייתי אני עבורם.
המסע נמשך שלושים ימים, ואני נעשיתי קצרת רוח. בלילות היו פוקדות אותי מחשבות על השיגעון שאחז בי, להצטרף אל האדם יפה התואר הזה ולהניח לו לקחת אותי לארצו, ארץ שהטלתי עתה ספק גדול בקיומה. מעולם לא ביליתי זמן רב כל כך על פני המים, והתחלתי לשכוח את תחושת האדמה תחת רגליי היחפות.
בלילה האחרון למסענו תקפה אותנו הסערה. הוא הזהיר אותי מפניה, מבטיח לי שמדובר באמצעי הגנה ותו לא, מכשול אחרון לפני כניסתנו לארצו, אך פחדיי לא נרגעו. לאחר זמן מה הוא החל להתהלך בחדר, ואני ידעתי שמשהו רע מתרחש – לא כיוון שהכרתי אותו, אלא כיוון שהכרתי את הסימנים שראיתי על פניהם של הזקנים המביטים בסופות הקרבות. סימני הדאגה, אי הוודאות, חוסר האונים אל מול כוחותיו האדירים של הטבע. לבסוף ביקש את סליחתי ועלה למעלה.
אמי לימדה אותי לפני שנים ארוכות להשתמש בכישרון בו ניחנו הנשים במשפחתנו. אזהרה אחת בלבד התלוותה אל השעות הקסומות שהיינו מבלות באחו, ממטירות גשמים בהינף יד, קוראות לרוחות במילה יחידה. לעולם לא להיאבק. לעולם לא לכפות את רצוננו. קריאה לגשם ולרוח היה מעשה מועיל – אך הקו היה דק מאוד בינו לבין מעשה שהיה בגדר שינוי מהלכם הטבעי של הדברים.
הדאגה כרסמה בליבי, מתגברת לבסוף על פחדיי. עליתי לסיפון אחריו, נאחזת במעקה כדי לשמור על שיווי משקלי. הגשם ירד בממטרים עזים והרוח נשבה, מונעת מאנשיו להתיר את חבלי המפרש. הספקתי לראותו מועד ונופל על העץ החלקלק של רצפת הספינה, ולפתע היה מעבר לחרטום, נאבק כדי להיאחז במשהו שימנע ממנו ליפול אל המים הסוערים.
באותו רגע יחיד התכחשתי לאמונותיי ולאזהרות שקיבלתי. הרמתי את ידיי וציוויתי על הסופה לחדול. לא היה די בזה, כמובן – נאלצתי להילחם. נעתי על פני הסיפון, רוקעת ברגליי, מטה את צווארי ומנופפת בזרועותיי בריקוד נחוש ואיתן, משונה למראה. המלחים המעטים שהיו מסוגלים להביט בי בודאי תהו אם השתבשה עלי דעתי. אך לבסוף, לאחר זמן רב מדי, הסערה החלה לשכוך. לא חדלתי לנוע עד שקרני השמש הראשונות הגיחו מבין העננים. הוא תפס אותי כשנפלתי באפיסת כוחות, אוחז בי בכוח בזרועותיו ומאמץ אותי אל ליבו. ''האלים שלחו אותך אליי,'' לחש באוזניי, וקריאות ההידד של המלחים ליוו אותי כשמתוך הגלים הגבוהים נגלתה לבסוף היבשת האחרת. ראייתי היתה מעורפלת כשהבטתי בבנייני השיש המושלמים, המעוטרים, אשר נחו בינות לעצי ענק וכרי הדשא, למפלים ולנהרות, אך ידעתי כבר אז שמצאתי את גן העדן.
למחרת כבר פסענו יחדיו בשביל אל ביתו. לבשתי שמלה לבנה, פרחים עיטרו את שיערי ורגליי, שהיו נתונות בנעליים רכות שנתנו לי בני ארצו, השמיעו טפיפות קלות על דרך האבן. עיניו הביטו בי כאילו לא ראה איש מלבדי, ואני הייתי מאושרת.
ביתו היה בנוי משיש לבן -כמו הארץ כולה, כך היה נדמה – ומעוטר בזהב וכסף. עיניי התרחבו למראה העושר הרב כל כך שהקיף אותו, אך הוא לא ייחס לכך כל חשיבות. נדמה היה שהדבר היחיד שהיה יקר לו באמת היו אדמותיו – שדות זהובים, חורשות בהן צמחו עצי פרי לגבהים אשר לא ידעתי שהיו אפשריים, מישורים על מישורים של פרחים בצבעים יפהפיים – אלו היו חביבים עליו במיוחד, והיינו מבלים שם חלק נכבד משעות האור כשראשו שעון בחיקי.
אך עם הזמן הפך חסר מנוחה והחל להביט לעבר האופק, ואני ידעתי כי נישאתי למלח ועליי לתת לו ללכת. משימתו בקרב בני ארץ זו היתה לחקור, לגלות ארצות אחרות, ולשוב עם מידע שהיה יקר ערך עבור אותם אנשים, אשר העריכו את החוכמה והידע יותר מכל. משימה זו לא הסתיימה בארצי. ''אחזור בקרוב,'' הבטיח בבוקר בו נשק לי ועזב.
הוא נעדר חודשים ארוכים, ואני נעשיתי בודדה, למרות הכבוד הרב שחלקו לי בני ארצו. אך ידעתי שישוב והייתי מסוגלת לשאת זאת.
עם זריחת השמש בחודש השישי להיעדרו הפליגה ספינתו אל החוף. בני ארצו קירבו סירות קטנות אל מעמקי הים עבורו, אך אני לא יכולתי לחכות ורצתי בינות לגלים, שמלתי הלבנה נרטבת כשקרבתי אליו. זעקת האושר קפאה על שפתיי כשסייע לנערה יפהפייה, כהת שיער ובהירת עור, לרדת אל אחת הסירות. ראיתי את הדרך בה הביטה בו, ויותר מכך, ראיתי את הדרך בה הביט בה. סבתי על עקביי וחזרתי כלעומת שבאתי. הוא לא הבחין כלל בהיעדרי. כשבא לחדרי באותו הלילה, הפניתי את גבי אליו. ''היא לא חשובה,'' אמר מיד, קורא אותי כספר פתוח. ''הייתי בודד, ובחרתי בה כיוון שהיא הזכירה לי אותך. לא יכולתי לנטוש אותה שם.'' לא הסתובבתי אליו, ולבסוף הוא נואש ועזב. לחדרה, כך הנחתי, ותהיתי איזו אישה יביא עימו בפעם הבאה, ואת מי תזכיר לו אותה אישה הפעם.
את שמלתי החומה והפשוטה מעולם לא השלכתי, למרות שאז ברור היה לי שלא אזדקק לה יותר. כעת בירכתי על ההחלטה הרגעית לשמור שריד מחיי הקודמים כשלבשתי אותה באישון לילה. כפות רגליי היו שוב יחפות כשירדתי אל החוף ולא השמיעו קול על דרך האבנים. העמסתי את סירת המפרש הקטנה באספקת מזון שתספיק לי למשך חודש, כך שיערתי. לא ידעתי כיצד אמצא את דרכי בים הפתוח, אך סמכתי על יכולתי להשתמש ברוחות כדי שידחפו את סירתי. השמש עלתה מן האופק כשהתחלתי לבסוף להפליג הרחק ממנו, הרחק מארצו, וקרניה הראשונות פגעו במטעי העצים שאהב כל כך. כעס תקף אותי כשהבטתי באותם עצים, והתחלתי לנוע כמעט מבלי להבחין בכך, נחושה להביא חורבן על מטעיו.
הכוח בא בקלות רבה יותר הפעם, בקלות רבה מדי, כמו סכר שנפרץ. מטרים שטפו את הארץ וגלים עזים עלו מתוך הים, מציפים את החורשות, את שדות הזהב, הורסים את שמיכות הפרחים הצבעוניות שכיסו את המישורים. היה בכך סיפוק רב משדמיינתו, וכשהגלים המשיכו לעלות, גואים גבוה יותר ויותר, מציפים את האדמה, לא הבחנתי בכך. התמסרתי לריקוד לחלוטין, הזעם גואה בי, שולי שמלתי מתנופפים באוויר ורגליי היחפות רוקעות על רצפת העץ של הסירה. נקמתי את השפלתי.
חדלתי לנוע רק כששמעתי את קול הצרחות. לרגע מחריד נדמה היה לי שקול אמי הוא הזועק באוזניי, ואני קפאתי בפחד, מנסה להבין למה גרמתי בזעמי. הבטתי בחוף שנטשתי מאחוריי. בני ארצו ניסו לברוח אל הספינות, אך הגלים הדפו אותם לאחור, גבוהים יותר מכל עצי הפרי, מכל בנייני השיש. הגלים התרוממו מעליהם וצנחו כמפולת אבנים, מטביעים כל דבר בטווח ראייתי. הצרחות לא נמשכו זמן רב. איש לא הצליח לצוף מעל פני המים, ומעל הגלים לא ראיתי כל פיסת אדמה, לא את צמרתו של עץ או כיפת עמוד מעוטרת. לא היה דבר מלבד הים.
ואז הגלים שבו. כמובן, גם זה היה דבר שלא עלה בדעתי. גלים הולכים ושבים. והם שבו אליי, ענקיים ואדירים, מתנשאים מעל לראשי. לא קראתי לרוחות שירימו את סירתי. לא זימנתי את הים להגנתי ולא נלחמתי בגלי הענק. עצמתי את עיני ופרשתי את זרועותיי באוויר, מחכה ללא תנועה למים שישטפו אותי.
כששירת הים שאגה באוזני, היתה רק מחשבה אחת בליבי – הקלה על כך שלא נותר איש לספר על עווני, להנציח את מעשיי הנוראים. איש לא יידע - לא כשהריסות הנזק יצופו בעוד חודשים ושנים, ולא בעוד מיליוני שנה כשאגדות יסופרו על שקיעתה של היבשת שבמרכז הים הגדול, שהייתי זו אני אשר שלחה עם שלם למותו במצולות בעבור אהבתו של גבר.
|
|
|
|
|
ראש הפאנקתאון (חדש)
Lester Bangs יום חמישי, 14/04/2005, שעה 8:31
לוס-אנג'לס, פעם ראשונה
את הדרך חזרה מהאולפן עושה ג'וני בוולוו המשפחתית. כבר אתמול בערב הוא התקשר להפקה וביקש שלא ישלחו אליו מונית בבוקר. יש משהו בנהיגה שעוזר לו לסדר את המחשבות. עוד יום של צילומים נמתח מעבר לצפוי. שוב הוא סיפק את הסחורה הקבועה שלו, גלגולי עיניים תכופים, עוויתות פתאומיות, הקול שמדלג בפתאומיות בין לחישה לצרחה לחרחור. זה מה שרוצים ממנו, כבר שלושים שנים, אז הוא נותן להם, שייהנו. בין גימיק לגימיק הוא מנסה לשמר משהו אמיתי, להעביר את הזעם והזוהמה ההם גם כשהוא מדבר על זן אקזוטי של עכבישים בסכנת הכחדה. ברגעים נדירים של כנות הוא יודע שהוא משלה את עצמו.
תל-אביב, נווה שרת
כבר כמה חודשים שואדים לא טורח להגיע לבית-הספר יותר מפעמיים בשבוע. ערמת המכתבים ממשרד המנהל לא ממש מעניינת אותו, גם לא את אמא שלו. מאז ההודעה ההיא על קיצוצים בחברה והבקשה שלא תתייצב לעבודה למחרת בבוקר היא מתקשה לצאת מהמיטה. מודה לאל בחיוך רפה על כל ערב שואדים מחליט לעשות בבית. אלה הימים שבהם צלחות וכוסות נאספות מכל החדרים ונשטפות, תלוליות אבק מטואטאות החוצה, חשבונות נשכחים משולמים. הימים האלה, שפערים הולכים ומתארכים נפערים ביניהם הם מה שמשווה למאורה שלה מראית של בית, לקיום שלה מראית של חיים. בסופו של ערב כזה ואדים נכנס אליה לחדר, מזיע ומותש, מנשק בעדינות את מצחה היבש, מתיישב לידה על המיטה עם ספר וקורא לה פושקין. עד שהיא נרדמת. בבוקר הוא כבר במקום אחר. בכיכר.
תל-אביב, כיכר דיזנגוף
כאן מתנהלים החיים האמיתיים שלו. כאן הוא לומד מחדש להאמין בבני אדם. כאן הוא חולק זוג אוזניות בלוי עם רווית, שומע בפעם הראשונה את המוזיקה, את הזעם והזוהמה, את הייאוש, ולא פחות ממנו את התקווה. במשך היום הם מגיעים והולכים, יש מי שממהר לארוחה משפחתית ויש מי שמחפש מקום לישון בו באותו לילה, אבל כאן, ברגעים המשותפים שלהם כולם שווים. תמיד יימצא מי שיחלוק סיגריות, מי שיביא בקבוק וודקה, לפעמים, בעיקר לקראת החגים, אפילו ויסקי. יש ימים שבהם רווית נשארת איתו לאורך כל הערב, לבד הם מתגנבים לחצר המוזנחת שליד הקולנוע, מחליפים את האוזניות ברמקולים ישנים מהמחשב של אמו ולצלילי המוזיקה מרשים לעצמם. בערבים אחרים הוא נכנס לחצר לבד, נצמד לקיר ומוציא מהתיק את המחשב. הרשת האלחוטית של בית הקפה זולגת אליו, אורח לא רצוי ולא מתוכנן. לאור פנסי הרחוב הוא קורא, אתרים, קבוצות דיון, חדרי צ'ט, שיתוף קבצים. לאט לאט הכל מתחבר, משהו עומד לקרות. כשהוא מגיע עם שני כרטיסי טיסה היא אפילו לא שואלת אותו מאיפה הכסף.
לונדון, סט. מרטינ'ס קולג'
ג'ארוויס מסתכל על השעון שבקדמת האולם בפעם העשירית, רבע שעה מתחילת ההרצאה. בזמן שהשקופיות מנסות להמחיש את המלים הוא נאלץ להודות שאין לו מושג מה קורה בשיעור. מילה אחת מיותמת כתובה באמצע הלוח – דאדא. הוא מגניב מבט לתיק מוודא שוב שהכל נמצא בפנים. משחזר את האי-מייל המפורט של ואדים. כולל התמונה המגוחכת שלו על גשר שער הזהב.
לוס אנג'לס, פעם שנייה
עוד פעם הוא נוהג את הדרך הביתה. נדמה שרק הנסיעות האלה משאירות אותו שפוי, אולי. בפנייה האחרונה היד נשלחת לשלט ונעצרת באמצע הדרך. הרגל נצמדת לדוושה, והמכונית מאיצה לתוך דלת המתכת הסגורה. ברגע האחרון הוא בולם אותה. נזק מינימלי, פנס אחד שבור. הוא יוצא בריצה נכנס לבית ומשתרע על הספה. כמה פעמים כבר היו פה צוותי צילום, תמיד מחפשים את הזווית שתדגיש כמה שיותר את הפאר המצועצע שמסביב, את הכרס שלו, והוא שיתף איתם פעולה. מגחיך את הפער שבין אז לעכשיו, בין מיתוס למציאות. הוא לא עומד בזה יותר, רגשות בלתי נסבלים מהדהדים בפער הזה, הלוך וחזור, מתגברים בכל פעם. הוא בולע שני כדורי שינה עם כוס ויסקי ומתמוטט.
ניו-יורק, צ'לסי הוטל
רווית יודעת שהיא לא הראשונה שעולה לכאן לרגל עם מעיל עור, סיכות ביטחון ונרות נשמה. גם פקידת הקבלה יודעת. אם הכל יצליח היא תהיה האחרונה. חדר 100 מחכה לה עם רוחות הרפאים שלו. היא מוציאה מהתיק את הספר, מתחילה להתוות סימנים על הרצפה ולמלמל. מעבר לים היא מסוגלת להרגיש את ג'ארוויס משלים אותה באולם ההופעות. שניהם מחכים עכשיו לואדים.
סן-פרנציסקו, ווינטרלנד
“Ever got the feeling you’re being cheated?”
שלושים שנים אחרי, וואדים עוד שומע את הלחישה מהדהדת בין קירות האולם. בברכיים רועדות הוא מנסה להירגע, מברך את עצמו על ההתחמקות המוצלחת משני השומרים שבחוץ. אם שום דבר לא השתבש הכל מחכה רק לו. הוא מסדר את הנרות לפי הציור שבספר, מתווה דרכם את המעגל, מותח קווים מאחד לשני. הוא לא צריך את הספר כדי לזכור את הכל לפרטי פרטים. כבר שלושה שבועות שהוא חי רק את הרגע הזה. עם כל קו שהוא מותח הוא מרגיש את הזרמים. גל של אנרגיה מנקודת המוצא בלונדון לנקודת השפל שבה הוא עומד, משם לטרגדיה הסופית בניו-יורק, וחזרה ללונדון. עם כל מילה שהוא מוסיף המשולש הולך ומתעצם, הוא גומר לעבור על הטקסט פעם אחת, ומייד מתחיל את הפעם שנייה, שומע את רווית וג'ארוויס מצטרפים אליו. מישהו בחוץ מתחיל לדפוק על אחת הדלתות, אבל שלושת הקודקודים מאוחדים עכשיו. הדלת נפרצת, מאוחר מידי.
לוס-אנג'לס, פעם אחרונה.
מתוך שינה הוא מתחיל להתעוות על הספה, התמונות מתרוצצות מול העיניים שלו בקצב בלתי-אפשרי. אשתו מגיעה בריצה כשהוא מתחיל לצרוח. הוא מרגיש את האש שמאכלת אותו מבפנים, את הכרס וקפלי השומן נמסים מעליו וניגרים אל הרצפה, שנים של טיפולי שיניים יורדות לטמיון והריקבון ההוא שנתן לו אז שם פושה מחדש בחלל הפה, כל הדקירות והמכות מהימים הרחוקים ההם חוזרות עכשיו בסדרה מהירה של כאבים חדים. הוא מתעורר לגלות שזה לא חלום, אשתו נועצת מבט מבועת בצעיר שעומד מולה, זה שראתה בטלוויזיה לפני שלושים ואחת שנים. כשהוא יוצא החוצה די במבט אחד שלו להקפיא כל מי שמנסה להתקרב אליו. באמצע הרחוב הוא נעמד ומתחיל לצרוח “I am the Antichrist”, עם כל מילה שלו ניצתת אש בעוד בית. לפני שהוא מגיע לאמצע השיר שכונת היוקרה שלו כבר עולה כולה באש. הוא קיבל הזדמנות שנייה והפעם הוא לא מתכוון להתפשר.
הבהרות
ב-1975 נערכה ההופעה הראשונה של הסקס פיסטולס באולם הופעות בסט. מרטינ'ס קולג'. חמישה שירים מפתיחת ההופעה נותק זרם החשמל, אבל המהפכה כבר התחילה.
ב-1978 אל מול קהל עוין בווינטרלנד שבסן-פרנציסקו נערכה ההופעה האחרונה של הסקס פיסטולס, בסופה מלמל ג'וני רוטן לעבר הקהל “Ever got the feeling you’re being cheated?”.
מאוחר יותר באותה שנה רצח חבר הלהקה סיד וישס את חברתו לחיים במלון צ'לסי שבני-יורק. עוד באותה שנה הספיק וישס למות ממנת יתר.
בימים אלה חי סולן הלהקה ג'וני ליידון (רוטן) בלוס אנג'לס ומנחה תכניות טלוויזיה בנושאי טבע.
|
|
|
|
|
גברים, נשים וחיות אחרות (חדש)
Gelsomina יום חמישי, 14/04/2005, שעה 12:03
דני
''גאים אמתיים לא סובלים טרנסווסטיטים'' טען פעם אחר פעם דני, ידיד נפש שלי משכבר הימים. קביעה מעין זו תמיד עוררה בינינו מחלוקת. אני צרחתי בלהט שדיוויד בואי, בתקופות היפות שלו כיצור האנדרוגיני ממאדים, היה מושא אהבתם של עליזי העולם. בתגובה עיוות דני את פניו הנאות וטען, כי אולי דיוויד היה זמר לא רע, אבל בעיניו ממש לא מושך. כמו כן, חזר והוסיף, את בכלל אישה, מה את מבינה בגברים.
המשבר
דני סלד מנשים שפוקדות מועדוני גייז. לדעתו הן מעכירות את אווירת השמחה האופיינית למקומות הבילוי שלהם. ואולם, משבר רב עוצמה, אשר פקד את חיי בדיוק בחג הפורים, גרם לו לסגת מעמדתו לערב אחד. לא אפליג בתאור משמים של משברי הנוכחי. אומר רק כי בעקבותיו שבתי ליטול כדורים בעלי שמות פיוטיים, וכי את רוב זמני, הפנוי והמועסק כאחד, העברתי בנמנום ממוסטל ובבכי קורע לב.
המסיבה
הצלחתי להתחפש לג'אנקי, למרות שההרואין אף פעם לא היה הצד החזק שלי. עיגולים שחורים במקום עיניים וחוסר יכולת להתמקד במציאות הוסיפו אמינות כמעט פלילית לתחפושת. דני, המצוייד בטייץ ירקרק מבליט ישבנים ובכובע עם נוצה, הפך לרובין הוד כה עסיסי, עד שגם הנסיך ג'ון היה הולך עליו ולא על העלמה מריאן. יחדיו פילסנו את דרכנו בתוך המון של גברים משולהבים ומעט נשים משולהבות קצת פחות. בפנים הקפיץ הלהיט הפורימי התורן את החוגגים, אבל אנחנו התמקדנו קודם כל בבר. לאחר מספר לא ידוע של שוטים מגוונים, החל דני להעריך את מצב הזיונים הפוטנציאליים. ''כולם פה כונפות'', פלט אחרי רבע שעה של בהייה. ''מלא טרנסווסטיטים, איכס!''. ''מה קרה לך, מותק'' - עודדתי את נסיך הגנבים - ''תראה את ההוא, איזה גבר'' - והצבעתי באצבע מרקדת לכיוון דמות שעירה עטופה סדין לבן.
המועמד
דני נמשך לגברים שריריים ושעירים, כאנטיתזה לעצמו כנראה, והמועמד שלי היה בדיוק לטעמו. ידידי נטש אותי ובצעד קליל התקדם לכיוון מושא אהבתו החד-מינית. בשבילי הייתה זאת הזדמנות לבחון באופן מדוקדק את הנ''ל ללא התערבותו של דני. הוא היה גבר גבוה ומבנה גופו מוצק. עם זאת, היה משהו מעוות בגופו. אולי היו אלה רגליו העקומות להפליא, או כפות רגליו, שהזכירו יותר פרסות, או הזקן הארוך שהדביק לעצמו על הפנים. על ראשו מקורזל השיער חבש הזר זר עלי דפנה וזוג קרניים חינניות. את הסדין הלבן שחבק את מותניו כבר הזכרתי. היה ברור כי חברנו התחפש למשהו יווני עתיק. אני אף פעם לא התחברתי לתחפושות מיתיות. תקופת התלהבותי מיוון העתיקה הסתיימה בערך בגיל עשר ומאז אנשים עם טוגות וסנדלים נראו בעיניי מגוחכים משהו. בינתיים דני התקרב אל הבחור ופתח בסידרת קפיצות חיזור סביבו. הלז שם לב למאמציו של דני וכעבור דקות ספורות הם דילגו יחדיו, כמו שני תיישים, לכיוון חדרי השירותים. הספקתי לקלוט מבעד מסך עשן, כי לחבר החדש יש אחוריים אימתניים מעוטרים בזנב משתלשל. ''כל הכבוד על ההשקעה, בן אדם'' - מלמלתי לעצמי ובלעתי עוד שוט ייגר.
הזיון
כעבור חצי שעה התחלתי להשתעמם וכעבור שעה כבר דאגתי. אולי נפלנו על איזה חתיכת מרטש וממש ברגע זה חלקי דני המדממים מוצאים את דרכם אל הים התיכון בתוך צינורות ביוב. המחשבה המחרידה הזאת הצליחה להעמיד אותי על הרגליים. כשלתי לכיוון השירותים, נשענת מדי פעם על כתפיים חלקות וגבות מזיעים. השירותים היו נחמדים: ספות קטיפה אדומה די נקיות, שולחן איפור נוח עם מראה מגדילה, מראות כבדות במסגרות מוזהבות על הקירות, כיורים שקופים וחושך כמעט מוחלט. האור היחיד בא מנרות שהונחו באקראי על שולחן האיפור. לפתע הבנתי שאני מתה להשתין. לילה שלם שפכתי עוד ועוד אלכוהול לגופי והנה הוא זועק לשחרור. לרגע התביישתי מעצמי, הרי באתי להציל את דני, אבל צורכי הגוף עלו על אצילות הנפש. זחלתי אל התא הקרוב ובעטתי בדלת. מטעמי היגיינה, אני אף פעם לא נוגעת בידיים בדלתות בשירותים ציבוריים, אלא מסתפקת ברגליים. הפעם, כנראה בגלל הלחץ והכדורים, בעטתי קצת חזק מדי. הדלת נפתחה בחבטה ולעיניי התגלה מחזה הזוי לחלוטין. על האסלה השחורה שכב דני פשוק איברים ונטול בגדים. מעליו התנוססה דמות ספק מפחידה ספק משעשעת של חצי תיש חצי אדם. עיניו רחשו באור זרחני וזנבו הצליף על רגליו העקומות. הוא הוציא לעברי לשון אדומה ומחודדת כקורא לי לבוא להצטרף. המחשבה הבודדה שעברה לי בראש, הייתה שהנה זה קרה. איבדתי את שאריות השפיות. נשמות טובות הזהירו אותי שאסור לערבב כדורים פסיכיאטריים עם משקאות חריפים. ניסיתי לצעוק, כי לא התכוונתי להשתגע וכי לא בא לי שיאנסו אותי אחים באברבנאל בעתיד הקרוב. אבל אז נטש היצור את דני ופסע לעברי. שמעתי כמתוך חלום טיפוף של פרסות על רצפת השיש. אדי יין כבדים הופצו לכל עבר והכבידו על נשימותי. שלפוחית השתן קרסה יחד איתי: צנחתי על ידיו של פרי דמיוני החולה והטבעתי את פרסותיו בזרם מבעבע.
החלילית
האוויר הצונן של חמש לפנות בוקר גרם לי לפקוח את העיניים. דני שכב לצידי ער. המיית גלים וצלליות של בתי מלון מפלצתיים הסגירו את מקום המצאותנו כטיילת הרברט סמואל. ''איך לעזאזל הגענו לכאן?'' נשפתי בקול צרוד. ''שששש...'' קטע אותי דני. ''תקשיבי לחלילית''. לא הייתי במצב בריאותי לויכוחים. אכן נשמעו צלילי חלילית. המנגינה הייתה עצובה ופשוטה ועם זאת כובשת בפשטותה. דמעה זלגה על לחיו של דני. ''זה היה אלוהי'', לחש מבלי לפרט. לידנו עמד הומלס עם שמיכה על הכתפיים וניגן בחלילית. כלב גדול ושחור עם פרווה מדובללת רבץ למרגלותיו. ''אתה מנגן מדהים'', נפלט לי. ''וגם מזיין לא רע'', השלים דני בשקט. רק עכשיו קלטתי כי זהו חברינו המוזר מהמועדון. עכשיו הוא נראה אנושי למדי. אנושי כמה שהומלס ותיק ובודד יכול להיות. ''הייתה לך תחפושת יפה'', עודדתי את האיש. ''ממש אמין. נראת בדיוק כמו פאן. ותודה לך שסחבת אותנו לכאן''. הבחור נד בראשו, לא ברור אם לחיוב או לשלילה, והמשיך לחלל. השמש עמדה לעלות והיה קור אימים. ''אני מתה לשתות איזה קפה. בא לך לבוא איתנו?'' ניסיתי לדובבו שנית. אך הוא משך בכתפיו, הפעם בוודאות לשלילה, ניתק את החלילית משפתיו ופנה ללכת. הוא העיר את כלבו במשיכת חבל הקשור לצווארו וסידר את השמיכה. לא העזנו ללכת אחריו אבל ליוונו אותו במבטים עד שנעלם באפלה שלפני הזריחה. אני לא יודעת האם זה היה תעתוע של מוח עייף, אבל הכלב השחור נראה יותר ויותר כמו עז שחורה וטיפוף פרסות כבדות על אבני הטיילת נשמע היטב באוזניי.
סיכום
דני ואני כבר לא ידידים. הוא לא הסכים לדבר על מסיבת פורים אף לא מילה, למרות נדנודיי הרבים. הוא קינא בי, האידיוט. איך זה שאליל, אשר ידוע כחובב בנים מובהק, העניק גם לי מחסדיו. הוא לא מבין, המסכן, כי ככה הם האלים מדרגה ב' מהלאס הרחוקה, לא בוחלים בכלום. גם לא בנימפות לשעבר, כאלה שזנחו את מימיו של נהר הירקון ומסתפקות כעת בפחות מדי אהבה ויותר מידי זיונים.
|
|
|
|
|
נעדרת (חדש)
Super Quack יום חמישי, 14/04/2005, שעה 21:24
_נעדרת_
היא בסך-הכול רוצה לישון. לעצום עיניים ולהתרווח במיטה, להקשיב להיפנוט של השקט. שלי בסך-הכול רוצה לישון. עיניה עצומות, והיא שכובה במיטה -- וכן, המיטה ^נוחה^ -- אבל אין בנמצא היפנוט שקט.
במקום זאת יש משחק כדורגל בטלוויזיה שבסלון, והיא יכולה לשמוע את אחיה ואת חבריו מריעים.
האור בחדר לא מפריע לה. לא מפריע לשלי שאחותה יושבת במיטה וקוראת איזשהו עיתון. גם לאחותה לא מפריע ששלי מנסה לישון.
^חוסר הפרעה הדדי^, שלי חושבת.
ומחר הם עוברים דירה, ושלי לא מצליחה להירדם. הרעש מהסלון והאור מהתקרה חודרים לתוך ראשה כמחטים. היא מכסה את עצמה בשמיכה מכף רגל עד קודקוד, ומדמיינת את עצמה קטנה --
קטנה ונעלמת.
מחר יום חדש. מחר עוברים דירה, ומחרתיים היא מתחילה בית-ספר חדש. (^האימה.^)
היא שומעת רשרוש, וצליל דלת נפתחת. ווליום הטלוויזיה נחלש, והדלת נסגרת. האור מכובה (^היא יכולה לראות גם דרך השמיכה^), והשמיכות שעל המיטה שנייה יוצרות לחש נעים של מגע בד בבד.
היא נרדמת במהרה.
***
^כמובן^ ששחר זכר את שלי, גם שנה לאחר שהוגדרה כנעדרת. שיער חום, עיניים חומות. פשוטה, לא מיוחדת.
היא הגיעה באמצע השנה; תלמידה חדשה. באה לבית-הספר, והוכנסה לכיתה בה הוא למד.
לידו ישבה סהר, שאפילו לא הסתכלה לעברה. (זה לא שסהר הפגינה, אי-פעם, עניין באנשים חדשים.)
המחנכת בקשה ממנה להציג את עצמה בפני הכיתה, ושלי אמרה רק את הדברים הברורים מאליהם:
יש לה ^שני^ אחים גדולים--
^כלב^--
היא ^מקווה^ שהיא תסתדר בסביבה החדשה--
ואז היא השתתקה.
''שלי? את רוצה להגיד עוד משהו?''
שלי נדה בראשה לשלילה.
''אז לכי ושבי מאחורי שחר וסהר. הבלונדיני וזאת עם השיער השחור.''
סהר מצמצה בעצלנות לעבר המורה, העיפה מבט כלפי שלי, וחזרה לשרבט במחברת שלה. שחר ניסה להיות נחמד ולחייך אליה, להראות לה שלא שונאים אותה (^עדיין^) --
והיא התעלמה ממנו לחלוטין. היא עברה לידו כשמבטה נעוץ בקיר, קצת מעל לראשו. רק כדי להתיישב במקומה, בלי להסתכל מסביב ולבחון את התלמידים האחרים.
אפילו באיחור, שחר הבין: ^לא הולכים להיות לה הרבה חברים.^
***
עבר שבוע, שבועיים; חודש -- ושחר שכח ממנה. הוא ידע שהיא קיימת, כי היא בכל זאת ישבה בדיוק מאחוריו, אבל היא לא היתה חשובה. לא לו, לא לחבריו, ולא לסהר.
שלי היתה אף-אחד. היא היתה כלום. בהפסקות, היא ישבה מתחת לצל הפרגולה בחצר. בסיום יום הלימוד, היא נהגה לאסוף את ספריה וללכת בהחלטיות. שחר הניח שהיא הלכה הביתה. (^הוא לא היה יכול לדעת שהוא טועה ושהיא הלכה למקום אחר, נכון?^)
באחד הימים, לאחר ההפסקה וקצת לפני שהמורה נכנסה, סהר הוציאה את הספר מהתיק שלה.
''השתגעת?'' סינן שחר לעברה, בעודה מדפדפת בדפים.
''לא, אבל שלי --''
שלי נכנסה לכיתה בדיוק ברגע ההוא והתקדמה ישירות למקומה במבט קפוא ובגב זקוף.
סהר סגרה את הספר, והכניסה אותו בחזרה לתיק במהירות.
מבט מהיר בפניה של שלי הבהיר לשחר שהיא הבחינה בספר. פניה החווירו. הוא תהה כיצד היא זיהתה את הספר.
אז, שלי חייכה. החיוך לא הגיע לעיניה.
^היא מתה. מבפנים.^
***
לאחר הצלצול, סהר גררה אותו הרחק, לכיוון ההפוך מזה שאליו הלכה שלי. לאחר רבע שעה, היא עצרה. ''ראיתי את שלי היום בהפסקה,'' היא אמרה. ''עם כמה בנות.''
''אז?'' שחר שאל.
''הן התעללו בה.''
''איך?''
''איך שהיא נראית,'' סהר השיבה. '' היא לא נראית מדהים, אז הן תפסו טרמפ על זה. החליטו להשתשע על חשבונה.''
שחר שתק לרגע. ''מדהים,'' הוא אמר לבסוף, ''איך הם לעולם לא לומדים.''
סהר נאנחה.
הוא המשיך; '' למה הוצאת קודם את הספר?''
''שלי תצטרך אותנו.''
בפעם האחרונה שמישהו הזדקק להם, הם כמעט נתפסו.
''איך את יודעת?''
עיניה של סהר, נטולות צבע לחלוטין, הופנו מהספר אל שחר. ''כי אני רואה.''
ובכן. אי אפשר היה להתווכח עם הטיעון הזה. כשסהר ראתה משהו, היא תמיד צדקה.
***
שחר צפה בסהר מחטטת בתיק שלה בבהלה הולכת וגוברת. זה היה חייב להיות צירוף מקרים, שהיום היחיד בו היא השאירה את התיק בכיתה הוא היום בו הספר נעלם. (בו הספר ^נגנב.^)
''הוא היה בתיק שלי!'' היא אמרה.
''את בטוחה?'' הוא שאל אותה. (^תמיד ייתכן שמה שחשבת שנגנב, בעצם נשאר בבית.^)
סהר פתחה את התא השני של הילקוט והתחילה להוציא ספרים ומחברות. ''כן, אני בטוחה. אתה יודע שאני לא זזה בלי הספר!''
''אז צריך לחפש אותו.''
סהר נראתה כאילו היא מתאפקת מלהכות אותו. ''ומה אתה חושב שאני עושה?!''
שחר ידע שככל שהלחץ שהוא מרגיש בקשר לספר רב, רגשותיה של סהר בנושא יהיו בעלי גוון עמוק יותר. כל דאגתו לא השתוותה לתחושת ^חוסר האונים^ של סהר.
סהר אספה את חפציה, ותלתה את הילקוט על כתפה הימנית. ''אני הולכת לחפש אותו. אתה מוזמן להצטרף.'' אפילו שעמד להתחיל שיעור.
ובטח ששחר הצטרף לחפש את הספר. אפילו אם הוא לא הרגיש כמוה, זה לא אמר שהוא לא ^דאג^, שהוא לא ^אחראי^.
הוא התחיל בחצר, ליד האבן עליה ישבה סהר בהפסקות.
הספר לא היה שם.
הוא המשיך במעבדה שבה למדו לפני ההפסקה. הוא דפק על הדלת, ושאל את המורה לביולוגיה האם היא ראתה איזשהו ספר שלא זיהתה. למרות שהמורה ענתה שלא, הוא התעקש ללכת למקום בו סהר ישבה, וחיפש במהירות בסביבתו.
אבל הספר לא היה גם שם.
הוא סיים בספרייה, איפה שהיו בתחילת היום. זה היה מקרי לחלוטין שגם סהר וגם שלי היו שם, מתווכחות בנוגע לספר ששלי החזיקה בחוזקה צמוד לגופה. סהר עמדה מולה, ושידרה אלימות.
''תחזירי לי את הספר שלי,'' סיננה.
''הוא לא שלך!'' שלי השיבה וצעדה לאחור (^היא פחדה^).
''הוא כן. תחזירי לי אותו.''
שחר מיהר ונעמד ביניהן. ''תעשי מה שהיא אומרת,'' הוא אמר לשלי.
שלי שאלה: ''או שמה?''
''או שאני אכעס.'' סהר התפרצה. ''תחזירי אותו, הוא שלי!''
''הוא לא!'' שלי חזרה על עצמה. ''אני לא יודעת מאיפה גנבתם אותו, אבל אני אחזיר אותו!'' היא באה להגיד דבר נוסף, אך התחרטה.
סהר אמרה, ''הוא שלנו בזכות, את לא יודעת על מה את מדברת.''
''אז תגידי לי שזה לא הספר של השומרים,'' שלי איתגרה, ''או שתגידי לי שאת שומרת. אבל שניהם שקרים, השומרת לא יכולה להיות ילדה מהכיתה שלי!''
שחר חייך; ''ומה את חושבת על שני שומרים?'' היה לו הסיפוק לראות את שלי מחווירה. ''זה הספר שלנו, ופלא שאי-פעם שמעת עליו. ניסינו להסתיר אותו מאנשים.''
סהר מלמלה משהו בלתי-מובן וצעדה בנחישות לעבר שלי --
(^היא תרביץ לה?^)
-- תפסה את זרועותיה --
(^תשבור אותן?^)
-- ולקחה את הספר בחזרה (^ללא שפיכות דמים^).
''כשתרצי את העזרה שלנו,'' סהר אמרה, ''בואי אלינו. ואל תנסי לגנוב מאיתנו את הספר שוב.''
ואז, כמו שני תלמידים טובים, הם עזבו את בית-הספר, בעודם מתעלמים מהעובדה שיום הלימודים עדיין לא נגמר.
***
''זה היה קרוב,'' שחר אמר וסהר הנהנה בתשובה. הוא המשיך, ''לא קרה לנו דבר כזה עדיין.''
''אף פעם לא התעסקנו עם מתבגרים,'' סהר השיבה.
''הם לא נוראים כל-כך בדרך כלל.'' שחר אמר וסהר הסכימה. ''היית רוצה שנחזור לחברת מבוגרים, נכון?'' הוא שאל.
''לא יודעת,'' היא הודתה. ''לפעמים אני חושבת שפשוט כדאי לנו להיעלם באיזה יער ולהפוך לאיזו שמועה. שלא נצטרך להתערב בחיים של אנשים אם הם מבקשים, כמו עכשיו.''
''אנחנו ^כבר^ שמועה. עברו בערך מאה שנה מאז שמישהו זיהה את הספר סתם ככה. הוא בסך-הכול סיפור לפני השינה לילדים. שלי לא היתה אמורה לזהות אותו.''
סהר הביטה בעוגמה במקור כל בעיותיהם. ''הלוואי שיכולנו להיפטר ממנו,'' אמרה. ''אבל הסכמנו לשמור עליו.''
וזה, בעצם, כל מה שנחשב.
***
לאחר שבוע מתוח, שלי באה אליהם. ''אני צריכה את העזרה שלכם,'' אמרה בשקט.
למרות שהיא ידעה כבר, סהר שאלה, ''במה?''
שלי רצתה פשוט ^להיעלם^.
''אתם תעזרו לי, נכון?''
סהר היססה לפני שהסכימה, ושחר הבין את חרדותיה. היום הכול כל-כך הרבה יותר קשה, וסתם להעלים בן-אדם דרש יותר מהריגה מהירה; ושלי הרי לא רצתה למות. רק להיעלם.
סהר אמרה, ''את יודעת שזה לא יפתור כלום, נכון?''
ושלי השיבה, ''זה יפתור הכול.''
***
בזמן שעבדו על ההעלמה, הם שאלו אותה איפה שמעה עליהם.
''פה ושם,'' התחמקה. בחוסר נוחות, אולי.
הם שאלו אותה למה היא רוצה לעזוב. ''ככה,'' היא אמרה.
הספר שכב פתוח לפני סהר. היא שרבטה במחברת הספרות שלה רשמים בקשר להעברתה של שלי. שלי עצמה ישבה מולה, עיניה נעוצות בשולחן החום, ושחר בכלל ישב מאחוריהן על השטיח, גבו מושען כנגד הקיר הלבן.
בשלב מסוים היא אמרה: ''אני רוצה להיעלם כי לא טוב לי.''
סהר הפנתה את פניה, אבל שחר המשיך להביט בשלי. ''למה לא לפתור את הבעיה?'' הוא שאל.
''כי אי-אפשר,'' היא ענתה.
סהר העירה, ''אז תהיה לך בעיה גם שם, את יודעת. יש שם קהילת צאצאים של הנעלמים.''
שלי נדה בכתפיה. ^לא אכפת לי,^ הדהד בלי קול ברחבי החדר.
''קראתי עליכם בספר מיתולוגיה.'' היא אמרה לפתע. ''והיתה שם תמונה של הספר. היה כתוב שם שהשומרים חייבים לעזור למי שמבקש מהם, שזה היה ההסכם שלהם עם מי שביקש מהם לשמור עליו.''
שחר עיוות את פניו בסלידה. ''הלוואי שיכולנו לסרב.''
שלי הנידה בכתפיה שוב. ''רציתם לדעת איך זיהיתי את הספר. ובכלל, למה רק סהר מתעסקת עם הספר כששניכם נקראים שומרים?''
חלק מהעסקה לחיי נצח היתה לשמור על הספר ולעזור לאנשים לפי עקרונותיו, כפי יכולתם. כמה קשה זה בכלל לשמור על ספר? אבל מהר מאוד, שחר וסהר הרגישו שהם לא יכולים לשמור עליו ביחד. ''אנחנו מסתדרים טוב יותר כשהיא שומרת עליו וכשאני שומר עליה,'' הוא ענה בחיוך. '' אנחנו רבים פחות ככה.''
''זהו,'' סהר נאנחה לבסוף בהקלה. ''מספיק דומה למה שזכרתי. עבר קצת זמן מהפעם האחרונה.''
היא הסתכלה על שלי במבט רציני. ''את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?''
שלי אמרה, ''כן.''
זמן מה לאחר שהעבירו אותה למקום אחר, היא הוגדרה כנעדרת. כשנשאלו, כשאר תלמידי הכיתה, הם אמרו שלא ידעו לאן הלכה, או האם נחטפה.
***
שלי לא מצליחה להירדם. היא שוכבת במיטה אחרת, מכוסה בסדין המגרה את עורה בכל מקום חשוף בו הוא נוגע, נוטפת זיעה מרוב חום.
מסביבה קולות נשימה של האנשים שפגשו אותה כשהגיעה. הם כמעט מצליחים להכהות את קולותיהם של הצרצרים.
היא הפתיעה אותם; הם לא חשבו שאבותיהם באמת סיפרו את האמת, ושהגיעו מעולם אחר. הם חשבו שזוהי היתה אמונה דתית ישנה.
בשבילם, שלי היא התגשמות של אגדה. הגשמה של מיתוס.
וזה גורם לשלי להיות אפילו יותר בודדה.
לבסוף היא נרדמת בהרגשה כבדה, ומילותיה של סהר מהדהדות באוזניה:
^''את יודעת שזה לא יפתור כלום, נכון?''^
היא בסך-הכול רצתה לברוח מעצמה... היא לא ידעה שעצמה יישאר איתה גם שם.
היא למדה, ועכשיו לא תהיה לה ברירה אלא להתמודד.
מפה היא כבר לא יכולה להיעלם.
|
|
|
|
|
אהבת ארדה את אלגרו (חדש)
אלכסנדריה יום חמישי, 14/04/2005, שעה 22:59
ספינת המסעות הזקנה נחה כעת על פני המים השחורים בעוד גלי הים השלווים נוגעים בה חליפות מניעים אותה קלות מעלה מטה כעריסת תינוק. ענני הערפל שאפפוה הקנו לה מראה של ספינת רוחות שצוותה שכח שזהו הזמן עבורה להמשיך במסעה.
ואכן צוות המלחים, גם אם רוחות לא היו, עלו זה מכבר על יצועיהם מלבד אי אלו שעמדו על משמרתם אשר פסעו לאורכה של הספינה, מחזיקים לפניהם את העששית שאם אי מי היה מתבונן בה מרחוק, היה חש את שחשה נפש עלובה באם הייתה רואה את נצנוצו החיוור של אור שהיה מובילה הרחק מחצרות הדס.
אולם השלווה השחורה הזו לא נתנה מנוחה לאלגרו – קברניט הספינה הצעיר. זה מספר ימים שאין נפשו שקטה ושנתו נודדת. דבר מה מוזר אשר היה מתרחש בחצות הלילה הסעירו והשאירו הלום ומשתומם באי יכולת לתת הסבר לאשר ראו עיניו, גם כאשר העלה בזיכרונו את כל אשר קרתהו בכל אותן השנים מאז התחיל דרכו כיורד ים. בתחילה חשב להוועץ בסגנו יורד הים הוותיק- רגה, שנאמר עליו כי אלמלא היה סגנו של אלגרו היה יכול להיות בקלות סגנו של אל הים עצמו, אך משום מה לא נועץ בו. כעת היה אלגרו נשען על מעקה הספינה נושא עיניו לאפילה הנוקבת בעוד רוח הלילה הקלילה סותרת את שערו שכעת צבע הים היה כצבעו.
קולו של מפקד המשמרת נשמע מרחוק מכריז על חצות הליל. אלגרו נדרך ומתח צווארו. חלפו מספר רגעים, אך הנה ראה זאת שוב: כעין עמוד קצף לבן אשר היה מבקיע דרך מבין ענני הערפל, מרחף מעל המים השחורים לעבר הספינה. מדי לילה היה העמוד הלבן מתקרב יותר ויותר, אולם הלילה כאילו נמלך בדעתו ועבר את המרחק האחרון ונעצר ממש לפני עיניו הפעורות הנדהמות של אלגרו, שלו היה יכול להניע את איבריו המשותקים, היה נוגע במעשה כישופים זה.
וכך עמד אלגרו נושם אך בקושי בוהה בקצף הלבן שממולו. כך היה ממשיך לעמוד אלמלא נשמע לפתע קול צחוק כקול פעמונים זעירים מבעד לסלסולי הקצף הלבן, ובן רגע כאילו התחזקה הרוח ולפתע מצא עצמו אלגרו מוקף בחומת קצף לבנה על פני המים השחורים המחזיקה בו לבל יטבע בתוכם וספינתו נראית אי שם באופק כאילו הייתה זיכרון רחוק.
והנה, חומת הקצף שאחזתהו התגבשה ולבשה צורה וכמו הקיץ מחלום חש שאוחז הוא ביד, נשא עיניו והללו נפגשו בעיניה האפורות העמוקות של מי שאלגרו היה יכול לתאר כעלמה צעירה יפיפייה בעלת שיער ארוך כסוף שנע עם הרוח ששמלתה קצף לבן בוהק ועורה לבן כאור הירח. אלגרו חש כאילו ליבו מפסיק לפעום ובו בזמן פועם כאילו עוד מעט יתפרץ מחזהו ולא יידע את נפשו. ורק בהה נכחו לעבר העלמה הענוגה שניצבה מולו אשר מבטה כמו קרא את צפונותיו.
''א- ל- ג – ר- ו '' אמרה זו וקולה כהד אובד במעמקים
''התכירני? העלמה?'' שאל אלגרו בלחישה נדהמת, וזו החלה צוחקת בצחוק הפעמונים ותאחז בידו השניה והחלה מרחפת על פני המים מושכת אחריה את אלגרו. והיו שניהם מרחפים בין המים והשמים השחורים כשרק נצנוצי הכוכבים נראים ממעל כבחלום והרוח הקרירה מלטפת את פניהם. ולפתע באמצע השחור הקסום הזה נעצרה ותאמר: ''זה מספר לילות שתבחין בי, זה מספר לילות שרואה אני אותך ולא אוכל להיאבק יותר ברגשת לבבי ואתגלה בפניך''
''ומי את הנאווה אשר חטפתני מספינתי, אשר צורבת את לבבי?'' ותעננו: ''הנני ארדה מנימפות הים בת לשושלת המים והרוחות, הנני ארדה האוהבת בן תמותה, העוברת כל מצווה, הנני ארדה המתחננת בפני בן התמותה כי ישיב אהבתי'' ובאומרה לו זאת ידע אלגרו שאין הוא לו יותר ורק הוויתה תמלא אותו מעתה ועד קץ, ויעננה ''הן''. ועד הנץ חמה ריחפו אלגרו וארדה בין המים לשמיים ובהנץ החמה החזירתהו ארדה לספינתו. ורוחו לא שקטה עד כי רד הלילה בו שב אלגרו לראות את ארדה שלו. וכך היה משך ימים הרבה.
ובאחד הימים בעודם צופים בדמדומי היום הגווע שאלה ארדה ''אמור נא לי האחד שאהבה נפשי במה חפצת יותר מכל?''
''מאז ראיתיך לראשונה, נותרה רק משאלת לב אחת'' ענה אלגרו בלטפו את שערה הכסוף ''זו הרודפת כל יורד ים, והיא, למצוא את מפרץ הרוחות, חומה שכל העובר בה יגיע לארץ מדיה המופלאה שנופיה המרהיבים יסנוורו כל עין ושמחת אושר שורה בכל''
''אכן ידעתי ארץ זו'' השיבה ארדה ''אכן מופלאה היא, אך לנו נימפות הים רק אחת יותר לנו לחזות בה ולאחר מכן אסרנו מלכנו אל הים הגדול לסור אליה בשנית''
''התדעי מקום מפרץ הרוחות?'' שאל אלגרו בקוצר רוח ''התראיני הדרך?''
''הו אלגרו אכן יודעת אני אך לא אביאך שמה, מפרץ הרוחות – מעטי מעט יצאו חיים ממנו כי שם אהובי צבא הרוחות אשר לאל הים שומר- מגן מפני הזרים ומי הקברניט אשר יוכל לצבא זה? ומה לך שם באין אני אתך!?'' שאלה ארדה בתוגה. אז נקפו ליבו של אלגרו ובהביטו אליה ענה בתחינה: ''רק מבט חטוף ואחזור אלייך, אנא ממך אהובה רחמי עלי והבאיני שמה'' וארדה לא יכלה כנגדו ובהחבא הביאתהו שמה בסירה קטנה. ובעומדם מול מפרץ הרוחות הנורא הפצירה ארדה באלגרו פעם נוספת כי לא יעבור שמה וישאר איתה כאן באושרם יחדיו עד קץ הימים. אך אלגרו בן תמותה ולא עמד בסקרנותו ונחפז הפנה סירתו ושט לכיוון המפרץ. ולא ראה את דמותה של ארדה מתרחקת לאיטה ולבסוף נמוגה.
ואכן כפי שחזתה ארדה, צבא הרוחות אשר לאל הים לא נתן לאלגרו לעבור ונלחם בו ובסירתו הקטנה ימים מספר. ואף על פי שהיה קברניט מצוין, לא יכול היה אלגרו כנגד צבא זה של רוחות ושרטונים והללו שברו נפצו סירתו והוא נפל חלל בידו של אל הים הנורא.
ותדע ארדה שאבד אהובה ותרד למצולות ים להיכלו של השליט אל הים לשפוך תחינתה כי ייסלח לעוונותיה של בתו התועה וירחם, כי אהבה אהבת אמת את בן התמותה. ואל הים הביט בה בעינו הכחולה החודרת ויאמר: ''אכן חטאת לנו! אך חרף זאת אחזיר לך את בן התמותה. אך אני אשימו במדיה ואם ירצה לשוב לראותך אי מתי רק דרך היבשה תהיה פתוחה לפניו וזאת יודעת את כי ארוכה היא עד למאוד. וכן, גם ארצה דבר תמורתו... ארצה את מאור עינייך! אור לא תוסיפי לראות, לא ים ולא כוכב, לא גלים ולא רוח – זהו המחיר.
וארדה התמה האוהבת הסכימה ומכרה את מאור עיניה עבור חיי אהובה ולא תדע כי זמם אל הים לשבש זיכרון אלגרו.
ואשת אל הים המחרישה תראה ותשמע את הדברים.
וכך מצא עצמו אלגרו בארץ מדיה המופלאה והלך בה כמהופנט ימים רבים והיה ליבו מאושר כי משאלת ליבו התגשמה וכמה נהדרת הייתה!
הרחק ממדיה ארץ האושר, תעתה לה ברייה עלובה הלא היא ארדה. בריות הים התנכלו לה ועשוה ללעג ולקלס כי עיניה הפכו שחורות ומצולקות וליבה האוהב השבור שעדיין ציפה לאהוב עשה אותה מרה וכעורה. ולא יכלה יותר לסבול את קלס בריות הים ונסה ליבשה שם נחבל ונפצע גופה העדין מהסלעים החדים וכואבת ורצוצה שבה באין ברירה לים וסערה גדולה החלה ובין הגלים השוצפים והרוח החדה נשאה ארדה קולה השבור ותקרא ''א-ל-ג-ר-ו!
א-ל-ג-ר-ו!''
ואשת אל הים, שליטת האיים, תשמענה ותאספנה כי נכמרו רחמיה על ארדה המסכנה ותובילנה אל אי קטן ומבודד בו תוכל ארדה הסומא להיות באין מפריע. ובנוגעה באדמת האי הקטן פרצה ארדה בבכי מר ומאז במשך ימים רבים הייתה יושבת בסמוך למים מאזינה אולי מאי שם תשמע קול סירה קטנה והקול המוכר אומר ''הנני ארדה, חזרתי אלייך אהובה''.
והימים נקפו לילה ויום יום ולילה ואלגרו ששבע כבר מהיופי ישב על גדותיו של נהר מנסה לפתור את שחסרה נפשו. פתע, שמעו אוזניו קולות צחוק כקול הפעמונים. ליבו ניתר בקרבו והוא רץ לכיוון הקולות והנה ראו עיניו את נימפות המפלים היפות, אימץ את עיניו, אך זו שבעבורה ניתר ליבו לא נמצאה שם. או אז קרא בקול גדול מלא יגון ''הנה הדבר שחסרה נפשי במקום מופלא זה! הו ארדה שלי מה עשיתי? והאם לא נשבעתי לך כי רק מבט חטוף אתן בארץ מדיה ?''
ולא הבין הכיצד זה נשתבש זיכרונו, אך גם לא רצה לחקור בדבר כי כעת רצתה נפשו בדבר אחד ויחיד – לשוב ולחבוק את ארדה. אך משהגיע למפרץ הרוחות מצאו תחום וסגור בפניו. או אז שם פעמיו לדרך היבשה הארוכה והמפרכת. וכך הלך אלגרו חודשים רבים. ומשהגיע שכר סירה קטנה ופנה למקום בלב הים בו פגש בארדה לראשונה. ומשבוששה לבוא קרא בלב כבד ''ארדה! ארדה! הנני ואשוב אלייך אייך ארדה שלי? אייך??'' ואין קול ארדה עונה. ויידע כי אסון פקד את זו שאהבה נפשו וישתוחח ויבכה מרה. ולפתע חש בצל המכסה את פני השמש ויישא פניו ויראה את אשת אל הים האצילה מביטה אליו ותאמר: ''הנני ואקחך אליה כי הסתרתיה מחמת אל הים אישי אשר הכה אותך בבלבול ובשכחה ועתה ישקוט לבבך. רק אצווך זאת – כי תאהבנה''
ואלגרו עוד מעט ויתעלף מרוב צער ושמחה כאחד ענה: ''לא ציווייך יקשרני בארדה כי אם לבבי בלבד'' ותשובתו נשאה חן בעיני אשת אל הים ותקחנו ויגיעו לאי. שם עזבה האלה שליטת האיים את אלגרו וחזרה למשכן מצולותיה.
ואלגרו החל מחפש את ארדה. ולעת השקיעה הבחין בדמותה השפופה מוכת היגון של ארדה ויקרא תוך כדי ריצתו בקול נשבר ''ארדה האהובה הנני ואשוב אלייך! הו איך הרעתי לך במעשיי!'' אך משהתקרב לא הייתה זו אותה ארדה יפת המראה הצוחקת אשר זכר ויידום.
בצחוק מר ובדמע אמרה ארדה ''אכן הרעת לי, הרעת לי עד כי לא תכירני. אך לא צר לי, כי הנה רגע לפני שאעצום את עיני לעולם, שבת אלי וחי אתה ולא לשווא מכרתי ראייתי. אך ימי נדודינו בינות לרוח ולים לא ישובו. לא אבקש ממך להישאר עם שכמותי כי מה לך פה? רק העלובה הגוססת הזו, כי ימים רעים הרבה עברו עלי. הו אלגרו כמה נכספתי אליך!''
ויקחנה אלגרו ויאמר בבכי ''ארדה שלי אותך אהבתי ואותך אוהב לנצח''
ויתאחדו ארדה ואלגרו ללב שלם אחד מעתה ועד ליומה האחרון של ארדה.
|
|
|
|
|
ידיעה, יצירה והרס (חדש)
גם אני יום חמישי, 14/04/2005, שעה 23:42
פעם הכול היה אחרת.
פעם, היה סדר בעולם.
''מי יחיה ומי ימות?'' זעק אדם אל השמיים הכחולים.
משום מקום ומכול מקום הרעים הקול ''לא לך''.
''אבל כיצד אחיה את חיי? ממי עלי לברוח ולמי לעזור? למד אותי את התוכנית!'' דרש אדם.
''לא'' הייתה התשובה, פשוטה, קצרה ונוקבת.
''כיצד אמשול בעולם אם לא אדע טוב מרע?'' הקשה אדם.
''לעולם לא תדע זאת, כשם שאין התא יודע את הגוף ואין הנהר את מעמקי הים''
''אם כך תן לי סימן'' הפציר אדם, בניסיון אחרון, אפילו נואש לקבל מעט יותר הכוונה.
היה שקט. לא השקט של ימינו, שמלא ברעש הכבישים, זמזום החשמל והמהום הקולות הרחוקים.
שקט.
''לך לישון אדם, מחר בבוקר תקבל סימן''
אדם הלך לישון מאושר, הוא השיג את מבוקשו. ממחר תהיה לו דרך לדעת טוב מרע,
ממחר יוכל להציץ אל התוכנית.
בבוקר יצא אדם מביתו. הבוקר היה בהיר וקר. אדם התמתח והמתין, כאשר דבר לא קרה הילך להנאתו בגן. לפתע נתקל בעץ.
''לא היה כאן עץ'' חשב לעצמו.
לעץ היו עלים סגולים כחולים ופירותיו הכתומים והשמנמנים משכו את ענפיו למטה.
חווה כבר ישבה שם אוכלת להנאתה פרי עסיסי.
''אדם, סוף סוף התעוררת'' ציחקקה. ''בוא ותאכל אחד מהפירות וכך תוכל לראות אותם''.
אדם הרגיש את ההתרגשות גואה בו. הוא קפץ, חטף ואכל את אחד הפירות בזריזות,
מצפה כבר לראות את הסימן, אותם כפי שקראה לו.
וכך נגלו אליו שני דרקונים אימתניים.
עיניו נפערו, הוא קפא במקומו.
''הם נתנו לי לאכול'' אמרה חווה.
אחד הדרקונים היה לבן, קשקשיו בוהקים ומשהביט בהם אדם, שקע וחש כאילו שאר העולם מתעמעם, עיני הדרקון היו כחולות ועמוקות כים וכנפיו הטילו אור רך כשל הלבנה. כאשר הביט בדרקון חש אדם כאילו דחף בלתי נשלט קורה לו ליצור, לשתול, להוליד ולבנות.
''יצירה'' אמרה החיה.
''מה?''
''שמי יצירה'' אמר הדרקון בקול עמוק.
''מעתה אני אהיה עמכם. כאשר הנגר יבנה שולחן, כאשר האישה תלד ילד, כאשר הגנן יגדל פרחים ולאורי תחל כל יצירה''.
פיו של אדם נפער, וללא רעיון לתגובה חכמה, רק הצליח לשחרר - ''אה''.
לדרקון השני היו קשקשים שחורים ואפורים, מוקף היה בהילת ערפל כהה ודקיקה שנראתה כאילו בולעת את האדמה שמסביבה, עיניו הצהובות חדרו אל ליבו של אדם וכנפיו הקרועות יכלו עדייו להרימו לאוויר בקלילות של ציפור.
''אני הרס'' לחש הדרקון.
''גם אני אהיה אתכם. במלחמות בין הכפרים, בארבה שיאכל את היבול, במחלות שיתקפו את הזקנים ובכל ההרס עלי אדמות''.
''אנחנו ננחה את חיי האדם באשר הוא לטוב,'' אמר יצירה והביט בהרס ''ולרע''.
יצירה המשיך ''סודנו הוא בכך שאנו מאזנים זה את זה.
אילו הייתי רק אני היה העולם מתמלא באנשים אין סוף
ובהמצאות שונות ומשונות וחסרות תכלית,
האדם היה מנסה ליצור תחליף למה שכבר קיים,
ממציא דרכים לקצר את שצריך להיות ארוך
והיצירה הייתה מאבדת מכוחה הבונה והופכת לסוג שונה של הרס.
ואילו היה רק הרס בעולם..''
הרס חייך לעצמו לשמע מילים אלו,
ויצירה המשיך
''העולם היה מושמד במהירות והאנשים היו אומללים ללא מזון ועם מעט ילדים.
לכן הרס מאזן את היצירה והיצירה מחייה את ההרס''.
סיכם יצירה בשביעות רצון.
הרס הוסיף ''ומי שיאכל מעץ הדעת ידע לראותנו ולהיעזר בעצתנו המפורשת..''
''ומי שלא''
המשיך בהבליעו חיוך
''ישמע את קולנו וירגיש בנוכחותנו, אך ללא הידיעה''.
ברדת הלילה אדם לא הצליח להירדם.
בשמיים היה מרבד עננים דקים וקרה ירדה על העמק. אדם לקח איתו לבוש חם ויצא.
בדרכו שמע לפתע קול.
''מדוע אינך נרדם?'' לחש הקול.
''מתרגש אני לנוכח הזכות שנפלה בחלקי לדעת בעקיפין על התוכנית הגדולה'' אמר אדם.
הרס הנהן לעצמו ולחש ''אבל הזכות לא רק לך כי אם לכל אדם שיוכל מעץ הדעת''.
אדם חשב מעט עם עצמו ואמר ''ואז מה אם כל האנשים יוכלו לראותכם?''.
''איני יודע, אך נראה לי שכל אחד יוכל לראות את התוכנית ולנסות להשפיע עליה דרכינו''
לחש הרס בקול התמים ביותר שיכל לגייס.
אדם הלך לאיטו והרהר בדברים ''לא ניתן למנוע זאת''.
''השפעתנו תתקיים גם מבלי שנראה'' דרש הרס, ''ניתן למנוע זאת, העץ...''
''לכרות את העץ?'' שאל אדם בפליאה.
''כך תהיו אתה וחווה היחידים שידעו, והכוונתנו לא תעלם ולא תופרע לעולם. מילאת את חובך לאנשים ועכשיו הנח לנו לכוון אותם בשקט''
אדם השתכנע וכרת את העץ בעלות השחר.
כך נשכח הסוד הגדול אודות יצירה והרס והם המשיכו לכוון את האדם שנים רבות בסתר.
עד ש...
עד שהרס החליט להיפטר מאחיו ואויבו ורקם תוכנית.
איש נולד בזמן מלחמה נוראה. במהלכה בעודו עדיין ילד קטן ברח מהמחנה וחיפש את אימו.
צעקות אימו הדהדו בשולי היער כאשר ראה אותה בידי החייל.
החייל הרג את אימו.
איש קפא במקום ובהה.
כול שראה היה את אימו נופלת אט אט, את חרב החייל המגואלת בדם... ועוד משהו,
משהו מוזר. היה זה ראש דרקון שעיניו צהובות ויוקדות מביטות מבין הצללים. העיניים יחרטו בזיכרונו של איש, ולחישתו תהדהד בחלומותיו ''הרוג אותה''.
המלחמה נגמרה ואיש בן שמונה, החליט לנקום את נקמתו בדרקון שכלל לא ידע את שמו.
לעומת זאת הרס ידע את סגולותיו של איש והתגלה בפניו במכוון,
כך הצית את אש הנקמה שתשמש לבסוף את תוכניתו.
ניתן להרחיב עוד ועוד על מסעותיו של איש וחיפושו אחרי זהות הדרקון, לאחר מכן על כלי הנשק שיחדור את ליבו הקר, כיצד ירד לתוך הים האחרון ודיבר עם האורקל של אטלנטיס, כיצד עף על גב הכימרה והביא עין של הידרה למכשפה שמורידה את הלילה.
אך זה, לא סיפורינו.
לבסוף איש גילה )בעזרתו האדיבה של הרס( שהדרקון הוא ההרס עצמו
וגם השיג )תמורת זנב הספינקס, ושוב בסיועו של הרס( את הנשק היחיד שיוכל לסייע לו במשימתו - החרב המפוררת.
איש חייך לעצמו,
יצא למצוא את הרס
ולנקום את מות אימו.
והרס? הרס עקב אחר הילד שכבר היה לגבר בשקיקה ובחן את צעדיו.
כאשר שמע שאיש בדרכו אליו הלך לבקר את אחיו יצירה.
הרס ברך את אחיו לשלום ואמר ''יצירה, מה יפים וקלים הם חייך,
אתה כל היום יושב ומאפשר לאנשים לעשות כל שיחפצו,
אם ירצו ילד אתה קורה לו בשם, אם ירצו בית אתה חושף את ההר…''.
ענה לו יצירה ''וכי הדבר נראה לך קל? כל היום אני יוצר יש מאיין, כבר אפסו כוחותיי.
אתה הוא זה לו חיים יפים וקלים, מעולם לא יצרת דבר עלי אדמות,
אתה רק הולך אחרי והורס את שבניתי, כמה נוח''.
''האומנם כך?''
שאל הרס ששמח מהתפתחות השיחה
''כי נראה לך שלהרוס דבר קל זה? אני צריך לשכנע את האדם בטובת ההרס, ואני צריך להביט בפני האומללים ולהזכיר לעצמי את משימתי. אתה, אילו היית בנעלי היית נכשל כליל''. יצירה שהיה ידוע בחיבתו למשחק הבין את האתגר שהוצב לפניו.
''אם כך בו נתערב, נפשוט את שריוננו ונחליף תפקידים.
הראשון שישבר יהלל את השני למשך אלף שנים''.
הרס שרק חיכה לכך מיד הסכים.
שני הדרקונים פשטו את השריונות והחליפו את כוחותיהם.
מעתה מגעו של יצירה הפך להרס והילתו של הרס הפכה מעוררת ההשראה.
מיד אמר הרס ''עליך ללכת לביתי כדי להתכונן''.
ובעוד הרס מחייך מבין שיניו יצירה יצא לדרך ולא ידע דבר על המחכה לו במאורתו של הרס.
כאשר יצירה הגיע למאורת הרס איש כבר חיכה לו, חרבו שלופה מנדנה.
איש צעק לעבר הדרקון ''התייצב אל מול סופך הרס''.
יצירה שהופתע קפץ לאחור והביט באיש.
כאשר הביט באיש ראה לא רק את פניו הקשות, שריונו החלוד וחרבו הנוצצת אלה גם את נפשו. יצירה מיד הבין כיצד ברח מעיניו כל השנים, אלה הרי היו מוקדשות לנקמה.
יצירה חקר ''מדוע תרצה להמית את הרס?''.
איש השיב בבוז ''מכיוון שהוא הרג את אימי''.
יצירה הישיר מבט ''אינך אמור לראותנו כלל אך דע לך שהעולם מבוסס על מאזן אימים בו חלקנו נולדים וחלקנו מתים, לכל אדם נתיב משלו ולא ידע אותו לעולם. רק אנחנו, אני יצירה והרס אחי מכוונים את חיי האנשים בהתאם למילת האדון ובלעדנו הכאוס ישלוט בעולם''.
איש לא שמע דבר
חוץ מכך שהדרקון טען שאיננו הרס.
היה לו שריון הקשקשים השחור אבל עיניו... הן לא היו צהובות כלל אלה כחולות.
הדרקון איננו הרס החליט איש.
''היכן הרס?'' שאל בקול מצווה.
''הקשב לי...'' המשיך יצירה.
''אתה הוא יצירה, והינך עוטה את שריונו..'' קטע אותו איש,
''אם כך הוא היחיד שיכול לעטות את שריונך'' אמר ויצא לדרכו מבלי לחכות לתשובה.
איש למד במסעותיו גם על יצירה וידע היכן שוכן ביתו.
יצירה שכמובן לא רצה שהרס יפגע ניסה לגעת בנשמתו של איש ולהחדיר בה מעט חדווה
אך הוא שכח שכעת ידיו הן ידיו של הרס. נגיעתו רק החריפה את המצב וליבתה את זעמו של איש על כך שהרס ניסה לשטות בו ועל פחדנותו.
יצירה הצטנף במערה חסר אונים והתפלל לשלומו של אחיו.
איש פתח את הדלת לאולם ביתו של יצירה ומצא שם דרקון לבן יושן,
קשקשיו סנוורו את עיניו אפילו שהיה אמצע הלילה.
הוא סוכך עליהן עם ידו השמאלית.
''קום, הרס הנבל'' שאג איש.
הרס שישן שנת ישרים זינק ונעמד.
''איש'' אמר, ''מצאת אותי בכל זאת''.
הבעת בוז נמרחה על פניו בעודו חושב על כך שיצירה התחמק מתוכניתו וזאת פנתה כנגדו. ''אינך מבין?'' לחש הרס בעודו מתקדם לאורך הקיר ''אם תהרוג אותי האדם יצור ללא סוף, כיום אינך רואה זאת אך עיני חודרות דרך הזמן עד העתיד שאתה עלול להביא עלינו
כאשר אני אמות האדם ימציא דברים כגון כביש ומדרכה ויכסה בהם את אמה אדמה,
ילדיו ימלאו את העולם ויאכלו אותו לשובע,
עצי ענק ממתכת יבנו כדי לשכן בהם את אלה שלא יהיה להם מקום על הארץ
ויקרא להם גורדי שחקים,
האדם ינסה אפילו להמציא את עצמו מחדש ויצור מכונות עצומות שיחשבו במקומו
אך ללא נפש או מוסר''. ובעודו אומר את המילה מוסר זינק הרס על איש ושלח
אך מכיוון שלא היה רגיל לגופו איבד שיווי משקל.
איש ניצל את טעותו של הרס וזינק כנגדו
''הרי כל המילים האלה רק נועדו למשוך זמן'' אמר לעצמו ונעץ את החרב.
זעקת כאב הדהדה באולם כאשר השריון הלבן והבוהק התפוצץ לאלפי חלקים קטנים והתפזר לכל עבר.
ומאז ועד היום בכל אדם נכנסת פיסה קטנה משריונו של יצירה והיא מצפונו ושאיפתו של האדם ליצור. ולפעמים גם לחישותיו של הרס מהדהדות בראשנו, כי כן, גם חלק מהן נדבק לקשקשי שריונו של יצירה ונמצא בכל אחד מאתנו.
ומה עלה בגורלו של יצירה אתם שואלים.
דעתו נטרפה שכן הפסיד בהתערבות,
הוא לא יכל לעשות את תפקידו של הרס.
הוא עדיין שם במערה מחכה לנצח לסוף.
כך היצירה הטהורה נחבאת ועטופה שריון של סבל.
והעולם
עודנו סובב.
|
|
|
|
|
סוף שונה (חדש)
Nora Shu יום שישי, 15/04/2005, שעה 2:30
''באמת קשה להיות גיבור הגון בימינו'', קולו החד והמחוספס של הנער ביתר את מסך העשן של אותו בוקר קייצי, וראשה של אהובתו על ברכיו הייתה כבדה מכרגיל.
הנער חייך ונשען לאחור, תלתליו הבלונדיים הקופצניים זזו בתנועות מלגלגות מול עינייה החומות של חברתו, והיא, בקנאה משונה, הרימה את ידה – ומשכה בתלתל זהוב אחד.
''אני מניחה שכן, למרות שיכולת פשוט לרדת ולבוא אליי בלי לבקש מהם דבר. ככה היינו יכולים לחסוך בהרבה מרירות.'' היא סיכמה בטון מהותי ולעניין, דבר שלא היה כהרגלה. הנערה הייתה שובת חן ומלבבת במיוחד, וגופה הצעיר נפרש לעיניי-כל תחת מרת בד גסה ומרושלת.
הנער צחק בקצרה, תלתליו מקפצים סביב ראשו כהילה. הגן הירוק נח מסביב לזוג המאושר, פרחיו העדינים ועציו המלכותיים כמו-נצבעו תחת ידו המשקיעה והאוהבת של צייר גווע. הירוק-עד היה בלי סוף, ורק ספסל אבן יחיד הפריע להמשכיות הסינפונית, ועליו נחו הזוג התשוש, עינייהם עייפות ורגליהם שמוטות.
''אתה חושב שהיה זה לא נכון מצידו להתייחס ברשעות כזו לקו שבין החיים ובין המוות?'' הנערה שאלה לאחר שהשקט מילא את האוויר בחוסר-נוחות, עינייה נשלחו מעלה, אל-עבר אהובה, בתהייה.
''ברור שלא! עשינו כראוי! רצינו להיות יחדיו, והחיים הפרידו בינינו. הזכות בידינו להיות ביחד, הלוא כך?'' עייניו נברו אל תוכה, והיא, שלא רצתה להיכנס אל-תוך ויכוח פילוסופי, השמיעה קול מסכים ומעורפל במעמקי גרונה.
אבל הוא, שלא היה אחד שנטה להסכים עם קולות מעורפלים, השמיע גנחה חדה ולא מנעימת-אוזן לפני שעינייו צדו את שלה בגסות גברית. ''מה אמרת, אורדיקי? קולך לא היה מובן.''
אורדיקי, שערה נמשך עם משב רוח קל, קמה במהירות מסעירה, עינייה פעורות ומרותקות אל עינייו של אורפאוס, אהובה.
סומק קל חישל את דרכו אל פניה של אורדיקי לפני שהיא הנהנה את ראשה והמטירה ''כן'' צנום אל בחירת ליבה.
''וטוב שכך.'' אורפאוס כיחך בגרונו ונשען לאחור על הספסל, ידיו מסמנת לאורדיקי לחזור לתנוחתה הראשונית. ''אחרת לא היינו ביחד עכשיו.'' אמר כלאחר יד.
עינייה של אורדיקי בהו בדשא הירוק הבהיר, עינייה עוקבות אחר תנועותיהם ששחו עם זרם הרוח.
''עדיין, היה זה דבר בוגדני ביותר, אורפאוס. הלוא יכולנו למצוא דרך פחות אלימה?'' נימתה הייתה כמבקשת טובה לאחר המעשה, במיוחד לאור העובדה שהמעשה באמת כבר התבצע.
''לא.'' קולו של אורפאוס היה סופי, גובל בהתעקשות חמורית, אך אורדיקי בדרכה, כמו רוב הנשים, הייתה עקשנית אף-יותר מחברה, והיא רטנה בקול לא מאופק, ובהחלט שלא נשי.
''אורפאוס! הלוא יכולנו למצוא דרך פחות הרסנית מאשר זו? האם ברשותנו לכפר על מעשנו?'' היא הרימה את ראשה מברכיו בפראות והעמיקה מבט דורש אל-תוך אהובה.
והוא, אהובה היקר מכול, השיט את מבטו הרחק, מוחו תוהה ומעלה השערות ורק ציקצוק עצבני נשמע מפיו בתגובה.
הדממה בין הזוג הייתה ארוכה מדי.
ליבה של אורדיקי שכך לאיטו, והיא הפנתה את מבטה מעלה על עץ האורן שהשתהה מעליהם, מיישרת את גבה נגד גזעו העבה. אנחה קלה פסקה את שפתיה היבשות. גרונה צמא למים.
''אורפאוס?''
קולה של אורדיקי היה ללא מענה, ובסקרנות תמה, הפנתה את מבטה אל אהובה, כמבקשת תשובה, ועינייה פגשו את גופו הדומם של אורפאוס.
גבו נח על גזע עץ האורן הזקן, קליפות עץ חותכות את הבד שגונן על גופו בשיטחיות שיטתית. ראשו של אורפאוס היה מוטה על-גבי הגזע הגס, שערו המתולתל, הבתולי, מלוכלך ושקוע בזיעה, ועינייו...
עינייו של אורפאוס היו פעורות לרווחה בפחד, ופיו היה פעור בצרחה שאף לא היה שומע.
חיוכה המריר של אורדיקי היה שובה לב וקליל, עינייה פעורות יתר-על-המידה כאשר היא הניחה את ראשה בעדינות בחזרה על ברכיו הקרירות של אהובה, אורפאוס.
''טוב שכך.'' מילמלה בשקט, לפני שהשמיעה קול מעורפל במעמקי גרונה ועצמה את עינייה בתשישות חייתית.
''טוב שכך.'' היא פיהקה והלכה לישון.
|
|
|
|
|
צלילה (חדש)
etaoin shrdlu יום שישי, 15/04/2005, שעה 16:11
אודי ראה את הים דרך האוזניים.
כמובן, היה גם המחשב, אך לטעמו זה היה כלי לסונאריסטים טירונים. הוא לא נזקק לו. הוא זיהה את כלי השיט על פי צליליהם. הוא ידע להבחין בין סוגי המדחפים, לפענח את מהירויות הסיבוב שלהם, את הכיוונים ואת המרחקים טוב יותר מהמחשב. הוא היה מסוגל לשמוע דברים שהדהימו את המהנדסים והמתמטיקאים של השייטת, שטענו שהם על סף יכולת הקליטה של ההידרופונים; ועמוק בלב הוא האמין שהוא מסוגל לשמוע עוד יותר מכך. כשהיה במשמרת במהלך הצלילות העמוקות היה נוהג לעצום את עיניו, להגביר את עוצמת הקול למקסימום ולשקוע כל כולו בתוך רחשי הים. מעבר לפעימות המדחף של הצוללת, שהמחשב לא הצליח מעולם למחוק עד הסוף, מעבר לרחש הגלים מאות מטרים מעליו ולשירת הלווייתנים הרחוקים, הוא האמין שיש עוד משהו, נפלא ומסתורי; ושאם רק יקשיב מספיק חזק יוכל לשמוע אותו, את הסוד שיועד רק לו.
משום כך, כאשר הפר המפקד החדש את הברית הלא-כתובה המקודשת ונכנס לתא הסונאר באמצע המשמרת, חשב שהוא ישן; ומשום כך ידע אודי שהוא על הכוונת, ושאם יעשה ולו את הטעות הקטנה ביותר יועבר לתפקיד חוף.
***
אודי מיהר לאורך המסדרונות המפותלים, טפיחת נעליו על רצפת המתכת הולמת באוזניו כמו פטישים. שאר החיילים כבר הצטופפו סביב השולחן. גם המפקד ישב שם, ותקע בו מבט זועם.
''אני מצטער, המפקד,'' אמר ''הסברתי לשי על האנלייזר-''
''את זה תעשו בזמנכם הפנוי, לא בזמן התדריך!''
אודי הציץ בשעונו. הוא הקדים בעשר שניות. ''כן, המפקד'' לחש.
''טוב. שימו לב,'' אמר המפקד ''בעוד ארבע שעות אנחנו נכנסים לגזרת מיצר מסינה. האיטלקים לא יודעים שבאנו וגם לא יידעו שהיינו. עד כאן יש?''
החיילים הנהנו, מחליפים מבטים.
''מייד תדעו הכל, סבלנות'' המשיך. ''הקרקעית בעייתית מאד, ואנחנו צריכים להיצמד אליה, אז בלי חוכמות. עכשיו יותר מתמיד.'' הוא עצר לרגע, מבטו משתהה על אודי.
''לפני שבוע, ספינה אזרחית שלנו שתלה שם מערכת חדשה להאזנה תת-מימית. 'ארגוס', קוראים לה. זה מערך של הידרופונים עצמאיים שאמור לתת תמונה תלת ממדית מדויקת, בזמן אמת, בטווח של קילומטרים.''
''חרא,'' לחש אחד מהנגדים.
''ויצמן, רצית לומר משהו?''
''לא, המפקד.''
''אז תשמור על הפה שלך. כולנו יודעים מה המשמעות של מערכת כזאת, אבל שיצביע המאנייק שמוכן שהערבים יפתחו כזאת לפנינו.''
הוא נתן להם כמה שניות להרהר בעניין.
''המשימה שלנו שם היא כפולה,'' המשיך. ''אל''ף, לבדוק עד כמה אנחנו יכולים להתקרב לדבר הזה בלי שיגלה אותנו; בי''ת, לנסות לאתר את המקור להפרעות שהוא קולט מדי פעם. פרטים נוספים תקבלו בהמשך. שאלות?''
איש לא דיבר. המפקד קם. ''חופשיים,'' אמר. החיילים החלו להתפזר.
''המפקד,'' אמר אודי בהיסוס ''יש לי שאלה.''
''אז היית צריך לשאול בזמן.''
אודי נשאר לבדו ליד השולחן, אגרופיו קפוצים. כעבור רגע נאנח ופנה לכיוון המיטות.
***
במשמרת הבאה עדכן אודי את מפות הקרקעית. על גבי הצג המשוכלל סימן תיקונים זעירים: כאן צוק שהתמוטט, שם גוף סגלגל – כנראה יאכטה שטבעה. עשרות כלי שיט שטו מעליו, צליליהם מתמזגים לכדי זמזום אחיד כשל כוורת. הוא הפנה את תשומת ליבו לתוואי שלפניהם, מעין סדרה של דיונות נמוכות, ופתאום – למשך שבריר שניה – נדמה היה לו שהוא שומע עוד משהו, חלש, לא ברור. אודי נדרך: בזמן פעילות מבצעית יש משמעות לכל דבר. הוא הריץ את ההקלטה חמש פעמים ברציפות, אך לא הצליח לשמוע זאת שוב.
***
''לירון מחפש אותך,'' אמר לו שי כשבא להחליפו בסוף המשמרת. קצין הקשר חיכה לו במי''ק, חולצת ''אח''י עוז'' הלבנה שלו מאדימה באורות הרכים של חדר המלחמה.
''רציתי להתייעץ איתך,'' אמר. ''אני מנסה לפענח את הפרמטרים של 'ארגוס'. הם בכוונה לא מסרו לנו פרטים, אבל הם כן דיברו על ההפרעות שלו. אלה פעימות אקראיות, מפוזרות במרחב. כאילו גופים מוארכים שטים הלוך ושוב בין ההידרופונים. ואין שם דולפינים. מה אתה לומד מזה?''
''הוא מאזין פסיבי, לא?''
''בדיוק. אלה לא הדים מזרמים תרמיים.''
אודי חייך. הוא ולירון הבינו זה את זה כמעט ללא מילים.
''אתה מחפש דרך לרכב על ההפרעות האלה.''
''אף אחד לא אמר שזה צריך להיות קרב הוגן,'' קרץ הסגן.
''טוב, בהנחה שאלה לא בתולות ים איטלקיות שופעות... אני אחשוב על זה.''
''תחשוב מהר. בינתיים, לך לאכול.''
אודי היה מורעב, אך האוכל היה לו תפל. הוא השתוקק לחזור לתא הסונאר. אם ימצא עבור לירון את עקב אכילס של המערכת, הדבר עשוי להעלות את קרנו גם בעיני האחרים - והמפקד. לשם כך היה עליו לדעת האם ההפרעות ההן נובעות מתקלה טכנית או ממקור אמיתי.
***
הים שתק. חוץ מהגורמים המוכרים לא היה דבר בטווח שמיעה. אודי ניסה להיזכר בשיעורי האקוסטיקה ועבר באצבעו בהיסח הדעת על תוואי החוף הסיציליאני במחשב, מנסה לשער את המיקום הטוב ביותר להטמין בו מערכת האזנה. ואז שמע זאת שוב. הפעם לא היה ספק: היה שם משהו, אך הוא לא הצליח להתמקד בו, כמו המחשבות החומקות טרם ההירדמות. המסכים, האור, הפריעו לו. הוא היסס, הביט בחשש לעבר הדלת, נשך את שפתו.
אודי הגביר עד הסוף, עצם את עיניו והתרכז.
הוא שמע אותו. זה היה קול. זעיר, נחבא בין פצפוצי הרעש הלבן של האלקטרוניקה, רך, הרמוני.
הוא שר לו שיר.
אודי נרתע, מבוהל, והשליך את האוזניות לרצפה – ומיד הרים אותן שוב באיטיות. עליו לשמור על קור רוח, חשב. הקול הגיע בוודאי מספינת תענוגות כלשהי, ודווקא היה נעים... בכל אופן, חובה עליו לבדוק. הוא חבש את האוזניות והקשיב. הפעם איתר את הקול מייד, והלה כאילו זיהה ושמח על שובו. הוא שר לו והרגיע אותו...
אודי התעורר, ליבו פועם בחוזקה. עברו שלוש דקות מסוף המשמרת. האם מישהו ראה אותו? מדוע נרדם? ואיך לא שמו לב שאינו עושה דבר? הוא הביט במחשב. הופיעו שם פקודות ניווט שלא זכר שנתן. בכיוון הכללי הנכון, למרבה המזל, עם סטייה קטנה לכיוון סיציליה. אודי נשך את אגרופו. הוא בוודאי משתגע.
הדלת נפתחה בפתאומיות ואודי זינק במושבו.
''הבהלתי אותך?'' שאל שי.
אודי הבחין שדם זולג מאצבעו והסתירה בזריזות. ''דאגתי לך,'' הפטיר.
''מצטער שאיחרתי, היה אירוע. סד''ג התנגש בסלע וטבע ליד סקאלטה. הקפיצו את משמר החופים ואולי גם צוללנים. המפקד חושב לעבור לצד האיטלקי.''
''לא!''
''מה לא?''
אודי השתתק, תוהה על הכעס שהתעורר בו. הוא נשם עמוק.
''לא חשוב,'' אמר. ''תהנה. רק אל תירדם.''
שי תקע בו מבט משונה. אודי התעלם ממנו במופגן וטרק את הדלת אחריו. רק אז הרשה לעצמו לקרוס במסדרון הצר. הוא הרגיש חנוק. דמעות עלו בעיניו. אם המפקד היה תופס אותו… אך זה היה אף מעבר למפקד. מה שקרה היה בלתי נסלח. הוא סיכן את כולם. מן הראוי היה שיושלך לים – ולפתע, מרגע שעלה במוחו, נראה לו רעיון זה מפתה לפחות כמו שהיה מפחיד. הוא נופף בידו, כמרחיק אויב מוחשי. הוא חייב לדבר עם מישהו.
***
''אתה חייב לחזור לשם,'' אמר לירון.
''אתה לא מבין! מה יקרה אם אני שוב... אאבד את הריכוז?''
לירון אחז בכתפיו והישיר מבט לעיניו. ''אתה לא תאבד כלום. אחי, אתה הסונאריסט הכי טוב בשייטת. הצעירים מעריצים אותך. אתה תחזור לשם, תתמודד ותצא גבר.''
אודי הנהן חלושות.
''אני סומך עליך. אל תאכזב אותי.'' לירון טפח על שכמו והלך.
***
''מה נשמע? היה משהו מעניין?''
''לא,'' השיב שי בעודו מושיט לאודי את האוזניות, לא מבחין בידיו הרועדות. ''אין כלום. ים משעמם.''
אודי סגר את הדלת והתיישב בזהירות מול המכשירים. האם ייתכן...
לא. הקול עדיין היה שם. מורגש בקושי ובכל זאת, בדרך לא מובנת, מאפיל על כל צליל אחר. הלחן האל-אנושי תפס בו ביד ברזל, ריתק אותו למקומו. השפה הזרה, המקסימה, חדרה לתודעתו וצרה בה מילים ומחשבות, ספק שלו, ספק כפויות.
-מדוע אתה נלחם בי?
-מי את? מה את רוצה ממני?
-אני יכולה לגלות לך את כל סודות הים, אודי.
-אני אטבע.
-אודי, לא סתם בחרתי בך.
-החברים שלי-
-אתה באמת חושב שאכפת להם ממך?
-בטח שאכפת להם! לירון-
-מכר אותך בזה הרגע.
-את משקרת!
-אתה יודע היכן למצוא אותי. אני מחכה לך.
ואז השתתק הקול. כל רחשי הים איבדו באחת את טעמם, כמו שקיעה שאיבדה את צבעיה. אודי חש שחזהו מתרוקן. מעולם לא הרגיש בודד כל כך. הוא רצה לצאת אל הים. משהו בתוכו זעק לו לעצור, לחשוב, אך גם הקול הזה נשמע לו זר וחלול. הוא קם וניגש אל הדלת, ואז נעמד. למרות הכל הם באמת נזקקו לו. הוא לא יכול לעזוב אותם כך סתם.
על המסך הבהבה הודעה. אודי מיהר בחזרה לכיסא.
''מה שלומך, אודי?'' – הודעה מהמפקד.
אם כך, היא דיברה אמת. לירון, חברו הטוב ביותר בצוות, הלשין עליו.
אודי ידע היכן למצוא אותה. הוא ידע בדיוק מה עליו לעשות. למחשב הותיר סדרה של פקודות מעוצבות בקפידה, שיקפיצו את כל המערכות וישלחו את הצוללת בשעטה עיוורת למקום הנכון. התיזמון שלו חייב להיות מדויק. הוא המתין רגע ליד דלת התא, מקשיב בריכוז.
הוא זינק.
המסדרונות היטשטשו סביבו, צינורות המתכת שעל התקרה התפתלו מעליו כמו נחשים חיים. הוא טיפס בסולמות. אנשים קראו בשמו. נקישות נעליהם הצטרפו לשלו, אך הוא הקדים אותם. הוא נדחק לפתח המילוט ונעל את סגר הביטחון הידני. ידיים דפקו מבחוץ. הוא סובב את הברזים. מישהו בראשו צרח באימה: העומק רב מדי, אין לו שום הגנה, הוא מאבד את עצמו לדעת.
אבל היא חיכתה לו שם, היא שקראה לו מאז ומתמיד. היא תגלה לו את הסוד שיועד רק לו.
***
המים הכו בו מכל הצדדים בבת אחת, סוחטים את האוויר מריאותיו, חודרים לאוזניו, משתקים את חושיו. גופו לא נשמע לו; הוא נסחף מבוהל, חסר אונים, במערבולות. כתמים שחורים עלו לנגד עיניו. מאחוריו חש בענק הפלדה ממשיך לפלס את דרכו, נוטש אותו. בקרביו הרגיש את פעימות המדחף שהפכו פתאום מהירות. הם פונים. הם גילו מה עשה ושינו את הנתיב. הם לא ינסו להציל אותו. בייאושו ניסה להסתובב, לראות בפעם האחרונה, באור השמש הקלוש שחדר עד לכאן, את הצוללת. המלח צרב את עיניו, אך הוא ראה אותה: צללית נוראת-הוד, נישאת ממנו והלאה. מסביב צפו פזורות צלליות קטנות נוספות, עגלגלות – ההידרופונים של ארגוס. ומשמאל, מתוך מערה אפלה בסלע, הגיחו שלוש זרועות-תמנון אדירות, מפלצתיות. הן נשלחו אל הצוללת, מהירות כצליפת שוט. שתיים מהן החטיאו אותה כחוט השערה, ואילו השלישית הצליחה לגעת בחטף בגשר הצוללת, אך לא מצאה בו אחיזה ושבה גם היא לאחור.
אודי לא היה מסוגל לחשוב, או אפילו לנוע. הלחץ על ראשו היה בלתי נסבל. הוא השתוקק לפעור את פיו ולשים קץ לעינוי. ולפתע, בהבזק אחרון של צלילות, הבין שלחץ המעמקים קרע את עור התוף שלו, ושאינו מסוגל לשמוע דבר.
הוא לא שמע דבר.
|
|
|
|
|
ברית (חדש)
ביורן יום שישי, 15/04/2005, שעה 23:56
''ויתן אל משה, ככלתו לדבר איתו בהר־סיני, שני לוחות־העדות, לוחות אבן כתובים באצבע אלוהים''
השמש קפחה מעליו. שורפת ומעכלת את עורו, מלחכת את בשרו החשוף, חורכת את נשמתו. הוא טיפס על ארבע במעלה ההר, אוחז באבנים סדוקות לאורך הדרך העקלקלה, מתנשף ומתנשם. האוויר היה צחיח, ורק קול נשימתו נשמע; נאקות ומלמולים חרישיים. דמו השחור זלג מפיו, מטפטף על האדמה הטרשית, שמיהרה ובלעה אותו בצימאונה. הוא גנח, רקק הצידה, והסתכל על הדם שנספג באדמה. הוא הצליח לזחול עוד צעד או שניים, ואחר – קרס.
כשהרים את עיניו לבסוף עמד לפניו היצור. עורו האדום והמוגלתי רחש מזיקים ושרצים. עיניהם שחורות ומבריקות. מלתעותיהם מפלצתיות, יכולות לקרוע עצם בשלמותה. לוע היצור התעקלה בזווית בלתי אפשרית, חושפת שיניים שחורות. קרני היצור יצרו תבניות של צל על גופו, לא הגיוניות. כאילו לועגות הן לבריאה עצמה. בידו החזיק חרב. היא זרחה באור שמש המדבר, ומארבעים־ושתיים האותיות שעליה זלג דם שחור. בעיניו הבהיקה להבת־הגהנום, אך הן היו קרות. מתות.
כה קרות, חשב משה, בשעה שחרב־אלוהים פילחה את גולגולתו.
***
''הסיירים שלנו מדווחים שהעמלקים מתקרבים כמו עדר עיוור. הם עדיין לא הבחינו בנו, כמובן, אבל הם צריכים להדאיג אותנו. אנחנו צופים שהם יגיעו לכאן בחצות־הליל. אמנם סילקנו אותם לכל הרוחות בקרב האחרון, אבל ללא משה אנחנו נשבר כמו עץ על ארד. אנחנו חייבים לעזוב. חייבים''. אהרון בחן את שאר חברי המועצה, כולם נראו מרוכזים, חוככים בדעתם. ''התעכבנו כאן מספיק זמן, לצערי, אנחנו צריכים להכיר בעובדות. משה נטש אותנו, הוא לא יחזור. וכנראה שגם אלוהים איתו, המזל נוטש אותנו, רבותיי''.
''לא!'' צעק יהושע. הוא התפלא למצוא עצמו עומד, ואת מבטי המועצה נעוצים בו, נוקבים בו חורים. ''הוא חי, אני בטוח. הוא חי. רק תנו לו עוד כמה ימים. רק עוד כמה ימים. בבקשה''. הוא רצה להמשיך, אבל כוחו נטש אותו, והוא חזר למקומו, הספק ניטע בתוכו.
''אתה כנראה לא מבין, חניך,'' הוא דיבר בארסיות. ''משה נטש אותנו, צריך להכיר בדבר. הוא והאלוהים שלו''. הוא סקר את חברי המועצה והמשיך, ''אין לנו ימים. למעשה, אין לנו גם כמה שעות''. הוא ברר מילותיו בזהירות, ''אם עד החושך לא נברח, אנחנו אבודים. מה תועלת לנו בבריחה ממצרים אם סופנו להירצח במדבר?''
שומר נכנס לאוהל בריצה, חרבו המעוקלת מטלטלת בנדנה. ''אהרון,'' אמר וקד בנימוס, על אף שנראה ממהר. ''ההמונים מבקשים את דין־האלוהים. צא אליהם, אמור את דבריך''. הוא קד שוב ויצא.
אהרון מיהר אחריו, ממלמל התנצלות חפוזה, ויצא מהאוהל. יהושע קם והלך אחריו. ללא אהרון, ידע, לא תתקיים שיחה במועצה.
אל מול אוהל המועצה נקבץ אספסוף, עומדים וזועמים, מנופפים בידיהם. אהרון היסה את כולם, ומקהלת הקולות גוועה לאיטה. ''למה לכם לצעוק, בני האלוהים, המשוחררים מעול פרעה?''. מקהלת הקולות שבה, כל אחד ניסה לגבור על קול חברו. לבסוף, אחד גבר בדיבורו על השאר, והם נשתתקו.
''איפה משה?'' שאל האיש, אחרים החרו אחריו.
''יודעים אתם היכן משה. כותב הוא את תורת אדוני־אלוהינו בפסגת ההר, מלטש את חוקינו האחרונים. הוא ירד בקרוב, אני בטוח''. הוא דיבר בקול מרגיע, מחשב את אפשרויותיו.
האספסוף נשאר רגוע לרגע קט, מעכל את דבריו. ''די!'' צעק אדם, והרוחות התלהטו שוב. הפעם היה זה אדם משבט ראובן שדיבר, הטוניקה האדומה שלו נראתה כאש מדברית. ''רצוננו באל שיוביל אותנו. רצוננו באל שישמע לקולנו. רצוננו באל שעינינו רואות!''. ובנקודה זו ממש, כך הבחין יהושע, השליטה על המצב יצאה מידיי אהרון.
''רצוננו באל שיובילנו לארץ המובטחת!''. כעת הם כבר הריעו לו, והוא הרים את ידיו כאות ניצחון.
אהרון הביט עליו רגע ממושך, נאנח, ואמר, ''כרצונכם''. הוא חיכה רגע ממושך, אחר המשיך, ''התיכו את טבעותיכם וזהבכם. צקו לכם דמות־אל, וזבחו לו. עשו אשר תעשו''.
וכך עשו.
אל תוך הכבשן נזרקו טבעות האנשים, זהבם עוכל בידי האש הלוהטת וטבעותיהם נהפכו לנוזל שבעבע במעמקי הכבשן. וכשכילתה האש את כל המוצק בתוכה, החלה לבקש עוד, החלו האנשים להשליך פנימה את רכושם ורכוש אחרים, בצרחות ובזעקות. והאש אינה שובעת, והיא ממשיכה לגדול אל מולם, כעת כבר בולעת לא רק חפצים אלא גם חיים שלמים, שהיו טיפשים מספיק להתקרב אליה.
פנים נוצרו בעומק הכבשן. פני שור זועם, להבות יוצאות מנחיריו, עיניו שבעת מדורי־הגהנום, פיו התרחב בזעם, ובהבל נשמתו נשרפו עשרות אנשים. כל גופו נוצר, נוחת על האדמה בכבדות ומרעיד אותה. זנבו כשוט – חותך את הזועקים לעזרת האל, מרטש את גופותיהם, שהחלו להעלות ריח מבאיש עוד לפני שפגעו באדמה. הוא הרכין ראשו כלפי אדמת המדבר היבשה ונהם עמוקות.
ההמון הסתופף מתחת לשור הענקי, מתכופף ביראה. הם נשארו רכונים תחתיו מספר דקות, כשדממה מוחלטת עוטפת את המחנה. לבסוף, אהרון התקרב אל השור ועמד לידו. מלמול חרישי החל בקהל, ונפסק כשאהרון הרים את ידו. ''אלה אלוהיך ישראל, אשר העלוך ממצרים ויובילוך לארץ המובטחת, ואני הוא נביאו''. קריאות שמחה נשמעו.
יהושע עמד אותה עת רכון על סלע במרחק-מה מהם, ידיו שלובות. הוא צפה בהם קמים על רגליהם, מתחילים בחגיגותיהם.
''הנה מתחיל מחול ההרס העצמי ,'' אמר.
***
כשנגלה לעיניו מראה המחנה לעת זריחה, לאחר שירד מההר כל אותו יום, הלוחות בידיו, לא יכול היה לבלוע את החיוך. המחנה היה הרוס. פה ושם עמד אוהל כלשהו, אך הם הלכו ונשרפו במהירות. גופות רבות כיסו את האדמה הטרשית, שהייתה מכוסה בדם שחור, אותו בלעה בצמא. חלק מהגופות עמלקיות, הבחין. הוא המשיך להתקדם במדרון ההר, מצליח להריח את ריח הדם הקלוש.
הגופות היו שרועות בתנוחות בלתי-אפשריות, ראשי חלקן שוספו. במחנה לא נשמע קול מלבד דשדוש רגליו בדם המתים. הוא עבר על פני מספר גוססים, דם ממלא את פיהם ועורם לבן כסיד. כשראו את פרצופו עיניהם נפערו בהלם ולאחר שבו ונסגרו, הפעם לתמיד.
הוא התמוטט על ברכיו מול עגל הזהב, שכל אותה עת בחן אותו בעיניי להבתו. משה המשיך להתבונן בקרקע המטונפת בשתיקה.
העגל דיבר ראשון. ''סמאל, היכן הוא?''.
משה הרים את ראשו, הביט בעיניי השור ואחר שב להביט בקרקע. ''החרב. לכדתי אותו בחרב. התוכנית פעלה כמתוכנן''.
''הראה לי''.
משה קם באיטיות. הוא שלף את החרב מנדנדה וכרע שוב מול העגל. היא נראתה דועכת, אורה לא הבהיק. חודה היה מעוקם, מלא בדם קרוש ושחור. האותיות, שאך אתמול הבהיקו, נראו עתה הרבה יותר קרות, ריקות מתוכן, הן פעמו באיטיות, בכל פעימה מתמלאות דם.
''עבודה נאה. תקבל את שכרך כמובטח''.
''אשמדאי מלכי, אינני זקוק לתשורות מלבד השהייה עימך''.
מאחורי סלע, כורע על הרצפה המאובקת, הביט יהושע בהם, ולא האמין למראה עיניו.
***
''עמי העולם, חוטאי השארים, גוי השדה, גנבים, מרצחים, נואפים, מרומי ועד דמשק, התקבצו כולכם כאן, לצפות בקץ העולם!''. חרב אלוהים נצצה באור הדמדומים בשעה ששיספה את קרביי החוטא השביעי. נשמע רעם, וברק הבזיק לפגוע בקצה החרב.
רוחות החלו לנשוב בחוזקה, מרימות סופות אבק קטנות. העולם נראה אדום מאופק לאופק, השמיים האירו על הכל באפור נוראי של עשרות עננים, דרכם השמש לא הצליחה לחדור. במעגל מסביב למשה החלו להתהוות דמויות אנוש. היה בהן משהו מעוות, בכל אחת ואחת מהן – בחלקן טופרים במקום אצבעות, מלתעות במקום פה, לוע מלא שיניים שחורות במקום העיניים, קרני־תיישים, רגלי־תרנגולות, ולכולם פרצופים אפורים, מסואבים, מלאי־מוגלה וחורים, בעלי ריח בשר שרוף הנישא למרחקים.
יהושע חיכה.
''אני, עבדו הנרצע של אשמדאי, סמאל – המלאך שסרח, קורא לכם – אנשי עולם המחר, הורסי עולם האל, חוטאים ופושעים, לצפות בדם אלוהים נשפך, בקימת תורתנו החדשה, בהשתלטות הסיטרא-אחרא על בינה, במות הטוהר''.
''אלוהים, לכוד כאן, בחרב שנלקחה מזמנים עתיקים ומעולמות אחרים, ונושאת את שמו המפורש, מ''ב האותיות זוהרות בקודש. היא עומדת לנפץ את תורתו העתיקה, לקרוע לגזרים את ישותו''.
יהושע פעל. האדרנלין תופס את מקום מחשבתו, הוא ניתר מעל שד מופתע, וניסה לאחוז ביד משה, לנער אותו, להוציא את השטן. אבל עוד לפני שיהושע הגיע אליו, חתכה חרב האלוהים אותו, והוא נפל על הקרקע.
החרב נחתה במקום ששכב בו לפני שנייה, והוא נחרד מכמות הדם שנשפכה מבטנו. הוא ניסה לעמוד על רגליו, אבל משה בעט בו שוב. יהושע נחבט באבן חדה ונאנק בכאב.
משה החזיק את החרב מעליו, מרים אותה בעזרת שתי ידיו, החרב נראתה גוועת, אפורה לחלוטין מלבד דם יהושע שטינף את כולה.
''אה! אני אוהב דם של צדיקים''. משה נעץ. וקול מעיכה נוראי נשמע.
משה צרח. האור ששטף מהחרב חרך את עורו, טיהר את נשמתו, עיכל את חטאיו. האור נישא על פני כל הארץ, השדים נפלו באחת, מתו עוד לפני שפגעו בקרקע. החרב התפרקה, ורק האותיות נשארו פועמות באור יקרות, ואחר נעלמו בשמיים. משה נפל על הקרקע, סמאל צורח מגרונו.
הקול הדהד. חוצה עולמות וזמנים, קורע את אוזני השומעים. ''סמאל! עזאל! אשמדאי! בא דינכם! התייצבו כעת מולי, ואשיב גמולכם''. משה צרח, יורק דם וריר לכל עבר, לסתו נפתחה למלוא אורכה. הוא גנח, גופו רעד כמו היה בובה. והיצור החל לצאת מתוכו, נשמה שחורה תחילה, מלאה בתולעי ריקבון שנשכו את לשונו של משה, וניסו להדבק אליה. ואחר שאר הגוף – גוף של שלד, מלא בעצמות מעוקמות ומעוותות. ולבסוף, תריסר כנפיים, כולן אדומות כמו האש שבעיני העגל, נודפות צחנת ריקבון נוראית.
הם התייצבו מולו, נפחדים מחמתו. וקול אלוהים שב ושטף את העולם, שב ועלה ממעמקי הים, וממעברי ההרים ומאדמות המדבר השחוחות. ''רק כוחותיי יכולים לגבור על שלושתכם מאוחדים, ואלו חלשים היו לאחר יצירת לוחות הברית. לכן, אנוכי, אדוני אלוהיכם, מורכם ומולידכם, מפזר אתכם לכל פינות העולם. אתה – אשמדאי – תשכון בקצה מדבר פארן, במעמקי האדמה, בין האבנים, תקוע לעד תחתם. ואתה – עזאל – לך אני מייעד חיי-עד בצד נעמה במעמקי האוקיינוסים, חסר השפעה על עולם האדם. סמאל! נשמתך רקובה היא יותר מכל אשר בראתי, הימים לא יעמדו לך והאדמה לא תעצור בעדך, אותך אני שולח לנשימת הצדיקה – אל תוך משה. לארץ המובטחת לא תכנס, נשמתך טמאה, וגם בגן־עדן לא תדרוך רגלך. כבול תהיה למפתן הדלת, להציץ פנימה רק תוכל. שם תחכה לגויים באחרית הימים''.
שלושת המלאכים נעלמו, צרחתם לא נשמעה, ולא תשמע עוד.
''משה!'' פצעי משה החלו להתאחות, ופרצופו הפך לאנושי. הוא החל לקום על רגליו. הוא התבונן מעלה, על קצה הר סיני, לעבר ענן אלוהים שירה ברקים,הרעים את השמיים והחריד את האדמה. ''העם חטא, והחטא הקדמון עודנו נשאר ככתם על נשמות האנשים. אקימם לתחייה, אך איש מהם לא יזכה לראות את הארץ המובטחת, רק בניהם יכנסו אליה, ורק בני בניהם ישלטו בה, ודינם סופו גלות''.
''אני מבין,'' אמר משה. והוא באמת הבין. והצטער.
***
אי שם במעמקי המדבר, בין חול וחול, גיחך הנחש.
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
