 |
 |
• שאלות נפוצות
• פורומי האגודה
• קישורים
• אתר פרס גפן
• עדכוני הוועד והאספה
• העדכון החודשי (דואל)
• צוות האתר
• RSS
• דרושים
חיפוש באתר:
חיפוש מתקדם
פעילויות האגודה
• המימד העשירי - כתב עת
• כנסים ומפגשים
• פרס גפן
• תחרויות כתיבה ויצירה
• הפצת סיפורת עברית
• תרומות ספרים
• מבצעים והנחות לחברים
• מועדון הקריאה
• סדנאות כתיבה
• אייקון 2010
|
 |
אורבניקה - הזוכים!
חדשות האגודה / המערכת
יום שישי, 09/04/2004, שעה 11:34
תחרות הסיפורים ''אורבניקה'' הגיעה
לסיומה באירוע הפתיחה של פנטסי.קון 2004
|
|
תוצאות אורבניקה - תחרות כתיבת סיפורי פנסטסיה אורבנית שנערכה לכבוד פנטסי.קון 2004 - הגיעה לסיומה. להלן הסיפורים הזוכים, כפי שנבחרו על ידי צוות השופטים - דידי חנוך, גיא חסון ואיתמר פארן - וכפי שפורסמו בכתב העת של האגודה, המימד העשירי:
מקום ראשון
אושר
מאת ריקה דולב
הכחולים העירו אותה. הם אמנם לא השמיעו קול, אבל הם התרוצצו בחדר כמטורפים, מתנגשים מדי פעם בהתרגשות בקירות ובתקרה. אושר התבוננה בהם בסקרנות מהולה בדאגה. זה היה מאד לא אופייני להם.
היא מכירה אותם מאז שנולדה. היא לא יודעת איך קוראים להם, כי אסור לדבר עליהם, ככה בכל אופן נדמה לה. לפעמים היא חושבת שהאחרים פשוט לא רואים אותם, אבל די קשה להאמין בזה. הם נמצאים בכל מקום, כל הזמן.
לרובם היא קוראת בלב בשמות הצבעים שלהם. היא התחילה בזה אחרי שלמדה את שמות הצבעים. לכל סוג יש העדפות אחרות. אף אחד לא הסביר לה, וכשניסתה פעם לשאול, אמא לא הבינה על מה היא מדברת. אבל אושר פענחה את רובם לבד.
יש את האפורים, אלו שנראים כמו עשן. הם אוהבים אנשים עצובים, ומקיפים אותם כמו צעיף של ערפל.
החוטים הירוקים מסתובבים בדרך כלל, בגן, סביב הילדים שמרכיבים פזל או מקשיבים לסיפור. אושר החליטה שהם אוהבים מחשבות. סביב אוהד, שכבר יודע לקרוא ולכתוב, תמיד כרוכים החוטים הירוקים, מתפתלים סביב הראש שלו.
היא לא אוהבת את האדומים והחומים. הם מתקבצים באיזורים של ריב ובכי. אושר בחנה אותם מרחוק והגיעה למסקנה שהקוצנים האדומים אוהבים צעקות וכעס, ודמויי הנחשים החומים נהנים מכאב ומבכי. היא תמיד רואה את החומים מגיחים כשמישהו נופל מהמגלשה, או נדחף על ידי ילד אחר. הם מסתובבים אחרי האדומים ומחכים שיקרה משהו. אם לא קורה כלום, הם גורמים לו לקרות. כשאדומים מתחילים להסתובב באיזור מסוים בגן, אושר מתרחקת ממנו מיד - היא יודעת שעוד מעט יפרוץ שם ריב.
בקשר לסגולים ולצהובים היא לא בטוחה. כנראה בגלל שאין כאלה בגן. הם הולכים רק עם מבוגרים. אבל היא יודעת שהסגולים טובים, כי הכחולים מוכנים להיות לידם. לפעמים הם מגיעים אליהם הביתה, כשאבא ואמא במצב רוח טוב במיוחד. הצהובים הם כנראה רעים, אבל היא לא יודעת באיזה אופן, היא ראתה אותם רק מרחוק, ברחוב.
מהציפורים השחורות היא פוחדת.
הן לא ממש ציפורים. אין להן ראש או רגליים. הן רק זוג כנפיים שחורות, מחוברות זו לזו. היא ראתה אותן רק פעם אחת, אבל לא שכחה. זה היה כשהיא נסעה עם אבא ואמא והם עברו ליד תאונת דרכים. היו שם אמבולנסים, מכוניות משטרה ואפילו מכבי-אש. מעל המכונית המעוכה ריחפו שתי ציפורים כאלו, יורדות במעגלים אל המכונית. למחרת בארוחת הבוקר, אבא סיפר לאמא שבתאונה של אתמול היו שני הרוגים.
וכמובן, הכחולים. את הכחולים היא הכי אוהבת. הם החברים הכי טובים שלה. הם עגולים, כמו כדורים, או בועות סבון. הם אוהבים חיוכים, שמחה וצחוק.
אפשר לראות אותם בעיקר סביב ילדים, אבל לפעמים גם באיזור של מבוגרים שמחים במיוחד. אחרי אבא שלה מסתובבים בדרך כלל שניים שלושה כחולים. בשנה שעברה, במסיבת יום ההולדת של נועה בגן, ההורים של נועה הביאו ליצן. הילדים כל כך צחקו שהגן הפך להיות כחול כולו מכל הכחולים שנדחפו ונדחקו דרך החלונות, למרות שהם היו סגורים. הם פיזזו ברחבי הגן, מתנפחים, מתנוצצים ומסתחררים סביב עצמם בעליצות.
לאושר יש את הכחולים המיוחדים שלה. יש לה המון. היא עדיין לא יודעת לספור עד מספר גדול כל כך. הם הולכים איתה לכל מקום,,וסובבים את מיטתה בלילה. והיא עושה בשבילם את מה שהם הכי אוהבים. היא צוחקת. אמא תמיד אומרת שיש לה מזל שיש לה ילדה שמחה כל כך. “את האושר שלי,” היא אומרת לה כל לילה לפני השינה.
אושר אוספת צחוקים בשביל הכחולים שלה. בכל פעם שהיא רואה משהו מצחיק, היא שומרת אותו בלב, כדי שתוכל להזכר ולצחוק אליהם. היא זוכרת סרטים מצחיקים, ודברים מצחיקים שקרו בגן, והפרצופים שאבא עושה לה כשאמא נוזפת בו, ואת אמא מדגדגת אותה וצוחקת. יש לה המון צחוקים. הכחולים שלה יודעים כמה היא אוהבת אותם ואוהבים אותה בחזרה. הם מגוננים עליה מהצבעים האחרים ולא נותנים להם להתקרב אליה.
כשסבתא שלה נפטרה, אבא לקח אותה באחד הימים לשבעה, לבקר את אמא. הם נכנסו בזהירות לסלון בבית הישן של סבתא. אמא ישבה שם, אפופה כולה בערפל אפור סמיך. גם אחותה הצעירה של אמא, סיגל, הדודה החביבה עליה, ישבה אדומת עיניים בתוך ענן אפור. אמא הרימה את הראש כשהם נכנסו, וחייכה אליה. אבל העיניים שלה נשארו עצובות. אושר עזבה את היד של אבא וטסה אל אמא, משליכה את עצמה אל חיקה. אבא אמר לה בדרך שלא כדאי לצחוק שם, אז היא רק חייכה את החיוך הכי גדול שלה. הכחולים שלה, שמיהרו בעקבותיה, עטפו מיד אותה ואת אמא, מסלקים את כל האפורים מסביבן. אמא אימצה אותה אליה, והחיוך סוף סוף הגיע גם אל העיניים. “איזה מזל שיש לי אותך,” לחשה לה, “אושר שלי.”
אבל עכשיו הכחולים לא התנהגו כרגיל. הם השתוללו והם היו מודאגים. אושר ירדה מהמיטה ופסעה לכיוון המסדרון. בסלון היתה ציפור שחורה, מרחפת לאט לכיוון חדר השינה של ההורים שלה.
אושר שעטה לכיוון החדר. אבא שכב במיטה בעיניים עצומות, נושם בכבדות. אמא דיברה בטלפון. היא היתה חיוורת ומבט מבוהל בעיניה.
''תגיעי הכי מהר שאת יכולה,” אמרה אמא לטלפון, “האמבולנס צריך להגיע בכל רגע ואני חייבת שמישהו ישאר עם אושר.”
הציפור התקרבה לאט לכיוון המיטה. אסור שהיא תגיע לאבא שלי, חשבה אושר בבהלה. הכחולים מיהרו וכיסו את אבא, מנסים למנוע מהציפור להתקרב. הם נחלשו במהירות, הצבע הכחול התחיל לדהות, התנועות שלהם הפכו איטיות יותר ויותר. היא חייבת לעזור להם.
סיגל פרצה אל הבית, פרועה ולבושה בטרנינג, בדיוק כשהאנשים עם האלונקה התחילו לצאת לכיוון האמבולנס. אמא חיבקה אותה חיבוק מהיר.
“הגעת בדיוק בזמן,” אמרה לה. “תשמעי,” הנמיכה את קולה, “אני דואגת בקשר לאושר, היא לא הפסיקה לצחוק מהרגע שנכנסה לחדר שלנו.”
“את תסעי לבית-חולים. אל תדאגי, אני עם אושר,” אמרה סיגל ודחפה אותה לכיוון הדלת. אושר רצה לחדר שלה, גררה את השרפרף לחלון והציצה. היא ראתה שחלק מהכחולים נדחקו לתוך האמבולנס והשאר הקיפו אותו כשהוא התרחק באורות אדומים מהבהבים, הסירנה צופרת בקול. הציפור השחורה עקבה מעל. היא השאירה את החלון פתוח, סגרה את הדלת והתישבה על המיטה.
סיגל פתחה לאט הדלת. אושר ישבה על המיטה בישיבה מזרחית עם הפנים לכיוון החלון, ידיה פרושות לצדדים וצחקה את צחוק הפעמונים שלה.
“אושר, מתוקה,'' אמרה סיגל, “את רוצה שאני אשב איתך קצת?''
אושר הפנתה אליה חיוך גדול.
“לא עכשיו, סיגלוש. אני עסוקה.”
“קריר פה, אולי כדאי שאני אסגור את החלון,'' אמרה סיגל.
“לא, לא,” אמרה אושר במהירות, “הם חוזרים חלשים, קשה להם לעבור דרך חלון סגור. והם חייבים לצאת חזרה לעזור לאבא. תסגרי את הדלת כשאת יוצאת.”
היא הפנתה את הראש בחזרה אל החלון והתחילה לצחוק אל הכחולים הדהויים, החלושים שנכנסו דרך החלון. הם הסתובבו סביבה, צבעם מזדהר, מהירות סחרורם עולה ועולה עד שחזרו להיות מתוחים ונוצצים. הם יצאו שוב דרך החלון, חולפים על פני קבוצה חדשה של דהויים שנכנסה פנימה.
סיגל סגרה בשקט את הדלת מאחוריה.
השמש כבר זרחה כשאמא חזרה.
“הוא יהיה בסדר,” אמרה לסיגל, ההקלה ניכרת בקולה ובפניה. “מה עם אושר?”
“המסכנה הקטנה צחקה כל הלילה,” אמרה סיגל. “נראה לי שזו הדרך שלה להתמודד. היית צריכה לראות אותה יושבת על המיטה עם הכתונת הלבנה שלה והתלתלים, צוחקת. היא נראתה כמו מלאך ג'ינג'י קטן.”
“היא ישנה עכשיו?” שאלה אמא.
“כן, היא נרדמה בערך בשש,” אמרה סיגל. “פתאום היא הפסיקה לצחוק. נכנסתי לחדר שלה והיא שכבה שם, רדומה ומחייכת. כשכיסיתי אותה היא אמרה לי בקול ישנוני כזה: 'אל תדאגי סיגלוש, אבא יהיה בסדר עכשיו'.”
אמא חייכה חיוך עייף. היא נכנסה לחדר של אושר הישנה, התישבה על קצה המיטה והסיטה בעדינות תלתל אחד ממצחה. הוא קפץ מיד בחזרה למקומו. היא התכופפה אליה ונשקה לה בזהירות בלי להעיר אותה.
“את האושר שלי,” לחשה לה, סידרה את השמיכה ויצאה.
אושר ציחקקה מתוך שינה, והחדר זהר בכחול.
מקום שני
הרי אני מכחול
מאת חגי אברבוך
“מה זאת אומרת 'צליל מתוק'?''
“תקשיב עוד פעם. בבקשה תנסה.”
זוג כינורות, בטרצות. מעוף צלילים. דבש ניגר. חיוך עלה על שפתיה כנגד רצונה. היא הפנתה מבטה וראתה אותו מביט בחלון.
“יואב!”
הוא החזיר את מבטו אליה. “מצטער. לא נשמע לי כמו כלום.”
“אבל המוסיקה... זה לא עושה לך שום דבר?”
הוא משך בכתפיו ונטל את כוס התה מן השולחן. לגם. “זה מתוק,” אמר. “זה. אוכל, שתיה. מוסיקה זה סתם רעש. מפריע לי לחשוב.” הוא חייך אליה. “אני מבין שעדיין אין שם למחלה שלי.”
היא עצמה עיניה והנידה בראשה עם הנעימה הרכה. היא פחדה להניח לו לראות עד כמה הוא פגע בה.
הוא אמר, “אולי מפני שזאת לא מחלה.”
בתיבת העץ שאצל אביו, העוברת מדור דור במשפחה: כתוּבּות עתיקות מגולגלות, טבעות נישואין, ואי-שם קלף קטן ומהוה, כתוב רוסית, מלבד שלוש מלים בלטינית: quid pro quo. הדיו שחורה כיום, עם שמץ אדמומית. כתם שחור, מחוספס, בתחתית הקלף.
כמה דורות אחורה? אביו לא ידע. הרבה.
יואב נהג לדמיין: לפני מאות שנים, בן דמותו, גבר צעיר שחור שיער, עיניו הירוקות טרוטות מחמרמורת, פוסע לאט במורד מדרגות פונדק. אולי איזה שייגעץ שברח מהישיבה ללילה של הוללות. עכשיו הוא משלם על זה. אוי אוי אוי כמה הוא משלם על זה. בעד כאב ראשו ההולם הוא מנסה להזכר מה עשה אמש, מי היו הפנים הקשישות שחייכו אליו, מה נאמר – תזמורת צוענים צוהלת ברקע – על מה חתם, ובחושבו ובהאזינו נוחתת עליו ההבנה ופניו מתכרכמות בפתיעה. אולי עיניו מתרחבות בבהלה, אם הדבר קרוב ללבו.
הוא נהג לרחם על הגבר ההוא. רצה לעמוד לצדו באותו בוקר לפני מאות בשנים ולומר לו, אב-קדמון שלי, לא לבכות עכשיו. יקח זמן. תתרגל. אנחנו, מדור דור, התרגלנו.
“אולי זה פשוט תורשתי. פגם זעיר בהיפותאלמוס שלי,” החליק אצבעו שעה ארוכה על עירומה.
“לא אמרתי – “
“ – אבל אם זה ככה, איך זה שאני מרגיש את העונג הזה?”
“איך אני יודעת שאתה מרגיש?”
התעלסות בתור מענה.
הוא מיהר לעבודה בבוקר המחרת, והיא אמרה לעצמה, אולי זה לא חשוב.
דיסק: ארטורו בנדטי-מיכאלאנג'לי מנגן פרלודים של דביסי. משחק פנינים אמיתיות.
“לא עכשיו,” אמר לה בחיוך.
אחר הצהריים, בחזרה, התקשתה להתרכז. היא התנצלה, אבל קיבלה בתמורה חיוכים. עם כזאת מקצועיות, איש לא הרגיש.
דיסק: אן סופי פון-אוטר שרה 'לילות קיץ' של ברליוז. צלולה כמו בדולח, כואבת כמו תער בלב.
בסוף השיר השני היא אמרה, “בוא נעצור כאן.” עיניו אורו ומשהו בו נרגע.
הם הלכו לסרט רועש, והיא אחזה בידו וחשבה... מוטב כך.
השיר השלישי תמיד נגע ללבה במיוחד: הזעקה ההיא, “לצאת אל הים ללא אהבה!”, שכשעלה בידה לראשונה לבטא אותה כראוי אמרה לעצמה, עכשיו אני יודעת שנועדתי לשיר.
היא לא היתה יכולה לשאת את המחשבה שאותה זעקה תצא מן הרמקולים, תעמוד בחלל האויר ביניהם ופניו יוותרו אדישות.
שש בבוקר. שבת, בחדר העבודה המשקיף אל הטיילת.
שעה שהשקט יפה לה.
אין איש ברחובות והדממה מתוקה מאד. הניירות גלשו מידו על השולחן. הוא הניח את העט, ניגש אל החלון הפתוח למחצה, המביט אל הים והרחוב, ונשם עמוקות.
בימינו, כוס קפה מהביל. בעדינות הניח שמאלו על השמשה.
הרחק בגובה, בחזית בניין משרדי סמוך, התעקלו השמש והעננים בעצלתיים על כותלי הזכוכית.
שערה הגולש מצטייר בזרזיף אור שמש, רישום דק של פניה באניצי ענן נוצה.
לראות אותה בכל מקום.
הוא חייך.
בקונצרט, היא שרה רק בשבילו. גברים נמנמו על כתפי נשותיהם, נשים מטופחות בגיל העמידה קמו לצאת אל השירותים, נחפזות על עקבים גבוהים שהקישו סטקטו חד כנגד הכינורות החרישיים. רשרוש צלופן נשק לצלצול סלולרי שהוחרש בבושת פנים.
הוא זכר את כל אלו.
ומחיאות הכפיים הסוערות בסוף.
הביקורות יהללו את הליריות בה ביצעה את “שירים על מות ילדים”, את הרכות שהיתה בה אפילו בשיר האחרון, הנואש.
בפעם ההיא עוד העזה לשאול אותו לאחר מכן מה חשב על שירתה.
“אני אוהב אותך מאד,” השיב.
עוד בתיבת העץ של אביו: מכתבים שמורים היטב מלפני מאה שנים, חלקם על ניירות כתיבה של בתי מלון שחלפו מן העולם, מספר מטבעות נחושת, מאחור חקוק עליהן MH, מגען חם ועתיק מאד, תמונות דהויות, ועל נייר שעטה גון דבש עז, מעט אותיות שחלקן טרם נמחה עם השנים, שיר שכתב סבי סבו לבחירת לבו; רסיס שיר רחוק, מאדסה, שנכתב עברית: “...הרי אני מכחול/ ובד לי הרקיע/ ואַת מעוף לבי...” – ולא עוד.
הוא אמר, “וזה היה כשהוא התחתן...”
אביו חייך בעצב. “אלו היו ימים אחרים.”
הם שוחחו על אמו המנוחה, עד שהיגון קהה בעיני אביו.
הוא לא החמיץ אף קונצרט.
“אתה לא חייב לבוא,” אמרה, נואשת.
“רחל, אני אוהב לראות אותך,” אמר. “זה לא קשור למה שאת עושה.”
“זה חלק ממני!” הטיחה בו את התווים.
“יש דברים יותר חשובים,” אמר במבט מושפל.
עשרים הודעות רצופות במזכירה האלקטרונית לא שברו אותה. גם לא הפרחים ששלח.
“מה בכלל חיפשת אצל סוכן ביטוח?” אמר לה ידיד לאחר תום אחת החזרות; הוסיף לפרוט ביד ימינו על הפסנתר והושיט שמאלו אליה.
“אני צריכה ללכת,” אמרה.
לבד, מול רידינג, עם פחית בירה. גלים אִלמים הרחק מתחת למעקה, נושאים רסיסי ירח ואורות אדמדמים.
הרוח ליטפה ביד אמהית את ראשו המושפל, הנישא לבהות באופק.
להתקשר? לא להתקשר?
קולות מנועים רחוקים. לפחות אין כאן איש, באמצע השבוע, בשעה כזאת.
ידיו חשופות, פשוקות אל הרוח, הקור נמזג אליו, עמוק, בעד מפתח חולצתו, כמו מים צוננים.
עשן ארובה לבן דאה, רפאי, כנגד הלילה.
התפוגג.
בעד עיניים מצועפות: ראשי שיבה סגלגלים, תלויים מחוטי צמר רכים ומתעגלים.
תוי נגינה לבנים בעשן.
הוא תחב ידיו בכיסיו. נפנה ללכת.
הקסם פג.
“חישובים פתאום לא מסתדרים לי. אני מתחיל להתבלבל בשמות של לקוחות. אני עוצם את העיניים ומריח את הבושם שלך. תחזרי אלי.”
הם הלכו בטיילת זה לצד זו. דמדומים ארוכים.
“חשבתי, לפחות ניפרד כמו שצריך,'' אמרה.
הוא הנהן. “אני שמח שהתקשרת.''
“אם יום אחד משהו ישתנה – “
הוא נד בראשו. התנשם עמוקות.
נותר לו רק קלף אחד.
“אם הייתי מראה לך שיש לזה איזה פיצוי?...''
מסבתו ירש חוש עסקי חריף. היא היתה עם הרגליים על הקרקע. כשהראה לה בעלה ברגע של משובה את שירש, את שהוריש לבנו ולנכדו, נמלטה מפניו בבהלה, מותירה אותו לבד, בין הערביים, על שפת הים השחור. לאחר מכן השתדלה להתראות עמו כמה שפחות במהלך הגירושין. ילדם נותר עמו. היא לא עלתה ארצה.
אביו לא הראה זאת לאמו מעולם.
הוא אמר, “זה משהו קטן... אבל אם זה יגרום לך להישאר איתי... תעמדי כאן לידי עד שהשחפים יעלמו?”
היא תלתה בו מבט תמה. משהו, החוש בו הבחינה תמיד במקום בו נסק קולה מיופי צלילי לעומק מוסיקלי, ציווה עליה להענות, ובה בעת התרה בה. לאחר דקה ארוכה הניחה ידה על זרועו. מבטיחה.
הוא הרים את ידו השמאלית ופשק אצבעותיו בברכת כהנים הפוכה, אגודל צמודה לאצבע, אמה צמודה לקמיצה, זרת לבד.
השחפים שעל הים חדלו לעוף אנה ואנה, ולרגע כמו עמדו תלויים. אחר כך התקבצו מחדש ונשאו כנפיים.
אנשים עמדו בטיילת והצביעו. מכוניות עצרו בחריקת בלמים. מישהו באחד הקיוסקים שמט בקבוק זכוכית שהתנפץ על המדרכה.
חרש, במעופם, נפרדים לשלוש להקות החולפות על פני הגלים בזו אחר זו, אייתו השחפים את שמה.
היא הביטה בהם בדממה עד שנעלמו באופק.
מקום שלישי
סחר חליפין הוגן
מאת נטע טולפן
אני רוצה להרים יד ללחי שלי, אבל אני משותקת. העקצוץ שורף, ואני יודעת שלחיי מאדימה. מולי, אבא עומד משותק -- בדיוק כמוני. הוא משותק מכעס; אני משותקת מהלם. הוא סטר לי. לא ציפיתי שיסטור לי. הוא מעולם לא הרביץ לי, שבע-עשרה שנים, אבל לפתע נפלטה לו סטירה.
בא לי לבכות, אבל במקום זאת אני מסתובבת לאחור וצועדת בכבדות לחדר שלי; לוקחת את תיק בית-הספר, מעיפה את הספרים הצידה, ופשוט מכניסה בגדים לכמה ימים. זה אמור להספיק, לפחות עד ששנינו נרגע.
אבא הלך אחרי, ועכשיו הוא עומד בפתח-הדלת, פניו אדומות מכעס. גם הפנים שלי אדומות, אבל זה רק ממאמץ להחזיק את הדמעות בפנים וההרגשה כאילו הוא צרב לי את העור. האזור עדיין שורף.
הוא שואל בחדות, “מה את עושה?”
אני מסתובבת לאחור, מסתכלת עליו בכעס. אני אוספת את שערי בגומייה שמסביב לכף ידי בעודי אומרת: “הולכת.”
“את לא יכולה ללכת!”
“כן אני כן,” אני משיבה. “ורק תראה אם אני חוזרת.”
פוסעת בינו לבין המשקוף, ומשם דרך המטבח והסלון המשולבים, החוצה. אבא מנסה לצעוק משהו, ואני שומעת את קולה של אמא, אולי היא מרגיעה אותו. אני מחכה בחוסר סבלנות למעלית שתגיע, ובועטת בדלת כשאינני שומעת תזוזה, ואולי מישהו מחזיק את הדלת בכוונה. בדיוק אז אני שומעת את המעלית מתחילה לנוע, וכשהיא מגיעה, אני נכנסת ולוחצת על כפתור קומת הכניסה.
אני מגיעה לתל-אביב באחת-עשרה בלילה, והנהג שנתן לי טרמפ עוצר. אני מחייכת ומודה לו על שהסיע אותי, ויורדת על-מנת ללכת לסיוון. זו הליכה של עשרים דקות, אבל אם ממהרים זה לא אמור לקחת יותר מרבע-שעה.
אמור. אמור זה שם של דג.
כשאני מגיעה לסיוון השעה כבר אחת-עשרה ועשרים. אני מתעלמת מנקיפות המצפון על השעה המאוחרת, ומצלצלת באינטרקום. אחיה עונה, ופותח את דלת הכניסה. כשאני מגיעה לקומה שש, דלת הדירה פתוחה מעט. אני נכנסת פנימה ומוצאת את גיל על כיסא בפינת-האוכל, שותה קפה.
“היא ישנה,'' הוא אומר. “גם אני הולך לישון, כשאני גומר את הקפה.”
נדה בראשי, אני הולכת לחדר של סיוון. פותחת את הדלת בעדינות, לא סוגרת אותה. אני צריכה את האור מבחוץ, כי אני לא רוצה להעיר אותה. מחטטת בתיק ומוציאה טי-שירט גדולה ומכנסיים דקים. מתלבשת בשירותים, וכשאני חוזרת, סוגרת את הדלת בעדינות מאחורי.
צלצול הפלאפון מקפיץ אותי, ואני ממהרת לגשש בתיק שלי, ובתוכו, אחר הפלאפון עצמו. אני שומעת את סיוון מתעוררת וזזה, ואז מסתכלת על הצג. “בית”. הצג נכבה במהירות -- כיביתי את הפלאפון.
האור נדלק, ואני פונה להסתכל על סיוון. היא עדיין ישנונית, אבל יושבת, וההבעה שלה קצת מטופשת. היא ממצמצת בגלל האור, והעיניים שלה מתמקדות באיטיות.
היא שואלת, “יפעת?”
אני מחייכת אליה. “כן?”
“מה את עושה פה?”
כאילו מה שאני אומרת באמת מסביר משהו, אני עונה: “רבתי עם אבא. גיל הכניס אותי.”
“אה... אז לכמה זמן את מתכוונת להישאר הפעם?'' היא מתעניינת.
אני מושכת בכתפי. “אני ממש לא יודעת. סתם הייתי צריכה ללכת לאנשהו.”
“אוקיי,” סיוון אומרת. “אני חוזרת לישון. לילה טוב.”
“לילה טוב,” אני עונה, ונכנסת לחלק של מיטת-הנוער שלא היה תפוס, מתחת לשמיכת פיקה צהובה. סיוון תמיד משאירה את המיטה פתוחה, היא אומרת שיותר נוח לה ככה, כשהיא יכולה להתרווח.
שינה תמיד באה אלי במהירות, ואני נרדמת תוך חמש דקות.
מתוך אובך השינה אני שומעת דפיקות בדלת, אבל המיטה כל-כך נוחה והשמיכה כל-כך רכה, ואני פשוט לא רוצה לפקוח את העיניים. לא משנה מה אני רוצה, הדלת נפתחת בכל זאת. העיניים שלי נפקחות באינסטינקט, ויעל, אמא של סיוון, נכנסת ומתיישבת בקצה המיטה. עכשיו גם סיוון מתעוררת.
מה השעה? אני מעיפה מבט מהיר לעבר השעון המעורר של סיוון, שעומד על שולחן הכתיבה שלה. אלוהים אדירים - שמונה בבוקר. אני עייפה, ובשביל שבת בבוקר אני לא אמורה להיחשב בין החיים.
“יפעת,” יעל אומרת. “אמא שלך בטלפון... היא אומרת שזה דחוף.” היא מגישה לי טלפון אלחוטי.
“הלו?''
“יפעת?'' אמא נשמעת עייפה. “אתמול בלילה אחרי שעזבת, אבא יצא אחריך... היתה תאונה.”
פי מתייבש במהירות. “מה? מה קרה? קרה לו משהו?”
“הוא בתרדמת. מתי את יכולה לחזור הביתה? או לבית החולים? אני לא יכולה להסיע אותך, אני כבר פה.”
אני מחפשת בעיני את יעל. היא כבר יצאה. “אני לא יודעת... אני אגיע כמה שיותר מהר.”
“טוב. נדבר.” אמא מנתקת, ואני קופצת מהמיטה.
“יפעת?” סיוון שואלת. “מה קרה?”
עונה: “אבא נפגע בתאונה. אני צריכה לחזור הביתה. זה בטח קרה כשהוא חיפש אותי,” ואז אני נעמדת במקום, חצי-משותקת. נזכרת בסטירה.
אני ממהרת החוצה עם הבגדים להיום, ושואלת את יעל אם מישהו יוכל להסיע אותי הביתה, לירושלים. היא אומרת שהיא תסיע אותי. אני מחייכת אליה, חיוך קטן וחסר-אונים, והולכת להתלבש.
אמא ויעל מדברות בחדר ההמתנה, ובית-החולים מדכא אותי. אורות הניאון בוהקים מדי, ובית-החולים לבן מדי, סטרילי. סרחון של נקיון מוגזם ותרופות לא טעימות עומד באויר, כאילו הוא לא אוורר שבוע לפחות. הספרטניות צועקת מכל פינה, וזה מדכא אותי עוד יותר.
אני מוצאת את אבא, והוא כולו חבוש. יוצאים ממנו צינורות, או יותר נכון, נכנסים אליו. זה כאילו הוא ישן, כאילו הוא עוד מעט יתעורר. אבל הוא לא יתעורר עוד מעט -- הרופאים הבהירו שאם הוא יתעורר, הוא יעשה זאת לבד. כל מה שהם יכולים לעשות זה לוודא שהוא לא ימות.
נמאס לי, אני לא יכולה לעמוד בזה. אני יוצאת החוצה לחפש את אמא, אבל אני לא מוצאת אותה. אשה זרה יושבת בחדר ההמתנה, ושקט פה. כל כך שקט שזה כואב.
“את רוצה שהוא יתעורר, נכון?” שואלת האשה שעל כסא המתכת. “אני יכולה לגרום לזה שהוא יתעורר.”
אני בוהה בה. “מה?”
בעדינות, “אני יכולה לעזור לך, יפעת לוין.”
“איך את יודעת איך קוראים לי?”
היא אשה אלגנטית, מטופחת. בת כשלושים. שיערה החום מגיע לה עד הכתפיים ומתאים באופן חולני לצהבהבות של עורה. עיניים ירוקות -- בהירות ודהויות -- משלימות את הופעתה. היא מפחידה אותי.
“אם לא תתני לי לעזור, הוא לא יתעורר,” היא קובעת, ומתעלמת מהשאלה שלי. “תני לי לעזור, ואז תעזרי לי.”
“את משקרת!'' הדחקה. אני טובה בלהדחיק.
“את יודעת שאני אומרת את האמת.”
ואני יודעת. אלוהים, אני יודעת. הידע נמצא בראש שלי -- אני חושבת שהיא הכניסה לי אותו לשם. “מה את רוצה ממני?” אני נרתעת.
“רק את העזרה שלך,” היא מרגיעה אותי, ואני נרגעת. לא פחדתי לפני רגע?
“אז מה אני צריכה לעשות?”
“את מה שאגיד לך.”
אני ברחוב, מסתכלת בנשים ומחפשת אחת עם תיק חצי-פתוח, כזה שאפשר לקחת ממנו את הארנק בלי שישימו לב. כשאני מוצאת אשה כזאת, מטופלת בשני פעוטות, אני לוקחת את הארנק. הלב כבד.
הארנק מכיל מאתיים שקלים, ואני מאושרת. גמרתי את המכסה שלי לשבוע הזה, חמש-מאות שקל. אני לא צריכה להמשיך לכייס ארנקים, לפחות לא עד יום ראשון. עבר כבר חודש, וזה מה שעשיתי בשביל האשה שעזרה לאבא.
אני יודעת שהיא עזרה לאבא. אחרי שהסכמתי, הוא התחיל להתעורר. כששמעתי מה שרצתה ממני ובטלתי את העסקה, הוא חזר לתרדמת.
“סחר-חליפין הוגן,” היא הסבירה. “זה את, הוא, או זר. במי את בוחרת?” בחרתי בזר שאני לא מכירה, ובגלל זה אני גונבת את הכסף -- משום שזה מה שהיא דרשה ממני.
אמא חושדת שמשהו קורה, אבל היא עסוקה עם אבא יותר מדי מכדי לדאוג.
אני נפגשת עם האשה הזרה בפארק בקצה העיר, והיא מחייכת לעברי. שיניה צהובות.
אני הולכת על המדרכה לכיוון הבית כשאני שומעת פיצוץ, ורגע לאחר-מכן רואה עשן. שומעת צרחות. אני רצה לראות מה קורה, אבל פתאום עוצרת, מפחדת. אוטובוס התפוצץ, ולאחריו התפוצצה גם משפחתית, והצרחות מתגברות. אני נטועה למקומי ואני לא יכולה להביט הצידה. יש דם, יש אש, אבל בעיקר יש עשן. אני נחנקת.
יום לאחר מכן אמא קוראת את העמוד הראשי של ידיעות אחרונות. מעל ראשה אני רואה את הכותרת: “היא נתנה לי את הכסף וביקשה שאמות”. כותרת המשנה היתה: “היא אמרה שזה סחר-חליפין הוגן. אני מצטער”. הביטוי נראה לי מוכר, ואני קוראת עם אמא.
“את יכולה אולי לא לקרוא ביחד איתי?” היא נאנחת. היא שונאת כשקוראים לה מעבר לכתף.
“מצטערת...''
אני עומדת להגיד עוד משהו, אבל בחדר שלי, הפלאפון מצלצל. אמא חוזרת לעיתון.
''הלו?”
“החוב שולם,” זו היא, האשה שעזרה לאבא. “את לא צריכה לעשות יותר שום-דבר.”
קרן-אור בימי חושך. אני מחייכת. “סבבה.”
“סחר חליפין הוגן,” היא אומרת. “תרדמה בעד חיים, חיים בעד מוות.”
אני מתחילה לחשוד. על מה היא מדברת? אני מקווה שאני לא מדחיקה עוד משהו. “מה?” אני שואלת ברכות.
“את לא יכולה לקבל הכל משום-דבר,” היא מסבירה, כאילו אני ילדה. “צריך לשלם על הכל. אתמול, החוב שולם.”
היא מנתקת, ואני בוהה ברצפה לרגע.
שילמתי? אם שילמתי אתמול, למה היא לא אמרה לי שנגמר החוב כשנתתי לה את הכסף? למה היא חיכתה רק לאחר כך?
אולי... לא הייתי היחידה. אולי היו עוד. אולי היא נתנה למחבל את הכסף שאספתי, בשביל לשכנע אותו? אולי אני ואנשים ונוספים היינו הסיבה שהפיגוע קרה?
“סחר-חליפין הוגן.”
פתאום בא לי למות. אם אני מתה, אולי היא תיתן למישהו אחר מהפיגוע לחיות.
אנו מודים לשופטים ולמשתתפים בתחרות. נתראה בתחרות הבאה!
אורבניקה
פנטסי.קון 2004
המימד העשירי
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
לא מאד התפעלתי השנה (חדש)
Boojie יום שישי, 09/04/2004, שעה 13:41
מהסיפורים בתחרות, אם כי היו כמה שחיבבתי, ברמות שונות. אני גם רוצה לציין לחיוב את האיכות הטכנית של הכתיבה - פצצות העילגות שזכינו להן כבר כמה פעמים די נחסכו מאיתנו הפעם.
* הסיפור הזוכה במקום הראשון, לא נעים לי לומר, לא עשה עלי רושם. כלומר, הוא כתוב טוב, את זה עלי לזקוף לזכותו, אבל לפחות לטעמי אין בו עומק של ממש, משהו מתחת לפני השטח הגלויים והברורים, וזה, מה לעשות, חסר לי. הוא יוצר רושם של אגדה ילדותית משהו. ברק של ממש לא מצאתי בו. ותקנו אותי אם אני טועה.
* הזוכה במקום השני די מצא חן בעיניי, אם כי לצערי הייתה לי לגביו כל הזמן תחושה מפוספסת משהו. במיוחד הסוף, שבו, למרות העובדה שכל הסיפור מבוסס על מוזיקה, הפיצוי הסופי נמצא באיות דווקא, ולא נמצאה דרך לקשור חזק יותר בין הפיצוי לבין החסר, או להסביר/להצדיק את הניגוד. אולי יש בזה משהו סמלי, אבל לי זה הפריע.
* את הזוכה במקום השלישי אהבתי. הוא העלה רעיון מצמרר שמשאיר הרבה דברים למחשבה אחרי שקוראים אותו.
(ויהיה נחמד לשמוע את נימוקיהם של השופטים, אגב).
סיפורים נוספים שמצאו חן בעיניי במיוחד (בסדר שבו הם מופיעים בדף התחרות):
* ''יוצאי הדופן'' של דורית כהן - לא לגמרי הבנתי אותו, אבל הוא כתוב בסגנון מרענן ומיוחד, ויש בו סיטואציה שממש מצאה חן בעיניי.
* ''חוקי התנועה'' של יוחנן המטביל - לא, אני לא חושבת שהוא היה צריך לזכות, אבל הוא שיעשע אותי קלות. במיוחד לאור העובדה שלגיבור שלו קוראים ''פוטיומקין'', מה שעורר בי דחף עז להגיב בקריאה ''סבוטאז'!'' (מי שצריך לדעת, יודע). הרעיון שצריך לאכוף את חוקי הפיזיקה הוא רעיון חמוד, ומגיע לו שיכתבו עליו סיפור. :-)
* הסיפור ''זירובול'' של רוח מים - כסיפור, הוא לא טוב במיוחד, אבל כתיאור חי של מאורע עתידני שהופך טבעי ויומיומי, הוא מוצלח.
* ''גירוש ספרד'' של מריאנה אנקדוטה - היה יכול להיות טוב אילו היה ארוך יותר, ונכנס עמוק יותר לתוך העולם וההשלכות שלו.
* ''מגפת הבריאה'' של עוצלי גוצלי - אהבתי. מיוחד. מראה, גם בסיפור קצר שכזה, הכרה אמיתית של העולם שעליו נכתב הסיפור.
* ''המשפחה מעל הכל'' של שומר הגן - סיטואציית אימה-כביכול בנויה היטב.
* ''מותק'' של חתול שחור - אהבתי את הדמות, ואני ממש יכולה לדמיין לעצמי את זה קורה. :-)
* ''תאר לעצמך'' של טים ברטון - אם כי הסיפור הזה רחוק מלהיות מושלם, שעשעה אותי האבסורדיות שבו.
* ''רוברטה'' של סיגריד - כתוב טוב, אבל... נו, לא הבנתי.
* ''מישהו ממשי'' של dafna - טוב, זה יותר מד''ב מאשר פנטזיה, אבל הרעיון, הרעיון...
* ''להציל את אלון'' של לפריקון היה סיפורון חמוד להפליא.
* ''הצייד'' של רי טינגר - לטעמי, הרעיון מצמרר, הקללה שהופכת לברכה, העונש שלא מצליח להעניש.
* טוב, נו, ולסיפור האחרון (/א) היה לי קשר כלשהו לאחר שעזרתי למחברו לפרסם אותו (לא, לא כתבתי אותו, אני לא משתתפת בתחרויות יותר), אז אני מרגישה מנועה מלהתייחס אליו כמו אל השאר, אבל ברור שאהבתי אותו. הסיטואציה האבסורדית שבה הצבא וההורים נאבקים על נשמתו של חייל שאין לו כל כך מילה בעניין מאוד דיברה אלי.
היו עוד סיפורים שחיבבתי ברמה זו או אחרת, אבל די, כמה אפשר. בכל אופן, ברכות לזוכים. ושנמשיך לראות תחרויות כאלה. מדהים אותי כל פעם מחדש כמה יצירתיות וחשיבה מקורית התחרויות האלה חושפות.
|
|
|
|
|
את טועה ובגדול ! (חדש)
השמ שבת, 10/04/2004, שעה 13:53
בתשובה לBoojie
בוג'י אין מה לעשות, יש סיפורים שכל עיקרם הוא הרגש, גם אם הסיפור הוא פשוט וגם אם הוא מעלה סוגיות מוכרות, כשהסיפור זורם אנושי ומרגש - כמו ב''אושר'', זה פשוט עושה לי את זה.
כנראה שהיכולת להרגיש חיוך של ילדה , מגע של אם, כאב של חרדה דרך סיפור הופך אותו בעיניי לנהדר.
|
|
|
|
|
השמ יקירי, לא נעים לי לומר לך, (חדש)
Boojie שבת, 10/04/2004, שעה 15:06
בתשובה להשמ
אבל אני יכולה לפלוט לך עכשיו, בלי הכנה, שלושה סיפורים שיכילו רגש עז ובלתי מעורער, ולא יהיו שווים כלום. אתה תצחק, אתה תבכה, אתה תשתין במכנסיים, ועדיין בסיפור לא יהיה שום דבר חוץ מרגש.
טלנובלות עובדות על העקרון הזה. סרטי בורקס עובדים על העקרון הזה. אפילו מהדורות חדשות עתירות רייטינג וצהובונים למיניהם עובדים על העיקרון הזה. סיפורי מד''ב, אני רוצה להאמין, בנויים על משהו נוסף לסחיטת רגשות.
סחיטת רגשות זה האמצעי האמנותי הזול ביותר. פרוט על מיתרי הרגש של הקורא, וגייסת אותו לצדך מיד. מה הרבותא בכך?
|
|
|
|
|
השמ יקירי, לא נעים לי לומר לך, (חדש)
השמ יום שלישי, 13/04/2004, שעה 20:50
בתשובה לBoojie
קודם כל זה לא חוכמה להציג לי את המירקע כדוגמה ל.... בעצם לכלום, מכיוון שהמדיה הנ''ל כל כך זרה לי עד שאם במקרה אני רואה סרט או משחק כדורסל... הנושא מהווה אצלי חוויה נדירה ויוצאת דופן.
לעומת זאת, אני לא טענתי כי הפיכתי לסמרטוט ריצפה לניגוב דמעות תנין הוא התנאי היחיד לסיפור מד''ב מוצלח ולא טענתי אף כי אם אני אבכה או אצחק וכו'... כל סיפור יהפוך בעיניי לסיפור טוב ואפילו ראוי.
אך לעומת זאת אם אני קורא סיפור שכתוב כראוי ומכיל רעיון מאוד מתוק (גם עם לא מקורי להפליא)
אזיי סביר שאהנה ממנו ואם נוסיף לכך את המקרים בהם עולם הדימויים של הכותב מקביל ונושק לעולמי אני, אז אני מוצא את עצמי נהנה אף יותר מהסיפור, זה למשל כוחו של ''חלומות באספמיה''.
בכלל אני לא סבור שרגשות הן האמצעי האמנותי הזול ביותר, אני רואה במציצנות לשמה ובאכזריות לשמה את הטריקים הכי זולים, רגשות הם כלי ספרותי נאה וראוי כמו כל כלי אחר, הכל תלוי בשימוש שנעשה בו.
|
|
|
|
|
ברכות לזוכים (חדש)
ברק יום שישי, 09/04/2004, שעה 19:19
ברצוני לברך את כל המשתתפים וכמובן את הזוכים - התחרות הייתה ברמה טכנית גבוהה מאוד ונהנתי כמעט מכל מה שקראתי.
אני הגשתי את הסיפור 'מותו של מלך הקוסמים' ואשמח לקבל עליו תגובות.
|
|
|
|
|
קריאת הסיפורים (חדש)
oftols יום שישי, 09/04/2004, שעה 23:58
סליחה על הבורות אך היכן וכיצד אפשר לקרוא את אותם סיפורים אשר הוגשו לתחרות?
|
|
|
|
|
הקישור הראשון (חדש)
NY שבת, 10/04/2004, שעה 0:07
בתשובה לoftols
ברשימת הקישורים המצורפת למאמר: ''אורבניקה''.
|
|
|
|
|
ביקורות (חדש)
גיא חסון שבת, 10/04/2004, שעה 11:41
אם הייתי יכול, הייתי תולה שלט ''זהירות: 5,500 מילה לפניכם''. אני מתנצל מראש.
אני מאמין שכמעט ואין דבר מתסכל יותר לכותב מלשלוח סיפור ולקבל סירוב לא מנומק. ולכן, כשירות לכותבים, אני מצרף את הערותיי לכל הסיפורים. ההערות האלה נכתבו תוך כדי קריאת הסיפורים, לפני שדיברתי עם שני השופטים האחרים, והן משקפות את דעותיי בלבד.
אלה ביקורות בונות ולאו דווקא ביקורות השופטות כל סיפור ביחס לסיפורים האחרים או כסיפורים בתחרות. הביקורות הן על איכות הכתיבה, בניית הסיפור, וכן הלאה. הביקורות אינן בסגנון: 'האם מדובר בפנטזיה אורבנית או לא?' כתבתי אותן - ואני מפרסם אותן - מתוך הנחה שכולם רוצים להשתפר ושאין כותב אחד שאין לו לאן להשתפר. אני מנצל את העובדה שהכותבים אנונימיים. מי שלא מעוניין שידעו שהסיפור שלו, שלא יזדהה. מי שלא מעוניין לקרוא את הביקורת, שלא יקרא. למען הנוחות וההגינות, ניסחתי את הכל בלשון זכר. ההערות מיועדות לכותבים עצמם ולכותבים בכלל, מתוך מחשבה שכולם יכולים ללמוד מהשגיאות ומההצלחות של כולם. ונא לזכור - מדובר בדעת שליש השופטים בלבד.
אתם לא חייבים לקרוא. אתם לא חייבים להסכים. מדובר בדעותיי בלבד. הכל ניתן ברוח טובה ואני מקווה שכך יראו זאת הכותבים.
לפי סדר הופעתם:
'מעוף' - כתוב מצוין. התחלה מצוינת - ביסוס של סיטואציה, עלילה, דמויות, בעיה, בכמה שורות. מצוין. המסתורין של העבר, גם מצוין. ההערה היחידה שלי היא שזה טיפה ארוך מדי. ארוך מהבחינה שיש סצנות שגורמות לי לשחזר דברים שאני כבר יודע - ולכן הן רק מתפלשות ברגש ולא מקדמות את העלילה, הסיטואציה או מוסיפות לי אינפורמציה.
התחושה של ה-sense of wonder שנוצרת עם השחפים בסוף היא מצויינת.
ולכותב, שכתב את הסיטואציה של השחפים כ''כ טוב, אומר: בוא נעשה ניסוי מחשבתי. זה לא ביקורת, זה ניסוי. תצא מתוך נקודת הנחה שהקטע עם השחפים הוא רק ההתחלה, ותלך בשיטת ה'ויודעים מה, זה עוד כלום!' כאשר השלב הראשון הוא השחפים, איך נראה השלב הבא בסולם? איך נראה השלב אחריו? ואחריו? והשלב האחרון? ואחריו? מה עוד יש שם? מה מסתתר? עד כמה אפשר להרחיק עם ה-sense of wonder? למה לעצור בשלב הראשון? למה לא לראות עד כמה רחוק זה מוביל אותך? - זאת לא ביקורת, זאת הצעה. אולי מתחבא פה סיפור ארוך יותר.
'יוצאי הדופן' - בסיפור יש בעיה רצינית של פוקוס. כותב חייב למקד את תשומת הלב של הקוראים ולהכריח אותם לעבור למשפט הבא, לפסקה הבאה ולרגע הבא. אני יוצא מתוך הנחה שהסיפור ממוקד בראש של הכותב, אבל המיקוד הזה לא עבר. אין דגשים עלילתיים, אין דברים חשובים יותר וחשובים פחות, וכתוצאה מכך גם אין מתח. מתח נוצר לא מאווירה אלא מעלילה, ועלילה לא קיימת אם הקוראים לא יכולים להבדיל בין עיקר וטפל. הבעיה קיימת גם במשפטים עצמם. קח לדוגמה את שני המשפטים הראשונים. המשפט הראשון הוא: ''בשש לפנות ערב של היום הקצר בשנה היה חושך מוחלט ברחוב שלנו, שפנסיו שמזמן הושחתו לא תוקנו מעולם.'' האם הקורא אמור להתמקד בזמן, בעובדה שזה היום הקצר, בחושך, ברחוב, בפנסים, או בהשחתה? אני לא יודע. אין דגש. הקוראים לא יודעים לאיזה כיוון להסתכל, משום שהכותב לא כיוון אותם. המשפט הבא: ''בחדר המדרגות שלנו נותק החשמל כבר לפני זמן רב בגלל פיגור בתשלומים.'' מה הנקודה החשובה פה? חדר המדרגות? החושך? העובדה שנותק החשמל? הפיגור בתשלומים? אין דגש. זאת בעיה רצינית של הכותב, אבל פתירה. צריך להשקיע בה עבודה.
'משיח הצפרדעים' - נראה לי שיש נסיון מאוד לזעזע את הקורא או, לחילופין, ליצור אפקט חזק אצל הקוראים מתוך מטרה ליצור אפקט חזק אצל הקוראים. הדבר מתבטא בשורות כמו ''כשהייתי רק מרק אשכים צעיר''.
אני רוצה להבהיר לקורא את ההבדל בין 'לכתוב משהו שיוצר תחושת זעזוע' לבין 'לזעזע *בשביל* לזעזע'. בראשון, הכותב מתחבר אל משהו אמיתי ועמוק בתוך עצמו ומעביר אותו באמצעות הכתיבה. זה נפלא. השני ילדותי, ומריח מ'דווקא'. 'דווקא' עושים להורים, לא לקוראים. 'דווקא' מתיישן תוך כדי כתיבה.
תכתוב משהו שלך. תכתוב משהו אמיתי. תבדוק למה אתה מוחה, ו*אז* תמחה. תבדוק איפה כואב לך באמת ותכתוב על *זה*. בסדר?
'אתגר' - רעיון מעניין מאוד. אבל אני אתחיל מהדבר הבעייתי ואגיע לדבר הטוב. נתחיל מהפסקה הראשונה. השאלה שלי היא: למה היא מנוסחת בדיוק כפי שהיא מנוסחת? מטרת הכותב, אני מניח, היא לתפוס את תשומת הלב של הקורא וליצור סקרנות מספיק גדולה כדי שיקרא סיפור המסופר באמצעות פרוטוקולים והודעות. נראה לי שדרקון - אפילו דרקון בפינת ירמיהו ודיזנגוף - הוא לא טיזר מספיק חזק בשביל קורא הפנטזיה הרגיל. צריך משהו מעבר. צריך משהו במקום ''הוא רחרח את האוויר בתשומת לב'', משפט שבכל מקרה לא מוסיף מידע, אווירה או מתח. צריך להחליף אותו. נשאלת השאלה, מה יעשה הדרקון שהוא מיוחד מספיק, מפתיע מספיק, כדי לתפוס את הקורא בגרון ולהכריח אותו לקרוא? צריך לחשוב על זה.
בכל מקרה, ייתכן (אני לא בטוח) שהכותב ירצה לשקול להחליף את הפתיחה ולהתחיל מהאמצע. המשפט הבא תפס אותי: ''במונחים פשוטים - אנשים כיום סובלים משעמום קטלני''. זה משפט חזק, עם הרבה פוטנציאל עלילתי. מה אם הסיפור היה מתחיל עם המשפט הזה? מה אם ההסבר של הסיטואציה היה מגיע אחר כך? מה אם הקורא לא היה רואה את הדרקון בהתחלה, ובכך צופה את הפתרון מראש? מה אם הפתרון היה מתגלה תוך כדי הסיפור?
'חוט אדום' - חוט אדום הוא סיפור פואנטה ותו לא. אין לו עומק מעבר לכך, ולכן לא קיבל את הקול שלי. מעבר לכך, אם חושבים על הסיפור שנייה, הוא לא באמת סיפור פואנטה. למה? משום שהוא מתחיל בהנחה ש'הדוסים דפוקים' והוא מסתיים במסקנה ש'הדוסים דפוקים'. הפואנטה היא, שדעתנו מקבלת אישור מהסמכות הגבוהה ביותר.
כדי לכתוב פואנטה אמיתית צריך לצאת ממסקנה אחת ואז להפתיע בכך שמגיעים למסקנה אחרת (לרוב: מסקנה הפוכה). הנה עצתי לכותב: כאשר יש לך מה להגיד, כאשר אתה רוצה להעביר אמירה כלשהי, אתה צריך לשכנע את הקוראים באמיתות הטענה שלך, אחרת טרחת לשווא. לכאורה, זה מה שעשית בסיפור הזה. אבל אם נתעמק, נראה שלא כך המצב. המסקנה אליה הקוראים אמורים להגיע, מגובה על ידי העובדה שאפילו אלוהים בכבודו ובעצמו חושב בצורה מסוימת. הבעיה עם זה היא שברור לכל הקוראים שאלוהים לא באמת אמר/חשב את מה שכתוב בסיפור, ואפילו אם כן, הכותב לא באמת מודע לכך. כלומר, האמירה שלך מבוססת על משהו שהקוראים יודעים שהוא לא נכון. אתה רוצה לשכנע את הקוראים שדתיים הם [מלא את החסר]? תוכיח. אל תגיד שאלוהים אמר. תוכיח. תשכנע אותי.
'מכשפה קטנה' - יש נקודת מבט ברורה, טובה, ילדותית, תמימה, ובקיצור: מצוינת. בכל זאת, יש מספר שגיאות עריכה בסיסיות של איות ('לחשפה' במקום 'לחשה', 'שמאה' במקום 'שנאה', וכו'') ופיסוק, ורצוי שלהבא הכותב ייתן לאחרים לעבור על הטקסט לפני פרסום.
מעבר מצוין ממשפט למשפט ומקטע לקטע. מאוד מתקשר. מאוד קריא.
השורה על ארנב שחור מהאף מצחיקה (אותי לפחות). למעשה, כל העיטושים מצחיקים.
ניטפוק: בשורה 'מרוב פחד התעטשתי ואז מקרר גדול נפל על המפלצת ומחץ אותה, כמו בסרטים המצוירים.' המלים 'כמו בסרטים מיוצרים' מיותרות. המטאפורה ברורה לקוראים והיא מאבדת מערכה אם הכותב מסביר אותה.
בגדול, הסיפור מהנה וכיפי. מה שעושה אותו לחביב ונחמד ולא למשהו מעבר הוא הסוף. אין לי הפתעה גדולה, גילוי גדול, או מעבר לשלב נוסף *מעבר*. זה סוף בסגנון 'הכל הסתיים והם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה'. אני משוכנע שאם הכותב יחפש הוא ימצא משהו יותר עמוק, או משהו בעל ערך גדול יותר, לשים בסוף העלילה של הסיפור.
'סופהעיר' - הבעיה המרכזית של הסיפור היא בכך שבכמעט כל משפט הכותב מנסה להעביר כשלושה רעיונות. הכותב מחבל במשפטים של עצמו ובסיפור שהוא רוצה להעביר. הדבר, כאמור, גורם לסרבול כבד, אבל פתיר. הייתי ממליץ לכותב את התרגיל הבא: פרק כל משפט שכתבת למספר משפטים, כאשר כל אחד מהמשפטים האלה מבטא אך ורק דבר אחד מתוך המכלול שרצית להביע. הבעיה היא שאתה מנסה לדחוס המון רעיונות למשפט אחד, כאשר רק אתה מבין את הקשר ביניהם. את הקשר אתה לא מצליח להעביר לקורא. פשוט, כתרגיל, קח כל משפט ופרק אותו לגורמים הפשוטים שלו.
אגב, גם סימני שאלה באמצע משפט (???) הם נסיון להביע רעיון, שלא מתגבש לידי משפט מילולי פשוט. כלומר, זה בעייתי. אבקש מהכותב לנסות ולפרק כל משפט שהוא כתב ולנסות לדאוג לכך שכל משפט שהוא כותב הוא ליניארי, ברור, ישיר, ומעביר רק דבר אחד.
ועצה ידידותית: אמץ לך את המנהג הבא: לעולם אל תשתמש ביותר מסימן שאלה אחד או סימן קריאה אחד. אם אתה רוצה להדגיש משהו, עשה זאת בתוך המשפט עצמו, באמצעות כושר הביטוי שלך כסופר, ולא בכלים הבעייתיים האלו.
לסיכום: כתיבה בעייתית מאוד, המתבטאת גם בסרבול עליו דיברתי קודם וגם בגובה לא אחיד של שפה. רק אחרי שהכותב יפתור את הבעיות האלו, הוא יוכל לכתוב סיפורים יותר טובים. עד אז, כל הטוב שבסיפור יישאר במוחו של הכותב ולא יעבור לקוראים. הסופר הוא זה שצריך לעשות את העבודה הקשה, לא הקורא.
'חוקי התנועה' - אני אתחיל מהסוף. הומוריסטי, סוף משעשע, רעיון משעשע: יפה מאוד. אבל דבר אחד מרכזי בעייתי - הכותב פספס בכוונה את הנקודה הכי חשובה בסיפור שלו. הנקודה הכי חשובה בעלילה היא הופעת שני החיזרים. כל מה שקורה אחר כך בסיפור תלוי בציפיות של הקוראים מאותו הרגע, וכל מה שקורה קודם הביא לאותו הרגע.
מדוע הרגע מפוספס? משום שלמרות שהוא מהווה 'פעם ראשונה' (וחת'כת חת'כת פעם ראשונה) הדמות מתנהגת כאילו שהדבר קרה כבר עשרים אלף פעם. ומבחינתה, הדבר אמנם קרה - בסיפורים אחרים. לכן היא ''לא מתנהגת כמו שצריך'', מתייחסת לעניין בקלות דעת ''לרגע חשב אולג שההזדמנות ההיסטורית ללחיצת-יד בין-כוכבית (או לפחות הצדעה פן-גלקטית) אבדה לעד כתוצאה ממבוכתו הרגעית, אך אז הגיע היצור השני, שהיה מעט גבוה יותר ועמידתו הזקופה הקרינה סמכותיות, ואולג ניסה לתקן את המעוות.'' כך מתנהגות דמויות שיודעות שהן בסיפור. גרוע מכך, כך מתנהגות דמויות שיודעות שהן בסיפור שהוא ואריאציה על סיפורים אחרים שהן מכירות.
לראות חיזר בפעם הראשונה זה דבר *גדול*. הדמות צריכה להתנהג בהתאם. זה הדבר האחרון לו היא ציפתה. זה לא דומה לשום דבר שהיה בחיים שלה. דמויות צריכות להתנהג בהתאם.
ככל שהרגע הזה יהיה גדול יותר, חשוב יותר, כך הניגוד בין מה שבא אחר כך (משטרת התנועה) יהיה יותר גדול ויותר אפקטיבי. רואה?
והערה נוספת: הפסקה הראשונה מסתיימת ב'נראה אולג יותר מתמיד כמו אב-הטיפוס של המדען המטורף'. אמרתי את זה על סיפור קודם, אני אגיד את זה שוב פה. עדיף לגרום לקורא לחשוב *לבד* על המטאפורה שלכם. עדיף להביא את הקוראים להגיד 'זה כמו [מלא את החסר]' מאשר להגיד להם את זה. כך הקוראים ירגישו יותר טוב, כך תהפכו את הסיפור לאבוקטיבי יותר, וכך לא פרסתם את כל העומק של הסיפור/הפסקה/המשפט בצורה כל כך גלויה. תשמרו דברים לעצמכם. תנו לקוראים לעשות את העבודה (אבל רק את זאת שאתם בטוחים שהם יעשו). אל תגידו 'זה כמו', תגרמו לקורא לחשוב 'זה כמו'.
'השד מהאפסנאות' - שני דברים. הרעיון של הסיפור נחמד, אבל חסר בו דבר מרכזי, והוא: הזדהות. יש בו רעיון, אבל אין בו אכפתיות לדמויות - לא לדמות הנאכלת, לא לדמות המפתה, ולא לדמות החדשה בסוף. בלי זה, מדובר ברעיון בלבד. לא די ברעיון.
מעבר לכך, הערה על הכתיבה. בהתחלה, הדיאלוג בעייתי, משום שאין בו דבר וחצי דבר על הדמויות שאומרות אותו. כשיש דיאלוג בין שתי דמויות, הדיאלוג צריך להיות 'דומה למשהו'. זה יכול להיות 'כמו אמא ובן' או 'כמו חבר וחברה' או 'כמו סבא וסבתא שלי' או 'כמו שהחברה שלי חגית מדברת עם החברה שלי שרה' או כמו כל דבר אחד הלקוח מהחיים שיש בו יחסי אנוש. דיאלוג בין דמויות חייב להראות כאילו הוא נלקח מאיזושהי סיטואציה אמיתית מהחיים, מבלי שהכותב יצטרך להגיד מאיפה הוא לקח. גם התחושה הזאת וגם הידע הזה יעברו אל הקורא בתת מודע.
'זירובול' - הכותב מקבל עשר על מקוריות של מבנה, על המשחק ועל העובדה שהוא גרם לנו ללוות את המשחק צעד-צעד. הניקוד יורד טיפה בגלל שתי סיבות. אחד: השפה. לא אני האדם שיתן עצות על כתיבה בעברית, ולכן אסתפק בכך שהרבה מאוד משפטים הציקו לי בגלל הצליל שלהם או השפה הקצת בעייתית. הכותב צריך לפתח אוזן טיפה יותר טובה לשפה. אני מקווה שאני לא מעליב אף אחד בכך שאני אומר שהכותב צריך לקרוא הרבה יותר ספרות מקור ישראלית, ואולי גם סיפורים לא מן הז'אנר, בשביל להרחיב את יכולת הביטוי בשפה. זה שטויות: משקיעים כמה חודשים, קוראים, כותבים, מתאמנים, וזה משתפר.
מעבר לכך, אחרי שהתרשמתי מהמבנה, אני אציע לך דרכים לשפר אותו. צריך להדגיש כל אירוע חשוב. צריך לחדד מהפכים, מפנים, שינויים, הפתעות, סכנות. צריך לתאר את המשחק כך שתרגילים מבריקים ייראו מבריקים, ושלא יצטרך להגיד לנו שזה מבריק. כלומר, הקוראים צריכים להבין מספיק את הטקטיקה והחישובים כדי שהם יבינו לבד שהטקטיקה מבריקה. מעבר לכך, צריך להעביר את כל האינפורמציה הזאת בדרך מבדרת. החיים קשים, אבל הכותב בכיוון הנכון.
דברים אחר שהציקו: משפטים כמו ''עשו אותי בן אדם מאושר'' הם בעייתיים. כל משפט שהקורא או הכותב ראה בעבר, ובעיקר אם ראה אותו יותר מפעם אחת, צריך לזרוק. הוא לא מתאים לסיטואציה הספציפית הזאת, משום שהוא לקוח מסיטואציה אחרת. הוא לא מתאים לדיאלוג הזה, משום שהוא לקוח מדיאלוג אחר. אין לי ספק שאם הכותב היה מתאמץ הוא היה מוצא משפט שהדמות הספציפית הזאת, במצב הספציפי הזה, הייתה אומרת לדמות השניה אותה היא מכירה יותר טוב מאיתנו. כשאני רואה שורות כאלה, הדבר אומר לי, שהכותב לא התאמץ ולא עשה את העבודה שלו. הדבר קל לתיקון.
בקיצור: הרבה דברים טובים, כמה דברים בעייתיים. יש פוטנציאל ויש מקום לשיפור.
'גירוש ספרד' - הסיפור מתחיל טוב אבל מסתיים בלי להגיע לנקודה. יש לו פוטנציאל נפלא, אבל הרעיון נשאר במקום אחד, בלי להתפתח, בלי לגדול, בלי להשתנות. גם הדמות לא גדלה, לא משתנה, לא עוברת תהליך. כדי שסיפור יעבוד, הוא חייב להכיל התפתחות כלשהי, של עלילה, של הבנה, של דמות, של רעיון או כל דבר אחר.
מעבר לכך, יש בסיפור חוש הומור, נקודת מבט ברורה וחזקה. אלה דברים מצוינים. צריך להוסיף התפתחות, זה הכל.
'הסביבון הסיני' - כתוב מצוין. מושך, מרתק, מעניין, מסתורי. מצוין. ולכן כאב לי הלב כשדמות אחת התנפלה על דמות שניה בלי סיבה. בבת אחת המציאות השתנתה. בבת אחת הסיפור השתנה. בבת אחת החוקים השתנו. אסור, אסור, אסור לעשות את זה. כדי שהקורא יאמין במציאות פנטסטית שקיימת במציאות שלנו חייבים לעבור מספר שלבים. השלב הראשון הוא לעגן את הסיפור במציאות שלנו. את השלב הזה הכותב עשה בצורה מופלאה. השלב הבא הוא השלב הבעייתי - להתחיל לטפטף רמזים למציאות שנייה שמוסתרת אי שם בין הסדקים של המציאות המוכרת. אם הכותב יתקדם מהר מדי, הוא יאבד את האמינות של הסיפור שלו. הטפטוף חייב להיעשות כך שבשלב מסוים המסקנה ההגיונית והבלתי נמנעת היא קיום של מציאות שלמה, שונה ובלתי מוכרת המסתתרת בבקיעים של המציאות המוכרת. כאשר אתה (הכותב) עשית את מה שעשית, כאשר זרקת לנו בפנים דברים שעוד לא היינו מוכנים אליהם, שעוד לא היו בלתי נמנעים, שעוד לא היו מתחייבים מן המציאות, כאשר שינית את המציאות בבת אחת במקום באיטיות, איבדת את האמינות בעיני הקוראים וכל העבודה המקסימה שעשית קודם לכן ירדה לטמיון. זה קורה שוב בסיפור, אבל אחרי הפעם הראשונה זה כבר לא משנה. בכל זאת, אלה הפעמים בהן זה קורה שוב: בהתנפלות הפתאומית, בעובדה שאהוד פתאום משרת מישהו אחר, בשלושת הדמויות. צריך להיזהר כשבונים מציאות, צריך לטפטף אינפורמציה לאט, צריך להפתיע אבל תמיד במסגרת הידועה (כמו הסביבון) ולהלך על הסף של הבלתי אפשרי. אסור לשבור את חוקי המשחק ולצפות שהקוראים ילכו איתך. לסיכום, אני אשמח לקרוא את הסיפור המתוקן. אין לי ספק שהוא יהיה אחד הסיפורים הטובים של השנה, ולא רק בתחרות.
'והוא בכלל לא ידע שהוא כזה' - איזה יופי. החוויה של הילדות ברורה, חדה וחזקה. יופי של עבודה. משתלבת מצוין עם האלמנט הפנטסטי. ואז קרה הלא ייאמן. בסוף הסיפור, הכותב הצליח להפתיע אותי ולהכניס דבר מצוין נוסף על גבי הדבר המצוין הקודם. הדבר האחר שונה, אבל לא סותר. הוא מתאים בדיוק, יפה בפני עצמו, ומהווה סוף נפלא של הסיפור. יפה מאוד.
'האיש האחרון לפני' - הכותב מצליח להעביר הרבה מאוד עצב באמצעות הכתיבה שלו, וזה מצוין. הדבר המרכזי שהציק לי הוא העובדה שאחוז מאוד גבוה של המשפטים שהוא השתמש בהם (והסיטואציות) שאולים ממקומות אחרים. דוגמאות: ''הוא חייך חיוך רפה והלך משם'', ''שיין היה הולך'', ''הוא לא רצה לזכור כל כך הרבה, הוא לא יכל'', ''המבט של מורט הראה לו שהוא עשה את הדבר הנכון'', וכו'.
אין בכך רע. להיות מושפע מסופרים אחרים ולכתוב כמו סופרים אחרים זה שלב חיוני בחייו של כותב. העובדה שאתה עדיין מצליח להעביר רגש שהוא שלך אומרת עליך הרבה דברים טובים. הדבר שנראה לי שאתה צריך לעשות הוא להיות מושפע מיותר דברים. תקרא עוד הרבה, תקרא עוד הרבה ספרים שהם לא מד''ב/פנטזיה/אימה. תקרא ספרות לא מתורגמת, לא כי דברים מתורגמים הם לא טובים, אלא כדי שתקרא סופרים ישראלים שהעברית שלהם פורחת, טעימה, יפה ומדהימה. תיקח מהם את הדברים הכי טובים. תשתמש בהם, וכשתהיה לך שליטה מוחלטת בכל האמצעים, תמצא את הקול הייחודי שלך.
'מגפת הבריאה' - בסיפור שבו המשחק הוא בין מה שמסופר לבין ה'עבר' הידוע לנו, כל שינוי, כל הבדל, כל סטייה מהסיפור צריכה לעשות משהו חזק לקורא. את הסיפור צריך לבנות כך שעצם החשיפה לשינוי, היא זאת שתכה בנו בבטן. הסיפור הזה הוא ניסיון, אבל הוא לא מדויק מספיק, הוא לא חד מספיק. הכותב צריך לחזור ולתכנן את הסיפור מחדש, כאשר הוא בודק איזה אפקט יהיה על הקורא אם הוא ישנה פרט קטן כך או קצת אחרת. רק אחרי שהוא ירכוש שליטה באפקטים הוא יוכל לכתוב את הסיפור שהוא רצה.
'אושר' - הכותב מוכשר. יש טון ברור, יש נקודת מבט ברורה והסיפור ברור. מצד שני, לא הייתה תובנה שתגרום לסיפור להתבלט, לא קרה משהו מיוחד בסיפור שיגרום לו להתבלט. נראה לי שמטרת הכותב בכתיבת הסיפור הייתה להעביר את הטון או את הרגש. אם זאת אכן הייתה המטרה, לא די בה. אם המטרה של הכותב היא להגיע לרגש מסוים, עליו להתחיל מרגש אחר ו*להגיע* אל אותו הרגש בנקודה הקרובה לסוף וכך להדגיש אותו. מצד שני, יכול הכותב להתחיל מאותו הרגש, ולהעצים אותו או לשחק איתו באיזשהו אופן תוך כדי הסיפור. צריך שגם לרגש הכללי יהיה תהליך ולא רק לדמויות. בסדר? חוץ מזה, אגיד לכותב/ת: תמשיך/י לכתוב.
'המשפחה מעל הכל' - יפה. הומוריסטי. כל קטע בסיפור שובר ציפיות. מהסיפורים הטובים עד כה. אבל... בשביל סיפור טוב הכותב עשה רק חצי עבודה. הוא עושה חצי עבודה מהסיבה הפשוטה שהוא לא הלך עד הסוף עם ה'קטע'. הכותב הלך עם האבסורד לכל מני כיוונים, אבל בכל כיוון הוא נתן רק נגיעה ולא הלך עד הסוף. משפט כמו '''דאס קינדר גון!'' יכול היה להוביל לקטע שלם של מפלצות באידיש שרק היה מקצין את האבסורד. ''ליד איפה שתקענו את הילדים הדתיים מבני ברק לפני חודשיים'' - אפשר היה ללכת עם זה יותר רחוק. מי יודע מה עוד יש להם בבית? איזה 'פריטי אספנים' יצירתיים היה יכול הכותב להוסיף? דברים מימי קום המדינה, מגלות פרס, או אני לא יודע ממה. איזה גופות מסתובבות שם?
וכן הלאה וכן הלאה. לכל כיוון שהכותב הלך אליו הוא הלך רק חצי מהדרך. בקיצור: יפה מאוד, אבל לא הלכת עד הסוף וחבל. הסיפור היה יכול להיות עוד יותר יפה.
'בין שני אחים' - כתוב יפה, כתוב טוב, הסיטואציה נבנית כמו שצריך, כולל המסתורין וכולל הגילוי האיטי (להיכנס אליה הביתה). ו... אז מה? לקחת תחושה מיסטית הבנויה מדברים לא ידועים ומצירופי מקרים, ועשית רק את הצעדים הראשונים. עם התחושות האלה, עם סיטואציות כאלה, אפשר ללכת הרבה יותר רחוק. הרבה יותר רחוק. דבריי כאן הם לאו דווקא ביקורת על הסיפור, כמו שהם הצעה לקחת את מה שעשית או את מה שאתה יכול לעשות ולכתוב סיפור הרבה יותר טוב. למה שלא תנצל את העובדה שאתה כותב מד''ב/פנטזיה, שיש לך קוראים שאין להם בעיה עם הז'אנר, ותן לנו יותר מ'טעימה'. לך עד הסוף.
'משהו מתוק, מנחם' - דבר ראשון, אני מבסוט מהכתיבה. יפה מאוד, מי שזה לא יהיה. נפלא.
וכעת לסיפור עצמו. הסיפור מתחיל במשהו חדש, משהו מקורי, משהו שמשחק לקוראים בדברים בפנים שאין להם שמות. וכך הוא ממשיך להפתיע, ממשיך לרגש. הסיפור אפילו מחבר תחושות אנושיות אמיתיות לסיפור מד''ב/פנטזיה. יפה. אבל אז... אז הוא מפסיק, נעצר באמצע, ועומד במקום. אחרי שהאישה עוזבת, הסיפור לא מתקדם. הגבר מתפלש ברגשות שלו (שזה בסדר לפסקה) אבל לא מתקדם. הכותב בנה עולם, בנה דמויות, בנה סיטואציות, לקח איתם כמה צעדים ראשונים והחליט להפסיק. האם הסיפור באמת ממצה את הפוטנציאל שיש ברעיון? האם הסיפור באמת הלך עם הרעיון של העולם עד הסוף? האם הסיפור באמת הלך עם הרעיון של מערכת היחסים בין הגיבור והאישה עד הסוף? האם הסיפור באמת הלך עם התהליך של הגבר עד הסוף? לא, לא, לא ולא. חבל.
'מזיקי עלמא' - מצד אחד יש מהו מאוד טוב בסיפור, מצד שני יש משהו מאוד בעייתי. נתחיל מהטוב: הכותב הצליח להתחבר לתחושה מאוד מיסטית ומאוד יהודית. זה טוב וזה נדיר. שים לב, אני לא מדבר על כל ה'מסביב', לא על האמא, לא על האיש העיוור (שנעשה בעבר שוב ושוב ושוב ושוב, אגב; כדי לכתוב טוב איש עיוור ש'רואה' צריך באמת להתאמץ). אני מדבר על בית הקברות ועל מה שהגיבור היה צריך לעשות כדי להתגבר על הקללה.
מצד שני, יש הרבה מאוד משפטים מיותרים. הסיפור בקלות היה יכול להתחיל בלי שלושת הפסקאות הראשונות, עם שינוי קל של המשפט הראשון בפסקה הרביעית. אין - אני חוזר, אין - אינפורמציה חשובה בשלושת הפסקאות הראשונות. אין. יש מצב, שאפשר להבהיר אותו עם משפט. מ''שמשון ישב בדממה'' ועד ''אתה עתיד לעזוב'' הכותב משחזר את המצב שהוא כבר יצר. הוא חוזר על עצמו. האמת היא שגם את האינפורמציה של ''אתה עתיד לעזוב אותנו בעוד'' וכו' אנחנו כבר קיבלנו. כולם עומדים למות, הוא מתקרב לזה, מסקנה: הוא עומד למות. הכותב שוב חוזר על משהו ולא מתקדם. כשהכותב יכתוב את הסיפור הבא שלו, אני ממליץ לבדוק כל משפט ומשפט, כל פסקה ופסקה, לראות אם הוא חוזר על מה שכבר כתב, אם הוא מוסר מידע שכבר ניתן, או אם הוא מתאר מצב/מצב-רוח שהוא כבר תאר. ואם התשובה חיובית: למחוק! הכותב צריך להיזהר לא ליפול אל המקום הקל שמתאר שוב ושוב את אותה תופעה חזקה. פעם אחת - ולהתקדם. (להתקדם, כלומר אל משהו חזק יותר, אל ואריאציה, אל משהו שונה לחלוטין, וכן הלאה.)
'מותו של מלך הקוסמים' - לא די ב'קטע', מגניב ומדליק ככל שיהיה, כדי להצדיק סיפור. אישית, אני יכול להגיד לכותב שכשאני כותב ויש לי 'אחלה קטע' והוא כזה מדליק, אני עוצר ובודק אם הקטע המגניב לא נוצר כדי לחפות על דלות/בעייתיות כזאת או אחרת של החומר/סצינה/סיפור/עלילה. התשובה היא תמיד 'כן'. תפקיד הכותב הוא לתת משהו לקורא שלא היה לו קודם, משהו שנשאר עם הקורא לכמה שניות ואולי לכמה שנים. נראה לי שבסיפור הקטע היה הקטע.
'מותק' - יפה מאוד! מספר פעמים בסיפור יש תחושה של אובדן מציאות, או מעבר חד למציאות אחרת. זה קורה כשהקורא מבין שהמציאות איננה מה שהוא חשב. זה קורה בפעם הראשונה שאני מתחיל לחשוד שמדובר במכשפה. זה קורה כשהקורא מבין איך הילדות מגיעות אליה. וזה קורה שוב בשורה ''אני יונקת מהן מעט רוח נעורים''. יפה מאוד.
רק הערה אחת: ההתחלה ארוכה מדי באופן יחסי לסיפור. לוקח יותר מדי זמן עד שהקורא מבין לאיזה כיוון הסיפור הזה עומד לקחת אותו. לא הכל בהתחלה נחוץ, ומה שכן, אפשר לכתוב קצת יותר בתמצות.
'תאר לעצמך' - הסיפור כתוב טוב, והכותב מוכשר. אבל יש לסיפור שתי בעיות מרכזיות בעיניי:
אחת: חוסר סבירות. לא, אני לא מדבר על חוסר הסבירות של להוסיף אברי גוף לבן אדם. הדבר הזה סביר במסגרת ההגיון הפנימי של הסיפור. אני מדבר על חוסר סבירות שלא מתאים להגיון הפנימי של הסיפור. חוסר הסבירות מתחיל באמצע, כשהדמות פתאום, בבת אחת ותוך שניות הורגת את כל החייזרים. אפשר לקרוא לזה תגובה קצת מוגזמת, בעיקר כיוון ששום דרך ביניים לא נוסתה. (אילו היה זה סיפור שבו מדובר כל הזמן על תגובות מוגזמות, היה הקטע מתאים להגיון הפנימי, אבל לא זה המקרה). מיד אחר כך, ''עכשיו, לאחר שסיימתי לחסל את כולם, אני מחליט לגשת אל החללית שלהם.'' חוסר תגובה של הדמות למה שקרה, חוסר התייחסות לסיטואציה הקיצונית. לא אמין. מיד אחר כך: ''אני נכנס פנימה ותוך דקות לומד איך הכל בה עובד.'' שוב: פתאום, בבת אחת ותוך שניות. דברים כאלה הורסים את היכולת של הקוראים להתייחס ברצינות (או בצחוק) לכל מה שכתוב בסיפור מנקודה זאת והלאה. ולא סתם הורסים. הורסים באופן בלתי הפיך. כל מה שקורא בסיפור - בין אם הוא סביר ובין אם לא סביר - חייב להתרחש בהתאם להגיון הפנימי של הסיפור. דברים שקוראים ''פתאום, בבת אחת, בלי סיבה, תוך שניות ובחוסר סבירות מוחלט'' הורסים את האמינות של הסיפור. אפילו בסיפורים 'לא אמינים' כל מה שיש לסופר ולקוראים הוא האמינות של ההגיון הפנימי של הסיפור. כשהוא נשבר, אין כלום.
והנה הנקודה השנייה: הכותב צריך לשאול את עצמו, 'מה אני רוצה להעביר לקוראים' או 'עם איזה מטען אני רוצה שהקורא יעזוב אחרי שקרא את הסיפור שלי'. צריכה להיות יותר מפואנטה. צריך להיות העברה של רגש או של נקודת מבט או של מחשבה או כל דבר אחר שאולי יגרום לקוראים לחשוב אחר כך (או להרגיש משהו). משהו שיישאר אצל הקוראים אחרי קריאת הסיפור. צריך משהו חזק יותר ממה שהכותב נתן כאן.
'דרקונים של קו 4' - אחלה סיפור. מזכיר מאוד את Top Ten של אלן מור, סדרה שלוקחת את כל קלישאות הקומיקס והסופר-גיבורים ודוחפת אותם לעיר אחת. למרות שהסיפור יפה מאוד ועובד כפי שהוא, אני בכל זאת אציע הצעה לחידוד: הדמויות. אילו בנוסף לכל האירועים שמתרחשים מסביב, הלקוחים מעשרים סיפורים וספרים ואגדות שונות, היו גם כל הדמויות השונות מתנהגות בצורה ארכיטיפית/סטראוטיפית. נסיכה מפונקת, אביר אמיץ, גמד שאוהב לעבוד, זוג גברים שנשמעים באופן חשוד כמו ספוק וקירק המנהלים שיחה מאחור, מישהו עם מבטא בריטי שטוען שהוא נסע בזמן והגיע למקום הלא נכון, וכו'. לפי דעתי זה היה מחדד את הסיפור מבלי לגעת במבנה. אבל, כאמור, לא חובה.
'סוף דרכו של קו 10א' - איזה עבודה קשה יש לי. הסיפור כתוב טוב. הוא כתוב באמת טוב. דבר אחד בסיפור גרם לי לרצות לתת לו מקום ראשון ושני דברים בו גרמו לי לרצות לא להצביע בשבילו בכלל.
לפי סדר הופעתם: התיאור של הפיצוץ ושל מציאות הפיגועים. כתוב טוב. כתוב באמת טוב. אבל תוך כדי הקריאה התעורר בי חשש שזה גם לא חוכמה. לא חוכמה להוציא תחושות כאלה חזקות מהמוות של הפיגועים. בעיקר כאשר התיאורים לא מחדשים לי, לא מספרים לי משהו שאני לא יודע. כולנו יודעים כמה זה נורא. כולנו יודעים איך זה נראה, משום שראינו את זה מספיק פעמים בטלוויזיה. התיאורים נחוצים בשביל לבסס את המציאות שבה מתחרשת הסיפור, כדי להכניס לקוראים את המכה. אבל הם ארוכים מדי בשביל תיאורים שבסופו של דבר לא מחדשים.
רק על 'אנדרושהיד' רציתי לתת לסיפור מקום ראשון. חזק, מקורי ומעוגן במציאות. יפה מאוד.
ואז הגיע הדבר שהרג, בעיניי, את הסיפור: השורה האחרונה. ''אתה בוודאי מתכוון לשאלה 'האם האנדרושהיד חולם על בתולות חשמליות'''.
זאת שגיאה נוראה, בעיניי, מהסיבות הבאות. כותב צריך לכתוב סיפור שעומד בפני עצמו. כאשר מהות הסיפור היא לשחק על ואריאציה שנעשתה עשרים אלף פעם, כאשר מהות הסיפור היא לצטט סיפור אחר, זה מוריד מהסיפור, פוגע בו, מבטל את הערך שלו. הכותב המציא דבר חדש, מיוחד, ובשביל השורה הזאת הוא כתב את הסיפור? השורה הזאת מוכרת את הרעיון שלך בזול וחבל. וזאת הסיבה השנייה שהשורה כל כך נוראה. הכותב לא הלך עם הרעיון שלו עד הסוף. הוא יצר מציאות, ביסס אותה, הפתיע אותנו, יצר רעיון חדש לגמרי, וסיים עם... עם משהו כל כך לא קשור שזה פשוט נורא.
אילו זאת לא הייתה תחרות, ואילו החוקים לא היו כפי שהם, הייתי מברר מי הכותב ומבקש ממנו/ה להחליף את השורה האחרונה ולכתוב סוף טוב יותר. ואז הייתי מצביע בשביל הסיפור למקום ראשון.
כל כך, כל כך חבל לי. כי הסיפור באמת טוב.
'אורח לרגע' - איך מחדדים פואנטה? הכותב צריך לשאול את עצמו קודם מה הדבר הייחודי והנהדר שהפואנטה הספציפית הזאת אמורה להשיג. זאת לא שאלה רעיונית, זאת שאלה על תחושה. כשכותב ממציא משהו (כולל פואנטה), זאת בעצם תחושה בפנים. לא תמיד התחושה של מה שבפנים שווה למה שהוא כתב. לפעמים היא דורשת חידוד. יש לי הרגשה שהתחושה של הכותב לא עברה במאה אחוז לסיפור. ברגע שהתחושה ברורה, הכותב צריך להתחיל לבדוק איך לשחק עם המרכיבים כדי להשיג את האפקט הרצוי. דווקא אקליפטוס? אולי משהו אחר? אולי עץ אחר? אולי יצור אחר? אני לא יודע, כי אני לא יודע למה הכותב התכוון. למה האקליפטוס שואל דווקא את השאלה הזאת ולא שאלה אחרת? האם סיטואציה אחרת עם שאלה אחרת הייתה מקרבת את הכותב לתחושה שהוא רצה להשיג? שוב אני לא יכול לענות, משום שאני לא יודע מה הייתה הכוונה. אני פשוט נשאר עם התחושה שהפואנטה לא חדה מספיק.
'רוברטה' - יפה מאוד ומרשים. הדבר המרשים ביותר הוא החדר הסגור. זה סיפור סגור של דמות אחת ויחסה עם הסביבה: הדמות המתה, ודמות המראה של הגיבור מהעבר השני של הדלת. הכותב מראה את שלושת הדמויות האלה במצבים מספיק שונים זה מזה כך שכולן יוצאות עגולות. יפה מאוד. אישית, הייתי רוצה להבין יותר, מה המהות האני השני שם, מה קורה שם בחוץ, וכן הלאה. לא הסברים שיוציאו את המיץ או את הכיף, הסברים שיוסיפו. אבל בהחלט ייתכן שזה רק אני. אין לי הערות.
'סחר-חליפין הוגן' - יפה מאוד. המשחק על הרגש של הקורא עשוי בצורה כל כך אפקטיבית שאין לי מה להגיד עליו. הטפטוף של העולם הזר אל תוך העולם שלנו עשוי יפה מאוד. הניטפוק היחידי שיש לי הוא השיחה הראשונה עם האישה המסתורית. המעבר למציאות השניה חד מדי, הן בשביל הקורא והן בשביל הדמות. זה עובר, אבל בקושי. יכול להיעשות בטפטוף יותר הדרגתי.
'מישהו ממשי' - אני חושב שזה לא חד מספיק. אני חושב שהשורה הזאת ''תמיד העדפתי משהו אמיתי, משהו שאפשר למשש ולהרגיש, לא אילוזיה צבעונית'' חושפת את הקונפליקט האמיתי של הסיפור. ונראה לי שסיפור שבו זה הקונפליקט המרכזי היה נראה לגמרי אחרת. אני חושב שזה הנושא האמיתי עליו רצה הכותב לכתוב, אבל אני די משוכנע שהסיפור הסופי הוא לא על זה. כלומר, אני חושב שצריך לפרק את הסיפור ולבנות אותו מחדש כך שגם מבחינה אנושית - ולא רק מבחינה רעיונית - זה מה שהסיפור יגיד. מהתחלה.
'מזמור לכהן הדם' - בסיפור יש אווירה מאוד חזקה, אבל בו זמנית יש בה גם בעיה. האווירה חזקה אבל לא איכפת לנו מהדמויות. הקורא לא משתתף בחוויה של הדמויות. הכל מוסבר. נכנסת דמות חדשה? קורה משהו מפתיע? יש סצנת שיא? הכל בסכנה? הכל נפתר? כל אחד מהדברים האלה צריך לעבור דרך הרגש של הקורא והוא לא. תחשוב על זה מנקודת המבט של הקורא כשאתה קורא את הסיפור: האם באמת איכפת לקורא? האם זה באמת מפתיע (את הקורא ולא את הדמות)? כדי להפתיע, למשל, צריך שהדבר המפתיע יהיה: א) חשוב לדמות; ב) חשוב לקורא (לזה היה); ג) מנוגד לציפיות (לא היה, משום שהכותב לא ביסס עולם או מערכת ציפיות או דמויות מסודרות לפני שהוא שבר אותן). זאת הבעיה המרכזית של הסיפור.
'להציל את אלון' - שוב - תופעה שחוזרת על עצמה בסיפורים הומוריסטים פה - הכותב לא הלך עד הסוף עם הרעיון שלו. אז תקעת אותו בעץ. אבל אין לו ממש אופי. אם היה לו אופי אמיתי - אם הכותב היה טורח לחפש איזה אופי היה מתאים לו - אולי האופי היה מחדד את המצב. יש אנשים סבלניים יותר, ויש סבלניים פחות. יש אנשים רגזניים יותר ויש פחות. אם האופי של הדמות היה מנוגד באיזשהו אופן לסיטואציה, הסיפור היה חזק יותר ואפילו משעשע יותר. בנוסף, יש דברים פחות ברורים מאליהם שהיו מקצינים את הסיטואציה. אם הדמות נתקעה כעץ ממש לפני שהייתה צריכה ללכת לשירותים - ועכשיו נאלצת להתאפק כמה מאות שנים - זה היה מוסיף. יש אלפי אופציות שונות לחלוטין זו מזו. הסופר לא טרח לנסות אפילו אחת. היה לו רעיון, הוא לא פיתח אותו, לא השקיע בו הרבה מחשבה, וכתב.
כשכותב חושב על רעיון טוב, הוא צריך להסתכל עליו כעל צעד ראשון בסדרה של רעיונות שבוודאי יהיו יותר טובים. צריך ללכת עד הסוף. צריך לבנות רעיונות טובים על גבי רעיונות טובים.
'הצייד' - כתוב טוב, כתוב יפה, תוך יצירת אווירה ונקודת מבט. יפה מאוד. בשני מקומות הצליח הכותב לגרום לי לגעת בשני דברים ייחודיים. אחרי התיאור חשבתי: 'מי יודע מה יהיה, מי יודע מה הסוד שלו, מי יודע מה הוא יעשה', דבר שהוא נדיר בשביל מישהו שקרא מספר לא מבוטל של סיפורים וספרים. ואז הבנתי 'א-הה, זה ערפד. זאת עוד ואריאציה'. נשאלת השאלה, למה בכלל לעשות ואריאציה? הכותב בהחלט מוכשר, בעל יכולות ליצור רגעים ייחודיים ורעיונות מיוחדים. למה לא ליצור משהו חדש עם רגשות שהן כולן של הכותב? הרגע השני המיוחד הוא הלכידה של הקורבן שלו. הרגשתי את המיניות שם. אפשר היה לכתוב סיפור רק על הציד עצמו, במקום רק לגעת בו ולסיים את הסיפור. סיפור על הציד, אם לא היה גולש לקלישאות, היה בעל עוצמה נדירה.
הקטע מן העבר, שהוא דווקא הברור יותר בסיפור, מקבל את רוב הנפח של הסיפור, וחבל. זה גורם להתמקדות בידוע במקום בבלתי-ידוע. זה גורם להתמקדות בואריאציה במקום בייחודיות של הכותב. בקיצור: לך על מה שחזק אצלך ותפיל אותנו מהכסא. כי יש לך את זה.
'יום הבוחר' - יפה מאוד. אין לי מה להגיד מעבר לזה. אווירה בנויה היטב, סיפור בנוי היטב, הטפטוף של המציאות השניה אל תוך המציאות המאוד ישראלית נעשה בצורה אמינה. כתוב טוב. מעניין מרגע לרגע, מכריח את הקוראים לקרוא הלאה. בקיצור, יפה מאוד.
'קסם על יד כנרת' - הממ... נדמה לי שהרושם שהסיפור יוצר בקריאה ראשונה מטעה. הסיפור נראה כמו סיפור רגיל שבו קורים הרבה מאוד דברים לא אמינים שאני, כקורא, לא קניתי, בעיקר בגלל ההתחכמויות של הדמות הראשית. במחשבה שניה הסיפור הוא למעשה נסיון לעשות משהו אחר לגמרי. נראה לי שהכותב ניסה משהו חדש בנוף הישראלי והפספוס הוא קטנטן אבל משמעותי.
אם יורשה לי לגלוש לתיאוריה. יש מספר דרכים ליצור אבסורד/עולם אבסורדי. האחת היא ש*כולם* בעולם הפנימו את חוסר ההגיון של העולם בו הם חיים ופועלים על פיו. למשל: טרי פראצ'ט. אופציה אחרת היא שכולם *חוץ* מהגיבור המשתאה מכירים את חוסר ההגיון של העולם, וקהל הקוראים עובר את העולם דרך עיניו של ה-straight man. דוגמה: ארתור דנט במדריך הטרמפיסט לגלקסיה. הסיבה היחידה שהסיפור עובד היא שהאבסורד מוקרן דרך העולם המרובע והרגיל של ארתור. מה שלא ייתכן בשום אופן הוא מקרה הפוך, שבו הדמות המרכזית מופרעת וכל השאר מרובעים - כאשר השאר מנסים להכניס את הדמות המרכזית לעולם המופרע שלהם. לצערי, המקרה הזה הוא המקרה שלפנינו. כולם נורא רציניים, והדמות המרכזית היא זאת שלוקחת הכל בקלות, מתאקלמת בקלות, יורדת על כל דבר, וכו'.
יש רק דוגמה אחת מבנית שבה זה עובד, וגם בה הכותב ייאלץ להכניס שינויים. חשבו על גראוצ'ו מרקס. גראוצ'ו הוא כזה. על כל דבר רציני שנאמר, יש לו משהו מופרע ומופרך להגיד. אבל אם תשימו לב, המבנה הוא כזה ששאר הדמויות ממשיכות בענייניהן כאילו הוא אמר משהו רציני או כאילו הוא לא דיבר בכלל. הדמויות האחרות חייבות להתנהג כאילו הן לא שמעו את מה שהוא אמר. זאת לא התעלמות מתוך עלבון, זאת התעלמות מתוך אי שמיעה. זאת קונבנציה של הסוג המסוים הזה של קומדיה. מכל הדוגמאות שנתתי, זאת הקשה ביותר לכתיבה. הכותב של הסיפור הזה צריך לבחור באחת מהאופציות שמניתי ולכתוב בה. יש לכותב פוטנציאל אמיתי לאבסורד, להומור שמנקב את האגו של הנפוחים (irreverent) ופוגע במטרה, אבל הוא צריך ללמוד לנתב אותו לכיוון הנכון. אין לנו סיפורים כאלה והגיע הזמן שיהיו. בהצלחה!
'/א' - זה טוב, זה נחמד, מצחיק, עם פאנץ' - יפה מאוד. מצד שני, הכותב התחיל מספר דברים, ועם אף אחד מהם הוא לא הולך עד הסוף. האם מדובר בשיפורים? אז ללכת עד הסוף עם השיפורים ולראות עד איפה השיפורים מגיעים. האם מדובר בכך שיש יותר מאחד? אז ללכת עד הסוף ולהראות לנו מה עם האחרים. האם מדובר בבירוקרטיה צבאית? אז צריך ללכת עם זה עד הסוף. אם מדובר בפרוטקציונריות צבאית (כפי שנרמז ע''י האיום של האבא)? אז ללכת עם זה עד הסוף. האם מדובר בהשתלטות של הצבא על החיים של החיילים, כפי שהסוף רומז? אז ללכת עם זה עד הסוף. בקיצור: יפה מאוד, אבל אפשר הרבה יותר טוב. לא מספיק לכתוב 'קטע' טוב ככל שיהיה, צריך ללכת איתו עד הסוף.
|
|
|
|
|
לגבי הסיפור (הקטע?) 'מותו של מלך הקוסמים' (חדש)
ברק שבת, 10/04/2004, שעה 12:01
בתשובה לגיא חסון
אני מעריך מאוד את הביקורת, אך הסיפור עצמו נראה לי פוספס (ואם כך זו אשמתי המלאה). בכל מקרה אני מאמין שאחרי שהסיפור פורסם עליו לעמוד בפני עצמו, אבל פה אני אחרוג מאמונה זו ואפרסם הסבר קצר:
על רגל אחת זהו מאבק כושל, תוך הסתגלות כפויה, בין קסם אמיתי, ישן (פנטזיה קלאסית), לבין קסם של עשן ומראות – שואו (ה-כמו פנטזיה אורבנית שהתבקשתי לכתוב במסגרתה).
הסיפור עצמו כתוב בחרוזים, עם מקצב וססגוניות – ובעצם נותן את ה-שואו שהתבקש מעצם הגדרתו כמועמד בתחרות אורבניקה ותוך הכפפה לאחיזת עיניים.
הדמות הראשית, הוקוס פוקוס, מבצעת דברים מופלאים (קסמים פנטסטיים) תוך כדי ביצוע של פעולות מנמיכות ויומיומיות (''הוקוס פוקוס זרק לתוך מזוודת יד חומה שהתפקעה את עניבתו, וסגר אותה כאשר הוא מפעיל עליה את מלוא לחץ ישבנו'').
אפיונים אלה הם הרמזים למאבק של הוקוס פוקוס בין הרצון שיכירו בו בתור הקוסם האמיתי, הגדול מכולם, לבין ההכרח, מתוך סוג הסיפור, אשר דורש ממנו להסתגל למציאות החדשה. אחרי שאושש את מעמדו הפנטסטי אל מול עצמו ואל מול הקורא, הוא מחליט ללכת לתת שואו כדי להוכיח לו ולכולם שהקסם הפנטסטי שלו הוא האמיתי אל מול קנה המידה החדש – מופע בלאס וגאס (הקבלה לתחרות אורבניקה).
מול הוקוס פוקוס מתייצבים הקהל וקוסם של אחיזת עיניים בשם דויד קופר-שדה. המאבק בין שניהם הוא בין שני סוגי הקסם ובעצם נוצר מצב אבסורדי שבו הקסם הפנטסטי אינו מצליח לרצות את הקהל אשר מתלהב מאחיזת העיניים – אך זהו דבר צפוי ולו בגלל שהוקוס פוקוס נמצא בסביבת הסיפור של הפנטזיה האורבנית.
אחרי שהפסיד הוקוס פוקוס מאבד את התואר, ובעצם מנסה להתאבד, כאשר הוא מתאמת מול מצב שבו הקסם איבד כל משמעות – והוא במאבק כדי להגיע לתובנה הזאת תוך כדי כפייה על עצמו להגיד הרבה פעמים את מילת הקסם ('קסם' - 'הוקוס פוקוס') כדי לבטל אותה. לבסוף הוא מצליח, ואז מבצע את אקט ההתאבדות. נראה שההתאבדות נכשלה אבל עד מהרה מתברר עד כמה היא באמת הצליחה מאחר והוקוס פוקוס הסתגל לקסם החדש והוא בעצמו יוצר אחיזת עיניים – ובכך כולם, וגם הוא, מקבלים את הסוג החדש של הקסם.
בסוף יש פניה לקורא, אשר יוצרת שבירה של המצב הסיפורי הקלאסי, הפנטסטי, ובכך בעצם מתבטלת כל משמעותו של הסיפור ע''י כך שמוענקת לו עודף חשיבות מנופחת וחסרת ביסוס – שוב אנלוגיה לאחיזת העיניים.
אני לא בא להגיד פה איזה סוג של ספרות (פנטזיה קלאסית או פנטזיה אורבנית) הוא איכותי יותר, ממש לא, אני אישית חובב מושבע של אחיזת עיניים (ספרותית וקוסמית) ובד''כ אני לא מעוניין לדעת איך בוצע קסם - מספיק לי פשוט להיות מוקסם.
|
|
|
|
|
ברק, (חדש)
goshdarnit (גיא) שבת, 10/04/2004, שעה 20:47
בתשובה לברק
לא די בתרגילים אינטלקטואלים. לא די בשואו. צריך משהו מעבר. צריך סיפור *על* בני אדם. צריך סיפור שנובע מהקישקעס, מהבטן, מהנשמה של הסופר. צריך סיפור *על* משהו שהוא חשוב מספיק בשביל הסופר, שיעבור ככזה לקורא. כשקראתי את הסיפור שלך, שאלתי את עצמי: ''על מה הסיפור'' ולא קיבלתי תשובה מספיק טובה.
כשקראתי את התגובה שלך עכשיו, שאלתי את עצמי ''על מה הסיפור'' ולא קיבלתי תשובה מספיק טובה. הדבר הכי קרוב הוא:
''זהו מאבק כושל ... בין קסם אמיתי, ישן ... לבין קסם של עשן ומראות.''
כלומר, תרגיל אינטלקטואלי ולא יותר.
סיפור הוא על *בני אדם*.
סיפור חייב להיות על בני אדם. סיפור חייב להיות על בני אדם. סיפור חייב להיות על בני אדם.
כשאתה ניגש לכתוב סיפור, תשאל את עצמך 'על מה הסיפור'. וכדאי מאוד שבתשובה יהיה איזשהו בן אדם.
|
|
|
|
|
וואו! (חדש)
רז שורק בהתפעלות שבת, 10/04/2004, שעה 14:00
בתשובה לגיא חסון
רק בשביל ההודעה הזאת הייתי ממליץ למנות אותך לשופט בכל תחרויות הסיפורים העתידיות...
אני, אגב, הייתי זה שכתב את ''השד מהאפסנאות'', ולקחתי את ההערות לתשומת ליבי.
|
|
|
|
|
ביקורות (חדש)
עידו גנדל שבת, 10/04/2004, שעה 23:03
בתשובה לגיא חסון
קודם כל, תודה רבה מעומק הלב על הביקורת; חששתי שלעולם לא אדע מה הייתה הבעיה ב''סביבון הסיני'' שלי.
הכוונה הייתה ליצור לא טפטוף איטי או הצגה סדורה של מציאות שונה אלא נקודת מפנה פתאומית שתהפוך את כל התמונה על פיה ותשלח את הקורא, מכה בכף ידו על מצחו, חזרה לאחור, לרמזים שפוזרו לאורך החלק הראשון ומקבלים כעת משמעות אחרת. לא עבד - לא עבד, אבל תודה על העידוד. אני חושב שאקבל את האתגר לשכתב את הסיפור בדרך שהצעת.
שוב תודה ומזל טוב למנצחים,
עידו
|
|
|
|
|
וואו, איזו השקעה. (חדש)
Boojie יום ראשון, 11/04/2004, שעה 8:06
בתשובה לגיא חסון
תמיד מדהים אותי לראות כמה הטעם של אנשים אחרים יכול להיות שונה משלי (וההפך). על חלק גדול מהסיפורים שאתה אהבת אני מצאתי את עצמי מביאה לעצמי צ'פחה במצח וזועקת מרה, ''אוי, לא, לא הקלישאה הזאת שוב'', על אחרים מצאתי את עצמי בוהה במסך ושואלת, ''הא?''
אודה ואתוודה, חלק מהסיפורים שציינת בהתלהבות כסיפורים טובים גרמו לי לשפשף את עיניי מול מה שכתבת ולשאול את עצמי אם קראנו את אותו סיפור... (היה אפילו מקרה אחד שבו טרחתי לפתוח את דף התחרות ולקרוא מחדש את הסיפור, רק כדי לוודא שזה באמת הסיפור שחשבתי שזה. כן, זה היה). אולי עניין של טעם.
בחלק מהמקרים זה פשוט עניין של יכולת. לאחרונה הזדמן לי לקרוא כמה סיפורים של סטיבן קינג (מהסופרים האהובים עלי), ולפעמים הוא מתאר סיטואציה בנאלית וקלישאית לחלוטין, שמבוססת על רעיון בנאלי וקלישאי לחלוטין, ובאמת לא מחדש שום דבר - ובכל זאת הסיפור שלו מרתק אותי. למה? כי הבנזונה יודע לכתוב, והלוואי שהיה לי אפילו רבע מהכשרון התיאורי שלו, מהיכולת שלו להכניס את הקורא ממש לתוך הסיטואציה, כך שיראה, ישמע, יריח, יטעם וימשש אותה.
אז לטעמי, היו בתחרות הזאת כמה סיפורים שהיו מבוססים על רעיונות בנאליים וקלישאיים, והדבר היחיד שיכול היה להציל אותם היה כתיבה ממש ממש ממש טובה - דבר שהוא, מה לעשות, די נדיר. ברוב המקרים, הכתיבה פשוט לא הייתה מספיק טובה כדי לגאול אותם. אבל יכול להיות שמה שאני מוצאת כבנאלי וקלישאי לא בהכרח נראה ככה לאדם אחר.
בכלופן, אני חייבת לציין שזה נהדר לקבל ככה תובנה אל תוך שיקוליו של אחד השופטים. יהיה נחמד אם גם השופטים האחרים יחלקו איתנו את שיקוליהם, אפילו רק לגבי הסיפורים הזוכים.
|
|
|
|
|
אני איתך, בוג'י (חדש)
טייני הצב יום ראשון, 11/04/2004, שעה 15:16
בתשובה לBoojie
רשימת התגובות שפרסמת על הסיפורים החביבים עלייך בתחרות היא עם מתאם גבוה הרבה יותר לדעתי מאשר החוו''ד המנומק פה. ובכל זאת, ההערות של גיא לגבי מה לא בסדר בסיפורים ואיך אפשר לשפר אותם פגעו בול כמעט בכל הפעמים.
ההערה ''לך עם זה עד הסוף'' שחזרה פעם אחר פעם היא בעיה אינהרנטית כאשר מדברים על סיפור כל כך קצר, אבל היא לא בלתי פתירה, וחייבים לנסות.
אני, דרך אגב, אחראי למפגע התברואתי ''חוקי התנועה'', שפשע בבעיית ''לך עם זה עד הסוף'' לא פחות מכל אחד אחר, וכנראה יותר. למרות שכמה קוראים שהראתי להם אותו מאוד אהבו את הסיפור, אני נוטה להסכים עם הקביעה שמדובר כאן במשהו שרצה להיות סיפור, ובסוף יצא בדיחה. גם אני, במצבו הנוכחי, לא הייתי רוצה שהסיפור הזה יקבל מקום ראשון. אבל אני מאמין שמתחת לכל ההומור יש סיפור שם בפנים, ו-by golly, יום יבוא ואני אמצא אותו ואוציא אותו משם.
לגבי הביקורת של גיא על ''חוקי התנועה'', אני חייב להודות שהיא העלתה חיוך על פני. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה סיפרתי בהתלהבות למישהו את הרעיון שיש לי בראש. אז הוא היה *רק* רעיון בראש. הגעתי לקטע של ''ואז מופיעה חללית ונוחתת לידו'', והתגובה שקיבלתי היתה ''לא עוד פעם!''.
כן, כן עוד פעם. זה סיפור על 'עוד פעם'. זה סיפור על הציפיות שלנו לגבי איך העולם צריך להתנהג, לא פחות משהוא סיפור על חוקי הפיסיקה ועל מאבקו של פוטיומקין בהם.
בכל מקרה, אחלה תחרות.
בתקווה למועמדים עוד טובים הרבה יותר בשנה הבאה.
(ותגדילו את מכסת המילים, ראבק. אני לא רואה את סטיבן קינג מצליח לכתוב שום דבר מתחת ל-1400 מילה. בדרך כלל הוא ארבעה סדרי גודל יותר מזה.)
|
|
|
|
|
מר קינג היה מסתדר עם מכסת המילים (חדש)
NY יום ראשון, 11/04/2004, שעה 15:40
בתשובה לטייני הצב
ללא כל בעיה.
יותר מילים, במקרה שלפנינו ומתוך נסיון העבר, משמעותן יותר ברברת ותו לא. מי שיודע לכתוב יסתדר עם סדר הגודל הזה, ומי שלא... טוב, נו.
(התחרות הבאה תאפשר מן הסתם, כהרגלי בקודש, 300 מילים. הרי לך סדר גודל.)
|
|
|
|
|
מר קינג היה מסתדר עם מכסת המילים (חדש)
לודביג יום ראשון, 11/04/2004, שעה 15:57
בתשובה לNY
300 זה מצויין!
בסיפורים (שלא כמו בפילוסופיה ודיונים אחרים) אני מעדיף לכתוב אנקדוטות.
|
|
|
|
|
יש סיכוי שנצליח לשכנע אותך (חדש)
Boojie יום ראשון, 11/04/2004, שעה 16:16
בתשובה ללודביג
להתייחס לתגובות שלך באתר כאילו הן סיפורים בפוטנציה?
|
|
|
|
|
אם יותר לי לחוות את דעתי, (חדש)
Boojie יום ראשון, 11/04/2004, שעה 16:19
בתשובה לNY
ההצדקה הראויה היחידה למספר המילים הקטן זה לא ''יותר מילים זה יותר ברברת'' (שאני אתחיל לבדוק את ספירת המילים על הסיפורים *שלך* כדי לוודא את העניין?), אלא ''אין שום סיכוי שבעולם שנצליח למצוא שופטים לתחרות שבה הסיפורים יהיו ארוכים''.
יש סיפורים שאי אפשר לכתוב אותם במסגרת קצרה. יש סיפורים שהיו יוצאים נשכרים ממסגרת ארוכה יותר. גם לי זה קרה בעבר שסיפור שכתבתי לתחרות היה יוצא טוב יותר בגירסה ארוכה יותר. גם לך, למיטב זכרוני.
ואגב, לגבי קינג - לקינג יש מעט מאוד סיפורים באורך כזה. רוב הסיפורים שלו מתחילים בנובלטה ומעלה.
|
|
|
|
|
את מוזמנת לבדוק את העניין עם הסיפורים שלי. (חדש)
NY יום ראשון, 11/04/2004, שעה 16:43
בתשובה לBoojie
את הרי יודעת שאני, ספציפית סובל מבעיה הפוכה... ;-)
באשר לתחרויות: נכון, לא נוכל למצוא שופטים לתחרויות של סיפורים ארוכים יותר (חשבו כמה היו השופטים צריכים לקרוא, וכל הכבוד לגיא על ההשקעה העצומה שבביקורת הפרטנית לכל אחד ואחד מהסיפורים). ונכון, יש סיפורים הדורשים מסגרת גדולה יותר. בהחלט. אבל תחרות היא, מראש, בעלת מגבלות, וכותב שזכה להפיק סיפור ארוך יותר מוזמן לשלוח אותו לאספמיה, למימד, לבלי פאניקה או לפורום הסיפורים שלנו.
את הקשר הישיר בין כמות הברברת לבין כמות המילים המותרת כבר למדנו על בשרנו בתחרויות קודמות. חוששני שלא ניתן להתכחש לו.
ובאשר לקינג: נכון, הוא כתב רק מעט סיפורים באורך כזה. האם הוא *מסוגל* לכתוב באורך כזה? כן, ללא כל בעיה.
|
|
|
|
|
אני לא חושבת שיש קשר בין אורך לברברת (חדש)
יעל יום ראשון, 11/04/2004, שעה 16:51
בתשובה לNY
ולראיה תחרות הקצרצרים הראשונה שהיתה מלאה בברברת למרות הגבלת 300 המלים.
אני חושבת שמה שחתך בברברת היתה ההגבלה של סיפור אחד לכותב. זה גרם לאנשים לחשוב חמש מאות פעם לפני שהם שלחו סיפור, כי הם ידעו שאין להם הזדמנות נוספת.
דבר אחר שחתך בברברת, כל מיני ברברנים הבינו שאין להם סיכוי לזכות והפסיקו לנסות.
באמת כל הכבוד לגיא על הביקורת הפרטנית. למה לא מיניתם אותו לשפוט בתחרויות שכן השתתפתי בהן? :-(
(ואין שום קשר בין הפסקה הזאת לפסקה הקודמת. שום קשר שהוא).
|
|
|
|
|
אומ, ''מכונת אהבה'', כמעט 3900 מילים? (חדש)
Boojie יום ראשון, 11/04/2004, שעה 17:21
בתשובה לNY
היית מקצר אותו ל-1200 כדי לחסוך בברברת? ;-)
''צמחוקר'', יותר מ-2700 מילים?
''הפודל שחזר מן הכפור'', כמעט 1600 מילים?
סיפור מסוים שגנבת מתוך מעילו של אדם מסוים בזירת תאונת דרכים, ואורכו יותר מ-2700 מילה?
סיפור מסוים אחר שכתבת בשיתוף עם כותבת נוספת, ואורכו כמעט 3500 מילה?
ושמא אזכיר סיפור אחד שלא יצא מספיק מובן *בגלל* שמקורו היה בתחרות סיפורים, וקוצר היריעה לא אפשר לך להבהיר לקוראים בדיוק מה ניסית לעשות?
לא נכנסתי אפילו לסיפורים שלך שפורסמו במימד, ואם אני זוכרת נכון גם באתר שלך, והיו ארוכים למדי.
בקיצור, לעולם אל תציב אתגר כזה בפני *עורכת* של כתב עת, כזאת שיש לה רישומים מלאים על הסיפורים, כולל אורכם...
בקיצור... על מי אתה עושה רושם? ;-)
|
|
|
|
|
אה, אני מבין. (חדש)
NY מתעניין יום ראשון, 11/04/2004, שעה 18:33
בתשובה לBoojie
לא הבהרתי את עצמי נכון. דיברתי על תחרויות סיפורים, ועליהן בלבד. לא כיוונתי לומר שככל שסיפור נתון ארוך יותר יש בתוכו יותר ברברת (אם כי אחוז ניכר מהסיפורים ששזפו עיני מצדיקים הנחה זו). טענתי היתה שככל שמספר המילים המקסימלי *בתחרות חובבים* נתונה גדול יותר, כך תגדל כמות הברברת שתנופק ע''י המשתתפים.
ובאשר לסיפורים שהזכרת, הרי שנימוקי עמי: מכונת אהבה - הייתי חייב לשים מספיק מילים מסביב לציורים כדי שיהיה דקורטיבי; צמחוקר - עשיתי מחקר-מקדים ביולוגי מקיף ולא יכולתי לזרוק את *כל* המסקנות; הפודל - רוחו של ד. ראניון הציקה לי עד שהגעתי למכסה שהציבה; הסיפור שנכתב בשיתוף עם כותבת מסוימת - אני לא אשם, היא כתבה הכל, אני רק נתתי את ההוראות, הייתי בורג קטן במכונה אדירה; הסיפור שנגנב מהמעיל - אני מכחיש הכל! זה לא אני הייתי!
האמיני לי, לא היה שמח ממני לו הייתי מצליח לנפק סיפור בן 22,000 מילים. במצב הנוכחי, העגום, זהו מספר המילים בכל הסיפורים שכתבתי עד כה ביחד (לא כולל טורים, הקדמות ודיווחי כנסים שנכתבו בכפיה)...
|
|
|
|
|
היה מאוד מעניין (חדש)
חגי אברבוך יום ראשון, 11/04/2004, שעה 17:24
בתשובה לגיא חסון
לקרוא את הביקורות והנימוקים. מבין הסיפורים (ואני בוש ונכלם, לא קראתי את כולם...ועכשיו אני הולך לתקן זאת, לפחות לגבי כמה מהם (-: ) אהבתי את:
''חוקי התנועה'', אם כי הוא לטעמי מד''ב מובהק ולא פנטזיה: הוא היה כתוב יפה, משכנע, והסוף שלו שעשע אותי מאוד
''מזיקי עלמא'' - כי יש לי חולשה לשימוש במיסטיקה יהודית בהקשר של פנטזיה, ואני מאמין שיש לזה המון פוטנציאל, אם כי כאן לא ממוצה לגמרי: בכל זאת ציפיתי לאיזו פואנטה מפתיעה בסוף. אבל הכתיבה עצמה מהנה ומדקדקת בפרטים.
''סחר חליפין הוגן'' הוא סיפור חזק. באמת מצמרר.
את ''אושר'' אהבתי מאוד ושמחתי שהוא זכה במקום הראשון. הוא היה מרגש בעיני, ואהבתי את איך שהוא תלוי על חוט דק בין תחושה סובייקטיבית של הגיבורה על האופן שבו הדברים מתרחשים ובין פנטזיה של ממש. בשביל סיפור כזה היה שווה לי להיות מקום שני (-:
''אתגר'' שעשע אותי מאוד, פחות בגלל הרעיון ויותר בגלל הביצוע... ואת ''משהו מתוק, מנחם'' אהבתי קודם כל בגלל הסגנון הציורי. אני חולה על כתיבה כזאת...
לגבי הסיפור שלי, תודה על ההערות! ואני לוקח בחשבון את האפשרות להרחיב את הסיפור, למרות שאלוהים יודע כמה קשה לי לעשות דברים כאלה (: - באשר ל''פיצוי'' שבו, נתקלתי בבעייה שכנראה לא הצלחתי לפתור, להציג משהו ולהסוות אותו בו-זמנית: הגיבור לא נהנה ממוזיקה, וכך הדבר עובר במשפחה שלו, כשבתמורה ניתנת לו (בתורשה) היכולת לשחק עם אלמנטים בטבע, ''לצייר'' איתם; האיות עם השחפים הוא הרגע הבולט בסוף, וניסיתי לרמוז לזה לפני כן: ציור של דמות אהובתו באור שמש, ציור של תווים בעשן של רדינג... אבל כנראה שהסוויתי את זה יותר מדי בתור רושם סובייקטיבי.
|
|
|
|
|
תודה רבה על הביקורת !!! (חדש)
Rene יום ראשון, 11/04/2004, שעה 21:01
בתשובה לגיא חסון
מאוד חיכיתי לביקורת כלשהיא. אני כתבתי את הסיפור ''מותק''. כתבתי את הסיפור כמה ימים לפני שידעתי על קיום התחרות ומאוד שמחתי שהוא מתאים (לפחות כך הרגשתי). לגבי ההקדמה הארוכה: היה לי חשוב להבהיר לקורא, כי לפניו מהנדסת מחשבים רגילה לחלוטין, כדי שהאמת על הדמות תהיה ''מזעזעת'' יותר.
נ.ב. חשוב לציין, כי הסיפור הוא אוטוביוגרפי בחלקו :)
|
|
|
|
|
ביקורות (חדש)
ניקולא בורבאקי -Sherlock יום שלישי, 13/04/2004, שעה 9:37
בתשובה לגיא חסון
תודה גיא,
השתלם להכנס לאתר ולקרוא את הביקורות למרות שאני חושד שאתה פשוט בנאדם טוב מדי.
אני כתבתי את ''והוא בכלל לא ידע שהוא כזה'' ולמען האמת ברגע שלחצתי על כפתור השלח, כבר התחרטתי.
מובן מאליו שנכנסתי לבדוק כל יום מה שלומו ומה שלום הסיפור האחרים, כלומר לבדוק עם הוא לא עושה בושות.
פחדתי מאוד שהסוף קצר וחטוף מדי ולא כל כך מובן, בנוסף הוא מאוד פרקטי לטעמי ולא מספיק תיאורי, אבל היי זה סיפור קצר.
עכשיו, אחרי הביקורת אני מנסה לשמור איזה snap shot שלה כדי שיהיה מה להראות לנכדים.
תודה גיא.
|
|
|
|
|
תודה רבה (חדש)
נהג מחליף יום שלישי, 13/04/2004, שעה 21:53
בתשובה לגיא חסון
אני הכותב של ''דרקונים של קו 4'' (האנונימיות איננה כי אני מתבייש בסיפור, אלא מכיוון שאני מתכוון לשלוח אותו לאספמיה אחרי שיפוץ או שניים). שמחתי שאהבת, אם כי נראה לי שהבנו את הסיפור בצורה שונה לחלוטין (מה שהוא כמובן לגיטימי, אבל מוזר- בהתחשב בעובדה שלא ניסיתי להסתיר את הסיפור).
''דרקונים של קו 4'' מתרחש בגרסה שלי לפנטסיה אורבנית- הכרך הגדול תל-אביב, שמלא באנשים זהים לחלוטין לאלו שבעולם שלנו (הנהג שאוהב את העבודה שלו ומתלונן על המילואים, הזקנה האדישה שמתייחסת לחיים כאל שגרה ומתלוננת על המילואים, החייל הצעיר והמתלהב שמתלונן על השירות)- אבל, באותו הזמן, צל אביב (כפי שלמעשה נקרא הכרך הזה) היא עולם פנטסטי שבו הכל יכול לקרות- וקורה. הניגוד בין עולם פנטסטי במפגיע ובין דמויות שמתנהגות אליו כאל עולם טבעי לחלוטין.
בגלל זה, דרך אגב, קשה לי לראות את הדמויות כסטראוטיפים- כי הם לא סטראוטיפים. הם הדבר ה''נורמלי'' היחיד מבחינתנו. הפיכתם לארכיטיפיים (הזקנה הפולנית, הנהג המזרחי הערס, החייל החנון האשכנזי) אמנם תקצין את המימד הפארודי של הסיפור, אבל גם תשטיח את המימד הישראלי וה''נורמלי'' שמפגין את האורבניות הפנטסטית. אשמח לקבל את דעתכם.
|
|
|
|
|
תודה רבה, גיא (חדש)
הדג מים המלח יום שלישי, 13/04/2004, שעה 23:53
בתשובה לגיא חסון
על שהקדשת מזמנך לתת כמה מלים על כל סיפור. רציתי לדעת מה חשבו השופטים על הסיפור שלי, למרות שמן ההתחלה שיערתי שסיכוייו קלושים. אני כתבתי את ''סוף דרכו של קו 10א'' וכפי שציפיתי, רוב התגובות שקיבלתי היו מעורבות.
|
|
|
|
|
תודות רבות על התודות הרבות (חדש)
goshdarnit יום שישי, 16/04/2004, שעה 1:29
בתשובה לגיא חסון
וכמובן, שכחתי בהודעתי הקודמת, מזל טוב לזוכים! ותודה לכל המשתתפים, שהשקיעו מזמנם ומרצם, כתבו סיפורים והעזו לשלוח אותם. תודה לכולם!
עכשיו כשהתאוששתי ממחלתי (במשך יומיים הזיתי שאחד המרצים בפנטסיקון רודף אחרי עם סכין) יש לי כמה הערות כלליות יותר על מגמות שראיתי במספר גדול של סיפורים.
כמו שהצב ציין למעלה, יותר מדי סיפורים לא הולכים עד הסוף. דווקא אצל כותבי מד''ב ופנטזיה התופעה הזאת בלתי מובנת בעיניי. אנחנו אוהבים מד''ב ופנטזיה (נראה לי) משום שדווקא בסיפורים האלה ניתן ללכת הרבה יותר רחוק מאשר אפשר בעולם האמיתי. אפשר ללכת לכל כיוון אפשרי. אפשר להניח כל הנחה. אפשר לשנות את המציאות. אפשר להניח שהמציאות האפורה שאנחנו מכירים היא אשליה ומסתירה עולם ומלואו (פנטזיה אורבנית, למשל). אפשר לשלוח אנשים רגילים להרפתקאות בלתי רגילות. ודווקא בז'אנרים האלה הכותבים מפחדים לשים את האצבע במים הקרים? איך זה ייתכן?
ואני לא מדבר רק על 'ללכת עד הסוף עם הרעיון'. באותה מידה אני לא מבין למה יש השענות כל כך חזקה על סטראוטיפים ז'אנריים. אז שוב יש ערפד? הנגוזו יצורים מפחידים מדמיוננו? שוב דרקון, שוב גמד, שוב אותם חייזרים ממוחזרים? זהו? דווקא בז'אנרים האפשרויות האינסופיות מוצו האפשרויות? איך זה ייתכן?
מעבר לכך. גדולתו של כל סיפור - בעיניי, כמובן - איננה בכך שהוא ואריאציה שמחדשת או משהו שחוק שכבר נעשה. גדולתו של *כתיבתו* של סיפור היא היכולת של הכותב לזקק תחושה או רגש או רגע או אמת או תובנה או 'משהו' שהוא ייחודי לו. והעובדה שכולנו בני אדם הבנויים פחות או יותר באותו אופן מאפשר לדבר הייחודי הזה להפוך לאוניברסלי. ככל שהוא ייחודי יותר ומזוקק יותר, כך הוא אוניברסלי יותר. משהו מזוקק לא יכול להיות שאול, לא יכול להיות שחוק, לא יכול להיות עוד ואריאציה. הוא ייחודי משום שהוא יכול היה לנבוע מהכותב בלבד. הוא יפה כי הוא נכון. הוא מדהים כי הוא נכון. ואם תשימו לב, הכותבים שהכי התקרבו לאותה יכולת לזקק את הרגע, אפילו למשפט או שניים, הם אלה שהתפעלתי מהם הכי הרבה.
הרי אנחנו כותבים כדי *להעביר* משהו ש*אנחנו* חווים. עלינו, ככותבים, למצוא את הדרך הכי טובה להעביר אותה בסיפור, גם אם היא יקח לנו הרבה יותר זמן לבנות את הסיפור. כן, כן, אני יודע שמדובר בתחרות מוגבלת בזמן. אבל אני מדבר במישור העקרוני יותר. ומדובר גם בסיפורים שנכתבו מחוץ לתחרות, הסובלים פה ושם מהבעיה הזאת. תשקיעו את הזמן. תנסו. זה שווה.
ומילה אחת על קבלת ביקורת. תשמעו, אף אחד לא אמר שאני צודק, ובטח לא אני. (אבל אני כן צודק!) וגם אם אני צודק, אין סיבה שאני אהיה תמיד צודק. אף אחד לא חייב לקבל את מה שאני אומר. אף אחד לא חייב להסכים איתי.
אבל.
תרשו לי בכל זאת לצאת נגד טיעון ה'אבל ככה רציתי' שמופיע פה (לא תמיד) ובמקומות אחרים. אם אני אגיד לכותב ''תשמע, אתה מגלה את הסוד כבר בהתחלה ואחרי זה הסיפור כבר לא מותח''. הוא יכול להגיד: ''כן. אבל זאת המטרה! שברתי את המבנה הרגיל של הסיפור!'' אומר לו: ''אז יפה מאוד ששברת, אבל יצרת סיפור משעמם. האם התכוונת לשעמם את הקהל?'' אני מניח שלא.
נשאלת השאלה, האם מה שהכותב התכוון עובד?
האם אתם רואים שמדובר בשני דברים שונים? אחד: הכותב התכוון לעשות דבר מסויים והצליח. שניים: הדבר אותו הכותב יצר לא עובד כסיפור, ולכן הכותב נכשל.
אלה שני דברים שונים.
שוב, אף אחד לא חייב להתייחס ברצינות לביקורת שלי (או של כל אחד אחר), אבל תגובה של ''אבל ככה רציתי'' מייתרת כל סוג של ביקורת שהיא. מצד שני, אם התשובה ל'אבל האם מה שרציתי טוב לסיפור' היא 'כן' אז מצויין!
|
|
|
|
|
הערה חשובה ואני מצטרפת עליה (חדש)
כוכב שבת, 01/05/2004, שעה 22:07
בתשובה לgoshdarnit
אחד הדברים שהכי מאחזבים אותי בספר / סרט חדש זה לגלות שהוא לא חדש בכלל, ומה גם שהרעיון שלו כבר יוצא לי מכל החורים.
המקוריות משחקת תפקיד מאוד חשוב, או לפחות החידוש המינימלי.
העלילות שהכי נהנתי מהן באמת משקפות את אותו זיקוק והעברה של משהו חזק וברור מאוד ואמיתי.
חשוב מאוד לשים לב לדברים האלו.
|
|
|
|
|
הערה חשובה ואני מצטרפת עליה (חדש)
לודביג יום ראשון, 02/05/2004, שעה 10:54
בתשובה לכוכב
אבל עם כמות המידע הקולוסאלית שמציפה אותנו, רעיון חדש או מקורי הוא הרבה פעמים כזה סובייקטיבית, כלומר, תלוי בידע הספציפי של הקורא, וידע זה ייקבע הרבה פעמים מ''אופנת המידע'' שבתוכה צמח וממנה ינק את מקורותיו. כיום, חיפוש אחר רעיונות מקוריים באמת, נראה לי אידיאל בלתי מושג משהו.
|
|
|
|
|
יש בזה משהו... (חדש)
כוכב יום שלישי, 04/05/2004, שעה 16:49
בתשובה ללודביג
התלות בידע הספציפי של הקורא מודגמת יפה מאוד בספרים של הארי פוטר: רוב האנשים שלא קוראים מדע בדיוני מאוד התלהבו מיכולת היצירה של הסופרת ורוב האנשים שמקירים את הג'אנר... טוב התגובות ידועות כבר.
אז זה יכול להיות רעיון נחמד להכניס למדע הבדיוני נושאים שנידונים רבות בז'אנרים אחרים ולא מוקרים לקורא המד''בי המצוי(הפוך על הפוך), רק שכאן זה קשה יותר כי אחד הדברים שהמד''ב כבר מצטיין בהם זה לפרוס עצמו על כל תוחומי החיים.
זה נכון שחשיבה מקורית זה לא דבר פשוט (ואני ממש לא מתימרת ליכולת כתיבה מקורית) אבל יש גם איזושהי חוסר תואלת בלקחת סיפור, לשנות את השם של הגיבורים ולפרסם אותו שוב (בהגזמה כמובן...)
מופיע עכשיו סרט שהוא מעוד טוב לדעתי - אפקט הפרפר. הרעיון בו הוא ישן - מסע בזמן. גם המסר די ידוע - שינוי מזערי בעבר יכול לשנות את כל העתיד ולא תמיד כפי שרצינו (ראה חזרה לעתיד). אבל עשו שם דבר יפה עם הדרך שבה הגיבור חוזר לעבר, העלילה מסביב,וכו'.
מה שאני אומרת הוא, שלעיסה של משהוא היא לא טובה - המקוריות היא האידיאל, *אבל* לפעמים מספיק שאתה מכניס וריאציה מקורית בצורה יפה וזה עוסה חשק לקרוא את הסיפור ומונע הרגשה של דה זה וו.
|
|
|
|
|
בנוגע לדוגמת הארי פוטר: (חדש)
רז יום שלישי, 04/05/2004, שעה 19:45
בתשובה לכוכב
אני לא יודע אם אי-פעם ערכו סקר בקרב ''רוב האנשים שמוקירים את הז'אנר'' בנוגע לספרי הארי פוטר, אבל הרבה מאוד אנשים המשתייכים לקבוצה הנ''ל (באי הוורלדקון) בחרו בספר השלישי בסדרה כזוכה בפרס ההוגו לספר הטוב של השנה.
מכאן שאולי בסדרה האמורה בכל-זאת יש איזשהו רעיון חדשני או שניים, או שאולי לחובבי הז'אנר נהוג לתת קצת יותר מדי קרדיט על ההערכה שהם רוכשים לחדשנות...
|
|
|
|
|
אני נחשבת חובבת הז'אנר? (חדש)
Boojie יום שלישי, 04/05/2004, שעה 22:45
בתשובה לרז
כי אני מאד אוהבת את ספרי הילד הממושקף, ואפילו הספר החמישי (שהיה מוצלח אבל נזקק לעריכה שהייתה מקצצת חלק נכבד מאורכו) לא גרם לי לחשוב עליו רעות. אם כי נראה שאני, בניגוד לרבים מאלה שמדברים באותו ילד ממושקף, נוטה לזכור שמדובר בספרי ילדים/נוער, והציפיות שלי מהם בהתאם.
|
|
|
|
|
אני נחשבת חובבת הז'אנר? (חדש)
לודביג יום רביעי, 05/05/2004, שעה 15:18
בתשובה לBoojie
אני מעדיף את ''דני ידעני'' על הארי.
|
|
|
|
|
איש איש וטעמו אימו, כדברי אדיפוס. (חדש)
Boojie יום רביעי, 05/05/2004, שעה 15:44
בתשובה ללודביג
|
|
|
|
|
תנחומי. (חדש)
NY יום רביעי, 05/05/2004, שעה 15:45
בתשובה ללודביג
|
|
|
|
|
סתם מסקרנות... (חדש)
יעל יום רביעי, 05/05/2004, שעה 16:36
בתשובה ללודביג
כמה קראת מ''הארי'' כדי להעדיף על פניו את דני ידעני?
גילוי נאות - מעולם לא קראתי את ספרי ''דני ידעני'', והאמת היא שמעולם לא שמעתי עליהם לפני הודעתך, אז בהחלט יתכן שפספסתי פה את יצירת המופת של המילניום הקודם. (או הנוכחי?)
|
|
|
|
|
אני מחבבת גם את ספרי דני ידעני, (חדש)
Boojie יום רביעי, 05/05/2004, שעה 18:15
בתשובה ליעל
אבל ברמה שטחית ביותר. הם משעשעים, והם היו מענגים ביותר בימי ילדותי הרחוקים, אבל די קשה להגדיר אותם ''ספרות''. יותר כמו ספרי חידות חביבים.
|
|
|
|
|
סתם מסקרנות... (חדש)
לודביג יום שישי, 07/05/2004, שעה 12:49
בתשובה ליעל
כולם.
ובהערת אגב, גם את כל סדרת השמש החדשה לוולף. אני לא עושה חצאי עבודות...
ולא, לא פספסת יצירת מופת, אבל גם הארי פוטר אינו יצירת מופת. שניהם מבחינתי לא יותר ממשהו משעשע להעביר בו את הזמן, אך בעוד את הראשון קראתי כילד ויש לו אפקט נוסטלגי עליי (וגם תמיד אהבתי חידות), השני זה כמו פיצוחים או גלידה - נחמד, בד''כ מהנה, אך לפחות אצלי ובגילי, לא מותיר טעם מתמשך שאפשר לשוב אליו ולהתענג עליו מחדש.
אבל ההשוואה כמובן הייתה בכלל על בסיס האנטי-גיבור הממושקף.
|
|
|
|
|
הבהרה (חדש)
כוכב יום חמישי, 06/05/2004, שעה 9:12
בתשובה לרז
אני דווקה אוהבת את הארי פוטר (אחד מחברי הטובים ביותר הוא קוסם ממושקף)
לא דיברתי על העלילה וההווי הכללי של הספר,
מה שמדהים אותי כל פעם מחדש, זה שתופסים את הסופרת כבעלת יכולת המצאת עולמות שלא נבראה כמותה.
ועם כל הכבוד להארי פוטר - ויש כבוד, קראתי כבר כמה וכמה ספרים שבהם בריאת העולמות הייתה מקורית ומתוחכמת הרבה יותר.
(אם הם כאלה קוסמים טובים למה המשפחה של הג'ינג'ים לא יכולה ליצור בקסם גלימה חדשה לכל ילד כדי שלא יסתובבו בבגדים שצוחקים עליהם? - זה לא מוסבר, לרוב דואגים להסביר את מגבלות הקסם ולמה הקוסם לא יכול פשוט להצביע על הרע ושהוא ימות)
יחסית לרומן הרומנתי הארי פוטר בהחלט מקורי ללא ספק - אך עם קראת כמה ספרי פנטזיה טובים אתה יודע שיש דברים מתוכחמים ומקוריים יותר - מה שלא מוריד בהכרח את ההנעה מהספר, אך בהחלט את ההיתייחסות לסופרת כחלוצה בלטי נלאת בתחום.
|
|
|
|
|
כמה הערות: (חדש)
Boojie יום חמישי, 06/05/2004, שעה 20:18
בתשובה לכוכב
ראשית, לגבי משפחת וויזלי, ככל שאני הצלחתי להבחין, הקסמים בעולם של רולינג לא יכולים ליצור יש מאין. הם יכולים לשנות דברים, להזיז אותם, להעביר אותם, אבל לא לברוא אותם. ושנית, הקסמים דורשים השקעה. במקרים של קסמים פשוטים, מדובר בהשקעה מינימלית של ''כוח קסם'' מצדו של המבצע, אבל במקרים אחרים מדובר בשימוש בחומרים או אביזרים שהם לא בהכרח זולים. נראה שגם בעולם הזה, אין ארוחות חינם.
אבל חשוב יותר, לדעתי: העולם של רולינג מעניין לא בגלל החלק החומרי שלו, זה שנוגע לקסם (שהרי זה מבוסס ברובו על מיתולוגיות קיימות ועל ההיסטוריה של המאגיה, שבאנגליה היא מכובדת ביותר), אלא בגלל החלק האנושי שלו. רולינג יצרה עולם מורכב מאד מבחינה פוליטית וחברתית, וזו מבחינתי ההצלחה האמיתית שלה.
|
|
|
|
|
כמה הערות: (חדש)
כוכב יום שישי, 07/05/2004, שעה 13:50
בתשובה לBoojie
הרמיוני תיקנה להארי את המשקפיים במילה אחת - למה אי אפשר לתקן לרון את השרביט ככה?
|
|
|
|
|
כמה הערות: (חדש)
לודביג יום שישי, 07/05/2004, שעה 17:09
בתשובה לכוכב
כי לא כל חפץ פועל באותו אופן, ומכאן שקלות או קושי התיקון תלויים בחפץ? (וכן במידת קלקולו).
ייתכן שניתן לאחות שרביט קסמים במילה אחת, אבל האם זה ישיב את תכונותיו הפנימיות המיוחדות שתלויות גם, אך לא רק, בשלמות הפיזית של השרביט?
נ''ב - אני לא מאמין שאני עונה לשאלות האלה על הארי פוטר ברצינות...
|
|
|
|
|
כי השרביט הוא דבר מורכב יותר, (חדש)
Boojie משערת שבת, 08/05/2004, שעה 11:25
בתשובה לכוכב
שמכיל אלמנטים קסומים ונועד לבצע משימות קסם, והמשקפיים הם סתם חפץ חומרי פשוט?
|
|
|
|
|
דרך אגב... זה היה ארתור שתיקן את המשקפיים (חדש)
יעל שבת, 08/05/2004, שעה 12:55
בתשובה לכוכב
בספר...
|
|
|
|
|
הא? למה אני זוכרת את זה אחרת? (חדש)
Boojie יום ראשון, 09/05/2004, שעה 2:20
בתשובה ליעל
|
|
|
|
|
כי בסרט זו היתה הרמיוני (חדש)
יעל יום ראשון, 09/05/2004, שעה 14:07
בתשובה לBoojie
וזה באמת לא הסתדר עם החוק להגבלת קסם אצל קטינים או איך שלא קוראים לזה.
אבל בספר זה היה ארתור. בדוק.
חוץ מזה היה עוד אירוע בו הרמיוני היתה מעורבת - אני כבר לא זוכרת באיזה ספר - במגרש הקווידיץ' בגשם סוחף היא הטילה כישוף על המשקפיים של הארי שדחה את המים.
|
|
|
|
|
משונה, הסרט דווקא לא השאיר עלי (חדש)
Boojie יום ראשון, 09/05/2004, שעה 16:52
בתשובה ליעל
שום רושם, ואת הספר קראתי מלא פעמים, ומשום מה אני זוכרת שזאת הרמיוני, ברכבת. אבל אני לא יכולה לבדוק, כי הספר אצל אמא שלי, שכבר שנה בערך טוענת שהיא מתכוונת לקרוא אותו.
|
|
|
|
|
ברור שיש 1000 הסברים (חדש)
כוכב יום ראשון, 09/05/2004, שעה 18:04
בתשובה לBoojie
הפואנטה היא שהמחברת לא טרחה לציין אף אחד מהם!!!
אני יכולה לתת עוד הרבה דוגמאות כאלו - שאפשר למצוא להם הסבר, אבל לא בתוך דפי הספר.
סופר טוב אמור לבנות רקע שיסביר את הכל חוץ ממה שאמור להתגלות במהלך העלילה.
|
|
|
|
|
אה... לא. (חדש)
Boojie יום ראשון, 09/05/2004, שעה 22:14
בתשובה לכוכב
כלומר, כן, אני מבינה שמעריצים וכל מיני כאלה היו רוצים שהסופר החביב עליהם יפרש, יסביר ויפענח (רצוי בתוספת תרשימים, לקסיקונים, הוראות מדויקות ומפות. אופס, הפריט האחרון לא שייך) את כל הפרטים הקטנים ששייכים לעולם שלו, ולכן גם הולכים ומקימים כל מיני אתרים שעושים בדיוק את זה, אבל בחיאת, זאת לא כתיבה טובה.
רולינג לא חייבת לך הסבר על כל אינסוף הפרטים הקטנים וחסרי החשיבות שמרכיבים את העולם שלה, גם אם יש לה הסבר כזה. זה לא רלוונטי לסיפור, ולפיכך זה לא רלוונטי לקורא. האדם היחיד שזה יכול להיות רלוונטי לו זה המעריץ הניטפיקר, שקרא הכל חמש מאות פעם ומחפש סתירה פנימית בכל פסיק. מעשה לגיטימי, אני לא אגיד שלא, אבל לא מתכון לכתיבה טובה.
זה די ברור מהספרים שאי אפשר לייצר יש מאין (למשל, אפשר לייצר זהב פיות, מהסוג שנעלם אחר כך, אבל כדי לייצר זהב אמיתי צריך לקרוע את התחת וליצור קודם את אבן החכמים), וזה דבר שלקוח מהמאגיה ''האמיתית''. אם מישהו מרגיש שרולינג הייתה צריכה לעצור איפה שהוא ולהגיד ''תשמעו, חבר'ה, אי אפשר לייצר יש מאין בעולם הזה'', בכנות, זו בעייה שלו.
|
|
|
|
|
נו באמת (חדש)
כוכב יום שלישי, 11/05/2004, שעה 10:20
בתשובה לBoojie
לא התכוונתי שצריך להסביר כל מילה כמו בגג לילד המפגר!!!!
ספציפית לספר הזה, הנושא של המצוקה הכלכלית של הג'ינג'ים הוא די מרכזי. הרעיון של ''אי אפשר לפתור הכל עם קסם'' די מודגש שם, רק לא ברור בדיוק למה.
בעיקרון - ברגע שיש לך יכולת לקסם אתה רק צריך ללמוד את הטכניקה והתיאוריה (בבית הספר לקוסמים) ולא צריכה להיות לך בעיה...
בכלל כל הקטע של הקסם (נושא מרכזי נוסף!!!) מוצג בעיקרו כדבר מגניב ומצחיק ו...?
זה לא כמו נגיד ברומח הדרקון שמוצגת תיאוריה שלמה על מהות הקסם (ירחים ואלים וכאלה) וישנן מגבלות ברורות עם הקוסם כמו המחיר הפיזי, שאסור להחזיר כלי נשק גדולים וכו'
בכל אופן - בכלל לא רציתי להיכנס לדיון על הארי פוטר
מה שרציתי להגיד זה שיש לי הערכה רבה מעוד לסופרת על זה שכתבה ספר פנטזיה נחמד לקהל הרחב, אך יש סופרי פנטזיה טובים ממנה (לדעתי) והיא צריכה להתעמץ יותר בישביל להרשים את מי שמקיר אותם. - זה הכל...
|
|
|
|
|
נו באמת... (חדש)
5th orman יום רביעי, 12/05/2004, שעה 1:22
בתשובה לכוכב
דוקא את רומח הדרקון לקחת בתור דוגמא ?
אומנם עבר יותר מעשור מאז שקראתי ספר מהסדרה, אבל אני די בטוח שלא היתה שם שום תיאוריה על מהות הקסם וכל זה. כל העסק של ''לקוסם אסור להחזיק חרב'' נובע מהעובדה שהספרים הגיעו ממשחק תפקידים, והיה צריך לאזן שם את הדמויות.
ולנושא המקורי: בהארי פוטר אולי אין הסבר על פרט זה או אחר שנראה מוזר - אבל אפילו אצל טולקין המהולל יש את הדקדקנים שמוצאים סתירות או/ו חוסר הגיון. ומה תגידי, שגם טולקין לא התאמץ מספיק ?
|
|
|
|
|
אני אגיד שתמיד אפשר לשפר עוד.. אבל באמת, לא תמיד חייבים (חדש)
כוכב יום חמישי, 13/05/2004, שעה 10:24
בתשובה ל5th orman
מצטערת על הדוגמא של רומח הדרקון - הדבר הראשון שקפץ לי לראש כשחשבתי על פנטזיה קלאסית..
ואני לא מדברת על לחפש בכוח, אני מדברת על משהו שצורם לי במוח כשאני קוראתי לי להנהתי ולפיכך מפריע לי להנות.
אני מסקימה איתך שללא כל ספק אין לידרוש עולם ללא רבב, ובמיוחד שתיאורים והסברים מפורטים מידי עלולים לבוא על חשבון העלילה.
אני מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי הפעם...
|
|
|
|
|
לא ברכבת... (חדש)
יעל יום ראשון, 09/05/2004, שעה 18:41
בתשובה לBoojie
בספר השני, אחרי שהארי יוצא מסמטת נוקטורן עם משקפיים שבורים הוא פוגש את הוויזלים וארתור מתקן לו את המשקפיים.
בסרט החליטו שהרמיוני עושה את זה למרות שזה יגרום לה לעבור על החוק להגבלת קסם.
לצערי גם אני לא יכולה לבדוק כי הספר השני אבד לי.
|
|
|
|
|
ברכות. :) (חדש)
נטע טולפן יום ראשון, 11/04/2004, שעה 19:44
דבר ראשון, נהניתי מ''אושר''. פשוט סיפור מקסים {לדעתי}. במקום סיפור שהלך מהנושא שמאלה {כמו שהרבה עשו}, הוא פגע ישר במרכז ובמקור העלילה. אין התיימרות של כותב שיודע הכול.
הסיפור במקום השני גרם לי לחשוב, ''וואלה, זוכה'', אבל לא בדיוק הבנתי למה. היה לי פשוט כיף לקרוא אותו, ואף-על-פי שלא הבנתי אותו בסוף, הייתי בטוחה שיש לו סגירת עלילה אי-שם ושאני רק פספסתי אותה...
''הוקוס-פוקוס'' שיעשע אותי. לא במיוחד זוכה, אבל חביב וקריא בהחלט.
''מזיקי עלמא'' הינו נחמד ביותר. ההתחלה קצת חלשה, אבל נעשה יותר טוב ככל שהסוף מתקדם.
''להציל את אלון'' - אהבתי. הסגנון קסם לי. הטון שהיה בהתחלה ושחזר בסוף כש''נסיכה'' הצליחה להגן עליו הרשים אותי.
את ''\א'' לא הבנתי. היה נחמד, אבל פספסתי את הפואנטה לחלוטין.
''משהו מתוק, מנחם'' נראה לי יותר מד''בי מפנטסיה אורבנית, מה שלא מנע ממני לאהוב את הטון.
אני מניחה שכדאי להגיד תודה לשופטים. :) אז הנה, תודה. :) וגיא, זאת היתה התגובה הכי מחמיאה שקיבלתי אי פעם. תודה גם עליה.
|
|
|
|
|
וכמובן (חדש)
נטע טולפן יום ראשון, 11/04/2004, שעה 19:46
בתשובה לנטע טולפן
שאמור להיות קו נטוי לפני ה''א''...
|
|
|
|
|
אני כתבתי את מזמור לכהן דם (חדש)
טראסק יום רביעי, 14/04/2004, שעה 1:04
כמו רבים אחרים אני מודה לגיא על הביקורות המושקעות... אחרי שקראתי ובחנתי את הסיפור שכתבתי שוב ושוב נוכחתי לגלות את הטעות הגדולה שעשיתי.
למעשה הסיפור הוא רק תקציר דל של עלילה רחבה שהייתה בראשי. מפאת ההגבלה על אורכו נאלצתי לוותר על המרכיב החיוני של הסיפור: הזדהות עם הדמויות, כנראה שפשוט לא יכולתי לפתח סיפור עשיר ומקורי במספר מילים קטן כל כך...
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
