 |
 |
• שאלות נפוצות
• פורומי האגודה
• קישורים
• אתר פרס גפן
• עדכוני הוועד והאספה
• העדכון החודשי (דואל)
• צוות האתר
• RSS
• דרושים
חיפוש באתר:
חיפוש מתקדם
פעילויות האגודה
• המימד העשירי - כתב עת
• כנסים ומפגשים
• פרס גפן
• תחרויות כתיבה ויצירה
• הפצת סיפורת עברית
• תרומות ספרים
• מבצעים והנחות לחברים
• מועדון הקריאה
• סדנאות כתיבה
• אייקון 2010
|
 |
אורבניקה - תחרות סיפורי פנטסיה אורבנית
חדשות האגודה / המערכת
יום ראשון, 08/02/2004, שעה 0:00
תחרות סיפורים לכבוד פנטסי.קון 2004
|
|
תחרות הסיפורים הסתיימה. אנו מודים לכל המשתתפים. הזוכים בתחרות יוכרזו בטקס הפתיחה של פנטסי.קון2004.
אגודה ישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה שמחה להכריז על תחרות סיפורים קצרים, והפעם לכבוד פנטסי.קון 2004, כנס הפנטסיה השנתי של האגודה. נושא התחרות הוא נושא הכנס - פנטסיה אורבנית.
רוב ספרי וסיפורי הפנטסיה לוקחים את הקורא לטיול בעולם פנטסטי הכולל מפלצות, דרקונים, אלים וקסמים. הפנטסיה האורבנית מביאה את כל אלה לעולמנו אנו. סופרים מוכרים העוסקים בנושאים של פנטסיה אורבנית הם טים פאוורס, ניל גיימן ושון סטיוארט.
אנא קראו את תנאי התחרות בעיון:
1. על הסיפור המוגש לעסוק בנושאי פנטסיה אורבנית בלבד.
2. על הסיפור להיות כתוב בשפה העברית.
3. אורך הסיפור לא יעלה על 1400 מילה - רצוי פחות. לשם ההבהרה: סיפורים בני 1401 מילים ומעלה ימחקו לאלתר.
4. כל כותב יגיש סיפור אחד בלבד. כותב שיגיש יותר מסיפור אחד - יוצאו סיפוריו מהתחרות.
5. לאחר שנכתב הסיפור, יש לפרסמו כתגובה למאמר זה תחת שם בדוי (כלומר: לא שמו האמיתי של המחבר ואף לא כינוי בו מוכר הכותב בפורום כלשהו). נא לפרסם אך ורק כתגובה למאמר עצמו - לא כתגובה לסיפור אחר. חשוב להקפיד לשמור את השדה ''כתובת הדואר האלקטרוני'' ריק, על מנת למנוע זיהוי באמצעות נתון זה.
6. לאחר מכן יש לשלוח דואר אלקטרוני להנהלת התחרות, ובו ציון שם הסיפור, שם המחבר/ת והכינוי הבדוי בו השתמש/ה. על הודעת הדואר האלקטרוני להיות כתובה בשפה האנגלית בלבד, מטעמים טכניים.
7. תאריך אחרון להגשת הסיפורים: 1/3/2004.
8. כל סיפור שלא יעמוד בתנאים שפורטו כאן ימחק לאלתר ולא ישתתף בתחרות.
9. השגות בנושא חוקי התחרות, שאלות, מענות ותגובות יש לפרסם אך ורק בפורום האגודה. כל תגובה כזו שתכתב ישירות למאמר זה תמחק לאלתר.
פרסים:
מקום ראשון: ספרים בשווי 250 ש''ח ב''מיתוס''
מקום שני: מנוי לכתב העת חלומות באספמיה, מתנת מערכת חלומות
באספמיה. אם הזוכה כבר מנוי, יומר הפרס לספרים מתנת כתב העת.
כמו כן, הסיפורים שיגיעו לשלושת המקומות הראשונים יפורסמו בכתב העת של האגודה - המימד העשירי.
הסיפורים הזוכים יוכרזו במהלך טקס הפתיחה של פנטסי.קון 2004.
שופטים:
דידי חנוך – עורך ומתרגם, עורך סדרת המד''ב והפנטסיה של הוצאת מודן, בעברו עורך סדרת המד''ב של הוצאת אופוס.
גיא חסון – סופר מד''ב. ספרו ''הצד האפל'' יצא בהוצאת ביתן. זוכה פרס גפן 2003 בקטגוריית הסיפור הקצר הטוב ביותר.
איתמר פארן – מתרגם ספרי מדע בדיוני וספרי משחקי-תפקידים, מרצה בנושאי סיפורת מדע בדיוני ופנטסיה.
עצות לכותבים:
* כדאי מאד לכתוב סיפור בעל נושא מקורי ככל האפשר.
* רצוי להמנע מחזרה סתמית על נושא נדוש (''לא יאומן! אני ערפד!'' וכו'), אלא אם כן יש לכם טוויסט מדהים - רעיון שיהפוך את הסיפור שלכם למקורי ומיוחד. היות ובדרך כלל לא זה המקרה, רצוי לחפש נושאים מקוריים יותר מלכתחילה (כדאי לעיין ברשימת הקלישאות, הנותנת מושג טוב למדי לגבי נושאים שכבר מוצו).
* לא כדאי לכתוב סיפור המתייחס אך ורק לסדרת טלויזיה מסוימת (או לספר מסוים), היות ויתכן כי השופטים לא מכירים את הסדרה (או את הספר) ולא יבינו מה רוצים מהם. בפרט, רצוי להמנע מסיפורי באפי, אנג'ל ושות'.
* מומלץ לכתוב סיפור מובן ככל האפשר ולהמנע מהתחכמות-יתר.
* לפני פרסום הסיפור, כדאי מאד לבדוק ולתקן שגיאות כתיב, סימני פיסוק וסגנון. משך התחרות כחודש - יש זמן. עדיף לפרסם מסוגנן ומאוחר מאשר מוקדם ומכוער...
אנו מחכים לכם!
פנטסי.קון 2004
דואר אלקטרוני להנהלת התחרות
רשימת קלישאות
המימד העשירי
חלומות באספמיה
הזוכים
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
|
| |
 |
 |
|
מעוף (חדש)
אחד האדם שבת, 14/02/2004, שעה 21:27
''מה זאת אומרת 'צליל מתוק'?''
''תקשיב עוד פעם. בבקשה תנסה.''
זוג כינורות, בטרצות. מעוף צלילים. דבש ניגר. חיוך עלה על שפתיה כנגד רצונהּ. היא הפנתה מבטה וראתה אותו מביט בחלון.
''יואב!''
הוא החזיר מבטו אליה. ''מצטער. לא נשמע לי כמו כלום.''
''אבל המוסיקה... זה לא עושה לך שום דבר?''
הוא משך בכתפיו ונטל את כוס התה מן השולחן. לגם. ''זה מתוק,'' אמר. ''זה. אוכל, שתייה. מוסיקה זה סתם רעש. מפריע לי לחשוב.'' הוא חייך אליה. ''אני מבין שעדיין אין שם למחלה שלי.''
היא עצמה עיניה והנידה בראשה עם הנעימה הרכה. היא פחדה להניח לו לראות עד כמה פגע בה.
הוא אמר, ''אולי מפני שזאת לא מחלה.''
בתיבת העץ שאצל אביו, העוברת מדור דור במשפחה: כתוּבּות עתיקות מגולגלות, טבעות נישואין, ואי-שם קלף קטן ומהוה, כתוב רוסית, מלבד שלוש מלים בלטינית: quid pro quo. הדיו שחורה כיום, עם שמץ אדמומית. כתם שחור, מחוספס, בתחתית הקלף.
כמה דורות אחורה? אביו לא ידע. הרבה.
יואב נהג לדמיין: לפני מאות שנים, בן דמותו, גבר צעיר שחור שיער, עיניו הירוקות טרוטות מחמרמורת, פוסע לאט במורד מדרגות פונדק. אולי איזה שייגעץ שברח מהישיבה ללילה של הוללות. עכשיו הוא משלם על זה. אוי אוי אוי כמה הוא משלם על זה. בעד כאב ראשו ההולם הוא מנסה להיזכר מה עשה אמש, מי היו הפנים הקשישות שחייכו אליו, מה נאמר – תזמורת צוענים צוהלת ברקע – על מה חתם, ובחושבו ובהאזינו נוחתת עליו ההבנה ופניו מתכרכמות בפתיעה. אולי עיניו מתרחבות בבהלה, אם הדבר קרוב לליבו.
הוא נהג לרחם על הגבר ההוא. רצה לעמוד לצידו אותו בוקר לפני מאות בשנים ולומר לו, אב-קדמון שלי, לא לבכות עכשיו. ייקח זמן. תתרגל. אנחנו, מדור דור, התרגלנו.
''אולי זה פשוט תורשתי. פגם זעיר בהיפותאלמוס שלי,'' החליק אצבעו שעה ארוכה על עירומה.
''לא אמרתי – ''
'' – אבל אם זה ככה, איך זה שאני מרגיש את העונג הזה?''
''איך אני יודעת שאתה מרגיש?''
התעלסות בתור מענה.
הוא מיהר לעבודה בבוקר המחרת, והיא אמרה לעצמה, אולי זה לא חשוב.
דיסק: ארטורו בנדטי-מיכאלאנג'לי מנגן פרלודים של דביסי. משחק פנינים אמיתיות.
''לא עכשיו,'' אמר לה בחיוך.
אחר הצהריים, בחזרה, התקשתה להתרכז. היא התנצלה, אבל קיבלה בתמורה חיוכים. עם כזאת מקצועיות, איש לא הרגיש.
דיסק: אן סופי פון-אוטר שרה 'לילות קיץ' של ברליוז. צלולה כמו בדולח, כואבת כמו תער בלב.
בסוף השיר השני היא אמרה, ''בוא נעצור כאן.'' עיניו אורו ומשהו בו נרגע.
הם הלכו לסרט רועש, והיא אחזה בידו וחשבה... מוטב כך.
השיר השלישי תמיד נגע לליבה במיוחד: הזעקה ההיא, ''לצאת אל הים ללא אהבה!'', שכשעלה בידה לראשונה לבטא אותה כראוי אמרה לעצמה, עכשיו אני יודעת שנועדתי לשיר.
היא לא יכלה לשאת את המחשבה שאותה זעקה תצא מן הרמקולים, תעמוד בחלל האוויר ביניהם ופניו יוותרו אדישות.
שש בבוקר. שבת, בחדר העבודה המשקיף אל הטיילת.
שעה שהשקט יפה לה.
אין איש ברחובות והדממה מתוקה מאוד. הניירות גלשו מידו על השולחן. הוא הניח את העט, ניגש אל החלון הפתוח למחצה, המביט אל הים והרחוב, ונשם עמוקות.
בימינו, כוס קפה מהביל. בעדינות הניח שמאלו על השמשה.
הרחק בגובה, בחזית בניין משרדי סמוך , התעקלו השמש והעננים בעצלתיים על כותלי הזכוכית.
שערה הגולש מצטייר בזרזיף אור שמש, רישום דק של פניה באניצי ענן נוצה.
לראות אותה בכל מקום.
הוא חייך.
בקונצרט, היא שרה רק בשבילו. גברים נמנמו על כתפי נשותיהם, נשים מטופחות בגיל העמידה קמו לצאת אל השירותים, נחפזות על עקבים גבוהים שהקישו סטקטו חד כנגד הכינורות החרישיים. רשרוש צלופן נשק לצלצול סלולרי שהוחרש בבושת פנים.
הוא זכר את כל אלו.
ומחיאות הכפיים הסוערות בסוף.
הביקורות יהללו את הליריות בה ביצעה את ''שירים על מות ילדים'', את הרכוּת שהייתה בה אפילו בשיר האחרון, הנואש.
בפעם ההיא עוד העזה לשאול אותו לאחר מכן מה חשב על שירתהּ.
''אני אוהב אותך מאוד,'' השיב.
עוד בתיבת העץ של אביו: מכתבים שמורים היטב מלפני מאה שנים, חלקם על ניירות כתיבה של בתי מלון שחלפו מן העולם, מספר מטבעות נחושת, מאחור חקוק עליהן MH, מגען חם ועתיק מאוד, תמונות דהויות, ועל נייר שעטה גון דבש עז מעט אותיות שחלקן טרם נמחה עם השנים, שיר שכתב סבי סבו לבחירת לבו; רסיס שיר רחוק, מאודסה, שנכתב עברית: ''...הרי אני מכחול/ ובד לי הרקיע/ ואַת מעוף לבי...'' – ולא עוד.
הוא אמר, ''וזה היה כשהוא התחתן...''
אביו חייך בעצב. ''אלו היו ימים אחרים.''
הם שוחחו על אמו המנוחה, עד שהיגון קהה בעיני אביו.
הוא לא החמיץ אף קונצרט.
''אתה לא חייב לבוא,'' אמרה, נואשת.
''רחל, אני אוהב לראות אותך,'' אמר. ''זה לא קשור למה שאת עושה.''
''זה חלק ממני!'' הטיחה בו את התווים.
''יש דברים יותר חשובים,'' אמר במבט מושפל.
עשרים הודעות רצופות במזכירה האלקטרונית לא שברו אותה. גם לא הפרחים ששלח.
''מה בכלל חיפשת אצל סוכן ביטוח?'' אמר לה ידיד לאחר תום אחת החזרות; הוסיף לפרוט ביד ימינו על הפסנתר והושיט שמאלו אליה.
''אני צריכה ללכת,'' אמרה.
לבד, מול רידינג, עם פחית בירה. גלים אִלמים הרחק מתחת למעקה, נושאים רסיסי ירח ואורות אדמדמים.
הרוח ליטפה ביד אמהית את ראשו המושפל, הנישא לבהות באופק.
להתקשר? לא להתקשר?
קולות מנועים רחוקים. לפחות אין כאן איש, באמצע השבוע, בשעה כזאת.
ידיו חשופות, פשוקות אל הרוח, הקור נמזג אליו, עמוק, בעד מפתח חולצתו, כמו מים צוננים.
עשן ארובה לבן דאה, רפאי, כנגד הלילה.
התפוגג.
בעד עיניים מצועפות: ראשי שיבה סגלגלים, תלויים מחוטי צמר רכים ומתעגלים.
תוי נגינה לבנים בעשן.
הוא תחב ידיו בכיסיו. נפנה ללכת.
הקסם פג.
''חישובים פתאום לא מסתדרים לי. אני מתחיל להתבלבל בשמות של לקוחות. אני עוצם את העיניים ומריח את הבושם שלך. תחזרי אליי.''
הם הלכו בטיילת זה לצד זו. דמדומים ארוכים.
''חשבתי, לפחות ניפרד כמו שצריך,'' אמרה.
הוא הנהן. ''אני שמח שהתקשרתְ.''
''אם יום אחד משהו ישתנה – ''
הוא נד בראשו. התנשם עמוקות.
נותר לו רק קלף אחד.
''אם הייתי מראה לך שיש לזה איזה פיצוי?...''
מסבתו ירש חוש עסקי חריף. היא הייתה עם הרגליים על הקרקע. כשהראה לה בעלה ברגע של משובה את שירש, את שהוריש לבנו ולנכדו, נמלטה מפניו בבהלה, מותירה אותו לבד, בין הערביים, על שפת הים השחור. לאחר מכן השתדלה להתראות עמו כמה שפחות במהלך הגירושין. ילדם נותר עימו. היא לא עלתה ארצה.
אביו לא הראה זאת לאמו מעולם.
הוא אמר, ''זה משהו קטן... אבל אם זה יגרום לך להישאר איתי... תעמדי כאן לידי עד שהשחפים ייעלמו?''
היא תלתה בו מבט תמה. משהו, החוש בו הבחינה תמיד במקום בו נסק קולה מיופי צלילי לעומק מוסיקלי, ציווה עליה להיענות, ובה בעת התרה בה. אחרי דקה ארוכה הניחה ידה על זרועו. מבטיחה.
הוא הרים את ידו השמאלית ופשק אצבעותיו בברכת כהנים הפוכה, אגודל צמודה לאצבע, אמה צמודה לקמיצה, זרת לבד.
השחפים שעל הים חדלו לעוף אנה ואנה, ולרגע כמו עמדו תלויים. אחר כך התקבצו מחדש ונשאו כנפיים.
אנשים עמדו בטיילת והצביעו. מכוניות עצרו בחריקת בלמים. מישהו באחד הקיוסקים שמט בקבוק זכוכית שהתנפץ על המדרכה.
חרש, במעופם, נפרדים לשלוש להקות החולפות על פני הגלים בזו אחר זו, אייתו השחפים את שמהּ.
היא הביטה בהם בדממה עד שנעלמו באופק.
|
|
|
|
|
יוצאי הדופן (חדש)
דורית כהן יום שלישי, 17/02/2004, שעה 9:21
22/12/03
ויהי ערב
בשש לפנות ערב של היום הקצר בשנה היה חושך מוחלט ברחוב שלנו, שפנסיו שמזמן הושחתו לא תוקנו מעולם. בחדר המדרגות שלנו נותק החשמל כבר לפני זמן רב בגלל פיגור בתשלומים.
הדירה נעטפה בריחות פיתוי של מכירה. נגה אפתה עוגת תפוחים וקלתה ערמונים, אני הברשתי קינמון אל תוך השטיח בסלון. באוויר עמד ניחוח עוגת השבת של חנה'לה.
אורזך, הקונה, היה צריך להגיע בכל רגע. קבענו להיפגש בשש.
''אוררזך'' הדלת נפתחה. הוא עמד בחדר המדרגות החשוך.
''נגה''
היא הושיטה לו יד, אך הוא חתר פנימה כטיל מונחה.
עיניו, שברקן העמום שיקף רק את העומד מולן, בחנו תקרות וקירות וסימני רטיבות, שהועלמו בציורי הקיר של נגה.
''עיניים של סוחר סוסים.'' לחשה נגה.
סוחר סוסים לא צריך להבין בסוסים, אלא בסחר סוסים, בודק ת''ק פרסאות וריבוא שיניים כדי לדעת כמה יקבל תמורת הנכס.
''אני קונה להשכררה'' אמר.
''השכרה למגורים?'' אצבעה של נגה תופפה על השולחן.
''ררק סטודנטים. לא מתעסק עם דבררים אחררים.'' אור כהה שטף מעיניו. ''נכס מניב ררווחים. אתה הבנת את זה?''
הוא דיבר רק אלי.
נשמע הגיוני. זו דירה קומפקטית, וכשהיינו סטודנטים, שבה הרחוב הסימפטי גם את לבנו.
''אבא של אשתי הוא הבנק. יש לי הררשאה.''
''שיהיה במזל'' אמרה נגה ''פעמיים כי טוב.''
אוררזך בהה, לא מבין.
''ערב יום שלישי. פעמיים כי טוב.''
חתמנו.
''ומה זה הציוררים על הקיררות?'' שאל אחר כך.
''נגה אמנית.''
הוא בחן את הקיר מקרוב. מפת העולם הענקית, שהדבקתי בחפזון לצד הציור, הדיפה ריח מנטה של משחת ''זברה''.
ככה אני מדביק פוסטרים על הקירות הורודים. מערבב אדומלבן לצבע אחיד. ריח המנטה הטרי הסתיר-הסגיר סדק רוחב מבוייש, שחתר ממזרח למערב, תחום בין שישים לארבעים מעלות צפון, חוצה את רוסיה, נושק לצפונה של סין, מתפתל בין בלרוס לאוקראינה, חותר באטלנטי, מדרים מעט וצולל נעלם במי הים מול פסל החירות.
''פופאי?'' לראשונה הבחין בנגה. ''פופאי שחור?''
את הסדק בקיר הוא לא גילה. או שכן.
23/12/03
לפנות בוקר
''אני לא נרדמת.''
שנים רבות וארוכות אנו מתגוררים בדירה הראשונה שלנו, וזה הזמן, אמרה נגה, לעקור מכאן. בית קטן ממתין לנו עם חצר ענקית ומטילות וברווזי שמירה צרחניים ופסלים בחצר וציורים בבית...אבל בינתיים נדדה שנתה של נגה בלילות, מפרפרת בין חדר לפרוזדור.
''יש לנו קונה, תרגיעי.''
הייתי רגוע לחלוטין. חתמנו על זכרון דברים, וביום רביעי בבוקר החוזה יהיה חתום.
אבל נגה כבר רפרפה אל מחוץ לחדר ולפרוזדור ואני אחריה.
מהקיר המשותף לסלון ולחדרנו חייך פופאי. המישורים הירקרקים זרחניים של רוסיה חייכו באור לרגע של מכונית עוברת.
''זו המפה.'' אמרה נגה
המכונית כבר חלפה, והחושך חזר למשול בחוץ, אבל על מפת העולם, ריצדו עדיין שרידי האור החוזר. בין מזרח למערב, בין שישים לארבעים מעלות צפון קרן אור יציב.
''האור נובע מבפנים, ראיתי גם בחדר'' אמרה נגה ''צריך להוריד את המפה מהקיר.''
מלבן ורוד ולח עדיין של טיח ''זברה'' הקיף את הסדק החשוף.
הוא היה מעט פתוח יותר מכפי שהיה אתמול. מתחת למשבצת, שבה נפגשו מערב רוסיה ואוקראינה, נפער בו לוע מואר ומסנוור.
''אפשר להכניס פנימה יד.''
יד בוערת ואדומה.
כמו פלפל חריף. בהתחלה לא מרגישים ואחר כך אי אפשר לברוח.
''אני רוצה לראות!'' נגה היתה מבוהלת ''אולי זה חשמל?''
ורידי כאב פעמו במעלה זרועי. היא עטפה אותה במגבת רטובה והביטה בדאגה בלוע הפעור.
''הסדק התרחב, אודי, הם יבטלו את הקניה.''
''חמשת אלפים שקל פיצויים בזכרון דברים.'' באמת לא דאגתי. לא הנחתי לפסימיות הממאירה שלה לדבוק בי.
''תוכל לנגב אתו ת'תחת. להוציא כסף מסוחר סוסים זה כמו לחלוב קיר.''
נגה הביטה בחלון. הכל עטוף בחשכה עבה. מכונית כבויית פנסים עברה ברחוב.
''הוא ישכן כאן סוסות עבודה.'' היא אמרה ''מארבע כנפות הארץ.''
לא עניתי.
''לולא היו הפנסים ברחוב שבורים, על כל אחד מהם היתה נשענת מישהי. לא נוכל להשאר כאן!'' קולה חתך חריף ומריר.
בזהירות קילפה את המגבת וסחטה מיץ אלוי ירקרק על אצבעותי הקמוצות. כבר לא כאב בכלל.
''קמצן'' היא חייכה ''שחרר אגרוף!''
שחררתי.
מטבע של חמישה שקלים התגלגל אילם על השטיח הקינמוני.
כשזרחה השמש, חילצה נגה את המטבע האחרון מן הקיר. הוא התגלגל על השטיח והצטלצל לשלום עם תשע מאות תשעים ותשעה מטבעות אחרים. הלוע הפעור חתם שפתיים לסדק, והאור נאלם דום. ידה הימנית היתה אדומה ובוערת.
''נותנים לו את הכסף?...'' שאלה ''...להדביק מחדש או לא להדביק?''
''תדביקי!''
מהורהרת משחה שתי וערב פסי טיח ורודים באחורי המפה, הכווייה חבושה במגבת רטובה.
הצמדתי את אלסקה לקיר, ונגה פילסה כנגדה את מזרח סיביר.
ואישוני נוקבו באור.
קליפות סיד וגושי טיח התגבהו במהירות מול ערמת המטבעות, עוד מעט יגעו בתקרה שתקרוס עלינו. כמו בשורשי פיקוס אלימים, הסודקים את אספלט המדרכה בגישושיהם אחר ברכות הביוב, נחרצו קווי אורך וקווי רוחב וורידי אלכסון חוצי גבולות ששיבצו את המפה באור. קיר של נייר ואור.
סין, תאילנד, רומניה, ניגריה - להטו כמו בגלובוס החשמלי, שהיה לי כשהייתי ילד. רק פופאי נותר שלם.
מיהרתי אל חדר השנה. גם מן הצד השני נראה הקיר כמדרכה פצועה וזבת אור. כשחזרתי כבר היתה המפה שרועה על מגדל המטבעות שקרס. נגה הצביעה על הקיר שהתאחה. אף לא סדק.
23/12/03
ויהי ערב.
''מה סיכמנו?'' לחשה נגה בשש אחר הצהרים ''סוחר סוסים צריך להבין בסוסים?''
''רק בכאלה שהוא מוכר.''
''מישהו יקנה את סוסת הפוני שלו?''
פוני מדובלל הסתיר את עיניה של הגברת אוררזך העגולה והמימית כתפוח מבושל. אביה, הבנק, יכול היה לתלוש פיקוס על שורשיו ויונקותיו.
עוג.
''ודאי למגורים!'' רעם הבנק, וזנב הרהור כפירה שצרב את ידי השיר כמה פיסות מן הקיר.
''לא מסתבכים עם השכרה לעסקים. לכסף אין ריח, לא צריך לבדוק מאיזה מים שותים השורשים.''
''לא דוחפים אף'' הוסיף האוררזך ''לתחתונים של הדייררים.''
''וכשלא דוחפים אף'' סיכמה התפוחית המבושלת ''אין ריח.''
''כאן היתה מפת העולם'' הראה אוררזך לחותנו ''חשבתי שמאחורריה מוסתרר משהו, אבל הכל נרראה בסדרר.''
עוג התבונן מוקסם בציור.
''הגבררת אמנית.'' אמר אוררזך
''למה פופאי שחור?'' שאלה התפוחית.
''זה מתוך סרט מצוייר'' השיבה נגה '''אוהל הדוד פופאי'. פופאי היה תום ובלוטו - סיימון לגרי.''
''תוכלי לחתום, נגה, פה על הציורר?''
''תחתום אתה'' אמרה נגה ''הנה חמשתלפים. בדיוק.''
הוא בהה לא מבין.
''אתה יכול לספורררררררררררר..''
יחד הפכנו את צרור המטבעות על הרצפה.
התפוחית התפלשה בקינמון על השטיח. אוררזך ועוג התפתלו על הרצפה.
''הפסדתם עסקה במזלטוב'' אמר עוג ''יום שלישי. פעמיים כי טוב.''
''קללות ומארות ברקיע השמים...'' השיבה נגה, מביטה ברחוב חשוך הפנסים ''...ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי. רע לעסקים.''
''מטוררפת!'' הדלת נפתחה. הוא עמד בחדר המדרגות החשוך ואחז בקושי בשק המלא. את זכרון הדברים המבוטל השליך על הרצפה.
''לא תצאו מכאן לעולם ועד תעמוד הדיררה הזאת רריקה!!!''
הדלת נסגרה מאחורי נגה.
היא חייכה.
הקיר נפתח לפנינו בחיוך מאיר.
|
|
|
|
|
משיח הצפרדעים (חדש)
TU יום שלישי, 17/02/2004, שעה 12:26
''מדינה שנולדה מתוך מערבולת של אלימות, שעצם קיומה היא מעצור דלת בפני גלים, גלים, של שנאת זרים ואנטי אתניות, מדינה שכזו לא מסוגלת להפוך את עורה לנורמליות כלשהי. היסודות נועדו לרעוד עד שתתפרק הקונסטרוקציה או עד שתגיע לשערי גן עדן ותכפה כניסה קולקטיבית באקט התאבדותי המוני.''
אני יושב על גג המגדל הגבוה ביותר בתל אביב ומתנדנד עם הרוח. מאז שלמדתי לכתוב, בגיל עשרים וחמש, אני נוהג למצוא לי מקום פנוי ואינטימי ומשחרר כמויות של קיטור.
איו זמן טוב יותר להיות יהודי בארצו, קולות המחאה נדמו זה מזמן, ולמרות ואף על פי כך, אני חייב להתבטא.
עצם העובדה שאני עושה זאת רחוק מעין אנושית, בתוך פנקס סודי, בכתב סתרים צפוף, מעידה על כך שאם אכן קיימת התעוררות נגד המצב הקיים היא מיועדת להיכלא בין אדם לפרטיותו ולעולם לא לדלוף החוצה.
כשהייתי רק מרק אשכים צעיר, וטרם נבחשתי לתוך רחם אמי, היה פה קצת יותר צפוף. באחד הערבים, כשאבא השתכר ולשונו השתחררה, הוא סיפר לי על ימים בהם מאזן טופוגרפי מטורף איים לבלוע את התרבות המועדפת ומינים שונים של כלי מלחמה סופניים התחממו והתכווננו נגד כל אחד מאתנו, אישית. היה פה בלתי נסבל, כך הוא אמר וגיהק, ואז סיפר על משטרים שהתחלפו כמו חפיסת קלפים ומבנים שהתמוטטו, כמו חפיסת קלפים, ונסיכים ומלכות ששלטו ביד פוליטית על כמות אדירה של מספרים קטנים, כמו חפיסת קלפים. אבא אף פעם לא היה חזק בדימויים, אתם מבינים, אבל הצלחתי להבין שפעם היה רע יותר.
''אז מה נשתנה?'' שאלתי אותו והוא התכופף לכיווני והביט לצדדים, מוודא שאף אחד לא עוקב אחרי גליי קולו.
ואז הוא לחש, ובעיניו בצבצו כאב וחולשה שמעולם לא ראיתי כמותם באיש שהרכיב אותי על כתפיו.
אנשים הבינו שזה הסוף. שסולם יעקוב נגמר. כולם מתפזרים חזרה למקומות שמהם הגיעו, עם מזוודה אחת או שתיים ומעט כסף בשטרות ששום בנק לא יכבד. פליטים בכמויות כפולות ארזו חיים שלמים והיסטוריות ארוכות לתוך צרור שק, והיהודי חזר למעמד הנודד.
שנים חלפו, באיטיות מטרידה, השבט שגורש, התגבש וגורש מחדש, נטמא בעולם שקיבל אותו בזרועות קרות. לרגע היה נדמה ששוב נמתין אלף או אלפיים שנה, ברוטו, ללא אפשרות ערעור, בתוספת קנסות ועיקולים. ואז הוא הגיע, רכוב על חמור שפוף ולבוש שמלה רקומה, כטרנסווסטייט קדוש. הוא עמד בכל הכיכרות במקביל ופצה פה.
''הגעתי להציל אתכם,'' אמר. ''הושיטו לי פת לחם ואשלם לכם בגאולה.''
והם זרקו עליו עגבניות ורהיטים. כנופיות רחוב אנסו אותו בהמוניהם והוא רק קם, ניער את שמלתו ועל פניו חיוך זוהר. הם רצחו את חמורו בירי נפיץ לתוך המוח והוא עדיין נותר יציב, כעמוד של אש אופטימית, בנחישות חולנית.
הוא הניף את ידיו והשמיים נסגרו לעסקים. גרודי שחקים התפוררו זה לתוך זה ועולם העתיד התמוסס. בתחילה נכנע החשמל וחדל מלנוע במעגלים ואז רכבות החלל קפאו בעוד נוסעיהם דפקו על חלונות שקופים ונחנקו בקברם החדש. כל פוטנציאל מגפה התממש ופרות משוגעות יותר מתמיד זרעו רצח עם אחרי עם אחרי עם עד שהתבואה הפכה לגבעולי קוצים ולציפורים לא נותרו עיניים ללקט מערימות הגופות ברחובות המתכת.
ואז הוא הוריד את ידיו מטה, אולי החזיקם דקה ואולי שנה, אך לבסוף הורידם.
''כחול אשר על שפת הים.'' הוא אמר ''ים קטן, וכמה גרגרים.'' ואז הוא אסף את גוויית חמורו ועלה השמיימה במעלית שקופה.
מחורים שונים וצרים הגיחו אנשים מאובקים וגילו פנים מוכרות. הכרומוסום היהודי שרד את התופת הסלקטיבית.
וכעת, מול יקום ריק, איש איש לדרכו. שיבת ציון או יצירת עוד ירושלים חדשה ומיותרת, על אדמת בנקוק או חורבות שיקאגו.
איש לא הזכיר עוד משהו שקרוי שואה. אלוהים החזיר לנו את החוב והותיר בידנו עודף רב.
כך, במילים מעט שונות, סיפר לי אבא על קליפת עבר עליה אין מדברים. הדמויות הדומיננטיות החליטו למחוק את החטא הטוב מההיסטוריה ולהסתפק בהווה. אף אחד לא צריך לדעת מי היה פה קודם, לא משנה מתי ימותו הגויים, משנה רק מתי יחיו היהודים.
אלה שלא פצו פה כשנבעטנו לא יזכו לכתם קל בהיסטוריה המשוכתבת.
פרוייקט תת אנך אמון מחק טביעות אצבע תרבותיות ואז מחק את שמו שלו. אולי הדבר לא יצליח עבור הדור הנוכחי, הדור שלי. אבל זה שאחריו וזה שאחרי אחריו יתמכר לבורות.
אז כמה אנשים מתו? אז מה. זו לא סיבה להתבייש וזו לא סיבה למנוע משחק בסופר פלייסטיישן טורבו טריפל תפילין.
עם ללא עבר הוא עם שחופשי לעצב את קיומו במיטב הפלסטיקה.
אנחנו מתחנכים לבורות, לאי ידיעה, לאיטיות מחשבה לניוון נעים. הבחירה הוסרה מאתנו עוד בטרם ניתנה. ואולי טוב שכך. מי רוצה להסתובב בתחושה שבמקומו היה אמור להיות מישהו אחר?
ואני יושב, ומאייר, וכותב, מדמיין יצורים מיתולוגיים ללא מילה תחת התחתונים ונשות שיקסה שעל מעלותיהן שמעתי מלמול.
אני תוהה מה כעת, במציאות שכולה טוב, האם יש בכלל לטרוח ולהתחשב בשכבות האסטרונומיות של הקורבנות שהביאונו עד הלום או שאולי פשוט יהיה חכם לנטוש את הבלי המצפון להניח לפנקס להירקב ולהישכח.
אני רק מקווה שכשהצפרדעים מקרקרים בביצותיהם, הם לא מתפללים לבואו של משיח משלהן, רוכב על שפירית אפורה ומניף את כפותיו מעלה.
|
|
|
|
|
אתגר (חדש)
בלדד השוחי יום שלישי, 17/02/2004, שעה 19:23
אתגר
הרמזור בצומת של רחוב ירמיהו ורחוב דיזינגוף היה אדום. הדרקון עצר, עלה בזהירות על המדרכה, וגירד את עצמות השכם שלו במרפסת הקומה השנייה. הוא רחרח את האוויר בתשומת לב.
* * *
מתוך סיכום הדין וחשבון של הוועדה לבדיקת הכשירות הפסיכולוגית של אזרחי העולם (וכ''פ), מוגש למועצה העליונה של כדור הארץ:
''... וכך, השילוב של אנרגיה זולה ונקייה, מיכון התעשייה והחקלאות וההתפתחות במדעי הגנטיקה, הרפואה המונעת והגרונטולוגיה אפשר יצירת מצב שבו רוב אוכלוסיי העולם ניזונים היטב, נהנים מבריאות מושלמת כמעט, ומהכנסה מובטחת למעשה לכל ימי חייהם גם אם אינם עובדים כלל. תוחלת החיים נמדדת במאות שנים, והמומחים ממשיכים לעדכן אותה מדי כמה שנים, בדרך כלל כלפי מעלה. הבעיות הגדולות הניצבות כיום בפני האנושות נוגעות בעיקר לשרידה הפסיכולוגית של בני האדם. במונחים פשוטים – אנשים כיום סובלים משעמום קטלני. האתגרים היום-יומיים שעמדו בפני אבותינו פשוט אינם קיימים יותר, ואנשים הולכים ומאבדים את העניין בחיים. ספורט אתגרי מהווה סיפוק אך למעטים, ואלה הם אותם אנשים עצמם שנוטים להשתעמם בקלות הרבה ביותר וזקוקים למנות גדולת והולכות של גירויים. סמי הזיה ותודעה הצליחו במשך זמן מה לרתק חלקים גדולים של האוכלוסייה, אך בסופו של דבר הם נשענים על עולמם הפנימי של המשתמשים, ושימוש ממושך בהם מוביל לחזרה על דפוסים מוכרים ולשעמום. מי שלא ניחן בזיכרון יוצר, ממצה את החוויות שסמים אלה יכולים להציע לו בתוך כמה עשרות שנים. אין פלא שאנחנו רואים עלייה במקרים של אנשים הפותחים במסע של מעשי רצח אקראיים, זו הפכה לאחת הדרכים היחידות שבאמצעותה אפשר למשוך תשומת לב, והמוות שבסוף מסע רצח כזה הוא כמעט ברוך בבואו.
''הוועדה סבורה שיש להשקיע מאמץ בפתרון חיצוני, יוזמה של המועצה העליונה, אשר יוכל לספק אתגרים לטווח ארוך לתושבי כדור הארץ.''
* * *
מתוך שיחה בין יו''ר וכ''פ, מריה גרסיה-ואלדז, וחבר הוכ''פ וולפגנג אהרנובורגר.
''וולפגנג, זה כנראה הדבר החשוב ביותר שמישהו בכל העולם יכול לעשות כיום. אתה מכיר אותי, אני לא פוליטיקאית, אני מתכוונת לזה. אתה היית שותף לניסוח הדו''ח, אז אני חושבת שאתה יודע על מה אני מדברת.''
''את מתכוונת שבאמת הולכים לעשות משהו? המועצה העולמית ממש הצליחה להסכים על משהו?! לא להאמין. רגע, הפילו את זה עלייך? אני לא מקנא בך.''
''כן, הם הפכו את הוכ''פ לגוף של קבע והטילו עלי לפתור את הבעיה. ואני מעבירה לך את המשימה. אל תקפוץ. אני מכירה אותך, וולפגנג, אני יודעת שזה לא השטח שלך. אתה איש מנהל בעיקר, אבל יש משהו שאתה עושה יותר טוב מכל אדם אחר שאני מכירה – אתה יודע לבחור את האנשים הנכונים. אתה מקבל ממני ומהמועצה צ'ק פתוח – לך תעשה את זה.''
''צ'ק פתוח?''
''כל האנשים, כל הכסף, כל השירותים שאנחנו יכולים לספק, ובלי מישהו שישב לך על הראש יותר מדי. התפקיד שלי הוא לוודא את זה. אני אתווך בינך לבין האידיוטים מהמועצה. תתפרע, תעשה מה שבראש שלך. כשתגזים אני כבר אודיע לך. אבל תעשה את זה. אנחנו נקרא לזה 'פרויקט אתגר' או משהו כזה.''
* * *
מתוך תכתובת פרטית ממארק אטקינסון, יועץ פרויקט 'אתגר', אל וולפגנג אהרנובורגר, מנהל הפרויקט.
''וולף, שמענו עשרים ושבעה אלף יועצים, ישבנו עם מאתיים מטורפים שיודעים בדיוק מה דפוק בעולם ואיך לפתור את זה – ולא יצא כלום בינתיים. אבל אני חושב שאני יודע מה אנחנו צריכים. אנחנו צריכים משהו יונגיאני, משהו שהוא כה בסיסי ומשותף לכל האנשים שנראה כאילו הוא יצא מתוך התת-מודע הקולקטיבי של האנושות. משהו שכולם יכירו ממבט ראשון, ויוכלו לזהות מה הוא מייצג – את הסכנות, את הסיכויים, את האתגרים. משהו שהרווח וההפסד בו ברורים גם לעיוור, משהו שכל ילד מכיר. אני חושב שיש לי רעיון, אבל צריך לעבוד עליו עוד קצת. אני אצור אתך קשר בעוד כמה ימים, ונראה אם יש על מה לדבר.''
* * *
מזכר
מאת: אלי שלו, מִנהלת פרויקט ''אתגר'' של וכ''פ.
אל: הלן צ'או, המעבדה לחיים סינתטיים.
הנדון: מפרט ראשוני.
ד''ר צ'או שלום רב. אני מצרף רשימה של יצירות שתוכלי לעיין בהן כדי לקבל מושג על המפרט הראשוני של מה שברצוננו ליצור. אנא זכרי, המועצה העליונה סיווגה פרויקט זה כסודי ביותר, עד שנוכל להיות בטוחים לחלוטין בסיכויים שלו, ולכן את מתבקשת לשמור מפרטים אלה לעצמך בינתיים. בשלבים מאוחרים יותר נבנה את המפרט באופן מדויק יותר ואז נכלול, כמובן, גם את הצוות שלך.
תודה מראש,
אלי שלו.
נספח – רשימת מקורות:
תנ''ך: ספר איוב, התיאורים בפרקים מ'-מ''א.
הברית החדשה: חזון יוחנן, פרקים י''ב-י''ג.
אנומה אליש: שימי לב בעיקר לתיאורים של תיאמת ושל מרדוך, ראי למשל לוחות ב' ו-ד'.
טבעת הניבלונגים: במיוחד מאבקו של זיגפריד בפאפניר.
בייוולף: בעיקר החלק השלישי.
המיתולוגיה ההודית: מאבקו של אינדרה באסורה.
תוכלי להיעזר גם במקורות אלה: האגדות על התולעת של למבטון; מאבקו של רומאנוס הקדוש בגרגויל; התיאורים של אילוּיַנְקַס מתוך המיתולוגיה החיתית; תיאור המאבק של טטאר, בנו של אהורה מאזדה במיתולוגיה האיראנית; התיאור של בוֹלָה מתוך המיתולוגיה האלבנית; התיאורים של טולקין ב''הוביט''.
* * *
מודעה מטעם הווכ''פ בטיימס של לונדון:
מה יש לג'ורג' הקדוש שאין לך?
היה הראשון בשכונה שלך להרוג דרקון!
בשבועות הקרובים ישוחררו ברחובות הערים הגדולות בעולם כולו הדרקונים הראשונים. רק אצל מועצת הציד העולמית תוכל להשיג את השריון והחרבות הרשמיים להריגת דרקונים. מהונדסים באופן מדעי להעניק לך סיכוי לשרוד במאבק האפי, הנצחי, המתחדש בימים אלה.
חמישים האנשים הראשונים להרוג דרקון יזכו לתואר אבירות במסדר בייוולף החדש, שעל הקמתו הודיעה המלכה בשבוע שעבר.
גם אתה יכול להניף את גראם!
* * *
מכתב רשמי של הסו ליאנג, הנציג הבכיר של סין הגדולה במועצה העולמית לאליזבת מ'בקי, יו''ר המועצה:
כבוד היו''ר.
כפי שידוע לך היטב, תמכתי בפרויקט ''אתגר'' מראשיתו, שכן סברתי, ואני עדיין סבור, שיש בו צורך אם ברצון המין האנושי לשרוד בטווח הארוך. ואכן, התוצאות הראשונות של הפרויקט מעידות על נחיצותו ועל הצלחתו.
אולם, וגם את זאת את יודעת היטב, החל מראשית הפרויקט התנגדתי לאופי שלו. זוהי הפגנה נוספת של השוביניזם האירופוצנטרי שחשבנו שהוא נחלת העבר. אין בפרויקט כל התחשבות באגדות הסיניות על ה-לוּנְג, באגדות היפניות על הְיוּגִ'ין, או במסורות אסיאתיות אחרות, שלהן אופי שונה לחלוטין מאגדות אירופה והמזרח התיכון.
קשה לי להבין כיצד את, כמי שנולדה וגדלה באפריקה, יכולה להמשיך ולתמוך בפרויקט במתכונתו הנוכחית.
הסו ליאנג,
חבר המועצה העולמית.
* * *
הרמזור בצומת של רחוב ירמיהו ורחוב דיזינגוף היה אדום. הדרקון עצר, עלה בזהירות על המדרכה, וגירד את עצמות השכם שלו במרפסת הקומה השנייה. הוא רחרח את האוויר בתשומת לב, הפנה את מבטו שמאלה, ושלח להבה שהעלתה באש כמה שיחים בגינה של בית סמוך. אביר שמנמן בשריון מבריק נמלט בריצה מאחורי חומת האבן הנמוכה של הגינה, מותיר אחריו על הקרקע חרב ארוכה לקטילת דרקונים (חתומה בחותם הרשמי של מועצת הציד). כתמי הפיח שנותרו מאחוריו הצטרפו לכתמים דומים שנמרו את הקירות בתל אביב כולה, ולמען האמת ברוב הערים בעולם. הדרקון הרים שוב את ראשו, רחרח את האוויר וקלט את ריח המים שהגיע מכיוון הירקון. הוא פסע בזהירות מסביב לגופה של דרקון אחר שנהרג זה מקרוב, שהייתה מוטלת בצומת. סביבה היו מספר גופות של בני אדם, רובם אוחזים עדיין בחרבות ולבושים שריון, שפני כולם היו אל הדרקון. נדב ישראלי, האביר בשריון הנוצץ, הציץ ממקום המחבוא החדש שלו בדרקון המתרחק צפונה. הוא חזר אל הגינה, הרים את החרב והגביה אותה בהצדעה לאחוריו המתנדנדים של הדרקון. גם מחר יום. עשרות שנים עברו מאז שהוא הרגיש כה מלא חיים.
|
|
|
|
|
חוט אדום (חדש)
ברווז יום רביעי, 18/02/2004, שעה 16:51
''אתה רוצה לקנות חוט אדום?'', מילות החוכמה האלו חמקו לאוזני בין שאר קולות הרחוב שהסתובבתי בו.
סליחה?, אני לא נוהג להיות מנומס בדרך כלל, אבל הבנתי שאני מדבר לשני דוסים.
''שאלנו אם אתה רוצה לקנות חוט אדום.'', המשיכו יראי השמיים, שבינתיים נראו לי חביבים.
לא, פסקתי.
''כדי לך, הוא אדום'', חידשו לי השניים.
מה אני אעשה עם חוט אדום?, שאלתי.
''תשים על היד'', ענו לי הדוסים, מוטרדים מבורותי.
ואז?, השתדלתי להראות כמה שיותר מוטרד.
''זה יביא לך מזל'', אמרו עם חיוך מרוצה.
אם זה מביא כל כך הרבה מזל, למה אתם לא לובשים את זה, ממלאים לוטו, זוכים מרוב המזל של החוטים האדומים והקסומים ומתעשרים?, ככה לא תצטרכו למכור חוטים אדומים. הרגשתי מנצח.
''כי אנחנו רוצים שגם לאנשים אחרים יהיה מזל'', התחלתי להתעצבן.
אז תחלקו בחינם, ציוויתי.
''אבל אלוהים אמר לנו למכור את זה''
אני לא זוכר שאמרתי לכם את זה, עניתי.
''אתה לא אלוהים''
אני כן.
''אתה משוגע''
לא, אני אלוהים, פסקתי והמשכתי ללכת.
ברק הבהיק בשמיים הכחולים ובמקום שבו עמדתי לפני כמה שניות נשארו רק שני זוגות של נעליים שחורות.
|
|
|
|
|
מכשפה קטנה (חדש)
willow יום שישי, 20/02/2004, שעה 15:38
אף פעם לא רציתי להיות מכשפה.
אני זוכרת ששנה שעברה בגן הגננת תמיד הקריאה לנו סיפורים על מכשפות רעות ומכוערות.לא רציתי להיות ככה. לא רציתי שכולם ישנאו אותי.
אמא אמרה לי שאני מכשפה כשהתעטשתי פעם אחת ויצא לי ארנב שחור מהאף.היא אמרה שגם היא וסבתא מכשפות וזה בסדר כי האגדות זה סתם סיפורים ומכשפות הם כמו בני אדם רגילים אבל עם קסמים.
אני לא האמנתי לה, גם ככה סבתא ואמא ואני גינגיות ולסבתא יש אף ארוך כמו בציורים המפחידים על הספרים בגן.
הייתי חייבת להיפתר מהקסם.להיות ילדה רגילה כמו כולם.
אם הייתי יודעת לקרא הייתי מחפשת משהו שירפא אותי בספר הקסמים הגדול שבחדר של אמא ואבא אבל בגלל שאני אלמד לקרא ולכתוב רק שנה הבאה ביקשתי מגילי,הבייביסיטר שלי והחברה הכי טובה שלי.היא כבר קוראת ספרים מאוד עבים ובלי תמונות.
חיכיתי שההורים שלי יצאו להצגה ונישאר לבד ואז ביקשתי מימנה שתעזור לי למצוא תרופה ללהיות מכשפה בספר של אמא.
''בשביל מה את צריכה דבר כזה?''היא שאלה אותי.
''כי אני לא רוצה להיות מכשפה.''
''למה את חושבת שתהיי מכשפה?''
''כי אני כבר'' אמרתי לה וכדי להראות לה שאני לא אומרת סתם התעטשתי ופתאום הופיע קובע קש גדול עם פירות על הראש של גילי. שתינו צחקנו.
''זה נהדר'' אמרה גילי.
''למה את לא רוצה להיות מכשפה? זה נראה לי כיף.''
''כי אני לא רוצה להיות רעה ומכוערת'' הסברתי לה
''אם את לא רוצה להיות רעה אז תשתמשי בקסם רק לטוב. זה החלטה שלך. ומכוערת את אף פעם לא תהיי. את הילדה הכי יפה בעולם.''
נתתי לה נשיקה קטנה על הלחי. אני מאוד אוהבת אותה.אבל עדיין לא רציתי להיות מכשפה אז היא הסכימה ללכת איתי לחדר של אמא ואבא למצוא את התרופה בספר הגדול.
מצאנו את הספר על שולחן הכתיבה שממול המיטה הגדולה. אני ישבתי על הכיסא וגילי מאחורי דפדפה בדפים.עצרנו בדף שגילי אמרה שאולי יעזור ואז היא לחשפה משהוא שלא היה בעברית.
פתאום שמענו רעש גדול והמון עשן היה בכל החדר ומולנו נעמדה מפלצת גדולה שנראתה כמו שואב אבק. היא התקרבה לגילי וצעקה ''משהיא לא רוצה את הכוחות שלה? שאני אשאב אותם.
''כן!אני!!''צעקתי חזרה. ניסיתי להיות אמיצה אבל כשהמפלצת הסתכלה עלי והתחילה ללכת אלי היא נראתה כל כך מפחידה וגדולה.הרגשתי שאני עומדת לבכות . רציתי לברוח ולהתחבא עד שהיא תעלם אבל מה אם היא לא תעלם?
גילי מאחוריה ניסתה לזרוק על המפלצת דברים ולהרביץ לה אבל למפלצת לא כאב.
מרוב פחד התעטשתי ואז מקרר גדול נפל על המפלצת ומחץ אותה, כמו בסרטים המצוירים.
ואז היא נעלמה עם המקרר.
גילי רצה אלי וחיבקה אותי חזק.
''היית כל כך אמיצה.'' היא לחשה לי וזה נשמע כאילו היא קצת בוכה.
גם אני שמחתי שהיא בסדר ושהקסם שלי הציל את שתינו.
אז אני בעצם שמחה שאני מכשפה וכשסיפרתי את זה לילדים בגן וגם התעטשתי להראות להם מה אני יכולה לעשות(פתאום הופיעו כמה גורי כלבים על הראש של הילדים)
הם דווקא לא שמאו אותי על זה שאני מכשפה. הם אהבו אותי יותר וחשבו שזה מצחיק ונחמד.
אז זה דווקא כיף להיות מכשפה. אולי כדאי גם לכם?
|
|
|
|
|
סופהעיר (חדש)
אלטמן שבת, 21/02/2004, שעה 12:39
''זה הסוף של העיר'', התגלמה המחשבה בראשי, בדיוק כמו שציפיתי. הסתכלתי מהמדרכה אל הצד השני של הכביש, וכמובן, שום דבר לא היה שונה ממה שראיתי עד כה- אותם בנייני פאר, אותם רחובות נקיים ומוארים, פסלי האבות, חנויות, אותה גיאומטריה מהוללת ומתוכננת, ואותן רצועות צבע שהיוו תפאורה לעיר. ''זה הסוף של העיר'', שוב התגלמה המחשבה, הפעם בקול צלול וקרוב יותר, ''זה הסוף של העיר''. שמעתי לא מעט על הסוף של העיר, על הקולות חסרי הפרצוף שנשמעים בתוך הראש, שכולם חשבו שזו אגדה אורבאנית, עד אשר הצליח ד''ר קום להקליט ולשדר אותם בנקודות הסנכרון, ועל הוויכוחים הפוליטיים והמחלוקות האקדמיות שהם עוררו. שמעתי על אלה שחצו את הסוף ולא חזרו, ועל אלה שחזרו ולא יכלו לספר דבר. מעטים העזו לעשות זאת. אך העיר החליטה, כיוזמה פרטית, למנוע את המעבר, והציבה שומרים שניסו לשכנע ולמשוך את אלה שסקרנותם גברה עליהם. 19 שנה לאחר ה''העלמות הגדולה'' ו 5 שנות התמחות-מרחוק בנושא, החלטתי שאני חייב לבדוק את הסוף בעצמי. המשכתי ללכת על המדרכה במקביל לשורות הבניינים. ''זה הסוף של העיר''. לפני 100 שנה, 15 שנה לאחר הגילוי, הוכחה באופן מדעי, על ידי מדענים מתחומים שונים כגון פיסיקה, כימיה, וסוציולוגיה, ההנחה שמחוץ לעיר אין כלום. אך כמו בכל הוכחה נתגלו בה פרצות והפקפוק בה גבר ככל שעבר הזמן. כיום כבר אין שום וודאות מה בעצם קורה שם, מעבר לסף, לא ידוע מהיכן הגיע, מה מטרתו, מה גודלו, ועד מתי. נעלם אחד גדול. ''זה הסוף של העיר''.
המשכתי ללכת. מיד אראה ואריח את שולי ''היציבות'', את אותה מפלצת מגלומאנית שבנתה החברה להגנה כתמרור אחרון לפני האבדון של ''חוץ לעיר''. מהמרחק שבו ניתן לראות את פסגת ה..(איך לקורא לזה?) דבר הזה, ''היציבות'', הוצב שלט שבו נכתב ''קו העיר. כל החוצה קו זה אחריותו בידו''. לחצתי על כפתור ההפעלה של המחסום, אך הצג נתן הודעה ''חסום''. ''זה הסוף של העיר'' הדהד הקול בראשי. לא יכול להיות שהמחלקה לחקר החוץ עדיין לא עדכנו את ההרשאות שלי למעבר אל ה''יציבות''!. אני חייב לעבור היום. ניסיתי שוב... ללא הצלחה. בפעם השלישית שהקשתי את הקוד ידעתי שהמנגנון יפעיל את החברה להגנה והם ישלחו כוחות למשוך אותי. אני לא אחכה להם. אך גם לא הייתי צריך לחשוש. מאז ה''העלמות הגדולה'', הם אינם חמושים וגם לא אלימים. הייתי חייב לוותר על הרעיון שאקבל ליווי והרשאה. הייתי חייב לעבור לבד. נאלצתי לעבור לבד!!.
התחלתי לעבור את הכביש. ''זה הסוף של העיר'', הדהד הקול. ניסיתי להתעלם, אך עם כל צעד הקול גבר והתדירות גדלה ''זה הסוף של העיר'', זההסוף שלהעיר'', זהסופשלעיר זסופשליר''. התקרבתי והתקרבתי, צעד אחר צעד. מצפה. מתכנן כבר את ההתחמקות מכוחות החברה להגנה שיגיעו מיד. מנסה להתעלם מהקול שמדבר בתוך ראשי. חיכיתי להרגיש את הטון-בארס שמסנכרן את נקודות המפגש כמו בכל מעבר כביש. אך לא הרגשתי דבר, כלום, אפילו לא רטט חשמלי ולא פעימה של דחייה.
אני חושב שקודם כל היה שקט. לאחר מכן ידעתי באופן מוזר שאני לא חש דבר. ידעתי (??) שדחפתי את הראש אל מעבר לרצועת הצבע שסימנה את ה''סוף'', אך לא הרגשתי דבר. ראשי היה בחוץ, אך גופי, כנראה, היה בפנים. כבר לא שמעתי את המנטרה שהתגברה עד כדי צווחה בראשי ונדמה. לא הרחתי את מפלצת הבטון המרתיעה ואפילו לא חשתי בכוחות החברה להגנה שמושכים אותי אחורה. אפילו לא הייתה לי תחושה של ''אחורה''. אבל ידעתי שהייתי בחוץ. לא יודע כמה זמן ועד איזה מרחק עיני רואות. לא חושב כלום לא מרגיש כלום.
אך לא יכולתי לומר שאין שם כלום.
הם משכו אותי פנימה. ואני נותרתי ללא יכולת להביע את מה שקרה. הכרתי את מה שנאמר על כך שאין שם כלום. הכרתי את הדעות שאומרות שכל מה שיש שם זהה למה שיש כאן, ושההשתקפויות אינן השתקפויות אלא מראות אמיתיים. הכרתי את האמונה שהחוץ מצטמצם ככל שהעיר גדלה. הכרתי את כל מה שנאמר על ''גוש הפלסטלינה לכאורה'' שקיים מעבר לכביש. אף אחד מהם לא צדק. אך גם אף אחד מהם לא טעה.
ראייתי חזרה, והסירחון עלה שוב באפי, ''זה הסוף של העיר'', הדהד בראשי. העבר חזר והודבק להווה. הם הסתכלו עלי וחיכו שעיניי יוכלו להתמקד ושתודעתי תהיה צלולה שוב לפני שיוכלו לחקור אותי. אין להם מושג. ''זה הסוף של העיר''. זיהיתי את עמיתיי מהמחלקה. וניסיתי להבין כמה זמן עבר. איך הם כבר נמצאים כאן. הכל שם דומה? לא, שונה? לא. אין להן מושג. מה היה שם? לא הרגשתי שהייתי שם. לא הרגשתי כשהייתי שם. לא חשבתי וגם לא חוויתי. אבל ידעתי. אין להם מושג.
***********************
מה ראית?
אההה, ראיתי…. אהההה, נו, איך זה נקרא…(האם בכלל ראיתי?)
מה שמעת?
נו.. זה התאים, אולי, למה שראיתי…
אתה יודע שעברו חמש וחצי שעות?
….כן? לא?!!, (חמש וחצי שעות? חמש וחצי שעות?, אבל זה היה נצח שברגע, לא, רגע, רגע של נצח..איך..?)
מדוע לא עברת כולך? ניסית?
כולי? כולי היה שם.
גופך היה כאן.
כן? לא, גופי לא היה..
מדוע לא נשמעת ל''קול הפנימי''?
הוא לא היה שם.
ד''ר מקס, בתור חוקר בכיר בפיסיקה של ''החברה'', האם אפשר לשאול את דעתך המקצועית?
כן.
האם לדעתך שינוי עוצמת הדי בי של הטון בארס, היה יכול לשנות את המוכנות שלך לעבור את החוץ?
אני לא יודע.
האם לדעתך הסנכרון מאבד מכוחו?
ואוו,לא יודע!! (אין להם מושג!!, מתי הם ישאלו את השאלות הנכונות??)
למה אתה מתכוון שאתה כותב בדו''ח ''אין להם מושג''?
בדיוק זה.
מה זאת אומרת?
בדיוק זה- הכל בפנים. אין להם, אין לכם, אין לנו מושג.
אז... לדעתך זה הסוף?
כן. אם מכאן מתחיל החוץ, אז כאן זה הסוף.
|
|
|
|
|
חוקי התנועה (חדש)
יוחנן המטביל שבת, 21/02/2004, שעה 19:18
ראשו המדובלל של אולג פוטיומקין הגיח מבעד לפתח שבגג הטויוטה. הוא סקר בקפידה את סבך החוטים הצבעוניים שהשתרך מן הרכב לעבר כן השיגור המאולתר, שם כבר היה מונח הטיל הקטן, מוכן לשיגור. אחרי יממה של הכנות, כששיערו מלא בחול המדברי של מכתש רמון, נראה אולג יותר מתמיד כמו אב-הטיפוס של המדען המטורף.
הטיל, כל גובהו מטר וחצי, תשע עשיריות ממנו חלקים שהוזמנו דרך האינטרנט, ישב על כנו ונראה כמעט תמים. נסתרת בחלקו הפנימי, נחבאה אותה עשירית שייחדה את הטיל הזה: מנוע הפיתול הראשון שנבנה אי-פעם על פני כדור הארץ. הוא תוכנן להתחיל את פעולתו כשהטיל יגיע לגובה חמישה קילומטר, לבצע את הקפיצה לתוך העל-חלל, ולהחזיר את הטיל שניות ספורות אחר כך, סמוך לאוראנוס.
עיניו של אולג נצצו בחושך החלקי, שהופרע רק ע''י פנסי הטויוטה. לא רע בשביל שוטר תנועה מסנט-פטרבורג, הוא חשב לעצמו באירוניה.
שנתיים בלבד, בהיותו נער צעיר, עבד במשטרת סנט-פטרבורג, רוב זמן זה - כשוטר תנועה. אלו היו שנתיים קצרות שחלפו מזמן, אבל התואר נדבק: לעולם ישאר ''שוטר התנועה''. בגיל 20 הבין כבר שדברים גדולים יותר בעתידו, ועקר למוסקבה ללמוד טכנאות רדיו. כל חייו מאז אותה החלטה, כאילו כוונו רק על מנת להביא אותו לרגע זה.
מבטו נדד מן הטיל אל השמים. האורות של מצפה רמון הפיצו את זוהרם עמוק לתוך הרקיע, יוצרים גרדיאנט צבע ששיווה לשמים עומק ותלת-מימדיות. שביל החלב נראה כאובייקט של ממש, חפץ עם צורה ונפח שגודלו עצום מכל תפיסה אנושית.
השער לשם עמד להיפתח.
אולג הכניס את ראשו חזרה לפנים הטויוטה, התפלל תפילה חרישית לאלוהי האתאיסטים, ואז, בלא טקסיות נוספת, לחץ על כפתור השיגור.
רגע עוצר נשימה אחר-כך, מנגנון השיגור נכנס לפעולה: נפצים התפוצצו, אש ועשן התפזרו מחלקו התחתון של הטיל בעודו מתגבר אט-אט על כוח הכבידה ואז בזינוק אחד עולה אל השמים. שניה מאוחר יותר, בדיוק כפי שציפה, הטיל נעלם בהבזק צורב רשתית.
אולג לא ידע כיצד כל זה עומד להמשיך מכאן. הוא הניח שהמכ''מים של חיל האוויר קלטו את השיגור, דבר שיתחיל שרשרת אירועים על הקרקע, אך הוא קיווה שגם מישהו אחר ראה את חתימת-הפיתול, מישהו מחוץ לכדור הארץ. הוא קיווה שהתחיל שרשרת אירועים שם בשחקים שתוביל את האחרים לכאן, גם אם יחלפו חודשים או אפילו שנים עד להגיעם.
בנקודה אחרונה זו, אולג טעה. עוד לפני שהשלים את המחשבה, הרבה לפני שמישהו מחיל האוויר הספיק להגיב לאירוע, נדלקו לפתע חמישה אורות בשמיים, וחללית כסופה ירדה לכיוון המדבר.
היא הנמיכה עד למרחק עשרה מטרים מהקרקע, השמיעה לרגע קול דמוי יללה שעלה ואז נדם, קראה במכאניות ''השאר במקומך. אל תנסה לנוע או לברוח.'', ופתחה צוהר מעוגל בתחתיתה. מתוך הצוהר צללו באיטיות שתי צלליות כמעט-אנושיות אל עבר הקרקע, וכשהגיעו אל החול, פנו להתקדם ישירות אל אולג.
הלב הלם בחזהו. ללא ספק, הוא קיווה לתרחיש מעין זה, אך כשהמחשבות הפכו למציאות, גילה שהפאניקה אוחזת בו והוא נשאר חסר אונים. רגליו הרגישו כעשויות מגומי.
הראשון מבין היצורים התקרב עתה מספיק על מנת להיכנס למעגל האור של פנסי המכונית. הוא היה יצור כחוש וחיוור, כל גובהו מטר וחצי. עורו היה ירקרק מעט ואוזניו מחודדות. למעט פרטים אלה, הוא היה אנושי באופן מאכזב.
היצור עצר מהליכתו מטר וחצי מאולג, רחרח את האוויר, ופנה לכיוון כן השיגור.
לרגע חשב אולג שההזדמנות ההיסטורית ללחיצת-יד בין-כוכבית (או לפחות הצדעה פן-גלקטית) אבדה לעד כתוצאה ממבוכתו הרגעית, אך אז הגיע היצור השני, שהיה מעט גבוה יותר ועמידתו הזקופה הקרינה סמכותיות, ואולג ניסה לתקן את המעוות.
''ברוכים הבאים לכדור-הארץ!'' הוא הצהיר בחגיגיות. הפעם הסכימה לשונו לשתף פעולה.
היצור השני הישיר אליו את מבטו. זו היתה הפעם הראשונה שמי מהיצורים הפגין כלפיו התייחסות כלשהי - סימן מעודד בפני עצמו, אך המבט היה קשה וחודרני, כמעט מזלזל, ואולג, בתגובה, השפיל את מבטו שלו.
היצור צקצק בלשונו בביטול, ואז פסע לעבר המכונית.
אולג הביט בהם כלא מאמין. היצור הראשון הספיק בינתיים לאסוף את כל חלקי המשגר, ולהכניס אותם לתוך שק שסחב, אחר הצטרף לעמיתו ליד הטויוטה וביחד פתחו את תא-המטען. היה נראה כאילו היצורים מתעניינים במיוחד בספרים הרבים שהיו שם. הגבוה בצמד היה מתבונן בהם, בזה אחר זה, ואחר מחליט אם להחזיר אותם למקומם או להניח אותם בתוך השק.
''מה אתם עושים?!'' שאל אולג לבסוף, המשפט השני שהצליח לבטא בנוכחות הזרים. הוא קיווה שהשאלה יצאה בנימה עניינית, ולא כטרוניה שהיתה באמת, אך מכיוון שכבר הפסיק להאמין שהיצורים מבינים אותו, הוסיף עוד: ''הדברים האלה שלי!''
הגבוה מהשניים הפסיק מיד את בחינת הספר שבידיו והרים מבטו אל אולג. ''שלך, אתה אומר?'' הוא שאל. היצורים דוברי עברית, רשם לעצמו אולג במוחו. לא היתה כאן קריאת מחשבות. שפתי היצור נעו כשדיבר.
''כן, הם שלי'' הוא ענה בשקט, כאילו הבין רק עתה שהדברים שאמר לא היו במקומם.
''אז אתה... '' התחיל היצור, ואז דפדף חזרה לתחילת הספר והקריא את הכיתוב בעפרון על הכריכה: ''אולג פוטיומקין? שגר ברחוב השקמה חמש בחדרה?''
אולג הנהן ללא מלים.
הקטן מבין השניים שלף פנקס מתוך חגורת כלים שחגר והחל לשרבט.
''קצת רחוק מהבית, לא?'' שאל אותו היצור הגדול. הוא פנה אל הקטן: ''ביהאן, כמה היית אומר שאנחנו מחדרה?''
''מאתיים קילומטר,'' העריך הקטן, ''לפחות.''
אולג לא היה יכול שלא לשים לב: לא סתם חייזרים דוברי עברית, אלא בעלי מבטא ירושלמי.
''מה מביא אותך כל הדרך עד מכתש רמון, אולג?'' שאל אותו הגבוה. אולג העריך שהיצור מוודא שהוא לא סתם גרם לתופעה בטעות אלא הבין את שעשה. זו לא היתה שאלת חולין.
''באתי בשביל לשגר טיל,'' ענה אולג בגאווה גלויה, ''הטיל הראשון שיוצר ע''י בני אדם שיעבור את מהירות האור. אני מניח שאתם כאן כי זה הצליח.''
''כן,'' הסכים איתו הגדול מבין השניים, ''באמת בגלל זה אנחנו כאן.'' לעמיתו אמר: ''תעמיס הכל לשק. אל תשאיר פה כלום.''
''רגע אחד! רגע אחד!'' קרא אולג לעברם. פתאום חשב שהוא תופס מה קורה מסביבו. ''אתם לא יכולים להעלים את כל העדויות על מה שקרה פה! זה הדבר החשוב ביותר שהתרחש כאן אי-פעם!''
היצור הגדול נשף בבוז. ''אנחנו לא מעלימים שום דבר, אולג פוטיומקין. אלו עדויות חשובות ואנחנו אוספים אותן על מנת לשמר אותן. אני סלוג פהאר וזה השותף שלי סלוג ביהאן. אנחנו מהמשטרה.''
''מאיפה?'' שאל אולג. הוא היה בטוח שאוזניו הטעו אותו, שהיצורים אמרו מהו כוכב המקור שלהם, והוא פשוט פספס את זה.
''אנחנו מהמשטרה, אולג. באנו לעצור אותך.''
''אבל... '', פלט אולג בעוד מוחו מנסה לתת איזשהי אינטרפרטציה הגיונית לסיטואציה, ''אבל לא עברתי על שום חוק!''
עוד צקצוק לשון לא מחייב מצד היצור. לא היה ניתן לטעות במבטו המזלזל. זה היה מבט שאמר: אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש.
''לא עברת על שום חוק, אתה אומר?'' הוא אמר ואז פנה אל שותפו: ''ביהאן, תן לי את הספר האחרון שקיטלגנו. זה על תורת היחסות הכללית.''
ביהאן העביר את הספר לפהאר, שדפדף בתוכו עד שמצא את הפסקה המעניינת אותו. הוא הקריא בקול רם. ''החוק הבסיסי ביותר של תורת היחסות,'' כך הקריא, ''הוא שלא ניתן לעבור את מהירות האור. כל שאר החוקים הם מסקנות לוגיות הנובעות מכלל בסיסי זה.''
פהאר סגר את הספר והחזיר אותו לביהאן. ''לא עברת על שום חוק? על החוק הבסיסי ביותר עברת, על החוק שכל שאר החוקים נובעים ממנו. לא נראה לך שיש לדבר כזה עונש?''
אולג כבר לא ידע מה להגיד.
''אנחנו עוקבים אחריך מזה זמן רב, שתדע,'' המשיך פהאר, ''לא עצרנו אותך עד עכשיו כי רצינו לתפוס אותך על חם, ולא רק עם תכנונים גרנדיוזיים. ההימור שלי היה שנתפוס אותך על זה - '' הוא פתח דלת צד בטויוטה ושלף החוצה גליל של תרשימים: תוכניותיו של אולג לייצור מכשיר טלפורטציה. ''אבל אני שמח שבסוף תפסנו אותך על מהירות מופרזת. זו עבירה חמורה הרבה יותר מסתם אי-ציות לחוק אי-הוודאות של הייזנברג, ולא הייתי רוצה שעבריין כמוך יצא עם נזיפה בלבד.'' הוא עצר לרגע, ואז הוסיף ברשמיות: ''בשם החוק, אתה עצור. בו איתנו, ואל תכריח את ביהאן לשים עליך אזיקים.''
ביהאן העמיס את השק המלא על כתף אחת, ושניהם פנו לחזור לחללית.
''רגע,'' אמר אולג, משתדל לא לתת לחרדה לחדור לקולו, ''אולי אפשר לסדר את זה במסלול מהיר? אני אשלם קנס ונסגור עניין. כמה זה יכול להיות? מאה שקל? מאתיים?''
''אל תוסיף לרשימה גם הצעת שוחד,'' אמר פהאר בקול חמור, ''זו עבירה ראשונה שלך. אתה עוד יכול לצאת מזה בזול.'' הוא שב ופנה לשותפו: ''ביהאן, מי השופט התורן היום?''
ביהאן בדק בפנקסו: ''טענטק הזקן'' הוא אמר במשיכת כתפיים.
פהאר נד בראשו. ''יש לך מזל, אולג. טענטק הוא מלך הרכרוכיים. אני מוכן להתערב שהוא יוציא אותך על עבודות שרות.''
''עבודות שרות?'' שאל אולג בקול אומלל, ''איזה עבודות שרות?''
הפעם היה תורו של ביהאן לענות: ''יש לך עבר בתור שוטר תנועה. לא?''
פהאר זרק לעברו מבט מופתע. ''אתה חושב מה שאני חושב?''
''בטח,'' הנהן ביהאן, ''להם תמיד חסרים אנשים.''
פהאר פכר את ידיו בתנועת ''זה מה יש''. לאולג אמר: ''אני מציע לך לאמן את הידיים. תהיה לך הרבה תנועה לנתב.''
''מה העניין?'' ניסה אולג בשנית, ''איזה מן תנועה?''
פהאר צקצק בלשונו עוד פעם אחת ואמר: ''מישהו צריך להשגיח על עקרון האיסור של פאולי. אתה חושב שכל האלקטרונים שומרים עליו בכוחות עצמם?''
|
|
|
|
|
השד מהאפסנאות (חדש)
קו בחול שבת, 21/02/2004, שעה 20:43
גבי מחה את הזיעה שהצטברה על פניו בבקתת השמירה הלוהטת שליד השער לבסיס. ''בדיוק המזל שלי'' הוא מלמל לעצמו ''להידפק עם תורנות ביום שבו כל היחידה יוצאת לטיול באילת''.
למעשה, הוא הזכיר לעצמו, המצב הרבה יותר גרוע. הוא נשאר בבסיס עם הרומניה המטורפת הזאת ממרכז גיוס, אנקה.
''מה את רוצה?'' הוא צעק לעברה כשראה שהיא מתקרבת לעמדה שלו. היא הגיעה לשם בריצה, מתנשמת ומתנשפת.
''השד חזר לאפסנאות!''
''שוב הסיפור הזה? אין שום שד באפסנאות. כבר הביאו לפה פעם את ביטחון שדה במיוחד בשביל לפתוח את המחסן-חירום ולהראות לך שאין שם כלום.''
''הוא ברח משם כשהביטחון-שדה הגיעו, ועכשיו הוא חזר!'' היא התעקשה. ''אתה צריך ללכת לגרש אותו!''
''תגידי, את דפוקה בשכל? אם אני נוטש פה את העמדה ומישהו מגיע, זה חצי שנה בכלא שש''.
''בחייך! המחסן זה רק חמש דקות הליכה מפה.''
''תעשי טובה ותעופי לי מהעיניים''.
אנקה התבוננה בו בכעס. ''אין בעיה. אבל תשכח מזה שאני אביא לך ארוחת צהריים מהחדר אוכל.''
גבי נאנח. ''בסדר. אבל אחרי שאני מראה לך שאין שם כלום, אני לא שומע ממך יותר שום דבר בנושא הזה עד סוף השירות שלי, ברור?''
היו אמורים להביא מנעול חדש עבור המחסן-חירום אחרי הביקור של ביטחון-שדה, אבל זה כנראה לא היה בראש סדר העדיפויות של אף אחד. המחסן היה פתוח כאשר גבי ואנקה הגיעו אליו.
''את רואה?'' גבי נעמד בפתח הכניסה למחסן כעבור חמש דקות של חיפוש יסודי. ''אין כאן שום דב-'' דבריו נקטעו כאשר יד אפורה ומצולקת בעלת טרפים חדים הופיעה מאחוריו, התהדקה על פיו, ומשכה אותו בחזרה פנימה. צרחות כאב עמומות נשמעו מתוך המחסן בחצי הדקה הבאה, ולאחריהן השתרר שקט.
היד האפורה הושטה אל מחוץ למחסן, מחזיקה חמישה מטבעות ישנים עשויים מזהב. אנקה לקחה את המטבעות, הכניסה אותם לתיק שלה, והדליקה סיגריה.
אלי מחה את הזיעה שהצטברה על פניו בכניסה לקניון. ''בדיוק המזל שלי'' הוא מלמל לעצמו ''להידפק עם השמירה ביום שבו כל המזגנים פה התקלקלו''.
למעשה, הוא הזכיר לעצמו, המצב הרבה יותר גרוע. השער שהוא הופקד עליו היה בדיוק שני מטר מחנות הפרחים עם הרומניה המטורפת הזאת, אנקה...
|
|
|
|
|
זירובול (חדש)
רוח מים יום ראשון, 22/02/2004, שעה 0:41
האצטדיון היה מלא עד אפס מקום.
שאגות האוהדים כמעט קרעו את התקרה בעוצמתם. מקרני ענק מילאו את האוויר בפרסומות צבעוניות ומרצדות במהירות. התאורה הבומבסטית יכלה להאיר בעוצמתה מדינה קטנה לחצי יום, אבל היא האירה רק את אצטדיון הזירובול של רמת גן על כל 144,000 הצופים למשך שמונים הדקות של המשחק העומד להתחיל. עכשיו הגיע זמן עליית הקבוצות לזירה והצגתן לפי כללי הטכס המוכרים. תום עמד בין חבריו לקבוצה, לבוש אדום צהוב צמוד, חש בתוכו את הרעד המוכר שלפני המשחק, כמו רעד שעובר בסוס לפני שפותחים בפניו את שערי האורווה לרווחה. עכשיו מתחילים לחיות. כעת שחקני הקבוצה היריבה, הלבושים בירוק, נורים אחד אחד אל תוך הזירה הכדורית, חסרת הגרוויטציה. הקריינים והפרשנים יוצאים מגידרם בהתלהבות לתאר ולהלל כל שחקן ושחקן כמקובל בספורט הפופולרי בעולם שכל המתעסק בו מורם לדרגת אליל, גדול מהחיים. בעוד שחקני הקבוצה היריבה מצדיעים לקהל השואג בטרוף, מתחילים הקריינים להקריא את שמות השחקנים בקבוצתו, כל אחד מהם נכנס לזירה מצינור הגישה בהתאם להקראת שמו. אחד אחד הם נכנסים. תחילה השחקנים הצעירים החדשים שתקוות רבות נתלו בהם אך עליהם עוד להוכיח את עצמם רבות.
אחריהם שחקני הרכש החדשים. אחריהם נכנסו בנינוחות יחסית הגרעין הקשה, הוותיק של הקבוצה, כאשר כל פרשן מתעכב להלל ולשבח ולעבור בקצרה על ההתפתחויות האחרונות בנוגע לכל שחקן. לבסוף נותרים בצינור לצד המאמן רק תום- הקפטן של הקבוצה ואמיר- יד ימינו.
המאמן מסתכל בהם במבט שקט, מרוכז כדרכו לפני כל משחק. ''תום, אמיר, יש לי אמון מלא בקבוצה, אבל אני יודע שהמשחק הזה בנוי בעיקר
עליכם. עשו אותי אדם מאושר.''
הם מהנהנים. ואז הכרוז מכריז בשמו של אמיר. אמיר נכנס פנימה לקול התשואות הרמות של הקהל והקריין מקריא את רשימת ההישגים הארוכה של שחקן ותיק ומנוסה כמוהו. ואז מוכרז בקולי קולות שמו של תום. שקט בקהל. תום מזנק לתוך הזירה בריחוף מסחרר, עני כל נעוצות בו, הכוכב האחד והיחיד, האיש הבלתי נתפס. ואז הדממה מתמלאת בבת אחת בצעקות הקהל בעוצמה כזאת שלעומתה, כל מה שצרחו כאן קודם, דמה ללחישה.
הקהל החל לשיר בקול המנון שחובר במיוחד עבורו. מעריצים שרו עם ברק של אהבה בעניים, מעריצות בכו בגלוי. תום נופף לקהל והתייצב במקומו, מול הקפטן של הקבוצה היריבה. הכדור ריחף בניהם, הכדור האדום שכמעט בלתי אפשרי לגעת בו, שכן כל קרבה לשדה הדחייה האנרגטי שלו גורמת לכדור לקפוץ לכיוונים לא צפויים וקשה מאוד לכוון את תעופתו. הקפטן היריב מביט בו בריכוז, שחקן חמקמק, צייד טבעי שאורב בין הצללים, לעומת תום שפורץ קדימה כמו מטאור. שריקת הפתיחה נשמעת והמשחק מתחיל. תום מבצע הטעייה מהירה והודף את הכדור לכיוון שער הקבוצה היריבה. הקהל על הרגליים. אמיר ואוהד כבר רצים בעקבותיו על דפנות התקרה, כשתום טס במהירות בעקבות הכדור, חמישה שחקנים יריבים סוגרים עליו, והודף קלות את הכדור אל אוהד שמוסר לאמיר ששולח את הכדור ברגלו לעבר שער היריב, לשם מגיע תום בניסיון הבלתי אפשרי לעקוף את הכדור ולהגיע לפניו. שחקן יריב הודף את הכדור חזרה לכיוון השני. תום מסמן כמה סימנים לשחקנים, מנהיג אותם כלאחר יד, בטבעיות מפתיעה של בן 22 שמנהיג שחקנים מבוגרים וותיקים ממנו. הוא היה סיפור הצלחה פנומנלי מכל הבחינות, שחקן צעיר ובטוח בעצמו עם רעמת שיער בלונדינית שכבש מייד כל שטח שרגליו עברו בו. הוא דהר לפסגה במהירות מסחררת של רקטה, כובש מייד את האוהדים בפשטות ובבהירות שבו, בכריזמה, הביטחון והכשרון הנדיר ''כשרון שמופיע פעם בדור'' כדברי אחד מכתבי הספורט. תום לא חשב שהוא יודע לעשות את כל הדברים המופלאים שאמרו עליו. כל עניין הכריזמה והמנהיגות והקסם היה ממנו והלאה. הוא ידע לעשות רק דבר אחד וידע לעשות אותו היטב- זירובול. וגאון הזירובול הזה דהר כרגע תוך ריצה מהירה על דפנות הזירה, עוקף בקלילות שחקנים יריבים, מזנק לחלל הזירה בריחוף מהיר, משיג את הכדור ומשגר אותו אל אמיר. הוא ואמיר פונים במהירות אל עבר שער היריב, אמיר מביא איתו עוד ארבעה שחקנים, מעביר בניהם את הכדור, עובד קשה על הקישור, משאיר את תום חופשי לשעוט אל עבר השער. ליד השער הוא פוגש שחקן מגודל החוסם אותו. הוא מאותת לאמיר השולח את השחקנים שאיתו לכיוונים שונים, מכדררים בניהם את הכדור בין נסיונות השחקנים היריבים לחטוף אותו. אחד מהם חוסם את השחקן שחסם את תום, הכדור נשלח אליו, הוא הודף את הכדור לאמיר, שהודף אותו חזרה אליו, ובבעיטה אדירה, הוא שולח את הכדור אל תוך השער, שהוא גומה בקיר בקוטר של כדור ים גדול עם כוח דחייה חזק המגן עליו. אולם העוצמה האדירה של הבעיטה הישירה והמתוכננת היטב של תום גוברת על שדה הדחייה והכדור נכנס ומתפוצץ בקול פקיעה אדיר עקב שינויי הלחצים בשדות הדחייה בגומת השער.
הקהל שואג ויוצא מדעתו. הזרקורים נדלכים ונכבים וזיקוקים מתפוצצים. כמובן ששדה דחייה חזק חוצץ בין השחקנים לקהל כדי לשמור על הפרדה בין הקהל היושב בכבידה מלאה לשחקנים המרחפים בחוסר כבידה. כדור נוסף נורה מצינור גישה אל הזירה, בצד של הקבוצה היריבה. השחקנים מסתדרים שוב, כל קבוצה בצד שלה. הקפטן של הקבוצה היריבה לוקח את העניינים בידיים ופותח במתקפה אל עבר השער של קבוצתו של תום. תום רץ במהירות על הדופן וזינק מלמעלה על הכדור- אחד המהלכים הנדירים שהוא הביא לעולם, אך למרות המהלך החלק, הצליח הקפטן היריב להדוף בזמן את הכדור לשחקן אחר. אמיר עבד קשה על קישור ההגנה. מנהיגותו היא סיזיפית, נשענת על עבודה קשה, ניסיון ותשומת לב לפרטים, לעומת תום שהמנהיגות שלו מובנת מאליה, זורמת, מתפרצת, סוחפת ונותנת דוגמא אישית. לא קשה לראות מי הוא המוביל. לתום אין שום יומרות לפקד ולנהל את חבריו לקבוצה. הוא יודע רק זירובול. החיים נעשים פשוטים ושמחים כשאתה יודע לעשות רק דבר אחד בלי כל המטען העודף של שאפתנות ואכזבות. ההתקפה היריבה מגיעה קרוב מאוד לשער. זוהר מגן עליו באגרסיביות ומצליח לשלוח את הכדור לתום. ההתקפה נכשלה, ועכשיו מתחילה התקפת הנגד. הקהל יוצא מגידרו. השדרנים מתלהבים. תום ואמיר חולפים ביעף על פני שחקנים יריבים, מעבירים בניהם את הכדור. אוהד ויוני מחכים להם ליד השער. תום מבשל שער בתמרון הטעייה מבריק, ושולח את הכדור בקלילות ליוני שמבקיע.
הכדור מתפוצץ בשער, הקהל קופץ ושואג, שוב אורות וזיקוקים. הקריין אומר משהוא על האצילות של הקפטן שמבשל שער בשביל שחקן צעיר ונותן לו את רגע התהילה שלו. תום לא יודע כלום על אצילות ורגעי תהילה. מבחינתו יוני היה שם כדי שהם יעשו ביחד זירובול. בשביל זה הם בזירה. המאמן משדר תשבוחות באוזניה לשחקנים ומחלק הוראות להגנה. כדור נוסף נכנס לזירה ועובר לקבוצה היריבה. תוכנת השופט מסמנת את המשך המשחק. התקפת נגד נוספת נפתחת. שלושה שחקנים יריבים מתפרצים לעבר השער, מעבירים את הכדור בניהם, משחקים אגרסיבי מול ההגנה שנשלחה לבלום אותם. אולם תום מבחין במשהוא נוסף. הקפטן היריב לא בניהם. הוא עושה דרכו לשער מהצדדים ועימו שחקן נוסף. הם זוממים משהוא. המאמן מבחין גם הוא בנעשה ומחלק הוראות מהירות בקשר. מבעד לזיעה הנוטפת והאנדרנלין השוצף, חש תום התרוממות רוח. בשביל הרגעים האלה הוא חי. אמיר ניגש לחסום את דרכו של הקפטן ויוני את השחקן השני, שעה שאוהד חוטף בקלילות את הכדור ומוסר בבעיטה ארוכה לתום. הקהל מוסיף לצרוח במלוא גרונו, מהיציע של הקבוצה היריבה נשמעות צעקות וקללות. תום מעיף מבט קצר לשורה הראשונה, לכסאות האח''מים. יושבת שם יפיפיה צעירה בלבוש אופנתי ומביטה בו בחום. הוא קורץ לה חזרה, בשעה שהוא מוסר את הכדור לארד. היא פגשה בו לא מזמן, חבר משותף, איש חשוב וידוע, הפגיש בניהם לבקשתה. היא רצתה להכיר את האליל הצעיר והבלונדיני עם פני החרסינה, לבדוק אם האגדה הוא איש בשר ודם, להכיר את חיטובי גופו בלי מדי הקבוצה. כמובן, היה לה את הכוח להשיג אותו במעמדה והיה לו את הכוח להשיג אותה או כל אחת אחרת, אבל זה לא עניין אותו. אין מה להתעסק בכוח שכבר יש לך. זה לא אתגר. לא כמו זירובול. נראה שכאשר אתה מושלם לחלוטין בתחום מסויים בחייך ומביא את עצמך דרכו לגדולה, כל יתר החיים נעשים קלים בצורה בלתי נסבלת. הוא ידע לעשות רק דבר אחד. זירובול. את כל היתר החיים כבר השיגו בשבילו ברצון. תום הגיע קרוב לשער היריב. שני שחקנים יריבים נשלחו לשמור עליו, אחד מההגנה שריחף לעברו ואחד מההתקפה שרץ על הדופן והגיח מאחוריו. הכדור היה אצל אמיר. טוב. תום ריחף במהירות לכיוון השני, לכיוון קבוצתו. זה בלבל את השומרים שלו. בנתיים אמיר מסר את הכדור לאוהד שהתמסר עם ארד. כשהיה תום בקו האמצע של הזירה, אמיר לקח סיכון מטורף ובעט את הכדור לכיוונו. הקהל השתתק בהלם. מלמולים כמו ''מה הוא עושה'' נשמעו מכל עבר. צרחות האי אמון של המאמן נשמעו בקשר. תום ידע שהם יחטפו ממנו על המהלך הזה בסוף המשחק. כרגע זה פשוט לא הזיז לו. הוא היה מרוכז כל כולו בכדור, כל תודעתו מצתמצמת לנקודה אחת של בהירות. עכשיו זה הזמן לבדוק מה הוא יודע בזירובול ומה הוא עדיין לא יודע. הכדור הגיע אליו והוא החזיק בו, טס ומתמסר עם עצמו. חמישה שחקני התקפה מיהרו אלי, משאירים חור בהגנה. הם ידעו כמה מסוכן עלול להיות תום כשהכדור בידיו. לזה הוא חיכה. כשהם הגיעו אליו, שבעה שחקנים מול שחקן אחד, מנסים לחטוף ממנו את הכדור, הוא עשה את הבלתי יאמן ושיגר את הכדור במהירות אדירה ובזווית מטורפת אל יוני שהיה הרחק ממנו, דרך שבעה שחקנים שפשוט זינקו כולם על הכדור בבת אחת. לא יאמן, המהלך הצליח. הכדור הגיע אל יוני שהתחמק מנסיון בלימה ושלח את הכדור לאוהד. תום רץ בדופן לעבר השער, מעל ראשי השחקנים האחרים. זה הרגע לו ציפה. הוא עשה זירובול כמו שלא עשה מעולם. הוא והקבוצה שלו היו במיטבם. כל התקפה הצליחה. שום ניסיון להבקיע את ההגנה לא עבר. הוא היה מאושר, שליו, ושלם עם עצמו וכמובן ער וסוער עד מאוד. היה בו מרכז שקט באמצע ההוריקן שהקיף אותו. זה היה השיא שלו, הוא היה אגדה מהלכת. הוא לא עשה מעולם זירובול טוב יותר מכפי שעשה עכשיו. הוא לא ראה מעולם זירובול טוב יותר מכפי שעשה עכשיו. יזכרו אותו לשנים. הוא היה אחד מבכירי השחקנים בארץ ובודאי הפופולרי והאהוב בניהם. היו דיבורים על לעבור לשחק בחו''ל. אבל תום ידע שלא יהיו שום משחקים בחו''ל. בקרוב החוזה שלו יפוג והוא לא מתכוון לחדש אותו. הוא יפרוש. אף אחד עדיין לא ידע. הוא יפיל עליהם את הפצצה ברגע האחרון. נכון, זירובול היה החיים שלו, הוא לא ידע לעשות שום דבר אחר. עד היום שום דבר אחר לא עניין אותו. אבל הגיע הזמן שיהיו לו חיים חדשים, מקומות אחרים לגדול אליהם. לא היה לו שום עניין להמשיך ליצור את האגדה שלא נגעה בו אלא רק השתמשה בדמותו. יהיו להם אגדות אחרות. אבל בנתיים הוא יעשה מה שהוא יודע לעשות הכי טוב. זירובול. הוא הגיע ליד השער. אמיר בישל מהלך גאוני ומסר לו את הכדור במסירה מהירה. תום שילח אותו לשער, חד וחלק. הכדור התפוצץ. הקהל שאג וצרח והרעים. המשחק נגמר. הם נשאו אותו על כפיים וריחפו יחד אל חדר ההלבשה.
חצר גדולה בעיר רמת גן. ילד בן 12 בשם תום משחק עם כדור זירובול. זה כמובן מעצבן לשחק בכדור זירובול בכבידה מלאה. הכדור מגיב מוזר וכמעט בלתי אפשרי לתמרן אותו. אולי מאוחר יותר ילך לזירת אפס כבידה להתאמן עם חברים. תום שיחק זירובול בקבוצת הילדים של רמת גן. הוא ידע שיום אחד הוא יהיה כוכב זירובול. אגדה מהלכת. וכולם יכירו ויעריצו אותו. כן, עבורו השמיים הם הגבול. ובנתיים הוא שיחק בכדור והקפיץ, כדרר והקפיץ
|
|
|
|
|
גירוש ספרד (חדש)
מריאנה אנקדוטה יום ראשון, 22/02/2004, שעה 10:39
גירוש ספרד היה עם קשיים גדולים בגלל שספרד ארץ גדולה וגירשו אותה המון זמן, הוא כתב בתשובה לשאלה: ''תאר את הקשיים שהיו ליהודים בגירוש ספרד''. השאלה השניה היתה על המהפכה הצרפתית והוא כתב שהיה שם בלגן גדול גדול ואנשים לא מצאו את הראש שלהם בגלל זה. בערב אימא שאלה אותו איך היה בכיתה החדשה, אבל הוא רק ברח לחדר שלו. כי אימא אשמה שכולם יותר חכמים ממנו. הוא אפילו שמע אותה אומרת לאבא: 'התוכנית לאחד את הכיתות הטיפוליות עם הרגילות היא מצויינת. עכשיו תראה שדויד מספיק חכם'. 'דויד מפגר כמוך, וזאת התוכנית הכי אידיוטית ששמעתי בחיים שלי' הוא שמע את אבא אומר לאימא, שהלכה לחדר שלה וטרקה את הדלת. הכל בגלל שאימא טיפולית כמוהו. אימא אפילו לא הלכה לבית-ספר כמוהו. היא אמרה פעם שהיתה לה ילדות עסוקה. בטח לא היה לה זמן ללכת. אבל לו היה זמן, אפילו אם לא הרבה חשק, אבל בגלל חשק לא מרשים להישאר בבית. אבל זה לא נורא. בסוף הוא יהיה חכם. אפילו יותר מאבא ומהבן של השכנים שתמיד יודע בכיתה את כל מה שצילה המורה שואלת. והיא תמיד מלטפת לו את השערות כשהוא יוצא להפסקה. כן, באמת. אפילו ראש החינוך אמר. ככה אבא סיפר לאימא אתמול. שיש תרופה שנותנים למי שהוא מפגר ואחר כך הוא כבר גאון כמו כולם. אבל הוא חושב שזה שטויות כדי לבלבל את כולם ולחסוך כיתות כי אין מקום בחדרים. אימא לא מסכימה איתו. הם תמיד לא מסכימים אחד את השני. מחר בבוקר הוא יתחיל לקחת את התרופה. ככה אמרה היום האחות של בית-ספר. אבל הוא קצת פוחד לתעות בפנים הראש החדש שיהיה לו. אם היה בתוך הראש של הבן של השכנים בטח היה משתגע או טובע בגלל כל המחשבות שרצות מהר מהר ממקום למקום. אולי אפילו הראש שלו יתפוצץ ויהיה לו בלגן שלם כמו במהפכה שהיתה אצל הצרפתים. אפילו שהם היו חכמים. אבל אולי אם הוא יתאמץ מספיק הוא יוכל להישאר טיפש כמו תמיד. היועצת הסבירה שמיוחדות כמו שלו זה בעצם מחלה כמו שיש אדמת או נזלת, ואם מרפאים את זה אז אפשר להיות גאון כמו כולם. כי זה מה שטבעי. אבל הוא דווקא אוהב להיות חולה כי זה יותר קל ולא צריך לדעת המון ולעשות הכל לבד ולתפוס את כל המחשבות שרצות במהירות, ואם הוא יהיה חולה מספיק הוא יוכל לשכב במיטה כל היום ולא ללכת לבית-ספר ולהידחף על-ידי כל הילדים הגאונים שכל הזמן צוחקים כשהוא שם. ואף פעם הוא לא מבין את הבדיחות שהם צוחקים מהם וכשהוא שואל מה מצחיק הם רק צוחקים עוד יותר ואומרים שהוא מפגר. כאילו שהוא לא יודע את זה לבד. אבל מחר הוא ייקח את התרופה ואחרי שבוע אמרה היועצת שהוא כבר יהיה גאון כמו שהטבע רצה לפני שטעה ועשה אותו מפגר. ואז הוא יבין את הבדיחות של כל הילדים ויצחק גם כן. ואולי אם הוא יבקש יתנו גם לאימא את התרופה וצילה תלטף לו את השערות.
|
|
|
|
|
הסביבון הסיני (חדש)
10538 יום ראשון, 22/02/2004, שעה 22:45
''לקחת את המתנה?'' קולה של חוה מילנר צף ועלה מחדר השינה.
''לקחתי,'' אמר בעלה, ידו על ידית דלת הכניסה. ''את באה כבר?''
''מה הלחץ? אז מה אם נאחר קצת?'' רטנה ויצאה מהחדר, מיישרת את שמלתה. היא עצרה לפניו ופיה התעקם בתיעוב.
''אל תגיד לי שאתה יוצא עם העגיל הדפוק הזה מאילת גם למסיבה,'' אמרה.
''אני יוצא איך שבא לי. זזנו?''
היא הושיטה ידה לתוך צווארונו ומשתה משם חוט שחור. ''וגם עם התליון? מה אתה, ילד?''
''מה אכפת לך איך אני הולך?'' התרגז ''אני לא אומר לך כלום על איך שאת הולכת.''
''אני מסודרת'' אמרה ''תסתכל איך שאתה נראה. כל השטויות האלה לא עושות אותך יותר צעיר, רק יותר פתטי.''
''בשבילך כל מה שאני עושה זה פתטי''
''כן, אבל זה במיוחד. אתה בטוח שלא דפקת לך את המוח שם באילת?''
''אמרתי לך כבר. בסך הכול סגרתי שם כמה עסקאות טובות והחלטתי שאני מבסוט מהחיים. מפריע לך שאני מבסוט מהחיים?''
''טוב, אתה יודע מה? תעשה מה שאתה רוצה, רק בוא נצא כבר. בסוף עוד באמת נאחר. הם הזמינו את הקוסם לשמונה.''
אהוד מילנר קפא על עומדו. ''מה?'' שאל.
''מה מה?''
''קוסם? הם הזמינו קוסם ליום הולדת ארבעים? ולי את קוראת ילד?''
''תתפלא, אבל יש עוד דרכים להעביר ערב בכיף חוץ מלראות כדורגל ולקשקש באינטרנט.''
''אני ממש שונא את הדברים האלה, ועוד בכזה פורום! מה קרה, הם לא יכולים סתם לדבר איתנו על כוס קפה, כמו בני אדם?''
''יש להם ניסיון איתך.''
אהוד סגר ונעל את הדלת אחריהם. ''קוסם,'' מלמל.
''ש-לום! מ-זלטוב!'' חוה נישקה את מאיר על לחייו בפתח הדירה. ''איפה האישה?''
''אילנה במטבח,'' אמר מאיר. ''בואו, תיכנסו.''
חוה אצה למצוא את כלת השמחה ואילו הגברים נשארו ליד הדלת.
''מה שלומך, מאיר, הכול טוב?''
''אתה יודע, מסתדרים'' ענה מאיר, מגרד את עורפו. ''ומה איתך? שמעתי שהיית שבוע באילת.''
''כן, מסתבר שיש עסקים גם באילת.''
''יופי, יופי...'' אמר מאיר והתקרב עוד יותר אל בן-שיחו ''ורק עסקים?''
אהוד הניח יד חברית סביב כתפיו של מאיר. ''חביבי, ראיתי שם דברים שלא מהעולם הזה, אבל אני אספר לך בהזדמנות אחרת, לא עכשיו.''
''לא, לא עכשיו'' הסכים מאיר. בסלון ישבו שני זוגות נוספים. עוד בטרם הספיקו למצות את הברכות המקובלות צלצל הפעמון. אהוד צנח על הספה ליד מאיר, ואילנה פתחה את הדלת לבחור צעיר ונאה, בן שלושים לכל היותר. הוא לבש מקטורן מהודר להחליא ונשא תיק שחור, נוקשה, בידו השמאלית. בימנית נגע בשולי הצילינדר שחבש לאות ברכה. ''שלום ילדה,'' אמר ''אימא בבית?''
''אוי, אלוהים'' נאנח אהוד. ''זה הקוסם?''
מאיר משך בכתפיו. ''זה מה שמצאנו במקומון,'' אמר. ''אל תדאג, זו הופעה קצרה.''
הצעיר נכנס לסלון ונעמד מול הנוכחים. ''שלום,'' אמר בקול לבבי ''כולם כבר כאן? אפשר להתחיל? איפה אילנה?''
אילנה הגיחה מאחוריו, נושאת מגש עם כוסות. ''אני כאן'' אמרה והתיישבה מולו.
''טוב. שלום לכם. לי קוראים אריאל, אגב. ברוכים הבאים למסיבת יום ההולדת... תגידו, יש לכם נרות מיותרים, במקרה?''
''לא כמה שאילנה תצטרך,'' נחר מאיר. אהוד גיחך.
''לא, אה?'' ענה הקוסם ''בדרך כלל כשאני מופיע לפני ילדים אני מאלתר-'' הוא נופף בעשר אצבעותיו ''אבל כאן זה יהיה יותר מסובך. טוב. ניקח אצבע אחת לכל כמה... עשר שנים?'' לקול צחוקן של הנשים בחדר זקף הקוסם שלוש אצבעות, ומייד ניצתה להבה קטנה בקצה כל אחת מהן.
''קדימה, תכבי אותם'' דחק באילנה והיא, במבטים מבוישים לצדדים, נשפה בכוח. זר פרחי משי צבעוניים הופיע פתאום, והקוסם קירב אותם לאפו, נרתע מידה המושטת. ''היי, זה בשבילי,'' נזף בה ''אחרי שנשפת לי בפרצוף ככה...'' נשמעו כמה צחוקים מאולצים-משהו, ואהוד קירב את פיו לאוזנו של מאיר. ''בשביל כמה ששילמתם לו, הוא לפחות היה יכול להשקיע בציוד קצת יותר רציני''.
''סליחה, אמרת משהו?'' שאל הקוסם.
אהוד חשף את שיניו בחיוך רחב. ''אמרתי לו שאתה קוסם עשר. מצוין. תמשיך ככה.''
''הבנתי...'' אריאל שפשף את סנטרו המגולח. ''תגיד לי אהוד – אהוד, נכון? – אתה מאמין בקריאת מחשבות?''
''תקרא מה אני חושב עליך'' ענה אהוד בלעג.
''בשביל זה לא צריך קוסם,'' ענה אריאל וזכה בתשואות, בעיקר מצד חוה. הוא נדחק והתיישב על שפת הספה ליד אהוד. חפיסת קלפים הופיעה דרך פלא בידו.
''תבחר קלף ותסתכל עליו, אבל אל תראה לי אותו'' ביקש. אהוד עשה כדבריו באדישות מופגנת.
''עכשיו, תשדר לי – לא, עליך אני לא סומך. תעביר אותו לאשתך, אבל עם הפנים למטה, שאני לא אראה. ועכשיו את, חוה, תסתכלי על הקלף ותחשבי עליו חזק. את חושבת? שלוש תלתן?''
חוה חשפה את הקלף לפני האחרים, פיה פעור בתדהמה.
''בחיי, אתה ממש גרוע'' אמר אהוד שסבלנותו פקעה. ''ראיתי שהסתכלת בהשתקפות של הקלף בכוס הקפה כשהעברתי אותו מעליה. רבאק, הראו את זה בטלוויזיה. אין לך שום דבר מקורי?''
''מקורי, אה?'' הקוסם קם על רגליו, מנסה בכוח להשתלט על כעסו. ''תמיד יש איזה חכמולוג שעושה בעיות. דווקא יש לי משהו מקורי בשבילך. חכה רגע.''
הוא ניגש לתיק שהשאיר ליד הכניסה והוציא ממנו חפץ קטן עטוף בניילון. ''את זה אני שומר לנודניקים הכי גדולים,'' אמר, וחיוכו העיד שהמופע, מבחינתו, ממשיך. הוא נעמד מול כולם וחשף סביבון משונה בצבע שנהב, שנראה כמו פגודה מיניאטורית שתקעו בה קיסם. ''מה שאתם רואים לפניכם,'' אמר ברוב-רושם, ''הוא סביבון חרסינה סיני עתיק מתקופת שושלת מינג. קיבלתי אותו בירושה מסבא שלי, שהיה קוסם, והוא קיבל אותו אחרי שהציל קוסם סיני גדול ממוות. אומרים שיש רק שלושה כאלה בכל העולם, אז נא להתרכז.'' הוא הציב את הסביבון על גב כף ידו השמאלית וסובב אותו. הסביבון נראה יציב כאילו עמד על משטח זכוכית.
''הצרה עם הסביבונים הסיניים,'' המשיך, מבטו ממוקד בחפץ העדין ''היא שאסור להוריד מהם את העיניים. הם יעשו כל מה שאתה רוצה, כל עוד-'' ובדברו הנמיך את ידו בזהירות. הסביבון נותר מרחף באוויר כחמישה סנטימטרים מעליה. ''אילנה, את מוכנה להחליף אותי לרגע?''
''מה לעשות?'' שאלה.
''פשוט תסתכלי על הסביבון. את מסתכלת?''
''כן.''
''בטוחה? אני מזהיר אותך, אל תסירי את המבט שלך אפילו לחלקיק שנייה, כי אז כל הקסם ייהרס. את מסתכלת?''
''כן,'' ענתה אילנה, מרוכזת בעליל.
''טוב, תסלחו לי לרגע, אני חייב לשירותים'' אמר הקוסם והלך. הצופים השתנקו: הסביבון נשאר תלוי מסתחרר באוויר.
''בחיי,'' אמר מאיר.
''לא ייתכן, חייב להיות פה איזה טריק'' לחש אהוד והסתכל על אילנה. עיניה דמעו מרוב שהתאמצה לא למצמץ. בדחף פתאומי תפס כרית וזרק לכיוונה. אילנה נרתעה, הסיטה את מבטה – והסביבון צנח לרצפה והתנפץ לרסיסים.
אהוד שתק במשך שאר ההופעה, וכשהסתיימה יצא בעקבות הקוסם. מכיוון שהלה מיהר וירד במעלית נאלץ אהוד לרוץ במדרגות ותפס את הקוסם, מתנשם בכבדות, רק בפתח מכוניתו.
''אמרתי לך כבר, הסביבון היה סתם צעצוע זול'' סינן הקוסם.
''הבנתי את זה, אני לא מטומטם.''
''באמת? כי דווקא עשית רושם כזה שם למעלה.''
אהוד התעלם מהעלבון. ''אני רק רוצה לדעת איך עשית את הקסם.''
''היית מת.''
''פשוט שאף פעם לא ראיתי דבר כזה, אתה מבין? ואני לא מוצא שום הסבר.''
''אולי באמת אין הסבר,'' אמר הקוסם והרים את רגלו, להיכנס לרכב. אהוד תפס בזרועו.
''זה לא קשור, במקרה, להארלוק?''
הקוסם קפא במקומו לשנייה. ''על מה אתה מדבר?'' שאל.
חיוך מרושע הזדחל על פניו של אהוד. ''אז זה נכון!'' אמר.
מהיר כברק זינק הקוסם ודחף אותו בכוח על-אנושי לעבר קיר החניה, אך גם הוא נרתע לאחור כאילו נתקל במחסום שקוף. אהוד המזועזע גישש בידיים רועדות אחר עגילו.
''בן תמותה!'' זעק הקוסם בקול עמוק, משונה ''אתה יודע עד כמה דק החוט שחייך תלויים בו כעת?''
תפס העגיל נפל לרצפה בקול צלצול עדין, כשל פעמון זכוכית. אהוד אחז בעגיל בידו השמאלית, חוד הסיכה שלו מבריק באור הניאון הקלוש. בידו השנייה משך בחוט השחור והוציא את התליון שזרח עתה באור יקרות, כמו שמש קטנה.
''אני לא חוזר לשם, אתה שומע? כמה הם הבטיחו לך? אני אתן לך כפליים! מניין לך שישלמו בכלל?''
אהוד דקר את קצה אצבעו. טיפת דם כהה בצבצה והופיעה. ''הוא אמר לי שזה מה שתגיד,'' אמר.
''אל תעשה את זה,'' לחשש הקוסם, מתחנן ''אינך יודע מה הם יעשו לי. לפחות תשמע-''
חיוור ורועד, נגע אהוד בקצה אצבעו בתליון.
שלוש דמויות גבוהות וכהות הופיעו משום-מקום והתקדמו בצעד בוטח לכיוון הקוסם. הראשונה שלחה את ידה קדימה, מלמלת דבר-מה. השנייה אחזה במה שנראה ככדור-אש כחול, והשלישית פנתה אל אהוד והרימה את כנף גלימתה השחורה משחור.
''הוא עשה קסם בלתי אפשרי...'' גמגם אהוד, מבוהל ''לא מצאתי שום הסבר...''
''פעלת היטב,'' אמר קול בתוך ראשו. ''זהו אכן אחד הנמלטים שחיפשנו. לא העלינו בדעתנו שירהיבו להסוות את עצמם בתחפושת שכזו. וכעת נקיים אנו את חלקנו בעסקה.'' הדמות עטפה אותו בגלימתה, והוא צנח מחוסר הכרה.
אהוד מילנר מצא את עצמו שוכב בחניה השוממת ליד מכונית פתוחה. ראשו פעם בכאב והוא לא זכר איך או למה הגיע מהמסיבה לשם. כשקם לעמוד נפל משהו מחיקו והוא התכופף להרימו. היה זה שקיק עור קטן, ובתוכו גילה אהוד לתדהמתו עשרות יהלומים ואבני חן אחרות. הוא הסתכל לצדדים בחשדנות, מוודא שאין איש בסביבה, שקל את השקיק בכף ידו וחייך לעצמו.
|
|
|
|
|
והוא בכלל לא ידע שהוא כזה. (חדש)
ניקולא בורבאקי יום שני, 23/02/2004, שעה 13:37
''בין דוד המלך לקק''ל
אין שם אור דולק בכלל
גם אם אתה מאוד גיבור
בלילה שם לא תעבור''
רון פסע בחשכה ברחוב אגרון החשוך, סתם סיפורים, הכל סיפורים, הוא חשב.
למען האמת הוא כמעט מעולם לא ראה אור דולק במתחם, העירייה תמיד שלחה מישהו לתקן את פנסי הרחוב, אבל עוד באותו שבוע היו הפנסים כבים מחדש ואם היית מקשיב טוב היית שומע גם מן יבבה חנוקה.
בתור ילד בשכונת רחביה הסמוכה היה יוצא עם חבריו להסתובב ברחוב בשעות הדמדומים, לעולם לא לבד, היו הרבה סיפורים שהסתובבו על מה שקורה ברחוב, אמרו שיש שם חיילים ירדנים שנשארו שם מאז המלחמה, שודדים.
היה אפילו סיפור על ענק שראו שם , נו באמת .. ענק.
פעם הם ירדו כמה חברים לעמק המצלבה, סתם להסתובב אחרי הצהרים, מן עניין כזה של ילדים, שיטוט בלי מטרה או תכלית .
יותם העמיד בקבוקים ריקים על אחד הסלעים והם ניסו לפוצץ אותם כשקלעו עליהם אבנים ברוגטקה.
''תגידו, אתם מכירים את הסיפור על בית הקברות ליד רחוב אגרון?'' שאל יותם,
''כן בטח, סבא שלי אומר שיש שם נשמה של רוצח שלא מוצא מנוחה''
''כן, שמעתי על זה, הוא מסתובב שם כבר שנים''
''מה בקשר לבית הקברות , מה פתאום נזכרת בו?''
''הלילה אני הולך לבדוק מה קורה שם . . תבואו איתי?''
''לא יודע''
''תמיד ידעתי שאתה פחדן, ג'ינג'י''
הכעס הציף את רון ופניו האדימו , הוא לא היה גדול כמו יותם אבל זה לא הפריע לו להתנפל על יותם ואף להפיל אותו על החול , הוא הצמיד את ידיו של יותם לקרקע,
''אני לא פחדן ואתה יודע את זה, אל תדאג אני אהיה שם''
יותם קם על רגליו וניער את האבק מבגדיו הוא הביט בליאור,
''נו טוב גם אני אגיע''.
רון המשיך בצעד מהיר במעלה הרחוב, הוא שמע מין מכה עמומה ולאחריה כעין זמזום חשמלי ואחת מן המנורות כבתה, דווקא היום הסופר שעובד עד שעה מאוחרת בלילה נסגר מוקדם.
הרחוב היה כמעט ריק ורק ליבבה החרישית ששמע מאחוריו הייתה נוכחות , נוכחות מצמררת .
הם כמובן לא סיפרו להורים לאן הם יוצאים באמת,
''לפיקניק בעמק המצלבה אמא, באמת שאין לך מה לדאוג''
''אבל לכל הלילה חמודי?''
''אני לא בטוח אולי אני אחזור יותר מוקדם , בסדר אמא''
''נו טוב , אבל תשמור על עצמך''
אבא הסתכל ברון ופיו התעקל לכדי חיוך
''אתם לא הולכים לעשות שטויות אה רוני?''
''לא אבא, מה פתאום, איזה שטויות''
בדרך לשם חשב על הפה הגדול שלו שתמיד מסבך אותו בשטויות , בשביל מה הייתי צריך את זה, מה אני צריך להוכיח לפוץ הזה יותם?
אבל הוא המשיך , המשיך משום שאף פעם לא ידע מתי להפסיק.
הם ישבו בתוך השיח כפי ששנים אחר כך יישב במארבים, הלילה ירד וזוגות החלו להשתרך מן הגן לעבר תחנת האוטובוס הקרובה, אף אחד מהם לא הבחין בילדים שישבו דוממים בתוך השיח.
הוא המשיך להתקדם במעלה הרחוב כשעוד פנס זימזם וכבה, מהדק את המעיל לגופו . . . צינה ירושלמית או פחד מזדחל.
פעם הוא הביא את בת-שבע לאזור בית הקברות המוסלמי, זה היה בגיל מאוחר יותר, הוא העמיד פנים שהוא לא מפחד למרות שזה לא היה נכון, הוא שקשק מבפנים, אבל בת-שבע, היא פחדה יותר.
היא נצמדה אליו בכח והוא היה מרוצה מאוד שהרעידות שלו נטמעו בתוך שלה , כך שלא הרגישה
אותו רועד.
כמה רצה שתהיה לידו עכשיו, שיחוש את גופה החם נצמד אליו נוסך בו אומץ מגרש את הצינה הארורה, חיוך התפשט על פניו כשנזכר בה.
''אתה יודע חמוד אנחנו היינו ממשיכים את השיר כך :
. . . שם ברחוב לא תעבור
אבו ג'ילדה מהלך
בקברו הוא מתהפך
הוא יתפוס אותך חבר
אז קדימה תמהר''
אבא חייך אל רון, חיוך יודע סוד.
כשהיית בן שבע וישבת על הברכיים של אבא שום דבר לא נראה מפחיד, לא כמו היום, כמו הרגע, ברחוב החשוך.
צעדיו הפכו למהירים יותר והיה נדמה לו שהוא שומע קול בכי.
הרחוב מסביב היה ריק כאילו התרוקן באחת.
זאת הרוח, כן על בטוח זאת הרוח שעוברת בסמטאות.
כן כך היא מיללת, זאת תופעה מוכרת, ניסה לעודד את עצמו , לתת לעצמו הסבר שידע שאינו נכון.
מתוך השיח קול הבכי נשמע בברור חזק וצלול ואפילו ניתן היה להבין מעט מלל ''לא גולי .. לא שוב'' לפחות זה מה שרון חשב ששמע,
יותם קם על רגליו
''מה קרה?''
''נזכרתי שיש היום סטיב אוסטין בטלוויזיה''
''תישאר לשבת, זאת רק הרוח''
''אני .. אני לא מפחד'' צחק יותם ''אני פשוט חייב לראות את הפרק'',
היה קשה להחליט מי רץ מהר יותר ''האיש השווה מליונים'' או יותם,
ליאור רץ אחריו ורק רון נשאר בתוך השיח .
זזזזז עוד פנס כבה,
ידו נשלחה לכיס מעילו, היה שם בקבוקון השמן שקנה ביריד חוצות היוצר, הוא חפן אותו באגרופו והחיש את צעדיו .
הוא לא ידע למה נמשך אל הבקבוקון, הוא היה יפה, מעוצב כמו קרן של אייל, פקוק בפקק שעם.
הוא פשוט הרגיש שהוא חייב לקנות אותו
''עשרה זוזים'' ביקש המוכר,
''סליחה?''
''סליחה אדוני, עשרה שקלים'',
רון שלשל את הסכום לידיו של המוכר ואת הבקבוקון לכיסו.
לבסוף קם מתוך השיח, כשעה לאחר שעזבו יותם וליאור, הייתה לו מין תחושה מוזרה שמישהו מסתכל בו, מביט בעיון.
הוא קם ויישר את מכנסיו בתנועה איטית, כנראה שרצה להוכיח לעצמו משהו, סתם איזו שטות,
השטויות האלה יסבכו אותו יום אחד .
למחרת בבוקר לא מצא את הרוגטקה שלו, הוא היה בטוח שהשאיר אותה בכיסו כשיצא אתמול בערב , אבל לא.
חפץ קטן היה מוטל במעלה הרחוב מוכר, מושך, שתי פסיעות ורון היה לידו.
בינתיים רעם הרחוב בקול מתגלגל ''חזרת?''
רון הסתובב לאיטו , טרול גבוה לבוש בשריון מתכת עמד במורד הרחוב, חגור בחרב ואוחז חנית,
טרולים בירושלים? איזה שיגעון
''חזרתי''
מי זה היה , מי אמר את זה ? הוא הביט סביב רק כדי לחפש את מקור הקול ולהבין שרק הוא עומד ברחוב מול הטרול , בודד במערכה כמו אז לפני הרבה שנים.
''ידעתי שתחזור, יום אחד'' הטרול התקרב בצעדים איטיים, שריונו חורק
רון החל פוסע לאחור, עד שחש עצם כלשהו מתחת לרגליו, הוא התכופף והרים את הרוגטקה וחמש אבנים מן המדרכה,
''הו הו הו, אתה ודאי מתלוצץ, אתה בא אליי במקל ואבנים'',
אבל רון רק חייך מיקם אבן בטלאי העור ומתח את הגומי בכח
''אני בא אליך בשם אלוהי מערכות ישראל אשר חרפת''
האבן עזבה את הרוגטקה ואור גדול פילח את חשכת הרחוב , הטרול נפל לאחור בקול רעש אדיר מפעיל אזעקות של מכוניות אותן מעך , ואבן שקועה במצחו .
רון נפל על פניו אל מול האור שעלה ממזרח.
''משיח משיח משיח אוי יוי יוי יוי יוי יוי . . . משיח משיח משיח''
הוא פקח את עיניו וראה את הטרול מוטל לרגליו, הרחוב היה מלא פתאום כאילו לא היה ריק מעולם, חסידי ברסלב מרקדים ומפזזים, חלונות נפתחו מכל עבר ועוד אנשים זרמו אל הרחוב.
מספר חסידים התקרבו אליו עם בקבוק השמן שקנה מוקדם יותר ביריד,
המחשבה היחידה שחלפה בראשו בעת שברח במהירות ברחוב ''קרן היסוד''
הייתה אוי ואבוי , שוב עשיתי את זה.
|
|
|
|
|
האיש האחרון לפני (חדש)
תמרה הולכת על המים יום שני, 23/02/2004, שעה 16:41
''לישון, הנח לי לישון. עייפתי כל כך'' קולה היה סהרורי, שקט. היא עצמה את עיניה שוב, לרגע קצר אחד, והוא יכל לשמוע אותה מפסיקה לנשום. שניות מעטות לאחר מכן שכבה שם גופתה הדוממת של תרזה.
הוא חייך חיוך רפה והלך משם.
בבוקר, הוא כבר שכח מאירועי הלילה הקודם. תרזה הפכה לעוד אחת מהרשימה הבלתי נגמרת שלו, עוד גופה דוממת בלילה. שיין היה הולך ברחובות הארוכים, המוארים ולאט לאט הייתה תמונתה מתנדפת ממוחו. הוא היה אסיר תודה על כך, הוא לא רצה לזכור כל כך הרבה, הוא לא יכל.
הוא תהה לפעמים מדוע הוא ממשיך כך, מדוע לא שם לזה סוף, אבל אז הוא היה נזכר שהוא היה בסוף, בסוף של הכל.
הערב הייתה זו מרי, הוא תהה מדוע אלה כמעט תמיד נשים שבאות אליו, והוא חיכה לה מתחת לבית, בגשם, בדיוק של שניות. מרי שחורת השיער והעין הסתכלה עליו בחיוך.
''אז באמת באת?'' היא שאלה כשהלך אחריה במעלה המדרגות אל דירתה.
''אני בא כשקוראים לי, אני לא מאכזב אנשים''.
''אתה זוכר את כולנו?'' היא ישבה מולו בדירה הקטנה.
''אני שוכח את הכל''.
''אני מניחה שגם אני אשכח אותך בקרוב'' היא נראתה עצובה ''חבל''.
''תמיד עדיף לשכוח''.
דקות מעטות כל כך, זה היה הדבר היחידי שהפריע לו, וגם מרי הייתה מתה.
כשיצא מדירתה בבוקר הוא יכל לראות אותו עומד שם, נשען על עמוד חשמל. כמו שיין, גם מורט היה דייקן.
''עוד אחת?'' הוא שאל ושיין הנהן.
''אתה יודע שאסור לך לעשות את זה, אתה לא זה שמחליט''.
''אני יודע, הם אלה שמחליטים, אני פשוט מבצע את מה שמוטל עלי''.
מורט גיחך ''אתה הטלת על עצמך את החובה הזאת, זאת לא העבודה שלך, לא הייעוד שלך. אל תשכח שאתה רק אדם''.
''בניגוד אליך, מלאך קטן שלי?''
''בדיוק, בניגוד אלי. מכשף זה לא אלוהים, ותאמין לי אני יודע''.
''אז מה אתה רוצה שאעשה?'' שיין שמע עוד קריאה בראשו.
''תפסיק''.
הוא העביר את השעות שנותרו על הגג עם האישה היחידה, למרבה הצער, שדיברה איתו לא כדי למות.
''אתה צריך להפסיק'' אמרה אנוק ושיין התאמץ לא לצחוק.
''את לא היחידה שחושבת ככה''.
''מורט דיבר איתך? זה נחמד מצידו''.
שיין משך בכתפיו, לאחרונה הם היו מדברים רק על זה.
אנוק נראתה מהורהרת יותר מהרגיל היום ''אולי הגיע הזמן שנלך שיין'' היא אמרה בשקט.
''נלך לאן?''
''אתה יודע, מכשפים לא צריכים להתקיים יותר. אנחנו שייכים לסיפורי אגדות וחגים מטופשים עם תחפושות, אף אחד לא מבין אותנו יותר''.
הוא נאנח, היא כנראה צדקה. לחיות בעיר, בארץ, בעולם שבו קסם הוא שליפת ארנבות מכובעים זה אף פעם לא פשוט. במיוחד לו, אדם העוטה תחפושת של מלאך.
''את מרגישה לא שייכת?''
''זה לא רק זה, יש סיבה שנעלמנו, שהכשף שלנו הפסיק להתקיים. העולם שונה עכשיו, יש לו קסמים אחרים עשויים ממנורות ושבבים. אף אחד כבר לא צריך אותנו יותר, המכשפים הם גזע מת''.
''אנשים צריכים אותך, אנוק'' הוא ידע שמילותיו חסרות תועלת.
''אנשים לא צריכים מכשפה של צמחים, לאנשים יש דשן ודשא והשד יודע מה עוד. גם אותך לא צריך שיין, לאנשים יש רעל וכדורים ואקדחים''.
הוא הסתובב ברחובות והביט על אנשים, תהה האם הם צריכים אותו, את אנוק. הוא ידע שהם צריכים את מורט. הוא הרגיש כמו דינוזאור בתוך כל זה, שריד לעולם ישן ומת, מכשף.
מורט פסע לצידו במשך עשר דקות לפני שהבחין שהוא שם והבין לפי מבטו שהוא, כמו כל המלאכים האחרים, היה עסוק בלצותת לעולם של למטה.
''אנוק צודקת, אתה הרי יודע את זה, בוא איתי''.
''אני לא רוצה למות, אני לא רוצה להיעלם מהעולם כי פתאום מכשפים הם שעשועי ילדים במקרה הטוב ומקור הפחדה במקרה הרע''.
שיין לחש מכיוון שדיבר עם מורט בצורתו האמיתית, רק הוא יכל לראות את הדמות עם הכנפיים השחורות הגדולות והעיניים הכחולות. מורט לא אהב להיפרד מהכנפיים שלו.
''אתה מעדיף להיות מלאך אנושי כמו עכשיו? לשמוע את הקולות בראשך? להיות מלאך של המתאבדים?''
''אני עוזר לאנשים''.
מורט משך בכתפיו והשאיר אחריו מפל של נוצות ''אני מכיר כמה אנשים שיקראו לזה רצח''.
''אני לא רוצח, אני מכשף, אני עוזר לאנשים לקחת את חייהם בידם. ככה נולדתי''.
''בגלל זה הכשף נעלם מהעולם, הכוח שיש לך לא מתיישב עם אמות מידה שהתפתחו. אתה רוצח עכשיו שיין. התפקיד שלי הוא ללוות אותם אחרי שהם מתים, התפקיד שלך הוא לא להפוך אותם לכאלה''.
שיין היה לבד, הוא ישב על גג אחר והביט על שקיעה דהויה. הוא תהה כמה זמן עוד יוכל להתקיים בדמות הקטנה שהמציא לעצמו, המלאך האחרון שהאדם רואה בדרך אל המוות, האיש האחרון לפני. שיין תמיד שמע את הבקשות, התחינות בתוך ראשו. הכוח שבתוכו נתן לו את העוצמה שהיה צריך כדי לענות לכל אותן תחינות. היום בערב היה זה פיטר.
הוא שאל פעם את מורט מדוע הוא קורא לעצמו ככה ומורט ענה שהוא מעדיף לדמיין שהוא סתם בן אדם רגיל שקוראים לו מורטימר, ואז הוא שאל את שיין מדוע הוא מנסה להיות כמוהו ושיין צחק.
הוא חשב על השאלה הזאת יותר ברצינות כשישב שם לבד וכשהחושך ירד הוא ידע את התשובה. רק שאלה קטנה אחת הציקה לא באחורי מחשבתו.
הוא לא הלך לפגישה שלו אותו ערב, הוא עזר לאנוק להפוך את העולם למקום טוב יותר, מקום שבו מכשפים לא הורגים אנשים רק בגלל שהם יכולים לשמוע את משאלותיהם הכמוסות. מקום שבו אדם מהשורה לא מצמיח כנפיים אפורות ועוזר לאנשים להתאבד.
קול הירייה נשמע למרחוק ותוך רגעים ספורים היא הייתה מתה. הוא לא חשב שהוא יהיה זה שיעזור לאנוק לקחת את חייה בידיה. המבט בעיניו של מורט הראה לו שעשה את הדבר הנכון.
הוא הבין אז, באותו רגע מוזר, שהכשף קיים בעולם המודרני. הכשף הישן שלו היה שם, מתקיים לצידו של הכשף הטכנולוגי החדש. הוא הבין שהכשף שלו ימשיך להתקיים כל עוד הוא מוגבל לדמיון של אנשים, לחלומות שלהם.
הוא הבין שאנשים לא צריכים אותו כדי למות, הוא היה שם כדי לגרום להכל להיראות הרבה יותר קסום.
קול הירייה השנייה נישא ברחבי העולם כולו, המבט בעיניו של מורט הראה לו שעשה את הדבר הנכון.
|
|
|
|
|
מגפת הבריאה (חדש)
עוצלי גוצלי יום שני, 23/02/2004, שעה 23:44
זה התחיל, כמו שדברים כאלו בדרך כלל מתחילים, עם גשם של צפרדעים.
איברהים ישב בצל עץ התאנה והשקיף על הנמל. גשם הצפרדעים דווח בעיתונות החילונית כתופעה טבעית, אך טרחו לצטט את הרבנים ואת הקבליסטים מצפת שטענו שהיתה זו ידו של אלהים. כרגיל, שני הצדדים טעו; איברהים זיהה את הסימנים יום לפני שהגשם הירקרק נפל על גג הפח של החושה שלו במטר שנשמע כמו אבנים מקרקרות. קודם כל היה הריח באויר, ריח פראי וחושני, ריח פרוע, ריח של פריחה, נבילה ושינוי. הריח עשה את דרכו אל העיר חיפה על גבי הרוח המלוחה מהים, ואיברהים שלח את נוח, הקבצן העיוור, לשבת מול הנמל ולצפות בספינות הבאות. נוח אולי היה קצת אטי, אבל העין השמאלית החסרה בראשו הוחלפה באבן חושן, והדבר אפשר לו לראות דברים שאחרים לא ראו.
חשש הפך לוודאות כאשר איברהים פתח את הברז, ומים חלודים, אדומים, יצאו מהצינור. עוד לא דם, לא בדיוק, אבל כל הסימנים הצביעו לתשובה בלתי-נמנעת.
מגפה.
* * * * *
המגפה הגיעה אל העיר חיפה בשעות הערב המוקדמות; השמש רק שקעה ואור אדמדם הציף את הרקיע כמו פצע מדמם. המגפה הופיעה בספינה שלא עשתה קול, ושאספה אליה את החשכה כמו גלימה מרופדת.
''ספינה פיניקית,'' אמר הקבצן העיוור בהתלהבות ונענע בראשו, מעלה ומטה, מעלה ומטה. ''בין כל ספינות הברזל הגדולות, דמיין לעצמך, ספינה פיניקית!'' הוא נענע בראשו וגיחך.
''תאר לי אותה.''
המילים נפלו מפיו של הקבצן העיוור כמו מטר של צפרדעים. ''ספינה, נו, ספינה עם עשרה זוגות של משוטים, ספינת ארזים עם מפרשי שני, ספינה של חושך וספינה של אור, ספינה של...''
''מי עוד ראה אותה?''
''אף אחד. רק... רק אני.''
נוח השתתק, ואיברהים ידע שמידע נוסף הוא כבר לא יוציא ממנו. לא היום.
''כך,'' הוא אמר, והעביר לידו של הקבצן את הגלולות הקטנות שהקבצן אהב. הקבצן בלע אותן בשקיקה, ובלא מלים הפנה את גבו לאיברהים ויצא מהחצר.
המגפה הגיעה לעיר חיפה, ואיברהים לא יכל לעשות דבר, רק לצפות, כפי שהוא צפה בעבר בכל הפעמים האחרות.
המגפה הכתה בעיר עם צאת החמה: שבעה ימים חלפו, שבעה ימים של יצירה והריסה, בריאה ושינוי. ביום השלישי צמחים גדלו מהאדמה במהירות על-טבעית, עצים עלי-עבות ופרחים חסרי שם; עלי כותרת ענקיים, צבעוניים, כיסו את הרחובות כמו ענן של ניירות תלושים. ביום הרביעי הופיעו מאורות בשמיים, אורות מוזרים ופראיים שרקדו בחלל והתפשטו כעננים; בלילה הבא שני ירחים הופיעו בשמיים, ואיברהים ידע שהשינוי היה באמצעו. ביום החמישי העיר כוסתה בצורות חיים חדשות, בלטאות מעופפות ופרפרים מדברים; הדייגים התלוננו שהדגים קפצו מהמים ולעגו להם. נחשים זוהרים שכבו על המדרכות באור הירחים וכרכו עצמם סביב הולכי-הרגל המועטים.
ביום השביעי איברהים ידע שעליו לפעול, או לאבד את העיר שבה הוא עשה לו לבית, ולו זמני.
הוא נטש את חצרו ויצא להלך בעיר. בנמל, הספינות כוסו בצמחיה רטובה שנדמתה לו כמלכודת; ראשו של תמנון ענק הביט בו בלי הבעה מתוך המים. באבן גבירול הפרפרים רפרפו ושרו בקולות גבוהים ובשפה לא מובנת. כאשר הם הבחינו בו עלתה צעקה גדולה והפרפרים עפו, הרחק אל השמים, כמו מטריה צבעונית.
איברהים עקב אחרי הריח, והריח הוליך אותו, הוביל אותו, היישר אל הבנין הישן של המשביר לצרכן. מכוניות מעוותות שכבו על גגותיהן ברחוב; שבורות, עם צמחים עבים גדלים מתוכן עד שהן נדמו לו כעציצים, הרחוב כאדן של חלון.
הוא היסס בכניסה למשביר: החשכה בפנים לחששה בשפות שכוחות, קוראת לו ודוחה אותו בו זמנית. צעדיו הדהדו בחלל החשוך, וריחם של בקבוקי בושם שבורים התערבב בריח הפריחה הפראי של המגפה.
המדרגות הנעות לא עבדו, כמובן, ואיברהים טיפס בכבדות במעלה המדרגות, כף ידו ממששת את הקיר, מחפשת סימנים.
בקומה הראשונה, הצלבנים התעלמו ממנו תוך כדי מלחמתם במוסלמים; שני המחנות הרפאיים נלחמו בשתיקה, בכלים חלודים שנצצו באור עמום בין הדוכנים.
בקומה השניה, אבות העליה הראשונה התווכחו בשפה אילמת, ובקומה השלישית רוחות רפאים של לוחמי צה''ל משנות הששים ניהלו מארבים חסרי-פשר כנגד אויביהם.
לבסוף, בקומה השישית והאחרונה של מגדל הרפאים, בין ערמות של כלי בישול מרקיבים וניחוח שכוח של בורקס וקפה הפוך, איברהים פגש את גורם המגפה.
בלב הקומה ניצבה הספינה הפיניקית, ענקית ומרשימה, זוהרת בחשכה משל עצמה, מפרשיה נעים ברוח שאיברהים לא חש. משוטים שחורים נעו בלי קול משני צדדיה, ופנים חיוורים ורפאיים הביטו בו מבעד לפתחים הצרים.
''לא עוד, מגפה,'' דרש איברהים מהחשכה. ''חזרי למקום שממנו באת.''
החשכה הקשיבה בדממה.
''אני דורש!''
''דורש?'' דמות נשית הופיעה על סיפון הספינה, תווי פניה מוסווים. ''דורש, איברהים? מי הציב אותך במעמד שיאפשר לך – לך! – לדרוש ממני ולו דבר?''
''אין לך מקום בעידן זה,'' איברהים אמר. ריח המגפה, פראי ומלא עליצות, הציף את האולם. ''חזרי לשנתך בלב הים, ליל.''
''חזור אתה לחורבה שלה אתה קורא בית, וחכה לסוף השינוי.''
''לא.''
האישה לה הוא קרא ליל הרימה את ידה; סירים ומכשירי חשמל החלו לרעוד על המדפים וריחפו באויר. ליל אמרה משהו בשפה שכוחה, והמכשירים החלו להתקיף את איברהים, עפים בכיוונו, מאיימים לפגוע בו.
איברהים הרים את ידו וזרק משהו באויר. גרגרי מלח ריחפו באויר ונעצרו, יוצרים חומה שקופה שאכלה את הפלסטיק והמכת כמו חומצה.
ידו השנייה ציירה עיגול רחב על פני האולם, ובמקומות אליהם הצביע, נרות צבעוניים כמו נרות חנוכה הופיעו ובערו.
''מלח ולחם, מאורות ושירה,'' לחש איברהים והוא החל לשיר, שיר שמנגינתו חסרת המלים הכתה בקומת המשביר כמו קרן של שמש; במקום בו פגעה, קמשה הצמחיה העל-טבעית ורוחות הרפאים התנדפו.
על הספינה דמותה של האשה גדלה וגדלה, וידיה גיששו בכיוונו של איברהים ואיימו לאחוז בו. היא קראה לו אז, קראה לו בשמו האמיתי, שמו השלם שאיברהים לא שמע מאז הימים הראשונים, והוא ידע אז שהמגפה תעבור, שלילית תחזור ללב הים ולתרדמה העמוקה שהיא חלקה עם לוויתן ומות, שעם כל כוחה היא לא יכלה, לא רצתה, לפגוע בו.
''העולם שייך להם,'' איברהים אמר, כמעט בהתנצלות, ואורו גדל ואיים להציף את כל רחבי האולם. ''העולם תמיד היה שייך להם.''
היא קראה לו אז, בפעם האחרונה, בקול שבו פרא ואהבה התמזגו, אבל אורו של איברהים גדל והספינה הפיניקית, בלא קול, תפסה במפרשיה רוח בלתי נראית והחלה לנוע, קטנה יותר ויותר עד שנעלמה לחלוטין, ואיתה הרוחות, הצמחיה, אפילו הפרפרים.
העיתונות החילונית טענה שמתקפת אויב החדירה מטען מסוכן של סמים לאספקת המים העירונית, אך לא שכחו לצטט את הרבנים והקבליסטים, שהתעקשו שהיה זה השלב הראשון של שיבת המשיח. כרגיל, שני הצדדים טעו; ואיברהים, איברהים ישב תחת צל התאנה והשקיף על הים התיכון השליו וחשב על אהבה, ועל שכחה, ועל האשה שהביאה איתה את כוחות הבריאה והבטחה של חופש נצחי, האישה שפעם ועדיין ולנצח אהב ויאהב ושחזרה למקום משכנה בלב הים, והשאירה אותו לבדו, שומר הדרך האחרון, לבדו בעולם שנסו ממנו הפלאים.
|
|
|
|
|
אושר (חדש)
rainbow יום שלישי, 24/02/2004, שעה 23:23
הכחולים העירו אותה. הם אמנם לא השמיעו קול, אבל התרוצצו בחדר כמטורפים, מתנגשים מדי פעם בהתרגשות בקירות ובתקרה. אושר התבוננה בהם בסקרנות מהולה בדאגה. זה היה מאוד לא אופייני להם.
היא מכירה אותם מאז שנולדה. היא לא יודעת איך קוראים להם, כי אסור לדבר עליהם, ככה בכל אופן נדמה לה. לפעמים היא חושבת שהאחרים פשוט לא רואים אותם, אבל די קשה להאמין בזה. הם נמצאים בכל מקום, כל הזמן.
לרובם היא קוראת בלב בשמות הצבעים שלהם, היא התחילה בזה אחרי שלמדה את שמות הצבעים. לכל סוג יש העדפות אחרות. אף אחד לא הסביר לה, וכשניסתה פעם לשאול, אמא לא הבינה על מה היא מדברת. אבל אושר פענחה את רובם לבד.
יש את האפורים, אלו שנראים כמו עשן. הם אוהבים אנשים עצובים, ומקיפים אותם כמו צעיף של ערפל.
החוטים הירוקים מסתובבים בגן בד''כ סביב הילדים שמרכיבים פזל או מקשיבים לסיפור. אושר החליטה שהם אוהבים מחשבות. סביב אוהד, שכבר יודע לקרוא ולכתוב, תמיד כרוכים החוטים הירוקים, מתפתלים סביב הראש שלו.
היא לא אוהבת את האדומים והחומים. הם מתקבצים באיזורים של ריב ובכי. אושר בחנה אותם מרחוק והגיעה למסקנה שהקוצנים האדומים אוהבים צעקות וכעס, ודמויי הנחשים החומים נהנים מכאב ומבכי. היא תמיד רואה את החומים מגיחים כשמישהו נופל מהמגלשה, או נדחף ע''י ילד אחר. הם מסתובבים אחרי האדומים ומחכים שיקרה משהו. אם לא קורה כלום, הם גורמים לו לקרות. כשאדומים מתחילים להסתובב באיזור מסוים בגן, אושר מיד מתרחקת ממנו, היא יודעת שעוד מעט יפרוץ שם ריב.
בקשר לסגולים והצהובים, היא לא בטוחה. כנראה בגלל שאין כאלה בגן. הם הולכים רק עם מבוגרים. אבל היא יודעת שהסגולים טובים, כי הכחולים מוכנים להיות לידם. לפעמים הם מגיעים אליהם הביתה, כשאבא ואמא במצב רוח טוב במיוחד. הצהובים הם כנראה רעים, אבל היא לא יודעת באיזה אופן, היא ראתה אותם רק מרחוק, ברחוב.
מהציפורים השחורות היא פוחדת.
הן לא ממש ציפורים. אין להן ראש או רגליים. הן רק זוג כנפיים שחורות, מחוברות זו לזו. היא ראתה אותן רק פעם אחת, אבל לא שכחה. זה היה כשהיא נסעה עם אבא ואמא והם עברו ליד תאונת דרכים. היו שם אמבולנסים, מכוניות משטרה ואפילו מכבי-אש. מעל המכונית המעוכה ריחפו שתי ציפורים כאלו, יורדות במעגלים אל המכונית. למחרת בארוחת הבוקר, אבא סיפר לאמא שבתאונה של אתמול היו שני הרוגים.
וכמובן, הכחולים. את הכחולים היא הכי אוהבת. הם החברים הכי טובים שלה. הם עגולים, כמו כדורים, או בועות סבון. הם אוהבים חיוכים, שמחה וצחוק.
אפשר לראות אותם בעיקר סביב ילדים, אבל לפעמים גם באיזור של מבוגרים שמחים במיוחד. אחרי אבא שלה מסתובבים בדרך כלל שניים שלושה כחולים. בשנה שעברה, במסיבת יום ההולדת של נועה בגן, ההורים של נועה הביאו ליצן. הילדים כל כך צחקו שהגן הפך להיות כחול כולו מכל הכחולים שנדחפו ונדחקו דרך החלונות, למרות שהם היו סגורים. הם פיזזו ברחבי הגן, מתנפחים, מתנוצצים ומסתחררים סביב עצמם בעליצות.
לאושר יש את הכחולים המיוחדים שלה. יש לה המון. היא עדיין לא יודעת לספור עד מספר גדול כל כך. הם הולכים איתה לכל מקום, וסובבים את מיטתה בלילה. והיא עושה בשבילם את מה שהם הכי אוהבים. היא צוחקת. אמא תמיד אומרת שיש לה מזל שיש לה ילדה שמחה כל כך. ''את האושר שלי'', היא אומרת לה כל לילה לפני השינה.
אושר אוספת צחוקים בשביל הכחולים שלה. בכל פעם שהיא רואה משהו מצחיק, היא שומרת אותו בלב, כדי שתוכל להיזכר ולצחוק אליהם. היא זוכרת סרטים מצחיקים, ודברים מצחיקים שקרו בגן, והפרצופים שאבא עושה לה כשאמא נוזפת בו, את אמא מדגדגת אותה וצוחקת. יש לה המון צחוקים. הכחולים שלה יודעים כמה היא אוהבת אותם ואוהבים אותה חזרה. הם מגוננים עליה מהצבעים האחרים ולא נותנים להם להתקרב אליה.
כשסבתא שלה נפטרה, אבא לקח אותה באחד הימים לשבעה, לבקר את אמא. הם נכנסו בזהירות לסלון בבית הישן של סבתא. אמא ישבה שם, אפופה כולה בערפל אפור סמיך. גם אחותה הצעירה של אמא, סיגל, הדודה החביבה עליה, ישבה אדומת עיניים בתוך ענן אפור.
אמא הרימה את הראש כשהם נכנסו, וחייכה אליה. אבל העיניים שלה נשארו עצובות. אושר עזבה את היד של אבא וטסה אל אמא, משליכה את עצמה אל חיקה. אבא אמר לה בדרך שלא כדאי לצחוק שם, אז היא רק חייכה את החיוך הכי גדול שלה. הכחולים שלה, שמיהרו בעקבותיה, עטפו מיד אותה ואת אמא, מסלקים את כל האפורים מסביבן. אמא אמצה אותה אליה, והחיוך סוף סוף הגיע גם אל העיניים. ''איזה מזל שיש לי אותך'', לחשה לה, ''אושר שלי''.
אבל עכשיו הכחולים לא התנהגו כרגיל. הם השתוללו והם היו מודאגים. אושר ירדה מהמיטה ופסעה לכיוון המסדרון. בסלון היתה ציפור שחורה, מרחפת לאט לכיוון חדר השינה של ההורים שלה.
אושר שעטה לכיוון החדר. אבא שכב במיטה בעיניים עצומות, נושם בכבדות. אמא דיברה בטלפון. היא היתה חיוורת ומבט מבוהל בעיניה.
''תגיעי הכי מהר שאת יכולה'', אמרה אמא לטלפון, ''האמבולנס צריך להגיע בכל רגע ואני חייבת שמישהו יישאר עם אושר''.
הציפור התקרבה לאט לכיוון המיטה. 'אסור שהיא תגיע לאבא שלי.', חשבה אושר בבהלה. הכחולים מיהרו וכיסו את אבא, מנסים למנוע מהציפור להתקרב. הם נחלשו במהירות, הצבע הכחול התחיל לדהות, התנועות שלהם הפכו איטיות יותר ויותר. היא חייבת לעזור להם.
סיגל פרצה אל הבית, פרועה ולבושה בטרנינג, בדיוק כשהאנשים עם האלונקה התחילו לצאת לכיוון האמבולנס. אמא חיבקה אותה חיבוק מהיר.
''הגעת בדיוק בזמן'', אמרה לה. ''תשמעי'', הנמיכה את קולה, ''אני דואגת בקשר לאושר, היא לא הפסיקה לצחוק מהרגע שנכנסה לחדר שלנו.''
''את תסעי לבית-חולים. אל תדאגי, אני עם אושר.'', אמרה סיגל ודחפה אותה לכיוון הדלת. אושר רצה לחדר שלה, גררה את השרפרף לחלון והציצה. היא ראתה שחלק מהכחולים נדחקו לתוך האמבולנס והשאר הקיפו אותו כשהוא התרחק באורות אדומים מהבהבים, הסירנה צופרת בקול. הציפור השחורה עקבה מעל. היא השאירה את החלון פתוח, סגרה את הדלת והתישבה על המיטה.
סיגל פתחה לאט הדלת. אושר ישבה על המיטה בישיבה מזרחית עם הפנים לכיוון החלון, ידיה פרושות לצדדים וצחקה את צחוק הפעמונים שלה.
''אושר, מתוקה,'', אמרה סיגל, ''את רוצה שאני אשב איתך קצת?''.
אושר הפנתה אליה חיוך גדול.
''לא עכשיו, סיגלוש. אני עסוקה''.
''קריר פה, אולי כדאי שאני אסגור את החלון.'', אמרה סיגל.
''לא, לא'', אמרה אושר במהירות, ''הם חוזרים חלשים, קשה להם לעבור דרך חלון סגור. והם חייבים לצאת חזרה לעזור לאבא. תסגרי את הדלת כשאת יוצאת.''
היא הפנתה את הראש בחזרה אל החלון והתחילה לצחוק אל הכחולים הדהויים, החלושים שנכנסו דרך החלון. הם הסתובבו סביבה, צבעם מזדהר, מהירות סחרורם עולה ועולה עד שחזרו להיות מתוחים ונוצצים. הם יצאו שוב דרך החלון, חולפים על פני קבוצה חדשה של דהויים שנכנסה פנימה.
סיגל סגרה בשקט את הדלת מאחוריה.
השמש כבר זרחה כשאמא חזרה.
''הוא יהיה בסדר.'', אמרה לסיגל, ההקלה ניכרת בקולה ובפניה. ''מה עם אושר?''
''המסכנה הקטנה צחקה כל הלילה.'', אמרה סיגל, ''נראה לי שזו הדרך שלה להתמודד. היית צריכה לראות אותה יושבת על המיטה עם הכתונת הלבנה שלה והתלתלים, צוחקת. היא נראתה כמו מלאך ג'ינג'י קטן.''
''היא ישנה עכשיו?'', שאלה אמא.
''כן, היא נרדמה בערך בשש.'' אמרה סיגל, ''פתאום היא הפסיקה לצחוק. נכנסתי לחדר שלה והיא שכבה שם, רדומה ומחייכת. כשכיסיתי אותה היא אמרה לי בקול ישנוני כזה: אל תדאגי סיגלוש, אבא יהיה בסדר עכשיו''.
אמא חייכה חיוך עייף. היא נכנסה לחדר של אושר הישנה, התישבה על קצה המיטה והסיטה בעדינות תלתל אחד ממצחה. הוא קפץ מיד חזרה למקומו. היא התכופפה אליה ונשקה לה בזהירות בלי להעיר אותה.
''את האושר שלי'', לחשה לה, סידרה את השמיכה ויצאה.
אושר ציחקקה מתוך שינה, והחדר זהר בכחול.
|
|
|
|
|
המשפחה מעל הכל (חדש)
שומר הגן יום רביעי, 25/02/2004, שעה 3:39
המצור שמחוץ לטירה שלנו, הוא בגללי, ובגלל אמא. כל הניידות האלו עוד יעירו את אמא שלי, ואז הכול יסתבך פי עשר.
איזה ילד גילה אתמול למשטרה על כל המעשים שעשיתי עם אמא בשנה האחרונה. עוד מההתחלה ידעתי שזה ילד בעייתי. ניסיתי לשים לו סם הרדמה, ולרגע זה דווקא די תפס אותו, רק שבאמצע הדרך הוא התחיל להראות סימני עירנות פתאום. בכל כוחי ניסיתי לשמור עליו רדום, אך העקשן הזה נלחם על חייו כמו פחדן עלוב נפש.
הצלחתי בקושי להכניס אותו הביתה, ובזרועות אמא הוא כבר הקיץ לחלוטין, מה שגרם לה להיבהל מאוד, והיא התחילה להשתנות מולו. בהתחלה יצאו לה השיניים הנושכות, ואחר כך, העיניים. דווקא הפוך ממני, אצלי יוצאות קודם העיניים, אחר כך השיניים, ממש כמו שהיה קורה לאבא ז''ל. היא ניסתה עליו שאגה, והוא שיקשק כהוגן, אבל איך שהיא ניסתה לשים בו ביס, הוא שלף עליה את החמסה שלו, ואמא התחילה להזיע במקום. הסתתי מיד את מבטי מן השרשרת המוזהבת, ובלחש ביקשתי מאבא לעזור לנו.
אבל זה לא עבד. מת הוא מת, גם אם בחייו היה בן אלמוות.
מצב פתטי זה היה. הילדון המקולל הזה חומק מבין ידינו, ממלמל 'שמע ישראל', ומרעיד את גופינו בבעתה, ואנחנו שנינו צולעים אחריו עם הגרזן והסכין של הלחם. שאפתי מלוא החזה, וצרחתי בכל כוחי, כמו שאבא לימד אותי בילדותי, נקי ממחשבות, צעקה שבאה ממעמקי הלב. אני משער שזה די הפחיד אותו, בעיקר אחרי שאמא החלה לקפץ על התקרה מצד לצד.
אבל איפה... הפתיע אותי.
כמו בן אנוש שלא מוכן להשלים עם גורלו, נלחם על חייו מבלי אפילו להבין את משמעותם. מבוגרים ממנו קפאו במקום, בקושי הזיזו אישון, אבל הוא? חומק מבין רגלינו כעכבר, ואנחנו, שנינו, כל כך אומללים. אמא הביטה אלי במבט המאוכזב שלה, וזה הספיק לי בכדי להבין, ששוב יצאתי אפס.
ואז היה שקט. חיפשנו בכל החדרים - וכלום. הילד הפתטי נעלם. אמא חתכה את הדממה בצעקת ''אוי ויי!'', והצביעה דרך חלון המטבח אל החצר, ''דאס קינדר גון!'' ייבבה בייאוש למראה העולל החומק בריצה, דרך שדות התירס הסובבים את הטירה. עקבנו במבטינו אחריו, מסתירים עיננו מפני אורה המסנוור של השמש. לפתע הוא נעצר והפנה אלינו את מבטו, שלף אצבע אמצעית וצחקק. נשכתי את שפתיי, לכלוכית בצבצה מתוך עיניה של אמא. ניסיתי לשכנע אותה שיהיה בסדר, שנמצא ילד אחר, שבסוף נדע רק טוב. אבל היא קיללה אותי באידיש ואמרה שאם אבא היה כאן, ודאי היה מכה אותי בצליפות, ושותה את דמה כשיעור.
ועכשיו זה. אמא ישנה כבר שעתיים ואני עומד בחלון אל מול ההמון, המאיים לפרוץ פנימה ולפרק את התא המשפחתי הקטן הזה. ובגלל מה? בגלל ילד כסיל שלא מסוגל להחזיק חמש דקות רדום. צעקות, קולות ברשמקול, קבוצה גדולה של מקומיים אוחזים אלות ומקלות בוערים. אין לנו יותר מדי זמן, אני יודע, ולא שוכח את קולו של אבא, ''לעולם אל תתנו להם לפרק את המשפחה. המשפחה מעל הכל. אל תתנו לי להתהפך בקירי''. לילה, לילה, הוא שב אלי בחלומי. זועק מתוך הכלוב ההוא, צועק לי שהוא אוהב אותי, מבקש מאמא להיות חזקה, הם מתקרבים אליו, אני מנסה לעצור את זה, אבל יודע שאת הנעשה אין להשיב. חיי הנצח הארורים האלו, אילו רק הזיכרון היה בן תמותה. והנה היום, אמא ואני שוב חסרי אונים.
הפעם לא אתן להם את העונג. לכן הכנתי כבר שני חורים חדשים ומרווחים בקיר של חדר האורחים, ליד איפה שתקענו את הילדים הדתיים שמצאתי בבני ברק לפני חודשיים. אני אדחוס איכשהו את אמא קודם, ואחר כך את עצמי. הכנתי לפיד ארוך, מזוכך היטב על פי ההוראות שבספר ההדרכה שקנה פעם דוד יחיאל. ודאי אתקשה לדחוף לה אותו ללב, אך קולו של אבא... קולו של אבא... בכל מקרה, לא אביט אל תוך עיניה.
|
|
|
|
|
בין שני אחים (חדש)
אנוך וואלאס יום חמישי, 26/02/2004, שעה 19:56
יעקב ראה אותה לראשונה בבוקרו של יום ראשון. הלקוחה הראשונה של היום ושל השבוע כולו. השעה עוד לא הייתה שש בבוקר. במעילה הכהה ושערותיה האסופות בקפידה היא יצרה רושם רציני. הוא אהב כל נוסע רציני ובמיוחד את אלו שבירכוהו בבוקר טוב, חפצו לנסוע לתחנת הרכבת ''בבקשה'', שילמו לו ביד ונעלמו לא בלי מילות פרידה.
אחרי הצהריים הוא ישב לנוח לשולחן הפלסטיק של הקיוסק הקבוע שלו. אחד מעמיתיו הצטרף אליו כדי לשתות יחד כוס קפה.
''לא משתנה הרבה הא?'' אמר חברו. דבריו מופנים יותר למכוניות החולפות בכביש מאשר ליעקב.
''כבר אמרו ששגרה זה לא דבר רע.'' השיב יעקב. השמש המתייצבת במרום השמים החלה להעיק עליו אחרי שכבר השמיט את הז'קט הישן שלו במונית.
''איך הלקוחות? לא עברו כבר לאגד?''
''לא שלי... היום בבוקר אפילו הייתה לי נוסעת חדשה.''
''אהה... הדבר היחיד החדש אצלי זה עוד קרע בריפוד-'', דבריו נקטעו כשהטלפון הנייד של יעקב החל לרצד על השולחן בעודו רוטט. הוא ענה והחל להחליף מספר מילים עם אשתו.
''בחמש אני עושה קניות,'' נשמע קול נשי עמום בבוקעו מהמגבר לקראת סוף הדברים, ''אחר כך אני לוקחת את הילדים קצת ל... שרה.''
''בסדר.'' השיב יעקב וסיים את השיחה.
''שרה זאת לא...?'' שאל חברו בהססנות.
''אני יודע מי זאת.'' פסק יעקב, לא בלי שמץ של כעס.
''טוב... לפחות הנשים מדברות.''
יעקב נעץ את הסיגריה שלו בין שפתיו וקיווה שזה יספיק כדי שחברו יעזוב את הנושא.
''אבל מה אתכם... יעקב? זה נמשך כבר שנים.''
יעקב לא רצה לענות, אך הוא לא רצה להתייחס כך לזולתו. לא לעוד אדם נוסף.
''זה מה שיש, חביבי,'' הוא לגם לגימה אחרונה מהקפה והצית סיגריה נוספת בזנב חברתה, ''לפחות אלו הצרות שלי ולא שלך.'' הוא אמר בעודו מתרומם מכיסאו ופונה למונית.
הופעתה הייתה כמעט זהה בבוקרו של יום שלישי. רק הבגדים שמתחת למעיל השתנו.
''בוקר טוב.'' הקדים אותה יעקב.
''בוקר אור.'' היא ענתה, בעודה עומדת מול הדלת הפתוחה, ולמרבה פליאתו של יעקב הושיטה את ידה ללחיצה. הוא נאלץ להקדים בשניה אחת את כיבוי הסיגריה במאפרה ולחץ קלות את ידה. לאחר מכן היא התרווחה בזוג המושבים האחוריים.
''לרכבת...?'' שאל יעקב.
היא הגיבה רק בחיוך מתוך הריכוז הרב שלפתע עלה על פניה. יעקב סרק אותה במראה במשך הנסיעה הקצרה. פניה הצעירות והיפות אובדות לעתים מאחורי גוש פניו הגדולות שגבר חשפו את גילן ואיבדו לא מעט שערות. היא הייתה מאוד שקועה במחשבותיה אם לא במשהו אחר. לעתים נראתה כאילו היא ממלמלת משהו לעצמה. אחרי שיצאה מהמונית, המשיך יעקב לחשוב על לחיצת היד שלה. הוא לא להצליח להחליט מה היה בכף ידה שעורר את תשומת לבו והחליט לחתום את הנושא באומרו לעצמו שזו לא הייתה לחיצת יד של אישה.
''אתה לא שואל איך היה אצל שרה?'', אשתו פנתה אליו בשובו הביתה. להתעלם ממנה לא היה קל כמו להתעלם מגברים.
''היא בסדר ומוסרת ד''ש. אני רוצה לדעת מתי כבר תבוא איתי לשם.''
''אם שרה רוצה לראות אותי היא יכולה לבוא לפה, אתה אין לי שום בעיה.''
''אני גם לא מבינה מה הבעיה שלך עם יפתח.''
''את מבינה היטב...''
כמו מרבית חבריו של יעקב, גם ניסיונותיה של אשתו לפייס בינו לבין אחיו הלכו ופחתו אחרי שתי שנות השתיקה הראשונות. הם היו מקפידים להעלות את הנושא ולו כדי לא לחוש עצמם שותפים בהעמקות התהום. הסכסוך היה על כסף כדרכם של סכסוכים. יפתח נטש את חברת המוניות של יעקב ופנה לחברה אחרת בעבור תנאים מעט יותר טובים. את מקום העבודה הראשון לא היה מקבל אלמלא יעקב שדאג לו. ויכוח אחד על כסף הפך לעימות קולני, דיון אחר על כבוד הכשיל את שניהם ביכולתם לא להידרדר לפגיעות אישיות. אחרי שנדמו רעמי צעקותיהם לא הייתה אלא דממה הדדית בת ארבע שנים ויותר.
ביום חמישי היא נסעה עמו שוב. הלקוחה הראשונה של הבוקר כמו תמיד. היא שבה למקומה הראשוני ליד כסא הנהג ולא נראתה כה טרודה בנסיעה זו כמו בקודמת, מתופפת בידיה על הכיסוי הקשיח של כרית האוויר.
''את עובדת במרכז... תל אביב?'' שאל יעקב בהיסח הדעת.
''אההם... כן משהו כזה, במרכז.''
יעקב החליט שאולי היא ממעיטה לדבר עקב נטייתה לגמגם או לבלוע מילים.
שאלתו התמימה הפתיעה אותה הרבה יותר ממה שציפה.
במשך היום הבחין יעקב שכלבלב הפלסטיק הקטן שיושב דרך קבע ליד לוח המחוונים שלו, מנענע ראשו בהתאם לנדנודי הנסיעה, נעלם. אדרבה- הוא נתלש ממקומו. הדבר לא הצליח להטרידו יתר על המידה.
ביום שישי יעקב ידע היטב לאן הוא נוסע. בקשר נמסר לו שהלקוחה ביקשה שיכנס לבית כדי להוציא כמה מזוודות. מונית אחרת כבר חנתה ליד הבית כשיעקב הגיע לשם. יעקב, מתפלא לדבר, יצא מרכבו מוכן ומזומן לעזור ללקוחתו בהעברת המטענים. הוא עצר במקומו כשמדלת הבית הופיע גבר שנשא על שכמו תרמיל. אחיו הצעיר הביט בו במבוכה שגבלה בהלם קל.
הנוסעת נראתה לפתע מאחורי גבו של יפתח. בעודה עוברת את יפתח ומתמקמת ביניהם, סקרו האחים איש את רעהו. יעקב גילה שגם אחיו כבר לא כה צעיר כפי שהדבר התבטא בכרס התופחת שלו. הוא לא חשב כל מחשבה שלילית. גם אחיו, מצידו, נדהם להביט ביעקב, אשר היה מעיף אותו מהמשפחה אם רק היה יכול, מבלי לחוש שמץ של כעס. ברגע אחד של מבטים חולפים נמסו ביניהם קירות עבות של ניכור מתמשך.
''אני פשוט... '' החלה האישה שביניהם למלמל לאיטה, ''הזמנתי שתי מוניות... יש לי הרבה דברים להעביר.''
הגברים התעלמו ממנה ופסעו את מספר הצעדים שהפרידו מולם. ידיהם המושטות נמשכות זו לזו.
''יפתח... מה שלומך?'' יעקב אמר לאט, כמו בחלום.
''אני... אני בסדר.''
האישה החלה להצניע את עצמה בצד בעוד הגברים ההמומים בוהים איש ברעהו ומדברים בין הפסקות ארוכות, מחפשים את המילים שלא החליפו שנים.
הם הסיעוה לבסוף למחוז חפצה וקבעו להעביר יחדיו את סוף השבוע. התברר להם שהיא נסעה עם יפתח ביום שני ורביעי, אך הנושא נשמט לטובת השלמות הפערים שהאחים התעסקו בהם בערנות. כלבלב הפלסטיק העקור נמצא על רצפת רכבו של יעקב והוחזר למקומו בשלום תוך שימוש בדבק מגע. ילדיהם הקטנים התרוצצו סביבם במדשאת הגן. מקדישים, כדרכם, הרבה תשומת לב למשחקיהם ואדישים לכאורה לכך שלראשונה מאז שחר ילדותם הם בילו יחד עם דודיהם.
|
|
|
|
|
משהו מתוק, מנחם. (חדש)
בוסי יום שישי, 27/02/2004, שעה 8:10
''האותנטיות: רשת של נשים לוחמות למען עצמאות הרגש, בטענה שהמעבר לתזונה מעוקרת הביאה לא לתופעת לוואי של חסך רגשי אלא מימש תיכנון ממשלתי של ניתוק. לטענתן, התוספים נועדו להבטיח הישארות העולם קר מרגש ועל כן בשליטה גברית, בדיוק כשהנשים החלו להשתלט על העולם, בזכות חכמתן ויכלתן להעריך שכלית ורגשית מצבים, בהם היו הגברים אבודים לחלוטין.
הקושי שלהן הוא בהתרבות, בגלל העיקורים המאסיביים של מרבית הנשים והגברים עוד בלידתם, או לפני הגעתם לבגרות מינית. כדי להצליח להתעבר ולשמור על הוולד מפני ידה הארוכה של הממשלה, התחפשו לפרוצות, פלירטטו, ניצלו כל פרצה אפשרית לגנבת זרע'' (מתוך ההסטוריה החופשית: אנשים מספרים על אנשים. כרך חמישי)
***
המערה הייתה גדולה הפעם, יותר מבשני הלילות הקודמים. לא יכולתי לקלוט את גודלה, אבל יכולתי לחוש את עוצמתה, את כוחה. החושך היה מוחלט. טיפות זעירות, מהדהדות, נשמעו מדי כמה שניות, הרגשתי פחד, אבל גם אהבה, מוזרה, גדולה, ובלי לדעת, כרעתי על ברכי על האבן הקרה והלחה, והתחלתי מתפלל. התפילה שנלחשה בליבי השתקפה קולית בקירות המערה, הולכת וגדלה לצעקה ולזעקה.
התעוררתי.
השעה הייתה חמש ושלושים. בדיוק כמו אתמול. ליד מיטתי היה אגן זעה קטן ומעוצב, ואני שלחתי אצבעותיי אליו וטיפטפתי על מצחי ולחלחתי את שיערי, ולחצתי על מקדם הדופק הזעיר שהיה מותקן ליד מנורת לילה שלי, ומחובר בחוט דקיק לצווארי.
נשימתי הואצה, ובעקבות העידוד החיצוני, היה לי חם באמת.
לא כל האזרחים נוהגים לסמן באדיקות כמוני, אבל משום מה, בעיקר בלילות האחרונים, הקפדתי, למרות שאיש לא היה לידי, להראות לעצמי שאני חי.
חזרתי לישון. בשמונה בבוקר צילצל שעון מעורר והפעיל את הרדיו. פקחתי עיניים, ונזכרתי באירועי הלילה. זה הלילה השלישי, רשמתי ביומני בזמן ארוחת הבוקר, שבו אני חולם את חלום המערה. ארוחת הבוקר שלי כללה כמה כדורים של תוספים חיוניים, וזריקה אחת של פחמימות. בזמן שהזרקתי לעצמי, צובט קפל עור ביד אחת על הבטן התחתונה, מחדיר את המחט הדקיקה ומשחרר לאט, ניסיתי לדמיין טעם. משהו מתוק. מנחם.
אותו ערב, נקבעה לי פגישה עם אישה. ואני הייתי נחוש בדעתי לא לבלות עוד לילה לבד. בזכות ההקפדה שלי להוסיף את הסממנים הרגשיים, תמיד, היה לי סיכוי טוב. הנשים היו בדיוק כמונו, אבל התרשמו בתמימות מכל גילוי של אנושיות, גם אם היה מסומן.
נפגשנו בבית עיתונים, רוב האנשים באו לשם לבד, יושבים להם וקוראים, אבל היה שם גם מקום מבודד יותר, שנועד לפגישות רומנטיות. נוף חביב נפרש מולנו, אורות הבתים ופנסי רחובות, מכוניות חולפות, ואני הנחתי ידי על כף ידה והבאתי אותה ליד ליבי.
הלב שלך, הולם, אמרה בחיוך. לחצת קצת יותר מדי חזק על מקדם הדופק?
את שתי ידיי הנפתי באוויר כאומר – בלי עזרה מבחוץ. ברור שהחוט הדקיק היה מחובר לכף רגלי, עובר חומק דרך המכנס והחגורה והחולצה עד לצוואר מתחת לעניבה, אבל היא התרשמה.
הו, אמרה. לא חשבתי שיש עוד אנשים כאלה. כמוך. לא חשבתי שיש עדיין דברים כאלה בעולם.
לחייה האדימו כשנשקתי לידה. לא עלה בדעתי שהיא מתוחכמת כמוני. כשקמנו, הרגשתי את הלב שלה פועם מהר מהר וחזק, לצד ליבי שלי. אני מרמה, והיא?
האקט היה יותר מסובך. הייתי צריך להגניב את ידי לאגן הזיעה פעמים רבות, הייתי צריך להתפשט בלי שתבחין בחוט המחובר לכף רגלי. אבל איכשהו, הצלחתי להשתחרר מהכבלים ולהעלים עדויות, ובסופו של דבר, קצב הלב נשמר לזמן מה, הזיעה הייתה כמעט אמיתית לאורך גבי העטוף ברגליה, והיה לי חם באמת.
היא עצמה לא נראתה כאילו היא נעזרת במשהו בכלל, והתחלתי לחשוש שהיא מהאותנטיות, אבל פחדתי לשאול.
כשהתגלגלתי ממנה, נח על גבי לצידה, העבירה יד עדינה על מצחי, טובלת ברטיבות חמימה ההולכת ומתקררת. הפרזת קצת בזה, לחשה בחיוך. האגן כמעט ריק.
הגנבתי אליה מבט, לראות אם היא פגועה. לא ייתכן שהיא עד כדי כך תמימה שזה הפתיע אותה.
זה בסדר, לחשה, אבל מה יהיה כשתתעורר מהסיוט? לא נשאר כאן כמעט כלום.
אם לא הייתי בטוח שאין כזה סיכוי, הייתי יכול להישבע שהלב שלי החסיר פעימה מעצמו.
המערה הייתה צרה וחשוכה הפעם, כמו אגן צר של אישה, כמו תעלה. רטיבות הייתה בכל והטיפות טיפטפו בקצב של פעמונים. רכנתי ונישקתי את הקירות הלחים, והרגשתי שהם מחזירים לי אהבה.
התעוררתי מנשיקתה. עיניה היו שחורות לגמרי באור העמום של הלילה, והיא לחשה כלפי מילים.
מה? שאלתי, מנומנם.
שאלתי אם אתה מתגעגע, חזרה בקול שקט.
אני לא זוכר כלום. אני אף פעם לא הרגשתי באמת. אמרתי לה בכנות, מתעורר, לאט, ונבהל.
הכנות שלי התעוררה לפני.
היא ליטפה אותי שוב וקמה ללכת.
האם אראה אותך שוב? שאלתי, לוכד את ידה לנשיקה אחרונה.
היא חייכה בנדיבות, לחייה מאדימות כאילו זה הדבר הפשוט בעולם.
אני אחזור בערב. הבטיחה. והלכה.
תחזור בערב. ליבי פעם במעין קפיצות לא מוסברות, כשרשמתי את החלום ביומני, דילוגים של ילד. הבטן שלי רחשה והוצפתי צמרמורות מוזרות מדי כמה דקות. קמתי והתיישבתי לאכול, אבל התוספים היו מרים בפי, וכשצבטתי מתוך הרגל את עורי לזריקה, הרגשתי פחד חדש. לא הייתי מסוגל.
ומעבר לזה. הייתי רעב. למשהו מתוק.
בעבודה, מצאתי את עצמי בוהה בחלון, צופה אל הנוף שעיטר את פגישתנו הראשונה, והפרודוקטיביות המפורסמת שלי התגלגלה בחיוך חולמני וחסר ערך מעשי.
נקראתי לחדרו של מנהל הקומה כעבור שעתיים של בהייה וחלומות, וקירקורי בטן תמוהים.
היי בנאדם, מה קורה? דיבר אלי כמו חבר. אתה מתנהג מוזר. אכלת היום?
האמת שלא, הודיתי. הוא פתח את מגירת שולחנו ושלף תוספים ומזרק.
הינה, קח, אמר. אני תמיד שומר לי אקסטרא למיקרים כאלה.
מה קרה ששכחת לאכול? שאל בעוד אני מנסה לשכנע את עצמי לבלוע את אחד הכדורים.
אני לא יודע בוס. איכשהו הגעתי לפה בלי לעבור במטבח.
בסופו של דבר בלעתי אחד מהם, וכשהתקשיתי בהזרקה, התנדב הבוס לעזור לי והשלים את הארוחה עבורי.
קדימה, אמר לי. אני צריך את הדו''ח ל לנדסמן עד סוף היום.
לפני הדלת עצרתי. בוס, שאלתי.
הוא הרים עיניו אלי.
אם אני הייתי רוצה משהו אה…מתוק, איפה אני משיג דבר כזה?
משהו מתוק? כמו מה? עוגה?
כן, למשל. עוגה.
שנינו ידענו מה זו עוגה משירי ילדים. אבל לא הבוס שלי ולא אני ידענו איך זה נראה, ואיך משיגים כזה דבר.
למה אתה שואל?
חלמתי חלום מוזר אתמול בלילה, שיקרתי, והייתה בו עוגה.
אה, חלומות. זה כמו העולם של פעם, לפעמים, נכון? אני חלמתי פעם שאני רוכה על סוס פראי, על חוף נקי שנמשך עד האופק. למחרת הייתי חייב להסתכל במילון, לברר מה זה חוף, מה זה אופק, מה זה סוס, זה עשה לי כאב ראש. הודה.
אני הסתכלתי במילון, אבל זה לא עזר לי, אמרתי לו. אני חושב שאני צריך יותר ממילים ותמונות, הפעם.
אתה צריך לשאול את האותנטיות, אם אתה באמת חייב לברר, קשה למצוא אותן, אבל רק הן יודעות את הדברים האלה, אמר. אם אתה שואל אותי, עדיף לך לרדת מהעניין. זה לא בריא, החיפוש אחרי הדברים האלה. הצורה שבה אנחנו חיים היום, היא העדיפה, תאמין לי. אמר. ואם האותנטיות ינסו לשכנע אותך אחרת, אל תאמין להן, זרק לי בדרכי החוצה. הן יעשו הכל בשביל ילד, אתה יודע.
הודיתי לו וחזרתי לעבוד על הדו''ח של לנדסמן, ובליבי התרגשות מוזרה.
עברו שבועיים והיא לא חזרה. אני נרגש כנערה בת עשרה, עונה בלב הולם לכל צילצול טלפון. האם היא הייתה אותנטית? אני לא יכול לדעת. אין להן סימנים מיוחדים, זה יתרונן על פני פושעים אחרים.
בלילות בדרך כלל אני חולם על שוקולד חלב, אבל אתמול חלמתי על ילד קטן בן דמותי. צוחק באור השמש, מצביע על משהו רחוק, ומדבר בקול מתוק. התעוררתי שטוף דמעות, שטוף זיעה אמיתית, נרגש.
אני לא יודע אם היא הייתה אותנטית, אבל ברור לי שאני הפכתי להיות.
|
|
|
|
|
מזיקי עלמא (חדש)
Pseudonym יום שישי, 27/02/2004, שעה 16:29
פניה של האם עטו הבעה מוזרה. ''בעוד חודש אתה מגיע לגיל המכריע,'' אמרה ועיניה כבויות. ''עכשיו הזמן לגלות לך את הסוד הנורא שאתה למעשה נוטל בו חלק.''
שמשון ישב בלי ניע, בחדרון האפלולי שבקומת-הגג. מדפים רעועים הכילו ספרים ושכבות אבק אפרפר, מצחין. אור חיוור הסתנן פנימה דרך חלון צר ומשופע הקבוע בתִקרה. כאן, בחדרון הזה, אביו נהרג בדרך מסתורית שאיש לא השכיל להבין, ובכך פתח את הטרגדיה המתמשכת של המשפחה. וכאן, לחדרון הזה, הם עולים כדי לדון בדברים שאסור לאיש לדעת.
''שאלת את עצמך שאלה זו, ולא היה לך עם מי לחלוק אותה. ניסית לשאול אותי,'' אמרה. ''ודחיתי אותך.''
הוא הֵפר את שתיקתו, וקולו רעד, ''למה הם מתו בגיל צעיר?''
האם הביטה בו והנהנה לאִטה. כיסוי הראש שלה שמוט ומסתיר את מרבית מצחה, שהיה חרוש קמטים עמוקים, כמו שאר פניה הצמוקות. ''ולא סתם בגיל צעיר. אתה בוודאי יודע, הם נפטרו כולם בגיל עשרים ויום אחד בדיוק. שישה מאחיך,'' היא זקרה אצבעות כמושות. ''אהרון, אשר, ישראל-פנחס, יהושע, אלכסנדר ומתתיהו.'' עצמה עיניים ותמונותיהם חלפו במוחה.
שמשון ישב בדממה, לא מפריע לאמו כשהיא מהרהרת. הוא רק הסתכל בה, חושב, מה רב הסבל שיכול ליפול בחלקו של אדם אחד. האב מת, ומאז מדי שנה מת אח נוסף. משפחתה הולכת ומתה לה בין האצבעות. איך היא מצליחה לשאת עוד במשא, להמשיך לטפל, לעודד.
''אתה עתיד לעזוב אותנו בעוד שלושים ואחת יום.'' היא הזדקפה על הכיסא, אך גבה השברירי התקמר בשנית. ''אין טעם לברוח, למרות שמהרגע שהבנת מה הולך סביבך, בוודאי חשבת כי גם זמנך יגיע, אך מצד שני דחית את המחשבה. לי זה לא יקרה, אמרת.''
''כן.'' שמשון, בחור גבוה ובריא. פניו גדולות ובעלות קווים חלקים, כמו פנים של ילד. עיניו כהות ומפוחדות, אולי בשל המכאוב המתמשך המכביד עליו. כעת נותר בפה פעור ובפנים מכווצות. ''מה?''
והאם הוסיפה להנהן. ''אנחנו כל-כך קטנים, אין לנו אפשרות להתמודד, זה פשוט גדול מדי. אתה מבין, לכן הבאתי אותך לכאן, לעליית-הגג. אני רק יכולה לומר כי זה הזמן להתכונן, לעשות תשובה על חטאים, לסלק חובות, ולסגור עניינים.'' היא השתתקה, מלטפת ביד גרומה את קצה השולחן החבוט, עליו פנכות מתכת וכלים דמויי צינורות. ''אני יודעת, זה נשמע רע, באמת כואב.''
שמשון דיבר לאט, כחולה על ערש דווי. ''את יודעת למה?''
''לא. אבל זה קשור לאביך. הוא נפטר, או נהרג, ומאז מדי שנה אחד מכם הולך. מי שנשאר הוא אחיך הקטן ממך בשנה, ואחות הקטנה משניכם, וגם אם היא לא תמות בגיל עשרים ויום אחד, היא הרי בת, היא לא תמשיך את שם המשפחה. וכך נכרת זרעו של אביך, לנצח.''
שמשון קם והתקרב בשפיפה אל אמו, הוא חיבק אותה בתנועות קטנות והסתכל בשמים, שנראו מוכתמים דרך הזגוגית המלוכלכת. לא מוסיף מִלה, נדחק, פונה אל הדלת ויורד במדרגות העץ הרופפות, חריקות מלוות אותו, כמו משתתפות בתוגתו.
שבוע שלם הסתובב תלוש מהמציאות כחולה ירח. לא מדבר, בקושי אוכל, לא דואג להופעתו החיצונית ואף לא פוקד את ספסלי הישיבה. בלילות מרטיב את הכר בדמעות, יפחותיו ממלאות את הקיטון המוזנח שלו. בימים היה מתהלך ברחובות בכתפיים שמוטות וכולו דיכאון.
מסביב, נראה לו הכל קטן ומנוכר. אנשים טרודים וממורמרים, עובדים יגֵעים המנאצים את הממשלה, ועקרות בית עם כיב פֶּפְּטי ומחסור בסידן. כולם ממהרים, לאן? מדוע? והוא, מה נותר לו להספיק בימים הספורים שנותרו?
שמשון פקד את בית-העלמין כמעט מדי יום. שם היה שוהה משך שעות בקברות אביו ואֶחיו. ''נראה שאני עתיד בקרוב להצטרף,'' אמר. ''אני בוכה, אתם אולי מחייכים, זה קשה.''
באחד הלילות אף ניסה לשכב בתוך גומחה של קבר ריק. הרוח הצוננת והפחד גרמו לו עור ברווזי. אך הנורא מכל היה השקט. הוא הסיק לראשונה כי 'דומייה של בית-קברות' הוא לא רק ניב ציורי.
שמשון גם שהה שעות בבית-הכנסת הסמוך לבית-העלמין, אומר תהילים ותפילות אחרות של תשובה. בסתר לִבו קיווה שיצליח לחמוק מציפורני הגורל ולהיוותר בחיים. מי יודע?
באחד הערבים, גוהר על ספרו ומקנח את דמעותיו, שמע מישהו מאחור, ''נראה כאילו אתה מתכונן, הא?''
שמשון הסתובב. בית-הכנסת ריק, אדם כהה עור יושב סמוך לפתח, מקל שחור שעוּן אל הקיר לצִדו. שמשון ראה את העיוור בימים האחרונים, מתמקם תמיד ליד הכניסה, לא מדבר ונעזר במקל כדי למצוא את דרכו. ''מה? לא הבנתי?'' אמר שמשון.
''אני חושב שדווקא כן הבנת. אתה מתכונן לרגע שלך, זה מה שאמרתי.'' עיני העיוור תקועות בנקודה סתמית ברקע, אדומות, עכורות ולא ממוקדות.
''מה? אתה יודע?'' שמשון סגר את ספרו ונעמד.
''אתה, עומד למות בזמן הקרוב.'' העיוור גישש אחר המקל. ''אני לא יודע למה, אבל יש לי תחושה שאתה מודע לכך. ולכן כל התפילות האלה.''
''מניין לך?''
''אני רואה, בני, אני רואה.''
שמשון התקדם, לִבו מפרפר. ''מה אתה רואה? אדוני, אתה עיוור.''
''כן, אני עיוור.'' האיש לפת את מקלו בידיו. ''אבל אני רואה את מה שהפיקחים לא. אני רואה את העולם שמעבר לזה שאתה רואה. נערי, אתה יודע שצל הוא משהו רוחני?'' הוא שינה את תנוחתו על ספסל העץ.
''אה, לא...''
''לך, אין צל... תבדוק. בוא, עמוֹד קרוב לדלת.'' הוא נופף בידו השחורה והמחזה לא היה מלבב. ''הנה, אין לך צל. שלושים יום לפני שאדם מת, הצל שלו מת.''
''הא? אצל כל אחד?'' שמשון נחרד, בין הצללים שעל הרצפה והקירות לא זיהה את הצל שלו.
''זה נכון לגבי כל אדם, אבל לא נותנים הזדמנות לבדוק. גם מישהו שמכיר את המפתח הזה, דואגים משמים להשכיח זאת ממנו. איש אינו יודע מתי ימות.''
שמשון התיישב מול העיוור. ''אתה יודע למה אני עומד למות?''
''הו...'' הוא נאנח. ''לא את הסיבה, אך אני יודע מי.''
פיו של שמשון נפתח מאליו, ''מ... מי?''
''אני חושש לומר לך,'' אמר, ומיד שינה את טעמו. ''לא. לא מסוגל להסתיר מאדם שממילא עומד למות. טוב, תקשיב.'' הוא אפף את הרקע בכפותיו. ''הם רוצים להרוג אותך. הם כועסים מאוד, לא יודע למה, אבל הם רוצים להמית אותך, והם יעשו זאת בקרוב.''
''מי? מי זה 'הם'?'' שמשון הסתכל סביב.
''הם, המזיקים, השדים. אני עצמי לא רואה את כולם, יש הרבה מאוד, ואם ניתנה רשות לעין האנושית להבחין - לא היו בני-האדם מסוגלים לחיות.''
''כן, הא?'' שמשון לא מצא תגובה.
''יש יותר שדים מבני-אדם והם עומדים סביבנו כמו תלוליות שסביב התלמים באדמה.'' עיניו המתות בהו באימה נסתרת. ''לשמאלו של כל אדם מתלווים אלף מזיקים ולימינו רבבה מהם.''
''אה... אני לא יודע מה לומר. אתה בטוח?'' שמשון חשב שאין לו מה להפסיד, הוא יכול להאמין בשדים, או לא, הוא ממילא חשוב כמת.
'''ייפול מצִדך אלף ורבבה מימינך - אליך לא ייגש'.'' העיוור ציטט מתהילים. ''שיעור תורה בבית-הכנסת, ואין ממש הרבה אנשים, אבל כולם יושבים דחוקים מאוד. ממה זה נובע? השדים, הם גורמים לדוחק.''
שמשון ניסה להיזכר.
''היד שלך זזה, כמו רפלקס, והיא פוגעת בטעות בקיר או בקצה שולחן. רגליך כושלות ואתה נופל ונחבל, והדרך נקייה וישרה. איך זה קורה? השדים והמזיקים גורמים לבני-אדם דברים שכאלה.''
העיוור ליטף את דשי חלוקו הבלוי. ''יש אנשי עסקים ורבנים שהבגדים שלהם נראים משופשפים, כאילו התחככו במשהו, ובגדיהם בלים מהר. איך זה, והם אינם עוסקים במלאכת כפיים, ואינם הורסים את בגדיהם, אה? השדים.''
שמשון בחן את המעיל שעליו, השפשופים בלטו בשולי הבגד ובאִמרתו. ''אפשר להוכיח?'' אמר, ספק לעצמו ספק לבן-שיחו.
''הו, להוכיח.'' הוויכוח הפנימי כנראה התחולל שוב, לבסוף החליט להיות פתוח. ''קח אפר שחוּק ומנופה יפה, פזר סביב מיטתך ולך לישון. בבוקר, תראה מה שתראה.''
שמשון השיג אפר, טחן וניפה, ומילא שקיק אבקה אפרפרה. הוא פיזר בחשאי סביב מיטתו, ענן לבן התפשט בחדר ולא היה כל ריח. הוא נשכב, מסתכל סביב כציפור מפוחדת, לבסוף נרדם, מבלי לחוש בכך, המתח והתשישות הנפשית תורמים את שלהם.
בבוקר עמד נדהם, טביעות רגליים זעירות מסומנות בָּאֵפר הרך. טביעות משולשות כשל רגלי תרנגולים. הוא רץ מיד אל רב הקהילה הזקן.
''חשבתי שתבוא,'' אמר הרב בקול צרוד ולחייו שקועות. ''אַחֶיך באו, גם אביך. עכשיו אתה. הנה תשאל, ואני אאלץ לאכזב. לא תהיה מסוגל לשמוע.''
''ספר לי, אנא, אני עומד למות ממילא, לפחות לדעת מדוע. מה הטעם להסתיר מידע מאדם מת.'' הוא בכה וסיפר על העיוור שרואה שדים ושהוא כבר יודע כמעט הכל.
''אביך עשה את שלא ייעשה,'' פתח הרב. ''ממלכת השדים הקסימה אותו, או שרצה להשמיד בהם, לא הוברר לי העניין דיו. אביך הכין משקפת לראיית שדים, הנוסחה מצויה בתלמוד ובקבלה. לוקחים שִליה של חתולה שחורה ובכורה, אשר גם אמה שחורה ובכורה, שורפים באש, שוחקים את האפר ושמים מעט בעיניים. שנים ארוכות עבד אביך קשה עד שהצליח לממש את המתכון.
''למרבה הצער, הלהיטות סִנוורה אותו והוא לא נקט אמצעי זהירות חיוניים, כמו למשל לאטום את כל האפר בצינור ברזל פקוק וחתום משני הצדדים. מהר מאוד השיגו אותו השדים וגנבו ממנו את האפר, ונשבעו לנקום בו על מעשיו הפולשניים.''
הרב הישיש הציע דרך לתיקון המעוות. הם התפללו, שחטו תרנגולת ועז ושרפו אותם. שמשון התפלש בְּאֵפר הקורבנות ובכה, ולבסוף מת בייסורים.
אחיו של שמשון, האח האחרון, כבר לא נפטר בגיל עשרים ויום אחד. הוא נותר. הקים משפחה, והמשיך את זרעו של אביו.
והאח ידע כי הוא חב את חייו לאחיו, ואת בנו הבכור קרא על-שמו.
שמשון.
|
|
|
|
|
מותו של מלך הקוסמים (חדש)
קרח תשע יום שישי, 27/02/2004, שעה 22:36
הוקוס פוקוס ידע שהעניבה עושה את הקוסם, או כך לפחות זה היה לפני חמש מאות שנים בתקופתו של אברה קדברה – שהוא כידוע המלך הקודם.
אברה קדברה מת, ועכשיו הוקוס פוקוס הוא מלך הקוסמים, אבל התואר עד לרגע זה ממש לא קסם לו כבר שנים.
מה שהיה מיוחד באותו הרגע הממשי הזה הוא שהוקוס פוקוס זומן שוב להופעה בארץ זרה, והוא לא היה בטוח שכולם שם זכרו את המונרכיה כפי שהיא נכון לעכשיו.
הוקוס פוקוס התלבט אם לארוז עניבה, רק כדי להזכיר לכולם שהוא מלך הקוסמים, והוא הרהר בעניין עמוקות תוך שהוא מעביר בין אצבעות ידו הגמישות מטה קסמים. אולי אפילו פה הם שכחו אותי, חשב המלך לעצמו, אני הוא מלך הקוסמים – זהו פרט שצריך להיות ידוע לכל.
הוקוס פוקוס זרק לתוך מזוודת יד חומה שהתפקעה את עניבתו, וסגר אותה כאשר הוא מפעיל עליה את מלוא לחץ ישבנו. בכל זאת, המשיך המלך לחשוב לעצמו, אני צריך את העניין לבדוק לפני שאמשיך למופע הקוסמים שבלאס וגאס, בארמון הכחול.
וכך, כאשר הוא ישוב על מזוודתו, הניף הוקוס פוקוס את המטה שבידו וסלסל אותו באוויר בתנועות קצובות.
''זה מדהים!'' אמר איש אחד שטייל עם אשתו בגני יהושע. ''זהו ללא ספק קסם של מלך הקוסמים.''
''גם לדעתי,'' אמרה אשתו והניחה את ראשה על כתפו, ''האירובטיקה של מעוף הדרקונים הסגולים ומחול הכוכבים המשתקף במי הירקון השחורים ללא ספק נושאים את חתימתו האיכותית בעלת האפיונים המדויקים שרק אחד בקליבר של הוקוס פוקוס יכול להפיק.''
מרוצה מעצמו לקח הוקוס פוקוס את מזוודתו בידו והלך ברגל לנמל התעופה בן גוריון. הוא ארז אותה לבד, ולא נתנו לו להעביר שום דבר לאף אחד, והוא כבר נמצא על הבמה הראשית של קזינו הארמון הכחול, ושם כולם ממש מעריצים אותו.
''תעצור את הזמן!'' צעק לו אחד מהקהל.
''תהפוך אותי מקרפדה לנסיכה.'' קרקרה קרפדה מהיציע המרוחק.
''שיוריד לחם מהשמים מעל ראשי הרעבים!''
''שיציף את אטלנטיס בחזרה מהקרקעית!''
''שיפסיק את הכאב!''
''שיאיר עיני עיוורים!''
''שיתמודד מולי בדו קרב של קוסמים!''
את המשפט האחרון אמר איש קטן שזינק על הבמה, והוקוס פוקוס את ידו לחץ.
''אעשה את הכל, ואף יותר'', אמר הוקוס פוקוס וחייך, ''אבל קודם כל יש פה דו קרב ליישב.'' הוקוס פוקוס השתחווה עמוקות ופנה אל האיש הקטן שכבר הספיק לגדול בחצי מטר לפחות. ''מה שמך אם כן אישי היקר, והאם תקבל את קהל זה כשופט ואת הבמה הזאת כזירה?''
''שמי הוא דויד קופר-שדה, ואת תנאיך אקבל.'' השיב האיש בקול רועם.
הוקוס פוקוס שב וחייך, ומכיסו הוציא מטה קסמים. ''התחל אם כן בקסם ואני אענה בקסם משלי – והקהל כבר יחליט מי הוא הראוי לתואר מלך הקוסמים.''
דויד קופר-שדה הוציא פרחים משרוולו ושפן ממגבעתו – והקהל נדהם וסגד לגאוניותו.
הוקוס פוקוס המופתע הגיב מיד ביצירת גרם שמים נוסף אשר האיר בחשכה לכל מי שרק חפץ. אך הקהל, כולו אחוז דיבוק ומהופנט, הריע באקסטזה כאשר דויד קופר-שדה השחיל שתי טבעות סגורות אחת מבעד לשנייה.
הוקוס פוקוס לא עמד לוותר בקלות ופער בור באמצע הבמה ממנו יצאו שדים מרקדים רכובים על חדי קרן במופע ראווה. אבל את הקהל כל זה לא עניין מאחר ודויד קופר-שדה קסם לו קשר בחבל אותו התיר בנשיפה – וזה כבר הטריף את הקהל מעבר לכל מה שהוא ידע.
הוקוס פוקוס המטיר אש מהשמים שהייתה קרה ומענגת, וכאשר נגעה האש בקרקע הצמיחה זו כרובים אשר מבין עליהם יצאו ועופפו מלאכים שפרטו על נבל ושרו מזמורים. אבל מול הוקוס פוקוס ניצב ללא ניע דויד קופר-שדה, אוחז בידו חפיסת קלפים כמניפה, מבקש מהוקוס פוקוס תוך כדי קריצה: ''בחר קלף, כל קלף...''
הקהל נשבה בקסמו של המלך החדש והשתחווה אפיים ארצה תוך הכרת תודה.
המלך הישן, הלא הוא הוקוס פוקוס, ברח בבושה לחדרו שבמלון ארמון הזהב אשר נמצא על פסגת הר זכוכית מעוצב.
''קסם! קסם! קסם! קסם! קסם! קסם! קסם! קסם! קסם!'' זעק הוקוס פוקוס בקול, מקווה שאם יאמר את זה מספיק פעמים הוא יאבד ממשמעותו.
הוקוס פוקוס פתח את מזוודתו ושלף את העניבה.
הוא עלה על כיסא וקשר את קצה העניבה למאוורר התקרה.
הוא יצר לולאה בקצה השני והשחיל דרכה את הצוואר.
הוא עמד כך ימים, ומלמל מילת קסם יחידה.
לבסוף איבדה המילה את משמעותה, ואז הוקוס פוקוס העיף את הכיסא תחת רגליו בבעיטה.
העניבה נקרעה לשתיים מיד, והוקוס פוקוס נפל על הגב כשרגליו מצביעות אל על. הוא קם ברעד ועלה שוב על הכיסא כדי להוריד את החלק השני של העניבה, ולאחר שהצליח היו שני החלקים בידיו. הוא קיפל אותם בדוחק לתוך אגרופו ונפנף מספר פעמים ביד הסגורה, וכאשר זו נפתחה הופיעה מבין האצבעות הגמישות עניבה שלמה.
''וואו!'' נשמעה הקריאה בכל רחבי תבל, ומאות אלפים טיפסו על הר הזכוכית כדי לחזות בקסם שקסם הקוסם - הוקוס פוקוס - הלא הוא מלך הקוסמים הקודם.
''זה נפלא!''
''זה מדהים!''
''זה קסום ומקוסם!''
והוקוס פוקוס חזר לבמה – שם קיבל מחדש את התואר הישן.
אני מקווה ששמת לב, קורא רגיש, שבסיפור הזה יש ארבעים וחמישה אלמנטים פנטסטיים אשר שלושים מהם אמורים להיות מאוד ברורים. אבל מעל הכל זה סיפור עם תובנה, ומקצב, וחריזה, ובסופו של דבר יש להתייחס אליו כאל ערך נשגב.
ובאשר אליך, הקורא הלא רגיש, יכול להיות שרק אתה את הסיפור הזה תבין.
|
|
|
|
|
מותק (חדש)
חתול שחור שבת, 28/02/2004, שעה 15:22
אני אוהבת את העבודה שלי. במיוחד, כאשר עמיתיי מביאים את ילדיהם הקטנים לביקור בחברה. בדרך כלל שקט אצלנו, כיאה למפעל רציני לפיתוח שבבים. כל אחד מתחפר בתאון שלו, מתקתק במקלדת ובוהה במסך. לבסוף יוצא עוד שבב לטלפונים, החברה צומחת, המניה עולה ומקבלים בונוס. לפעמים צץ איזה ריב משעמם - מסוג הריבים החביב כל כך על אנשים מבוגרים. הדממה מופרת לכמה רגעים וכל צד מנסה להראות כמה הוא צודק ומקצועי ויריבו סתם פוץ חסר מעוף והבנה. לעתים קרובות אני זו, שסביבה מתנהלת המריבה התורנית. ולא, אני בכלל לא טיפוס לוחמני. פשוט השקט התמידי מפריע לי להתרכז.
כעת נחזור לעניין הילדים. כמה נחמד להקשיב לקולותיהם הצלולים פורצים אל המסדרונות האפרוריים של החברה, לזהות את טפוף רגליהם הקטנות על שטיחים מקיר לקיר ספוגי אבק ומכוסים כתמי קפה דהויים. לומר את האמת, אני מתלהבת בעיקר מבנות. עם בנים קטנים אני לא מסתדרת מי יודע מה. הם מתרוצצים כמו טילים הרסניים, בועטים ללא הכרה בכל עצם חי או דומם, אשר נקרה בדרכם ונהנים עד מאוד לדפוק על מקלדתי, עד שהמחשב מתחיל להשמיע צליל מתחנן של אתחול מחדש.
עם בנות זה אחרת. הכי טוב הולך לי עם בנות שכבר יודעות לדבר. אותן אפשר בקלות לפתות לבקר בתאון שלי, בו אני מחזיקה המון בובות קטנות של פיות ומכשפות. הילדות אוהבות בובות, ועוד כאלה שאין לאף אחת אחרת. את שלי אני מכינה בעצמי מחמר וגבס, והן ייחודיות בהחלט. הבנות מתיישבות על ברכיי, משחקות בפיות ומכשפות ומרשות לי לקלוע את שערן הרך לצמות. הן אוהבות לשאול שאלות, רכלניות מלידה. הן מבררות בת כמה אני, איך קוראים לי, האם אני נשואה ויש לי ילדים. אני מספרת בגילוי לב, כי טרם התחתנתי. הן מרגיעות אותי ומציינות כי אני יפה מאוד, אז לבטח אין לי מה לדאוג.
הידעתם, כי גם ילדות קטנות מעדיפות נשים נאות עם שיער בהיר, בעיקר כאלה שנותנות להן מתנות מיוחדות. כל פעם שמבקרת אצלי ילדה, אני נפרדת מאחד הפסלים הקטנים שלי. פעם פיה ופעם מכשפה. הן נפעמות כל כך מרוחב לבי ובאות להודות לי שוב ושוב. גם האמהות שלהן באות להגיד תודה ולבדוק, האם המתנה הלא צפויה אכן ניתנה מרצוני הטוב ולא עקב נדנוד של צאצא חמדני . ילדות קטנות תמימות כל כך, אך האמהות חשות שדבר מה אינו כשורה.
הן בוודאי יתפלאו לדעת כי פעם גרתי בבית מיוחד. הוא לא היה מצופה שוקולד וחלונותיו לא היו עשויים סוכריות, אך היו בו דברים טובים לרוב. ילדות קטנות אוהבות דברים טובים, ומה טוב אם אלו עבודות יד וגברת יפת תואר וזהובת שיער מעניקה אותם כיד המלך.
העולם השתנה מאז, במעטי מעט. גם היום אני גרה בבית קטן ומבודד, באחד המושבים בשרון. אך ילדות קטנות לא השתנו כלל. הן ממשיכות להגיע לביתי בלילות. בובות קטנות של פיות ומכשפות מובילות אלי את נשמתן השקועה בשינה עמוקה. אני לא עושה להן שום דבר רע, ובהחלט לא שורפת אף אחד בתנור. אני רק יונקת מהן מעט רוח נעורים ומשלחת את הנשמות הקטנות בחזרה לביתן עם עלות השחר. מתיקותן הילדותית, אשר מדיפה נינוחות של שוקולד ופריחה אביבית, מסירה את נזקי הזמן מעל נפשי וגופי עתיקי היומין ונוסכת בי רוך ורוגע. למחרת בבוקר הילדה מתעוררת עם מעט חום וכאב גרון. זו ממש שפעת, קובעים האם ורופא המשפחה קול אחד. הילדה נשארת בבית ליום יומיים, ואני חוזרת לעבודה.
אני נחשבת למהנדסת טובה, אך די חסרת סבלנות. אמנם באותו יום של השפעת הפתאומית, אני שמחה וזוהרת וחביבה לכולם, אפילו למנהל המיותר שלי. את נראית נהדר היום, מחמיא השכן מהתאון ממול. מה עוד תבקש מכשפה יהודיה צנועה, אשר שרדה את המאה העשרים והצליחה להשתלב במאה העשרים ואחת. אולי בקשה אחת: אחרי שהמניה תעלה, אוכל לבנות סוף סוף בית משוקולד.
|
|
|
|
|
תאר לעצמך (חדש)
טים ברטון שבת, 28/02/2004, שעה 23:27
תאר לעצמך שיצור קטן וירקרק היה נעמד מול פרצופך ולא זז, ולאן שלא תסיט את מבטך הוא תמיד שם מולך, מחייך בשביעות רצון חיוך קטן.
באיטיות שאינה מאפיינת אותך בדרך-כלל אתה מבין שאם לא תעשה משהו בנידון רוב הסיכויים שהוא ישאר תקוע לך מול הפרצוף לנצח, ומה שלא תעשה ועם מי שלא תהיה, הוא תמיד יהיה שם מולך ויפריע.
תאר לעצמך שממש במקרה, באותו הערב קבעת דייט לוהט עם הבחורה היפה ביותר שראית אי פעם. אתה מתחיל להבין שבמקום את פניה היפות, רוב הערב תראה את פניו של יצור מכוער שאיננו מוכן לסגת.
אתה מנסה לדבר אל ליבו של היצור (אם יש בכלל לב ליצור בעל שש עיניים, ''שנורקלים'' מוזרים על הראש וחיוך עגלגל) ולהסביר לו שיש לך חיים, ואפילו פגשת בחורה. אבל הוא לא מקשיב, אלא מהרהר לעצמו (בקול רם) כמה מצחיק זה יהיה אילו הוא יוסיף יד נוספת, שלישית, במרכז הבטן שלך. ולא משנה כמה שאתה מנסה להסביר לו שזה לא אפקטיבי, אסתטי או אנושי, הוא בוחר לעשות זאת בכל מקרה ובראותו את המוגמר הוא גם מדביק לך נשיקה מצחינה על המצח כדי להראות עד כמה הוא מרוצה ממלאכתו זו ומאושר. ואז הוא קורא לכל חבריו, שגם הם יהנו מהדבר.
תאר לעצמך שהיית מוקף בחמישה יצורים עם 6 עניים לכל אחד שמביטות בך במבט חודר, וספק אם מישהו מהם מרחם עליך. ואז, פתאום, אחד מהם טוען בפני כולם שהאף שלך בולט מדי ומציע לוותר עליו. אתה מנסה להסביר להם שכבר יש מייקל ג'קסון אחד ושאולי ילכו להציק לו קצת כי אתה כבר עייף, אבל הם כבר החליטו ולך אין יותר מדי מה להוסיף בעניין. אתה בורג שולי בכל המערכת הנוגעת לגורלך. אבל בתור אחד ששרת שלוש שנים בצבא, אתה כבר רגיל למצבים שכאלה, ויודע שבחיים צריך להתפשר. אז נכון, יש לך 3 ידיים וחסר לך אף אחד, אבל עדיין, למרות הכל, יש לך דייט לוהט הערב, והיא אמרה לך במפורש שהאופי חשוב לה יותר.
''יופי חבר'ה, הא הא, מצחיק נורא'' אתה קורא בעצבנות לעברם, אבל אף אחד לא מקשיב.
עכשיו הם עסוקים בדיונים לגבי הצוואר והסנטר. ובאמת, תמיד חשבת שהצוואר שלך קצת קצר מדי והסנטר בולט. אבל גם כשהם כבר רוצים לעשות משהו טוב, הכל מתפקשש, והם עושים לך (להוד ולהדר) צוואר ארוך וסנטר ישר. ואפשר להבין, בהחלט אפשר. רק לפני כמה שעות הם ראו בפעם הראשונה בחייהם ג'ירף, ועכשיו הם מניחים שיצור עם צוואר באורך 40 סנטימטר, חסר סנטר, הוא דבר טבעי ויפה.
עכשיו היצורים כבר מתחילים להתלהב, הם מדברים על כך שהם יקחו אותך לכוכב שלהם ויהפכו אותך לאטרקציה בסדר גודל של... רגע אחד... הם רוצים לקחת אותי... איתם ?!... לכוכב שלהם ?!?!
עכשיו אני מתחיל להתעצבן. מילא לחיות בלי אף, סנטר, עם שלוש ידיים וצוואר באורך 40 סנטימטר, אבל לגור בכוכב אחר... עד כאן !
אני תופס בידי שלושה יצורים ומפליא את אגרופי בהם. סביב היצור הרביעי אני כורך את צווארי ומועך אותו לגמרי (בלפיתת נחש) ואת החמישי אני מנגח עם פני נטולות האף.
זה לא יאומן, אבל כולם מתים מאוד מהר.
עכשיו, לאחר שסיימתי לחסל את כולם, אני מחליט לגשת אל החללית שלהם. להפתעתי הרבה אני מגלה כי היא גדולה יחסית לגודל היצורים שיצאו מתוכה. אני נכנס פנימה ותוך דקות לומד איך הכל בה עובד. אני לוחץ על כפתור מסוים, מושך ידית והחללית מתחילה להתרומם. אני מתחיל לרחף מעל העיר לכיוון הבית של דינה. הבטחתי שאגיע אליה בסביבות השעה עשר, ועכשיו אני מפחד שאאחר.
החללית נעה במהירות, ואני מספיק להגיע בזמן.
לדינה לוקח כמה דקות להתארגן. היא יורדת למטה אחרי כמה זמן ומתקשה לזהות אותי, אך ברגע שהיא קולטת עם איזה רכב באתי... אני מאבד את הזכות הלגיטימית להיות האטרקציה של הערב, ודינה מתחילה להתלהב מהחללית הגדולה (אין מה לעשות, רכב גדול תמיד עושה את זה לבחורות, ומפצה על הרבה דברים אצל הגברים).
יצאנו לדרייב-אין להקרנה נוסטלגית של הסרט ''מפגשים מהסוג השלישי''. ניסיתי קצת לשלוח ידיים ודינה התלהבה שאין לי אף וכך קל לה יותר לנשק אותי. חיבקתי אותה עם צווארי והרגשתי איך מפלס ההורמונים בחללית עולה...
תאר לעצמך איך זה כבר בדייט הראשון לעשות את ''זה''...
|
|
|
|
|
דרקונים של קו 4 (חדש)
נושף אש וסולר יום ראשון, 29/02/2004, שעה 18:56
האוטובוס יצא מהתחנה המרכזית ברבע לשמונה. כמו בכל יום.
וכמו בכל יום, היה רק אדם אחד בתחנה. ''בוקר טוב, גברת שמעונוביץ'' אמר הנהג כשהיא עלתה, והחל לנסוע.
''מה קרה, חיים, לא ראינו אותך כל השבוע?'' היא אמרה, יושבת בכסא שמאחוריו.
''מילואים, את יודעת.''
''ואיך היה?''
''סתם בזבוז זמן. הייתי נהג תובלה בצבא, בטח סיפרתי לך. הסעתי מובילי דרקונים במשך ארבעים, חמישים שעות רצוף עם הלחש המתאים. אבל ברגע שהגעתי למילואים- כאילו הכל נשכח. בוקר טוב, דני. הם שמו אותי לשבוע של עזרה לכמה אפסנאים שסידרו מחסן אביזרי קסם. בזבוז של זמן, אני אומר לך.''
תחנה שלישית, והאוטובוס התחיל להתמלא. תלמידים בדרכם לגימנסיה, עקרות בית בדרכן לקניות בשוק, טרול או שניים בדרך לתחנת האיסוף ברידינג (''אני יודע שזה מנוגד לאמונה שלהם'', חיים נהג לומר לגברת שמעונוביץ', ''אבל הם יכולים להתקלח לפחות פעם בשבוע. במיוחד בקיץ. אני נשבע לך, לפעמים הם שוכחים שלא כולם מסביבם תתרנים''), וסתם אנשים שהשתמשו בקו 4 על מנת לנוע ברחבי העיר.
''אתה שומע, הפסדת סיפור די רציני ביום רביעי.''
''יום רביעי? באותו היום מיינתי טבעות הגנה במשך שלוש שעות רצופות. כן, מה קרה?''
''היינו איפשהו באלנבי, כשעלה על האוטובוס מישהו מבטחון תחבורה ציבורית. הוא הסתובב ברחבי האוטובוס, עד שהוא הגיע למישהו שישב קצת מאחורי המפרק, בדיוק מלפני...''
''מלפניך? כבר חמש שנים שאת נוסעת ביחד איתי, ותמיד התיישבת בדיוק מאחורי.''
''תאשים בזה את המחליף שלך. הוא היה פוץ רציני. דיבר כל הזמן על חלליות, על חורי תולעת, על זה שהוא נוסע בזמן מהעתיד שנתקע בעבר וחייב לעבוד בשביל שיוכל לקנות כמה סלילי התרחבותזמן או משהו כזה. הוא שיגע אותי, תוך יומיים עברתי לשבת מאחור. אל תעזוב למילואים עוד פעם.''
''כאילו שיש לי ברירה. הלו, ילד, אל תשען על הדלת, היא עוד תפתח באמצע הנסיעה! נו, גברת שמעונוביץ', דיברת על מישהו מבטחון שעצר מישהו לפניך.''
''כן, כן. הוא עצר ליד הבחור הזה, דווקא מישהו נחמד, דיבר כל הזמן על החברה היפהפייה שלו ואיך הם מתכוונים להתחתן כשהיא תתעורר, הסתכל עליו כמה שניות, ואז מלמל איזה לחש. פתאום הבחור הצעיר התחיל לזהור, ואיזה כדור''
חריקת בלמים. בסוף האוטובוס נפל מישהו שעמד לא יציב על גברת עם סלים. ''מנייאק, הבנזונה חתך אותי! מה הוא חושב, שהכביש שייך לכהן שלו? צריכים לעצור את כולם.''
''איזה כדור של אור כתום נוצר מסביב לבחור. הוא התחיל לקלל, לצעוק, להרביץ לכדור הזה מבפנים, אבל לא שמעתי שום דבר. האיש מביטחון חייך, הוציא מכשיר קשר מהכיס ואמר ''תפסנו עוד אח...'', והבחור הצעיר התפוצץ. פתאום. כל האוטובוס הפך לבן מהבוהק שיצא מהכדור. אבל בשקט.''
''כן, המתאבדים האלו יכולים להיות ממש מטרד. אני רק מקווה שהקוסמים שלהם לא יצליחו לשבור את אמצעי ההגנה של שלנו. תאונות קסמים ודרכים גם ככה גורמות ליותר מדי אבידות בנפש, אנחנו לא צרכים טרור שיוסיף... אוה, לכל הרוחות.''
''מה קרה?''
''המטומטמים בעירייה עדיין לא תיקנו את הרמזור. בן יהודה פקוק מכאן עד לרידינג. ייקח לנו שעה להגיע לשם עכשיו.''
''זה לא הרמזור'', אמר חייל שישב במושב הקדמי, מערסל את רובהו, מחבר ומפרק כלאחר יד את המטה מתושבתו, מאזין לרדיו דרך אוזניות. ''דרקון אדום קטן השתחרר מהמכלאה בכיכר אתרים והתיישב על איזה קיוסק. אף אחד לא יכול להתקרב אליו, לוכדי הדרקונים של הצבא נמצאים במרחק של שעתיים, והתנועה בקושי מצליחה לעבור ליד.''
''גברת שמעונוביץ','' אמר הנהג וירד מהדלת הקדמית, ''את מוכנה להשגיח על האוטובוס?''
''למה, לאיפה אתה הולך?''
''אמרתי לך שהייתי נהג של מוביל דרקונים בצבא. לומדים משהו על שליטה במפלצות האלו כשמסיעים אותן במשך שנתיים. אני הולך לעזור להם.''
''חכה רגע, אני בא איתך,'' אמר החייל, ''אני חייב לראות את זה.''
הנהג והחייל ירדו מהאוטובוס והתחילו לרוץ לכיוון הדרקון, חולפים על פני טור גדול של מכוניות עומדות במקום, מתעלמים מצפירות עצבניות, נזהרים שלא להיתקל באחד מעשרות הרוכלים שניצלו את הפקק למכור מלבי קר ובייגלה חם לנהגים שנתקעו ברחוב. ככל שהתקרבו לקיוסק, גדל זרם האנשים שנעו בכיוון הנגדי, הרחק מהדרקון. חלק רצו בבהלה, חלק הלכו לאיטם, אבל נראה שבאופן בלתי סביר, הפחד התגבר על סקרנות כל הצופים. כשהגיעו לבסוף לטווח עין מהדרקון, יכלו לעבור בחופשיות ברחוב הריק מאנשים, בין מכוניות נטושות. מול ריקנות הרחוב, בלט הדרקון יותר מכרגיל. הוא שכב על הקרקע, ראשו מונח על גג הקיוסק, זנבו האוחז בעץ צפצפה נע באוויר במעגלים קטנים.
''מה אתה אומר? זה ג'-3 או ג'-4?'' שאל החייל.
''ג'-5, למעשה. שתי טונות משקל עצמי, כושר הרמה של עוד חמש מאות, שריון שווה ערך לעשרים סנטימטר פלדה,'' ענה הנהג, ומיד פנה אל החייל ''רגע, מאיפה אתה מכיר דירוגים של דרקונים?''
''חברה שלי לשעבר הייתה כותבת מפרטים לכלי רכב קסומים. למדתי ממנה דבר או שניים. לא שאי פעם ראיתי דרקון, חוץ מבמצעד יום העצמאות. אבל לך יש ניסיון עם החיות האלו, לא?''
''אל תקרא להם חיות. יש להם שכל, יש להם אישיות, יש להם רצונות ושאיפות משלהם. רק בגלל שאפשר לאלף אותם לקבל פקודות לא אומר שהם חיות.''
''זה ששם מתנהג כמו אחת. אמרת שאתה יודע לטפל בו, לא?''
''בהחלט. עכשיו, תפוס מרחק בטחון.''
החייל פנה לאחור ובהיסוס נעמד מאחורי מיני-ואן שחור. הנהג וידא שהחייל בטוח, ופרץ בצעקות וריצה כלפי הדרקון. ''הי, אתה, טירון עלוב ומושתן! תסתכל עלי כשאני מדבר אליך! מי אתה חושב שאתה בדיוק, בורח מהבסיס ומטייל ברחבי תל אביב? אתה יותר גרוע מטירונים. טירונים לפחות עושים מה שאומרים להם. אתה סתם שוכב שם ואוכל פיצוחים מתוך קיוסק! שלא תעז להתקרב אל הקולה, לא תוכל לעוף אחר כך שבוע!''
הדרקון הרים את ראשו בכעס, נחיריו יורקים אש, מבטו נעוץ בנהג. אבל הוא לא זז. הנהג המשיך להתקדם לכיוונו, נועץ מבט בחזרה, פולט שטף קללות עד שניצב חצי מטר מול ראשו של הדרקון. ''...מכוער, קשקש אחרי קשקש, טינופת דוחה שלא הייתי נותן לה אפילו לסלול דרך עפר באמצע בסיס שריון!'' ו-טראח, נתן לדרקון אגרוף בדיוק בין נחיריו, חורך קלות את שיער ידו.
הדרקון עצר שנייה, ואז הניח את ראשו על הקרקע והחל לגרגר.
''אתה יכול לצאת,'' קרא הנהג לחייל.
''מה בדיוק קרה כאן עכשיו?''
''לא כולם יודעים את זה, אבל לדרקונים יש אישיות מאד חברותית. הם מתחברים בקלות, ויעשו הכל בשביל מי שהן מחשיבים כחבר. ובתור היצור האלים ושוחר המלחמה שהוא, אתה תישאר בשקט, אף אחד לא דיבר אליך! דרקונים מחשיבים כחברים רק מי שגורם להם להתעצבן.''
החייל הביט על השעון, ואז קירב את אוזניות הרדיו לאוזניו. ''בחדשות אומרים שיוכלו לבוא לקחת אותו רק בעוד חצי שעה.''
''לא טוב. אני לא יכול להישאר איתו, אני חייב לחזור לאוטובוס. ואף אחד אחר כאן לא יוכל לשלוט עליו.''
''יש לי רעיון.''
גברת שמעונוביץ' ישבה בכסא הנהג, מזיזה פה ושם כפתורים באקראי, כשדעתה הוסחה על ידי מראה מוזר שהופיע בשמשה הקדמית של האוטובוס.
''אמא, תראי, זה דרקון!'' נשמע קולה של ילדה מתוך האוטובוס.
ואכן, זה היה דרקון שריחף לפני האוטובוס, ועל גבו הנהג והחייל שהלכו קודם. הדרקון הוריד אותם בעדינות, ואז ריחף ונשכב על גג האוטובוס. הנהג והחייל עלו על האוטובוס והתיישבו במקומותיהם. הנהג התניע, והחל לנסוע עם התנועה שהשתחררה.
''נו, חיים, אז מה אתה הולך לעשות עכשיו עם דרקון על גג האוטובוס?'' שאלה גברת שמעונוביץ'.
''בתור התחלה, יש לי אוטובוס מלא בנוסעים להוריד, אפילו שנראה לי שכמה איבדו את הסבלנות וירדו כבר. אחרי שכל השאר ירדו בתחנות, אני מתכוון לשבת עם גורונדי...''
''גורונדי זה השם שהדרקון מגיב אליו'' הסביר החייל.
''גורונדי ואני הולכים לשבת בחניון ברידינג ולחכות עד שיבואו לקחת אותו מהצבא.''
''אני אשב אתך קצת,'' הוסיף החייל, ''בכל מקרה כבר הפסדתי את ההסעה שלי בגלל הפקק שהיה. עד שיארגנו לי תחבורה אחרת, תוכל בינתיים להסביר לי קצת יותר על דרקונים. אני חושב לבקש העברה ליחידה שמטפלת בהם.''
''אני מקווה שתצליח,'' אמר הנהג, פותח את הדלת בתחנה הלפני אחרונה ומנופף לשלום לגברת שמעונוביץ', ומסתכל על האוטובוס הריק- ריק מלבד החייל וזנבו של הדרקון שהתדלדל מצדו הימני. ''אני רק מבקש דבר אחד: אם תצליח, תבקש מקצין המילואים ביחידה החדשה שלך שיארגן לי מילואים בתור נהג מוביל דרקונים, בסדר?''
|
|
|
|
|
סוף דרכו של קו 10א' (חדש)
הדג מים המלח יום ראשון, 29/02/2004, שעה 21:57
עברו יומיים מאז הועברתי רשמית לתפקיד אחר, ובכל זאת אני מוזעק שוב לעת ערב לזירת זוועה כמוה ראיתי יותר מדי פעמים. אותו הכאב מאחורי העיניים שב לפעום בקצב המסנוור של הבזקי האמבולנסים.
שלדתו המפויחת והמעוותת של האוטובוס מעידה על פיצוץ בעוצמה חריגה, גדולה בהרבה ממה שהורגלתי אליה בשנים האחרונות. משה מגיח מאי שם ובידו משהו ארגמני לח ומפותל, ספק חתיכת אדם ספק סמרטוט. הוא טוען כי קילף את זה מחזית בניין בקצה הרחוב, מרחק של כחמש מאות מטרים.
אני חומק מתחת לסרט הסימון ומתקרב אל סביבת האוטובוס. הכול שחור ומנותץ: מכוניות, חלונות ראווה, זגוגיות בשלושת הקומות הראשונות של שני בניינים סמוכים. תמרור ה''עצור'' בפינת הרחוב נוטה על צידו, כתמי פיח שחורים קוטעים את אצבעות היד המצוירת.
מדרגות האוטובוס חורקות באופן מחריד בעלותי לראות את לב לבו המדמם של בית המטבחיים הזה.
בן רגע הזוועה תוקפת ללא רחם את חושי. אבל אני כבר מחושל. אני נזכר בהקאה הממושכת של הפעם הראשונה, בבחילה העיקשת של הפעם השנייה וביובש ההוא בגרון שליווה את הפיגוע השלישי שחקרתי. אז עוד הייתי מקנא לפעמים בעיוורים. אולם מהר מאוד התחוור לי, כמו היום, כי החוויה טוטלית ואינה פוסחת על אף לא אחד מחושיך. אם אתה כבר עומד שם, במקום בו אך לפני מחצית השעה החליט איזה מטורף להפוך פיסת מציאות לגיהינום, אזי אין מנוס. הזוועה תחדור לנחיריך, תתחכך באצבעותיך ותשאיר בפיך טעם מוזר שלא יחלוף גם אחרי יומיים.
אני צועד לאט לאט לאורך מה שהיה פעם המעבר בין המושבים ורגליי משמיעות בדריכתן פצפוץ מחליא. נעליי העטופות בניילון דורכות על משטחים מוצקים וגופים רכים לסירוגין. האורגני והסינטטי, האנושי והמתועש נתערבבו באופן הייחודי כל כך לאזורי מלחמה ואסון. בליל של זכוכית, רקמות, מתכת, פלסטיק וגומי. בליל של מוות.
אני מזהה את גבו של אלי שפוף ליד מדרגות הדלת האחורית, בוחן את הרצפה בקפדנות.
''כמה ניצולים מבין הנוסעים?'' אני שואל אותו. הוא פונה אלי, והמבט בעיניו תופס לו בן רגע מקום של כבוד בין זיכרונותיי הטראומטיים ביותר.
''שניים. אחד קשה, השני אנוש. עשרים ושמונה הרוגים מתוך האוטובוס, ועוד שמונה מסביבתו.''
אני מדחיק דחף פתאומי לקחת נשימה עמוקה. עם כל ניסיוני, יש ריחות שקשה להתרגל אליהן.
אני רוכן ובוחן את הרצפה המבצבצת בקושי מבעד למעטה מנצנץ של זכוכיות וברגים מחודדים. משך מספר דקות אנו מבצעים את עבודתנו בדממה. ''ממבט ראשון הייתי אומר שמונים, אולי תשעים קילו חומר נפץ ועוד מטען מכובד של מסמרים'' אני אומר לבסוף.
''כן, זו גם הייתה ההערכה שלי'' הוא משיב. ''הוא סחב לפחות תיק אחד מלא בחומר נפץ וברגים, אין אחרת. ואולי גם חגורת נפץ.''
''הפצוע קשה אמר משהו?''
''לפני שאיבד הכרה רק הספיק לומר לנו שראה את המחבל מתפוצץ במו עיניו. גדי מלווה אותו לבית החולים וינסה לתחקר אותו שוב כשיתעורר.'' הוא רוכן שוב אל המקום בו ראיתיו כשעליתי לאוטובוס ומסמן לי לבוא.
אני מתקרב אליו. הוא מצביע על גיבוב מוזר של בדים קרועים, פיסות מתכת צבועות ורצועות ארוכות של חוטי חשמל המלופפים זה בזה. ''זה נראה כמו שריד של חגורת הנפץ'' הוא אומר.
מקץ דקה הוא נקרא החוצה כדי לקבל דיווח מאנשי זק''א. קם ויורד מהאוטובוס ללא מילה נוספת.
הערב מזדחל לו אט אל תוך הלילה. בחוץ כבר שוטפים את שרידי הדם האחרונים מן המדרכות. איני בטוח כמה זמן בדיוק אני רכון כאן ללא מילה, בוחן את הערימה שהראה לי אלי ליד הדלת האחורית. איני יודע כמה פעמים קמתי ופסעתי הלוך ושוב לאורכו של האוטובוס המפויח ובסביבתו, מלקט ראיה לראיה, מצרף במוחי תמונה ההולכת ומבעיתה עם כל פיסת עדות נוספת.
כשאלי חוזר הוא מוצא אותי באותו מקום. הבעתו המבולבלת רק מגבירה את חששותיי. ''אינני מבין'' הוא אומר, ''דיברתי עם גדי. הפצוע התעורר. הוא טוען שהמחבל היה בחור צעיר לא גבוה במיוחד, לבש מעיל עור שחור קצר...''
אני כבר מנחש את ההמשך.
''ושהוא לא סחב עמו שום תיק או תרמיל.''
קיוויתי שאני טועה. קיוויתי שאיני מפענח נכון את כל הממצאים האלה.
לדאבוני צדקתי.
''איך זה ייתכן?'' הוא תוהה בתמימות, ''חגורת-נפץ של שמונים קילו?''
''אל תקל בהם ראש'' אני ממלמל בתשובה, ''לעולם אין לדעת אילו מזימות זדוניות נרקמות ברגע זה ממש באיזו עליית גג נידחת או במרתפים אפלים...''
''על מה אתה מדבר?''
''הם השתדרגו. הם עלו על הנוסחה האולטימטיבית. בחיי, מעולם לא העליתי על דעתי שיגיעו לרמת תחכום שכזאת. מישהו בטח מכר להם את הידע הזה...''
''איזה תחכום? מה אתה מקשקש? זה ברור שכשאתה מכפיל את כמות חומר הנפץ ועוטף את זה עם כמות ברגים שמספיקה לעשרה מפעלים, אז מניין ההרוגים ירקיע שחקים. מה הביג דיל?''
''עוד לא הבנת למה היו כל כך הרבה חלקי מתכת?'' אני צועק, ''עוד לא הבנת מה כל החוטים המוזרים האלה? זו לא חגורת נפץ, אלי!''
למשך כמה רגעים הוא מביט בי מופתע, ואז ניכר בו המאמץ לענות משהו מתחכם.
אני מקדים אותו, אך איני יכול להסתיר את ההתרגשות בקולי:''זה הוא, אלי. זה הוא! מצאתי חלקים מהאגן ומבית החזה! פשוט לא ייאמן, שיא הטכנולוגיה.''
''מה...?'' ההבעה המטומטמת על פניו כמעט משעשעת. ''רובוט...?'' הוא לוחש.
''רובוט, אנדרואיד, אנדרושהיד, לא יודע איך הם קוראים לזה, אבל זו פאר היצירה הטכנולוגית. הפצצה היקרה ביותר מאז ומעולם. אתה קולט את המשמעות?''
הוא לא עונה. אולי הוא לא קולט מיד. אולי ייקח לו עוד קצת זמן להבין את המהפך התפישתי במוחם של אלה המעדיפים להקריב את המכונה המתוחכמת ביותר עלי אדמות על פני קיפוח חייו של עוד מתבגר. ואולי הוא יפרש זאת כעדות נוספת לשוני המפלצתי שלהם, על מוחם המעוות והפרימיטיבי שאינו רוחש כבוד מינימלי ליצירה ובריאה אנושית ומפוצץ מכונה שעלותה דמיונית רק כדי להרוג עוד כמה יהודים.
ובעודי תוהה ביני לבין עצמי אם יש הבדל בין שני הדברים, מפנה אלי את גבו, מתרחק ועונה:
''משמעות? אתה בוודאי מתכוון לשאלה 'האם האנדרושהיד חולם על בתולות חשמליות'?''
|
|
|
|
|
אורח לרגע (חדש)
ל. שדה יום ראשון, 29/02/2004, שעה 22:58
עץ צמח בגינת ביתנו המשותף. נדמה לי שזה היה אקליפטוס. הוא היה גבוה ורחב. ענפיו תמיד ניסו לפלוש לתוך דירותינו. כן, גם לשלנו השוכנת בקומה הרביעית.
יום אחד זה קרה. שמענו חריקות מוזרות בקיר כאילו עכבר מכרסם שם חתיכות עץ. מכרסם ונח, מכרסם ונח. ולפתע, נשמע קול ריסוק מחדר האוכל. נתרנו ממקומנו ורצנו לשם. המראה הכה אותנו בהלם. הקיר החיצוני נסדק ומתוך הסדק נדחק אל החדר ענף מכוסה עלים. הענף גדל והתעבה במהירות והסדק הלך והתרחב בקול פצפוץ וריסוק. חששנו שתוך מספר שניות יגיע לכסאות וירסק אותם. הענף אכן הגיע לכסא אך במקום לפצפצו התיישב בנימוס על הכסא באורח של אדם מן הישוב , אחז בעלה שמאל במזלג ובעלה ימין בסכין , צילצל בפעמון ושאל בנימוס ''היכן ארוחת הערב שלי?''
|
|
|
|
|
רוברטה (חדש)
סיגריד יום שני, 01/03/2004, שעה 0:46
אני שומע את הקולות שעושה היצור שהיה אני מאחורי דלת הברזל, החוסמת את דירתי. הוא מיילל וציפורני העצם שלו שורטות את דלת הברזל המוצקה, בקול יבבה קבוע, שמשמיע גיר הנשרט על לוח. תחילה חשבתי שאשתגע מהקול הזה, אבל התרגלתי די במהרה.
הקול שיותר קשה לי להתרגל אליו הוא קול המקלע בחוץ, שנשמע מזה יומיים. אני חושב שירו בחייל שאייש אותו, והוא עדיין לוחץ על ההדק באצבעו הנוקשה והמתה. אני לא יודע מה כמות התחמושת שניתן להטעין במכשירי ההרס המודרניים, אבל איכשהו, אני לא חושב שהיא הייתה מספיקה ליומיים ברציפות. בכל פעם שאני עוצם את עיניי אני רואה את החייל השני בצוות המקלע, ג'ינג'י נחמד שנהג לחלק סוכריות לילדים בזמן העוצר ואשר נהרג לפני שבוע. כל פעם שאני עוצם את עיניי אני מדמיין אותו, מת ומתחיל להרקיב, מגיש סרט אחר סרט של כדורים למקלע, משביע את רעבונו העל-טבעי לדם אנושי חם. בכל פעם שאני פותח את עיניי אני רואה את גופתה של רוברטה שעונה על הקיר.
היצור שהיה אני הפסיק לשרוט בדלת עתה. אני שומע רק את קול נקישת השיניים דמויות-הניבים שלו וקול יבבה דק הבוקע מגרונו מבעד לדלת. רוברטה מסתכלת עליי בעיניה המזוגגות, שעונה על הקיר באותה התנוחה שבה נעצרה, לאחר שזחלה במורד הקיר כשהשיג אותה כדור טועה מהחלון. אחר כך היא השתעלה דם זמן מה, וביקשה ממני להחזיק לה את היד. התחלתי לנחם אותה, השענתי את ראשה על כתפי, חזרתי ואמרתי לה שוב ושוב שהכל יהיה בסדר. דיברתי ודיברתי, נזכר בימים הטובים שהיו לנו ומפליג בחלומות על הימים הטובים שעוד יהיו. כשהבחנתי לבסוף שהיא מתה, לא ידעתי מתי זה קרה, אבל מסיבה לא ברורה היה נראה לי, שהיא החזירה את נשמתה לבורא באותו הרגע שהשענתי את ראשה עליי. במבט לאחור אני כמעט יכול לשמוע את ריאותיה נקרעות ומתיזות דם במאמץ אחרון זה להתאים את קצב הנשימה לשינוי שחל בתנוחת ישיבתה. עכשיו לא נותר כלום מרוברטה, חוץ מכתם הדם על הקיר שהשאירה כשזחלה לאיטה למטה, כתם דם נוסף על חולצתי, שהייתה נקייה אילולא כתם זה, וגופתה הבוהה בי ממקומה ליד הקיר.
תחילה רציתי להיפתר מהגופה. חשבתי להוריד אותה לחצר ולקבור אותה כיאות, בבית הקברות המאולתר שהקימו דיירי הבית אחרי שנהיה מסוכן לצאת מהחצר המשותפת שלנו וגופות החלו להיצבר. אך היצור שהיה אני שמר על הדלת עוד לפני מותה של רוברטה, ואחריו הוא התחזק עוד יותר, אז היציאה לחצר לא באה לחשבון. לאחר זמן מה חשבתי לזרוק את רוברטה למטה מהחלון, אך חששתי להזיז את הארון הכבד שחסמתי איתו את החלון הלא ממוסמר בקרשים היחיד בדירה, החלון שממנו היא נורתה. לבסוף חשבתי להוציא את הגופה לאחד החדרים בהם אני לא משתמש עוד, אך לא היה לי כבר כוח. אני נחלש ללא מזון, והיצור שהיה אני נחלש איתי.
הוא לא קשור אליי קשר מוחלט, לא בקשר שהיה לנו כשעוד היה היצור שהוא אני, ואפילו לא בקשר שהיה כשנהיה ליצור שכבר לא אני. אני מאמין שלעולם לא יזכה להיות היצור שהוא עצמו. אולי יחיה זמן מה לאחר מותי, אך אני בספר אם יספיק להתרחק מ''אני'' מספיק, כדי לשרוד. אני זוכר כיצד ניסה להשביע את רעבונו, שנבע בעיקרון מרעבוני שלי, בילד של השכנים. תחילה השתעשע היצור בילד, כמו חתול בעכבר. אחר כך סיים את המעשה. הוא היה אז, כנראה, היצור שכבר לא כל-כך אני, אך היה קשור אליי חזק, ואני אף פעם לא הייתי חזק במעשי אלימות.
המנייק הקטן שורט בדלת שוב. אולי חושב שיוכל להגיע אליי דרך דלת הברזל ולהשביע את רעבונו בישות שהכי קרובה אליו מבחינה קיומית, דהיינו - אני. שום דבר אחר לא הצליח להשביע את הרעב הזה עד כה. אני זוכר איך עיצבנו אותי השריטות הללו בפעם האחרונה שזיינתי את רוברטה. הוא היה אז קטן מאוד, יצור שעוד יהיה אני, ואפילו החזקנו אותו בתוך הדירה, כי רוברטה חשבה שהוא חמוד, עם העיניים המימיות שלו ורכס העצם הקטן על גולגולתו הכמעט-אנושית. היה אז אוכל והיה לנו כוח, לכן נעלתי את דלת חדר השינה וזיינתי את רוברטה, כפי שעשיתי פעמים רבות לפני כן.
אני חושב שהייתי משקיע יותר מאמץ בכך אם הייתי יודע כי זו הפעם האחרונה שנשכב. אולי לא, כי השריטות והיללות שהשמיע היצור שעוד יהיה אני היו מעוררות רחמים ומעצבנות, והפריעו להתרכז במעשה. כשגמרנו, שכבנו על המיטה המלוכלכת, עירומים ומיוזעים. היא שמה את ידה מתחת לראשה ובהתה בתקרה, ואני בהיתי בגופה הבלוי ונזכרתי בתקופה כשגופה היה מטופח, ולא מצ'וקמק מרעב ומחלות, כששדיה לא היו נפולים וצלעותיה לא נראו כה ברור מבעד לאור האפור. נזכרתי בגופה כפי שהיה לפני המלחמה.
היא בהתה בי בחזרה, מבינה באותו הרגע, כנראה, את הכיעור של גופה, או מסתכלת על כיעורו של גופי שלי, ואמרה:
''אני אוהבת אותך''.
'''הב 'תך'' מלמלתי בחזרה, עושה את עצמי מנמנם. אילו ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאגיד לרוברטה שאני אוהב אותה הייתי אולי אומר זאת אחרת. אך לא ידעתי.
היא הסתכלה אליי מספר רגעים ואז הסתובבה עם הגב אליי ונרדמה, לקול השריטות והיללות של היצור שעוד יהיה אני שחדרו מאחורי הדלת. כעבור יום נגמר לנו המזון, ולא היה לנו כבר כוח לכלום. לאחר עוד כמה ימים היא נפגעה מכדור טועה מהחלון.
היצור שהיה אני משתתק לפתע, והשקט הוא כה פתאומי שאני נתלש מזיכרונותיי, ומקשיב בעל כורחי. כן... מטמורפוזה נוספת עוברת ביצור שהיה אני, או שמא עליי להגיד ביצור שכמעט הוא. היצור שכמעט הוא מקשיב כמה רגעים לתחושותיו מהאני העצמי החדש שלו, ואז ממשיך לשרוט את דלת הברזל בכוחות מחודשים.
על הגג משתתק לפתע המקלע.
|
|
|
|
|
סחר-חליפין הוגן (חדש)
Mathematics יום שני, 01/03/2004, שעה 1:27
אני רוצה להרים יד ללחי שלי, אבל אני משותקת. העקצוץ שורף, ואני יודעת שלחיי מאדימה. מולי, אבא עומד משותק -- בדיוק כמוני. הוא משותק מכעס; אני משותקת מהלם. הוא סטר לי. לא ציפיתי שיסטור לי. הוא מעולם לא הרביץ לי, שבע-עשרה שנים, אבל לפתע נפלטה לו סטירה.
בא לי לבכות, אבל במקום זאת אני מסתובבת לאחור וצועדת בכבדות לחדר שלי; לוקחת את תיק בית-הספר, מעיפה את הספרים הצידה, ופשוט מכניסה בגדים לכמה ימים. זה אמור להספיק, לפחות עד ששנינו נירגע.
אבא הלך אחרי, ועכשיו הוא עומד בפתח-הדלת, פניו אדומות מכעס. גם הפנים שלי אדומות, אבל זה רק ממאמץ להחזיק את הדמעות בפנים וההרגשה כאילו הוא צרב לי את העור. האזור עדיין שורף.
הוא שואל בחדות, ''מה את עושה?''
אני מסתובבת לאחור, מסתכלת עליו בכעס. אני אוספת את שערי ב גומייה שמסביב לכף ידי בעודי אומרת: ''הולכת''.
''את לא יכולה ללכת!''
''כן אני כן'', אני משיבה. ''ורק תראה אם אני חוזרת''.
פוסעת בינו לבין המשקוף, ומשם דרך המטבח והסלון המשולבים, החוצה. אבא מנסה לצעוק משהו, ואני שומעת את קולה של אמא, אולי מרגיעה אותו. אני מחכה בחוסר סבלנות למעלית שתגיע, ובועטת בדלת כשאינני שומעת תזוזה, ושאולי מישהו מחזיק את הדלת בכוונה. בדיוק אז אני שומעת את המעלית מתחילה לנוע, וכשהיא מגיעה, אני נכנסת ולוחצת על כפתור קומת הכניסה.
אני מגיעה לתל-אביב באחת-עשרה בלילה, והנהג שנתן לי טרמפ עוצר. אני מחייכת ומודה לו שהסיע אותי, ויורדת על-מנת ללכת לסיוון. זאת הליכה של עשרים דקות, אבל אם ממהרים זה לא אמור לקחת יותר מרבע-שעה.
אמור. אמור זה שם של דג.
כשאני באה לסיוון השעה כבר אחת-עשרה ועשרים. אני מתעלמת מנקיפות המצפון על השעה המאוחרת, ומצלצלת באינטרקום. אחיה עונה, ופותח את דלת הכניסה. כשאני מגיעה לקומה שש, דלת הדירה פתוחה מעט. אני נכנסת פנימה ומוצאת את גיל על כיסא בפינת-האוכל, שותה קפה.
''היא ישנה'', הוא אומר. ''גם אני הולך לישון כשאני גומר את הקפה''.
נדה בראשי, אני הולכת לחדר של סיוון. פותחת את הדלת בעדינות; לא סוגרת אותה, אני צריכה את האור מבחוץ, כי אני לא רוצה להעיר אותה. מחטטת בתיק ומוציאה טי-שירט גדולה ומכנסיים דקים. מתלבשת בשירותים, וכשאני חוזרת, סוגרת את הדלת בעדינות מאחוריי.
צלצול הפלאפון מקפיץ אותי, ואני ממהרת לגשש בתיק שלי, ובתוכו, אחר הפלאפון עצמו. אני שומעת את סיוון מתעוררת וזזה, ואז מסתכלת על הצג. ''בית''. הצג נכבה במהירות -- כיביתי את הפלאפון.
האור נדלק, ואני פונה להסתכל על סיוון. היא עדיין ישנונית, אבל ישובה, וההבעה שלה קצת מטופשת. היא ממצמצת מפני האור, והעיניים שלה נכנסות לפוקוס באיטיות.
היא שואלת, ''יפעת?''
אני מחייכת אליה. ''כן?''
''...מה את עושה פה?''
כאילו מה שאני אומרת באמת מסביר משהו, אני עונה: ''רבתי עם אבא. גיל הכניס אותי''.
''אה... אז לכמה זמן את מתכוונת להישאר הפעם?'' מתעניינת.
אני מושכת בכתפי. ''אני ממש לא יודעת. סתם הייתי צריכה ללכת לאנשהו''.
''אוקיי'', סיוון אומרת. ''אני חוזרת לישון. לילה טוב''.
''לילה טוב'', אני עונה ונכנסת לחלק של מיטת-הנוער שלא היה תפוס, מתחת לשמיכת פיקה צהובה. סיוון תמיד משאירה את המיטה פתוחה, היא אומרת שיותר נוח לה ככה, כשהיא יכולה להתרווח.
שינה תמיד הגיעה אליי במהירות, ואני נרדמת תוך חמש-דקות.
מתוך אובך השינה אני שומעת דפיקות בדלת, אבל המיטה מרגישה כל-כך נוחה והשמיכה כל-כך רכה, שאני פשוט לא רוצה לפקוח את העיניים. לא משנה מה אני רוצה, הדלת בכל-זאת נפתחת. העיניים שלי נפקחות באינסטינקט, ויעל, אמא של סיוון, נכנסת ומתיישבת בקצה-המיטה. עכשיו גם סיוון מתעוררת.
מה השעה? אני מעיפה מבט מהיר לעבר השעון המעורר של סיוון, שעומד על שולחן-הכתיבה שלה; אלוהים אדירים... שמונה בבוקר. אני עייפה, ובשביל שבת בבוקר אני לא אמורה להיחשב בין החיים.
''יפעת'', יעל אומרת. ''אמא שלך בטלפון... היא אומרת שזה דחוף''. היא מגישה לי טלפון אלחוטי.
''הלו?''
''יפעת?'' אמא נשמעת עייפה. ''אתמול בלילה אחרי שעזבת, אבא יצא אחרייך... היתה תאונה''.
פי מתייבש במהירות. ''מה? מה קרה? קרה לו משהו?''
''הוא בתרדמת. מתי את יכולה לחזור הביתה? או לבית-החולים? אני לא יכולה להסיע אותך, אני כבר פה''.
אני מחפשת את בעיני את יעל. היא כבר יצאה. ''אני לא יודעת... אני אגיע כמה שיותר מהר''.
''טוב. נדבר''. אמא מנתקת, ואני קופצת מהמיטה.
''יפעת?'' סיוון שואלת. ''מה קרה?''
עונה: ''אבא נפגע בתאונה. אני צריכה לחזור הביתה. זה בטח קרה כשהוא חיפש אותי'', ואז אני נעמדת במקום, חצי-משותקת. נזכרת בסטירה.
אני ממהרת החוצה עם הבגדים להיום, ושואלת את יעל אם מישהו יוכל להסיע אותי הביתה, לירושלים. היא אומרת שהיא תסיע אותי -- אני מחייכת אליה, חיוך קטן וחסר-אונים, והולכת להתלבש.
אמא ויעל מדברות בחדר ההמתנה, ובית-החולים מדכא אותי. אורות הפלורוסנט בוהקים מדי, ובית-החולים לבן מדי, סטרילי. סירחון של ניקיון מוגזם ותרופות לא טעימות עומד באוויר, כאילו הוא לא אוורר שבוע לפחות. הספרטניות נצעקת מכל פינה, וזה מדכא אותי עוד יותר.
אני מוצאת את אבא, והוא כולו חבוש. יוצאים ממנו צינורות, או יותר נכון, נכנסים אליו. זה כאילו הוא ישן, כאילו הוא עוד-מעט יתעורר. אבל הוא לא יתעורר עוד-מעט -- הרופאים הבהירו שאם הוא יתעורר, הוא יעשה זאת לבד. כל מה שהם יכולים לעשות זה לוודא שלא ימות.
נמאס לי, אני לא יכולה לעמוד בזה. אני יוצאת החוצה לחפש את אמא, אבל אני לא מוצאת אותה. אישה זרה יושבת בחדר ההמתנה, ושקט פה. כל-כך שקט שזה כואב.
''את רוצה שהוא יתעורר, נכון?'' האישה שעל כיסא המתכת שואלת. ''אני יכולה לגרום לזה שהוא יתעורר''.
אני בוהה בה. ''מה?''
בעדינות, ''אני יכולה לעזור לך, יפעת לוין''.
''איך את יודעת איך קוראים לי?''
היא אישה אלגנטית, מטופחת. בת כשלושים. שיערה החום מגיע לה עד הכתפיים ומתאים באופן חולני לצהבהבות של עורה. עיניים ירוקות -- בהירות ודהויות -- משלימות את הופעתה. היא מפחידה אותי.
''אם לא תתני לי לעזור, הוא לא יתעורר'', היא קובעת, ומתעלמת מהשאלה שלי. ''תני לי לעזור, ואז תעזרי לי''.
''את משקרת!'' הדחקה. אני טובה בלהדחיק.
''את יודעת שאני אומרת את האמת''.
ואני יודעת. אלוהים, אני יודעת. הידע נמצא בראש שלי -- אני חושבת שהיא הכניסה לי אותו לשם. ''מה את רוצה ממני?'' אני נרתעת.
''רק את העזרה שלך'', היא מרגיעה אותי, ואני נרגעת. לא פחדתי לפני רגע?
''אז מה אני צריכה לעשות?''
''את מה שאגיד לך''.
אני ברחוב, מסתכלת בנשים ומחפשת אחת עם תיק חצי-פתוח, כזה שאפשר לקחת ממנו את הארנק מבלי שישימו לב. כשאני מוצאת אישה כזאת, מטופלת בשני פעוטות, אני לוקחת את הארנק; הלב כבד.
הארנק מכיל מאתיים שקלים, ואני מאושרת. גמרתי את המכסה שלי לשבוע הזה, חמש-מאות שקל. אני לא צריכה להמשיך לכייס ארנקים, לפחות לא עד יום ראשון. עבר כבר חודש, וזה מה שעשיתי בשביל האישה שעזרה לאבא.
אני יודעת שהיא עזרה לאבא; אחרי שהסכמתי, הוא התחיל להתעורר. כששמעתי מה שרצתה ממני ובטלתי את העסקה, הוא חזר לתרדמת.
''סחר-חליפין הוגן'', היא הסבירה. ''זה את, הוא, או זר. במי את בוחרת?'' בחרתי בזר שאני לא מכירה, ובגלל זה אני גונבת את הכסף -- משום שזה מה שהיא דרשה ממני.
אמא חושדת שמשהו קורה, אבל היא עסוקה עם אבא יותר מדי מכדי לדאוג.
אני נפגשת עם האישה הזרה בפארק בקצה העיר, והיא מחייכת לעברי. שיניה צהובות.
אני הולכת על המדרכה לכיוון הבית כשאני שומעת פיצוץ, ורגע לאחר-מכן רואה עשן. שומעת צרחות. אני רצה לראות מה קורה; אבל פתאום עוצרת, מפחדת. אוטובוס התפוצץ, ולאחריו התפוצצה גם משפחתית, והצרחות מתגברות. אני נטועה למקומי ואני לא יכולה להביט הצידה. יש דם, יש אש, אבל בעיקר יש עשן. אני נחנקת.
יום לאחר-מכן אמא קוראת את העמוד הראשי של ''ידיעות אחרונות''. מעל ראשה אני רואה את הכותרת: ''היא נתנה לי את הכסף וביקשה שאמות''. כותרת המשנה היתה: ''היא אמרה שזה סחר-חליפין הוגן. אני מצטער''. הביטוי נראה לי מוכר, ואני קוראת עם אמא.
''את יכולה אולי לא לקרוא ביחד איתי?'' היא נאנחת. היא שונאת כשקוראים לה מעבר לכתף.
''מצטערת...'' אני עומדת להגיד עוד משהו, אבל בחדר שלי, הפלאפון מצלצל. אמא חוזרת לעיתון. ''הלו?'' אני עונה.
''החוב שולם'', זאת היא, האישה שעזרה לאבא. ''את לא צריכה לעשות יותר שום-דבר''.
קרן-אור בימי-חושך. אני מחייכת. ''סבבה''.
''סחר חליפין הוגן'', היא מתחילה להגיד. ''תרדמה בעד חיים, חיים בעד מוות''.
אני מתחילה לחשוד. על מה היא מדברת? אני מקווה שאני לא מדחיקה עוד משהו. ''מה?'' אני שואלת ברכות.
''את לא יכולה לקבל הכול משום-דבר'', היא מסבירה, כאילו אני ילדה. ''צריך לשלם על הכול. אתמול, החוב שולם''. היא מנתקת, ואני בוהה ברצפה לרגע.
שילמתי? אם שילמתי אתמול, למה היא לא אמרה לי שנגמר החוב כשנתתי לה את הכסף? למה היא חיכתה רק לאחר כך?
אולי... לא הייתי היחידה. אולי היו עוד. אולי היא נתנה למחבל את הכסף שאספתי, בשביל לשכנע אותו? אולי אני ואנשים ונוספים הייתי הסיבה שהפיגוע קרה?
''סחר-חליפין הוגן''.
בא לי פתאום למות. אם אני מתה, אולי היא תיתן למישהו אחר מהפיגוע לחיות.
|
|
|
|
|
מישהו ממשי (חדש)
dafna יום שני, 01/03/2004, שעה 1:58
שנה וחצי , שנה וחצי עברה מאז והיא עדיין מתגעגעת, כמהה לחיוכו, לדבריו המאירים, לנוכחותו, כן אפילו סתם כך שיהיה בסביבה, העיקר שיהיה.
מאז התאונה שבה נהרג אמנון, הבית נותר ריקני ושותק. היא, יפעת, ממשיכה לחיות, בנתה לה שגרת חיים עסוקה ומלאה, אך הריקנות זועקת מכל פינה בבית. פוקחת את עיניה בבוקר, מחפשת אותו במיטה לצידה, והוא איננו. יושבת לבדה עם כוס קפה ולא מצליחה להתרגל לחיות בלעדיו.
X-X-X
את הטכניקה ראתה יפעת אצל ליאורה, אחת החברות, ארון ספרים יפהפה שניצב בפינת הסלון משך את תשומת ליבה, היא ניסתה להוציא ספר מהארון, הושיטה יד וגילתה שאין כלום, ידה תעתה בחלל צבעוני ואותיות וצבעים ריחפו על אצבעותיה... ליאורה צחקה והצביעה על התקרה, שלוש קופסאות שחורות הקרינו את הארון בגודל טבעי, תלת ממדי, אמיתי לגמרי... ''אפשר להחליף את הספרים בארון בויטרינה של כלי כסף'' אמרה ליאורה ''ובכלל, אפשר לרהט את הפינה הזאת בהמון אפשרויות''.
יפעת הנהנה ואמרה ''באמת מרשים, אבל אני מעדיפה משהו אמיתי, משהו שאפשר למשש ולהרגיש, לא אילוזיה צבעונית''.
למחרת לקחה יפעת מליאורה את מס' הטלפון של סוכן החברה...
X-X-X
הטכנאים סיימו את עבודתם ועזבו, השאירו חמש קופסאות שחורות על התקרה ורמקול קטן על הנברשת בסלון. יפעת לחצה על המתג ועצמה את עיניה, פקחה אותן לאט לאט וראתה אותו. אמנון ישב על הספה, חיוך קל על פניו, וסיגריה מעלה עשן כחלחל בידו. כך בדיוק זכרה אותו.
''אמנון'' - קראה, ''כן חומד'' - ענה לה קולו של אמנון מהנברשת.
במשך הזמן התרגלה, נוכחותו נעמה לה. לעיתים פנתה אליו בדיבור אך לא הזכירה את שמו וכך לא הפעילה את המנגנון שיענה לה, התשובות הקבועות של קולו הגבירו בה את הרגשת חסרונו. חיכתה לערב, לחזור הביתה ולראות אותו יושב ומחכה לה על הספה.
X-X-X
יפעת הרגישה ששתתה יותר מידי, הראש הסתחרר והרגלים היו קצת כבדות. לראשונה, אחרי שנתיים בלי אמנון, יצאה עם החבר'ה בערב. ישבו באיזה פאב דיברו, צחקו ושתו. כשאמנון היה איתה היא מעולם לא הגזימה בשתיה, בדרך כלל החבר'ה לא יצאו לפאב, אלא ישבו בסלון שלהם, סביב השלחן הקטן. מאז שאמנון נהרג החבר'ה הפסיקו לבוא וגם היא לא הצטרפה אליהם. הפעם, אחרי כמה שכנועים הסכימה להצטרף, ועכשיו קצת התחרטה.
''את בסדר?'' רפי הוריד את ליאורה וגיל על יד ביתם ופנה אליה.
''כן, תראה שאגיע הביתה יציבה לגמרי''.
רפי עצר בכניסה לביתה וחיכה שתעלה במדרגות, היא נשענה על המעקה ועלתה בכבדות מדרגה אחרי מדרגה. ''אכין לך קפה חזק, אני עדיין זוכר איך מפעילים את הקומקום אצלכם'', יפעת הנהנה לו בתודה והתישבה על הספה בסלון על יד אמנון, נוכחותו נראתה לה טבעית לגמרי.
''וואו, אמנון'' ידו של רפי רעדה והקפה גלש מהספל לצלחת שתחתיו.
''כן בהחלט'' ענה לו קולו של אמנון מהנברשת.
X-X-X
נוני הקטן מדדה סביבם, מסרב ללכת לישון. החבר'ה יושבים בסלון סביב השולחן הקטן, מדברים, צוחקים. דמותו של אמנון יושבת איתם, מידי פעם מישהו פונה אליו בדברים.
''נו יפעת, מה את אומרת?'' ידו של רפי מלטפת את ידה. היא מחבקת את נוני, ''תמיד העדפתי משהו אמיתי, משהו שאפשר למשש ולהרגיש, לא אילוזיה צבעונית'', ''גם לפני כן, עוד לפני מה שקרה לאמנון''
''כן חומד'' עונה קולו של אמנון מהנברשת.
|
|
|
|
|
מזמור לכהן הדם (חדש)
jurden doorway יום שני, 01/03/2004, שעה 11:20
כל רקמותיי יתקבצו לנקודה,
שלל ורידי יחברו יחדיו.
נשימתי תיעצר וריאותיי ימלאו עשן,
הלהבה תבער בדמי ואפי ינחר בזעם.
לא יסחפו המים את מבצר עורי,
ולא יכבה הממית את שלהבות עיניי!
בין כתליו של בית תפילה קדום, במרכזו של מעגל עמודים תומכים התבוסס האיש בדמו. גופו השברירי כמעט ואפס מכוחותיו ונשמתו התנדנדה בין העולם הזה לבא. איבריו היו מוטלים על הרצפה, עדיין מחוברים זה לזה אולם שבורים וחרוכים, פניו מרוסקים על הפסיפס הצבעוני. כשהגיעו למקום אנשי ההצלה, ערכות העזרה הראשונה בידיהם, אלונקה לגבם ורגליהם טובעות בשלולית דם ובוץ, הם לא ידעו מה לעשות. הגופה שנחה בשלווה מאיימת לא נראתה בין החיים וגם אם כן, לא נראה כי יש סיכוי קלוש שתישאר זמן רב.
אחת מהם התיישבה לצידו של האיש החרוך והחלה בטיפול הראשוני לו היא מחויבת. היא הוציאה מתיק העזרה מטה כחלחל מעוטר בסימונים משונים, ובעודה אומרת את מילות הלחש הביטה בעיניו של המרפא השני בפקפוק. זה אבוד, חשבה. הילה של אור אדמדם הקיפה את הפצוע, מוריקה מהאוויר את האנרגיות הנחוצות לריפוי והחיבור של רקמות ושרירים פגועים. כעבור כמה רגעים ההילה נעלמה, הבשר אומנם נראה שלם יותר אך המטופל לא נע. המטפלת הוציאה מהתיק אבן ספיר שנועדה לאתר סימני חיים אך שום דבר. ריק. ניסיון נוסף עם המטה לא הניב גם הוא פרי, והמטפלים החליטו לוותר.
בעודם קמים משלולית הדם המעופש קרה דבר אליו לא ציפו. הדם החל לפתע לנוע סביבם, תחילה בגלים קטנים התנגש בנעליהם ואחר כך החל להסתחרר סביב לגופה. הזרם יצר מערבולת המחיה את האדם לו היא שייכת, מחברת ותופרת את הגוף השסוע במאמץ אדיר. הדם חלחל אל תוכו עד אשר נעלם בין הגלדים. ''מדהים!'' קרא בקול חנוק אחד המטפלים. ''מעולם לא ראיתי דבר כזה, זה היה חי...''
''כישלון,'' מלמל הפצוע ושלושת המטפלים הוצאו מההלם בו לקו. מיד הם החלו במבצע ההעברה של המטופל לאלונקת העור ובמהרה הניחו אותו ברכב הטיפול הנמרץ שחיכה להם מחוץ לבית התפילה. הנהג המתין שכולם יכנסו ואז החל למלמל כמה מילות קסם בעודו מחליק את אצבעו על מספר כתבים מיסטיים. לפתע נפער קרע בנוף מולם, מספר עוברי אורח עצרו והביטו במחזה שהורגלו לראותו על בסיס שבועי. הרכב הותנע וגלגליו הניעו את נוסעיו אל תוך הקרע ומחוץ לעולם הממשי.
ג'דרן דורווי שנא בתי חולים, בייחוד את אלה שהיו מלאים במיסטיקנים ומרפאים מהדור החדש. לא שהיה לו מה לעשות כנגד זה, לפחות כרגע. כשהיה רק ילד שמח כשרופא המשפחה בדק את קצב פעימת הלב וזרימת הדם בעזרת הסטטוסקופ, אמצעי שלא בשימוש כבר למעלה משלושה עשורים. המהגרים האלפים הביאו יחד עם הרפואה המתקדמת שלהם אבני ריפוי, וזה לא היה אותו הדבר כשרופא מומחה היה מביט באבן ולא בך. הוא התגעגע לימים בהם השתמשו במדחום החשמלי הישן והטוב, ולא במקל תהודת החום שהיה נפוץ כיום. הוא חלם על הזמנים בהם בני אדם ידעו להעריך את מה שניתן להם בעמל רב.
אבל דברים משתנים, כן. כל דבר משתנה ולבסוף נשחק ונעלם...
ג'דרן שכב על מיטת קפיצים בחדר ההחלמה בו הוחזק כנגד רצונו למעלה משבוע כשנכנס פנימה גבר חסון בלבוש רשמי, בזרועו מוחזקת מזוודה שחורה. האיש הניח את המזוודה על שולחן ופתח אותה. בעודו מביט האורח בתוכנה של המזוודה חקר ג'דרן את תווי פניו הרציניים וציפה לחקירה נוספת מטעם המשטרה העירונית. אבל הוא ידע שלא תהיה זו חקירה כמו הקודמות. מבט שני בפניו של האיש חשף זוג עיניים ייחודיות, האחת כחולה והשנייה כתומה. זנב ארוך ושעיר בלט מחוץ למכנסיו של האיש. מונטדי, בן לגזע של שונאי קסמים. הוא יהיה בעייתי.
''אדון דורווי, תוכל לומר לי מה אתה עושה פה?'' שאל בקול נמוך כשהוא משתדל להשאיר את מבטו קבוע במזוודה.
''אם זה היה תלוי בי אני הייתי מזמן עוזב את החור הזה'' הצליף ג'דרן בנימה חדה.
''כן, אני בטוח. אבל איך הגעת לכאן?''
''אוו, כבר סיפרתי את זה לעשרים השוטרים שהיו פה לפניך. בוזזים פשטו על בית התפילה הקטן של הקהילה שלי. זה לא היה באשמתי.''
''בוודאי, לא רמזתי לרגע אחרת. דוח הצוות הרפואי קובע שלא היו עליך כל סימני מאבק. למעשה לפי הצורה של החיתוך ומקום הימצאו של כלי הנשק אתה עשית את זה לעצמך!''
ג'דרן לא הגיב אלא רק הביט בחוקר בשעמום. ''ומה בקשר לסיפור על תחייה מחדש? תוכל להאיר קצת בנושא?'' חקר המונטדי.
''אתה כנראה מתכוון לשמועות על מערבולות חיות''
''כן, מה אתה אומר בקשר לזה?''
''שטויות, אני לא יודע איפה אתם מוצאים את העדים שלכם. המרפאים עשו עלי עבודה מעולה, זה הכל. תמיד אפשר לסמוך על מטות ריפוי אלפיות.''
''כן בוודאי. אמור לי, אתה מודע לכך שהעיסוק במגה שחורה אסור על פי החוקה הלאומית לכישוף? אני לא רוצה להיאלץ לעצור אותך. אחרי הכל על פי התיק האישי שלך אתה אזרח למופת.''
''מופת, אה?''
''כן, אל תצטנע. משלם מיסים בקביעות, חברותי ואהוד על שכניך. אני רואה שגם חתמת על הוראת קבע לתחזוקת רונות ביתיות. אתה חובב קסם?''
''כמו כולם, משתמש כשצריך. רונות הגנה בסיסיות בפתח ביתי, בגדי אנטי-כליה ורכב בין מימדי תקני.'' נדמה היה כי החוקר לא מתייחס לדבריו של ג'דרן וממשיך לעלעל בדפים המוחבאים בתיק. זאת הייתה הזדמנות פז לצאת משם.
על אחד השולחנות נח מגש אוכל. ג'דרן לא היה רעב במיוחד אך הסכין שישבה על המגש הייתה שימושית. הוא אחז בה בידו החזקה, ומבלי להניד עפעף פצע חתך דק בידו השנייה וכיווצה בכוח. הדם החל לזלוג על המגש, הטפטוף האיטי של הנוזל האדום היווה ברגעים הבאים את כל עולמו. פיו החל לנוע, הברות החלו להפוך למילים. ג'דרן טבל את אצבעו בכתם המתפשט והחל לצייר קווים ישרים ונחתכים. רק אז שם לב החוקר למעשה.
''בשם המונטדין!'' נדהם החוקר. ''אתה משוגע?'' הצורה שנוצרה פתאום החלה לזהור כשג'דרן הישיר את מבטו לעבר המונטדי,
''הייתי פה די והותר, חוקר. יש לי דברים חשובים יותר לעשות עכשיו.'' ג'דרן הגה מילת פקודה אחת והשוטר היה לפתע על הרצפה, חסר הכרה.
דקות ספורות לאחר מכן התהלך ג'דרן ברחוב הסואן מחוץ לבית החולים כשהוא לבוש בבגדיו של הבלש. ג'דרן היה צריך למהר אם הוא רצה להגיע בזמן בחזרה לבית התפילה. הייתה לו הזדמנות אחרונה להשלים את התהליך. אסור היה לו להיכשל.
הוא פילס את דרכו בהמון כשהוא חולף על חנויות ומסעדות, בפתחן של חלק מהיקרות מביניהן עמדו על המשמר גולמי מתכת קסומים. ג'דרן חצה במהירות מעברי חציה שבצידיהם סימני רונות אזהרה, כשהוא נזהר מהרכבים המגיחים מהצומת. הקסם הקיף את העיר כולה, הבתים עצמם היו מכוסים ברונות להן תפקידים שונים. התושבים קעקעו עצמם ברונות לשיפור המראה והבריאות, חלקם המועט נקנה במכוני הרוקחים והמכשפים המוסמכים. העיר שצפה וקצפה מריחו של הקסם הנוראי, האנשים לא יכלו לחיות בלעדיו ולא הסכימו לתחליפים המכאניים ו''המדעיים'' יותר של הדור הישן. וזה בדיוק מה שיפיל אותם...
ג'דרן עמד ערום בבית התפילה, סכין לוהטת בידו הימנית ועיניו מרוכזות בחשכת הקיר שמלפניו. כשדמעות כאב זולגות מעיניו הוא החל לפעור חתכים על גבי עורו הגס, חלקם על צלקות ישנות. דם החל לזלוג ממנו אל רצפת הפסיפס העתיקה שעוד הייתה מכוסה בכתמי הדם הישנים. הכאב שחש נעלם במהרה והוחלף במתיקות הכוח שחלחל דרך הפצעים.
''ידעתי שתהיה פה, נוכל.'' קרא מאחוריו החוקר. ג'דרן הסתובב לעברו אך לא פצה מילה.
''אז החלטת לזמן שד? או אולי אתה בעצמך שד. זה לא משנה, אני אעצור אותך מכשף!'' הבלש הוציא מכיסו אקדח מיושן וירה ירייה אחת הישר אל בטנו של ג'דרן.
ג'דרן נרתע מעט מהמכה אולם רק חייך קלות לפני שנגע באצבעו בפצע שנפער. נדמה היה שהוא רק מתחזק מהדם שזלג ממנו.
''אתה עושה טעות, בלש. אני לא שד. אבל הוא כן, אחד מרושע ביותר.'' ג'דרן הצביע אל עבר הקיר שמאחוריו. דמות עצומת מימדים, קרניים מחודדות ועיניים בוערות בתוך מעטה של אפילה נצחית.
''מה זה? אתה זימנת אותו?''
''לא, להיפך. אני מנסה לעצור אותו. תבין, לי ולך יש מטרה משותפת. אני שונא קסם בדיוק כמוך, אולי אפילו יותר.''
''אל תנסה לשטות בי, אתה קוסם בעצמך. חזק מדי לטעמי.''
''אני לא קוסם, אני כהן. כהן דם. ואני הדבר היחיד שמסוגל לעצור אותו, אז בבקשה אל תפריע לי.''
''לעצור את זה? איך?''
''הדבר הזה ניזון מקסם, הוא הגיע לכאן מהסיבה שאנחנו מוצפים בכישוף מכל עבר. הוא מתכוון להשתמש בכל רונות הנעליים והמחבטים בעולם הזה למטרתו והדרך היחידה לעצור אותו היא להעלים את הקסם לחלוטין. ואת זה אפשר לעשות רק בעזרת קסם, הבעיה היא שאף אחד לא מוכן להקריב מספיק. מלבד כוהני דם.''
''ומה אתה צריך להקריב בתור אחד כזה?''
''זה לא ברור? את הדם שלי. כדאי שתתרחק.''
בעוד דמותו של השד מתבהרת ונקשרת לעולם של ג'דרן והבלש, מקרב ג'דרן את הסכין אל מרכז חזהו ומתחיל במזמור האחרון שלו. ''כל רקמותיי יתקבצו לנקודה...לא יכבה הממית את שלהבות עיניי. הסוף יהיה ניצחוני המר...''
דם בער אל מחוץ לגופו הזוהר של כוהן הדם, מערבולת של הקרבה, סופה של יגון, ובסוף שתיקה. הבלש חש כאילו כל גופו מיטהר ומתרוקן, השד שמולו הושיט את ידיו בייאוש, לא מוכן לקבל את התבוסה המובטחת.
כשהסופה חדלה והשקט מילא את החדר, ג'דרן נפל על ברכיו ואז נחבט ברצפה. ללא רוח חיים. הבלש גחן מעל הגופה, חיוך של השלמה היה בעיני המת.
|
|
|
|
|
להציל את אלון (חדש)
לפריקון יום שני, 01/03/2004, שעה 19:12
שבע מאות שלושים ושמונה שנים שאני תקוע פה בעץ. שבע מאות שלושים ושמונה שנים מאז אותו כישוף ארור שכלא אותי בתוך האלון הרעוע הזה.
בשנים הראשונות עוד הייתי אופטימי. חשבתי שאיזה חוטב עצים יבוא ויגדע אותי; ישחרר אותי מהכישוף. אבל מי ירצה עץ דק ושברירי לחימום? אפילו בחורפים הכי קשים, כשהחוטבים קיצצו כל אחד ואחד מהעצים סביבי, הם לא הסתכלו עלי. ניסיתי לנפח את הענפים שלי, לגדל עלים בתוך כל השלג. אבל במקום לקחת אותי, הטיפשים הכריזו עלי בתור עץ קסום, ואסרו אפילו על הילדים להתקרב אלי. לא נשאר לי אפילו ילד אחד שיטפס עלי וישבור איזה ענף. ענף אחד היה מספיק. אבל לא.
עמדתי פה וראיתי איך העצים גדלים מסביבי מחדש. קיוויתי שאולי שריפת יער תבוא ותציל אותי, אבל גם כשהאש התקרבה אלי, גם כשכבר הרגשתי את חום הלהבות המלחכות את העשב לרגלי, תמיד הגיעו כמה כבאים חכמולוגים ועצרו אותן ממש לפני שאפפו גם אותי. אוי, איך שהם היו גאים בעצמם, הכבאים האלה.
אבל היום הוא היום. היום אני סוף סוף אשתחרר מהכישוף. היום אני אוכל שוב לנשום אויר שלא עבר סינון דרך עלים.
כבר שנים שאני צופה בעיר הנבנית מסביבי. בתים נזקפים. קטנים, בהתחלה, ואחר-כך בניינים גבוהים. כל העצים האחרים כבר מזמן נעלמו. כל המגרשים נוקו כדי לפנות מקום לבתים, ואלו שלא שימשו לבניה, שוטחו למגרשי חניה. רק אני עוד עומד פה, מחכה שיגיע תורי. והיום הוא הגיע.
הנה הנסיכה שלי מתקרבת. כמה שאת יפה, נסיכה. באת לראות אותי יוצא היום מהעץ? כמה חיכיתי לך, נסיכה. אני מבטיח – ברגע שאשתחרר מהעץ, אני אקח אותך בזרועותי ואשא אותך מפה. אנחנו נתחתן ונחיה באושר ואושר, עם עשרים ילדים. ונרשה לכולם לטפס על כמה עצים שירצו.
רגע! מה את עושה, נסיכה? למה את קושרת את עצמך אל העץ שלי? תורידי את השרשראות המטופשות האלו ותני לבולדוזר לעבור! הם לעולם לא ישחררו אותי אם את חוסמת להם את הדרך! רק – אל תזרקי את האזיקים. בטוח נמצא להם שימוש אחרי שאני אשתחרר.
נסיכה, זוזי! תני להם לעבוד! אל תדברי איתם, בבקשה. לא צריך דיונים; צריך כביש. תני להם להרחיב את הכביש, אני מתחנן.
הלילה ירד ואת ניצחת, נסיכה. הם יעבירו אותי שלם, כמו שאני, למקום אחר. מקום שכוח אל שאליו לא יגיע אף אחד כדי לגדוע אותי. דנת אותי לעוד מאה שנות שבי. תודה, נסיכה.
|
|
|
|
|
הצייד (חדש)
רי טינגר יום שני, 01/03/2004, שעה 19:45
ממרפסת דירתי, בראש בניין בן עשרים וחמש קומות, אני עוקב אחר כדור השמש השוקע מאחורי גורדי השחקים של אזור הבורסה ברמת גן ובולע את אורו של היום.
אינני מחכה שיעלם, אינני מסתכן, בעוד השמש שולחת את קרניה האחרונות, הנאחזות בבנינים הכסופים, חוזרות ומהבהבות על נחילי המכוניות, מעטרות אותן בנקודות אור דלמטיות, אני מסתובב ונכנס לסלון ביתי, כאן אבלה את הלילה.
בסלון כבר בוערים שני אחים, זה מול זה, אחד לועט גז, השני עצי בערה, אורם צהבהב-כתמתם והם מפיקים חום כבד, כמעט בלתי נסבל, שמצונן על ידי חמישה מזגנים ושמונה מאווררי תקרה.
מלבד אורה של האש הבוערת, שופע הסלון גם באור מלאכותי; על התקרה תלויים עשרה זרקורי תאטרון, בעלי פריסת אור רחבה ועוצמתית, על הקירות הוצמדו מנורות פלורסנט טעונות שיפתחו מייד במקרה של קצר חשמלי, כל מנורה תחזיק חמש עשרה שעות.
החשמל בביתי מחובר לשלשה מרכזי כוח שונים, כך שאם תהה נפילת מתח ממקור אחד, עדיין יגוננו עלי האחרים, ואם גם הם יפלו - ארבעה גנרטורים, שניים במרתף ושניים על הגג, מוכנים לתפוס את מקומם, ואם גם הם יאכזבו - האש תמיד תהה שם בשבילי.
קירות ביתי לבנים, חלקים, בוהקים, אני מעוניין שהאור יחזור מכל מקום ויעטוף אותי במלואו.
זוהי שמיכת ההגנה שלי,
ההילה,
ששומרת על חיי.
בחוץ מתכהים השמים, חשכה אוכלת את הארץ, נוגסת בקצות הבנינים, בולעת עננים, שואבת את כל הצבעים מהרקיע.
כדי להדוף אותה, מתקשטת העיר בשמלת אורות נוצצת; זרקורים נדלקים, מנורות רחוב, פנסי מכוניות, נורות ביתיות, שלטי הכוונה ומסכי פרסום - בשנים האחרונות מפסידה העלטה שוב ושוב לאורות הכרך בקרב על צביון הלילה.
מבעד לחלון אני מציץ בחשכה המתפשטת ובאה, מתגנבת דרך דלתות המרפסת, מבקשת לפרוץ לחדרי. אני ממהר וסוגר את החלונות, את הדלתות, את התריסים, עדיין לא התגברתי על מראה האפלה והוא מבעט אותי כל פעם מחדש.
כאן, בסלון, אין ולו טיפת חושך, האור החזק שומר עלי מכל עבר, אוסר על העלטה להתקרב, אם תגע בי - אפצע, אם תאפוף אותי - אחלה ואמות.
לא תמיד הייתי כך;
בנעורי, בכפר קטן במזרח אירופה, נולדתי וחייתי כאחד האדם, עד שלילה אחד, כשהייתי בן 240 ירחים, הטיל עלי כהן השבט כישוף אכזרי; זה היה עונש על מעללי בלילות נטולי ירח; אהבתי לצעוד בין הצללים, להמם כל אישה, מכל גיל, ולאנוס אותה באכזריות.
לאחר שבע פעמים מענגות נתפסתי ואנשי השבט בקשו להרגני.
אך סבי, ששימש ככהן השבט, חס על חיי והטיל עלי קללה: ''בגלל שפגעת בשמיכת ההחשכה תלקח ממך שמיכה זו לעולמים. אם רק תיתן לחשכה לגעת בך - תמות''.
גם עתה, לאחר כל כך הרבה שנים, אני זוכר איך שכבתי לרגליו, שקוע באדמה מאובקת, פני מדממות, נפוחות, גופי פצוע ממכות שהומטרו עלי על ידי בעלים ואבות עצבנים, בעוד קולו הצרוד של סבי משביע את רוחות היער להיענות לכישופו.
אני זוכר את עיניו שניבטו מעלה, אל השמים הכהים, הוא נראה זקן, טיפש ואומלל, עורו מדובלל, פיו מסריח מיין חמצמץ, שיניו חסרות, בגדיו קרועים ומטונפים, הוא חזר שוב ושוב על ההשבעה כשידיו בוחשות באוויר.
''זקן משוגע'', חשבתי לעצמי, ''זקן טיפש ומשוגע''.
כמה טעיתי....
למחרת, בשעה שהשמש שקעה, ישבתי מחוץ לבקתת הורי, מנסה עדיין להתאושש מהמכות שחטפתי, כשצילה של הביקתה התרחב ונשק לגבי, זו היתה תחושה מוזרה, מעין גירוד לא נעים.
ככל שהאור במרומים גווע והצל התמזג בחשכה התחלתי להרגיש רע, ממש רע; בחילה אחזה בי, עורי האדים, נחרך, בער, גרוני נסתם, עיני דמעו, דם בקע מנקבוביות עורי ונפלתי על הארץ מפרכס ורועד.
אם סבי לא היה מגיע ומצווה להניח אותי מול מדורת השבט - כבר באותו לילה הייתי נכחד מהעולם.
אל מול האש חזרה נשימתי והתייצבה, הבערה שכחה אך גופי נשאר חרוך וצרוב.
ירח התמלא, נאכל, נעלם והופיע עד שגופי נרפא מנשיכות האפלה. כל ערב, עוד לפני השקיעה, כבר ניצבתי עירום מול מדורת השבט, מסתובב מצד לצד, דואג שאור הלהבות ישזף את עורי, מתעלם מלעג הבריות, שלווה במטחי יריקות, שתן וצואה.
כל לילה קללתי בליבי את סבי על שעולל לי זאת, את אנשי השבט שלא הפסיקו להתעלל בי בוקר ולילה, ולאחר מספר חודשים, כשהרגשתי חזק מספיק, קמתי והסתלקתי.
הלילות תחת כיפת השמיים השרו עלי אימה, נהגתי להבעיר שתי מדורות ולשכב ביניהן, לא ישן לרגע, רק מאכיל את האש, משגיח שלא תכבה.
חיי נעשו קלים יותר לאחר שרכשתי בעיירה יהודית מספר מנורות שמן בהן הקפתי את עצמי כל לילה עד לזריחתה של השמש.
לקח לי שלושים שנה כדי להבין את הברכה שננעצה בקללתו של סבי, ברכה עליה לא חשב, אותה כלל לא תיאר; בעוד האנשים סביבי חלו, קמלו ומתו, גופי נשאר צעיר, גמיש, חזק, המוות הורשה לצוד אותי רק בחשכה וכשהרחקתי אותה ממני - הפכתי לבן אלמוות.
כל עוד יש אור בעולם, כל עוד השמש ממשיכה לזרוח והאש לבעור - קיומי מובטח.
אני אוהב להעביר את חיי בארצות חמות בהן שמש חזקה קופחת מבוקר ועד לשעותיו המאוחרות של הערב. אני לובש בגדים בהירים, מבד עדין, כמעט שקוף, שלא משאיר את גופי חשוף לצל.
במשך מאתיים השנים האחרונות הצלחתי לאגור מספיק נכסים ועושר, יש לי מטוס פרטי שמסיע אותי ממקום למקום, אחוזות מרהיבות במספר ארצות בעולם, מיטות שיזוף מלאכותיות בהן אני ישן בשלווה וללא פחד.
אני נע מקייץ לקייץ, וכבר חמישים שנה שלא נתקלתי באפרוריותו של החורף.
כל שנה אני ניגש לרופא עור יוקרתי, בודק האם המדע כבר התקדם מספיק כדי להתיר את הקללה.
בדרך כלל חושבים הרופאים שאני מטורף, אבל אז אני עורך להם הדגמה קטנה; נוגע בקצה האצבע בצל סמיך ושחור והיא מייד נחרכת ומתחילה לדמם, זה מאפשר להם להקשיב ולנסות לעזור.
במשך שלוש המאות שחייתי העבירו אותי רופאים כל בדיקה אפשרית, אך לא גילו כל פיתרון ואני המשכתי להלחם בחשכה בעזרת האור.
בעוד המאות הקודמות היו סיוט מתמשך, המאה האחרונה היתה עונג צרוף, המצאת החשמל והאור הנפלא שמפיקות הנורות החדשות העשירו את חיי והרחיקו ממני את שיני העלטה, מזה ארבעים שנה לא נכוויתי ולו פעם אחת.
עתה אתם בודאי שואלים: ומה עם האונס? האם אינך צד יותר?
ובכן, בעוד מספר רגעים, אפשוט את בגדי, אפסע לפינת החדר, שם מחכה לי נערה צעירה, שאספה בצהריים תרומות מדלת לדלת. הכנסתי אותי לביתי, היממתי אותה במכה חזקה בעורף, גזרתי את בגדיה, את תחתוניה, קשרתי אותה עירומה בחבלי ניילון דקיקים כשרגליה פסוקות בכוח לצדדים, ובקשתי ממנה לדמיין את שאעשה לה כשהשמש תשקע.
עדיין לא נגעתי בה, רק חלפתי לידה מדי פעם, מתגרה מגופה הצעיר, משתכר מריחה המתוק.
כשתעלם השמש, אוכל ארוחת ערב, ובתור קינוח, אתיר את אסוריה ואתענג עליה עד שיפציע השחר.
כן, אני צד.
תמיד צד
ובהנאה.
|
|
|
|
|
יום הבוחר (חדש)
הבוחר יום שני, 01/03/2004, שעה 20:05
חמש וחצי בבוקר, יש לה עוד ארבעים וחמש דקות עד שהשעון יצלצל, וגם אז עוד חצי שעה כמעט עד שיגמור להתכונן, אבל היא לא מסוגלת לחזור לישון. בלי להעיר אותו היא יורדת מהמיטה ועושה את הדרך למטבח. מסדרת את מיכל הקפה, הסוכר והפינג'ן ליד כיור החלבי, מוודאת ששקית החלב במקרר פתוחה. פורסת את הלחם ומורחת שכבה דקה של מיונז וחרדל בסכין בשרית, מניחה מעליה כמה פרוסות נקניק ועגבניה, סוגרת בפרוסה נוספת ועוטפת בניילון אדום. בסכין חלבית היא מורחת גבינה לבנה, עוטפת בניילון שקוף. עוד חצי שעה עד לצלצול.
חמש דקות לפני היא מתחילה להכין את הקפה, כשהוא מגיע למטבח הריח כבר ממלא את החלל הצר והדחוס. בלי להגיד מילה הוא מניח את שני הסנדוויצ'ים בתיק הצד שלו ושותה מהקפה בלגימות קצרות. המתח ניכר בכל תנועה שלו, אבל הוא מחכה עד ליציאה מהבית עם הסיגריה הראשונה.
לפני הדלת הוא שולח אליה חיוך קטן, הראשון מאז ההריון, ''תזכרי'' הוא אומר לה. ''זה או גימל או טומי לפיד.'' היא משלימה את הסיסמה הנבובה במקומו מניחה לו להעלם מאחורי הדלת, שומעת את חיכוך הגפרור עוד לפני הצעד הראשון במדרגות.
העייפות שולחת אותה בחזרה למיטה אבל השינה מסרבת לבוא. היא פותחת את המגירה בשידה באיזו תקווה קלושה, אבל יודעת שאפילו ביום כזה הוא לא ישאיר אותה בבית עם סיגריות. היא מסדרת את כיסוי הראש שלה, עשרים וארבע מדרגות, עוד מאה מטרים והיא בשינקין.
הרחוב ריק, עוד מוקדם, שלוש או ארבע שעות יעברו לפני שנופשי הבחירות ימלאו אותו, לפני, אחרי או במקום מילוי חובתם האזרחית. היא עוצרת וקונה לעצמה כוס גדולה של הפוך חזק, קוראת בקפידה את תעודת הכשרות של המקום. הקפה מפוגג מעט מהעייפות שעוד אופפת אותה ומאפשר לה לצאת לרחוב, לסקור את שלטי התעמולה המעטים שתלויים ממרפסות הבתים.
שלוש שעות במעלה ובמורד הרחוב, סוקרת את הנחיל הדק שהולך ומתגבר לנגד עיניה, עוד כוס קפה אחת מתישהו באמצע. ארבע פעמים היא עומדת לבקש סיגריה מעוברי אורח, ובכל פעם מבחינה ברגע האחרון במישהו מהישיבה של בעלה, נמלכת בדעתה. הרגליים מתחילות להציק לה והיא גוררת אותן לכיוון בית הספר, מוודאת שתעודת הזהות נמצאת בארנק.
''נעמי בלום'' מכריז יו''ר ועדת הקלפי, מישהו לוקח ממנה את תעודת הזהות, מישהו אחר מסמן ברשימות ונותן לה מעטפה. אחת. היא נעלמת מאחורי הפרגוד. ''או גימל או טומי לפיד''. היא מנסה להעלים את החיוך המצועצע שעולה מול עיניה. ביד רועדת היא לוקחת את הפתק הנכון ומניחה אותו במעטפה, אבל משהו עוצר בה. היא מנסה להבין, עדיין לא בטוחה, היד נשלחת אל הפתקים שוב, אין פה בחירה, אין או-או. ''גם גימל וגם טומי לפיד'', כשהיא מצרפת את שני הפתקים יחד במעטפה נדמה לה שכל העולם בוהק לרגע. ברגליים כושלות היא מתקדמת חזרה אל חברי הועדה, חיוך חיוור של ניצחון על פניה. נדמה לה שהעייפות מתחילה להשיג אותה מתגברת על שרידי הקפאין, החדר כולו, על ציורי הילדים, תמונת הנשיא וסמל המדינה נראה פתאום מרוחק, כאילו איזה אד עומד בינה לבין הקירות, האור נראה בהיר יותר, כמעט דהוי. היא חייבת לחזור למיטה. היא משלשלת את המעטפה לקלפי, נשענת על השולחן בחולשה, מחכה לסימון האחרון ולתעודת הזהות שלה. כלום לא קורה.
מישהו עומד בדלת הכיתה, מבקש להיכנס. ''גברתי תזדרזי בבקשה, יש כאן עוד אנשים שרוצים להצביע'', ''תלך לבדוק מה קרה אתה, כמה זמן לוקח לה לשים את הפתק שהרבי ביקש?''. היא מסתכלת עליהם מבוהלת, ''אני כאן'' היא לוחשת, ''רק תחזירו לי את התעודה ותנו לי ללכת.'' אחד מחברי הועדה קם לכיוון הפרגוד, ''אין לי מושג לאן היא נעלמה.'' היא חוטפת את תעודת הזהות שלה ויוצאת החוצה בריצה.
בתי הקפה והחנויות כבר מלאים באיזו גרסה מוזרה של חגיגה דמוקרטית, ילדי השכונה עומדים במרחק מחושב מהכניסה לבית הספר, מחלקים מדבקות ופליירים לעוברים והשבים. היא עוברת ביניהם, מתעכבת בכוונה, אף אחד לא פונה אליה, לא מנסה לשכנע, אפילו החברים של בעלה לא מפנים אליה מבט. ''תגידו, אתם יודעים אולי איפה גדעון?'' היא שואלת אותם. ''גם אם אתה לא דתי'' הם ממשיכים להסביר למישהו ''אתה חייב להבין שאתה יהודי, עם נשמה יהודית, בשורה התחתונה יש לך רק בחירה אחת''. ''או גימל או טומי לפיד'' היא ממלמלת איתם, מתרחקת מההמולה.
עכשיו היא לא מסוגלת לעלות הביתה, הפחד משתק אותה בכניסה לחדר המדרגות, היא ממשיכה ללכת עד לאלנבי, פונה שמאלה. לומדת במהירות מפתיעה להתחמק מהולכי הרגל שבאים מולה, אדישים אליה. בכניסה לאיזו פיצוציה היא עוצרת, מכינה מטבע של שקל, וברגע שהמוכר מסתובב לרגע היא שולפת סיגריה בודדת מכוס פלסטיק, מניחה את המטבע על קופסאות המסטיקים, מתרחקת כמה צעדים ומציתה אותה. ממשיכה דרומה.
התחנה המרכזית החדשה מתגלה לשמאלה מתישהו, והרגליים גוררות אותה לשם, כאילו לא עברו שנתיים. משרכת את דרכה בין הדוכנים המאולתרים היא עולה לרציפים של אגד. 370 לבאר-שבע. בדיוק כמו אז, היא רואה אותם, סמל צנחנים גבוה מחבק חברה טרייה ביד אחת, אצבעות היד השנייה מתופפות על הגלילון. מישהו, נמוך וצנום בחליפה שחורה מחייך אליהם. ''יהודי, חכה רגע בוא להניח תפילין''. הזוג מצחקק, אבל עוצר, הוא מסיר את הגלילון מהכתף, מניח לצעירה להחזיק בו. ''עצור'' היא צורחת בכל הכח. החיילת מפנה מבט לכיוונה. ''היה נדמה לי ששמעתי משהו'' היא אומרת לחבר שלה, עם כומתה אדומה על הראש, מסתבך במבוכה עם רצועות העור. לפני שהם עולים לאוטובוס הוא לוקח חוברת דקה מהמחזיר בתשובה. ''אני לא יכול להסביר לך את זה בדיוק'' היא עוד שומעת אותו אומר, ''אבל אני נשבע לך שהרגשתי משהו.''
היא על סף התמוטטות, אין לה מושג לאן היא רצה ומה תמצא שם, אבל אחרי כמה דקות היא מוצאת את עצמה מתנשפת מחוץ לתחנה. אחרי שהשאירה שטר של עשרים שקלים וחטפה חפיסת סיגריות שלמה בדרך.
אחרי שלוש סיגריות היא מצליחה להסדיר את נשימתה, מופתעת לגלות את השמש שוקעת. ממקלטי רדיו אקראיים בוקעים קולות מונוטוניים, ''אחוז ההצבעה עד כה הוא מהנמוכים ביותר''. היא קמה מהמדרכה, מתחילה ללכת, הרחובות מתחילים להתפתל זה לתוך זה, היא מאבדת את חוש הכיוון. אבל נדמה כאילו הרגליים שלה נעשות בטוחות מרגע לרגע. מבטה נעוץ במדרכה, מפעם לפעם היא נושאת עיניים למעלה, רק כדי לראות עוד חבורה של פעילי בחירות חולפת על פניה.
מרחוק היא מתחילה לשמוע מוזיקה, או איזו תערובת מקצבים והאוזניים חוברות לרגליים, מתחילות להוליך אותה. שוב היא מרימה מבט, והפעם היא רואה עוד שני אנשים צועדים לצידה לאותו כיוון. הבהלה המוחלטת בפניהם מתחילה להסביר לה איך היא נראית. הם שולחים אליה חיוך רפה, היא מחייכת בחזרה. הם רואים אותה. היא סוקרת אותם, אחד מהם, ללא ספק ערבי, אולי מיפו, אולי מהשטחים, השני נראה כמו אחד הצעירים שמתחלפים בבניין שלהם פעמיים בשנה. שניהם חיוורים ורועדים.ככל שהם מתקרבים למקור המוזיקה הם הולכים ומתרבים, עוד כמה צעירים, עוד כמה ערבים, קשישים, כולם צועדים בנחישות לא ברורה.
משרד הפנים והמשטרה עסוקים היום בענייניהם, ורחובות התחנה המרכזית הישנה יודעים את זה. עכשיו כבר אפשר להבחין בגוונים, תופים אפריקאיים, מוזיקת צוענים רומנית, הרחובות הומים. ריחות של בירה ווודקה נישאים באוויר, לצד עשן מיתמר מדוכנים קטנים שפולטים אל הרחוב צלחות גדושות בבשר צלוי ונקניקיות. רק עכשיו היא מבינה כמה היא רעבה, מאז הבוקר לא אכלה כלום.
מישהו ניגש אליה בחיוך קורן, גבר גבוה, בן ארבעים לפחות, עור שחור, בגדים לבנים. נראה כאילו עכשיו יצא מהמקלחת, לבוש בבגדי חג. ''קחי,'' הוא מושיט לה לחמניה עם נקניקיה מהבילה ''אל תדאגי, זה כשר.'' היא מחייכת אליו נבוכה, שולחת יד אל הארנק. ''לא צריך היום זה החג שלנו.'' הוא אומר לה, מושיט לה גם בקבוק בירה פתוח. ''ברוכה הבאה לצל-אביב.''
|
|
|
|
|
קסם על יד כנרת (חדש)
ברוניקה יום שני, 01/03/2004, שעה 22:04
''שיט.''
''מה קרה?''
''ממצדיקים, בכל התחנה.''
''ברור, זה יום ראשון.''
''אבל כבר אחרי אחת!''
''את יודעת, החיים שלך היו הרבה יותר קלים אם היית פשוט תקנית.''
''שטויות, איך שראיתי אותם ירדתי חזרה במדרגות ויצאתי מהתחנה המרכזית. אתפוס את האוטובוס ביציאה מטבריה.''
''זה נורא רחוק!''
''יש לי עשרים דקות, חבל רק שיש לי גם קיטבג ונשק.''
''אם את מאחרת סיוון רוצחת אותך.''
''אני כבר מאחרת.''
מאיה טרקה את הפלאפון ומצמצה באור המסנוור, פונה במורד הרחוב. ריח האוכל הטריף אותה והיא עצרה לקנות חצי מנת פלאפל בדוכן החביב עליה. אחר כך המשיכה ללכת, נדחקת בין האנשים ומנסה לא לחבוט בהם עם התיק או הקת וגם לא למרוח עליהם טחינה. כשהגיעה לרמזור הכתה בה השמש, מאיה חייכה אל האור הירוק וחצתה במהירות.
בצומת הבאה בדיוק התחלף הרמזור, אבל מכוניות לא יכלו להכנס אליה כי אוטובוס צהוב של המועצה האזורית חסם את הצומת. מאיה מצאה פח לזרוק אליו את הניילון של הפלאפל בזמן שהנהגים פתחו בתחרות ססגונית של ''קלל כפי יכולתך'' וניגשה לחצות את הכביש. הרמזור עדיין היה ירוק.
זוג נזירות זקנות פסע מולה על המדרכה הצרה והיא נאלצה להצמד לקיר של אכסניית מיוחס כדי לא להתנגש בהן. לבני הבזלת להטו ומאיה הציצה אל הכנרת במורד הרחוב בגעגוע. באוגוסט צריך להיות בתוך הכנרת או רחוק מאוד ממנה, החום והלחות כאן הם שילוב קטלני. הרחוב התעקל והיא חצתה את הכביש לצידו המוצל. נשארו לה רק עוד תשע עשרה דקות.
''מאיה!''
הצעקה קטעה את הירהוריה. מעבר לכביש הראשי לא היה אף אחד. בין המכוניות הזורמות לשני הכיוונים היה משולש תנועה קטן, שניצב בלי שום סיבה נראית לעין באמצע הכביש. לרגע נראה היה משטח האספלט כמשטח חול ושלוש דמויות עמדו עליו, אחת מהן מנפנפת בידיה לעבר מאיה. רגע לאחר מכן, הן נעלמו. מאיה ירדה לכביש בלי להתייחס למכוניות הדוהרות עליו. רכב שהגיע משמאלה האט בפתאומיות כמעט עד עצירה מלאה והאיץ שוב לאחר שחצתה את מסלולו. משב הרוח כשהתחדשה התנועה טלטל את הקיטבג על גבה.
אי התנועה הקטן היה חשוף לשמש אבל קריר יחסית. מאיה העיפה מבט על החבורה המוזרה שהצטופפה עליו: אשה בדגמ''ח מחויט מלא בוץ, גבר צעיר בחליפה וצעיר מתולתל עם חולצה של ''תנו למפלצות לחיות''.
''הי ניר, מה המצב?'' חייכה אליו.
''יכול להיות יותר טוב,'' גירד במבוכה בראשו. ''תכירי: אלכס – מכוונן אור ומור – מכווננת זמן כמוך. אלכס, מור – זו מאיה.''
''אהלן,'' חייכה אליהם. ''ואנו התכנסנו כאן היום, על אי תנועה זה, כדי לציין את... לא,לא,לא – אל תגידו לי, אני יודעת לבד. יום זכויות הקובולדים הבינלאומי!''
''מאיה, זה לא מצחיק.''
''אוקיי, ניחוש אחר,'' מאיה הניחה את הקיטבג על האדמה ומבטה נח על שתיל אומלל למראה, חציו קבור באדמה, חבוי מאחורי מור. ''אה... ט''ו באוגוסט?''
''אנחנו נוטעים היום, בכל העולם, צמיד לכדור הארץ, קמיע להגנה ממזל רע. בכל מקום ניטע עץ מקומי עם פירות אדומים ואנחנו בחרנו באלת המסטיק, שנראתה הרבה יותר מרוצה מהרעיון בבוקר,'' ניר הביט באומללות בשתיל השפוף.
''ולא יכולתם לחשוב על יום או מקום יותר אידיוטיים למבצע הנטיעות המרגש הזה?''
המבט על פניו של אלכס רמז לה שהוא מסכים, אבל לניר היה הסבר. ''זה חייב להיות היום, בשיאה של סערת שמש מיוחדת וזה חייב להיות בנקודה מדוייקת ברשת הקוסמית.''
''בגלל זה אי התנועה הזה נראה לי מוזר – אתה הזזת את הבתים או הכבישים שהיו בנ.צ.''
''לא בדיוק. נכון יותר להגיד ששינויים זעירים ברשת הקוסמית, תיקונים בסידור של רשת קווי האורך והרוחב באיזור, חשפו את השטח. לא תמיד זה מסתדר בצורה הנוחה ביותר, אבל אלו תנאי העבודה שלנו במאה העשרים ואחת. מצד אחד אספלט ובטון, מצד שני פלאי ה- GPS.''
''אתה יודע, תמיד חשבתי שלפחות חלק מהאנשים שטוענים שהם יכולים לעצור את הזמן והאור ולעוות את המרחב הם מטורפים. תבלו בנעימים, אני מאחרת לבסיס.''
''מאיה, זה חשוב!''
''קמיע לכדור הארץ? אני לא מאמינה במזל רע.''
''ניסיתי את זה,'' התערב אלכס בשיחה ביובש. ''אני כבר מאתמול לא מאמין בטבריה. בינתיים זה לא עובד.''
מור נטלה שני דליים, ''אני הולכת להביא עוד מים.''
מאיה הרימה את הקיטבג אבל ניר הניח יד על כתפה. ''בבקשה,'' אמר. ''לפחות תנסי לעזור לנו.''
''אני מאחרת לבסיס.''
''את מכווננת זמן, את לא יכולה לאחר.''
מאיה הציצה בשעון. ''כמה שאצליח לדחוס בעשר דקות ואז אני עפה מכאן. עושים מעגל אנרגיות?''
ניר הניד בראשו לשלילה. ''יש לנו מספיק כוחות והקסם לא פתר עד עכשיו כלום. אנחנו צריכים עזרה בגננות.''
''אהמ... גם חקלאות בעל זקוקה להשקיה בשנים הראשונות,'' אמרה מאיה בטון החגיגי ביותר שיכלה לגייס.
''את זה אנחנו יודעים.''
''אז מה עוד אתה רוצה ממני? שאלך לחפש לך גנן טברייני שמתמחה בטירוף?''
''את קיבוצניקית!''
''אז מה? אז אני יודעת לשכב על הדשא. את תורנויות העבודה שלי עשיתי במפעל של הקיבוץ, לחצתי על כפתורים של מכונה גדולה. הייתי מצויינת.''
מור חזרה מיד עם שני דליים מלאים מים, מתנשפת. מאיה הציצה לתוכם וראתה שני עלי אקליפטוס צפים בהם.
''מאיפה המים?''
''מהכנרת, כמובן.''
''אז אני מבינה שהעץ הזה לא מספיק מת לטעמך?!''
אלכס הקשיב למתרחש בחצי אוזן, בעודו מסנן את קרינת השמש על אי התנועה ומעיין בפאלם שלו. ''אפשר להציע דרך פעולה אלטרנטיבית?''
מור נאנחה ''בשלב זה אפשר להציע הכל.''
''לפי החישוב שלי יש לפחות שלושה צוותים שהם במצב עוד יותר קשה מאיתנו. שני צוותים מנסים לטעת היום עץ עם פירות אדומים בסהרה וצוות אחד נמצא על קרחון בפטגוניה. מספיק שצוות אחד ייכשל כדי לבטל את כל המבצע.''
''אז אתה מציע שנודיע באבירות שנכשלנו כדי לחסוך להם משימה בלתי אפשרית?''
''חלילה. אני מציע להזמין את כולכם לארוחת צהריים סינית ב'פגודה' ואח''כ נמתין בסבלנות. הצוות הראשון שידווח על כשלון יהיה אשם ומיד אחריו נוכל להודיע שאנחנו מרימים ידיים כי אין עוד טעם בהשלמת המשימה.''
מור הביטה בו בכעס. ''ולי גם מותר להציע דרך פעולה אלטרנטיבית?''
''כמובן.''
''אולי במקום לשחק שח תשקיע קצת יותר תשומת לב בהצללת העץ המסכן שלנו?''
''אני לא יכול להחשיך כאן יותר כי האשליה תשבר ואנשים יבחינו בנו. חוץ מזה, אני מרגיש כמו מכונת החייאה – ברור לכולנו שהעץ ימות אם אני לא אעמוד כאן כל יום ואני לא בנוי לקשר כל כך מחייב בגילי הצעיר.''
''אם הבעיה היחידה היא צל,'' התערבה מאיה, לפני שהמצב ידרדר. ''למה אנחנו לא בונים לעץ מחסה?''
''אלכס יכול להשאיר כאן אשליה קטנה שתסתיר את השתיל עד שיגדל, אבל אי אפשר להסתיר מחסה גדול,'' הסבירה מור.
''אז בואו נשים מחסה שלא צריך להסתיר,'' מאיה התכופפה לדלי המים ושלפה עלה. ''בואו נזיז לכאן את אחד האקליפטוסים.''
''זה ייקח המון זמן,'' ניר התבונן בה בדאגה.
''עזוב שטויות, הקצינה שלי לא יכולה לשנוא אותי עוד יותר בכל מקרה.''
מור ומאיה אחזו ידיים והעולם האט, כמעט נעצר. הארבעה חצו את הכביש בין המכוניות הקפואות וירדו אל החוף לבחור עץ אקליפטוס בעל גזע רחב. לאט לאט התפתלה הקרקע סביבו והעץ נדחק לכיוון הכביש. העיקול בדרך נעשה חד מעט יותר, מקרב את אי התנועה לעבר האקליפטוס. קווי החשמל היוו בעיה בלתי צפויה, אבל בסופו של דבר עבר העץ בלי לגרום נזק. האנשים ברחוב, שחיו בזמן איטי פי עשרים מהעץ ומלוויו, לא הבחינו בדבר – אלכס יצר אשליה אופטית מושלמת של מציאות רגילה.
כשהגיע האקליפטוס המופתע לביתו החדש, התחדשה התנועה סביבם. מכוניות חלפו משני צידי אי תנועה קטן עם אקליפטוס מפואר. האשליה של אלכס הסתירה מעיניהם את אלת המסטיק שבצילו.
''מה יקרה כשהעץ יגדל ויפרוץ את גבולות האשליה?'' שאלה מור.
''אז מישהו בעיריית טבריה יטפח לעצמו על השכם על הרעיון המבריק של העשרת מגוון העצים בעיר,'' אמר אלכס. ''היה נעים מאוד, אבל אני מיציתי את השעשוע הזה. רוצה טרמפ לחיפה?''
''בכיף,'' אמרה מור. הם נפרדו מניר ומאיה.
''מצטער שאיחרת בגללי.''
'' טכנית עוד לא איחרתי, יש לי חמש דקות להגיע לבסיס. אבל היות ואין לי כנפיים כדאי שאזוז – לא בא לי לפספס גם את האוטובוס הבא.''
''חכי רגע,'' ניר אחז בזרועה. ''אני לא יכול להביא אותך בזמן לבסיס. אבל אם תעצרי את הזמן לרגע, אני יכול להביא את הבסיס לכאן. רק תני לי למצוא אותו על ה-GPS...''
|
|
|
|
|
/א (חדש)
משורה ישחרר יום שני, 01/03/2004, שעה 23:01
אימא ואבא המתינו בצורה מסודרת כשעתיים, עד שלבסוף נמאס לאבא מכל הפושטקים שהתגנבו מהצדדים לתור. הוא נדחף קצת והצליח לתפוס מקום לפני האשנב כשהוא סוחב את אימא איתו.
''במה אפשר לעזור?'' דקלמה חיילת שעל מדיה המקומטים הייתה תגית שהשם ''סיגל'' מודפס עליה.
''אנחנו רוצים את הבן שלנו לירון'', אמר אבא. ''הוא משתחרר היום''.
''מספר אישי בבקשה'', אמרה סיגל.
''5126776'', הקריאה אימא מפתק.
''תביאו את 5126776/א'', צעקה סיגל לחדר פנימי.
''מה זה האלף?'' שאל אבא.
''אל תדאג'', ענתה סיגל, ''זה מודל משופר, פרויקט מיוחד של תע''ש, אתם תאהבו את זה''.
מבעד לאשנב ראו אבא ואימא חייל צעיר מכניס את לירון לחדר ומחתים אותו על ערימה עבה של טפסים.
''הוא נראה בדיוק אותו דבר'', אמרה אימא.
''אותו דבר ואפילו יותר טוב'', אמרה סיגל, ''רק תחתמו בבקשה על טופס קבלה ותפנו את התור, יום קצר היום''.
''לא נראה לי הדבר הזה'', אמר אבא, ''כשאני הייתי בצנחנים לא היו כאלו שטויות''.
''על מה אתה מדבר? '' אמרה סיגל, ''תראה איזה יופי''. היא פנתה ללירון בקול נמוך, ''מי לוחם?''
''מי לוחם במחבלים? חוליית הלוחמים!'' ענה לירון מייד וחזר לחתום על הדפסים.
''זה לא חרוז מוצלח במיוחד'', אמרה אימא.
''עובדים על זה למודל הבא'', אמרה סיגל, ''וזה עוד לא הכול''. היא הרימה פחית דיאט קולה ריקה שעמדה על האשנב וגלגלה אותה לרגליו של לירון. לירון אפילו לא האט את קצב החתימה כדי להסתכל.
''גם לפני הצבא הוא לא היה עוזר בכלום'', אמרה אימא.
''כן, אבל ראיתם באיזו אסרטיביות הוא לא עשה את זה עכשיו?'' אמרה סיגל.
''עדיין לא נראות לי השטויות האלו'', אמר אבא, ''אנחנו גידלנו אותו ואנחנו רוצים אותו בחזרה בדיוק כמו קודם''.
''תראו'', אמרה סיגל ונפנפה בידה, ''זה לא באחריותי, אתם רוצים, דברו עם מפקד המתקן''.
''אל תדאגי, נדבר'', אמר אבא, ''את עוד תראי מה יקרה, יש לי קשרים בכל מקום''.
''שיהיה לכם בהצלחה, נבלות'', סיננה סיגל לעצמה בשעה שאימא ואבא התרחקו כשהם מוליכים את לירון לעבר היציאה.
היא חסמה את האשנב ברשת ברזל, לקול מחאת המחכים בתור, כשהיא קוראת ''הפסקת צהריים'', והזיזה ארגז נעליים שמאליות שחסם את פתח המדרגות היורדות אל האפסנאות.
תוך שהיא יורדת במדרגות, שיחררה סיגל את הכפתור העליון בחולצתה וקיפלה את השרוולים. החום שיצרו במרתף ששת מפזרי החום הצה''ליים התקניים היה כמעט בלתי נסבל.
בין שורות של מדפים ועשרות ארגזי קרטון חומים, ישב האפסנאי יבגני עטוף בחרמונית והשחיל סידרה של קסדות מנוקבות על חוט לבן ארוך.
''יש בעיה עם 5126776'', אמרה סיגל, ''ההורים שלו רוצים אותו בחזרה ונראה שהם הולכים לעשות מזה סיפור''.
''רוצים אותו בחזרה?'' אמר יבגני, קם ופתח ארגז קרטון שניצב על מדפיית ברזל והוציא צנצנת זכוכית ממוספרת מתוך שורה של צנצנות.
הוא נענע את הצנצנת וחייך בסיפוק כשהיא נצנצה באור קלוש.
''רוצים לקחת חזרה, שינסו, בלאט'', אמר וקולו העמוק גובר על זמזומם הבלתי פוסק של מפזרי החום. ''במקרה הכי גרוע, כבר ניקח אותו שוב במילואים''.
____________________
הערה: הסדר הנכון של המספר האישי הוא 5126776 קו נטוי א'. מגבלות של הצבת הודעות כאן מערבבות את הסדר בתוך המספר.
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
