 |
 |
• שאלות נפוצות
• פורומי האגודה
• קישורים
• אתר פרס גפן
• עדכוני הוועד והאספה
• העדכון החודשי (דואל)
• צוות האתר
• RSS
• דרושים
חיפוש באתר:
חיפוש מתקדם
פעילויות האגודה
• המימד העשירי - כתב עת
• כנסים ומפגשים
• פרס גפן
• תחרויות כתיבה ויצירה
• הפצת סיפורת עברית
• תרומות ספרים
• מבצעים והנחות לחברים
• מועדון הקריאה
• סדנאות כתיבה
• אייקון 2010
|
 |
שובם של הקצרצרים
חדשות האגודה / המערכת
יום ראשון, 16/03/2003, שעה 8:00
תחרות הסיפורים הקצרצרים מכה בשלישית, במהדורה מיוחדת לכבוד פנטסי.קון 2003
|
|
תחרות הסיפורים הסתיימה.
אנו מודים לכל המשתתפים. הסיפורים הזוכים יוכרזו במהלך פנטסי.קון 2003, כנס הפנטסיה השנתי של האגודה.
האיש האחרון על פני כדור הארץ ישב לבדו בחדר. לפתע נשמעה נקישה בדלת.
''הו, לא - לא שוב!''
אגודה ישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה שמחה להכריז, שוב, על תחרות סיפורים קצרצרים, והפעם לכבוד פנטסי.קון 2003, כנס הפנטסיה השנתי השלישי של האגודה. אתם מוזמנים להדהים, לרגש, להצחיק או לזעזע אותנו באמצעות סיפורים קצרצרים שנונים, חכמים ובעיקר... קצרים.
אנא קראו את תנאי התחרות בעיון:
* על הסיפור המוגש לעסוק בנושאי פנטסיה ו/או מדע בדיוני בלבד.
* על הסיפור להיות כתוב בשפה העברית.
* אורך הסיפור לא יעלה על 300 מילה - רצוי פחות. לשם ההבהרה: סיפורים בני 301 מילים ומעלה ימחקו לאלתר.
* כל כותב יגיש סיפור אחד בלבד. כותב שיגיש יותר מסיפור אחד - יוצאו סיפוריו מהתחרות.
* לאחר שנכתב הסיפור, יש לפרסמו כתגובה למאמר זה תחת שם בדוי (כלומר – לא שמו האמיתי של המחבר ואף לא כינוי בו מוכר הכותב בפורום כלשהו). נא לפרסם אך ורק כתגובה למאמר עצמו - לא כתגובה לסיפור אחר. חשוב להקפיד לשמור את השדה ''כתובת הדואר האלקטרוני'' ריק, על מנת למנוע זיהוי באמצעות נתון זה.
* לאחר מכן יש לשלוח דואר אלקטרוני להנהלת התחרות, ובו ציון שם הסיפור, שם המחבר/ת והכינוי הבדוי בו השתמש/ה. על הדואר האלקטרוני להיות כתוב בשפה האנגלית בלבד, מטעמים טכניים.
* תאריך אחרון להגשת הסיפורים: 16/4/2003.
* כל סיפור שלא יעמוד בתנאים שפורטו כאן ימחק לאלתר ולא ישתתף בתחרות.
* השגות בנושא חוקי התחרות, שאלות, מענות ותגובות יש לפרסם אך ורק בפורום האגודה. כל תגובה כזו שתכתב ישירות למאמר זה תמחק לאלתר.
פרסים:
מקום ראשון: ספרים בשווי 250 ש''ח ב-''מיתוס''
מקום שני: מנוי לכתב העת חלומות באספמיה, מתנת מערכת חלומות
באספמיה
כמו כן, הסיפורים שיגיעו לשלושת המקומות הראשונים יפורסמו בכתב העת של האגודה - המימד העשירי.
הסיפורים הזוכים יוכרזו במהלך טקס הפתיחה של פנטסי.קון 2003.
שופטים:
ורד טוכטרמן – סופרת מד''ב, עורכת כתב העת ''חלומות באספמיה''
גל חיימוביץ' – חבר ועד אגודה ישראלית למד''ב ולפנטסיה
רני גרף – חבר ועד אגודה ישראלית למד''ב ולפנטסיה
עצות לכותבים:
* כדאי מאד לכתוב סיפור בעל נושא מקורי ככל האפשר.
* רצוי להמנע מחזרה סתמית על נושא נדוש (''עב''מ-לקח-אותי-לשמים-והחזיר-אותי-הביתה'', ''נסעתי-במכונת-זמן-והרגתי-את-סבתא-ושיניתי-את-העתיד'' וכדומה), אלא אם כן יש לכם טוויסט מדהים - רעיון שיהפוך את הסיפור שלכם למקורי ומיוחד. היות ובדרך כלל לא זה המקרה, רצוי לחפש נושאים מקוריים יותר מלכתחילה (כדאי לעיין ברשימת קלישאות המד''ב, הנותנת מושג טוב למדי לגבי נושאים שכבר מוצו).
* לא כדאי לכתוב סיפור המתייחס אך ורק לסדרת טלויזיה מסוימת (או לספר מסוים), היות ויתכן כי השופטים לא מכירים את הסדרה (או את הספר) ולא יבינו מה רוצים מהם. לכן כדאי לכתוב סיפור מובן ככל האפשר.
* לפני פרסום הסיפור, כדאי מאד לבדוק ולתקן שגיאות כתיב, סימני פיסוק וסגנון. משך התחרות כחודש - יש זמן. עדיף לפרסם מסוגנן ומאוחר מאשר מוקדם ומכוער...
הרבה שנים התעסק הפרופסור ג'ונס עם התיאוריה של הזמן.
מצאתי משוואות מפתח,'' אמר לבתו פעם.
''זמן הוא שדה. בזכות מכונה זו אני יכול לשנות, אפילו להפוך שדה של זמן.''
הוא לחץ כפתור בדברו. ''זה צריך להריץ הזמן אחורה הזמן להריץ צריך זה.'' בדברו כפתור לחץ הוא.
''זמן של שדה להפוך אפילו, לשנות יכול אני זו מכונה, בזכות. שדה הוא זמן.''
פעם לבתו אמר, ''מפתח משוואות מצאתי.''
הזמן של התיאוריה עם ג'ונס הפרופסור התעסק שנים הרבה.
''פרופסור ג'ונס'' מאת פרדריק בראון, תורגם ע''י עמנואל לוטם
אנו מחכים לכם!
פנטסי.קון 2003
דואר אלקטרוני להנהלת התחרות
רשימת קלישאות המד''ב
חלומות באספמיה
הזוכים
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
|
| |
 |
 |
|
סיגנופלי (חדש)
סמרטוט יום ראשון, 16/03/2003, שעה 17:22
החללית נחתה כמו הארייר, מתיזה סילוני אוויר בכחול וירוק. מעט התאילנדים שרכנו מעל השיחים, לא טרחו להרים את ראשיהם כדי לבחון את העב''מ שנחת בקצה השדה.
רכז הביטחון דיווח למוקד על ההתרחשות, לחץ על דוושת הגז וגמע את המרחק עד לחללית במהירות, מעלה ענני אבק מאחוריו.
דלת החללית נפתחה לאיטה, וכבש מדרגות החליק ממנה החוצה.
דמות גבוהה הופיעה בפתח, והחלה לרדת. מוטי בלם את הטויוטה במרחק נגיעה מכן הנחיתה הצהוב של החללית, פתח את הדלת, יצא מהרכב והביט משתהה על המראה.
זה היה בן אדם! לא יצור קטן וירוק עם אנטנות, לא מפלצת עם זרועות תמנון ולא דמוי אדם עם אוזניים מצחיקות או נפיחות על המצח. בן אדם! כמטר ושמונים, מבנה גוף מלא, שיער שחור מתולתל, חמש אצבעות בכל יד, שתי עיניים ואף אחד – וכולם במקום הנכון.
הזר הגיע לתחתית הכבש ופנה לעבר מוטי שעיניו היו קרועות לרווחה.
''התואיל בבקשה לכוונני למרכז השילטוני הקרוב ביותר?''
''אהה... מאיפה אתה?''
''סיגנופלי. התואיל בבקשה לכוונני למרכז השילטוני הקרוב ביותר?''
''מה? בטח, בטח. אתה מדבר עיברית? תגיד, איפה למדת?''
''זו שפת האם שלי'', אמר הזר בקוצר רוח. ''התואיל בבקשה לכווני למרכז השילטוני הקרוב ביותר?'' נימה קלה של תחינה נשמעה בקולו.
''אז מה? היהודים השתלטו על הגלקסיה? ואיפה זה בכלל סינפולגי? זה בשביל החלב? אנדרומדה?''
''אינך נחמד ואינך ידידותי'', אמר הזר ועשה צעד לאחור.
''היי! ספונג'ה! עצור!'' קרא מוטי. ''עצור, או שאני יורה!'' והוא שלף את אקדחו. הזר עצר, הרים את ידיו אך החל להסתובב לאחור, לאט, לאט.
''אני רק ביקשתי לדעת היכן המרכז ...''.
''אני! כאן בשדה התותים, ובכל תחומי המושב בעצם, אני הוא המרכז השלטוני! עכשיו תגיד לי מי אתה ומה ...''.
הזר סיים הזר לסוב על מקומו, ומלוא זנבו נגלה לעיניו של מוטי. פיו נותר פעור ולסתו צנחה מטה מעט.
''אהה...''.
הזר טיפס על כבש החללית וקרא לתוכה, ''הפעילי נא את המנועים, אירזה, ונחפשה לנו כוכב אחר. אנשי המקום הזה אינם נחמדים''.
|
|
|
|
|
סיפור אהבה (חדש)
The Story Teller יום שני, 17/03/2003, שעה 23:51
''אני אוהב אותך יקירתי''
''אני אוהבת אותך אהובי''
''אני אוהב את עיניך הירוקות המרצדות בסחרור חושים.''
''אני אוהבת את פניך הנוקשות, הנוצצות באור השמש.''
''אני אוהב את גופך החלק למגע.''
''אני אוהבת את מגעך המחוספס המעביר זרם חשמלי בגופי.''
והוא נגע בה
''אני לא יכולה לחכות יותר – אני רוצה אותך.''
''ואני אותך אהובתי.''
''אני רוצה אותך בתוכי-במוחי, אני רוצה תינוק ממך.''
''את בטוחה?''
''יותר מכל דבר בחיי.''
חיוך התפרש על פניו
''בואי נעשה את זה יקירי – בואי נתאחד.''
והם התאחדו
בתשוקה עזה הם הצמידו את שפתיהם, הפגישו את לשונם ואיחדו...
את מאגרי הנתונים שלהם.
וכך בנס הבריאה ישות חדשה נולדה והוטענה במהרה לגוף טיטניום חדש.
והם חיו באושר ואושר עד קץ הזמן.
|
|
|
|
|
פירוק, או נסיון בכתיבה אוטופיסטית (חדש)
ארבינקא יום שלישי, 18/03/2003, שעה 16:33
הזמן קצר. המילים נגמרות. למה לדבר? מתוך נוסטלגיה, אולי. אולי יום יבוא ומישהו יצליח לפענח, להבין מדוע תרבות שלמה מפרקת את עצמה לדעת. לעומתנו, הקיסר צ'ין היה שמרן. הוא הסתפק בספרים, אנחנו משמידים הכל. הכל. אבל למטרה טובה! אני משוכנעת. סוף סוף – אוטופיה.
כשג'ודית הציגה את האבירים האדומים בישיבת המכון, הבנו מיד שמדובר במשהו גדול. ההדמיות שהיא הציגה, שהעידו על יכולת תפקודית גם לאחר השינוי, שכנעו אותנו להתיר לה ולמישל לנסות את האבירים האדומים על עצמם. ה-MRI שלהם מראה דפוסי תפקוד נורמליים יחסית בגזע המוח, אולם הקורטקס מאופיין בדפוסי פעילות פראיים ומוזרים. הם מבלים את רוב זמנם יחד, נוגעים זה בזו בשתיקה. הם לא מבינים מילים, אולם לפעמים הם מנסים לתקשר איתנו בציורים. עוד מעט אבין למה הם מתכוונים. אני מקווה.
אין זמן. עוד מעט האבירים האדומים יגיעו למוחי. כאשר הם ייקשרו לתאי הקורטקס ויבטלו את מנגנון ''הכל או כלום'' המילים ייעלמו, מכיוון שבלי ניגוד אין שפה. נהוג היה להניח שהשפה מבוססת על ניגודים מכיוון שככה העולם בנוי. אולם ההבנה שהשפה והעולם אינם מתואמים, שאנו חיים במציאות וירטואלית שהתוכנה הבסיסית שלה פגומה ושרירותית, חלחלה לאיטה במהלך המאה האחרונה. הכל הצביע על כך – מכניקת הקוונטים, fuzzy logic, השערת ספיר-וורף...
אבל הסיבה למה שעשינו לא היתה השאיפה לידע, אלא לשוויון. בעשורים האחרונים, צמחה לאיטה ההכרה כי הסיבה האמיתית לאי השוויון הינה מבנה השפה - ההתבססות על יחסים בינאריים, פירושה בהכרח קיום של יחסי כוח. בעזרת האבירים האדומים, ניתן היה לשנות את זה. וזה מה שעשינו! ידענו שכל נסיון לשימוש בהם יטורפד על ידי חברת התרופות, שהינה הבעלים של הידע שנוצר במכון. בישיבת המכון האחרונה, שלשום, הצעתי לפזר את האבירים בחשאי, בהפצה ויראלית. הסכמנו פה אחד. צוות המכון היה נשי ברובו, כמובן, אולם גם הגברים הסכימו. אולי מסיבות אחרות. והנה אני כאן, במלון קטן במומבסה, מחכה לשינוי. אין בי חרטה. אתם, שתבואו אחרינו, זכרו אותנו לטובה.
|
|
|
|
|
יוליוס (חדש)
A4 יום חמישי, 20/03/2003, שעה 2:14
זה היה בחמישה עשר במרץ, האנרכיסטים חגגו את יום האנרכיה הבינלאומי בצוותא עם חגיגות יום הולדתו של יוליוס קיסר ואני עשיתי את דרכי אל עבר בניין הכנסים הרשמי של האגודה; מעיל עור סגול-כתום על כתפי ומתחתיו טוגה.
בכניסה לבניין עמדה זקנה, כבת שבעים, מחופשת לאבר מין זכרי ירקרק שבדקה באופן אקראי את תיקי הנכנסים לבניין, מאחרים היא דרשה תעודה מזהה. ממני נדרש להכריז קבל עם ועידה (ומתוך אמונה שלמה) שהארץ שטוחה, עשיתי זאת ברצון, מזה שנים אני הופך בסוגיה זו וכמדומני שלאחרונה האמונה בדבר היות הארץ שטוחה אכן מוצאת חן בעיני יותר מאי פעם.
נכנסתי לבניין ותליתי את מעילי על וו בודד בפינת החדר ואחר פניתי להכנס אל עבר האולם המרכזי.
השקתי כוסית פלסטיק ובה יין נתזים זול עם אחדים ממכרי, קבצנים רובם ככולם הנהנים מהמזון המוגש במקום חינם, ומיהרתי לתפוס את מקומי בין עשרות התמהונים שהתגודדו על יד דוכן ההתחייבות.
משהגעתי לראש התור פגשתי בהוגה ההתחייבות, לא הופתעתי לגלות שמדובר בילד בן שתיים עשרה, הוא הקריא בפני את כתב ההתחייבות ואחר כך חתמתי עליו ומיהרתי לפנות את מקומי בראש הטור לבא אחרי.
רבע שעה אחר כך הלך הילד לשירותים ואני מיהרתי ללכת בעקבותיו.
''שלום'' אמרתי.
''שלום'' הוא ענה.
''רועי?''
''כן''
''כבוד הוא לי'' אמרתי ולחצתי את ידו.
''תודה'' הוא השיב.
''נראה לך שהעניין יעבוד?'' שאלתי.
''לא''
''אם כך, לשם מה? סקרנות גרידא?''
''לא'' הוא אמר ורכס את מכנסיו, ''לשם השעשוע''.
חזרתי לאולם. ''לשם השעשוע'' מלמלתי לעצמי. ''לשם השעשוע כרגע חתמתי על כך שאם אי פעם מישהו ממדעני העולם החופשי ימציא מכונת זמן הוא מתחייב לשוב בדיוק לרגע החתימה כדי להוכיח שאכן יתכן קיום מכונת זמן''.
אכן רעיון מטופש חשבתי לעצמי בדיוק ברגע בו נכנס אחי התאום, לבוש בטוגה, לאולם.
דקותיים אחר כך, מתפקעים מצחוק, חמקנו החוצה לקול צרחותיו ההיסטריות של חובב מדע בדיוני אנרכיסט בן שתיים עשרה.
ומה רבה היתה הפתעתניו כאשר ראינו בכניסה לאולם זוג אנחנו מהעתיד.
|
|
|
|
|
לזכור את דיסני (חדש)
יחיאל זוסמן יום חמישי, 20/03/2003, שעה 17:04
אל: מר יחיאל זוסמן
מאת: איגוד מפיקי הסרטים האמריקאי, המחלקה המשפטית, אגף זכויות יוצרים
הנדון: הוראת חדל והפסק
----------------------
אדון/גברת זוסמן הנכבד/ה,
היות ועפ''י רישומי חברת ''סוני אולמות קולנוע'' בע''מ מיום ה- 17 לנובמבר, 2023 במסגרת ''חוק הגנת בעלי זכויות יוצרים מפירטיות מנטלית'' סעיף 3, סעיף קטן ג', נרשם כי צפית בסרט ''סינדרלה'' והיות כי ביום ה- 1 לינואר 2017 דיווח בית החולים ''שערי צדק'' בירושלים כי עברת ניתוח לתגבור הזכרון במסגרת ''חוק דיווח בעלי תודעה מתוגברת 2010'' וכי הינך, לפי הגדרות סעיף 27, סעיף קטן ד' לחוק האמור, בעל תודעה משמרת מדרגה שלישית והיות כי לא התקבלה במשרדינו ההודעה המחויבת עפ''י חוק כי השמדת כל רישום מנטלי של היצירה האמורה עד למועד כתיבת מכתב זה ולאחר תום שלושת החודשים המורשים ברשיון לצפיה בסרט אותו רכשת, הינך מתבקש בזאת לסור בהקדם האפשרי לתחנת איחזור, שיחזור ורישוי זכרונות מורשית ולעבור בדיקת אחזור יצירות לא מורשות.
אי קיום הוראות אלו בהקדם האפשרי יאלץ אותנו, כנציגים המורשים של בעלי זכויות היוצרים של היצירה האמורה, לפנות לערכאות המשפטיות כדי לקבל סעד משפטי ולבקש את בית המשפט להורות לך לקיים את הבדיקה האמורה עפ''י צו בכפיה כדי להגן על זכויותינו.
אנו מקווים שתעתר לבקשתינו זו לאלתר ולא תאלץ אותנו לנקוט בצעדים אלו.
זכור! איחסון מנטלי של יצירות ללא רשיון איננו רק עבירה על חוק זכויות היוצרים אלא גם פוגע ביכולת של החברות החברות באיגוד לספק לך, הצרכן, יצירות איכותיות בעתיד. אנא, אל תיתן ידך לפיראטיות! הקפד להשמיד כל עותק זכרוני של יצירה לפי תנאי הרשיון וכך תימנע מהצורך בבדיקות כאלו בעתיד.
אנו מודים לך על שיתוף הפעולה.
בברכה,
עו''ד ריכרד פלד
איגוד מפיקי הסרטים האמריקאי
המחלקה המשפטית
אגף זכויות יוצרים
|
|
|
|
|
איש משפחה (חדש)
ששון ושמחה יום שישי, 21/03/2003, שעה 21:26
היא חיכתה לי בבית הקפה, אני איחרתי בכמה דקות, היא הקדימה. הזמנתי קפוצ'ינו והיא רצתה מים מינרלים. דיברנו על האשפה המילולית הקבועה שנהוג למלמל בפגישות עיוורות, היא צחקה מכל הבדיחות שלי ואני נהניתי לראות אותה משחקת בשיער ומחייכת המון, סימן מובהק שאני עושה משהו נכון.
היא לא הלכה לשירותים אפילו לא פעם אחת, לא סיפרה לי כמה שהיא עדיין אוהבת את האקס המיתולוגי שלה, לא ספרה קלוריות וכשהגיע הזמן לשלם את החשבון היא התעקשה לקחת על עצמה חצי.
שנייה לפני שקמנו מהשולחן הבנתי שאני מאוהב עד הראש.
שנייה אחרי שקמנו מהשולחן הבנתי שאני בצרות.
''אהה,'' אמרתי. ''לא סיפרת לי שאת בהריון.''
היא נאנחה. ''אתה יכול ללכת אם אתה רוצה, אני לא יחשוב שאתה חזיר זכרי טיפוסי אבל אם תלווה אותי הביתה אני אשמח לספר לך על זה.''
צעדנו ביחד, היה קריר והרוח נשבה, מפזרת עלים על המדרכה. חיבקתי אותה. ידעתי שזה צעד טיפשי אבל זו לא הייתה הפעם הראשונה שאני עושה דברים שהחרטה ממתינה בסופם.
''אני בהריון כבר המון זמן.''
''כמה חודשים?''
''שמונים וארבע.''
''הממ, את בטוחה?''
''תראה, העובר שיש לי בבטן לא בדיוק מגיע מהצינורות המקובלים. מלאך אנס אותי באחד הלילות וזה מה שיצא. פשוט נראה לי שמלאכים נמצאים ברחם קצת יותר זמן מאנשים רגילים. אין לי בפנים כרית ואני לא מטורפת.''
צעדנו בשקט, הגענו לדירה שלה והיא שאלה עם אני רוצה לעלות לכוס קפה.
עלינו במדרגות ובחושך עשיתי קצת מתמטיקה נפשית עד שהגעתי לתוצאה. אני רוצה אותה אבל התינוק רק יפריע, מלאך או היפופוטם, זו הבחורה שרציתי אבל בלי משקל עודף.
היא טיפסה מאחורי, לא חושדת שאני מתכוון להפיל אותה במורד המדרגות. הדרך המומלצת להפסקת הריון.
היא שכבה שם, שבורה, ופתאום הבטן שלה פרכסה. האור בחדר המדרגות כבה אבל באמת שלא הייתי צריך אותו. מתוכה הגיחה אישה זוהרת, מנופפת בכנפיה, בוהקת מברקים כחולים.
''אוי.'' אמרתי והתכוננתי לטיול חד כיווני לגיהינום.
היא ריחפה מעליי, שופטת במבט.
''אבא?'' היא שאלה.
|
|
|
|
|
למה אף אחד לא אוהב אותי? (חדש)
חתולה עם מבטא שבת, 22/03/2003, שעה 21:43
איזה עבודה היית רוצה שתהיה לך?
אני בטוח שמפקח טעמים בפס ייצור של גלידות שמנת נמצא גבוה ברשימה שלך.
כן, זו העבודה שלי.
למדתי חמש שנים בבית הספר לבישול מתקדם של ענקי המטבח הצרפתי, עשיתי דוקטורט במדעי היאמי.
אני מגיע כל יום למפעל ונשים בחלוק לבן מגישות לי מנות גדושות בטעמים וקישוטים, אני מלקק כדורי הגלידה, המרקם נמס על החלק הקדמי של הלשון, המקום בו נמצאים קולטי המתיקות, ואז אני יורק את הכל החוצה, שותה כוס מים ומעניק ציון.
בקיצור, העבודה שלי היא לאכול טוב ולהתלונן.
עד שאיבדתי את הסיבה לקום בבוקר ולישון בלילה, אבדה לי תחושת הטעם. לא משנה מה הכנסתי ללוע, פלפלים חריפים או חתולה, להכל היה טעם של כלום.
''אני אחראי לזה.'' הוא אמר לי וקולו ריסק את עור התוף.
מייד ידעתי מי הוא, כולם מכירים אותו.
השטן, אל דיאבלו, האיש הרע בסוף המשחק.
''נו, על איזה חוזה אני צריך לחתום כדי לקבל בחזרה את חוש הטעם שלי?''
''שום חוזה, אני שטן, לא עורך דין. הייתי מעוניין שתנשק אותי. אתה יודע לנשק?''
''אהההה, כן.'' אמרתי. אם לא ניחשתם, השטן מכוער ורירי, למרות שהוא בטח חושב אחרת.
''אני יודע שאני מכוער ורירי,'' הוא אמר. ''אבל. . . אף אחד לא אוהב את השטן. אף אחד לא נוגע בי, כולם מפחדים.''
''זה בגלל שעשית את כל הדברים הרעים בתנ''ך.''
''לפני שלושת אלפים שנה והופעתי רק בספר אחת, בתור מטאפורה. נשק אותי, ספר לי מה הטעם שלי, אני רק רוצה מעט חיבה, כולנו רוצים רק חיבה, זה חסר לי, בבקשה.''
ניגשתי אליו, הרטבתי את השפתיים ו. . . לא עשיתי כלום.
''אני מצטער.'' אמרתי והשפלתי מבט.
הוא נעלם בענן גופרית מסריח ואני כרעתי ברך ודפקתי את הראש ברצפה.
שיניתי קריירה והפכתי להיות מריח פרחים מקצועי. ניחוח ורדים וצוף מילא את חיי.
יום אחד התעוררתי ללא אף.
''תריח אותי,'' הוא התחנן. ''בבקשה.''
ואז הבנתי למה אף אחד לא אוהב את השטן.
|
|
|
|
|
רגעים (חדש)
zina יום ראשון, 23/03/2003, שעה 16:21
זה היה סתם עוד ערב חורפי,ישבנו בבית קפה פינתי בתל אביב חבויים מהגשם כשהוא הציע לי את ההצעה המשונה: ''את רוצה שאני יערפד אותך?'' הוא שאל.'' מ...מה?'' שאלתי המומה.
ידעתי שהוא ערפד המלילה הראשון בו נפגשנו,כששרתי על במה בפאב השכונתי.הוא ניגש אלי ורצה לנשוך אותי, אני כמובן להגנתי הרבצתי לו עם הגיטרה וצעקתי עליו על איך הוא מעז להפריע באמצע ההופעה ,למרות שאיש מלבדנו לא היה שם.שמתי לב שהוא ניפצע קשה הוא התיישב על הבמה והתחיל לבכות כמו ילד.ריחמתי עליו, הוא פשוט ניראה כל כך מיסכן,
ניגשתי לבר ולקחתי מהמקרר מעבר לדלפק שקית קרח והגשתי לו אותה.
הוא נירגע וחייך אלי ''תודה'' הוא אמר,.''מצטער על ה ההפרעה, אני רעב, זה השבוע הראשון שלי בתור ערפד וזה שערפד אותי נטש אותי,הוא אמר שאני פאטתי. את חושבת שאני פטאתי?'' הוא שאל במבט עצוב של ערפד שעומד לתקוע לעצמו יתד בלב.
''ממש לא''. ''אותי למשל, ממש הפחדת''
''אין לי הרבה חברים'' הוא הודה
''גם לי לא''
''למה לא?''
''אבל יש לי אידס''
הוא השתתק.
מאז לא דיברנו על זה,הפכנו להיות ידידים ממש טובים
אם אני יערפד אותך אני אשתה את הדם החולה שלך ואת תשתי את הדם הבריא שלי, ואז לא תחלי יותר לעולם, הבטתי בו המומה ומבולבלת ''מאיפה זה הגיע?''
''אני אוהב אותך,אוהב אותך ולא רוצה שתמותי,לא רוצה לאבד אותך לעולם, במיוחד לא כשאני עוזב''
''עוזב?'' שאלתי בתדהמה,'' לאן?''
''הסייר שלי, זה שערפד אותי ועזב קרא לי לבוא אליו,הוא בלונדון,והוא זקוק לי, ולמרות הכל אני חייב להיות נאמן לו, חייב לעזור, זה מין קוד כבוד שיש לערפדים.''
''מתוק'' חייכתי אליו. ''תודה על זה שאתה דואג לי אבל אני אהיה בסדר, באמת''.
נישקתי את שפתיו הקפואות והתחלתי ללכת הביתה לבד, כלח הזמן תוהה אם לומר לו שכבר התערפדתי ממשהו אחר.
|
|
|
|
|
בתיחת המזוודה (חדש)
מרדכי היהודי יום שני, 24/03/2003, שעה 10:11
הידיעה בחדשות הייתה קצרה: מתנחל מהישוב ''שבי עיבל'' הסגיר עצמו למשטרה לאחר שהניח את מטען-הנפץ במסגד אל-אקצה. המתנחל אמר שביצע את המעשה כדי לסלק את המסגד מהר-הבית ולאפשר את הקמת בית-המקדש במקומו. בפיצוץ נפגע קשה הקיר הדרומי במסגד.
בכל רחבי העולם הפגינו כמיליארד מוסלמים נגד הפגיעה במסגד הקדוש. ראשי האיסלם התכנסו בטהרן לדון בתגובה הההולמת לאירוע.
ישראל התנצלה והודיעה כי תתקן מייד את הנזק על חשבונה וגם תעמיד לדין את המתנחל המפגע. נעשו גם ההכנות לחקיקה מיידית של חוק חסר-תקדים בישראל: עונש מוות למי שביצע פיגוע נגד אתר קדוש ביותר לאיסלם.
למחרת הסתנן צעיר תושב השטחים לישראל והוסע לכיכר-המדינה בתל-אביב. הוא התיישב על ספסל בשמש הסתווית החמימה והניח על ברכיו מזוודה חומה בגודל בינוני, מן הסוג המיושן שהיה בשימוש לפני למעלה מחמישים שנה.
לאחר כשעה צלצל הפלפון בכיסו. הוא הצמיד אותו לאוזנו וענה בערבית: ''יופי. אני שמח שהגעת הבייתה. גם אתה תהיה שאהיד''.
אז תקתק בפלפון מספר שידע בעל-פה. ''יש לי הודעה חשובה'' -אמר למרכזנית בטלוויזיה הישראלית - ''אני הולך לנקום את הביגוע במסגד הקדוש. אני מבקש סליחה מאחים שלי הערבים בפלסתין, אבל הם יודעים שאני עושה זה גם בשבילהם. עכשיו אני בותח המזוודה שקיבלתי מן לוב. אללה הוא אכבר''.
השמש הסתווית המשיכה לחמם את גופו, והחיים התנהלו עוד זמן-מה כרגיל. רק אחרי שעות אחדות החלו להתרחש תופעות מוזרות.
עברו חודשים רבים עד שהסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית איפשרה למספר מצומצם של מדענים-מתנדבים להגיע בחליפות אטומי-קרינה למדבר שבו לא היו בני-אדם, בעלי-חיים, רמשים וצמחים, בשטח של חמש-מאות קמ''ר שמרכזו בכיכר- המדינה בתל-אביב.
|
|
|
|
|
ניקיונות בפארק (חדש)
מאת: CopyWrong יום שלישי, 25/03/2003, שעה 10:01
בעולם ישנם הרבה מפסידנים והרבה מצליחנים, אך כולם בני אדם. זה כלומר, עד אותו יום בו נחתה החללית הירוקה בפארק הירקון. בתחילה סברו האנשים, גם המפסידנים וגם הספקנים, כי מדובר בתעלול פרסומת של חברת מקררים כלשהי. אך החללית הייתה גדולה ומכוערת מדי, ומעכה אנשים רבים מדי. כל אנשי התקשורת, השוטרים, הכבאים, הפוליטיקאים והמנקים עמדו בציפייה דרוכה סביב החללית, מחכים ליצור כלשהו שיצא ויסביר את רצונו.
הם חיכו וחיכו וחיכו, אפילו ראש העיר הגיע לברך את התיירים החדשים, שבאחת הכפילו את כמות התיירות בתל-אביב. אבל כלום. לקראת ערב התחילו האנשים להתפזר, ורק המשטרה ואנשי הניקיון חיכו בדריכות, הם ידעו מי יצטרך לנקות את הלכלוך.
הבוקר הפציע ואפילו השוטרים החרוצים ביותר כבר נרדמו על הדשא הרך, שלפתע נשמע מהחללית צליל חזק – ''בלאקש'' או משהו כזה והחללית נעלמה כלא הייתה. שרק ההרס והלכלוך הרב שהשאירה מעידים שהייתה שם.
העיתונים עסקו בתעלומה עוד כמה ימים, עד שנמאס להם וחזרו לדווח על נושאים מדיניים ועל תוכניתו של ראש העיר להתגבר על שביתת עובדי הניקיון על ידי הפיכת הפארק לאזור תעשיית היי-טק ונעליים.
אל החללית הבאה שהגיעה, איש כבר לא התייחס. אפילו המנקים כבר לא התמרמרו על העבודה הנוספת. והמשיכו לנוח בצל.
|
|
|
|
|
להיות נקי (חדש)
Soup Woman 2000 יום שלישי, 25/03/2003, שעה 21:12
''תורך לקום, אל תתבייש, הכל בסדר, אתה בין חברים.''
''אני יכול להישאר בעילום שם?''
''בוודאי, איזה שם היית רוצה?''
''אהה. . ''
''אתה רוצה שאני אבחר בשבילך שם בדוי?''
''כן, בבקשה. תודה.''
אז נמצא לך שם מופרך. המממ, יהושוע אולי?''
''אבל באמת קוראים לי יהושוע.''
''אוי. לא נורא, אל דאגה, תקום בבקשה.''
''טוב,'' הוא מתרומם מהכיסא. ''שלום, קוראים לי יהושוע ואני אלכוהוליסט.''
''אוהבים אותך יהושוע.'' נאמר בעשר קולות שונים.
''בבקשה יהושוע, תספר לנו איך התחלת לשתות.''
''כן, לשתות. אני עובד בתור שומר במחסן של חברה לייצור סבונים. אנחנו שלושה חברים, מתאמים את המשמרות ככה שיהיה נוח לכולם, שומרים על רוח טובה, כמו שאומרים. יום אחד החבר שלי נעלם, פוף, אין חבר. אני והחבר השני שלי חיפשנו אותו בכל מקום, אפילו אצלו בבית אבל כלום. חשבנו שהוא בטח נסע לאילת, להמר על אחת הספינות, הוא תמיד אהב לשוט. אז החלטנו לא לספר לאף אחד והמשכנו כרגיל. היה קצת קשה עם המשמרות אבל לא נורא, חבר נעלם הוא עדיין חבר. פתאום, כשאני מגיע למשמרת לילה אני רואה שנעלם גם החבר השני. אין חבר, אני לבד. איך אפשר לתאם משמרות עם עצמי? בלגן. אז אני יושב ושותה, מבולבל . . . ''
''מה שתית? וודקה?''
''מים. בקבוק של ליטר וחצי. פתאום הסבונים מתחילים לדבר אלי. אכלנו את החברים שלך, הם אומרים לי. ופתאום הם יוצאים מכל הקופסאות, סבונים בצבעים, ירוקים, צהובים, בניחוח דבש וחלב. מאות שנים אתם מסתבנים אתנו עד שאנחנו נעשים קטנים, מפוזרים בביוב. הם אמרו לי שהגיע זמן הנקמה ועכשיו תור הסבונים להתרחץ עם בני אדם, עד שנצטמק ונעלם, לתוך הביוב.''
''אתה לא באמת אלכוהוליסט, נכון? רק משוגע. בבקשה תצא מפה. יש כאן אנשים עם בעיות אמיתיות.''
''אבל. . .''
''החוצה.''
הוא מגרד את הראש, מתוך הכיס הוא שולף חבילת סבונים.
''הם אמרו שאני בין חברים, שקרנים.'' ממלמל ומשליך את חפיסת הסבונים לרצפה.
''תתפסו אותם,'' הוא אומר. ''בתאבון.''
''טוב.'' אמרה החפיסה.
|
|
|
|
|
גרא (חדש)
דאלי יום רביעי, 26/03/2003, שעה 10:53
כשגרא צחק, ידעו החברים שהפורענות תחייך בקרוב. גרא פיתח את הצחוק לדרגת אומנות. שילוב תדרים גבוהים ונמוכים קיצוניים, שהוו צירוף קטלני והרסני. הצחוק נשמע מתגלגל, והפרשנים קבעו, הפורענות בלתי נמנעת.
'' מציע להיכנס לתא'' לחש פייר המזוקן, ובאדישותו המדומה כתש בנעלו את בדל הסיגריה.
יוס עקב במבטו אחר מעוף הסיסים, ונעץ מרפקו בדוף, שסגר את יומנו הצמוד.
''שמעתם!?'' יולנדה הגיחה על הגלגילות המרחפות מפינת השביל, כפות ידיה מקיפות את פיה כשופר, היא נעצרה בקידה מתנדנדת וידיה פרושות לאיזון.
''ללא שליטה'' אמרה קוט וקמה בהחלטיות. החברים פנו מיד בעקבותיה.
צחוקו של גרא איבד שליטה, והמשיך בעוצמה חודרת קרביים...
הכניסה לתא האטום, במערה המוסתרת, נעשתה בזריזות ראויה, סוקט, חתול התא, קיבל את פניהם בגרגור נעים.
הפתח נסגר חרישי, האור התאים עצמו לנוכחים, כסאות נפתחו לקראתם והשולחן מילא עצמו בחטיפים ומיצים. המחשב הכריז: 'בראשית חסר אחד – גרא'.
הם היו ששה חברים מילדות עד צבא, כל אחד ותכונותיו המיוחדות וכישוריו המפותחים. הם נקראו 'בראשית'.
בשירות הוטלו עליהם משימות דמיוניות שבוצעו במקוריות מפתיעה. גרא היה המבריק והמקורי ביותר. כך נולד הצחוק ההורס.
***
הרעידות החלו. מבטים מודאגים הוחלפו ביניהם. רעשים קולות ריסוק והרס נשמעו היטב בתא.
קוט סימנה, ובגדי המגן הכתומים התאימו עצמם למידותיה, הקסדה נאטמה ומערכת ההישרדות הופעלה אוטומטית. החברים בחנו את החליפות היטב, גם סוקט חתול התא.
''נציל מה שאפשר'' אמרה קוט. הם יצאו מהתא.
''אלוהים'' לחש פייר, לאחר דממה ארוכה, תוצאת ההלם מול ההרס המוחלט. לא נשאר שיח, עץ, מבנה או נפש חיה, הכל גולח למשעי, מאופק עד אופק.
''תוהו ובוהו'' אמר יוס, דוף רשם ביומן.
''גרא!'' יולנדה הצביעה על דמות מפויחת בקרבתם.
''ניסיתי לא לפגוע באורגניזם'' נשמעה לחישתו הדועכת של גרא שהתפורר לעיניהם החרדות.
''למעבדה'' אמרה קוט, בסיימם לאסוף את אפרו של גרא.
''אמרתם שהצחוק יפה לבריאות'', ילל סוקט.
הפתח נסגר חרישי, האור התאים עצמו לנוכחים, כסאות נפתחו לקראתם והשולחן מילא עצמו בחטיפים ומיצים. המחשב הכריז: 'בראשית'…
|
|
|
|
|
למה האוטיסט סוואנט בן העשרים ושמונה חצה את הכביש? (חדש)
צפרדע בעיר הגדולה יום רביעי, 26/03/2003, שעה 13:02
''אימא, מה יקרה לי אחרי שתמותי?''
''אני אף פעם לא אמות.''
''מבטיחה?''
''מבטיחה.''
ואז היא מתה.
הוא ניער אותה אבל היא לא התעוררה, הוא החליט לחייג למשטרה אבל לא ידע את המספר, אימא לא הרשתה לו לחייג אחרי שבטעות צלצל לאלסקה, הניח את הטלפון בצד והלך לצייר על הקיר.
''הלו? הלו?'' בקע מהטלפון והוא צבע את השמש בירוק.
אם מישהו יכול להעיר את אימא זו רק המשטרה, הוא החליט ויצא מהבית לאחר שהתלבש בכוחות עצמו.
הליכה על המדרכה הוא ידע די טוב אבל אז הגיע למעבר החצייה.
משאיות ושליחי פיצה שאגו ביעף והוא נזכר שאימא לא מרשה לו לחצות את הכביש לבד.
הוא המתין.
''גברת. . .'' הוא החל לשאול קשישה עם שקיות אבל לא ידע איך להמשיך. היא הביטה בגבר המגודל, מקריח ומכריס, לבוש בסוודר, מכנסיים קצרים וכפכפים.
''כן?'' שאלה והוא ניגב את הריר מהשפתיים.
חתולה וחתולה ישבו לצד הכביש, תחת רכב חונה. הוא ניסה לתחוב את אפו לישבנה והיא התחמקה.
''אבל זו עונת הייחום!'' הוא מחא.
''תראה אותו, מסכן. אני לא מעריצה גדולה של בני אדם אבל זה מוגזם.''
''אם אני יעזור לו תתני לי מיאו?''
חתולים יכולים לעשות הכל, זו עובדה מדעית. זה רק עניין של רצון וזיכרון. החתולים הרזים שנוברים בפחים פשוט שכחו שהם כל יכולים.
החתול התאמץ, מלמל כמה לחשים וזנבו הזדקר.
לפתע מעבר החצייה לא נראה מאיים כל כך, הוא יישר את הסוודר ובצעד הססני הוא החל לחצות. עד שהגיע לפס השני ידע את לוח הכפל בע''פ. בפס הרביעי הוא הבין את תורת היחסות וכשסיים לחצות הוא הבין כיצד ניתן להציל את היקום מסופו הבלתי נמנע. הוא היה האיש החכם בעולם.
''מרוצה?'' שאל החתול.
''אולי,'' היא אמרה. ''בוא לצל, נעים פה.''
הוא ידע שרצה ללכת למשטרה אך סדר העדיפויות הכתיב שקודם יחשוף לעולם את הסוד לחיי נצח וחיסול האקנה אבל אז שכח את ההבדל בין שחור ללבן, מה שמו ומה פרוש המונח ''סדר עדיפויות''.
|
|
|
|
|
אולי הפעם. (חדש)
it יום רביעי, 26/03/2003, שעה 20:04
השעון, שנח על השולחן, הרעיד את השקט ששרר בבית - מחוג הדקות סמך עצמו למחוג השעות ומחוג השניות סבב בתקתוק אינסופי, עד שהתאחדו השלושה לקו אחד ועצרו מלכת.
''יש לך אורחת, מר אלון,'' אמר קולו העדין של הרמקול, שניצב מעל הדלת.
''אני מאשר כניסה,'' ענה.
בחורה דקת-גזרה נכנסה דרך הדלת, לבושה בשמלה אדומה וחושפנית, ונעולה בנעלי עקב שקופות.
''שתיים-עשרה בלילה, אדוני, '' אמרה ונעמדה לידו.
אלון הביט נבוך בפניה המושלמות והאצילות. ''מה אני צריך לעשות?''
''זו פעם ראשונה שלך, אדוני?''
''כן.''
''הצמד את כרטיס האשראי שלך לפרק היד שלי והמתן לקבלת אישור.''
צבעו האדום של כרטיס האשראי התחלף לירוק.
כעת חייכה אליו, כאילו קצו צרות העולם.
''אני שלך לשעה. מה תרצה, אדוני?''
''מה אני יכול לבקש?''
''כל מה שליבך חפץ. בחר סוג שדיים, שיער, בושם, מבנה-גוף. ''
''אין לי דרישות מיוחדות. אולי שדיים בינוניים וזקורים ובושם שאנל 7. השאר פשוט מושלם… בעצם, שפה תחתונה, עבה? אפשר?''
''כרצונך!''
תווי גופה השתנו קמעה וניחוח מתקתק התפזר בחדר.
''את יפיפיה.''
''תודה, אדוני.''
''את יכולה לקרוא לי אלון,'' אמר וחיוך דק עלה על שפתיו.
''אלון,'' לחשה.
ברגע אחד נשרה בישנותו, כשהצמיד אותה לעברו וחש בקימורי גופה ובניחוח העולה מצווארה.
לפתע הרימה את ראשה שנשען על כתפו.
''א...אלון?''
''כן?''
''מה עשית?'' שאלה, ואישוניה התרחבו והצטמצמו.
''אה… זה… אני מתנצל… מה שחשת כרגע היה הניתוק מהרכזת. למעשה, בעוד כמה רגעים אף-אחד אפילו לא ידע שהיית קיימת.''
''א...אבל…'' גמגמה, ותנועותיה הפכו לכבדות, כמעט מכאניות.
''חבל על המאבק, הוירוס תמיד מנצח. את מבינה? אישתי מתה… שנים שאני מנסה למצוא לה תחליף – ואם אפשר שיהיה מושלם. זו הגירסה העשירית שאני מפתח. אולי הפעם זה יעבוד. תשבי… תרגעי… אני צריך לאתחל את המערכת שלך.'' אמר כשניסתה לייצב את עמידתה ופתח בפניה דלת לחדר קטן בו נגלו תשע גופות, ששכבו בערימה מסודרת כאבני לגו. '' אני מבטיח לך, שאם האתחול יצליח, אנקה את החדר ואהפוך אותו לחדר עבודה.''
|
|
|
|
|
אם הקירות היו יכולים לדבר. (חדש)
קירה יום חמישי, 27/03/2003, שעה 19:10
אם הקירות היו יכולים לדבר… אם הקירות היו יכולים לדבר הם בטח היו אומרים הרבה דברים שאני לא רוצה לשמוע. סיפורים שאני לא רוצה להקשיב להם.
התרגלתי לצבעים המשתנים, התרגלתי לגופות אקראיות שנמצאות בבית ולגופות אקראיות שנעלמות ממנו. אני מבינה שהקירות רוצים להגן עליי, וזה מאוד יפה מצידם. אני שמחה שאני לא צריכה לשמוע מה הם עושים כדי לשמור אותי בחיים. הכישוף שאימא עשתה לא היה מיותר, היא רק רצתה לשמור את התינוקת שלה בחיים. הילדה, אמרו לה כל החוזים, תשנה את העולם. שלושה עשר שליחים נשלחו כדי לדאוג שהשינוי הזה לא יתבצע. שלושה עשר אנשים שרצו להרוג את בתה היחידה. אז אימא עשתה מה שכל אימא אחרת הייתה עושה תחת הנסיבות. היא אמרה את המילים, הניחה את האבנים, הקריבה את עצמה וביצעה את הכישוף. הבית התעורר לחיים, אבל הוא אף פעם לא התחיל לדבר.
ציורי קיר אקראיים, שינויי צורה, לוחמים מסתוריים ודלתות חסרות, זה כן, אבל לא דיבורים. הוא סיפק לי את כל מה שהייתי צריכה, הוא עדיין מספק. אוכל, שתייה, גברים מושלמים, אילמים. לפעמים אני מוצאת את עצמי מוקפת במאות זמרי מקהלה ששרים במיוחד בשבילי, רק שרים.
אימא הייתה אישה אמיצה, והיא עשתה מה שעשתה רק כדי להגן עליי. אני בסכנה גדולה עשרים וארבע שעות ביממה. אם אני אמות, העולם יישאר כמו שהוא היה. הכישוף מגן על חיי!
אבל לפעמים, כשאני לבד, יצירות אומנות זרוקות סביב, חיילים רצים לידי בשתיקה וערימת פירות אקזוטיים ממתינה ממולי, אני מתפללת שהכישוף יישבר. אני מתפללת שכל זה היה בעצם חלום. אני לא רוצה הגנה. אני רק רוצה להניח מאחוריי את הבית הזה, לפרוץ את הקירות ולצאת לשנות את העולם, כמו שכל החוזים חזו. אבל אין לי דלתות, אין לי חלונות. אין לי חבל, אין לי אקדח, ואין לי כדורים לבלוע. הכישוף הזה מגן על חיי. אולי אני אחיה לנצח. רק הקירות יודעים.
|
|
|
|
|
יום הגבר הבינלאומי (חדש)
מגדלור יום חמישי, 27/03/2003, שעה 22:44
היא אמרה לי שאם אני יסתבך אתה היא תאלץ לאכול אותי בסוף.
אמרתי לו שאם הוא יסתבך איתי אני יאלץ לאכול אותו בסוף.
ולמרות זאת המשכתי להיות האיש שלצידה, כנראה כי אני אופטימי, כי חשבתי שהיא אוהבת אותי. זה נתן לי את כל הסיבות לחיות.
והוא עמד ולא זז, ''את לא מפחידה אותי.'' הוא אמר ואני השתדלתי להראות אדישות אבל נקרעתי מבפנים, כמו עלה יבש. כנראה כי אני פסימית, כי ידעתי שהוא אוהב אותי וזה נותן לו את כל הסיבות למות.
ולמשך כמה חודשים חשבתי שהכל היה באמת בסדר. שהצלחנו. אבל אז, יום אחד, כשצפינו בטלוויזיה, היא הכישה אותו במבט רעב.
כן, הסתכלתי עליו וידעתי שאני רוצה אותו. מצד אחד כגבר של חיי ומהצד השני בתור מנה אחרונה. אז פקחתי עיניים ואמרתי לו שאני לא יכולה יותר להתאפק. זה לא הוא, זו אני. ''קח כמה דקות, לפני שאני מאבדת את עצמי, בבקשה, תקום ותלך.''
אז קמתי אבל לא לכיוון הנכון, הדלקתי סיגריה ומזגתי לעצמי את הוויסקי שאני שומר לאירועים מיוחדים. ''אני לא מתכוון לזוז מפה. אני יודע שאת אוהבת אותי, למרות שלא אמרת, ואני יודע שאת יכולה לעבור את השלב הזה בחיים שלך בלי לקחת אותי אתך למטה, אני מאמין בך ואני נשאר. כי אני צריך אותך, כי את צריכה אותי.''
ואני זוכרת שבכיתי, דמעות אמיתיות, לא מהסוג שמקבלים מסרט עם כלבים או בלוויה, דמעות מהולות בכאב אמיתי, דמעות שצורבות כל הדרך. ''בבקשה, תברח.''
''לא.''
''בבקשה?''
''לא.''
התקרבתי אליו, נושמת את האוויר מתוך הראות שלו.
''מפריעה לך הסיגריה?'' הוא שאל, חנוק.
לא עניתי, בפה שלי כבר לא נשארו האיברים שאחראיים לתפקוד המילולי. נשאר רק הרעב ואולי איזה קול דק שהתחנן שהייתי מישהי אחרת.
''תאכלי אותי לאט,'' ביקשתי. ''כל שנייה שלי אתך יקרה.''
אכלתי אותו מהר, לא רציתי שיסבול. המבט שלו נשאר אוהב גם אחרי שתלשתי את הצוואר. לעסתי ולעסתי, מתענגת על כל תנועת לסת. יודעת שזה הדבר האחרון שנעשה ביחד.
|
|
|
|
|
סצנת חשופיות הזוייה במיוחד (חדש)
שוקו ומוקה יום שישי, 28/03/2003, שעה 11:33
בנמלי חלל האווירה תמיד טחובה. מקבץ הדמויות שמשתרכות במסדרונות בחשש-מה אחת מן השנייה, תמיד נראה חזוי מראש לשוקי, בעליה הגאה של חשופית בגודל בינוני. ראשו, מוקף ברעמת שיער קולנית וחצופה במיוחד, השתדל שלא להסתחרר מהשינויים התכופים בשדות הגרוויטציוניים שנכפו עליו לאחרונה.
בהתקרבו אל המוזגת, העביר את חשופית המחמד שהייתה בידיו לכתפו הימנית. שיערו, שהיה עד כה רדום, תסס בתרעומת על העמסתו בגוף רירי וזר. קווצת שיער התרוממה ודקרה קלות את עינה של החשופית. שוקי, שהוטרד קלות מהשתלשלות העניינים, ליטף את חשופיתו הפגועה, ושלח מחשבות חיוביות אל שערו החתרן.
הבחורה שהתיישב לידה, הפגינה מורת רוח מסויימת.
שוקי סירק בקפדנות את זקנקנה הקטן של החשופית, ויישר את הסרט שעל קודקודה. הוא נראה מרוצה מהתוצאה, ושידר לעבר שכנתו מבט שניסה בכל כוחו להיות אדיש.
''שיפרה! תביאי איזה קערית כחולה לי ולבחורה שלצידי כאן?''
המוזגת צלעה בכבדות לכיוונו, בהחזיקה בועית גדולה, בעלת גוון כחול עז, מבחיל למראה, ששני קשים מבצבצים ממנה.
בזכות הכלל הלא כתוב בין נשים וגברים באשר הם, או לפחות בין יצורים מגזעים פחות או יותר דומים הנפגשים בנמלי חלל, הגורס כי עליך לשתות את מה שנותנים בחינם, זכה שוקי לעניין מחודש משכנתו.
מרבית המשקה, נדמה היה לשוקי, נגמעה במהירות על ידי העלמה. הוא התחיל לתהות אם כדאי להזמין קערית נוספת. הוא זכר אך במעומעם, שזה לא היה המשקה הראשון שלו אותו ערב.
ואז החליט לפתוח את סגור ליבו בפניה.
''אני אלוהים, את יודעת.''
מבטה המזלזל היה על סף גבול האכזריות.
אמנם שוקי אינו בקיא ברזי הג'נטלמניות, אבל תסכימו, הוא ראוי ליחס טוב מזה.
''אני אולי לא בימי הטובים, את יודעת, אבל אם לא תשכבי איתי הערב, אני עוד עלול לפוצץ את בסיס החלל הזה לכל הרוחות!''
היא נאנחה, שתתה בחופזה את שארית המשקה, והסתלקה.
''אני לעולם לא אבין נשים מלבדך, הא, תלמה?'', אמר לרכיכה הרירית שהתחככה בביישנות בצווארו.
הוא שלח מחשבה שלילית חדה לעבר שערו.
הפיצוץ היה עז.
|
|
|
|
|
הוא והם (חדש)
רענן אבידור יום שישי, 28/03/2003, שעה 16:01
הוא רצה
שמים וארץ.
אור וחושך.
שמים ומים.
יבשות וימים.
עשב ועץ.
שמש, ירח וכוכבים.
הוא רצה
חיות ועופות.
הוא רצה
את האדם.
הם לא.
|
|
|
|
|
בקצב שלה (חדש)
אשלן יום ראשון, 30/03/2003, שעה 15:05
על הכורסה האהובה עליה, בידיה תיבה ישנה שמכילה מזכרות מימי נישואיה, מעיינת במסמכים שנשמרו מאותן שנים רחוקות, ממתינה שרה למוות.
''אף על פי כן ולמרות הכל – אוהב אותך לנצח.
המון מזל טוב ליום הולדתך.
מאחל: שותפך לזוג המושלם בעולם.
מאיר.''
שרה מנסה להזכר במתנה אליה צורף הכרטיס. מה הביא את מאיר להוסיף את המשפט ''אף על פי כן ולמרות הכל'' לברכה הסטנדרטית שלו? כנראה שהיתה זו אחת מהשנים הקשות שלהם. הילדים היו קטנים והקריירות תובעניות. הבדלי המזג ביניהם עוררו לא מעט חיכוכים. רק אחרי שהילדים גדלו קצת שבו ההרמוניה והשלווה לביתם. היא מנסה להזכר בהבדלי המזג האלו. הוא נהג לומר: ''אנחנו פשוט שונים'' אבל שרה לא מצליחה להזכר במה. טוב, אחרי הכל חלף לא מעט זמן.
היא נזכרת שמאיר שנא לחכות לה. שתמיד היה מוכן לפניה. מסיים לאכול לפניה. הולך בצעדים נמרצים צעד או שניים לפניה. והיא במין איטיות שלווה, חולמנית משהו, מצטרפת אליו. מופתעת מהכעס הכבוש שהאיטיות שלה מעוררת בבעלה הרגוע בדרך כלל.
את הסוף היא דוקא זוכרת היטב: הוא מרותק למיטת חוליו והיא סועדת אותו בקצב שלה, האיטי. מאיר כבר לא כעס. ההכרה בסוף הקרב נסכה בו תחושת קבלה והשלמה. כמו סיכם לעצמו את חייו, מרוצה מההספק. ''מזל שהייתי זריז'', היה מחליף את הכעס בעקיצה מבודחת, ''בקצב שלך לא הייתי מספיק כלום בכל כך מעט שנים.''
היא נזכרה בהערה הזו שלו בהלויתו, עוצרת בקושי את עצמה מלקפוץ לקבר הפתוח, להצטרף אליו.
היא נזכרה בה שוב, בחיוך, כשנכנסה לחידוש הנעורים הראשון שלה. לפני כשלוש מאות שנים. היא נזכרה בה בכל פעם שהובלה לחדר הניתוח בכל אחד מששת ניתוחי החידוש שעברה מאז.
היא נזכרה בה השבוע. כשהחליטה שחייתה מספיק.
שרה חשה שהעת הגיעה. השלווה אופפת אותה.
אור רך נובע מהמנהרה הזוהרת.
ליד הפתח, נועץ בה מבט שהיה בו זמנית זועם ומשועשע.
עומד, מחכה לה.
מאיר.
|
|
|
|
|
אשם (חדש)
חלום יום ראשון, 30/03/2003, שעה 16:18
צליפת השוט חתכה את חלל האולם. מספר שניות עברו מרגע שפגע בעור ועד לרגע שהרגשתי את מלוא תחושת הכאב.
''אני מתכהה'', עוברת בי המחשבה, בקרוב גם תחושת הגחלים הרוחשות ברגלי תיהפך רק לצל חיוור של כאב.
באולם הייסורים הפרטי שלי, לוחשות הגחלים בזוהר שאינו כבה לעולם – מטילות על הקיר את צלליהם המעוותים של המענים.
אני מסתכל על המצליף הראשי. על פניו מסכת שד יפנית ללא כל פתחים. המצליף אינו נזקק להם כמובן. לעולם לא מסתכל בי ישירות ולעולם לא מחטיא בהצלפותיו.
לידו עומדת המוכיחה, גם היא במסכה, זרם שאלותיה האינסופי מלווה את צליפות השוט, כואב לא פחות מהן.
''הוא נראה לך חשוד, למה נתת לו לעלות לאוטובוס?''.
''לא שמתי לב'', אני ממלמל.
''שקרן, פחדן, למה נתת לו לעלות?''
''איך יכולתי לדעת?'', אני עונה, ''הוא נראה כמו סתם ערבי עם תיק גדול''
השוט נוחת עלי, קורע בבשרי. הידיעה שהפצע יתאחה מייד אינה ממעיטה בכלום מהאימה.
''ערבי עם תיק גדול'', חוזרת המוכיחה בבוז, ''אתה ידעת מייד ופחדת''
''לא פחדתי'', אני אומר,מנסה להחניק את הבכי.
רגע של שתיקה עובר עלינו ואז מתפרצת המוכיחה, ''לא פחדת, חזרת פנימה לשרפה, חילצת שישה ילדים לפני שהכול נגמר'', היא כורעת על הרצפה, המסכה נושרת מפניה ואני רואה שעיניה הכחולות דומעות.
המצליף רוכן מעליה, מסוכך עליה בכנפיו.
''אולי נפסיק?'', הוא אומר ונדמה לי שאני שומע שמץ של תחנונים בקולו.
אני לא משיב והמוכיחה פורצת בבכי קולני ונעלמת בריצה מבעד לדלתות האולם.
דרך הדלת הפתוחה, אני מבחין במשטח דשא אינסופי ופיסת שמיים כחולים. ממרחק נדמה לי שאני שומע צחוק של ילדים משחקים.
''אמרנו שתקבל כל מה שתרצה, אבל אנחנו לא יכולים יותר'', אומר המצליף.
''פשוט תהיו חייבים להמשיך לנסות'', אני אומר.
|
|
|
|
|
תקרית ביער מאה האקרים (חדש)
ואל יום שני, 31/03/2003, שעה 17:30
המתנקש שכב בין ערבי הנחל, הרוח קרירה על פניו. כחמישים מטר ממקום מרבצו ניהלה ילדה יפה פיקניק. שערותיה זהובות ושמלתה משובצת. בן זוגה היה ג'נטלמן אנגלי, לבוש בהידור שהעביר כל העת את לשונו על שפתיו הדקות. המתנקש זכר את התדריך : קודם הארנב, ורק אם תחטיא אותו תירה בילדה. ובעדיפות שלישית הפדופיל. לידל ודודג'סון, נזכר הרוצח בשמותיהם.
הלקוח הטריד אותו- טייקון תוכנה מיזנטרופ מעיירה סמוך לסיאטל. אנרכיסט ניסה להרוג אותו שנתיים קודם לכן והצליח לפגוע בחולייה גבוהה בגבו. איש התוכנה הנכה נשבע לנקום במין האנושי כולו.
המתנקש לא הבין כיצד הגיע לאחו הויקטוריאני הזה, אולי זהו מימד הדמיון המשותף לכל הילדים , ונעלם כשהם מתבגרים. ייתכן שהלקוח הצליח לכמת את המימד הזה, ברשת של גני ילדים שהפעיל וסבסד ברחבי מערב ארה''ב. ההורים היו מוטרדים לו ידעו שילדיהם מחוברים לאלקטרודות שעות כה ארוכות.
הארנב הפתיע את המתנקש- הוא לא טרח לעצור ולהוציא מכיסו שעון אלא עשה דרכו במהירות אל עבר החור באדמה. המתנקש השחיל אותו בירייה בודדת. ונשם לרווחה, שהרי לא רצה לירות בילדה הצורחת, מוכת האימה.
הג'וב השני אמור להיות מסובך יותר- חיות טרף, נמר אחד ודוב. ועוד ילד, הפעם כבן שמונה, כריסטופר רובין שמו. המתנקש נע בין העצים במהירות מפתיעה לאדם בגודלו.
לפתע היה נדמה לו שיש שם עצים רבים מדיי, וצמודים מדיי. כשהסתובב לאחור נעלם השביל, וקרחת יער שלא תהיה שם מחר נפתחה. קרחת יער של קרניים ופרסות ועיניים בורקות. דממה שררה, שורות בעלי החיים נפתחו כדי להניח למתנקש לעבור, ואז נסגרו עליו והדממה הופרה. מימד הדמיון נשם לרווחה.
וגם הדירקטורים של וולט-דיסני. כשנעלמה אליס מהמדפים, הם שלחו מייד את וולט קשישא בכבודו ובעצמו לארגן את המארב. הם גם קנו בשמחה את אופציות השורט שלהם שרכש איש התוכנה מרדמונד. כתוצאה מהתעלול התקצרהפרוטופוליו שלו בשני מיליארד דולר, קשה להרוויח כסף מנקמה.
דודג'סון חזר לספרי הלוגיקה. אליס התחתנה ואיבדה שני בנים בחזית המערבית.
ורק חילכן לא היה נמזר.
|
|
|
|
|
לא כמו כולם (חדש)
זרש יום חמישי, 03/04/2003, שעה 15:11
שנים חיכיתי ליום הזה. שלוש-עשרה שנה ליתר דיוק.
והנה היום הזה הגיע. היום בו אדע כיצד הגעתי לעולם.
בבוקר אותו יום, כהרגלי מזה שנים , יצאתי את הביקתה וסגרתי את דלת העץ מאחורי. כפות רגלי פגשו בטל הדשא הקריר. המגדלת לא אוהבת שאני יוצא יחף. התמתחתי.
ההרים המוריקים שנפרשו מולי מילאו אותי בחום. נופפתי לשלום לשאר המאכילים אשר יצאו מהביקתות המרוחקות. הם נופפו לי לשלום בחזרה. עצמתי את עיני, נרגעתי ושאפתי מלוא ריאותי אוויר פסגות צלול. יש משהו באוויר הירוק שלא ניתן למצוא בעיר הגדולה. פעם בשבוע אני מבקר בבית הספר שלי ונאלץ ללטוש עיניים באפור הקודר. פעם בשבוע אני נאלץ לספוג את הצקות הילדים ולשמוע את נאומיו של המחנך הראשי על זכותו של כל אדם להיות שונה. תסלח להם, אמר, הם לא מבינים.
הבחנתי בנקודות השחורות ההולכות וקרבות. הן ידעו כי זו השעה שלהן ועשו דרכן אל המאכילים. העמסתי את המריצה בתחמיץ ועשיתי את דרכי אל הפרה החביבה עלי. על צידה היה רשום בגדול ''55''.
55 קיבלה את פני בנפנוף זנב. בהנפה אחת העמסתי את כף האכלה ובהנפה שניה השלכתי את התחמיץ לתוך גרונה הפעור. היא קיבלה את מנת המזון ברקיעת רגליה הקדמיות. המגדלת טוענת שמאז שהחלו לגדל אותן ללא ראש הן לא מסוגלות להרגיש. הידקתי את הקופסה שהיתה לצווארה וליטפתי את גבה. 55 שמחה, אני בטוח בכך.
הבאה בתור היתה 34. כולם טענו שלא ניתן להבדיל ביניהן. אני יכולתי. המחנך הראשי אמר כי כולן אותו הדבר בגלל השיבוט. הוא הראה לי תמונות מצחיקות של פרות עם ראש. הכתמים היו שונים מפרה לפרה. יום אחד, אני בטוח, אבין יותר.
עמדתי להאכיל את 67 אבל שעון היד שלי רטט. דמותה של המגדלת הופיעה על מסך השעון. היא אמרה שאעזוב הכל ושאחזור לביקתה, יש לה משהו לספר לי. גופי נרעד וכף ההאכלה נפלה מידי, ידעתי שהיום הזה יגיע.
עשיתי את דרכי בכבדות חזרה אל הביקתה.
ליבי פעם בחוזקה.
|
|
|
|
|
ניצוצות של כספית (חדש)
miss_g יום חמישי, 03/04/2003, שעה 19:48
איזה יום בהיר, השמיים ירוקים, מתמתחים עד האופק בגווני הפסטל, ימות הכספית בוהקים מתמיד, נוצצים באורה של השמש, בצבעה הכחול המלכותי, גליהם הסמיכים והרוגעים מלחכים את החוף באוושה רוגעת, ומשאירים את החול התכול והבהיר נוצץ בניצוצות מטאליים ומסנוורים.
על חוף עולם המבחנה יושבים ילד וילדה וכותבים מילים בחול. זה העולם הכי קרוב לכדור הארץ שהצליחו תלמידיו של הפרופסור ליצור, פריצת דרך בכל קנה מידה.
הם יושבים במעבדה, מודדים, מנתחים, מתפלאים, מתגאים, נדהמים.
קנה המידה של העולם הזעיר הזה, ביחס לעולם המוכר לנו, הוא אומנם מזערי לחלוטין, אך בעבור שני הילדים אין כל הבדל, הרי כל הפרופורציות תואמות מבחינתם בעולמם.
הילדים ניזונים מפירות מוזרים של צמחייה משונה, ומוצאים בנקל מקורות מים קטנים, מרוחקים מים הכספית. והם יודעים, לא ברור כיצד, אך הם יודעים שרשלנות קטנה יכולה לגרום לעולמם לקרוס כלא היה. והם ממשיכים לשבת ולצייר, ואולי עד שתתנפץ המבחנה, או יגמר התקציב לניסוי אולי ימאס עליהם המשחק שלהם. כל אחד כותב בתורו מילה ועל שותפו לכתוב מילה המתחילה באות בה המילה הקודמת נגמרת. משחק פשוט.
היום תורו של המתמחה מייקי להחזיר את המבחנה לתא הטמפרטורה, בסוף יום הלימודים. ידיו רועדות וכמעט ונופלת מידיו המבחנה כאשר הוא מגיע להכרה שאולי...
גם העולם שלו אינו אלא ניסוי מבחנה?
ובחושבו עוד שניה קלה, האימה בהבנה שלמעשה לא תהיה לו דרך להפריך את האפשרות, וכי הכל, הכל, כל מה שבנה הוא וכל המין האנושי וכל... אלוהים! אולי גם הם רק קירוב ופריצת דרך עבור מדענים בעולם חיצוני כלשהו, ורשלנות או רעידת אדמה או מחסור בתקציב.......!
האימה נוטעת אותו במקומו, ובעודו מרוכז בטירוף הפרטי שלו, הטירוף שיתכן כי הוא שגוי, באותה מידה בה יתכן כי אינו, גורם לו, ללא משים, לרפות את שרירי רגליו, ידיו, אצבעותיו, בדיוק כאשר כותבת הילדה ''רך'', והילד ''כובע'' והילדה ''עכשיו'' הוא מזיע ונרעד קלות, הוא נאחז בשולחן הכתיבה ואט-אט מחליקה בזיעתו המבחנה ומתנפצת לרסיסים בוהקים כחול בסמוך לאדוות בעולם שהיה.
|
|
|
|
|
קוסם בדרך (חדש)
סוחוי יום שישי, 04/04/2003, שעה 4:34
הקוסם התגשם, לצערו, במושב הנוסעים של פיאט קטנה ומקרקשת. בעליה של זו לא נראה לו כחומר האנושי המשובח לו קיווה, אך זוטות שכאלה מעולם לא היוו בעיה ממשית במקום ממנו בא. היתה זו שעת לילה מאוחרת.
''אה,'' אמר נהג הפיאט והמשיך לנסוע. הוא היה טיפוס מעשי.
''ממלכת קסניה זקוקה לך,'' אמר הקוסם ונע באי נוחות במושב הצר והמרופט.
''לא, תודה,'' אמר הנהג.
''רק אתה תוכל להציל אותנו,'' אמר הקוסם.
''לא רוצה,'' אמר הנהג.
''תזכה בגוף חדש, שרירי וחסון,'' אמר הקוסם.
''טוב לי ככה,'' אמר הנהג.
''נשים יפות מראה יעריצו אותך בוקר וערב,'' אמר הקוסם. ''ולילה, אם מבין אתה את כוונתי.''
''אני דוקא מסתדר עם אשתי יופי,'' אמר הנהג.
''אשה אחת?'' אמר הקוסם. ''חשוב על נשים, עשרות נשים, מאות, אלפים, כולן יפהפיות, כולן מוכשרות מאד, אם מבין אתה את...''
''לא, תודה.''
''בחר לך אחת אחרת בכל לילה!''
הנהג עצר את הרכב.
''לך מכאן,'' אמר.
הקוסם הביט בו, ממאן להאמין.
''צא מהאוטו,'' אמר הנהג. הקוסם, הלום משהו, יצא. דקות ארוכות לאחר שנמוגו הדי טרטור המנוע הוא עמד, בוהה בפס האפור של הכביש, תוהה היכן שגה.
כשהגיע הנהג לביתו, כבר היתה אשתו שקועה בשינה עמוקה. הוא התכרבל במיטה, חיבק אותה. ''אני אוהב אותך,'' לחש באוזנה.
כל הלילה הוא חלם על נשים.
|
|
|
|
|
חמש דקות ואתה שם (חדש)
Wolf יום שישי, 04/04/2003, שעה 20:52
''הם עומדים לתקוף, אין זמן להסברים תהיה בכניסה לבניין בעוד 5 דקות''.
סגרתי את הטלפון ושילחתי אותו למקום, ניסיתי לחשוב ''למה ניסט נשמע לחוץ? ומי זה הם?''.
לבשתי את הסרבל וירדתי לכניסה. הלכתי לעבר הכביש, כשלפתע ראיתי את הרחפת של ניסט שועטת לעברי. לא יכולתי לזוז, הוא האט את הרחפת וצרח ''תקפוץ!'' קפצתי פנימה למושב האחורי והוא סגר את הדלת. ''ניסט, מה לעזאזל קורה כאן?''
הרחפת דהרה ברחובות העיר כשניסט משתדל לא לעשות תאונה
''היום חותמים את הסכם השלום עם מ.ה.ע.ר (מעצמות העל הערביות) , אתה זוכר מה אמרתי לך בקשר להסכם ?''
''כן שזה מזימה ערבית להשתלט עלינו''
''מסתבר שצדקתי''
ניסט עבר את ה120 קמ''ש
''מה?'' , הייתי המום לא האמנתי שבעלי בריתנו, מ.ה.ע.ר ינסו להשתלט עלינו.
''מה שאתה שומע''
''למה?''
נשמעה סירנה מאחורנו, הסתכלתי לאחור וראיתי שוטר הוא סימן לנו לעצור בצד.
''אני לא עוצר עכשיו!, אין זמן'' ניסט נשמע מטורף ''הם יהרגו אותי אם אעצור!''
''ניסט!, תירגע!, תעצור!''
''לא אני לא אעצור לרוצח הזה''
''אז אני אעצור אותך!''
זינקתי קדימה למרווח שבין שתי המושבים הקידמיים וניסיתי לחטוף את ההגה ממנו. הוא נתן לי מרפקת לעין, אני בתגובה שמתי את ידיי על העיניים שלו.
כשהתעוררתי ראיתי פרמדיק גוחן מעליי ומפעיל איזשהו מכשיר
''הנה התעוררת, איך אתה מרגיש?''
''איך הגעתי לכאן?''
הפרמדיק הרים את האלונקה שככל הנראה שכבתי עליה והוא לקח אותי באלונקה לאמבולנס
''היית מעורב בתאונה, הרחפת שלך ושל חבר שלך נכנסה ברחפת אחרת במהירות של 140 קמ''ש, בנס אתם הייתם הנפגעים היחידים''.
''ומה עם חבר שלי?''
הוא התעלם משאלתי והתכונן להחדיר את האינפוזיה לוריד שלי.
''שאלתי שאלה ואני מצפה שתענה עליה'' אמרתי בקול תקיף
''אני מצטער, הוא נהרג'' , הוא החדיר את האינפוזיה לוריד שלי וחייך חיוך קטן
משכתי את האינפוזיה ונתתי לו בעיטה הגונה, הוא חטף מכה רצינית בראש מהדלת והתעלף
הנהג אמר ''ג'מאל אתה בסדר שמה?, עוד חצי שעה המתקפה מתחילה הטמבל הזה צריך למות''.
|
|
|
|
|
אבי (חדש)
בני יום ראשון, 06/04/2003, שעה 18:14
היום בו נערך הניסוי הראשון בבני אדם של מעביר המאסות הקוואנטי היה יום אביבי חמים ויפה. אבי אמין, גבר צעיר ובריא- מלבד אצבע שישית בידו הימנית- אשר התנדב לניסוי וחתם על כל מסמכי הוויתור המתאימים, פסע אל תוך תא ההעברה הסגור אשר הוכן מראש, הביט בציפייה על התא הזהה שעמד חצי מטר לשמאלו, והמתין בסבלנות לסגירת המעגל אשר יעביר אותו אל התא ההוא.
המעגל נסגר.
ואבי נעלם.
שבועיים לאחר מכן התחילו להופיע המוזרויות, כאשר טכנאיי מיכלי-רחם ברחבי כל מרחב ההתיישבות שמו לב לנוכחות בלתי מזוהה במיכלים, אשר היו אמורים להיות נקיים לחלוטין. שבועיים לאחר מכן, טריליוני נשים לא קיבלו ווסת בזמן. לאחר חודשיים, מיליארדי גברים נכנסו לניתוח להסרת גידול מחלל בטנם. ותשעה חודשים לאחר הניסוי, כאשר מעביר המאסות היה מוכן לניסוי נוסף, טריליוני תינוקות זהים כמעט לחלוטין נולדו, כולם עם אצבע שישית בידם הימנית.
''את מבינה'', אמר לי אבי שיכור אחד במסבאת חלל מוזנחת בהתרברבות, ''היו כמה אנשים שהרוויחו מכך שהתאים של אבי אמין התפזרו ביקום, משתרשים בחלל בטנם של כל פרטי האוכלוסייה האנושית, ומכל האבים שנולדו כתוצאה מכך. אני זוכר את הפעם הראשונה שביקרו אותי הסוציולוג והגנטיקאי, חוקרים את השפעת התנאים הסביבתיים השונים על התפתחות בני אדם עם אותו מטען גנטי במדויק. אבל בשביל כל השאר, זה היה סיוט. טריליוני אבים, כולם עם אותו פוטנציאל, לא בדיוק יכולים לתרום כולם לחברה. ואז עלה רעיון הצייד''.
אבי הרים את שרשרת האצבעות שעל צווארו ונתן לי להביט בה. ''על כל אבי שתחסל, יבוא אחד אחר במקומו. דארווין היה גאה בנו, האבי האחרון שיישאר בהחלט יהיה החזק מכולם. הנה, האבי הזה היה מנהל כרייה באופס...''
ירייה פילחה את שטף דיבורו, ועיניו נדדו אל החור המדמם שנפער בחזהו. הוא התמוטט על הרצפה, ואפילו לא הצליח לצרוח כשקטעתי את אצבעו השישית.
''יום אחד'', אמר לי המוזג כשקמתי לצאת מהדלת מאוחר יותר, ''יום אחד את הולכת למצוא מישהו שלא ייפול בפח הזה, אביה.''
|
|
|
|
|
אם המושבות (חדש)
עזרא דאלקוויסט יום שני, 07/04/2003, שעה 0:43
הכדור האחרון נפל באיטיות לרצפה. אדם מחה את הזיעה ממצחו ופנה למקלחות בריצה.
''חמישה כדורים! איפה מחיאות הכפיים? ואלוף היקום בג'אגלינג שוב זיין את קוריוליס!'' צעק לחלל אולם הכושר. כאן השטיחים בלעו את ההד. במסדרונות, ההד המתגלגל החליא אותו.
בחודשים הראשונים אדם מיעט לדבר, וכשהיה צריך לפנות למחשב גילה שכמעט שכח איך. מאוחר יותר גילה שצעקות וקללות גורמות לו עונג כמעט ילדותי.
לאדם תרבותי אין הזדמנויות רבות לשאוג ולקלל.
''קריאה למחשב, דו''ח מצב!'' הוא צעק לתקרת המקלחת.
''דליפה במכלי חיות מושהית באולמות אחד עד שמונה עשר, לכל הנוסעים בספינה, למעט אחד, סימני חיים שליליים. נא אשר.'' ענתה המחשב בהודעה הקבועה. ארור מי שנותן למחשב קול סקסי.
''מאשר! מאשר! ואל תדווחי על תקלות בנות שנתיים!''
''תקלות חמורות אינן נמחקות עד תיקונן.''
אותו טכס קבוע של פתיחת כל שיחה ושיחה עם המחשב מאז שהעירה אותו, שנתיים לפני הזמן המיועד, בטיפות האחרונות של מיץ התעוררות שנותרו במכליה המרוסקים.
כמו טכס דתי מחורבן. נקווה לפחות שאני פה האל והיא המתפללת, אדם חייך. חשב עוד קצת והפסיק לחייך.
''שאר מערכות קיום חיים תקינות. הינע ראשי תקין וכבוי. מסלול יציב. מיפוי יעד יושלם בעוד ארבע הקפות. נא אשר.''
''מאשר. מצב נחתת?''
''תדלוק הסתיים. מטען 99.7% פנוי. תכולת מטען, את חפירה ומריצה. נא אשר.''
''מאשר. חממי לי את אולמות אחד עד ארבע, תביאי לכניסה של אחד אלונקה ממונעת. וסתמי ת'פה!''
''מאשרת.''
אדם עמד מול הראי, מתגלח. לא יפה לנציג הראשון של כדור הארץ על כוכב לכת זר להיראות מוזנח. אפילו שאין מי שיקבל את פניו.
וטוב שכך. דוקטורט בגיאולוגיה לא מכין אותך למשרת שגריר. גם ההכשרות בתחזוקת ציוד חקלאי ומסגרות לא תרמו הרבה.
כבש הנחתת נגע בקרקע. אדם עמד ביציאה עם את חפירה בידו. בוחן לרגע את אדמת המשקע הרכה.
''הו ארץ חדשה, אני גאה להיות היחיד מששת אלפי טובי בניה של האנושות הנוגע באדמתך. מלמעלה.'' אמר אדם בקול רך.
ופנה לחפור את הקבר הראשון.
|
|
|
|
|
עדן (חדש)
greywind יום שני, 07/04/2003, שעה 2:50
כשראו לראשונה את כוכב הלכת מעל מרקעי החללית, ידעו שמסעם הסתיים. הריהו, אותו כחול-נושק-לירוק, מושא ערגתם: אותו מקום ראשוני שנזכר בספרים, בו האוויר רווי תמימות, ואביב נצחי שורר. אותו מקום ממנו גורשו בעקבות חטא שכבר נשכח. וכעת חזרו.
הסריקות הראשוניות נראו מבטיחות: אקלים נוח, צמחייה עשירה. הם החליפו חיוכים מתרגשים לנוכח המחשבה שבקרוב יתהלכו, לראשונה בחייהם, ללא מסכות סינון. ירחצו בשמש שלא חורכת את העור. ישתו מים צלולים שטעמם... טעם גן עדן.
הם הנחיתו את החללית בשדה של עשב גבוה. המחיצה הראשית נפתחה בלחשוש של השוואת לחצים, והאוויר הסינטטי שבחללית נמהל באוויר טרי ומתוק. הם גמעו אותו בשקיקה, כמו ילדים שגילו אוצר של ממתקים לאחר רעב ממושך, ויצאו לחקור.
שדה העשב המה חיים: חיות-עדר כבדות-גוף וכהות-פרווה, זאבי-ערבות, ציפורים, לטאות וזבובים: יצורים עליהם קראו בספרי ההיסטוריה בלבד. הם התבוננו והקשיבו, מנסים לספוג את כל הרשמים בבת אחת, שיכורים מהנאה.
רחוק יותר גילו שרידי מבנים, רבועים ובלתי-טבעיים באופן מדאיג. בלב ולב בדקו את ההריסות. קירות האבנים התפוררו ברובם, וחיות קטנות שרצו בין המרצפות. מטפסים כיסו את עיי המתכת והפלסטיק שנערמו בפינות, כתכריכים ירוקים העוטפים גופה כעורה.
באחד המבנים מצאו לוח מתכת קבוע ברצפת האבן. פעם הגנה עליו, כנראה, תיבת זכוכית; שבריה חרקו מתחת לרגליהם. הם הסיטו הצדה מטפסים וחשפו כתובת חקוקה, בלשון זו:
''את ביתנו, המכונה ''הארץ'', הבאנו אל סף כליה. האם עלינו לצאת אל הכוכבים ולמצוא בית חדש? לא, מוטב להשמיד מזיק אחד ולגאול את שאר היקום. האחרים לא יסכימו. יצר ההישרדות שלהם חזק מדי. הזמן לבדו ישפוט אם נכון שקבוצה קטנה תחליט עבור הכלל. ולוואי ומהריסות חיינו יצמח עולם טהור.''
הם הניחו למטפסים להישמט ולכסות שוב את הכתובת. דוממים שבו לחללית. המחיצה הראשית נסגרה בקול שאיבה, ומערכות האוויר זמזמו בעוד החללית מטפסת מעלה, אל הכוכבים, הביתה.
הנהו, החטא שנשכח ושנמחה במחיר כה כבד.
היד רושמת ביומן הטיסה: ''לא ראוי למחיה''.
|
|
|
|
|
S.O.S (חדש)
Just me... יום שלישי, 08/04/2003, שעה 21:10
כוכב נופל מותיר בשמי הלילה הצלולים חריץ ארוך ובוהק, המתפוגג לאחר שניות ארוכות שמספיקות לי למישאלה וחצי. קול פגיעה עמום מגיע לאוזני וקוטע את השלישית.
אני נעמדת ותוקעת מבט המום משהו באזימוט הכללי ממנו בקע הקול.
טיול בחוץ בלילות מאי בהם הכוכבים מארחים לי לחברה הוא מנהג המקודש לי מזה שנים, ומן המישאלות שנולדו בלילות האלה כבר יכלו לחיות באושר תושבי שלוש גלקסיות…אבל הפגיעה הזאת ובעיקר הרמיזה המתכתית החבויה בה כמו בלבלה באחת את הסדר הישן והטוב שבו כל הדברים הנופלים מלמעלה נחרכים עד אבק עוד הרבה לפני גובה פני הים.
אז חזרתי הביתה, לקחתי פנס, והנה אני מחפשת את אותו כוכב אחד מרדן שמעז ( איך הוא מעז?) להרוג את המישאלה השלישית שלי בדמי ימיה. מקץ שלוש דקות אני מוצאת אותו על הקרקע הסלעית ועוד מספיקה לחזות בגוויעת גוונו הכתום-לוהט המתקרר במהירות.
לא כוכב ולא בטיח.
בצעד מאוכזב יותר משהוא מהוסס אני מתקרבת אל הדבר. לאור הפנס נגלה לעיניי עצם קטן ומפוייח שצורתו מסגירה את מהותו.
לטוב או לרע, מן השמים צנח בקבוק.
ובקבוק זה, על כל מפויחותו, עוד שולח לעבר פנסי הברקות ונצנוצים של איזו מתכת פלאית שיכלה גם יכלה לחיכוחה המעכל של האטמוספירה. לאחר זמן נוסף ובהיותי בטוחה בצינת המתכת, אני מרימה אותו בזהירות. כבד הממזר.
הפקק – חפץ מוזר ביותר לכשעצמו – מתפורר להפתעתי לגמרי בין אצבעותי. אני מטה את הבקבוק, ומתוכו נושרת ארצה בהיסוס-מה חתיכת נייר מקומטת למדי.
מתכופפת, מרימה, מאירה, קוראת:
''הם חטפו אותי לפני שנים.
כשכבר לא היו צריכים אותי יותר לניסויים שלהם זנחו אותי כאן לבד, בכוכב שכוח-אל זה, בו אני מכלה את ימי בפנטזיות שווא על נשים וגיטרה.
אנא הצילו את נפשי וגופי,
אלביס. ''
|
|
|
|
|
בוקר בעיר (חדש)
קאובוי יום רביעי, 09/04/2003, שעה 16:41
קרני השמש שחדרו מבעד לחלון הפתוח העירוני בבהלה, שכן לא נדרשה לי אלא שנייה אחת כדי לזהות שהחדר הלבן בו התעוררתי, לא היה החדר בו שכבתי לישון בליל אמש.
ניגשתי לחלון הפתוח והצצתי למטה. סחרחורת עזה תקפה אותי שכן להפתעתי הרבה מצאתי את עצמי בקומה המאה וחמישים לערך.
חזרתי לכיוון המיטה ואז נפתחה הדלת.
יצור גבוה, ירוק, הולך על שניים, עם שתי אנטנות על ראשו נכנס לחדר.
''שלום לך,'' הוא ברך אותי בעברית במבטא צרפתי.
לא עניתי לו בנסיון לבלבל אותו במקצת.
''אתה לא תצליח לבלבל אותי,'' הוא פלט. ''אני קורא את המחשבות שלך,'' הוא הוסיף.
החלטתי לא לחשוב על שום דבר ואילצתי את מוחי להתרוקן.
''כן, כן,'' הוא אמר, ''תרוקן את המח שלך. תעביר את כל תכולתו אליי, עד שהמח שלך יהיה ריק לחלוטין.''
נבהלתי מאוד ולכן דחפתי אותו ורצתי לכיוון הדלת, אבל כשפתחתי אותה מצאתי את עצמי תלוי בין שמים וארץ, שכן מצידה השני של הדלת נפערה תהום עמוקה, עד הקרקע ממש.
אחיזתי בידית הדלת התרופפה, ואני נפלתי.
פתאום, בעודי מנסה להאט את הנפילה על-ידי ניפנוף מהיר בידיי, עברה חיפושית רחף צהובה בטיסה נמוכה לידי, וצעירה חטובה, בלונדינית, שלבשה סוודר צהוב צמוד שהבליט את חמוקיה, נופפה לי לשלום. נדרשו לה שניות רבות להבין כי אני מנופף לה על מנת שתציל אותי, דבר שלא היה מובן לה בהתחלה. כנראה שהיא חשבה שאני מנופף לה בגלל שהיא בלונדינית, או שהיא חשבה שאני מנופף לה כי היא בעלת מכונית רחף צהובה.
היא הצליחה לתפוס אותי ממש ברגע האחרון, לפני שהתרסקתי על המדרכה המלוכלכת. היא הביטה בי בעיניה הירוקות הגדולות, ואני הרגשתי שאני מאוהב.
''שלום,'' מלמלתי לעברה. ''שמי…''
לא הצלחתי לסיים את המשפט משום שבעודה מסתכלת עלי בהתפעלות, נתקעה המכונית בפיל מעופף, ואני – שלא הייתי חגור בחגורת בטיחות, עפתי החוצה מבעד לשמשה הקידמית, ונחתתי על אוזנו הימנית של הפיל.
''מה אתה עושה?'' שאג מאלף הפילים.
''אני?'' התממתי. ''אני מפר את כללי טרקי-סיטי.''
|
|
|
|
|
האמן לי, ילדי (חדש)
דב מלאכי יום חמישי, 10/04/2003, שעה 9:21
הם יתפסו אותך בסופו של דבר; אני אומר לך שכך יקרה. המפלצת מתחת למיטה, השד שבארון, הרוחות שבאות בחושך והדבר שעושה קולות בלילה - יום אחד הם יתפסו אותך, כפי שתפסו את אביך ואימך לפניך.
ואז, כמותם, גם אתה לא תפחד לצאת לבדך בלילה, או לישון במיטתך בחשיכה. ואולי יבוא לילה אחד שבו, בעודך מתהלך לבדך ברחובות, כמו הערפד האמיתי שאליו הפכת, תראה נערה תמימה ותחשוק בה.
באחד הלילות, כשרק שניכם במיטה, תשחקו משחקים נוראים, ואתה תישך בשיני הערפד שלך את העור החשוף שבצווארה, ותעשה סימן בבשרה.
היא תצעק ''לא!'' ואתה תלחש ''כן!'' ובבוקר שלמחרת, כשתתעורר, תראה שגם היא, כמוך לפניה וכמו אביך ואימך לפניך, גם היא הפכה לאחת מהם. ובעודך יושב בכיסא הכבוד לילה אחד, במשתה ערפדים שנערך לכבודך, תוכל לומר להם בגאון, לחבריך הערפדים: ''תפסתי אותה.''
ואולי יום אחד יוולד לשניכם ילד, בן-אנוש, ובלילה יצרח שהוא מפחד. אתה תבוא אליו ותאמר שאין מפלצת מתחת למיטה ושאין שד בארון ושאין רוחות שבאות בחושך ושדבר אינו עושה קולות בלילה, אך בליבך תחייך, ותחשוב שבסופו של דבר, כמו אביו ואימו לפניו וכמו אביך ואימך לפניך, בסופו של דבר הם יתפסו גם אותו.
|
|
|
|
|
לראות למרחוק (חדש)
דמעת נעורים שבת, 12/04/2003, שעה 5:44
ללא ספק הדבר הקשה ביותר בחיי האדם הוא להתמודד עם תוצאות מעשייך. אולם למזלנו אלוהים חנן אותנו בשתי תכונות, היצורים היחידים המסוגלים לעבור ייסורי נפש אלו. הוא נתן לנו חיים קצרים, כדי שלעולם לא נוכל להבין את התוצאות ארוכות הטווח וההרסניות של מעשינו, ולא נתן לנו הברה מלאה על התוצאות הרבות מספור של מעשינו, שחלקם, לעיתים אלו בעלי התוצאות הנוראית ביותר, נעשו שלא במתכוון.
הזוועה הראשונה בה נכחתי הייתה בפראות בפולין. צ'מילנקי האוקראיני רצח מעל 100,000 מעמי לפני קום מכונות ההרג. ראיתי את בני עמי מתים בלי להבין מדוע. ראיתי חיילים פותחים את בטנן של נשים הרות בעוד הם שואגים בכוח. ראיתי ילדים נקברים בחיים צורחים לעזרה.
ואני עומד וצופה, כואב בכאב כל אחד מהם.
אירועים באו והלכו עד לנורא מכולם עד כה. האירוע בו מתו כה רבים מעמי שאין טעם שאציין מספר. אולם כאן הדבר היה נורא מכל, כאן לא היה זה יצר אנושי פראי כי אם היגיון קר מחושב ושיטטתי.
ואיני יכול לעשות דבר מלבד להמשיך לצפות, ללא אפשרות אף לעצום את עיני לרגע ולהרחיק את ראשי מהזוועות. עיני פתוחות בכוח עליון. אשמה זוחלת בנפש.
אלוהים מכיר את ההולכים על האדמה ויודע לתת עונש כמו גם תגמול. אני הוענשתי. בעונש שאני הראשון ומקווה האחרון לקבלו. לקחו ממני את היכולת להתעלם מתוצאות מעשי, לעזוב את העולם בידיעה שלעולם לא אצטרך לחיות עם האווילות שעשיתי. אני אחיה לנצח לדעת היטב שאני אבי סבל כה רב. ואלוהים הנבון פוקח את עיני יומם וליל.
כי דחיתי את הגאולה והרגתי את בנו.
אני יהודה איש-קריות הופקדתי לראות את הזוועות תוצאת מעשי.
ואני מאמין שאתם אינכם טובים ממני.
|
|
|
|
|
נשבע לך בנשמתי (חדש)
max שבת, 12/04/2003, שעה 19:07
התחנה המרכזית החדשה בירושלים.
האוטובוסים של אגד, הקירות הירוקים וחיילים בכל מקום... מאסף של ירוק.
חלונות רחבים ונגינת פסנתר נותנים הרגשה שהצליל והאור תמיד היו שם.
אני נכנס לתחנה, מנסה שלא להחליק על פרקט השחמט ומתחיל להתקדם לעבר הקומה השלישית.
כל כך הרבה דברים להספיק.
הפלאפון שלי מצלצל צלצול שקט, מרגיע.
-מקסימליאן, מאקס , מאקס מה שלומך ? - מזמר קול נשי דרך הרמקול.
-אני בסדר, יקירתי. - אני עונה לה , מנסה לשמור על הטון השמח.
-אתה עדיין כעוס, חמוד? אתה יודע שמה שהיה לי עם רוני היה רק רגע של חולשה. אתה הבן אדם היחיד שאני אוהבת באמת, אתה יודע את זה , נכון?
-כמובן יקירה- ואני מנסה שהחיוך שעולה על פניי יגיע גם אליה. -אבל תגידי, יש סיבה שאת מתקשרת?
-האמת שכן. קולה מתחלף. -אני לא מצליחה למצוא את הדובי שלי. אתה זוכר הדובון הצהוב שאימא שלי נתנה לי לפני שהיא מתה... הדבר היחיד שעזר לשמור על שפיותי בבית היתומים... הדבר היקר לי מכל. לא ראית אותו, נכון מקס?-
-לא יקירה, *נשבע לך בנשמתי*- אני מנסה להרגיע אותה.
–אני אעזור לך לחפש כשאגיע לבית, נדבר אחר כך טוב? אני מחייך בנירוונה. הבחורה הזאת תמיד נתנה להרגיש מיוחד, אפילו עכשיו.
-רבותיי, הקומה השלישית נסגרה עקב טיפול בחפץ חשוד - מודיע קול רועש במערכת הכריזה.
אני עומד, מתחבא במעבר המדרגות, מולי ניצב דובון צהוב, שוכב על הצד מסתכל אלי במבט עצוב מבעד לעיני הכפתורים, כמו שרק חיות מפוחלצות יודעות. אליו מתקרב באיטיות (שאופיינית לכל הטורפים) רובוט הבמבי של יחידת החבלה.
קול ירייה... האוויר מתמלא בפוך וקרעים של בד צהוב.
אחד הקרעים ממשיך ''במעוף השלכת'' עד שנופל לי על היד.
-אני חושב שמצאתי, חמודה.- אני מחייך חצי חיוך.
עכשיו באמת הגיע הזמן לנסוע...
אני עולה על האוטובוס ומתיישב במקומי, מצפה לי דרך מ-א-ו-ד ארוכה.
אחרי הכל, *נשבעתי בנשמתי*.
והדרך לגיהינום...
הדרך לגיהינום פשוט רצופה בכוונות טובות וקרעים של בד צהוב.
|
|
|
|
|
שידור אחרון מניו בגדד (חדש)
shadowjack יום ראשון, 13/04/2003, שעה 16:58
מצלמת ההולו קלטה אותו על רקע השחר הפיוטי של ניו-בגדאד ''זהו ד''ר עומר סלמני, מזכיר ראשון של מושבת מסופוטמיה, בעוד מספר דקות נהיה תחת התקפת כוחות הברית הפרוטסטנטית, איננו צופים שנוכל להדוף את ההתקפה. כתוצאה מהסכמים בני מאות שנים נאסר עלינו לייצר נשק התקפי והגנתי. אנסה לתאר בפניכם את הגורמים למתקפה כדי שתוכלו להימנע מגורל דומה.
הם קוראים לה ''המלחמה הצלבנית השלישית'' הוא אמר במרירות,''שם פשטני קצר, מנוסח היטב וכמובן שקרי.למרות הידרדרותם המדעית-טכנולוגית הניאו-צלבנים עדיין היו אלופים ביחסי ציבור והסברה. הרבה מלחמות בהיסטוריה האנושית ניסו להתכסות במניעים אידאלסטים של דת וזכויות אדם כדי להסתיר תאווה לכסף ומשאבים. אנו נלחמים על המשאב היקר ביותר של מסופוטמיה: טכנולוגיה ביו-גנטית, טכנולוגיה שבלעדיה גם המושבות האחרות של ריינבו לא ישרדו.
אולי זאת בדיחה אכזרית של ההיסטוריה אבל דווקא הארצות שנכבשו ונשלטו ע''י מדינות דמוקרטיות במאות התשע עשר עד העשרים ואחת שגשגו בגלל משטר כיבוש נאור וחוקה חדשה יותר מהמעצמות שכבשו אותן. קיימות הרבה דוגמאות לכך: תעשיות הרכב והאלקטרוניקה של יפן שהשיגה את ארצות הברית, תעשיית הפארמה הפקיסטנית שהדיחה את התעשייה הבריטית ותעשיית הננו-שבבים הסינית שעקפה את זו של הכובשים הטיוואנים. וכמובן עיראק ומושבותיה בחלל מסופוטמיה ובבל שהובילו את התעשייה הגנטית.
תהליך ההידרדרות של המושבות הפרוטסטנטיות לא היה ארוך, פחות מדור לאחר שהועברו החוקים האנטי-דרוויניסטים ונאסר כל מחקר או לימוד של ביולוגיה וגנטיקה כדי לא לחבל בעבודת הבורא קרסה כל התעשייה הביולוגית והמדעית ובעקבותיה הידרדר מצבם של המושבות שהיו מבוססת על חקלאות. עכשיו אזרחיהם רעבים וזועמים הם לא רוצים את הידע שלנו, הם רוצים שנפסיק כל פעילות מחקרית, הם לא רוצים לאכול הם רוצים שגם אנו נרעב. כבר יותר מעשר שנים שאנו מוותרים לקבוצות טרוריסטיות נוצריות הפעולות בחסות ממשלותיהן כמו מפלגת האל, הקבוצה לטוהר גנטי, מחתרת השילוש הקדו...''. פיצוץ הרעיד את המצלמה והפיל אותה ניתן היה לראות רק חלק קטן מתחתית החדר אבל ד''ר סלמני המשיך ''כיפת ההגנה החיצונית נפרצה עוד מעט גם ...
|
|
|
|
|
איש הבור (חדש)
גור אריה יום שני, 14/04/2003, שעה 13:50
הוא לא ידע כמה זמן חי בבור. מהרגע שזכר עצמו, חי שם. ניזון מאכילת תולעים ומשתיית מי תהום. בלי רצונות ומאווים ובלי הכרה באנשים כמותו. עורו לבן, כמעט שקוף. עיניו חסרות הצבע סגורות, למודות חושך מצטבר. אצבעותיו מפותחות, ארוכות, כמו פלדה גמישה ידעו להנעץ באדמה הקשה ולחפור מנהרה שהספיקה לגופו לעבור. כמות המנהרות שחפר בחייו היתה בערך בגודל של עיר ממוצעת. חלוקת הזמן נוהלה לא על-פי שעות אלא על פי צרכים - הצורך לאכול, הצורך להשתין, הצורך לישון. כל פעולה היתה יחידת זמן, לכל פעולה היה את המקום הייחודי בו בוצעה. רק כשהיה חסר לו משהו, כשנגמר לו מקור האוכל, או שהיה צריך לטהר את עצמו היה מתחיל לחפור מנהרות חדשות.
לכל מנהרה הוגדר בסיס. כדי לחפור מנהרה חדשה יש לסתום מנהרה ישנה, כמו שעון חול שעובר ממקום אחד למקום שני. וכך, מדי זמן קבוע, היה מתחיל לחפור מחדש. אף-פעם לא חפר באותם מקומות שחפר בעבר ולכן תמיד הגיע למקומות חדשים. היום הוא הגיע לקיר.
|
|
|
|
|
קרנבל עצוב (חדש)
קין קי יום שני, 14/04/2003, שעה 19:28
''הגענו'', אומר הנהג. ''ריו דה ז'נרו, 1971''. מרחוק נשמעים התופים. איני רואה עדיין את ההמון, המהבהב כאורות גחלילית עייפה, באדום וצהוב ולבן. אני עוצר לחשוב, משנה את דעתי והנהג כבר יודע לאן לנסוע. 1969. כמה פעמים חזרתי לכאן? הפסקתי לספור. אני משלם ויורד מהרכב. בלי לומר תודה.
בעוד שעתיים איש אחד יצעד על הירח. אנשים במרחק יבשת יהיו מרותקים למסך. אבל אני אצעד כאן, מרותק לארץ, בין אנשים שאף פעם לא חיכו לירח. כוכבים אינם בשמיים. רק עכשיו אני יודע זאת.
עכשיו אני מבחין בנו, בעומק הקרנבל. גברים כהי-עור מכים על התופים, ולצידם על במות עגולות, נעות נערות צרות-מותן, מרעידות את אגן גופן כקצה זנבו של נחש פעמונים. מלכת לבבות אדומה, על אופניים, מחייכת אליי בפה מלא שיניים, וילדות קטנות עם כנפיים הולכות אחריה, שיערן מהודק בסיכות בקפידה. כמוני, מהודק למקומי לצידה. אני מסתכל עלינו.
אני מסתכל עליה. שמלתה פשוטה. שיערה פרוע מרוח והיא הולכת מולי, מחזיקה בידי ומביטה. היא לא תבחין באדם המבוגר זרוע-השיבה, המביט בה. הנה מכים המצילתיים כשאני מרכין את ראשה. השעון מתקתק. לשלושתנו יחד.
בעוד שנתיים נחזור לכאן, בפעם האחרונה. אפילו עכשיו, כשהרשות נתונה, איני מעז לבקר שם. יש זכרונות שאסור להעיר מפינות המחשבה.
אני מסתכל עליי. קווי הרוע עוד לא נמתחו סביב שפתיי. עיניי עוד לא כבו. אני מעביר את ידי לאורך גבה. ''זה מדהים'', היא אומרת, המומה מהצבע. אני ממלמל את הדיאלוג כמו בסרט ישן ומוכר.
''היית חוזר עכשיו הביתה?'', היא שואלת. ''לעולם-לא'', אני משיב. שפתיי נעות כשלהם, אני יודע. איני מפספס מילה. ''בסוף נהיה חייבים'', היא אומרת. הייתי צריך לענות. הקרנבל הגדול בעולם מתפוצץ סביבי, אבל איני רואה. איני שומע כלום. רק שפתיהם, שפתינו, הנעות במרכז הכול. אסור לי לומר להם כלום. אולי לא הייתי משנה דבר.
הם עוקפים אותי עכשיו, ואני מצטרף לקרנבל העצוב. מלכת הלבבות מחייכת אליי, ואני כמו ציפור דודו שכוחה, ארוכים הלילות, וים של דמעות בין שתי עיניי.
|
|
|
|
|
שלוש אחיות (חדש)
מרציפן יום שני, 14/04/2003, שעה 20:03
שלוש אחיות יושבות במעגל
עשן מיתמר ממדורה
שלוש אחיות, בידיהן הגורל
והן יחליטו מה יהא על בני התמותה
שלוש אחיות
שלוש מכשפות
מאיפה יצאו
ולאן הן באות ?
שלוש מכשפות עפות ברקיע
מביטות על ארץ חשופה
הן לא תעצורנה הלילה לנוח
יש להן עכשיו משימה
להציל תינוקת קטנה שנחטפה
או אולי לעצור פיה רעה
להפגיש נסיך עם הנסיכה
או לעצור קוסם משוגע
שלוש אחיות
שלוש מכשפות
מאיפה יצאו
ולאן הן באות ?
מרחפות מעל הר
יורדות אל העמק
מביטות על עיר רחוקה
המנצנצת בשמש
מתקרבות לגגות הבתים
נוחתות שם בשקט
משאירות מאחור מטאטאים
ויורדות אל הכרת
שלוש אחיות
שלוש מכשפות
מאיפה יצאו
ולאן הן באות ?
נכנסות אל ההיכל
מהדלת האחורית
מדליקות מקטרת
(מסדרות את התחתונית)
שלוש אחיות
שלוש מכשפות
מאיפה יצאתן
ולאן אתן באות ?
הן מביטות בי בשתיקה
ואני מתמלאת חרדה
שלוש מכשפות יכולות בקלות
להפוך אותך לקרפדה
ההיכל מתמלא המוני אנשים
אחת שולפת ספר מהערימה
כיצד הם לא רואים ?
מדפדפת ולוחשת
''הוא מתאר אותי שמנה''
הן יוצאות כפי שבאו, בלי לתת הסברים
עולות על הגג מתניעות מטאטאים
בדוכן, הספר מונח בראש הערימה
אני מוציאה אותו ולא מאמינה
''אחיות הגורל'' כתוב (ויש גם תמונה)
שלוש אחיות
שלוש מכשפות
מאיפה יצאו
ולאן הן באות ?
|
|
|
|
|
נקמה עד מוות (חדש)
כרובי יום שלישי, 15/04/2003, שעה 10:36
אני יושב ומחכה שהזמן יעבור, שהמחלה תהרוג אותי.
אין לאן לברוח, אין מה לעשות, אין איפה להתחבא.
פעם אנשים כיבדו אותי, היום אף אחד לא זוכר. כולם זוכרים מי הייתי אז, הם לא יודעים מי אני עכשיו.
כל היום אני יושב, קם, אוכל, שותה, ישן. אין לי משפחה, אין לי חברים. כל השנים התרכזתי בעבודתי והיום אני כלום.
הכל התחיל כשהייתי בן עשרים וחמש. כבר אז זיהו אותי כמוח המבריק בעולם. אז הוחלט לשבט אותי ואני בטיפשותי הסכמתי. אף אחד לא ידע שזה יהרוג אותי.
אחרי ששיבטו אותי אנשים הפסיקו להתעניין. אף אחד כבר לא נותן לי דברים לחקור ואין תקציב למחקרים שלי כי יותר נוח להם להשתמש בשיבוט. אני לא אשתף איתם פעולה, לא שוב. אז אני יושב כאן כל היום וחושב הרבה מאוד על מה שהיה ומה שעכשיו, אבל יותר מכל על מה שיקרה.
עשר שנים לאחר ששיבטו אותי גילו אצלי את המחלה. למחלה אין מרפא, אין טיפול. אפילו אני לא יכול למצוא את התרופה, למרות שניסיתי. הברירה היחידה היא לשבת ולחכות למוות שנמצא מעבר לפינה.
הם לא יודעים כמעט כלום על המחלה וגם אני לא. לא מאיפה היא באה, לא מתי היא באה ולא למה. רק שהיא תוקפת אנשים ששיבטו אותם.
אחרי מחקרים רבים שבהם ניסיתי למצוא תרופה למחלה ללא הצלחה, מצאתי משהו שהם לא ידעו. המחלה לא תוקפת רק אנשים ששיבטו אותם, היא תוקפת גם את השיבוטים.
בסוף המחלה תפגע גם בו, בשיבוט. שיבוטים אמורים לחיות לעד, אבל הם לא. גם השיבוט שלי ימות כמו כל השאר מהמחלה הנוראית שתוקפת את כולנו. המוח שלי יאבד לעד. זה מגיע להם.
אני לא אספר להם. שיסבלו, שיאבדו את המוח שלי. אני יודע שזה מאוחר מדי, בשבילי ובשבילו.
שישלמו על מה שעשו לי.
עד שהוא ימות אני אשב ואחכה, אם לא אמות לפניו.
|
|
|
|
|
אמת זה דבר יחסי (חדש)
it יום שלישי, 15/04/2003, שעה 22:03
כל כולו של הידע היה שם כל סודות הקיום. ואיני זוכר כלל מה עלה בגורלם.
כל נקודת זמן או מרחב היתה שם, לא היו עוד עימי.
כל שנותר הוא להתחיל הכל מהתחלה, מבראשית כמו שנאמר שהיתה למטפורה נפלאה.
כי הרי הכל חסר תחלית עם דבר לא יוכל לנצלו לצורך, למילוי יעודו, שהוטל עליו מעצם קיומו.
כמה דפים לבנים צחורים ופשוטים למראה , חמישה במספר ליתר דיוק,דיוק שכבר איבד את משמעותו שלו.
אירוני שזה היה הכל, לא כך?
שנים של עבודה חסרת תחלית אמיתית, חיים, אמבה, צמח, חית השדה, עוף השמיים
ואדם אשר ניחן בהבנה וסקרנות לחקור בעצמו את הברור מאליו, כמו מערכת עם בדיקה עצמית.
ודאי יגידו שנכנס גורם נוסף רק שלא קיים אחד כזה.
42 חוקים פשוטים להפליא ורבים וטובים באדם היו מתהפכים בקיברם לו היתה לזה משמעות של ממש. נוסף על כך היתה שם שאלה אחת יחידה, כל כולה של הבריאה התמקדה בה.
היא היתה התכלית האחת הראשונית וממנה נבע הכל. ובלעדיה אין משמעות לכלום.
מאחר שקיום אינו מעניק משמעות,
לכו ובנו לכם משמעות קיום כי הרי הינה ההצדקה לחייכם.
בין אם בדת ובין אם באמונה חטאתם הרי דינכם הוא דין מוות כי אין משמעות אמתית לחייכם מלבדכם.
כלומר הסיבה לקיומכם הינה תנאי פשוט של יצירת המשכיות החיים שזו תכליתם הגלויה אך לא עוד.
קיום הוא הווה של אותה יצירה קדומה אך כאמור להעיל אינו מעניק משמעות כלל ללא חמישה דפים לבנים להפליא.
לו היה באפשרותי ודאי שהיתי חוזר אחורה ומתקן את העיוות אך אין בנמצא מרחב וזמן בו הם התקימו מעולם.
אכן עלי להתחיל הכל מחדש. קיום חלופי זמן ומרחב מקבילים כביכול.
היו שלום
על חוסר זכותכם לקיום
ועל טעות בילתי אפשרית אחת ושאלה שאיננה עוד.
זה שידע הכל ולא עוד
נ.ב.
אל תנסו להבין באמת
אין תכלית
רק קיום
אלא רק צורך ריגשי שנמצא בגוף זה שלא יהיה קיים בקרוב
זה שאיכם מסוגלים לתפוס בחושיכם
|
|
|
|
|
הפרי האסור (חדש)
נחליאלי מצוי יום שלישי, 15/04/2003, שעה 22:07
האפיפיור מרטין פיוס התשיעי הביט בלב הולם במסוף המחשב שמולו. מסביבו עמדו עשרה קרדינלים שהוזעקו מכל רחבי העולם. מאחוריהם עמדו המדענים האחרונים שהשתתפו בפרוייקט מאז הוחל לפני כמאתיים שנה. האפיפיור נשא תפילה קצרה לשילוש הקדוש ונענה ב''אמן'' מכל האנשים. הוא עמד לשנות את ההיסטוריה, לגרום להעלמות הדת הנוצרית וכל הדתות האחרות. ישוע מת כדי לכפר על החטא הקדמון. רק עכשיו הושגה מטרת האל - קדמה טכנולוגית מספיקה כדי למנוע את חטאי העבר, את הגירוש מגן העדן.
הוא לקח שאיפה עמוקה ולחץ על הכפתור.
זה היה יום אביבי נאה כמו כל הימים הקודמים. חווה הסתובבה בחוסר מעש בגן היפה. מבלי לשים לב מצאה את עצמה ליד העץ האסור. הפירות היפים היו תאוה לעיניים אבל כל שיכולה היתה לעשות היה לדמיין את הטעם שלהם.
שמה שנלחש בערך מגובה הברכיים משך את תשומת ליבה. זה היה הנחש.
''למה את לא אוכלת מהעץ, חווה?''
''אסור''.
''אה. נכון'', אמר הנחש כנזכר במידע, ''אסור לכם לאכול מפירות העצים''.
''לא, מותר לנו. רק מהעץ הזה אסור. אפילו לגעת בו אסור''.
''מה פתאום? לא יקרה לך כלום אם תגעי בעץ. תאמיני לי, את יכולה לאכול. יהיה בסדר.''
חווה שלחה אצבע מהססת ונגעה באחד הענפים עמוסי הפירות. שום דבר לא קרה. מעודדת היא שלחה יד לעבר פרי גדול מפתה. באותו רגע היא חשה צמרמורת והבינה שהיא עומדת לעבור על הוראתו של אלוהים.
''אסור'', היא אמרה לנחש והלכה משם.
הימים באו וחלפו ודבר לא השתנה. אדם וחווה הוסיפו להלך בגן ולאכול מפירות העצים. יום אביבי רדף יום אביבי, ושום דבר לא קרה. לבסוף זימן אליו אלוהים את הנחש.
''זה נכון שניסית לפתות את חווה לאכול מעץ הדעת?'' שאל אותו.
''כן, אדוני'', השיב הנחש ברעד, ''רק ניסיתי לצחוק איתה.''
''אני לא כועס'', אמר אלוהים, ''לך נסה לפתות אותה שוב.''
|
|
|
|
|
המקום אליו הולכים הטייסים (חדש)
חתלתולה יום שלישי, 15/04/2003, שעה 23:01
אוושת כנפיים, הענף רעד ושקע תחת המשקל הנוסף, אך היא לא הסתובבה לברך את האורח, לא הסיטה את עיניה מבית הכפר הקטן. הבית עמד שקט ורדום, עטוף מטפס ירוק ומוקף שיחי ורדים פורחים.
''בחרנו אותו ביחד'', אמרה, ''חיפשנו דירת סטודיו, אבל עברנו על-ידו בדרך לעיר ולא היינו מסוגלים יותר לחשוב על שום מקום אחר''.
הענף התנודד מעט, כאשר האורח דידה לכיוונה. מזווית עיניה יכלה לראות שהוא מביט לעבר ביתה. בית שלא יהיה שוב שלה.
''הוא עוד לא יודע?'' קולו היה גרוני וצרוד, והיא תהתה אם גם קולה נשמע דומה באוזניו.
''לא, עדיין מחפשים את שרידי המטוס. הם לא יודיעו לו דבר עד שיהיו בטוחים. הוא אפילו לא חושד, לא סיפרתי לו שהמשימה היא מבצעית, לא רציתי שידאג ''.
הדשא מאחורי הבית נע כגלים ברוח, ומול עיניה עלה הזיכרון של גופם, מפותל בחיבוק של אהבה על המרבד הרך.
''האם אוכל לבוא לבקר אותו לפעמים?''
הדמות על ידה רק השמיעה צליל לא מוגדר ומשכה בכנפיה. ''כולנו מבקרים בהתחלה, אך עם הזמן אנחנו לומדים שעדיף להניח את החיים הישנים מאחור''.
היה היגיון בדבריו, אבל רק יום הפריד בין חייה הישנים לבין עכשיו. מוחה וליבה עדיין סירבו להקשיב להיגיון שכזה.
''נפגשנו בצבא'', נזכרה. ''הוא היה הרופא אשר אישר את כשירותי לקורס, ואז מסמיק כולו, הזמין אותי לארוחה, לחגוג''.
''אז אולי זה רק לטובה שהוא עוד לא יודע, וגם לך יהיה יותר קל לראותו כאשר קצת תתרגלי למצב''. הוא קיפץ מרגל לרגל, פורס את כנפיו. ''בואי'', אמר. ''אני בטוח ששאר החברה ישמחו לפגשך, כמעט ואין נשים במקצוע, ועוד פחות המגיעות אלינו''.
מבטה שב פעם אחרונה מטה, והיא נזכרה כמה שמח כאשר קיבלה את כנפי הטיס שלה. חיוך עצוב של אירוניה נגע בשפתיה, ומתאספת כולה היא זינקה לאוויר. כנפיה מכות בחוזקה, הרוח מרקדת בין נוצותיה.
ולמטה, צופה מחלון ביתו, בעלה חש תוגה מוזרה, עיניו עוקבות אחרי שני נצים, נוסקים אל השמיים.
|
|
|
|
|
כוחות (חדש)
The Unknown יום שלישי, 15/04/2003, שעה 23:02
הוא סיפר לי שיש לו כוחות על. אז מה? כל הילדים טוענים את זה, נכון? אני זוכר שגם אני פעם סיפרתי שיש לי כוחות וטענתי שאני יכול לעשות הכל.
אז הוא אמר, לא כל מה שילדים אומרים צריכים לקחת ברצינות. יש פשוט ילדים עם דמיון מפותח מדי שעלול לסבך אותם בצרות.
זה גם מה שחשבתי עליו, בייחוד כשראיתי אותו משוויץ עם זה מול הבריון של הבית ספר שלנו. הוא פשוט קם, הלך אל הבריון ואמר לו שאם הוא לא ילך, הוא ירביץ לו.
אני התכוננתי לראות את הבריון משכיב אותו על הרצפה ומחטיף לו מכות רצח. טוב, צדקתי, ראיתי את הבריון שולח אגרוף, פוגע, מעיף אותו אחורה ומפיל אותו על הרצפה.
פשוט לא ציפיתי לראות אותו מרחף חזרה לעמידה. אבל אני מניח שזה לא הפתיע אותי כמו הרוחות החזקות שהחלו לנשוב לפתע וההבזקים החשמליים שנראו סביבו.
ראיתי את הבריון מתחיל לברוח באימה אבל הוא לא הספיק להתרחק, כי הוא חשמל אותו במה שאני יכול לתאר רק בתור האור הלבן ביותר שאי פעם ראיתי.
ואז זה פשוט נפסק, הרוחות, ההבזקים, הוא עבר לידי, אמר לי שהוא כבר סיפר לי שיש לו כוחות על, והמשיך ללכת.
אני המשכתי לשבת שם המום עד שהגיעו מהמשטרה. כשהם הגיעו ניסיתי לומר להם מה קרה. אבל הם לא האמינו, הם רק ראו גופה של ילד מת ואותי בסביבה.
הם לא האמינו לי כשסיפרתי להם עליו, אני לא מאשים אותם, אבל הם הצליחו למצוא אותו ולהביא אותו למסור עדות. חבל רק שהוא אמר שהוא ראה אותי חונק את הילד ההוא.
אז פעם הבאה שמישהו אומר לכם שיש לו כוחות על, אל תסמכו עליו, גם אם נראה לכם שהוא משקר.
|
|
|
|
|
ביקורת דרקונים (חדש)
חברי הדרקון אליוט יום שלישי, 15/04/2003, שעה 23:30
שלום, אדוני.
ארזת לבד?
יש לך נשק?
נתנו לך משהו להעביר למישהו?
אתה מוכן בבקשה לפתוח את המזוודה שלך?
סליחה, למה לא? אתה עושה ממני צחוק? מה זה בכלל דרקון-כיס??
אני מבין.
א-הה.
אפילו רשיון יש לו? מה אתה אומר?
הוטרינר המחוזי? יפה.
לא, אתה לא יכול להתקדם הלאה. אני צריך לבדוק בהוראות.
אוקיי, אני רואה שיש לנו בעיה. בן כמה הוא?
סלח לי אדוני -- זה בהחלט ענייני. ההוראות אומרות שדרקונים נחשבים סיכון בטחוני מרגע שהתפתחו אצלם בלוטות האש. גיל 5.5-7 חודשים.
שנה וקצת? אם כך, אני מצטער, לא תוכל להעלות אותו לטיסה.
הא? אין שום דבר בתקנות על מחסום פה תקני.
אה, נכון. אז אני מניח שזה בסדר. עכשיו, מה עם שאר המסמכים?
מה זאת אומרת איזה מסמכים? כתוב כאן שלהטסת דרקון יש לצרף רשיון עירוני לחיות מחמד, רשיון טיסה לחיות מחמד, רשיון טיסה לחיות טרף, תעודת בטיחות-אש, ויזה, מס-כנפיים, תעודת-יושר, חמישה עשים גדולים וסליחה גבירתי את לא רואה שיש כאן תור? תחכי בסבלנות כמו כולם.
כן, כולם עומדים פה בסבלנות, תחכי גם את. עכשיו, איפה היינו? עשים? כן, זו תקנה חדשה בעקבות המקרה המצער בטיסת אייר-פרנס. אנחנו לא רוצים דרקון רעב על המטוס, נכון?
אוקיי. אבל קח את המזוודה אתך. תעקוף את התור כשתגמור.
שלום גברת, רואה שלא היית צריכה לחכות הרבה?
ברוך שובך, מיד אני מתפנה. אני רואה שהבאת אתך את העשים.
חיחי. שני עשים ושלושה חרגולים. הרגת אותי. יאללה בסדר. תכין בינתים את המסמכים.
אוקיי, המסמכים אתך?
אני רואה. שני רשיונות טיסה חתומים, בטיחות אש, תעודת יושר, ויזה לאדם ולבעל-חיים, את העשים כבר ראיתי... ומה זה הנייר הזה?
לא, אני לא חושב שצריך רשיון נשק על דרקון.
טוב, ומה עם הרשיון העירוני?
גבעתיים? מה הקשר?
לא צריך שם רשיון? חכה שניה.
צודק, סליחה. שתהיה לך נסיעה טובה.
שלום אדוני.
ארזת לבד?
יש לך נשק?
טרול? רגע, אני בודק.
|
|
|
|
|
השיטה (חדש)
יואכים יום שלישי, 15/04/2003, שעה 23:42
מדי יום חמישי, מתכנסת ועדת הפלישה לכוכבים מיושבים לישיבתה השבועית. ראש הועדה ג' שגובהו כגובה כפית ומשושיו רבים פתח ואמר ''רבותיי, הבה נתחיל. רב-פלש ג' דבר!''
''תודה, תלת ירח לכולם.''
''תלת ירח...'', ''תלת ירח טוב...'' ענו כמה מחברי הועדה, ''כבר ארבע ירח לא?'' רטן לעצמו רב-תחבל ג' בעת שהציץ בשעונו.
''לעניין ג'!'' אמר ראש הוועדה.
''הפלישה לכוכב קוד-חול מתקדמת כסדרה. העליונות הפיזית שלנו ניכרת. הקרבות רק החלו, וכבר שיטת האיגוף האנכי שבחרתי מוכיחה את עצמה.''
''אני לא בטוח שאתה מכיר שיטת איגוף אחרת...'' מלמל ג'.
''נפגעים?''
''אין.''
''מצוין, רב פלש ג'! אני חוזה עבורך עתיד מזהיר במשוש הקרקע.''
''ושושושוווש...'' חיכך במשושיו ג' לשמע המחמאה.
''אני מקווה בשבילך, שבשעת פלישה, אתה מחכך יותר בשקט...''
''רב תחבל ג'! יש לך מה לומר?''
''אה, לא. מה יש לומר? אני כמוך נפעם. להשתלט על כוכב בו תושביו קטנים מאתנו בחצי...''
''במקום להקל ראש במעשי אחרים, דווח על התקדמותך!''
''ההכנות לפלישה לכוכב קוד-כחול נמשכות.''
''כבר יותר מדי זמן.''
''זה מאפיין של השיטה. כמו שאתה תמיד אומר, לכל כוכב שיטת הפלישה שלו.''
''לכל כוכב השיטה שלו,'' ענו כהד חברי הועדה.
''יתכן ששגית בבחירת השיטה.'' אמר ראש הועדה.
''יש לתקוף ללא שהיות!'' זעק רב-פלש.
''אינני מסכים. בקוד כחול אין לנו סיכוי בלי ריכוך מנטלי מאסיבי. על תושביו להיות רפי שכל ככל הניתן.''
''מצבם הנוכחי?''
''שלבי בהייה מתקדמים. הם פתחו תלות רגשית, הזדהות מוחלטת. זיהינו אצלם הערצה עיוורת ואמונה שלימה בדבר.''
''אני ממליץ על איגוף אנכי!''
''רבותיי, השיטה מושלמת! ההשפעה המנטרלת מובילה לחוסר מעש. כבר עכשיו הם נצפים שעות ללא פעילות גופנית, ללא חשיבה, שקולים לזומבים! נותר רק לדאוג שיהיו לנו די מכשירים למקרה שהייצור העצמי יפסק. אני מתלונן כבר חודשים...''
''ההצטיידות הושלמה.'' אמר רב-מחסן ג'.
''פרט!''
''במלאי יש סוני, טושיבה, גרץ, סאבא, 100 הרץ, מסך שטוח...''
|
|
|
|
|
יגעת ומצאת (חדש)
Tomer יום שלישי, 15/04/2003, שעה 23:49
סיימתי את יום העבודה. עמדתי בתחנה וניצלתי את הזמן עד להגעת האוטובוס כדי לחזור שוב על התוכנית. בהתחשב בשעה ובכך שהתחנה המרכזית החדשה היתה היעד הסופי של הקו, ידעתי שהאוטובוס יהיה עמוס אנשים. תנאים אידיאלים כדי לקבל מקסימום חשיפה, ולהגדיל את הסיכוי שאשיג את המטרה. החלטתי שאעלה לאוטובוס עם רובה שלוף, אצרח חזק ככל האפשר ואתחיל לירות. תכננתי את הצעדים המדוייקים שלי לפרטי פרטים כדי שהכל ידפוק כמו שעון. אם לא אזדהה לגמרי עם התפקיד אותו נטלתי אין צ'אנס שאצליח. קבעתי לעצמי, שראשית אכוון את הרובה לעבר הנהג ואירה בו מטווח קצר. לאחר מכן איאלץ לאלתר בהתאם למצב באוטובוס, אבל סביר להניח שאוכל לירות רק עוד כמה יריות עד שאיעצר. בעיני רוחי דמיינתי את מראות הזוועה, את הגופות הירויות, הפצעים שותתי הדם, צרחות הכאב, הכל. ידעתי שזה חייב להיות הכי מציאותי שאפשר כדי להיות אפקטיבי.
כשרק התחלתי עם הנסיונות שלי, הסתפקתי בלהתגרות באנשים - ברחוב, באוטובוס, בחנות, בקיצור בכל מקום. צעקתי, קיללתי, העלבתי, אבל ללא תוצאה. הבנתי שעליי להיות בוטה הרבה יותר כדי לסחוט תגובה. קיבלתי אומץ והתחלתי להתנהג באופן אלים ונוראי. ההשראה שלי היתה סרטי קולנוע על רוצחים סדרתיים. לקטר, דולרהייד ורעיו היו לי לעזר רב. ישבתי מול אנשים ותיארתי במוחי בפרוטרוט איך אני דוקר אותם, חותך, מכה, מענה, מכאיב, מתעלל בהם מינית ובסוף הורג אותם.
השיא כמובן היה ביצוע פיגוע. בהתחשב באווירה ששררה בארץ זו נראתה לי האפשרות המתבקשת, והסיכוי הכי טוב לגלות אם מישהו באמת יכול לקרוא מחשבות, אם טלפתיה אכן קיימת.
בדיוק כשסיימתי את החזרה האוטובוס הגיע. כמו שתכננתי התחלתי לצעוק במוחי בכל הכוח, בעת שהושטתי את הכרטיסיה שלי לנהג.
***
כשהמאבטח של האוטובוס תוחקר לאחר מכן במשטרה הוא אמר ''אני יודע שכל העדים האחרים אומרים שדימיינתי, אבל אני נשבע לכם שאני מספר את האמת. שמעתי אותו צועק 'אללה וואכבר', וראיתי אותו מכוון רובה לעבר הנהג. עשיתי את המוטל עליי ויריתי בו''.
|
|
|
|
|
(חדש)
גר בן זר יום רביעי, 16/04/2003, שעה 16:29
Quantum Leap
- התקרבו רבותי התקרבו. הביטו בארגז הזה, בדלתו הנפתחת פנימה. תראו איזה חושך בפנים. אני אומר לכם – אולי האין-סוף מחכה שם, אולי הנצח. מי מוכן להיכנס, אולי אוצר נמצא בפנים...אולי אושר... מי מכם אמיץ... זה רק ארגז של קרקס? אבל מה אתם יודעים?!
- שלטי הניאון, האורות הצבעוניים, מרצדים ונוסעים מצד אחד אל העבר השני ובחזרה. בקצה האחד ליצן שאפו תפוח אדום, בקצה האחר נערה בלבוש שפנפנה צוחקים ומוחאים לדברי הקוסם. גשו אנשים גשו. רק דולר אחד ומשאלותיכם אולי יתגשמו.
איש בפראק שחור וכובע צילינדר מרופט, בני מאתיים שנה לפחות, מניח ידו על הדלת ומחווה הזמנה.
אני ילד סקרן, אך הקוסם אינו שועה לשאלותי. שולייתו - השפנפנה - מסבירה במקומו כי את הארגז המציא רב-הקוסמים יהודיני. מישהו מספר כי זהו יהודיני בכבודו.
נשימה עמוקה, רגל עוברת מבעד למפתן דלת הארגז. מגשש אחר רצפה מוצקה מהעבר השני, מכניס רגל שניה... מבוהל, רואה מולי את עצמי, שנינו ממהרים להסתובב לאחור. הדלת נסגרת ונפתחת שוב. בחוץ מתיישרים קמטי חיוכו של הקוסם, מבועתים ארבעתנו מבקשים לצאת... ואנו מוכפלים שוב ושוב... והכל מתפורר.
אכזבה מחליפה תקווה על פני הקוסם...
- התקרבו, רבותי, התקרבו! מי שנכנס אינו נשאר כפי שהיה, או שיידע רגע קסום אחד של אופקים חדשים.
הוא מחייך אלי ודוחף את דלת הארגז פנימה... אני נופל-נופל-נופל שעות בחלל אינסופי, ואז מסנוור לרגע, רואה שוב את עצמי - מתוך עיניים זרות... אני לובש פראק שחור וכובע צילינדר מרופט, אני בן מאתיים שנה לפחות...
ידי – סרבנית ורועדת - אוחזת בגרזן לרסק את הארגז... סקרנים ואמי צועקים ובמבטיהם אימה... ''הילד, הילד בארגז...''
נמלט דרך סמטאות צרות ופשפש חורק אל צריף-ארגז מט ליפול. שם בחדר אפל יהודיני הזקן, ממתין לי שוב בפעם המי יודע כמה, מקלל ודורש שוב ושוב, שמישהו יחזיר לו את ילדותי הגזולה.
|
|
|
|
|
שלל שרב (חדש)
אפרוח יום רביעי, 16/04/2003, שעה 16:46
הלשון מרטיבה את השפתיים היבשות.
אני קמה למזוג לעצמי קצת תחליף. החלון במרפסת פתוח למחצה, מסנוור.
אני מפספסת את הכוס בחוסר חשק. טיפה או שתיים ממשיכות ישר עד הריצפה, ניתזות על הרגל שלי. תענוג.
סבתא יושבת בסלון ומקשקשת על כל הדברים שהיה אפשר לעשות פעם. לשתות שוקו חם. להתכרבל בשמיכה. לעשות ילדים. אני לא סובלת את הקיטורים שלה. לחשוב, שדווקא לי ההורים קוראים 'מפונקת'.
ובכל אופן, יש מה לעשות היום. אני מתארגנת בעצלנות ליציאה. מתפשטת, לוקחת את הכוס ובולעת את הגלולה בטעם פטל, יחד עם התחליף. אני לא חסידה גדולה של התהליך, אבל לזכותו ייאמר שהוא מסתיים במהירות.
העור שלי מתחיל להפריש את הקרם. לאט לאט אני מתכסה במעטה ההגנה שלי, מלמעלה ועד למטה. כולי חלקלקה ומנצנצת. מחכה דקה שהחומר יתקרש, לובשת בחזרה סט בגדים לבנים, וחובשת את מכסה השמש שלי.
אני מתיישבת בכסא הטורבו הביתי שלי, ובוחרת במסילה לקניון. הייתי מזמזמת איזה שיר עכשיו, אבל כשיוצאים לא כדאי לבזבז אנרגיה.
אני נחשפת רק לשניות מועטות, ומיד אני בקניון. יורדת מהכסא וניגשת ישר לחנות המתנות. את ההליכה הזו אני שונאת: להדוף חרקים מעצבנים, לתלוש ענפי מטפס שמפריעים לעבור. אני יודעת שיש מדבירים לקניון, אבל הם לא חרוצים יותר מדי. והצמחים, הצמחים כבשו מזמן את המסדרונות ואת מערכת המיזוג. שיהיו בריאים. אני עסוקה כרגע בלפלס את דרכי בזהירות בין אנשים ועשבים שוטים.
אנחה תשושה ממלאת פתאום את החלל.
איש חמוץ ומקומט עומד בדוכן מזמרות במסדרון. הקונים משתתקים, ומסתובבים להסתכל עליו. הוא מזיע, הקרם שלו כבר נמס כמעט לגמרי. בשארית כוחות הוא מושך את השקית מהמוכרת, אבל אין על מה לדבר. איך שהוא נופל, שלושה ארבעה אנשים כבר קופצים עליו, מחטטים בכיסים, בשקיות. מחפשים גלולות, או בקבוקים קטנים של תחליף, כי הרי גם זה משהו.
אני לא קופצת. מה בוער? יש כסף, יש זמן. חוצמזה, כמו שהוא נראה, בטח יש לו בטעם לימון או פסיפלורה. לא ולא. לא פטל – לא רוצה.
|
|
|
|
|
סופר צללים (חדש)
Dr. Dre יום רביעי, 16/04/2003, שעה 17:45
ישבתי נינוח במשרד האפלולי. מדי פעם נשמע ברקע קול חזק של רעם כאילו הסערה היתה ממש מעלי. זבוב טורדני שברח מאימת הגשם נכנס דרך הדלת הפתוחה. העפתי בו מבט והוא צנח בצייתנות על אדן החלון. הרגשת רעב החלה לכרסם בי.אולי היה זה ריח האוכל המתקרב שהעיר אותה.
ראיתי אותו נכנס , לבוש מעיל חום מהודר ומגפיו הרטובים השאירו שלוליות מיים קטנות על רצפת משרדי. קמתי ולחצתי את ידו המושטת.
''אתה רוצה שאני אכתוב עבורך את האוטוביוגרפיה שלך.'' שאלתי בקביעה נחרצת.
''כן'' הוא ענה ''היו לי חיים עשירים והייתי מאוד רוצה לחלוק אותם עם אנשים אחרים. יש כמובן גם הרצון שיזכרו אותי. בעצם , זו הסיבה העיקרית – שיזכרו אותי.''
אנשים שדיברו אלי חשו צורך עז להודות באמת.
''אתה יודע שהמחיר שלי גבוה?'' שאלתי אותו.
''גבוה אבל שווה. האוטוביוגרפיות שאתה כותב נמכרות במליונים. כשקוראים אותן אפשר ממש להרגיש את האדם. כאילו החיים שלו זורמים מתוך הדף.''
חייכתי ואמרתי ''כן , אני יודע למה אתה מתכוון.''
''אז איך מתבצע התהליך? אני מספר לך את סיפור חיי ואתה כותב?''
''בערך. שכב שם'' הצבעתי לעבר ספת עור אדומה ''וכסה את העיניים במטפחת השחורה כדי שתוכל להתרכז טוב יותר.''
הוצאתי את הקופסה החומה מהמגירה. העט שקיבלתי לפני זמן רב נחה על מצע של קטיפה אדומה , ממתינה בדממה לתורה. הרמתי אותה בעדינות והתקרבתי לספה. רעש נשימותיו הכבדות הידהד בחדר. הייתי בדיוק מעליו כשבתנועה מוכנית , כמו שעשיתי פעמים רבות בעבר , נעצתי בחוזקה את חוד העט בליבו. הנשימות פסקו מייד. רק הנצוצות האפלים שבקעו מהעט רמזו להיכן עברה נשמתו.
הרעב היה עכשיו בלתי נסבל. מיהרתי לשולחן ופרשתי בחיפזון את גליון הנייר. העט החלה לכתוב את חייו מעצמה , צורבת את נשמתו בתוך האותיות ובו בעת משליכה אלי שאריות קטנות להשביע את רעבוני.
חלקיקי נשמתו החיו אותי מחדש. שמתי את גליון הנייר הכתוב בצפיפות בתוך מעטפה לבנה שעליה רשמתי בעט אדום את כתובת בית הדפוס.
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
