 |
 |
• שאלות נפוצות
• פורומי האגודה
• קישורים
• אתר פרס גפן
• עדכוני הוועד והאספה
• העדכון החודשי (דואל)
• צוות האתר
• RSS
• דרושים
חיפוש באתר:
חיפוש מתקדם
פעילויות האגודה
• המימד העשירי - כתב עת
• כנסים ומפגשים
• פרס גפן
• תחרויות כתיבה ויצירה
• הפצת סיפורת עברית
• תרומות ספרים
• מבצעים והנחות לחברים
• מועדון הקריאה
• סדנאות כתיבה
• אייקון 2010
|
 |
מסע אל הסופה הקוסמית
חדשות האגודה / המערכת
שבת, 02/11/2002, שעה 20:00
תחרות סיפורים נושאת פרסים מיוחדים!
|
|
התחרות הסתיימה.
אנו מודים לכל המשתתפים. שמות הזוכים יפורסמו כאן בהקדם. המבקרים מתבקשים שלא להשאיר תגובות בעמוד זה. תודה.
מה יקרה, או עשוי לקרות, במפגש הקרוב עם כוכב השביט טמפל-טאטל?
האם תוכלו לדמיין זאת באמצעות 1,000 מילים?
בלילה שבין ה-18 ל-19 לנובמבר, אמור כדור הארץ לחלוף מבעד לעננה של שברים זעירים שנוצרו על ידי כוכב שביט קטן (טמפל-טאטל) במסלולו מסביב לשמש. אם צודקים האסטרונומים, צפוי לנו מטר של מטאורים כאשר החלקיקים הזעירים (בגודל ממוצע של גרגר חול) יתלהטו במפגש עם האטמוספירה. לרגל הארוע תתקיים טיסה מיוחדת אל הסופה הקוסמית, בפרויקט משותף של המגזין מסע אחר, וואלה! וחברת ארקיע.
המגזין מסע אחר והאגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה מכריזים בזאת על תחרות כתיבה של סיפור מד''ב קצר (עד 1000 מילים) בנושא מסע אל הסופה הקוסמית.
פרס ראשון: כרטיס טיסה לסופה הקוסמית. הסיפור הזוכה אף יפורסם באחד הגליונות הקרובים של מסע אחר. במקרה בו, מסיבות שונות, לא תוכל הטיסה לצאת אל הפועל, יקבל הזוכה מנוי לשנה למגזין מסע אחר.
פרס שני: מנוי לשנה למגזין מסע אחר.
אנא קראו את תנאי התחרות בעיון:
1. על הסיפור המוגש לעסוק, באופן זה או אחר, בנושא מסע אל הסופה הקוסמית, ולהשתייך לתחום המדע הבדיוני.
2. על הסיפור להיות כתוב בשפה העברית.
3. אורך הסיפור לא יעלה על 1000 מילה - רצוי פחות.
4. כל כותב יגיש סיפור אחד בלבד. כותב שיגיש יותר מסיפור אחד - יוצאו סיפוריו מהתחרות.
5. לאחר שנכתב הסיפור, יש לפרסמו כתגובה למאמר זה תחת שם בדוי (כלומר - שם שאינו השם האמיתי ואף לא כינוי בו מוכר הכותב בפורום כלשהו). הפרסום יעשה אך ורק כתגובה למאמר עצמו - לא כתגובה לסיפור אחר. חשוב להקפיד לשמור את השדה ''כתובת הדואר האלקטרוני'' ריק, על מנת למנוע זיהוי באמצעות נתון זה.
6. לאחר מכן, יש לשלוח דואר אלקטרוני להנהלת התחרות, ובו ציון שם הסיפור, שם המחבר/ת והכינוי הבדוי בו השתמש/ה. על הדואר האלקטרוני להיות כתוב בשפה האנגלית בלבד, מטעמים טכניים.
7. תאריך אחרון להגשת הסיפורים: 14/11/2002.
8. השגות בנושא חוקי התחרות, שאלות, מענות ותגובות יש לפרסם אך ורק בפורום האגודה. כל תגובה כזו שתכתב ישירות למאמר זה תמחק לאלתר.
9. לתשומת לבכם: תינתן עדיפות לסיפורים שבהם יהיה משקל משמעותי למרכיב המדעי.
חבר השופטים
1. זוהרה רון (עורכת מגזין מסע אחר)
2. ד''ר אהרון האופטמן (שערך בזמנו את מגזין המד''ב המיתולוגי פנטסיה 2000)
3. רני גרף (חבר ועד האגודה)
פרויקט הסופה
דואר אלקטרוני להנהלת התחרות
הסופה - באתר נאסא
הזוכים
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
|
| |
 |
 |
|
יום ההקרנה של תומאס (חדש)
מישי יום חמישי, 07/11/2002, שעה 9:25
אף על פי שיום ההקרנה שלו עמד להגיע, הילד תומאס היה עצוב.
הוא ידע, כמובן, שהוא לא הילד היחידי שיום המחילה חל בדיוק ביום ההקרנה שלו, הרי באותה השנה לבדה הוקרנו עשרים ושבעה ילדים ביחד אתו. הידיעה הזו לא ניחמה אותו כלל. הוא הבין שחשוב מאד להתכונן לקראת יום המחילה, אבל גם יום ההקרנה היה לדעתו די חשוב, מה גם שהייתה לו סיבה סודית לרצות לחגוג אותו, סיבה שלשאר מוקרני אותו היום הוא היה בטוח שאין.
יום ההקרנה באמת לא היה עניין של מה בכך- סכנת ריבוי האוכלוסייה הביאה את הממשלה הבין-גלקטית להורות על הגבלה של ילד אחד למשפחה, מה שהפך את תהליך ההריון למרגש ומחייב. היה זה כמעט בלתי אפשרי לרכז בילד אחד את כל התכונות הגנטיות שהמשפחה (משני הצדדים!) רצתה להעביר הלאה, זה נמשך חודשים ולעתים אף שנים. אתה לוקח אתך רק ילד אחד אל הנצח, כדאי שיהיה זה הילד שרצית באמת. כל הרכב גנטי הוקרן בפני ההורים בצורתו הנוכחית ובצורתו העתידית. היום בו הוקרן ההרכב הנבחר היה יום מרגש לכל הדעות.
ביום ההקרנה נהגו, כמובן, לחלק מתנות, ואין להכחיש כי תומאס רצה לקבל את כל סדרת שחקני נבחרת סלבטרוס. הוא דווקא כן רצה, וגם הבטיחו לו במפורש שיקבל אותה, מה שהפך את ההתעלמות ממנו ווהכנות ליום המחילה לפוגעות הרבה יותר, אבל זו לא הייתה הסיבה העיקרית לכך שתומאס היה עצוב. הסיבה העיקרית הייתה, שהשנה לא יקבל הזדמנות לנסות לשכנע את אמו לספר לו על יום ההקרנה, ודווקא בגיל עשר תמיד האמין שתשתכנע.
תומאס ידע, כמובן, שאחרי שההורים בוחרים בילד מוחקים להם את תמונות חייו מהזיכרון. היה בזה גם הגיון- זה שיש לנו טכנולוגיה מתקדמת לא אומר שאנחנו לא אנושיים, וזה הרבה יותר אנושי לא לדעת מראש איזה ציונים יקבל תומאס הקטן שלך בבית הספר, ועם מי הוא יתחתן ובמה יעסוק. זה מאד מאד חשוב בשביל זכות הבחירה שלו, הם אפילו למדו את זה בבית הספר. אבל האמת הייתה שתומאס מעולם לא האמין שאמא שלו באמת שכחה- היא תמיד זכרה הכל, וחוץ מזה היא בטח זוכרת איזה ילד היא רצתה שיהיה לה, וזה חייב להתאים למה שבחרה בהקרנות, נכון? הוא היה משוכנע בזה, ואפילו אם באמת לא זכרה, הרי היום המיוחד חייב היה לעורר בה זיכרונות. והוא, תומאס, לא טוב כל כך בלהחליט החלטות והוא גם די איטי, ולכן הוא מוכן לוותר מרצון על זכות הבחירה שלו, ולדעת מה בדיוק הולך לקרות לו. הוא חייב לדעת כדי שיהיה לו זמן להתכונן, ורק אימא שלו יכולה לעזור לו. אבל כדי שהיא תזכור חייבים לחגוג את יום ההקרנה, והשנה כולם עסוקים.
היו אנשים שלא האמינו שיום המחילה עומד להגיע. רובם עזבו לפני שתומאס נולד, כשהנביא הבין-כוכבי הגיע בפעם הראשונה ועוד היו כוכבים פנויים על פני הגלקסיה. לאף אחד לא היה קשר איתם- לא שלא רצו בקשר איתם, אבל הכוכב היה חייב לחסוך בכסף כדי להביא מים ואויר וכולם הסכימו שקשרים בין-גלאקטים הם עניין של מותרות. תומאס האמין בנביא כמו שהאמין בשמש- סיפרו לו שהם קיימים ולכן זאת הייתה עובדה.
הנביא הבין-גלאקטי הופע יום אחד מן העתיד, ולא היה לו עבר וגם לא הווה ממשי. תומאס למד את כל זה בבית הספר, הוא ידע גם לצטט כמה נבואות נבחרות: ''והיה אם אש תשליכו בין העננים, ורע יהיה במקומותיכם'' וגם ''מדבר שקר תרחק'' ו''לא תחקרו בכוכבים'' ו''המשכפל ילדיו-יומת!''. בגלל ה''משכפל'' האמינו כל חברי מפלגת ה''א.ל.י'' (אזרחים למען יקום) בנביא- הם תמיד התריעו שבסוף נהיה חייבים להרדים אזרחים כדי לפנות מקום על הגלקסיה. גם מפלגת ה''א.מ.י'' (אזרחים מתכנני יקום) ידעה שזה בדיוק מה שהולך לקרות, אבל הם לא האמינו בנביא אלא במימון מדענים. הם היו מיעוט שאהב לעורר מהומות והייתה להם תיאוריה על שהנביא משרת את מטרות הממשלה. ההורים של תומאס הצביעו ''א.ל.י'' וכך יעשה גם הוא כשיגדל. תומאס לא אהב להחליט החלטות.
את הנבואות היו מקבלים בשדר הציבורי. תומאס אהב את זה- הוא אהב ללכת למיקרן ולפגוש את כל תושבי הכוכב. זה לא היה כוכב גדול במיוחד- המשפחתיות שלו, זה מה שגרם להוריו לחבב את המקום. באופן טבעי גם תומאס חשב שמשפחתיות כוכבית היא דבר נהדר. הוא אהב מאד אירועים משפחתיים- ימי הקרנה למשל. אבל גם הנבואות היו בסדר.
את הנבואה על יום המחילה דווקא לא שמע- היו לו מיונים לנבחרת. תומאס לא ידע אם הוא הולך להיות שחקן כשיהיה גדול. המדריך היה די בטוח שהוא לא , ותומאס נטה להסכים אתו. כשחזר הביתה הקרינו עבורו הוריו את הנבואה החדשה: ''ביום ה26 בחודש בשנה הזו, אם לא תשובו מכל חטאיכם הנוראים, מטר כוכבים יירד מן השמיים, אורות כעס היקום עליכם. רק החוטא יצפה במאור הגדול, ובתום המפולת יילקחו החוטאים אל האלחזור''. תומאס הביט בהוריו והופתע לראות שהם די מודאגים מהאפשרות להגיע אל האלחזור- הוא תמיד חשב שרק על ילדים אפשר לאיים בזה.
זה היה ב10 לחודש, ועוד באותו היום החלו תושבי הכוכב להתכונן ליום המחילה. לא שתושבי הכוכב שלהם היו חוטאים, בכלל בכלל לא. הם הקפידו לא להשליך את האש אל החלל (למרות ש, חייבים להודות, היה זה סידור נוח) ולא שיקרו ולא למדו את הכוכבים. לכן לא היה להם בכלל ממה לפחד. ובכל זאת לא היה בית שלא הכינו בו את ''סעודת יום המחילה'' שאמורה לכפר על החטאים, ולא הייתה משפחה שלא שלחה נציג לבניין שגרירות הממשלה הגלקטית לקחת את קפסולות התרדמת שמגיעות לכל אזרח על פי חוק בשעת הצורך. כמובן שאף אחד לא סבר שבאמת יראה את המפולת הקוסמית, אבל לעולם אינך יכול להיות מוכן מדי. הממשלה הגלקטית , בראשות נציג א.ל.י, התחייבה לדאוג לכל מי שיטול את הקפסולה לאחסון הולם ותכנית קימה עתידית, בתמורה לחתימה על מסמך המאשר שאתה מוותר על נכסיך כל עוד אתה ישן. מי בכלל צריך נכסים כשהוא ישן? לתומאס זה נראה ממש הגיוני.
*
יום המחילה עמד להתחיל. השולחן היה ערוך בצלחות החגיגיות, וליד כל צלחת הונחה קפסולה סגלגלה. האם יראה את מפולת הכוכבים המסמלת את האל-חזור? הוא לא הצליח להחליט. תומאס היה ילד ישר מאד בדרך כלל, אבל זיכרון בלתי נעים הקשור למבחן בקוסמוגרפיה התעקש לנקר במוחו. אם יראה ייאלץ להירדם לאלפי שנים כדי לברוח מהאל-חזור ולחכות שהממשלה תעיר אותו. האם היא בכלל תעיר אותו? האם הוא יוכל להיות בהכרה מעורפלת, כדי לנצל את זמן התרדמת להחליט על עתידו? ומי יגור בחדר שלו באלפי השנים הבאות? מכל מקום, מפולת כוכבים חייבת להיות מראה יפה במיוחד. הוא הרהר בזה במשך כל הערב, ובשעת הארוחה, והוא עדיין היה מהרהר בזה כשהמטר הראשון האיר את שמי הלילה.
|
|
|
|
|
''גשמי ברכה'' (חדש)
בריגס יום שישי, 08/11/2002, שעה 16:38
''המוח האנושי. קלידוסקופ של תנועה, צבעים וצורות. פאזל של צלילים, מבוך של בבואות, מכונה מושלמת ללא מתחרים. טריליוני תאי עצב המעבירים ביניהם מידע במהירות עצומה, מאפשרים אין ספור של דרכי פעולה, יוצרים מבנים מנטאליים כגון בינה, יצירתיות והכרה ואחראים על פעילותם התקינה וההרמונית של עשרות מערכות. עשרים וארבע שעות ביממה, במשך שנים, ללא מנוחה, המוח דואג שההרמוניה הזו תמשיך כסדרה, שהחיים ימשיכו ויתחדשו.
אלא שלעיתים נוצרת תקלה במערכת, כתם ששובר את מרקם האור, מעוות את הצלילים, מנפץ את הבבואות, הופך אותן גרוטסקיות. לעיתים פגם אחד קטן הורס את ההרמוניה המושלמת השוררת בגוף ויוצר קקופוניה בלתי נגמרת. כאשר הדבר קורה החיים נחווים בצורה שונה לחלוטין מזו שאנו רגילים אליה.
שלמה נולד עם ''כתם'' שכזה במוחו.
הוא נראה כמו כל אדם אחר מבחינה חיצונית, שום סממנים פיזיולוגיים שיצביעו על בעיה. העיניים שלו מלאות חום והחיוך שלו שובה בקלות את כל מי שמבחין בו. אך למרות שלמראית עין אין כל בעיה, ברור לחלוטין למי ששוהה איתו אפילו לרגע קט באותו חדר שמשהו לא בסדר. זו הסיבה שהוריו נאלצו לוותר עליו כשהיה בן שלוש שנים ולמסרו למוסדות המתאימים. הכתם שבראשו מונע ממנו מלתפקד כאחד האדם, הוא יושב כל היום ובוהה באוויר ומשחק באצבעותיו ללא הרף, שקט. הוא כמעט שאינו מדבר וכאשר הוא עושה זאת הוא פולט נהמה לא ברורה. שלמה מסכים שיאכילו אותו וזה הזמן היחיד בו עיניו מתמקדות באדם שמולו. הוא זז ממקום למקום ללא עזרת כסא גלגלים, כפי שצוין גופו תקין, אך הוא חייב במלווה אחרת הוא יישאר במקום בו התיישב.
שלמה בן 43 היום, הוריו לא ביקרו אותו מעולם והם גם לא יעשו זאת עקב פטירתם לפני כשלוש שנים. לשלמה אין עוד בני משפחה או אפוטרופוס ממונה אחר.
מסיבה זו בחרתי בו, הוא המועמד המושלם לפרויקט שההסבר המקיף עליו נמצא בתיק המונח לפניכם.
אנו מאמינים שגירוי עצבי נכון יכול, לאורך תקופת זמן, להעלים את הכתם, לגרום למוח לתקן את עצמו, להתחדש ועל ידי כך להביא את שלמה אל העולם שלנו. גירוי עצבי שיעבור דרך העיניים וצמתים עצביים אחרים ישלח משוב חיובי למוח וזה בתורו יגיב בתיקון הסינפסות הפגומות. כאשר יסתיים הפרויקט בהצלחה הוא יוכיח את האפשרות של חידוש תאי עצב ואני לא צריכה להוסיף על השימושים הרבים שתהיה לטכניקה זו.''
היא סיימה את דבריה והתיישבה, מסדרת בקצות אצבעותיה קבוצת שיערות סוררות שנעמדו על רקותיה. היא ידעה שהם יסכימו, כל המפגש הזה היה ייצוגי בלבד, ההחלטות נפלו ביום בו הגישה את ההצעה. הדירקטוריון הרגיש צורך לשתף את המנהלה ומהמבט שעל פניהם היה ברור לה שהם לא יתנגדו.
לאחר כרבע שעה של דיונים היא קיבלה את התשובה שציפתה לה.
''את יכולה לבוא מחר לאסוף אותו'' אמרה לה מנהלת המעון בו התגורר שלמה ''אנחנו נרצה לעשות לו מסיבת פרידה כדי להקל עליו ועל שאר הדיירים''. היא הנהנה ולחצה ידיים וחזרה לביתה לנוח.
מחר מתחיל החלום להתגשם.
***
המעון היה שקט לאחר מסיבת הפרידה. המטפלים דאגו לקחת את הדיירים לחדריהם, לקלח את מי שהיה זקוק לעזרה, לחתל את מי שהיה זקוק לחיתול. שלמה הובל לחדרו שם המתינה מזוודה בתוכה נארזו הבגדים המועטים שהיו לו בארון.
הוא ישב כעת על מיטתו, משחק באצבעותיו, בוהה בחלל החדר.
מוחו היה עמום, הכאב החל לפעפע בו שוב ופניו התעוותו מעט כשגרורות הכאב הצליפו בו מבפנים. גופו נע קדימה ואחורה בתנועה קטנה ובלתי מורגשת כמעט, תמונות עלו בתוכו, תמונות של אנשים וצחוק ועוגה. לשום דבר מזה לא הייתה משמעות, לא עבורו. הוא הביט בחלל החדר במשך שעה ארוכה עד אשר משהו משך את תשומת ליבו לנוף שנשקף מחלונו.
בצעדים הססניים הוא קם וצעד אל חלון, מביט מעלה אל גשם האש שהחל מטפטף. עיניו נפערו באושר ותמיהה והוא הסתובב לאחור, צועד בזהירות ובאיטיות אל מחוץ לחדרו ואל מחוץ לביתן שהיה חשוך כולו.
יחף הוא פסע על הדשא, עומד תחת עצי הפטל. גשם האש התחזק, ממלא את השמיים באור משונה.
צלילים החלו להישמע בראשו ושלמה לקח צעד נוסף לכיוון מרכז הדשא, מתרחק לאט מהעצים שמנעו ממנו לראות את השמיים כראוי.
גשם האש התחזק ושלמה הרים את שתי ידיו לשמיים, מנסה ללכוד את הטיפות הקטנות, ממשיך לצעוד עד שעמד במרכז הגינה.
בלב הסופה הוא עמד והצלילים שבראשו התגברו על הכאב שהלך והתעמם ונעלם.
בבואות הופיעו סביבו, תנועות שדמו לריקוד של נחלים, זורמים האחד לתוך השני, מתחזקים, מתעצמים.
כמו אדם שאוזניו נפקחו לפתע עמד שלמה בגשם האש ועיניו כבר לא בהו, הן בחנו. הצבעים שסביבו הפכו חיים יותר ומעטה הערפל שהיה איתו מאז שנולד הלך להתפזר.
הקלידוסקופ הלך והתמקד, הכתם הלך ונעלם.
הוא חייך ואז, לראשונה, צחוק בקע מבין שפתיו הסדוקות.
עקצוצים נעימים חלפו במורד עמוד שדרתו והוא הביט בידיו והביט סביבו והוא הבין.
צחוקו עלה והתחזק מצטרף לצלילים שסביבו, לגשם האש החי שעטף אותו. הוא פסע בדשא וליבו התמלא שמחה.
אך גשם האש החל לנוע ממנו והלאה והעולם הפך כהה יותר ועננת הערפל איימה לרדת שוב ולקחת אותו אל העולם האחר, השבור.
שלמה הביט בשמיים והחל לצעוד אחרי הלהבות, הוא הלך על השבילים שבמעון ועבר דרך פרצה בגדר. הוא המשיך לנוע, עוקב אחרי סופת האש, אחרי השלמות שחווה בכל נים בגופו.
הוא התרחק מן המעון, קול צחוקו נישא על גבי הרוח, עיניו עוקבות אחרי הצבעים שזרמו על פני הלילה, מאירים באור יקרות את האדמה, בוערים בצבעים שלא נראו לפני כן על העולם הזה.
שלמה עצר, רק לרגע קט, מביט לאחור לחיים אותם לא הכיר ואז מעלה אל סופת האש שבערה בשחקים, הוא השיב מבטו למעון ואז, לראשונה בחייו, שלמה החליט החלטה שהייתה שלו ורק שלו.
***
''אין תגובה'' אמר בחור בהיר שיער בחלוק מעבדה.
היא התרסקה אל תוך כסאה, מעבירה את אצבעותיה על רקותיה, מסדרת את קבוצת השיער הסוררת.
''אני לא מבינה את זה'' היא צעקה אל תוך המיקרופון, בהיר השיער רק משך בכתפיו.
''תתחיל מההתחלה, תגביר את הגירוי לתלמוס'' היא נאנחה אל תוך המיקרופון ''ותשחק קצת עם המסננים, אולי הצבע לא מתאים''.
איך הוא נעלם?
לאיש לא הייתה תשובה, שלמה מעולם לא זז בלי מלווה, בוודאי שלא בלילה אחרי שכולם הושכבו לישון.
מתוסכלת היא הסכימה לממלא המקום ששכב כעת על שולחן המעבדה.
היא תהתה מה עליה לעשות כעת. משהו היה חסר בניסוי, אבל מה? היא עצמה את עיניה, נזכרת במהומה שחוללו הדיירים: ''שלמה ברח'' הם צעקו והמשיכו לספר שהוא הלך בשדות אחרי הסופה, עוקב אחרי האורות שדיברו איתו, אחרי הצבעים שבשמיים ששרו לכולם שירי ערש.
''מפגרים'' מלמלה, עוקבת אחרי הניסוי שהחל מחדש ''מה הם מבינים''.
|
|
|
|
|
חיים אל חיים (חדש)
אנטיגון שבת, 09/11/2002, שעה 17:23
סתיו הייתה הילדה הכי יפה בכיתה. לא, בשכבה. מיקי חשב שהשם נורא התאים לה. היה לה שיער זהוב -אדמוני בצבע עלי השלכת ועיניים ירוקות עמומות עם טיפה של עצב בתוכן. בכלל היה במראה שלה משהו מאוד שברירי ובלתי נתפס. כמעט כמו בכוכבים שמיקי כ''כ אהב לצפות בהם. למעשה אלה היו שני הדברים שמיקי הכי אהב להביט בהם ולחשוב עליהם: סתיו והכוכבים.
מיקי לא היה הבחור הכי פופולארי בבית - הספר, לכן לדידו סתיו והכוכבים היו מרוחקים ובלתי ניתנים להשגה באותה המידה. אך כמו שמיקי אף פעם לא ויתר על החלום שלו להגיע לכוכבים, הוא גם לא ויתר על החלום שלו להיות עם סתיו.
זה היה באחת ההפסקות כשמיקי החליט שהוא לא יכול לדחות יותר את מימוש תוכניתו. התוכנית הייתה להזמין את סתיו אליו הביתה בערב כדי לצפות ביחד במטר המטאורים שאמור להיראות בלילה, כשכוכב השביט אמור לחצות את מסלולו של כדור-הארץ סביב השמש.
הוא ראה אותה מדברת עם חברתה במסדרון, חיכה עד שהזו תלך ואז התקרב אליה בצעד מהיר. הוא היה כבר באמצע הדרך כשפתאום הרגיש דחיפה חזקה מהצד. אלה היו רמי ותומר, הם חסמו לו את הדרך.
'' היי מיקי, לאן אתה ממהר כ''כ?'' שאל רמי בלעג. מיקי לא ענה.
'' הוא רץ אל סתיו, הוא חולה עליה, אתה לא יודע?'' אמר תומר וצחק בבוז. מיקי הסמיק.
'' איפה קלטתה אותה, בטלסקופ שלך? '' שאל רמי והתפקע מצחוק.
'' נראה לך שמישהי תרצה ת'חנון המחוצ'קן הזה? '' אמר תומר וצחק עוד יותר.
''כן מיקי, יותר טוב תלך הביתה ותסתכל בטלסקופ שלך שוב, אולי תגלה סוף סוף מאיפה באתה'' אמר רמי ואחז בתומר שלא ליפול מרוב צחוק.
מיקי חש את הלב שלו צונח לרצפה.
''יאללה, בוא נלך'' אמר רמי ומשך את תומר במורד המסדרון. הם המשיכו לצחוק.
כשהם עברו ראה מיקי שסתיו כבר לא הייתה שם, ולמען האמת כבר לא היה לו מצב רוח לחפש אותה.
למזלו, שחררו אותם מוקדם באותו היום והוא יכל לחזור הביתה ולהתכונן למטר המטאורים בערב. הוא קיווה שזה לפחות קצת יסיח את דעתו מסתיו ומכל מה שקרה.
במרחק כמה אלפי שנות אור משם, במערכת שמש לא גדולה, בכוכב הלכת ה-2 מהשמש (שבאופן כללי דמה לכדור-הארץ, רק ללא היבשות), בעומק 3 ק''מ מתחת לפני המים, בתוך בועה שקופה ענקית, צפה לו יצור (שהזכיר את היונקים הימיים הגדולים של כדור-הארץ) בתמונות כוכבים מרצדות על פני אחת מקירות הבועה.
מצדה השני התקרב אליו יצור דומה אך קטן יותר.
''איך מתקדמת העבודה?'' שידר הקטן יותר לגדול.
''לא טוב, הוא לא יפגע בהם שוב, רק יחלוף על-ידם'' שידר הגדול בתשובה.
''אבל למה, לכל השדים, למה?'' שידר הקטן ''הרי לא ייתכן שהחישובים של אבותינו לא היו נכונים. הם סרקו את הכל בטווח של מאות שנות אור לפני ששלחו אותו והכניסו כל תנועה אפשרית של גרגיר אבק שהייתה יכולה להיות לה השפעה על מסלול השליח לחישוב הכללי. אני לא מבין את זה''.
''גם אני לא'' שידר הגדול ''למה הוא לא פגע בהם אלא הפך לשביט שנע סביב השמש שלהם נותרת חידה בעיני''.
''אולי לי יש תשובה'' נשמע שידור מרוחק של נקבה.
הנקבה החליקה בזהירות לתוך הבועה והתקרבה אל שני היצורים האחרים.
''חשבתי שאת עוסקת במדע הגופים החיים ולא בתורת גרמי השמיים'' שידר הגדול.
''בדיוק מתחום זה באה התשובה'' שידרה הנקבה.
''אם את טוענת שיצורים חיים זרים כלשהם הסיטו את השליח ממסלולו, זה מגוחך'' שידר הקטן ''בכל היקום המוכר שנסקר מימי אבותינו ועד עתה לא נתגלו יצורים תבוניים מלבדינו ומלבד האדם, אז מי כבר יכל להתערב ולהפריע לשליח במסלולו?''
''אף אחד אינו מפקפק בחישובי אבותינו. כולנו יודעים שלאחר שהם גילו את התפתחות החיים ע''פ כדור-הארץ, עקבו אחריהם מקרוב והריצו את חישובי המשך ההתפתחות של היצורים הללו, הם הגיעו למסקנה כי תוך זמן קצר יחסית יתפתחו יצורים אלה לצורות חיים תבוניות ואלימות במיוחד אשר בהמשך גדולים הסיכויים שינסו להתפשט אל מחוץ לעולם הבית שלהם ובכך יסכנו את המין שלנו. לפיכך החליטו אבותינו לשלח אסטרואיד בכוכבם על מנת להשמיד את כל החיים עליו ולמנוע את הסכנה העתידית בעוד מועד. בחישוביהם אלו הם לא טעו. וגם לא בחישובי המסלול המיועד של האסטרואיד.
אם אכן הוא היה גוש הסלע המת שהם חשבו שהוא היה, הוא ללא ספק היה פוגע בכדור הארץ ומצליח במשימתו. אך דבר אחד הם לא לקחו בחשבון. במחקר האחרון שערכנו בחגורה שממנה נלקח האסטרואיד, גילינו יצורים חיים מיקרוסקופיים בדמות חיידקים פרימיטיביים אשר חיים על כמה מן האסטרואידים הגדולים בחגורה, מן הסוג של השליח''.
''את טוענת שחיידקים פרימיטיביים שינו את מסלולו של השליח?'' שידר הגדול.
''ייתכן שהיצורים שהיו על השליח אכן היו חיידקים פרימיטיביים בהתחלה'' שידרה הנקבה ''אך עם הזמן ובתנאים מסוימים הם יכלו לעבור תהליך אבולוציה שבמהלכו הם היו גדלים ואף הופכים ליצורים בעלי תבונה ומודעות עצמית''.
''אני לא מומחה במדע הגופים החיים, אך אני יודע שלשם התפתחות וקיום אורגניזם חי זקוק זקוק לאנרגיה ולמזון'' שידר הגדול.
''ואכן אפשר למצוא שני מרכיבים אלו בשפע בחלל. החלל מלא בחלקיקים של יסודות שונים שיצורים הבנויים לכך יכולים להשתמש בהם כמזון והשליח חלף על פני כוכבים גדולים במסלולו שיכלו לספק להם את האנרגיה הדרושה'' שידרה הנקבה.
''לפי החישובים שלי במקרה של התפתחות כזאת תהווה המסה של האורגניזם החי את רוב המסה של השליח וכך בעזרת החישובים הנכונים יוכל לשנות את מסלולו ולא להתנגש בכדור הארץ''.
דממה השתררה בתוך הבועה למשך דקה ארוכה.
התיאוריה שנשמעה מופרכת בהתחלה, הייתה כעת ההסבר הכי הגיוני שהיה להם למה שקרה.
שידורו של הקטן הפר את הדממה ''אם זה נכון תסבירו לי דבר אחד: למה היצור הזה שעל פני השליח בחר להישאר במערכת השמש של כדור הארץ ולחלוף על פניו שוב ושוב. כ''כ קרוב אל מטרתו המיועדת, מלטף אותה בזנבו אך אינו פוגע. זה נראה כאילו הוא עושה זה רק כדי להרגיז אותנו''.
''אני לא חושבת. ייתכן שזה קרה באקראי, בניגוד לתכניותיו. אך ייתכן גם שהוא בחר לעשות את זה במודע, אחרי מסע כה ארוך ובודד ביקום. אחרי הכל, חיים נמשכים אל חיים'' השיבה נקבה.
מיקי צפה דרך הטלסקופ שלו בשמי הלילה מלאי הכוכבים. גם עתה כשהוא צופה בדבר השני האהוב עליו ביותר, לא נתנו לו המחשבות מרגוע. מיקי חשב שרמי ותומר כנראה צודקים במה שהם אמרו. אין סיכוי שיצור כה מושלם כסתיו יתעניין בו בכלל. אך יחד עם ההבנה הזאת, התקווה שדבר כזה בכל זאת אפשרי סרבה לגווע בתוך לבו וכאשר הוא ראה את עשרות המטאורים הנופלים דרך עדשת הטלסקופ שלו, הייתה לו רק מחשבה אחת לבקש מכל הכוכבים הנופלים.
|
|
|
|
|
דברים שרואים מכאן (חדש)
אנטיוכוס II יום שני, 11/11/2002, שעה 3:04
''יהושפט!''
''כן, אבא...''
''תוציא כבר את הזבל, אני אומר לך! כמה פעמים אני יכול לבקש?''
הוא לא נשמע לי כל כך רגוע. להפך. לא נראה לי שכדאי יהיה להתגרות בו. הנחתי את חלקי הפרוייקט עליו עבדתי, וקמתי ממקומי. שקי הפסולת עליהם אבא דיבר חיכו לי ליד המכרה. שקים עמוסי עפר וסלעים. לא היתה לנו ברירה אלא להשליך אותם מאיתנו. אספתי את שני השקים הראשונים, ונשאתי אותם אל עבר מתקן הסילוק.
- - -
נקודות אור בודדות חצו לאיטן את שמי המערב.
''את רואה מיכל? אמרתי לך שאם נמתין לליאונידים בסבלנות, נראה אותם נופלים! ידעתי שלא נתאכזב!''
'אוף,' חשבה מיכל לעצמה. 'איך בלילה כזה הוא יכול לחשוב רק על הפסולת מהשביט הארור שלו?'
|
|
|
|
|
השליחים מסורגד (חדש)
roberto יום שני, 11/11/2002, שעה 18:50
השליחים מסורגד – המסע אל הסופה הקוסמית – Roberto
השנה היא 2060. היה זה עוד יום שגרתי של שירי - סטודנטית לתואר שני באסטרופיסיקה באוניברסיטת תל-אביב. מזג האוויר היה אביבי ושירי מיהרה להרצאת הבוקר של פרופסור דן בן-ארי.
'' בוקר טוב שירי.''
''בוקר טוב פרופסור'' ענתה שירי מופתעת. פרופסור דן עמד מחייך אליה.
''תיגשי אליי למשרד אחרי ההרצאה, בבקשה, יש לי בשורה משמחת לבשר לך.''
''כן, כן, פרופסור, בשמחה.''
במשך כל ההרצאה תהתה שירי מהי הבשורה המשמחת כשברקע דיבר הפרופסור על התפשטות היקום ועל אפקט –דופלר. בתום ההרצאה ניגשה שירי למשרדו של הפרופסור. ''הי, שלום שירי.''
''שלום פרופסור.''
''אז שירי, מה שרציתי לבשר לך… כפי שידוע לך, בעוד שבוע כוכב ארץ עובר דרך עננה של מטאוריטים היוצרת מחזה של סופה קוסמית ברגע שחלקיקים אלו פוגעים באטמוספירה של כדור הארץ. האוניברסיטה החליטה לשלוח צוות שיכלול מרצים וסטודנטים לבחון את המחזה מקרוב בתחנת החלל ''אור''. כצ'ופר, בגלל הישגייך המעולים, נבחרת לצאת. אנו נצא בדיוק בעוד חמישה ימים מנמל התעופה החללי ''יצחק רבין'' נלון שם לילה אחד ולמחרת נבחן את הסופה.''
''מדליק פרופסור! זה מדהים! אני מאושרת, זה ממש התגשמות חלום…''
''אני שמח. אז נתראה בנמל התעופה החללי.''
''בהחלט פרופסור.''
כעבור חמישה ימים נפגשו הצוות הנבחר שירי, יוסי, יעל ופרופסור דן בנמל התעופה החללי נרגשים לקראת הטיסה לתחנת החלל ''אור''. הטיסה הייתה קצרה, כשעה וחצי, וכדור הארץ התגלה בכל יופיו ממבט מלמעלה.
''הכונו לנחיתה בתחנת החלל. חגרו חגורות''. נשמע הקול ברקע. החללית נחתה ונפתחה דלת שהובילה למעבר לתחנת החלל.
''ברוכים הבאים לתחנת החלל'', קיבלה אותם סנדי - אסטרונאוטית מנאס''א - האחראית התורנית על תחנת החלל. הנוף היה מרהיב והצוות התפעל ונהנה מכל רגע.
בלילה נרדמה שירי עמוקות וחלמה. בחלום היא הייתה במרכזו של אגם עומדת עליו כאילו מרחפת על פני המים בשמלה לבנה ארוכה, והאגם אט אט מתמלא באור ורדרד יפה שנוגע בה, וגופה מתמלא באור זה עד שכל גופה הופך לאור ורוד, והיא עצמה הופכת למעין כדור אור ורדרד. ואז כדורי אור אדומים וכחולים מתחילים לרצד סביב כדור האור שלה והיא שומעת קולות טלפתיים הלוחשים בראשה את המילים ''אהבה… שמחה…''
''קומי שיר, את תאחרי.'' שמעה שירי את קולה של יעל, ''בעוד שעה אנחנו צריכים להיות בסיפון המרכזי של תחנת החלל לצפות בסופה הקוסמית.''
''אני באה'', ענתה שיר, וחשבה לעצמה – ''איזה חלום מדהים. מעולם לא חלמתי חלום אופטימי ויפה כזה. זה בטח מזג האוויר החללי''. חשבה לעצמה.
בסיפון חיכו כבר יוסי ופרופסור דן. הם הכינו את המצלמות והטלסקופים וחיכו בהתרגשות.
ודן אמר - ''חברה', התמזל מזלכם. אתם עומדים לצפות בסופה קוסמית מנקודת מבט חללית''.
כעבור חצי שעה החל המחזה להתגלות ענן החלקיקים החל לפגוע באטמוספירת כדור הארץ .
''זה מדהים!'' קראו כולם. ''זה פשוט מדהים!'' ואז יוסי הבחין בקבוצה של מטאוריטים קטנים המתנתקים מהענן הקוסמי ונעים כמעין ישות חושבת לעבר תחנת החלל ''אור''.
''תראו!'' קרא יוסי ''חלק מהמטאוריטים נע לעברנו!''
''זה לא ייתכן'', מלמל פרופסור דן, ''הם ממש מנווטים עצמם אלינו…''
מבוהלים ונפעמים גם יחד הביטו במחזה המוזר של המטאוריטים הנעים לעבר תחנת החלל, אט אט מאיטים את המהירות וכאילו ממש מנווטים לנחיתה ממול לסיפון המרכזי ונוחתים ברוך על פני תחנת החלל. הצוות נשאר קפוא כאילו הזמן עצר מלכת. כל מה שרק יכלו לעשות זה להביט במחזה שלפניהם. והמטאוריטים כמו זרעים הנובטים החלו לנבוט ולהשיל מעליהם את דמותם הסלעית ומתוך הגולם הסלעי השתחררו להן עשרות ישויות אור צבעוניות בצבעים מרהיבים של כחול אדום לבן וצהוב והחלו סובבים את תחנת החלל במהירות עד שלא ניתן היה להבחין בתנועתם אלא בכדור אור צבעוני ויפהפה שעוטף את תחנת החלל.
''זה פשוט מדהים!'' קראה שירי, ''זה בדיוק כמו בחלום שחלמתי! עכשיו אני מבינה!''
ואז קרה דבר מוזר - תחושה של קלילות, של התרוממות רוח ושל אהבה מילאה את ליבם. הם חשו רק אהבה, אהבה טהורה.
יעל החלה לבכות ומלמלה ''מעולם לא הרגשתי אהבה אמיתית כל-כך…''
קול טלפתי החל להישמע בראשם של הנוכחים – ''שלום לכם בני ארץ יקרים ואהובים. אנו ישויות מכוכב סורגד, שליחים של אור, נשלחנו לכוכב ארץ להביא בשורה של אהבה, של אור ושל שמחה. באנו ממרחק של מיליוני שנות אור, לפי קנה המידה שלכם, חלקנו התמזגנו באנרגיית כדור הארץ כדי לנסות להביא למודעות את חשיבות האהבה ולמנוע שנאה.''
''שירי, שירי, שוב-פעם את נרדמת לי בשמירה!'' קרא אליה דן הרס''ר.
''אהבה… שמחה… אור…'' מלמלה שירי מנומנמת.
''יאללה, יאללה, קומי, שימי שכפ''ץ, נוסעים לחברון להביא צ'ופרים לחברה' מהגדוד''.
|
|
|
|
|
רסיסי חיים (חדש)
תה קר יום שלישי, 12/11/2002, שעה 9:45
בקצה מערכת השמש, באזור בו השמש נראית כמו כוכב ככל הכוכבים, שם שוכנת חגורת אורט. חגורת אורט הנה אוסף של גושי קרח עצומים, המרחפים להם כשער כניסה לסול. מדי פעם, כוח המשיכה של השמש מושך אחד מגושי הסלע לתוך מערכת השמש. כשגוש קרח שכזה מתקרב מספיק אל השמש, קרינתה מאדה חלק מהקרח, ואדי המים נגררים כזנב מאחורי הקרח, ויוצרים את התופעה הקוסמית הידועה בשם כוכב שביט. מדי פעם, חלק מכוכב השביט מתפרק, וחלקיקי הקרח שנופלים ממנו מוצאים את דרכם לתוך האטמוספירה של אחד מכוכבי הלכת. אם חלקיק הקרח מכיל בתוכו לכלוך שאינו קרח, הוא נשרף עקב החיכוך, ובשמיו של אותו כוכב לכת מתרחש אירוע הקרוי ''מטר מטאורים''. אך את כל זה כבר יודעים תושביו של כוכב הלכת.
מה שאינו ידוע לתושבים אלו הוא מקורו של ענן אורט. בעבר, במקום מושבו של ענן אורט הייתה תחנת חלל ענקית. בתחנת חלל זו ישבו אותם המתכננים אשר זרעו את כוכבי הלכת בחיים, ואשר טיפחו וקידמו את החיים על כוכב הלכת בו הם נקלטו. מתכננים אלו השתמשו בתחנת החלל כבסיס מחקר ומעבדה עצומה, וממנה נשלחו המשלחות לכוכבי הלכת. כאשר ראו היצורים שקם גזע אינטליגנטי מספיק על כוכב הלכת, הם עזבו אותו לנפשו לגדול. על מנת שלא תופרע התפתחותו, הם זנחו את תחנת החלל, מפרקים אותה לגורמים כך שלא יגלו את נוכחותם ומסווים את השברים כגושי קרח. בלי ידיעתם, אחד מהשברים התנגש בכוכב הלכת והכחיד את אותו גזע אינטליגנטי, אך למרבה המזל קם גזע אינטליגנטי אחר תחתיו, גזע אשר יום אחד יישב ויביט בשרידי אותה מעבדה נשרפים בשמיים, חש התרוממות רוח ואינו יודע למה.
כאשר חיו המתכננים בתחנת החלל, חיו אתם גם יצורונים מיקרוסקופיים אשר מלווים תמיד את החיים. כאשר הרסו המתכננים את תחנת החלל, נשארו היצורונים כלואים בתוך השיירים, קפואים ובלתי משתנים לעולם. רק כאשר נוצר כוכב שביט, והקרח מתחמם מספיק עד שנמס, היצורונים מופשרים ומתחילים לחיות. פשוטים חייהם של היצורונים, ואושרם תמידי הוא. וכאשר אחד מרסיסים אלו נשרף באטמוספירה, נשרפים אתו גם היצורונים. שמחים תמיד, גם במותם, נפלטת שמחתם של היצורונים עקב השריפה אל האטמוספירה. אותם תושבי כוכב לכת אשר מביטים במטר המטאורים קולטים את האושר, ומבלי לדעת שמקורו במוות, מתמלא ליבם שמחה.
ישנם עוד הרבה גושי קרח בחגורת אורט. צפויים עוד הרבה מטרי מטאורים לשמח את לב האדם. כוכב שביט תמיד סימל הרס, אך הרס זה הוא שמביא אושר.
|
|
|
|
|
באמצע עין הסופה (חדש)
קיבוצניק יום שלישי, 12/11/2002, שעה 17:41
ישבתי לי בצד הימני של המטוס. העננים היו כבר מתחתינו והשמיים היו שחורים ומלאי כוכבים. בחיים לא יצא לי לראות את השמיים כל כך יפים והסופה עדיין לא התחילה. ניסיתי להסיט את תשומת לבי חזרה להרצאה אבל לא עברה דקה לפני ששמתי לב שהאיש שישב לשמאלי הסתכל מחוץ לחלון בעיון רב.
''מה?'' שאלתי אותו.
''מה זה?'' הוא החזיר לי בשאלה והצביע מחוץ לחלון. הסתכלתי החוצה והספקתי לראות רק הבזק חזק של אור מתקרב כשהמטוס נפגע. גוף המטוס נקרע מספר שורות לפני. שני חורים גדולים עיטרו את שני צדי הגליל והאוויר, יחד עם כמה מושבים, החל נשאב דרכם. הרגשתי את האוזניים שלי מתפוקקות כשצללתי אל תנוחת ההתרסקות.
הכול השחיר והתעוררתי לגלות שכבר 9 בבוקר והדרורים שבחוץ שורקים להנאתם. הלוואי וזה היה הסוף. בלילה הבא זה רק החמיר.
שוב ישבתי בצד ימין של המטוס והסטתי את תשומת לבי מהנוף המדהים בחוץ חזרה אל ההרצאה. לא עבר הרבה זמן כשהמשפט שציפיתי לו נשמע במערכת הכריזה. ''ועכשיו, אם תסתכלו לצד ימין תוכלו לראות את המטר הראשון של הליאונידים.''
הסתכלתי דרך החלון ושם הם היו, מטאוריט אחר מטאוריט נדלקים לשנייה, נשרפים ומתאדים במחזה אור משגע. והפעם אני מסתכל עליהם ברמה שלהם ולא קילומטרים למטה, על האדמה.
''היי, מה זה?'' שאלה האישה שמשמאלי והצביעה בכלליות אל מחוץ לחלון. לא ראיתי למה היא מתכוונת אז שלפתי את המשקפת שלי. חיפשתי על מה היא מדברת וראיתי שם ליאוניד אחד שלא נשרף, הוא בעצם הבהב. והוא גם לא טס במסלול ישר, הוא זיגזג בין שאר הליאונידים.
''זה מוזר,'' אמרתי והורדתי את המשקפת. ''עדיין לא ראיתי ליאוניד שמתנהג ככה.''
פתאום חלל התא הואר בצורה מאוד מוזרה. האור לא הגיע משום מקום מסוים אבל אחריו הופיע חיזר קטן ואפור ליד המרצה. מה שהיה יותר מוזר הוא שאף אחד לא התפלא למראהו והוא דיבר בעברית.
''אני צריך את עזרתכם,'' הוא אמר. ''כמעט נגמר לי הדלק בחללית. אולי יש לכם קצת יסוד 115 אתכם?''
''בטח,'' אמרו כל הנוסעים בבת אחת וכל אחד הוציא מתיקו או מעילו גביש כתום וזוהר, מה שקצת הפליא אותי. החיזר אסף גבישים ככל שהיה יכול לסחוב, הודה לכולם ונעלם. הליאוניד המוזר בחלון פשוט עצר, האיר את השמיים לשבריר שנייה ונסק אל מחוץ לאטמוספירה.
ואז השעון המעורר צלצל. רציתי לחזור לישון, לחזור לחלום אבל קמתי לעבודה. כמובן שחזרתי אל החלום בלילה שאחרי אבל הוא כבר לא היה אותו דבר.
ישבתי לי בצד הימני של המטוס. הסטתי את תשומת לבי מהשמיים אל ההרצאה וניסיתי להקשיב ולהבין מה פספסתי, מה שלא הצלחתי לעשות כי אחרי שהתרכזתי מחדש קם מישהו מהשורה הראשונה, תפס את המרצה ואיים עליו עם סכין קפיצית.
''לכל הרוחות,'' אמרתי ודחפתי את ראשי הכי נמוך שהייתי יכול.
''תן לי לנחש,'' אמר לי המרצה על שינה וחלומות, ''אתה חובב פנטזיה.''
''איך ניחשת?''
''כי רק חובבי פנטזיה, פחדנים כרוניים או פרנואידים חולמים חלומות כאלו ולא נראה לי שאתה נכנס לאחת מהקטגוריות האחרונות. למה? החלום הראשון שלך לא הגיוני מהסיבה שהליאונידים לא יורדים מספיק נמוך כדי לפגוע במטוס, הם נשרפים מהר מדי. החלום השני שלך לא הגיוני כי אין דבר כזה יסוד 115 ואין שום סיכוי שחיזר יתגנב למטוס תוך כדי טיסה ויבקש אותו. החלום השלישי שלך לא הגיוני כי אין שום סיכוי שמחבל יסתנן לטיסה כזאת עם כל אמצעי הבטיחות הפרנואידים של היום. בטח לא יתנו לך להכניס את המשקפת. אני מבטיח לך שהחלומות שלך לא נבואיים. תירגע ותנסה להנות מהטיסה. מה שאתה צריך לעשות בקשר לחלומות שלך זה למצוא את האירוע או המצב שזה מזכיר לך בחיי היום-יום ולהתמודד איתו.''
כן, זה בטח מה שאני צריך לעשות, חשבתי לעצמי כשעמדתי בתור לטיסה. אני צריך להירגע ולהתמודד עם הלחץ של היום-יום. נתתי את הכרטיס לדיילת והיא הראתה לי איפה אני יושב. הכל יהיה בסדר. שום חיזרים, פגיעות מטאוריטים או מחבלים. התיישבתי בצד הימני של המטוס וזמן קצר לאחר מכן המטוס המריא.
הסתכלתי אל מחוץ לחלון, על המסלול המתרחק והעננים המתקרבים. תמיד שנאתי את הלחץ במטוס. העדפתי לסדר את הלחץ באוזניים שלי בעצמי. המטוס התייצב וההרצאה הראשונה עמדה להתחיל. המרצה לא הספיק להגיד את נושא ההרצאה כשנוסע בשורה ראשונה קפץ ממקומו ותפס אותו, מאיים עליו ועלינו עם סכין קפיצית.
''אוי לא, לא שוב,'' מיררתי ודפקתי את פדחתי בכיסא שמלפני, משהו שלא שימח את היושב באותו כיסא.
''היי, מה זה?'' אמר האיש משמאלי והצביע אל מחוץ לחלון.
לא הייתי צריך להסתכל. ''זה חיזר,'' אמרתי לו. ''והוא צריך דלק בשביל החללית שלו.'' רק גמרתי את המשפט וחלל התא הואר כשחיזר קטן ואפור מופיע במרכזו.
החיזר הסתכל על המחבל, זיהה את הסכין, הניף את ידו והסכין השתחררה ועפה עד שנתקעה בגב המושב מקדימה. המחבל עף ממכה בלתי-נראית ונחבט בקיר התא, מאבד את ההכרה.
''יש לכם אולי יסוד 115?'' שאל החיזר בחביבות.
האיש משמאלי התחיל לדבר עוד פעם, ''אז מה--''
אבל קטעתי אותו, ''זה מטאוריט שהולך לפגוע בנו אז כדאי לך להתכופף.''
שני חורים גדולים נפערו בגליל המטוס מספר שורות לפניי. האוויר, וכן גם כמה מושבים, נשאבו דרכם. האוזניים שלי נפקקו וצללתי לתנוחת התרסקות.
''היי, תתעורר,'' מישהו אמר ונתן לי מכה בכתף. שפשפתי את עיניי והסתכלתי מסביב. אני ואחי שכבנו על המדרון בדשא שליד הברכה, המקום הכי טוב בתוך הקיבוץ להסתכל על השמיים כי הדברים היחידיים שהפריעו היו האורות העמומים מהרפת והלול.
''רק שתיים וחצי בבוקר, השיא עוד לא הגיע,'' הוא אמר.
''אה-הא,'' השבתי וניסיתי לשנות תנוחה. הבטתי לשמיים בכמיהה. ממש רציתי להיות שם למעלה, על המטוס, קרוב יותר לליאונידים.
פיצוץ חזק האיר את השמיים מכיוון דרום.
''וואו,'' אחי אמר. ''מה זה היה? תביא את המשקפת!''
טוב, אז לא כל כך רציתי להיות שם למעלה, על המטוס, קרוב יותר לליאונידים.
|
|
|
|
|
משוּאה (חדש)
ליאוניד יום שלישי, 12/11/2002, שעה 20:12
לשון האש חלפה עברה, והנה הופיעה הארץ מתחת, אופק קמור כבטן הָרה אסון. צביר גחליליות, לכוד בשובל הסערה, התפתל כישות כואבת אחת, זעק בקולות רבים על פני תדר צר מאד, ואז נסחף הלאה, צפוד, כמשלים עם גורלו.
''כדאי לחסוך,'' אמרה מישהי, שוברת את השתיקה רוויית ההתנשפויות. ''כבו את האורות.''
''רוצחת,'' אמר קול גברי עייף, מיואש.
''ינחני במעגלי צדק, למען שמו,'' לחש מישהו.
''את הרגת אותה!'' התפרצה מישהי אחרת. ''כלבה! הרגת אותה ואת כולנו!''
ערוץ הקשר געש בלהט קולות רבים, ואז נדם שוב.
''לא הרגתי,'' אמרה הרוצחת. ''לא אני הכרחתי אתכם לעלות לספינה. כולנו רצינו לברוח מ-L1. כבו את האורות שלכם.''
כמה גחליליות גוועו, מותירות צלליות אפלות על רקע האופק המתבהר. פה ושם בהקה קסדה בזוהר מחוונים מיושנים, עבשים מזוקן.
''גם כי אלך בגיא צלמוות,'' לחשש קול, ''לא אירא רע, כי אתה עימדי.''
''לוּנה שלי מתה,'' אמרה מישהי, ''וזו אשמתך.'' קולה היה שביר ופריך, כפרח שהושקה חמצן נוזלי ואז נשמט לרצפה.
''תשתקי כבר,'' אמר מישהו. ''כולנו מתים לא פחות מלונה שלך.''
קול בכי הציף את הערוץ ואז נקטע באחת. ''כיביתי אותה,'' אמר קול.
''מי אתה?''
''לזרוב, מקיוּם חיים.''
''אתה כבר לא משם, לזרוב,'' אמרה הרוצחת. ''אתה חופשי עכשיו.''
''כלבה!'' צעק מישהו, ''כולנו חופשיים – חופשיים למות!''
''טוב למות חופשי מלחיות כמו עבד,'' אמרה מישהי.
''תסתמי, מטומטמת.''
ושוב גאו הקולות בלהט, ושוב שכחו. על רקע האופק המתבהר החלו להסתמן צלליותיהן של שמונים ושתיים חליפות חלל עתיקות, מרחפות, כפרפרים במרעלה, ללא ניע.
''רציתם – רצינו! - לחזור לכדור הארץ,'' אמרה הרוצחת, ''וכמעט הצלחנו. אני לא יודעת מה קרה לספינה.''
''הם ידעו כל הזמן,'' אמר מישהו. ''את! את סיפרת להם!''
''מרגלת! זונה!''
''לו סיפרתי להם,'' אמרה הרוצחת בהגיון, ''למה שאהיה כאן?''
שתיקה.
''שבטך ומשענתך,'' לחש מישהו, ''המה ינחמוני.''
''זה לא משנה,'' אמר לזרוב. ''אנחנו מתים ממילא. החמצן יגמר עוד כמה שעות, ואנחנו במסלול נמוך מאד, נכון? אם לא נחנק – נישרף.''
''אני יכולה להציל אתכם,'' אמרה הרוצחת.
השמש עלתה מעל האופק, אורה כלהט החרב המתהפכת על פני זגוגיות הקסדות השרוטות.
''אין לנו הרבה זמן,'' אמרה הרוצחת. ''אם לא תשתפו פעולה, זו תהיה הזריחה האחרונה שלכם. ושלי.''
''גברת, את רוצה חצי מהחמצן שלנו. אנחנו לא מטומטמים.''
''לכל אחד מאתנו יש שני מיכלים, חמצן לשמונה-עשרה שעות, אולי יותר. אם כל אחד יוריד מיכל אחד, ישארו תשע שעות – מספיק כדי שיראו אותנו ויבואו לבדוק.''
''איך בדיוק?''
''לפיד ענק. יראו אותו אפילו מכדור הארץ, אבל הם לא יוכלו לעזור לנו. תחנות החלל במסלול, לעומת זאת...''
''קדימה,'' אמר לזרוב. ''אין זמן.''
''תערוך לפני שולחן,'' לחשש הקשר, ''נגד צוררי...''
''אנחנו לא טיפשים,'' התעקש מישהו.
''אבל אין לכם ברירה.''
סילוני גז קטנים, חלשים, נשאו את חליפות החלל אל הרוצחת וממנה, פורקות מטען יקר ושבות לאותו שום-מקום ממנו באו. השעות נקפו, השמש נעה לאיטה, ועמה קו הלילה על פני הארץ, מתרחק, נעלם במזרח, מופיע שוב במערב. רק דמות בודדת לא נעה, מסתגרת בשתיקתה, אוחזת בחליפה אחרת, קשויה בעוית של מוות. ''תנו לה להשאר שם,'' אמרה הרוצחת. ''יש מספיק חמצן.''
''ומה עכשיו?'' שאל לזרוב, מנסה לשוא למחות את האדים משמשת קסדתו.
''החליפה של לונה,'' אמרה. ''אני זקוקה לצינורות.''
הדמות הבודדת, המסתגרת, החלה לנוע בעוית, לחבוט בעצמה.
''כלבה!'' אמר מישהו.
''משוגעת!''
''שקט!'' שאג לזרוב. ''לונה מתה. אם החליפה שלה תציל את כולנו...''
''זונה!''
''אני אטפל בזה,'' אמר לזרוב בשקט. חליפתו נעה בדממה אל עבר צמד הדמויות הלפותות בעוית. אחת מהן ניסתה להרחיקו, הלמה בו, אך ללא הועיל. לאחר שנלקחה ממנה זוגתה, התכרבלה הדמות, הבודדה כעת, בתנוחה עוברית.
''אני אטפל בה,'' אמרה הרוצחת. ''אתה לא צריך להשאר.''
''אני יכול לעזור.'' הוא אמר.
''לא. לך. בבקשה.''
סילוני הגז פעמו לרגע, וחליפתו של לזרוב נעה, מהוססת, אל עבר שאר הדמויות המצפות.
תפס הקסדה של לונה נשבר ופניה המושחתות הביטו ביקום במבע שטוף דם, אילם. לאט וביסודיות פירקה הרוצחת את חליפת החלל, הופכת אותה לערימה חסרת צורה של צינורות, רכיבים ובד. את הגופה שנותרה הדפה ממנה והלאה, לא מקדישה לה מבט שני. במשך שעות רבות, כפי שעשתה פעמים רבות בעבר, במפעלים שבתחנת L1, הרכיבה הרוצחת צינורות, מחברים ומיכלים לכלל מערכת שלמה. השעות נקפו.
השמש עמדה לחבור אל האופק.
''סיימתי,'' אמרה.
''איך תדליקי את החמצן?'' שאל לזרוב.
שתיקה.
''לא אדליק אותו,'' אמרה הרוצחת. ''אני מצטערת.''
שמונים ואחת חליפות חלל התפתלו בעוית וזעקו מרה.
''דישנתם בשמן ראשי, כוסי רוויה,'' לחש מישהו.
הזעקות חזרו, ונשנו, ודעכו. כבר לא היה כוח בגרונות הניחרים.
''צדקתם,'' אמרה הרוצחת. ''הייתי מרגלת מטעם השלטון של L1. לא היתה לי ברירה. הייתי אמורה להפלט מהספינה ברגע האחרון ולתת לכם להשרף באטמוספירה. אבל כשלחצתי על כפתור המפלט, היא התפרקה. לא ידעתי. הם הרגו גם אותי.''
חליפה אחת זינקה קדימה, לעברה.
''עצור, לזרוב,'' אמרה הרוצחת. ''צינור החמצן מכוון אליך. אם אדליק אותו - תמות.''
החליפה התנודדה, מהססת, וסילון בודד של גז נפלט אל מול כיוון תנועתה, בולם אותה במרחק בטוח.
''רציתם להפוך את L1 לגן עדן של שוטים, כמו כדור הארץ,'' אמרה הרוצחת. ''זכויות לידה לכולם, חופש דת. טיפשים ותמימים!''
''אבל...'' אמר לזרוב.
''ביקשתם את הדבר הלא נכון,'' אמרה. ''חיפשתם את החופש הלא נכון. ואני אהיה חופשית מהם - ומִכּם.''
היא הסיטה ברז במסגרת הצינורות והמיכלים שהקיפה אותה. חמצן זרם אל עבר הפִּיה שהחזיקה בידה, ושטף בדממה מוחלטת אל החלל.
''אני מאיצה את עצמי מעט,'' אמרה, ''כדי לעבור למסלול בטוח יותר. היו שלום.''
''למה?'' שאל לזרוב. ''למה עשית את זה?''
''החמצן יספיק להאצת אדם אחד בלבד. הייתי לוקחת אותך איתי, אבל אני לא יכולה. מצטערת.''
''גם אני מצטער.''
''לזרוב,'' אמרה. ''תודה.''
לאחר זמן מה נעלמה הקבוצה מעיניה. הם לא ידעו לעולם מדוע נטשה אותם מאחור. ההריון הלא רצוי, הדת שלא הביאה נחמה. ''אך טוב וחסד ירדפוני,'' לחשה, כפי שעשתה זה שעות רבות, ''כל ימי חיי.''
אפילו כשנפרדה מהם שיקרה. כל שגיאותיהם היו שגיאותיה שלה. כל חטאיהם כהערות שוליים לתולדותיה. אך הם, חבורת אינטלקטואלים בעיני עצמם, לא נאלצו לשאת בתוצאות שגיאותיהם עד לרגע האחרון. חייה שלה, לעומת זאת...
אחרון המיכלים התרוקן. במאמץ רב היא ניתקה את התקן המיכלים מעצמה והדפה אותו מטה, כלפי כוכב הלכת הממתין. או אז הורידה את מיכל החמצן הנוסף שלה עצמה, חיברה מעגל חשמלי פשוט, פתחה ברז, ולהבה עצומה פרצה, הודפת אותה קלות קדימה, למעלה.
השמש נעלמה מעבר לאופק כדור הארץ.
בדמדומי חוסר החמצן כמעט שלא הבחינה בהגעת צוות החילוץ. בעודה מונשמת, על סיפון רכב החלל, לא ראו היא ומציליה את סופת המטאורים המרהיבה, שמונים ואחת חליפות חלל שבערו ואוכלו וכלו מן השמים ומן הארץ.
|
|
|
|
|
גשם הכוכבים (חדש)
אדגר יום שלישי, 12/11/2002, שעה 23:27
ג'וני הילך לו ביער. הוא ניסה ללכת על שניים זמן מה, כמו שינשוף תמיד אומר לכולם ללכת, אבל זה נמאס לו מהר מאוד. ללכת על ארבע זה הרבה יותר נוח, וגם מהיר יותר, אז למה לא?
ינשוף הוא מאוד חכם. הוא גם מאוד זקן, בן שתיים-עשרה או שלוש-עשרה, משהו כזה. ג'וני לא זכר בדיוק. אבל זקן. באמת. ינשוף נראה באמת כמו ינשוף אמיתי, וזה כנראה למה כולם קראו לו ככה. היו לו מן נוצות כאלה, ומשהו דמוי מקור. הוא גם לבש דברים מוזרים על העיניים, שקרא להם ''משקפיים'', ושגרמו לעיניים שלו להראות מה-זה ינשופיות. ג'וני צחק כשהוא נזכר בעיניים הינשופיות של הינשוף.
כן, ינשוף ממש חכם. הוא גם מנסה לספר את האגדות שלו כל הזמן. על איך שפעם כולם נראו אותו הדבר והלכו על שתיים תמיד, ואיך היו ''הורים'' ו''מורים'' וכולם גרו בהריסות הישנות מחוץ ליער בתוך קופסאות אבן וזזו בקופסאות אחרות, שהיו על גלגלים. ג'וני לא ממש הקשיב לסיפורים של הינשוף. היה הרבה יותר נחמד לרוץ ביער בחיפוש אחרי אוכל, או לשחק עם הבנות, או להתרבות איתן. מפעם לפעם ג'וני אף העז- הוא צחקק בעצבנות כשחשב על זה- לצוד. כן, כן! להרוג ולטרוף חיות אחרות. אבל רק חיות! לא בנים או בנות! אבל ינשוף אוסר אפילו על הריגת חיות. טיפש זקן. הוא לא יודע כלום חוץ מהאגדות שלו. אבל יום אחד ינשוף ימות, חשב ג'וני לפתע, ואז לא יהיה יותר מי שיגיד לבנים ולבנות מה לעשות. ואז יצטרכו מישהו כזה. אבל הם ירצו שזה יהיה מישהו שלא יגיד להם ללכת על שתיים ולחשוב, ולהקשיב לאגדות. הם ירצו מישהו שיגיד להם לשחק כל היום. מישהו כמו ג'וני עצמו... ג'וני חייך. היה לו קשה יותר ויותר לחייך בזמן האחרון. הניבים צמחו בקצב רצחני והלסת שינתה מעט את צורתה, כדי להתאים יותר טוב לשיניו החדשות. אבל לא נורא. לסת גדולה זה טוב היום. ככה אתה יכול להיות הנושך, ולא הנינשך.
היום ינשוף סיפר אגדה חדשה. הוא אמר שאתמול בערב, כשכל הבנים והבנות הלכו לישון, הוא ראה גשם של כוכבים. והוא נזכר, שאחרי גשם קטן של כוכבים, בא גשם גדול של כוכבים. ושכולם צריכים להיות מה-זה זהירים. כי הכוכבים מהגשם יכולים להכאיב. באמת. אבל ג'וני לא האמין לזה. ינשוף מטופש! כולם יודעים שכוכבים רק תקועים שם למעלה כדי להאיר על כולם. הם לא יורדים כמו גשם. רק מים יורדים כמו גשם. וגם אז לעתים נדירות, כמו עכשיו.
הוא עצר לפתע, מתרומם על שני רגליו האחוריות. היער המה מקולות הציפורים ורשרוש הגשם. פרוותו השחורה הבהיקה בגלל הלחות. נחיריו התרחבו ואוזניו הגדולות נעו מצד לצד. בת... בסביבה...
לאחר עשר דקות ג'וני כבר עמד על גבעה קטנה, שהייתה רטובה מהגשם, שנפסק עתה. הגבעה כאילו עלתה מהיער, ומהרווחים בין העצים ראו את ההריסות הישנות, כאלה שינשוף אמר שכולם באו משם, ושאסור ללכת לשם בגלל הקרינה. על בול עץ במעלה הגבעה ישבה תיקה. ג'וני ניגש אליה, רחרח אותה וליקק את אוזנה. היא צחקקה.
''היי, ג'וני''. היא אמרה והבזיקה לעומתו בעיניה הכחולות, חסרות האישונים.
''היי, תיקה''. נהם בצניעות ג'וני והתיישב לידה. עלה בדעתו כי לעולם לא התרבה עם תיקה. מעניין למה?
''תיקה, רוצה להתרבות?''
''אולי אחר כך. לא בא לי עכשיו.''
בדרך כלל בנות לא סירבו לג'וני. הוא היה גדול ועם פרווה עבה, ואפילו הינשוף נראה לפעמים כפוחד ממנו. אבל תיקה הייתה מיוחדת. ולא בגלל הצמר הכסוף, או העיניים הכחולות-לגמרי. משהו אחר. אבל לא משנה.
''שמעת על מה שינשוף אמר?'' שאלה לפתע בנימה של פחד, ''גשם של כוכבים הולך להכאיב לנו!''
''פפפף'' השמיע ג'וני צליל בוז, שבא לבטא את יחסו אל ינשוף בכלל ואל אגדת גשם הכוכבים בפרט.
''לא, באמת. ינשוף אמר!'' המשיכה תיקה באותה הנימה המבוהלת.
''תיקה, אני בן שמונה, ואף פעם לא ראיתי גשם של כוכבים. וגם לא אראה. ינשוף סתם ממציא את זה כדי לעבוד עלינו. ואולי נפסיק לדבר? זה גורם לי כאב ראש.''
''בסדר'' חייכה תיקה ''בא לך להתרבות עכשיו?''
''לא, לא ממש. כל הדיבורים האלה סתם גרמו לי להיות עייף. מתישהו אחר כך.''
''אה''. תיקה נראתה מאוכזבת.
ג'וני קם והלך. הוא המשיך לנדוד לו ביער, נהנה מהרגשת שריריו הנעים מתחת לעורו, רומס מפעם לפעם עצים קטנים שנקרו בדרכו. לקראת הערב הוא תפס ציפור קטנה ואכל אותה, כשהוא חונך את שיניו החדשות. אבל כל אותו הזמן, לא יכל שלא להיזכר מפעם לפעם באגדתו של הינשוף. גשם שלכוכבים, איזו בדיחה! הינשוף הזקן הזה לא טוב בכלום חוץ מאשר בלספר בדיחות כאלה ואגדות על העבר, שממילא לא מענייניות אף אחד. צריך כבר מזמן להשתיק אותו, רק עושה לג'וני כאב ראש כל הזמן. גורם לו לחשוב ולדבר. וזה כל כך מיותר. מי צריך בכלל לחשוב ולדבר, כשאפשר לרוץ ככה ביער, חופשי וללא גבולות, נהנה מהפרווה והניבים שלך, ומהערצתן של הבנות, ופחדם של הבנים האחרים. מי צריך לחשוב?
פפפף, גשם של כוכבים. ועוד אחד שמכאיב. איזה שטויות. אולי כדאי לגרום לכך שמותו של ינשוף יקרה מוקדם מהצפוי. כן... זה יהיה בדיוק כמו ציד, רק ציד ינשוף. וזה יגרום לו להפסיק לספר את השטויות האלה. פפפף. גשם של כוכבים. רק תקשיבו לזה.
ג'וני עדיין חשב על כך כאשר המטאור הראשון עבר בשריקה דרך גולגולתו ושפך את מוחו על אדמת היער הרטובה מהגשם.
|
|
|
|
|
הנבואה האחרונה (חדש)
הקר יום רביעי, 13/11/2002, שעה 0:05
הקר דפק בסוסו והסוס עבר לדהרה קלה – רק שנות ההכשרה הארוכות מנעו ממנו להדהיר את הסוס מהר יותר. אבל גם סבלנותו , שתורגלה היטב במשך שנים אלו, עמדה בקושי מול ההתרגשות הגדולה שגאתה בו. הצורך הדחוף להביא את הבשורה למורהו גרם לו לחרוג ממנהגו ולהמשיך במסע גם אחרי רדת הערב. הקר ידע שאם ישמור על כוחותיו של הסוס יוכל לרכוב כל הלילה ולהגיע למקדש לפני עלות השחר.
הכל יחזור להיות כמו שהיה. הוא ומושיע יחזירו את המסדר לימי גדולתו. כמה מן האחים הותיקים ישמחו לחזור ובמקום אלו שלא ישובו הוא יגייס חדשים. כעת כשעתיד המסדר מובטח, הנבואות ימשכו, המעשרים ימשיכו לזרום והם יוכלו להמשיך ולחקור בידע העתיק.
הוא ראה בעיני רוחו את המבט הזועם שיתן בו מושיע. מורהו הותיק ומייסד המסדר. ''הוריתי לך להישאר עד אחרי גשם האש''. הוא יגער בו. ''זו הנבואה האחרונה ועליך להוציא ממנה את המיטב''. הקר דמיין את הפליאה והאושר שיופיעו בעיניים הקשישות כשיראה למורה את המשא שהוא נושא על גבו צרור בשלוש שכבות של בד ועור.
הדרך כמו נגללה תחת פרסות הסוס והקר הניח לו לקבוע את הקצב בעודו שוקע בתוכניות לעתיד מאושר. הם יחדשו את הקשר עם המטיפים בכל הקהילות שבאזור. המסדר מיפה עד כה אזור ברדיוס של שלושים ימי רכיבה מסביב למקדש. היו באזור כחמישים קהילות של ניצולים מההשמדה הגדולה. הגדולה שבהן מנתה לא יותר מחמשת אלפים איש. רובם מנו כמאתיים עד ארבע מאות . פחות מעשירית מהם ידעו קרוא וכתוב. כארבעה דורות עברו מאז ההשמדה והעוני והבורות נראו כעומדים להמשך לנצח. אולם המסדר חיי ברווחה יחסית. המטיפים שילמו בעין יפה תמורת הנבואות. והמסדר לא שגה מעולם. העלמות ירח והעלמות שמש היו היקרות שבנבואות אך המסדר ניבא גם את הלילות הקצרים, את שובו של האביב ואפילו את מולד הירח לקהילות הבורות ביותר שעוד לא הצמיחו מטיף חד מחשבה שיכול לעקוב במשך חודש אחרי הלבנה. הנבואה האחרונה הייתה היקרה ביותר. מושיע קנה את עתידם של תלמידיו תמורת התשלום שיגיע אחרי ההתגשמות. כולם למעט הקר, הבחיר שבהם, סודרו כמטיפים או התחתנו בעזרת נדוניה שמנה על חשבון הנבואה האחרונה. יותר משלושים שנה עברו מאז ניבא מושיע את גשם האש בפעם הקודמת אבל נמצאו אנשים שזכרו זאת. הקר והוא ניצלו את כל כישוריהם על מנת למצות את שובו של גשם האש שהיה הנבואה האחרונה שלהם.וכעת הודות לצירוף מיקרים בלתי יאמן מצא הקר, במסעו האחרון להפיץ את נבואת גשם האש, את הפתרון להמשך קיומו של המסדר. בציקלונו נחו עוד מאה שנים של שיגשוג.
בעודו חולף על פני הקילומטרים האחרונים החל גשם האש לשרוט את השמים בשריטות קצרות של אור. ליבו נמלא עליצות והוא האיץ בסוס – כעת כבר לא הייתה חשיבות לסבלנות.
נרגש כולו נכנס הקר למקדש, שהיה ריק מרב יושביו, ופנה ישירות ללשכתו של מושיע. מושיע נשאר במקדש תמיד בלילות התגשמות. כמו מביע את ביטחונו המוחלט בנבואה.
הקר ראה אותו שוכב במיטתו. על השולחן היה ספר הנבואות – סגור. הקר ניגש למיטה. ליבו כמו צונח מהרקיעים בהם שייט. מושיע שכב כשהבעה של שלווה אינסופית על פניו. קר כמו הקירות שמסביבו.
הקר כרע לצידו דקה ארוכה. במוחו חלפו השנים הארוכות שבילה במחיצת מושיע. לאחר מכן קם, פתח את תיקו והוציא ממנו ספר זהה לזה שעל השולחן והניח אותו לצד אחיו. מבעד לערפל שבעיניו ניבטה אליו הכתובת – ''טבלאות תאריכים של תופעות אסטרונומיות ידועות – חלק ב' ''.
הקר יצא מהמקדש. ניגב את עיניו בגב ידו ונשא מבט לשמיים.
גשם האש הגיע לשיאו והשמיים נמלאו נרות נשמה לזכרו של מושיע.
|
|
|
|
|
המסר (חדש)
וקטור נורמל יום רביעי, 13/11/2002, שעה 19:03
המטוס חצה בכבדות את מסך העננים הדק אשר הפריד בין השמיים לבין תופעת הטבע הנדירה שהחלה להתרחש מעל. סופת המטאורים החלה, ונקודות אור מבהיקות החלו לבצבץ בשולי הרקיע, מתחילים בריקוד זוהר של גרמי שמיים, אשר נראה כמחזה מרהיב וגורם שעשוע לאדם הממוצע. לא כך היה הדבר עם פרופסור דן גבע.
פרופסור גבע היה שקוע במסך המסוף שלו, עיניו הבהיקו באור ירוק, כאשר השתקפו בתצוגת הצג. התוכנה רצה ומוכנה לקלוט משתנים. הוא ידע שמחקר של שנים עומד כעת במבחן המציאות. את התיאוריה של המחקר עליו עבד במשך כ-5 שנים שמר בסוד. הוא חשש ממבוכה בקרב קהילת המדענים העולמית. תיאוריות מסוג זה גורמות לאדם להיות מושא ללעג, ולא בהכרח נתמכות על ידי רוב רובה של הקהילה המדעית. למרות שכשלון לא יגרע ממעמדו, חשש הפרופסור ממה שעתיד להתגלות על הצג.
''הקולט הויזואלי מוכן, אדוני'' – הודיע לו איש צוות לבוש בחלוק לבן – ''אנחנו מוכנים לעקוב אחר תנועת המטאורים ברגע שתגיד.''
זיעה החלה לבצבץ על מצחו של הפרופסור הזקן. הכל הסתכם בלילה אחד.
''החלו במדידות'', הורה מבלי להזיז את עיניו מן המסך.
בין רגע הופיעו על הצג מספר ריבועים, כל אחד מהם מכיל מערכת צירים תלת מימדית. המערכות התמלאו במהירות בנקודות. כל תנועה של חלקיק בסופת המטאורים תועד על ידי הקולט, ומסלולו תואר על ידי נקודות בגרף שהחל להיווצר.
חיוך הופיע על פניו של האיש אשר חקר את התופעה זה זמן רב, והוא הרשה לעצמו לפלוט אנחת סיפוק. הוא צדק. הגרף שהתקבל מצירוף משוואות התנועה של החלקיקים היה מדויק, והראה על קשר ישיר בין מסלולי הגופים הנופלים. לא הייתה זו עוד תופעת טבע מקרית, גם התבנית שנוצרה לא דמתה לאף תבנית ידועה של הכאוס. המשוואה הייתה פשוטה למדי, מובנת ואלמנטרית – שונה לחלוטין מכל משוואה שמתארת תרחיש טבעי. השערתו הייתה אם כן נכונה, ודפוס זה מאשר אותה. גורם חיצוני, כלשהו, ככל הנראה גזע אשר אינו ידוע לאדם הוא שהסיט את הכוכב במסלול קרוב אל השמש לפני מאות שנים, ויצר דפוס מדויק לחלוטין של סופות מטאורים אשר יפגעו בכדור הארץ ויכילו, כך האמין, מסר מסוים. במשך שנים חיפש האדם חיים תבונתיים אחרים בכוכבים אחרים, ומעולם לא שקל שהם כבר יצרו עמו קשר, ופשוט מחכים לתשובה.
פרופסור גבע התמתח על הכסא המרופד והביט בצג בחיוך רחב. עכשיו הכל שאלה מתמטית, חשב.
לאחר שנחת וחזר לביתו, יכל הפרופסור להניח את נתוניו בתיק הרחב שלו, ולהנות משינה עמוקה לה לא זכה זה מספר ימים. כה לחוץ היה לפני היציאה למסע, שהדבר הדיר שינה מעיניו. במשך הימים הבאים, יכל לחקור את התוצאות שקיבל, ולאחר כחודש של חישובים, ניסיונות וכישלונות, יכל להכתיר את המחקר כהצלחה.
את צורת הגרף המתקבל חילק לשני חלקים שונים, לפי שני דפוסי זרימה שונים. הראשון היה ליניארי, כפי שציפה. גרף זה היווה למעשה את ה''מפתח'' לשפה שבה נשלח המסר. הוא היווה מעין מילון אשר הסביר בצורה מתמטית אשר אינה ניתנת לתיאור בשפה אנושית, את העקרונות הבסיסיים עליה מונחת השפה. באמצעות עקרונות אלה יכל לפתח לעצמו מעין מילון ממוחשב אשר קרא את המידע מהגרף השני, ו''תירגם'' אותו לשפה אנושית, שפה שאותה יכל לקרוא ולהבין. המסר שנשלח בגרף השני, הבהיר את הכל, ובפניו של הפרופסור נגלל סיפור של גזע עתיק. של גזע גוסס.
המסר סיפר על הגזע שהתקיים בעולם זמן רב לפני לידתו של הגזע האנושי. עוד בימי חיתוליהם של הדינוזאורים הגדולים ששלטו בארץ ביד רמה, חי והתפתח גזע נוסף בכוכב לכת המצוי במערכת שמש אחרת. בני הגזע בנו ספינות, והפליגו בים הריק אל כוכבים אחרים, ומצאו תרבויות חדשות שהיו זרות אליהם. תרבות אחת, אשר הראתה סימני אינטליגנציה, משכה את עיניהם. היה זה גזע של קופים מפותחים, אשר למד כיצד ליצור כלים לעצמו. היו אילו בני האנוש.
הגזע החוצני החל ללמוד את בני האדם, שומר על מרחק, אך מקפיד לראות כיצד יתפתח הגזע החדש. הוא ראה את האדם עומד, חושב, ולבסוף אף בונה לעצמו כלים. הוא ראה את הרחמנות והצדק האנושי, והוא גם ראה את האכזריות שלוחת הרסן אליה מסוגל האדם להגיע.
אך כשם שגדל האדם, כך גדל גם אותו גזע. כוכב אחד הפך לשניים, ושניים למערכת שמש שלמה אשר מיושבת. רמות הטכנולוגיה הגדולות אליו הגיע היו לבסוף בעוכריו, כאשר הגזע הגיע לסף גסיסה. מליוני שנה של אבולוציה ניצחו את הטכנולוגיה המתקדמת, והביאו את הגזע האדיר לצורך קיומי. היה עליו לשנות את מקום המחייה, כשם שציפורים נודדות בחורף, אל עבר גלקסיה אחרת בעלת כוכבי לכת עם תנאים נוחים שיאפשרו קיום סביר של הגזע המתפתח. פירושו של דבר, ניתוק יחסים מוחלט עם הגזעים השונים, כולל בני האדם.
המטאורים היו מתנתם האחרונה לבני האדם. מסר אשר השאירו לנצח במערכת השמש שלנו, אשר חוזר בלולאה תמידית, ומשאיר את רסיסי הבינה החייזרית כעדות חיה במטר אורות מרהיב שנוחת עלינו. כמה מאות שנים עברו עד שהצליח האדם להבין את המסר הבוהק בלילה ומספר את סיפורו של הגזע שנעלם אל תוך הלילה.
סוף ההודעה הכיל נקודות ציון. היה זה המקום אליו נדדו המשגיחים של כדור הארץ. הם השאירו את ההודעה הזו ביודעם שביום שיפענח האדם את המסר, יגדל להיות נבון דיו בכדי להבדיל בין טוב ורע, בין נכון ללא מוסרי, ויתאחד כגזע איתן אשר שט אף הוא במרחב הקוסמי בספינות אדירות אל עבר תרבויות חדשות ושונות. אז, יוכל הגזע שהפך לחביב על בריותיהם להצטרף אליהם בעולמם החדש, ולהצטרף אליהם כגזע נאור נבון ורודף שלום. אם רק ידעו עד כמה הם טעו.
|
|
|
|
|
שושנה בשמיים (חדש)
חתול שחור לבן יום רביעי, 13/11/2002, שעה 20:31
החיים הם כמו ביקור במסעדת יוקרה. מעיינים בתפריט, בוחרים מה רוצים ואז צריך להחליט אם מוכנים לשלם את המחיר.
שלום, קוראים לי שושנה ואני מנסה לחתן את הבן שלי. ניסתי הכל, אל תשאלו. שדכנים, אתרי נופש, אתרי אינטרנט, הטרדתי נשים בתור לקופה בסופר, הבנות של החברות שלי בנבחרת הבריד'ג, התקשרתי למספרי טלפון מתוך קירות של שרותם ציבוריים. אבל כלום, שום דבר. הבן שלי, שיהיה בריא, לא רוצה אף אחת. אחת גבוהה מדיי, השנייה נמוכה מדיי, השלישית בגובה הנכון אבל עין ימין שלה רחוקה מדיי מעין שמאל.
אז הלכת לבית הכנסת ספרדי והתפללתי והלכתי לבית כנסת אשכנזי ועוד פעם התפללתי. לא נפלה עלי כלה משמיים אבל נפלה עלי מסקנה, אלוהים הוא קצת שוקולד שחור וקצת שמנת לבנה אבל אני לא הולכת לקבל ביס מאף אחד מהם. הוא כנראה גם חירש, המסכן, כל כך הרבה שנים במקצוע.
החלטתי שאם אני צריכה נס אני יעשה אחד בעצמי, לבד וזהו.
יום אחד קראתי את העיתון להנאתי ובטעות הגעתי לאחד המדורים שמנסים ללמד אותך דברים חדשים. מייד התחלתי לדפדף למדור הרכילויות אבל משהו עצר אותי, זו הייתה כתבה על כוכבים נופלים.
העיתון סיפר לי על טמפל טאטל, אני בכלל חשבתי שזה שם של ריקוד משנות החמישים אבל העיתון אמר שזה דווקא כוכב שביט. שני אנשים גילו אותו, לאחר קראו טמפל ולשני טאטל. עם כאלה שמות אין פלא שהם הסתכלו על השמיים כל היום. ישר חשבתי על משאלות, לאף אחד שאני מכירה אין יום הולדת בקרוב ואני לא יכולה להתפרץ למסיבות של אנשים שאני לא מכירה ולדרוש מהם לכבות את הנרות על העוגה, הדבר ההגיוני היחיד שנשאר הוא לדבר עם כוכב נופל. העיתון אמר שגשם של אור אמור להופיע בשמונה עשרה לנובמבר, התאריך שבו התגרשתי לפני חמש שנים (סימן חיובי עבורי), ושישנם שני מקומות מצוינים לצפות במטאורים השובבים של טמפל טאטל, ארצות הברית או האוקיינוס השקט.
אני לא יודעת לשחות אז מייד בררתי בנוגע לנסיעה קצרה לארצות הברית אבל הפקיד אמר לי שאני ילידת עירק וכל עוד סדאם חוסיין מפיץ אהבה בעולם אף אחד לא יפתח לי את הדלת הכניסה לאמריקה. אמרתי טוב בסדר וקניתי כרטיס טיסה לתאילנד.
תראו, אין דבר יותר חשוב מהחתונה של הבן שלי, שיהיה בריא, אז שברתי את תכנית החיסכון שלו לאוניברסיטה ויצאתי לדרך.
הגעתי לעיר הבירה, קוראים לה בנקוק או קרונג טהפ, תלוי באיזה שפה אתם אוהבים לקשקש.
עצרה לי מונית מצחיקה וביקשתי מהנהג שייקח אותי למקום שבו יש כוכבים. הוא לקח אותי למועדון החשפנות 'כוכב נופל', אמרתי תודה ושילמתי. לא חיפשתי שלטים זוהרים ואנשים עם פנים של תיירים, חיפשתי אישה, וכאלה דברים לא מוצאים בבירת המין של העולם. לפחות לא אישה מהסוג שרציתי.
הלכתי, הלכתי והלכתי, אני מנויה לחוג אירובי במתנ''ס, אני יודעת ללכת טוב והרבה.
הגעתי לשדה, רחוק מהעיר ורחוק מהרעש. איש זקן ישב על אבן ''שלום שושנה.'' הוא אמר לי, בעברית של אבשלום קור. ''באת לראות את טמפל טאטל?''
''כן,'' אמרתי לו ''איך אתה יודע עברית?''
''או,'' הוא עשה פרצוף של איש שיודע הכל. ''אני יודע הכל.'' הוא אמר.
''הכל?'' שאלתי והתיישבתי לצדו.''לך לטלוויזיה, תרוויח כסף.''
הוא סיפר לי איך לפני שלושים ושלוש שנים הוא החליט לברוח מהכפר שבו נולד. אבא שלו היה מאמן פילים ואבא של אבא שלו היה מאמן פילים, הוא לא שאף לסגנון החיים הזה. חיות יפות וגדולות אבל מסריחות נורא.
''רצתי ביערות עד שכפות הרגליים שלי נסדקו ודיממו, עד שהגעתי לכאן,'' הוא אמר, הביט על ההבזקים ברקיע והמשיך. ''עד לאותו היום לא טרחתי לחפש משהו בשמיים, לא איבדתי שם כלום, אבל המראה שיתק לי את המחשבות שדהרו לשום מקום. זה היה מראה קדוש, קשקשים בוערים מהראש של בודהה גלשו מגן עדן והבליחו כמו טיפות מים חמות על שמשה של מכונית, נשכבתי על האדמה והתפללתי, ביקשתי לדעת הכל, להיות הכי חכם ואז עצמתי את העיניים ופתאום לא הייתי עוד בור וטיפש. ידעתי. . .הכל.''
''באמת?'' הקשתי עליו. ''מה אתה יודע עלי?''
''אני יודע שהבן שלך מעדיף בנים.'' הוא הכריז בשקט.
''מה זה משנה?'' אמרתי. ''העיקר שיתחתן עם אישה טובה.''
כבר היה מאוחר, יום חדש התחיל בתאילנד. ''הנה הם באים,'' הוא אמר והצביע על קווים בוערים שהחליטו לצבוע את הלילה השחור בפסים של כסף. ''כדורי שלג מלוכלכים, נשרפים במזוספרה במהירות של שבעים ושניים קילומטרים לשנייה.''
''יותר מהר מהסוזוקי שלי בכביש הערבה.'' אמרתי.
''כן,'' הוא הסכים. ''הרבה יותר מהר. מאה קילומטרים מעלינו, מחוררים לוויינים תמימים, החלקיקים האלה מחכים לנו בחלל כבר משנת 1766, את יודעת מה קרה באותה שנה?''
''איך אני אדע? עוד לא נולדתי.''
''לואי אנטואן בוגנוויל הקיף את כדור הארץ.''
''מי? לא מכירה, מצטערת.''
הוא הביט בי והמשיך. ''גם הרגו יהודים באוקריינה והעלו מסים בצרפת. אה, 1766, איזה שנה משובחת.'' הוא עצר, רוח קרירה שיחקה בפניו, בעיניים עצומות הוא המשיך לדבר ואני המשכתי להקשיב.
''חלקיקי אבק חיכו לנו בסבלנות ועכשיו הם מתרסקים לתוך פאתי הפלנטה. שובל זנב שסלל אחריו טמפל טאטל בכביש הקוסמי, בפעם האחרונה שעבר בשכונה שלנו. יש זנבות יפים יותר, בהירים ובוערים יותר עם מטאורים חינניים יותר אבל הוא לפחות משתדל לתת הצגה יפה אחת לשלושה עשורים, ילד טוב.''
''אז מה אתה מתכוון לבקש?'' שאלתי אותו.
הוא בהה בי בעיניים עצובות, כמו גיבור טלנובלה שגילה מה אישתו עשתה עם אחיו.
''אני רוצה לבקש לדעת שום דבר. מאז שאני יודע הכל אין יותר חידות, אין יותר מסתורין. כל האשפה שאתם זורקים נדבקת לי לדפנות הזכרון. אני יודע את כל מה שאני לא רוצה לדעת, פצצות שעושות בום, אנטרקס, אבולה ואיידס חוצות את הכביש לצד השני, הצד שלנו. דלתות נעולות ואנשים מפוחדים מאחוריהן, אמהות מטביעות ילדים כי הן פשוט לא מסוגלות להתמודד עם הכוח ליצור חיים חדשים, כריסטופר ריב על כיסא גלגלים. אני לא יכול יותר, אני רוצה לסגור הכל, לסתום את הברז. אולי לאלף פילים.''
השמיים נראו כמו ריקוד עם של נרות שבת נושרים, זיקוקים מהטבע מתלקחים בהמנון המוני של אש. זה רק אבק שם למעלה אבל מרחוק הכל נראה יפה יותר ממה שהוא באמת.
ביקשתי חזק שהבן שלי ימצא כלה מבית טוב. ביקשתי פעמיים, גם בשביל טמפל וגם עבור טאטל, ששניהם ישמעו, ואז הסתכלי על האיש שישב על סלע לידי.
''ביקשת את המשאלה שלך?'' שאלתי אותו.
הוא נראה מעט מבולבל וענה לי בסינית. נראה לי שהוא הפסיק לדעת עברית. הפסיק לדעת הרבה דברים.
הבן שלי מתחתן בחודש הבא, אתם מוזמנים, יהיה תקליטן, תביאו צ'ק.
|
|
|
|
|
איש החול (חדש)
CoreSmith יום רביעי, 13/11/2002, שעה 20:36
איש החול
ישנה אגדה נפוצה מאוד, נפוצה באלפי עולמות, ברבבות שפות, בפי מיליוני הורים וילדים: האגדה של איש החול. איש החול, אומרת האגדה, עובר בלילה מבית לבית ,שק חול על גבו והוא זורה חופן חול על כל בית, קמצוץ על פני כל ילד. ולגרגרי החול הזהובים יש סגולה קסומה, אומרת האגדה, כושר פלא להרדים גם את העקשנים בילדים, התזזיים והנמרצים, הפראיים והרצים.
אגדות, אם תנשפו את מעטה האבק מעליהן, אמת צרופה תמונה אי שם בשורשיהן. אמת נספרת, חשובה ונשכחת למחצה. אמת שדורות התכחשו לה, לעגו וסילפו. והיא בוקעת לה מסדק בסיפור סבתא, מבית בשיר עם ישן, מאחורי עץ בציור רועים בפרוזדור. נדירה אך לא נכחדת. מדוכאת אך לא שותקת, שכוחה אך לא נעלמת. כי האמת סגולת פלא לה, שאי אפשר להסתירה. אלף דורות עברו, אלף גלגולים התגלגלת, אלף לידות מחדש, ופתאום ''כן, זה נשמע לי נכון! זה מוכר לי מאיזה שהוא מקום! הייתי כאן פעם!''. כי לאגדות מספיק קמצוץ אמת. כי מעט האמת שיש בהן מספיקה לשמור אותן ולהעבירן מדור לדור.
ישנה אגדה נפוצה מאוד, נפוצה באלפי עולמות . האגדה על איש החול שפיזר חול בשמיים:
חופן חול שכיסה את שמי הלילה באלפי ניצוצות זהב. חופן חול שהאיר את שמי הלילה. חופן חול שהרדים את הכל...
אבל מה האמת אתם שואלים? הבסיס העובדתי מאחורי האגדה? ובכן אכן הייתה זרוע בשמיים, או ליתר דיוק משהו שנראה כמו זרוע ארוכה עם אגרוף קמוץ בראשה. והאגרוף חלף בשמי הלילה האביבי, מואר באור יקרות, מאפיל על הכוכבים שלידו. ואחריו ''זרוע'' – שובל אבק זוהר שנחת על האטמוספרה. החטאה קרובה של כוכב שביט אתם אומרים? כן, אבל קרוב מדאי – אתם מבינים, כמות החול בזנב השביט הענקי החשיכה את הבוקר למחרת. ערפלים, עננים, שלג שלא בעונתו. בעלי החיים מיהרו למערותיהם לשנת החורף. העצים השירו את עלי האביב החדשים שלהם, והאנשים, הם ידעו שהם בצרות.
היום הייתם אומרים ''חורף גרעיני לפי הספר – זה יעבור ! '' אבל הם, הם היו אנשים פשוטים. הם האמינו שידו של איש החול הביאה עליהם את הלילה הגדול לתמיד. זה הגיוני – הם ראו את היד, והחול, והלילה המשיך והמשיך. דתות מבוססות נפלו באותם ימי אימה ראשונים. דתות חדשות קמו. דיבורים על קץ העולם, יום הדין היו הנושא העיקרי של כולן. מנהגי קורבן עתיקים שנשכחו או נחשבו ''לא תרבותיים'' חזרו לחיים.
אך לאט לאט האבק שקע, והשמש חזרה להפציע מבין העננים. העצים חזרו ללבלב, בעלי החיים התעוררו משנת החורף הקצרה. והאנשים חזרו למנהגים ולדתות הישנות. חלקם טענו ''נושענו, כיפרנו, חזרנו בתשובה ולכן נסלח לנו''. אחרים פשוט חזרו לשגרה.
והשריד היחידי לשואה נשאר בסיפורי סוף העולם של הדתות ששרדו, ובסיפורי ''לילה טוב'' על איש החול. איש החול שיכול בחופן אחד להרדים כל ילד.
|
|
|
|
|
הזוי (חדש)
בוהק יום רביעי, 13/11/2002, שעה 23:46
הזוי
''את רואה את הכוכב הזוהר הזה?
זה שמנצנץ בחוזקה, ליד שביל הכוכבים שמצד ימין. הסתכלי עליו, ראי איך הוא קורץ לך.
את שומעת צלצול פעמונים?
לא?
כל פעם שאני מביט בו אני שומע צלצול פעמונים עדין מגיע היישר אל אוזני.
את באמת לא שומעת?''
נימת אכזבה התלוותה לקולו של טום בשעה ששאל את השאלה.
הוא שקע בהרהורים.
שנינו שתקנו אל מול השמיים הענקים וים החול הבהיר שהשתרע מולנו.
לפתע הוא החל לדבר שוב וקולו רך ונעים, מילותיו התנגנו בקצב משתנה כזמר ששר את שירו, מלטפות את כל אשר ניקרה בדרכן.
מחשבותי מיהרו לנטוש אותי, מפנות מקומן לקסם ולאימה שהישרה טום בקולו.
''מעטים שרדו את הליאונידים של 2002 , מעטים מידי, ומי ששרד יחל אף הוא לקיצו. שמע הסופה הקוסמית האמורה להתרחש הגיעה לאוזן כל. אסטרונומים תיארו בהתפעלות את אשר המחזה המרהיב שעשוי לקרות וסחפו עימם את הציבור שביקש להיות עד לארוע מרשים המתרחש לעיתים כה רחוקות.
גם אני יצאתי באותו לילה את ביתי להביט במחזה שהובטח. כמהופנט הבטתי בפסים הזורחים שמילאו את השמיים ובכדורי האש המרהיבים שיצרו רשת שלא חדלה להשתנות אל מול עיני והעלתה חיוך של הנאה על פני.
אולם בין רגע השתנה הכל והבלתי צפוי הפך למציאות עגומה.
הבזק אור אדיר מילא את השמיים ולאחריו נשמעה חבטה כמוה לא שמעתי מעודי. רגע האימה החל בשטפון אדיר מימדים ומפולות הבוץ אימתניות שכיסו כל חלקה טובה, וקברו תחתם כל שעבר דרכם... בתים, אנשים, שדות.
בחורף הזה איבדתי את כל יקירי נפשי, את רוב חברי וחפצתי אף אני ללכת בדרכם ולא לחוש את יסורי הגוף והנפש''.
טום השתתק קמעה, הפנה מבטו אל קו האופק בין שמיים למדבר, שם החלו להיראות קרני שמש ראשונות שעלו כתחרת חוטי זהב.
לא העזתי לפצות פי, שמא אגרום לו להפסיק את דבריו, ובזה לא חפצתי.
בזוית עינו של טום נצצה דמעה. לרגע נדמה היה שלא יתעורר מבין השרעפים שאחזוהו, אולם כעבור מספר דקות ניער הוא את ראשו קלות מצד לצד כמנסה להשכיח מזכרונו תמונות כואבות.
''את יודעת, מאי שלי, הייתי בין הבודדים ששרדו, ועד היום רודפות אותי תמונות אותם ילדים ללא בגד לעורם, שנותרו ללא איש שיקח אותם תחת חסותו, שיושיט להם יד ויתן להם מעט מים, מזון או אפילו חיבוק חם.
המעטים ששרדו הסתובבו הלומים, חסרי יכולת לדאוג לעצמם, כל שכן לאנשים סביבם.
זכורני הרעש הנורא שלאחריו לא ראיתי דבר, וכל שחשתי היה את גופי המתערבל בתוך עיסה כבדה שמושכת אותי מטה ולא מאפשרת לגופי לבצע תנועות.
אין לי מושג איך הצלחתי להיחלץ מתוך ים הבוץ שאפף אותי... אולם אני זוכר שפי ואפי החלו להתמלא בו, ועוד רגע כבר לא הייתי בין החיים.
וברגע שלאחריו, הגיע אויר אל ריאותי, ונשמתי את נשימתי הראשונה לחיים ארוכים שהביאוני עד כה''.
טום הביט בעיני, וחשתי בעיניו את הבדידות האיומה שעברה עליו.
עיניו היו זכות כל כך ושיערו הלבן והארוך שירד פרא אל גבו הוסיף לו הילת מלאך. עורו הבהיר היה מלא קמטים ואני טבעתי כל פעם בעיניו הירוקות ומלאות חכמת החיים ולא יכולתי שלא לחוש עימו את צער האובדן שחש.
הוא לקח את ידי בידו, שלמרות קור המדבר היתה חמימה מאד.
באותו רגע חשתי את הכח הרב שמילא אותי, את תחושת החיים שעברה אל גופי במגעו מלא העצמה.
''מאי, הנשימה הראשונה שלי, היתה הנשימה האומללה של חיי, כי מיד לאחריה היכתה בי ההכרה שאני חייב לחפש את אשתי ושני בני.
אולם כשפקחתי את עיני לראשונה וראיתי את המתרחש סביבי ידעתי שאין עוד תקוה.
בימים שלאחר מכן ערכתי חיפושים אחריהם, אולם לא מצאתי דבר ולאחר מכן חדרה האדישות אל חיי.
התאוויתי למותי, חרדתי מהמחשבה אודות חיים בלעדיהם.
שבוע ימים הסתובבתי בתחושה של חוסר יכולת לעשות דבר, ראיתי סביבי הרס וחורבן, לא רציתי לקחת חלק בדבר, ורק הכאב מילא את נפשי.
טום פרש ידו אל השמיים ואמר: ''הביטי מאי, הביטי בכוכב הזה שמשמיע עבורך את קול הפעמונים הצלול. עדיין לא שומעת?
את עוד תשמעי מאי, את תחושי את צליליו בכל גופך וברגע שתחושי תדעי שזהו צליל החיים''.
הבטתי בטום חסרת יכולת לזוז. הבטתי בתנועות גופו שלפתע כבר לא היו כשל אדם זקן, ולא יכולתי להניע איבר מאיברי גופי.
שכבתי על הצוק וטום יושב לצידי אוחז את ידי ומחמם אותה בהבל פיו.
גופי היה מוטל באין אונים ואני מביטה בו, בעיניו המעודדות, בפיו שנע וממשיך לספר לי את סיפורו.
רותקתי כל כולי למילותיו המתנגנות.
לפתע באו אל אזני צלילי הפעמונים... הסבתי ראשי אל השמיים, אל הכוכב המתנצנץ בחזקה ליד שביל הכוכבים, זה שקורץ אל עיני, ושמעתי את צליליו מתנגנים אל תוכי, מפעפעים חיים בגופי.
שלחתי עיני שוב אל טום, אולם הוא נמוג כלא היה.
במקום קולו באו אל אוזני קולות המחלצים שירדו אל הצוק ממסוק שנצנץ אורותיו בחוזקה.
|
|
|
|
|
אדון קמט וגברת מקומטת (חדש)
האבא של אדון קמט יום חמישי, 14/11/2002, שעה 16:00
זו היתה לידה. זו היתה מיתה. זו היתה סערה. התווסף אליה בכי. והתווסף אליה שקט.
בבית חולים רמב''ם, לא עסקו בנבואות באותו יום, לא האמינו לשוטים, ובעיקר לא סגדו לאמונות תפלות. הם עסקו בניתוחים ובהחיאות, בצילומים והקרנות, בלידות ובמיתות. ומר' קמט שבהה בחלון החדר, השקיף בבנו בכורו נולד, באשתו הראשונה, היחידה מתה, ולא ידע במה לבחור - בשמחה או ביגון. ומעל סופת מטאורים בורקת, פוצחת ברינה מרתקת. גושי קרח ואבק נצרבים, נשרפים בלהט. כטייסי קמיקאזה – מתאבדים אל תוך האטמוספירה.
ומר קמט מתרסק על הדלת, פורץ בבכי, חופן את ראשו ומתעלף.
ובבית חולים אחר, בראש הכרמל, נולדה תינוקת במזל עקרב, עורה אדום מדם, כולה פחוסה ומקומטת, צורחת עד בלי די. ועיניה השחורות פעורות בתדהמה ואין דימעה בהן. ואימא חיה אבל אביה איננו – נעלם ופרח לו אחרי המפגש שהיה.
והסופה חלפה לה. והשנה עברה לה. מר' קמט עם בנו אור, מביטים מהחלון אל השמיים. ובנו דומע בדמעות ואין להן קול. הכל בשקט. הבכי בשקט. הדמעות בשקט.עוד סופה פורצת, נבלעת בין אורות העיר, נחבאת מהאישונים המורחבים. ובבית אחר, צורחת בתרעומת תינוקת ושמה ליאורה. ככה לפתע, בלי הכנה, פניה מתקמטות מהבכי. עיניה יבשות, ללא דמעות. מוצץ לא ירגיעה, בקבוק לא ישקיטה. וגם לא לחישה רכה. ואימא בוהה בחלון מעל מיטתה ושואלת בשקט לעזרה.
והשנים חולפות, והסערות כדרכן, פוקדות את הארץ באמצע נובמבר, בין יום הולדת ליום הולדת, בין בכי של ילד עשיר בדמעות שותקות, ובין בכי של ילדה בקול גדול משולל דמעות. והילד הפך להיות נער חולמני, שקט, הבוהה בחלל סביבו ובשמיים שמעליו בהתפעלות וביראה. כוכבים הוא למד לזהות. קונסטלציות, ענקים אדומים, ננסים לבנים. שלל אורות וצבעים. וגלאקסיות. בימי ההולדת היה נפרד מאביו, עולה על אופניו ומדווש בכוח במעלה הכרמל. שם בנקודה לא ידועה, היה גולש לדרך צדדית, נבלע בחושך ונע כאחוז תזזית, העיקר להספיק להגיע לשיא הסערה! והטכניקה שלו מאד פשוטה. לעצום את העיניים, להרים את הראש גבוה גבוה, ואז לפתוח כשהידיים מכסות את צידי הפנים. אחר-כך משקפת הוא שולף ומתבונן ומתרונן. ובדיוק באותה העת, ילדה עם קוקיות היתה נעמדת על גג ביתה ומביטה סביב. היא חשה במשהו צובט את עורה. משהו גדול מרחף באוויר, כמו בריאה קטנה שמתרחשת מעליה, תחושת עקצוץ בגרונה והיא בוכה ללא דמעות. בחמלה. ושרידי כוכב השביט נמחצים כנגד האטמוספירה, מתאיידים בלהט. ומבריקים.
והילד הפך לנער והנער הפך לאיש. והילדה הפכה לנערה והנערה לאישה. וככה הם גדלים, נפרדים. ואור יושב בכיתת אסטרונומיה ומקשיב לדבריו של ד''ר ברוש שאומר שכאשר כוכב שביט מתקרב לשמש, החום מפרק חלקים ממנו. רוח השמש, המורכבת מחלקיקים אנרגטיים, גורמת לשאריות השביט להתפזר בצורת זנב שאורכו מאות קילומטרים. ושאותו הזנב משאיר אחריו שובל של חלקיקי אבק. וכשכדור הארץ חולף בתוך ענן כזה, האבק הנשרף באטמוספירה נראה כגשם של כוכבים נופלים – מטאורים. ואור יושב ומצייר את הקווים הלבנים לאורך הדף, את הדמעות שזולגות על פניו, המותירות קו דקיק של מלח ולחות. וליאורה באותה השעה, מנשקת בחור בפתח כיתה ליד, מלטפת את ראשו, רוכנת על פניו, מחבקת אותו. רוצה להזיל דמעות ללא בכי, אבל היא שותקת, מתכווצת מול פניו, רוצה שיזיל דמעות עבורה. וחייה סובבים סביב התחושה שהדמעות חסרות לה, ורק פעם בשנה בעלייתה לגג, היא מרגישה בכאב הצורם הזה שנבנה מבפנים, בתחושה שמתעוררת – כאילו היה זה בכי. ופניה שהתקמטו בכל פעם שרצתה לבכות, כבר התייאשו מצליל הבכי ללא הדמעות ונהפכו למקומטים ואלו גם שנתנו לה את הכינוי ליאורה המקומטת.
שנות האוניברסיטה חלפו וליאורה שמבטה המקומט והמיוסר הזמין לתוכו גברים, שיחמלו עליה, יבעלו אותה, יחבקו אותה - ניסו להפוך את העצב שלה לשלהם. והיא נסגרת לתוך עצמה, שטה בעולמה, בדמעותיה האלמותיות, ובבכיה הצרוד – לא מוּפְרת, לא דומעת. ואור, רודף אחרי הסערות, שנה אחרי שנה. מכין את עצמו לתצפית טובה יותר; רמת הגולן, מצפה רמון, צפון אמריקה, אוסטרליה – נודד בין מצפי כוכבים, משקיף דרך הפוטומטר על שלבי הבהירות של חלקיקי האור. והוא מביט בסופות לא מתוך הערצה, אלא מתוך שליחות. פעם אחר פעם. מיקום שונה. ובכל פעם ללא אות - דמעותיו זולגות כקוי האור הממלאים את המסך.
33 שנים לאחר שאור נולד, 33 שנה חלפו מביקורו האחרון של כוכב השביט ''טמפל-טאטל'', והנה הוא בדרכו שוב לכדור-הארץ. במצפה רמון הסתיימו ההכנות לקראת בואו. חיל האוויר האמריקאי, מדענים מקנדה, אנשי תקשורת – כולם הצטופפו שם. מצלמה אינפרה-אדומה מוקמה בנסיון לגלות חתימה תרמית של מטאורים חזקים. גם הטלסקופ הראשי פסק מפעילותו השגרתית לאותו ערב והקדיש את תשומת ליבו לצילום השמיים בנסיון לחשוף את הרכבם הכימי של המטאורים הנופלים.
אור שהיה משוייך לצוות הישראלי, זז בין הישנים, בין אוכלי הפיצה, ובולסי הסלט, כדי לבדוק את תקינותם של המכשירים. חלק מהתרגשותו הייתה זהה לכל אחד מהאנשים שהוצבו בתצפית, וחלק אחר, מרומם יותר, בער בקרבו, כיעוד שיש למלא. הלאונידים שביקרו אותו בלידתו, עומדים לבקרו שוב. וליבו שפעם בעוצמה, פעם בקצב זהה לליבה של אישה לבושה בחרמונית, שהתנהלה בכבדות בתוך המכתש. וגם היא חשה באותה עוררות, כמו הבינה, שליבה נקשר עם הסופה. והיום, עצבותה לא התגלתה, ופניה המקומטות נמתחו מערגה וציפייה. ושעה לפני פרוץ הסערה התיישבה באמצע המכתש, הדליקה לה פינג'ן, חיממה את ידיה וחיכתה.
בגופה חשה את העקצוצים הופכים לזרמים חשמליים, וגרונה נשנק ונצרב, מתלקח בכאב כה ברור וידוע. עיניה המקובעות בשמיים פגשו במטר הראשון, 800 מטאורים לדקה הנעים במהירות של 400,000 אלף ק''מ לשעה. והיא צורחת מבכי ללא דמעות. והיא מרגישה, כמו שלא ידעה מעולם, את חסרונו של האיש שישלים אותה, שימלא אותה, שיבכה עליה ללא קול. והיא ראתה את הבריאה שמחכה בתוכה, והיא ראתה את כוכבי השביט נעים סביב השמש, גושי קרח ענקיים מתנגשים בכדור-הארץ, מספיגים בו מים. הופכים אותו למקום ראוי לחיים…
והיא זקוקה לדמעות שירוו אותה. גופה נמתח וקם, נע כסומא בחשכה, מובל על-ידי בכייה. ובלכתה, הבכי גובר ומתעצם, מהדהד בין צוקי המכתש. ואור סְפוּג הדמעות, אינו מביט עוד במסכים. דמעותיו הנשפכות נספגות בלחייו, ובצווארנו, והוא מנסה לעצרן, אך ללא הועיל. הוא פוסע החוצה. נושם את האוויר ושומע צרחות מהדהדות. ודמעותיו מתרבות, וידיו הרועדות אוחזות במעקה הקר, ורגליו מכשילות אותו, ועיניו המימיות נישאות אל-על, אל הכוכבים. והבכי מתקרב לעברו, שונה, מוזר, חנוק. כאב נושן מזדקר בליבו, ורגליו נושאות אותו אל תוך החשכה.
ארבע שנים לאחר מכן, בזמן שסופת המטאורים פורצת, בכי מהול בדמעות הדהד בחדר לידה. כי באותו מפגש שטבל בדמעות שותקות ובבכי בקול גדול, התרחש מפגש בין אור וליאורה ככוכב שביט המרווה את התהום.
|
|
|
|
|
גיצים של מדורה (חדש)
אבא של נגה יום חמישי, 14/11/2002, שעה 21:04
התקופה הייתה קשה.
חיפשתי לי עוד עבודה, להשלמת הכנסה והפתרון היה הרצאות. פעמיים בשבוע הייתי נותן הרצאות לכל מיני פורומים, בקיצור למי שהיה מוכן לשלם בשביל לשמוע אותי.
ההרצאה החביבה עלי הייתה הרצאת ה- NEO (NEAR EARTH OBJECTS). ההרצאה סקרה את סוגיית הגופים השמימיים או בעברית קלה האסטרואידים והשביטים המשוטטים להם בחלל ועשויים או בעצם עלולים לחצות יום אחד את מסלולו של כדור הארץ. בהרצאה הזו בדרך כלל סקרתי את ההיסטוריה הידועה לנו על השביטים, המידע החדש יחסית לגבי המכתש במפרץ יוקטאן שבמקסיקו והקשר שלו להכחדת הדינוזאורים. עוד הסברתי מה אפשר ומה צריך לעשות כדי להיערך למפגש הבא עם משהו מרחף מהסוג הזה וכן איך צריך להתייחס לסיכון הפגיעה בצורה הנדסית כמותית.
הייתי בעיצומה של הרצאה והכל זרם בדיוק כצפוי. זאת הייתה הפעם החמישית או שישית שהרצאתי בנושא וכבר ידעתי בדיוק איפה יהיו ציחקוקים, ואיזו שאלה תישאל מתי. הפעם הרצתי בפני סטודנטים להנדסה באחת המכללות באיזור תל אביב. הקהל שיתף פעולה היטב, לא היו הפרעות או ליחשושים ולסבב השאלות הבא ציפיתי רק בעוד 4 שקפים. ואז, מירכתי האולם, שורה שלישית מהסוף קמה בחורה צעירה, חולצה ירקרקה עיניים חומות, יוקדות ושאלה '' גיצים של מדורה,
הם תינוקות של כוכבים?''.
השאלה עוררה גיכוך בקהל. הגיכוך החל להתעצם ולהתפשט באולם כמו גל שנוצר כשמישהו משליך אבן למים. הגל התפשט במהירות עד שהגיע לשורה הראשונה, ואז זינק מעבר לשורה הראשונה והתנפץ על שובר הגלים- על המרצה, עלי.
הרגשתי את מי הים הקפואים של שעות הבוקר המוקדמות ניתזים לי על הפרצוף והקור הפתאומי חנק לי את המילים בגרון. הסטודנטים קלטו בחושיהם החדים שמשהו קורה והשקט השתרר באולם. הם כולם ציפו לתגובה שלי והיא התמהמה לה. ואני, עם ''ירידה קטנה'' על חשבונה של הסטודנטית הייתי יוצא שנון, גדול אבל
12 שנים קודם לכן...
נסענו הביתה, ל''ג בעומר, אני נהגתי, אשתי לידי ונטע הקטנה בת הארבע וקצת חגורה לה מאחור בכסא הבטיחות. חזרנו ממדורה שאירגנה אחותי שגרה בכפר סבא והיינו בכניסה ליישוב הקטן בו שכרנו לנו בית קטן. סביבנו עשרות מדורות, חלקן רק בתחילת הדרך, חלקן כבר דועכות והאש שולטת בכל, יוקדת, זוהרת על רקע הערב זרוע הכוכבים. ואז, משום מקום צצה לה השאלה של נטע ''גיצים, של מדורה, הם תינוקות של כוכבים?''. כהורים גאים לילדונת בת ארבע, נצרנו לנו אשתי ואני את השאלה ועוד דיברנו עליה קצת לפני שהלכנו לישון. נרדמתי מהר ובעצם מהר מדי כי שכחתי לסגור את כל החלונות בבית. הרעש מהמדורות ובעיקר הסרחון העירו אותי אחרי כשעתיים, ואז התקשתי להירדם שוב. ירדתי לרחוב, עשיתי סיור בין המדורות כשהעיניים שלי אדומות, נודדות מהאש העליזה אל הגיצים שהיא מפיצה ואלה מזנקים להם מעלה ונעלמים על רקע הכוכבים שבשמיים. כשנרדמתי בסוף בשלוש לפנות בוקר, התחילו החלומות.
אני לא חולם הרבה ואם כבר חלמתי אז בבוקר אני לא זוכר כלום מהחלומות שלי. אני גם לא נוטה לייחס להם חשיבות והאמת היא שאף פעם לא ניסיתי לזכור חלומות. את החלום הזה, זכרתי. לקח לי משהו כמו שבוע להבין שאני חולם לילה לילה את אותו החלום. לאחר מכן התחלתי לשים לב שמידי לילה החלום מתפתח מעט ונוסף לו עוד קצת.
סופה, סופונת קוסמית, אסטרואיד שהתרסק, רסיסי אבן ומתכת פירופורית, יסוד לא מוכר, נעה בחלל. כך התחיל החלום. סופת הרסיסים נעה במסלול מהיר, לא אקראי. מסלול שהוכוון לה. לא היה לי ברור מי כיוון את המסלול או למה או אולי הייתה לי תחושה, אפילו שיגר אותה. והיא נעה לה עד שהיא ''פוגעת'' בעננת גז, ובניגוד לצפוי מדליקה אותה. ואז מתחילה האש, מתחילה מדורת ענק בשמיים.
נטע חולה, חום גבוה, עיניים אדומות. בהתחלה חשבנו שזה עוד וירוס אבל הוירוס הזה סירב להעלם. שבוע שבועיים והתחלנו לרוץ לרופאים ולעשות בדיקות. בלילות החום היה עולה ל- 40, 41 מעלות ואנחנו היינו נטרפים מלחץ. בבוקר החום היה יורד אבל אז נטע הייתה תשושה לחלוטין. עברתי לישון על מזרון ליד המיטה שלה.
שרפתי את כל ימי החופש שלי ואשתי גם, הסבים וסבתות סייעו כמידת יכולתם.
חודש עבר והמצב לא השתפר, נטע שהייתה בריאה וחזקה נחלשה עוד ואנו היינו תשושים לחלוטין. בלילות ליד המיטה של נטע המשכתי לחלום. העננה בערה לה מידי לילה באור סגול וירוק והאש שהפכה לכדור של אש הפכה גם ''למגנט'' והחלה למשוך אליה עוד ועוד רסיסי חלל. ככל שאלה נספגו בכדור האש התגברה גם עוצמת האש וכדור האש הלך וגדל.
לילה אחד חמישה שבועות אחרי שנטע חלתה, אני מתעורר בבעתה, נדמה היה לי שכדור האש מהחלום הפך נואש, שכח המשיכה שלו התגבר לפתע מאוד ואני רואה סופת רסיסים עצומה נשאבת לתוכו. אבל, האש גם מקבלת צורה ובמדורה בחלל אני רואה את פניה של נטע. הראש שלה בוער והיא מדברת אל כדור האש ומבקשת, בוכה שיילך כבר ויעזוב אותה, שאין לה כוח יותר והיא לא יכולה לעזור לו יותר.
אני מביט בפניה של נטע ורואה שהיא ממלמלת ללא קול את אותן המילים ששמעתי בחלום. אני נוגע בה ומבין שהחום שלה גבוה מאי פעם, אני תופס אותה וכמות שהיא עם הבגדים ורץ לאמבט. לא חיכיתי, הבנתי שכל שניה חשובה ונטע זכתה לאמבט עם הבגדים וכמעט להרעלת אקמול.
שעה אח''כ החום קצת ירד, היא ישנה ואני נרדם בתחושה שהסכנה עברה. החלום מופיע פעם נוספת, בפעם שתתברר כאחרונה. האש כבר פחות חזקה, מאחורי האש מתגלה גרעין שנוצר לו מהצטברות החומר שכדור האש משך אליו. והאש כמעט וכבתה ואז הגרעין נעלם בחשיכה.
בבוקר נטע מתעוררת בריאה, חלשה מאוד אך הניצוץ חזר לעיניה והחיוך שכמעט שכחנו איך הוא נראה שוב מופיע בזוית הפה. אני תשוש נשאר איתה בבית. אנחנו משחקים ובצהריים, רגע לפני שהיא נדרמת היא לוחשת לי שהמדורה כבתה ושהגיץ שברח ממנה לא יהיה כוכב. הכוכב ויתר לה והסכים שהיא תישאר איתנו.
|
|
|
|
|
צייד הכוכבים (חדש)
פרוטגוניסט יום חמישי, 14/11/2002, שעה 23:26
צייד הכובים
דורות שהם חיפשו אחריו. במשך שנים על גבי שנים, הם חיפשו אחרי אותו אדם עם ראש מאורגן. מאורגן מספיק כדי להגיע לפתחה של ההבנה. ההבנה של מה שהם, ''האנשים הרגילים'', לא הצליחו להבין. הם חיפשו איינשטיין חדש, פריצת דרך, משיח. זה שיגאל את הפיזיקה מהאמביוולנטיות שלה, ואת האנושות מסימני השאלה המחזוריים שלה, שחזרו והטרידו כמו הספרות אחרי הנקודה של הפאי. לאן שהאנושות לא הלכה - היא רק מצאה את עצמה מותירה אחריה עוד ועוד סימני שאלה, כמו זנבו של שביט, העוקב אחרי מנהיגו לכל מקום. כמו הצל המעומעם והמחשיך, מותיר הספק, העוקב אחרי אדם לכל מקום אשר יפנה. וככל שרבו סימני השאלה שהותירה אחריה - כן חפצה האנושות למצוא את אותו אדם ייחודי. חפצה למצאו עד כדי כך, שכאשר הוא הסתובב לה ממש מתחת לאף - היא לא רכנה לנשוא אותו על כפיה. היא רק הרימה את אפה הגאוותן עוד יותר, והמשיכה בדרכה.
לורנס ווטסון היה בדיוק האיש שהם חיפשו אחריו. בן-אדם מבריק, על זאת יעידו הכל. את חוק לימודיו הוא סיים עד תום (כלומר, עד לפרופסורה), באוניברסיטת הרווארד, שגם שם, באוניברסיטה הכי נחשבת בעולם, הגדירו אותו כ''הרבה מעל הסטנדרטי''. היה לו את המרשם המושלם בשביל להיות האסטרופיזיקאי הגדול ביותר בעולם, ומעבר לזה, הפתרון לתעלומה הגדולה ביותר בעולם היה כבר בידו. כמעט. פשוט שפרט קטן ושולי, שהבריות מתעקשות לקרוא לו ''הוכחות מדעיות'', הפריד בינו ובין הפתרון הנכסף, שאליו ייחלו דורות על דורות של מדענים. וגם הוא, כמובן.
לורנס ווטסון היה, כמו שנאמר, ''כחצים ביד גיבור''. היו לו גם את ''יד הגיבור'' הדרושה למשימה, וגם את ''החצים'' ההכרחיים לא פחות. והתפוח אליו היה צריך לקלוע את החץ היה יקר יותר מהתפוח של ניוטון, ונחשק יותר אפילו מהתפוח של עץ הדעת. המטרה לחציו המושחזים של ווטסון היתה לא אחרת מאשר תעלומת היקום.
התיאוריה אומנם אושרה ע''י עשרות פלטים של תצפיות, שהספיקו כבר להציף את שולחן הכתיבה הישן של ווטסון, אך משהו עדיין היה חסר. שכן כפי שהכיר ווטסון את עמיתיו המלומדים והסימפטיים, הוא היה בטוח שאת המסלול המדויק אליו מוליכות התוצאות (אישורה המוחלט של התיאוריה שלו!) הקולגות יצליחו להטות, בצורה רדיקלית יותר מרדיקלים חופשיים. לבטח הם היו מסבירים את התוצאות בצורה אחרת לגמרי, ומפריחים את המסקנות של ווטסון הרחק-הרחק, מעבר לענן אורט.
התיאוריה שלו מתחילה בסברה שמערכת השמש הביתית שלנו היתה מערכת השמש הראשונה להיווצר אחרי המפץ הגדול. אצה לה הדרך. וזאת הסיבה שמירב המים שהיו קיימים עד אז ביקום הפתוח - פשוט התרכזו סביבה, באותו קרום מקיף המכונה ''ענן אורט''. עקב כך, האטה מערכת השמש את תנועתה בחלל, בעוד שאר חלקי של הגלקסיה התקדמו. במשך כל שנות קיומה, חצתה מערכת השמש את שביל החלב כחצות ילד קטן את הכביש - לאט ובזהירות. וכעת היא נמצאת בקצה. מערכת השמש עומדת לעבור גלקסיה, מבלי שאף אחד יודע מזה. הסימטריות המדומה של צבא השמים גרמה לכך שאף חוזה בכוכבים לא השכיל לראות זאת בעיניו.
אבל זה לא יכול להיות...עצם המחשבה על התיאוריה של ווטסון נראתה מגוחכת. לא ייתכן שכדור הארץ ''יעבור דירה'' מבלי שהמחשבים, בהם שמו האסטונומים את מבטחם, לא יתריעו דבר וחצי דבר עם כך. אך המחשב הוכיח את עצמו שוב פעם כבלתי יעיל, מבלי שהאדם הנכון ישב מאחוריו.
וכך מתחילה התיאוריה של ווטסון. תיאוריה שערורייתית זאת באה לתת מענה לחוסר האחידות והעקביות של הפיסיקה, שהתבטאה למעשה בתעלומת התקדמות היקום. מאז המפץ הגדול, כל גורמי היקום התקדמו הלאה מהמרכז, שם אירע המפץ בתחילה. בשלב מסוים, על פי חוקי הפיסיקה, אמורה היתה האנרגיה של אותו ''פוש'' בראשיתי להיגמר, והאבן שהושלכה השמיימה היתה צריכה ליפול חזרה ארצה, כלומר - היקום היתה צריך להצטמצם חזרה. אלא שלא כך ''קרה''. לפי תצפיות החוקרים, תנועת הגלקסיה רק הוגברה בזמן האחרון, ולא האטה, כפי שהשתמע מהפיסיקה המוכרת. הווי אומר, משהו כאן לא בסדר.
ווטסון שלנו כבר מצא מה כאן לא היה בסדר. היקום רוקן מזמן את מצבור האנרגיה הבראשיתי שניתן לו - כבר עשרות שנים שהוא נע בכיוון ההפוך, כלפי פנים. היקום מצטמק, ולא מתרחב כפי שכולם גורסים, בהסתמך על ''ראיות מדעיות מוצקות''. הבעיה היא ש''הראיות המוצקות'' לא היו מוצקות. ג'לי היתה ההגדרה היותר מדויקת שלהם. אף בן תמותה לא ידע שבעצם הכל הבל. האשליה שהיקום רק מאיץ את ההתקדמות שלנו כלפי האינסוף היתה שגויה, ונעוצה בנדידתה המתמידה של מערכת השמש על שביל החלב החלקלק והשמנוני, שהקולגות של ווטסון, הלא פחות שמנוניים, חשבו שהם מכירים אותו בעל-פה...
רק דבר אחד היה יכול להוכיח שמערכת השמש אכן חוצה את שביל החלב. אם היה יכול ווטסון להשיג פיסה מ''ענן אורט'', הוא היה יכול להוכיח שמערכת השמש חצתה את הגלקסיה, באמצעות הצגת אבק כוכבים סורר שנדבק לגבישי הקרח הגדולים, המרכיבים את הענן. אילו רק היתה לו גישה לחלק הנכון של הענן... פלונטר סבוך, אכן, אך לא סבוך יותר מידי.
ווטסון הביט במחשב שלו. חישובי הזמן-מרחב שלו העלו בחכתם דג שמן. השביט טמפל-טאטל עשוי להכיל את הראיות להן הוא זקוק. השביט היה במקום הנכון ובזמן הנכון, כדי לקלוט את אבק הכוכבים התועה ולשמר אותו.
אך המזל לא האיר פנים. שאריות מזנבו של השביט ניתן להשיג רק עד ה20 בנובמבר, משום שעד אז כדור הארץ בכבודו ובעצמו כבר יישאב אותם אליו. ווטסון העיף מבט בלוח השנה. התאריך היה ה15 בנובמבר. אין שום סיכוי שבעולם (בלי קשר לאיזו גלקסיה העולם משתייך) שהוא יוכל לעבור את הבירוקרטיה של נאס''א בחמישה ימים, כדי לערוך מסע לסופה הקוסמית...
ווטסון כיבה את המחשב, ושתה את ספל הקפה שלו עד הסוף. בשנה הבאה, בביקור הבא של טמפל-טאטל, הארץ תהיה ממש בתקופת המעבר שלה לדירתה החדשה, ולא יהיה לו שום סיכוי להוכיח כלום.
יומיים חלפו. הלילה כיסה את מעונו של ווטסון, וכך גם את מצב-רוחו. הוא הביט לשמים - מטר של כוכבים נופלים. כוכבים נופלים, שהוא לא הספיק לצוד. הוא הסיט את מבטו מהמחזה הלא מרנין של שריפת הראיות הגדולות ביותר שאי פעם נזדקקה להן האנושות, ובייחוד הוא עצמו. הוא זז וראה את אוריון - הצייד המיתולוגי, צופה לעברו בבוז. לו רק היה יכול לעמוד מולו שם, ברום-רקיע, ולצוד את פתרונה של תעלומת-התעלומות...
אך הכוכבים - המשיכו ליפול, ולורנס ווטסון עוד היה על הארץ. הוא הביע משאלה, תוך ידיעה שזאת לעולם לא תתגשם. הכוכבים כבר נפלו.
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
