 |
 |
• שאלות נפוצות
• פורומי האגודה
• קישורים
• אתר פרס גפן
• עדכוני הוועד והאספה
• העדכון החודשי (דואל)
• צוות האתר
• RSS
• דרושים
חיפוש באתר:
חיפוש מתקדם
פעילויות האגודה
• המימד העשירי - כתב עת
• כנסים ומפגשים
• פרס גפן
• תחרויות כתיבה ויצירה
• הפצת סיפורת עברית
• תרומות ספרים
• מבצעים והנחות לחברים
• מועדון הקריאה
• סדנאות כתיבה
• אייקון 2010
|
 |
הקצרצרים חוזרים!
חדשות האגודה / המערכת
יום חמישי, 28/02/2002, שעה 16:34
תחרות הסיפורים הקצרצרים מכה
שנית, במהדורה מיוחדת לכבוד
פנטסי.קון 2002
|
|
תחרות הקצרצרים הסתימה.
תוצאותיה יוכרזו במהלך אירוע הפתיחה של פנטסי.קון 2002, ביום א', 31/3 בשעה 19:30.
אנו מודים לכל המשתתפים על הסיפורים ששלחו.
האיש האחרון על פני כדור הארץ ישב לבדו בחדר. לפתע נשמעה נקישה בדלת...
''מה, עוד פעם?!...''
אגודה ישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה שמחה להכריז, שוב, על תחרות סיפורים קצרצרים, והפעם לכבוד פנטסי.קון 2002, כנס הפנטסיה השנתי השני של האגודה. אתם מוזמנים להדהים, לרגש, להצחיק או לזעזע אותנו באמצעות סיפורים קצרצרים שנונים, חכמים ובעיקר... קצרים.
אנא קראו את תנאי התחרות בעיון:
* על הסיפור המוגש לעסוק בנושא פנטסיה ו/או מדע בדיוני בלבד.
* על הסיפור להיות כתוב בשפה העברית.
* אורך הסיפור לא יעלה על 300 מילה - רצוי פחות.
* כל כותב יגיש סיפור אחד בלבד. כותב שיגיש יותר מסיפור אחד - יוצאו סיפוריו מהתחרות.
* לאחר שנכתב הסיפור, יש לפרסמו כתגובה למאמר זה תחת שם בדוי (כלומר - שם שאינו השם האמיתי ואף לא כינוי בו מוכר הכותב בפורום כלשהו). נא לפרסם אך ורק כתגובה למאמר עצמו - לא כתגובה לסיפור אחר. חשוב להקפיד לשמור את השדה ''כתובת הדואר האלקטרוני'' ריק, על מנת למנוע זיהוי באמצעות נתון זה.
* לאחר מכן, יש לשלוח דואר אלקטרוני להנהלת התחרות, ובו ציון שם הסיפור, שם המחבר/ת והכינוי הבדוי בו השתמש/ה. על הדואר האלקטרוני להיות כתוב בשפה האנגלית בלבד, מטעמים טכניים.
* תאריך אחרון להגשת הסיפורים: 25/3/2002.
* השגות בנושא חוקי התחרות, שאלות, מענות ותגובות יש לפרסם אך ורק בפורום האגודה. כל תגובה כזו שתכתב ישירות למאמר זה תמחק לאלתר.
שופטים:
דותן דימט - עורך כתב העת ''המימד העשירי''
רמי שלהבת - עורך המגזין המקוון ''בלי פאניקה''
איתמר פארן - עורך ומתרגם מד''ב
פרסים:
מקום ראשון: ספרים בשווי 250 ש''ח ב-''מיתוס''
מקום שני: ספרים מתנת האגודה
כמו כן, הסיפורים שיגיעו לשלושת המקומות הראשונים יפורסמו בכתב העת של האגודה - המימד העשירי.
הסיפורים הזוכים יוכרזו במהלך טקס הפתיחה של פנטסי.קון 2002.
עצות לכותבים:
* כדאי מאד לכתוב סיפור בעל נושא מקורי ככל האפשר.
* רצוי להמנע מחזרה סתמית על נושא נדוש (''עב''מ-לקח-אותי-לשמים-והחזיר-אותי-הביתה'', ''נסעתי-במכונת-זמן-והרגתי-את-סבתא-ושיניתי-את-העתיד'' וכדומה), אלא אם כן יש לכם טוויסט מדהים - רעיון שיהפוך את הסיפור שלכם למקורי ומיוחד. היות ובדרך כלל לא זה המקרה, רצוי לחפש נושאים מקוריים יותר מלכתחילה.
* לא כדאי לכתוב סיפור המתייחס אך ורק לסדרת טלויזיה מסוימת (או לספר מסוים), היות ויתכן כי השופטים לא מכירים את הסדרה (או את הספר) ולא יבינו מה רוצים מהם. לכן כדאי לכתוב סיפור מובן ככל האפשר.
* לפני פרסום הסיפור, כדאי מאד לבדוק ולתקן שגיאות כתיב, סימני פיסוק וסגנון. משך התחרות כחודש - יש זמן. עדיף לפרסם מסוגנן ומאוחר מאשר מוקדם ומכוער...
הרבה שנים התעסק הפרופסור ג'ונס עם התיאוריה של הזמן.
מצאתי משוואות מפתח,'' אמר לבתו פעם.
''זמן הוא שדה. בזכות מכונה זו אני יכול לשנות, אפילו להפוך שדה של זמן.''
הוא לחץ כפתור בדברו. ''זה צריך להריץ הזמן אחורה הזמן להריץ צריך זה.'' בדברו כפתור לחץ הוא.
''זמן של שדה להפוך אפילו, לשנות יכול אני זו מכונה, בזכות. שדה הוא זמן.''
פעם לבתו אמר, ''מפתח משוואות מצאתי.''
הזמן של התיאוריה עם ג'ונס הפרופסור התעסק שנים הרבה.
''פרופסור ג'ונס'' מאת פרדריק בראון, תורגם ע''י עמנואל לוטם
אנו מחכים לכם...
פנטסי.קון 2002
הזוכים בתחרות הקצרצרים הראשונה
דואר אלקטרוני - להודעה על כתיבת סיפור
הזוכים בתחרות הזאת
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
|
| |
 |
 |
|
''המוסר החדש'' (חדש)
א. חסר הזימים יום שישי, 01/03/2002, שעה 13:03
המסר של אנשי ''המוסר החדש'' היה קצר ותמציתי; לא שהיתה להם ברירה - האנרגיה לשליחה של גרם אחד לעבר היתה עצומה! על אחת כמה וכמה שליחתם של 600 הגרמים.
רוב חברי המיסדר היו האליטה האינטלקטואלית של העולם; גם כן עולם - רוב הסיכויים שלא ישאר ממנו זכר לאחר שהאנושות תסיים להשמיד את עצמה.
ההשראה עלתה במוחו של איציק, לאחר שקרא שניים מספריו של אחד - י. אסימוב.
משה לעומתו חשב שיש לעדכן קצת את המסר; וזאת, למעשה, היתה הסיבה למענה עלה על הר והוסיף הקדמה קטנה של חמישה חוקים נוספים.
אני עדיין לא בטוח אם הוא היה איש חזון, או סתם שרלטן.
|
|
|
|
|
סוף החיפוש (חדש)
ילמ''מ יום שישי, 01/03/2002, שעה 16:46
בועז ישב לבדו על המיטה ודיבר לתוך קוביית ההקלטה.
''יום ראשון, 11 בנובמבר 2026. המצב רע, ממש רע. פרופסור רוזן ביקר היום במעבדה וביקש שוב לדעת אם יש התקדמות. הראיתי לו את המקלט החדש שהרכבנו, אבל הוא התעקש לשאול אם קלטנו משהו. כאילו שאם היינו קולטים לא הייתי רץ לספר לו. אבל אני יודע למה הוא שואל. ההנהלה לוחצת עליו כבר יותר משנה שנפסיק.''
הוא נשען לאחור, מוחה את אגלי הזעה ממצחו.
''לעזאזל, '' קילל. ''לפני חמש שנים התחום הזה נראה כל-כך מבטיח. האמריקאים קבלו שדרים מהחלל, הסינים שמעו משהו, ואפילו באוניברסיטה של פריז התעסקו בזה. ואז שקט. פתאום. ארבע וחצי שנים של שקט. האמריקאים ויתרו, האירופים יצאו מהעניין, ורק רוזן עוד מתעקש. רוזן ואני.'' הוא לקח נשימה כבדה. ''רוזן איש יוצא דופן, אבל זה לא יימשך עוד הרבה זמן. הוא אמר שאם תוך שבוע לא יהיה כלום, זה באמת יהיה הסוף. סוף הפרוייקט. סוף הדוקטורט שלי. הוא הבטיח לעזור לי להתחיל מחדש בתחום אחר. באמת יפה מצדו.''
מבטו של בועז עבר על פני החפצים בחדר, כמחפש במה להיאחז.
''שבוע,'' הוא צעק על הקוביה החלקה. ''הדרך היחידה שאני יכול לקבל תוך שבוע מסר מהחלל היא שחיזר אינטליגנטי יופיע בחדר השינה שלי ויעביר לי את המסר באופן אישי. אבל מה ההסתברות ש*זה* יקרה?''
בועז כבש את ראשו בכפות ידיו והתייפח.
''אחת.'' אמר קול שקט.
הוא הרים את עיניו. על שולחן העבודה שלו היה מונח גוש ג'לטיני ענק בצבע חום בהיר.
''בוקר טוב,'' המשיך הקול. ''בהמשך לשיחתי עם עמיתייך אתמול, רציתי להוסיף ש…''
|
|
|
|
|
Moorcock blues (חדש)
חומה ומגדל יום שישי, 01/03/2002, שעה 22:50
מורדי מולכו הגיע כבר ליום הולדתו ה- 60 ,למורדי היו מעריצים רבים במשך 30 השנה האחרונות.
עיקר פירסומו נבע מסדרת פנטזיה שכתב הידועה כ''הרפתקאותיו של אליק דוכס מנלי-בונר'',אליק היה עלף אייף שסבל מבחילה בכל פעם שהשתמש בכוחות הכישוף שלו. אליק וגרורותיו ''יעקב בעל האוב''
ו''בלהה בעלת הפיאה'' הכניסו לקופתו הדלה של מורדי מליוני שקלים במשך השנים מספרים ומרצ'נדיזינג.
לפני שכתב מורדי את הספרים הללו היה סופר נחשב אך עני (זכה פעם בפרס גפן והיה מועמד פעמיים נוספות), בעקבות תהילתו מסדרה מפוקפקת זו לא יכל עוד מורדי להיתפס כסופר רציני לעולם.
ניסה מורדי להשתפר בכתיבתו באופנים שונים:,לקח סמים ,ערך מסיבות סקס פרועות והופיע אצל מני פאר.
''ריבונו של פתח תקווה'' זעק מורדי בעודו נושא את שמו של האל של גיבורו לשוא,''מדוע איני יכול לשוב למעמדי הקודם? הלוואי שיקחני האופל!'' בעוד המילים על שפתיו הופיעה משום מקום חללית עם שלושה חיזרים קטנים עגלגלים וירוקים עם מצלמה.
פתח החיזר הגדול מבינהם את פיו ואמר בקול צייצני : ''אליק אליק אליק בליק בום''.
ללללללללללללללאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!!!!
זעקותיו פילחו את אזני החיזרים המשתוממים.
|
|
|
|
|
אם שותים - לא נוהגים (חדש)
שלומוממו שבת, 02/03/2002, שעה 3:41
במלחמת העולם השלישית כבר היתה טכנולוגיה הרבה יותר מתוחכמת, אז ירו בכל מיני דברים חדישים ומורכבים, אבל האויבים, שלא קטלו כנים, כמו שאומרים, היה להם סוד, היו להם רובוטים שהם שמרו לשעת חירום, ואז, כשכולם כבר ממש חשבו שזהו, שאין יותר סיכוי לאויבים, הם שלפו את הרובוטים, שהיו ממש משוכללים, ושלחו אותם להרוג את כל הטובים, שהיו, כשלעצמם, מאוד מבוהלים, מה שלא העיב על שמחת הרובוטים, שכן, הם רובוטים, אין ביכולתם לחוש אלא את שתכנתו אותם לחוש, ועל כן יצאו במחולות, הלכו, ארגנו מסיבת ריקודים גדולה, רקדו עד אור הבוקר, השתכרו, שכחו לבחור נהג תורן, יצאו החוצה, נכנסו למכונית, נסעו חזרה הביתה והתנגשו בעץ.
|
|
|
|
|
זה התחיל בקטן (חדש)
העולם הוא אפור שבת, 02/03/2002, שעה 21:43
זה התחיל בקטן.
נהגים במדינות שנחשבות מתורבתות, כמו אנגליה ושוויץ, החלו לגלות חוסר סובלנות כלפי עמיתיהם הנהגים- מה שהחל בצפירות וקללות, התפתח עד מהרה לקטטות אלימות בכל רחבי אירופה.
זה המשיך בגדול- מעשי האלימות שאיפיינו את שכונות המצוקה של ניו יורק ולוס אנג'לס, הפכו למכת מדינה בכל רחבי ארה''ב- אלפי מעשי רצח, שוד, פריצות, מעשי אונס מזעזעים ושאר מרעין בישין הציפו את היבשת לאורכה ולרוחבה.
בכל רחבי העולם- הנהיגו פושעים מסוכנים מרידות בכל בתי הכלא, ורבים מהאסירים הצליחו להימלט, והצטרפו לרוצחים והבוזזים, בתופעה שכבר הפכה לעולמית. גם חולי נפש ממחלקות סגורות, החלו להתמרד ולברוח, והכאוס חגג ברחובות.
זה הסתיים בענק- ראשי מדינות ידידותיות, החלו מאיימים במלחמה זה על זה- על דברים שוליים.
מדינות שכבר היו מסוכסכות קודם לכן, החלו בשליחת כוחות מאסיבית למלחמה זו בזו.
מנהיגים דתיים הזהירו מהתקרבו של יום הדין, אך גם הם נסחפו באווירת האנדרלמוסיה ששררה בעולם, והחלו מבצעים את כל אותם דברים איומים ונוראים עליהם חלמו בסתר, אך מעולם לא העזו לבצע.
מעצמות הגרעין החלו להפגיז זו את זו- פקיסטן הייתה הראשונה ששלחה טיל גרעיני לעבר ניו דלהי, בומביי וכלכותא, מה שגרר תגובה הודית- שליחת טילים לעבר איסלמאבאד וקראצ'י.
אט אט הצטרפו עוד מעצמות- סין הפציצה את בריטניה, בריטניה את רוסיה, רוסיה את ארה''ב וארה''ב את כל מי שרק יכלה.
העולם כולו היה בלהבות. אחוז השורדים היה אפסי.
במדינה קטנה בשם ישראל, ישב המיליונר הגאון, דוקטור דן כהן, בתוך הבונקר הענקי שבאחוזתו המפוארת, משקיף על הרחובות הבוערים, על פגועי הקרינה הרדיו אקטיבית שצרחו מכאבי התופת, ועל מאות אלפי החללים ששכבו מתים על הריצפה.
לרגע חלפה במוחו המחשבה שאולי, רק אולי, הייתה זו טעות מצידו לפזר בתוך מאגרי המים העולמיים את הסם מסיר העכבות המוסריות שפיתח במעבדותיו.
אך הוא ביטל את המחשבה במהירות, תוך כדי צחוק פרוע של אדם המעורער בנפשו.
|
|
|
|
|
גורל (חדש)
אלונזו גופטה יום ראשון, 03/03/2002, שעה 12:11
ה- 31 בדצמבר 2473 היה עשוי להיזכר בהיסטוריה כיום בו נערכה פריצת הדרך המשמעותית ביותר מזה מספר עשורים, לולא היה זה יום ששינה את ההיסטוריה עצמה, ובכך הפך למעשה לחסר חשיבות.
אלונזו גופטה, מסטרנט צעיר במחלקה למתמטיקה יישומית של אוניברסיטת קיימברידג', כדה''א, כחכח בגרונו בעצבנות. הסמינר המחלקתי, שהיה לרוב אירוע משמים למדי, זכה הפעם להשתתפות ערה וחסרת תקדים. סטודנטים בשנה ראשונה וכן פנסיונרים קשישים שעברו כבר את העשור ה- 15 לחייהם נדבקו לצגיהם בשעה 16:00 שעון כלכתה, מי בתקווה להיות הראשון שיעלה על הטעות בחישוב ומי בתקווה כנה לזכות להיות עד לפריצת דרך של ממש.
''כידוע'', פתח אלונזו, ''מקובל להניח שלא ניתן לשנות את ההיסטוריה במידה משמעותית. מאז פיתוח משוואות דקל-ובר, שאיפשרו את המסע בזמן, הניחו המתמטיקאים את קיומו של גורם מתערב, אותו כינו 'גורל', שמונע שינוי משמעותי של ההיסטוריה. השערה זו, המבוססת על תצפיות וניסויים שנערכו על נבדק אחד בלבד, מעולם לא אושרה או הופרכה. היום אציב בפניכם סדרת משוואות שמערערת את ההשערה במידה ניכרת. את היישום בפועל אני משאיר לדור החדש של המסטרנטים.'' הוא החל לצייר משוואות על שולחן העבודה שלו, בליווי הסברים שרבים מעמיתיו - גם הותיקים והמנוסים שבהם - התקשו להבין, אך לא התכוונו להודות בכך. עיני רובם היו נשואות אל ראש המחלקה, פרופ' דנקן כסוף השיער, שהבעת אי האמון בפניו הפכה להערכה של ממש ככל שהתקדמה המצגת.
''אם כן'', סיכם אלונזו שעה קלה מאוחר יותר, סימני העצבנות כבר פינו את מקומם לבטחון יהיר, ''הוכחנו מעל צל של ספק ש'הגורל' של מקרה המבחן אינו קבוע מראש.'' הוא סיים במשוואה אחת אחרונה. ''משוואה זו מראה בבירור, שעם שינוי הפרמטרים לעיל בשנים 1863 ו- 1432, הרי שבשנת 1934 מנצח הילד שמעון פרס בבחירות למועצת התלמידים.''
|
|
|
|
|
Seti - תוצאות החיפוש? (חדש)
01010 יום שני, 04/03/2002, שעה 17:03
00110,00001,10010,01101,11000
00000000000000000000000000000
10100,00010,01011
00000000000000000000000000000
01101,01010,01010,01000
00000000000000000000000000000
00000000000000000000000000000
00110,00001,10010,01101,11000
00000000000000000000000000000
10100,00010,01011
00000000000000000000000000000
01101,01010,01010,01000
00000000000000000000000000000
00000000000000000000000000000
00110,00001,10010,01101,11000
00000000000000000000000000000
10100,00010,01011
00000000000000000000000000000
01101,01010,01010,01000
ההודעה חזרה על עצמה במשך שנתיים וחודש לפני שהבנו סוף סוף שהשינויים האטמוספריים של מאדים הם בכלל הודעה, והתחלנו לנסות להבין מה היא אומרת.
לתצוגה המתמטית שלמעלה הצלחנו להגיע לאחר ארבע חודשים.
אחרי שמסבירים לך שניתן לחלק את הרצף הצבעוני המרהיב הזה (שמראה את השינויים האטמוספריים של מאדים בצבעים) לשתיים (הגוונים האדומים זה אפס, והגוונים הסגולים זה אחד) זה נראה ברור מאליו.
לאחר מכן ישבתי כמה ימים לנתח את המספרים הארורים האלו...
להבין שזה בינארית כל ילדון יודע, אבל מה אומרים המספרים
6,1,18,13,22
20,2,11
13,10,10,8
עברו עוד כמה ימים עד שהאסימון נפל. זה כתוב בגימטריה! בעברית!
תמצאו
כבר
חיים????
|
|
|
|
|
כוכב בית-לחם (חדש)
אשף חיתוך המרק יום שני, 04/03/2002, שעה 17:49
קיקרו סווץ היה אומלל. הוא היה מותש לאחר שבועות מוחלטים של עבודה רציפה. קפיצות הזמן התישוהו. לא פחות מכך, הוא עייף מלעבוד עם האידיוטים מחלל. מחלקות הזמן והחלל מעולם לא הסתדרו בינהן.
וכל זאת בעבור...? מופע ראווה ארור. זיקוקים לטקס ההכתרה הקיסרי.
הכל היה באשמתו. כמה גיחות קודם, עוד בשביל הקיסר הקודם, הוא החזיר איתו ספר שמצא, על אחד מקיסרי הקדמונים. כאשר משקיעים מסחרונים כה רבים, חבל לא להביא גם זוטות שכאלה. הספרייה הקיסרית שמחה, ומחלקת החלל זכתה בעוד נקודות יתרון ע''פ מחלקת החלל היריבה.
לאחר שאותו קיסר התפגר לבסוף, לאחר שלטון חסר תקדים במשכו - 14 שנים - הוחל בחינוכו של מחליפו. עבודה חסרת תוחלת. לאחר דורות של רבייה פנים-משפחתית, היו הקיסרים לא יותר משוטים מזילי-ריר. כשהקריאו לאותו שוטה את הספר האמור, קלטה אוזנו ביטוי יחיד. ''כוכב בית-לחם''. בתחילה איש לא ידע להסביר את הביטוי. אחד הסכלים ממחלקת ההסטוריה הציע שמדובר בסופר-נובה. ''כזה אני רוצה,'' זעק הילדון. ניסו להניעו מכך, אך ללא הועיל.
נדרש מבצע משולב בין-מחלקתי. המנווונים מפיסיקה הרכיבו מתקן והבטיחו שיגרום לכל שמש להתפתח לסופר-נובה תוך שעות מדודות. הרכיכות מאסטרונומיה ישבו על המפות, וסיפקו קואורדינטות למאה כוכבים בסמיכות מספקת, אך רחוקים מספיק מכדוה''א. הם הבטיחו שפיצוץ כוכב הממוקם במרכז הגלקסיה לא יוכל לגרום לנזק.
סווץ נשען לאחור, ונאנח. השבועות שבילה בזינוקים לעבר הותירו בו אותותיהם. כ-''פרס'', המחלקה דאגה לו למקום ביציע בטקס, רק כקילומטר מהבמה, והאירוע עמד להתחיל. לימינו ישב לאאר, מאסטרונומיה, ולשמאלו ישב בראחן ממחלקת החלל. אפילו עתה לא הצליח להתרחק מהכסילים.
לכשהתחיל הטקס, הוא הופתע. הוא לא ציפה לאור כה עז ממאת הסופר-נובות, והביע תמיהתו בקול. לאאר שמימינו החל למלמל, ולבסוף אמר - ''בודאי נגרמה תגובת שרשרת שם במרכז. השמשות שם ממש קרובות! אלים בתהומות, פוצצנו את ליבת הגלקסיה!''
''נו, אז?'' שאל סווץ.
''אינך מבין?'', התפלץ הרכיכה, ''גל הקרינה שיגיע לאחר האור ימחה את החיים מכדור הארץ!''
סווץ הצטנף. הוא כבר ידע את מי יאשימו.
|
|
|
|
|
אני יודע שאת יכולה לשמוע אותי (חדש)
צייד הלילה יום שני, 04/03/2002, שעה 20:31
אני יודע שאת יכולה לשמוע אותי. למרות שאני שוכב במיטה, חסר הכרה, ''צמח'' כמו שאומרים כל הרופאים האלה שבאת לדבר איתם. עוד כשנפגשנו בפעם הראשונה, באוניברסיטה, יכולת לשמוע אותי. גם לפני כן יכולתי לשלוח לאנשים את המחשבות שלי, בלי לדבר, אבל אף אחד מהם לא הבין מה קורה, רובם חשבו שהם השתגעו. אבל את היית שונה. את שמעת. והקשבת. ואת גם שלחת את המחשבות שלך אלי. היינו יושבים זה מול זה במשך שעות ומנהלים שיחות מבלי לומר אפילו מילה. זו הייתה אחת התקופות הנפלאות ביותר בחיי, לדעת שאני לא לבד בעולם. ואז, כשאמרתי לך את זה, חייכת, ואמרת שתשמחי להכיר לי עוד אנשים כמונו. מהרגע הראשון לא אהבתי את הקבוצה שהצגת לי. חבורת סנובים, שחצנים, שהראש שלהם מלא בדבר אחד – עצמם. האמת היא שבחודשים הראשונים בחברתם פשוט השתעממתי עד מוות – הם לא דיברו על שום דבר מעניין או חשוב מדי. אבל לאט-לאט השיחות שם התחילו לגלוש לכיוונים שמצאו חן בעיני עוד פחות. הם התחילו לדבר על כמה טוב המדינה תיראה אם ינהלו אותו אנשים שהמוחות שלהם פתוחים לחלוטין זה לזה, במקום כל אותם פוליטיקאים קטנים שמשקרים ברפלקס מותנה בכל פעם שהם פותחים את הפה. לא אהבתי את מה שהם אמרו, אבל לא לקחתי אותם יותר מדי ברצינות. ואז היה הפיצוץ ההוא במרכז הקניות, שבו נהרגו עשרות אנשים. השיחות בקבוצה הפכו לנלהבות יותר ואנשים שם התחילו לדבר על איך ''השינוי מגיע עוד מעט''. אף אחד מהם לא הודה במעשה – אבל מחילופי הדברים היה ברור שהם היו אחראים. החלטתי ללכת למשטרה. אני זוכר את המריבה שהייתה לך ולי באותו ערב – חילופי מחשבות בטונים גבוהים. למחרת בבוקר, בדרך לתחנת המשטרה, פגעה בי המכונית והכל נהייה שחור. נדמה לי ששמעתי הרהור לא-רצוני של חרטה שנשלח ממך רגע לפני שזה קרה. אני יודע שאת יכולה לשמוע אותי, עכשיו כשהרופא השאיר אותנו לבד. אל תעשי את זה. אל תכבי את מכשיר ההחייאה---
|
|
|
|
|
סימני שאלה. (חדש)
חתול תעלול יום שלישי, 05/03/2002, שעה 21:29
''תגיד, אני יכולה לשאול אותך שאלה אחת?'' היא שאלה אותי.
''כרגע שאלת.'' עניתי וצדקתי.
''אתה אוהב אותי?'' היא התעקשה.
''זו כבר שאלה שנייה, סיכמנו על אחת.'' העמדתי אותה על טעותה.
היינו בסלון, היא גיהצה לי את החולצה הכחולה ואני צפיתי בדרבי, הפועל נגד מכבי, האירוע השני בחשיבותו אחרי שבעת ימיי בריאה.
''החברות שלי אומרות שאתה מזלזל בי.'' אמרה האישה שתמיד ידעה לדבר כשצריך לשתוק.
הפנתי את הראש מהנבדל ''את צריכה להחליף חברות.'' שלחתי לה תשובה לכל הבעיה.
''תפסיק להתחכם.'' כעסה.
''תפסיקי לשאול שאלות.'' הגברתי את הצלילים מהמסך, מעדיף להקשיב בעיון לעשרים אלף זרים ולא לעזר שתמיד כנגדי. עינייה הגדולות הזילו דמעה רטובה שהתנפצה היישר על הכתם החרוך שהשאיר המגהץ על החולצה.
''פעם הייתי העולם עבורך.'' היא צורחת.
''למדתי גיאוגרפיה מאז, את לא יותר מאיי סיישל.'' אני מכרסם גרעין סורר ונהנה מהחיים אבל רגע לפני שאני מסובב חזרה את הראש המגהץ החם נוחת לי על הגולגולת. היא מוחצת את המתכת הלוהטת על פניי, סוחטת אדים לבנים ממה שהיה פעם האף שלי.
''מכבסת!, מבשלת!, שוטפת!, תופרת!, נוהגת!, מנקה!, מקליטה!, מספקת!, משלמת! ומשתעבדת!!!.'' היא שואגת עליי בפראות ששמורה למי שלא הייתי רוצה לפגוש גם בסימטה מוארת. היא מניפה את היד מעלה, ריר נוטף על פניי ואז היא מטיחה את המגהץ אל תוך הלסת העדינה שלי. שניי שיניים עפות באוויר, את היתר אני בולע.
''חתיכת בן. . . .''
אני מתנתק מהקסדה ומכבה את המכשיר, שולף את הדיסק ומביט בכתוביות.
|| נקבה מדומה, גירסה 6.66: שאלות ממשיות מאישה וירטואלית. מכיל מידע כיצד לא לענות למוקשים כגון:
''היא יותר יפה ממני?'',
''מתי נתחתן?'',
''אתה אוהב אותי?'' ועוד רבים וטובים אחרים.||
חייכתי, עכשיו אני מוכן, נראה אותך.
היא נכנסה לחדר, קורנת כהרגלה, והדביקה לי נשיקה לחה.
''אתה אוהב אותי?'' שאלה בחן.
''יותר מכל דבר אחר.'' שיקרתי.
''אתה מתוק,'' אמרה בעליצות ''תגיד, אתה חושב שהבגד הזה עושה אותי שמנה?'' היא הסתובבה מולי והמתינה לתשובה.
''אהם,'' שקלתי ''כן, קצת.''
|
|
|
|
|
מקווה הנשמות האבודות (חדש)
למה יום שלישי, 05/03/2002, שעה 22:45
מים. לעזאזל, מים. חשב הסייר המסכן. האין מים בכל חתיכת המדבר הזאת? הוא ידע שיש נווה מדבר לא רחוק ממנו לפי המפה, אבל לא רחוק
יכול להיות כמה ימים. החיזיונות שלו הלכו ותכפו ככל שהתקדם.
''לפני שנים רבות מכרתי את נשמתי לשטן. ברבות הימים לאחר שנעשיתי נסיך מכובד בשירותו גיליתי איפה הוא שם את הנשמות האבודות''. הוא עשה עסקה עם נסיך גיהינום בתמורה לחיים נוספים. הוא לא ימות מצמא מכיוון שהוא עדיין מת אבל הוא יסבול!
אילו הייתי השטן, אמר הנסיך, איפה הייתי מסתיר את הנשמות שלי?
הסייר הציע: ''בשום מקום''. וכך הגיע הסייר למדבר עם המפה הזו.
מים? תהה בראותו מקווה מים צלול לידו. ''התרחק נא, אדוני'' אמר קול
נשי נעים-מצלול ''המים אינם ראויים
לשתייה''.
''אני צמא. לא שתיתי כבר כמה ימים''
אמר הסייר ''איפה יש מים?''.
''אחוד לך חידה ואענה על שתי שאלותיך'' אמרה לו הקול חסר הגוף ''מהו אחד שאין לו שכל רב ואין לו כוח רב ואין לו הרבה חברים?''.
''הייתי מציע סייר, אילולא הייתי אני בעצמי סייר. אפשר מכשף?''.
''כן, זה מכשף'' אמר הקול.
הסייר התמוטט על שפת המקווה וגופו התנדף כמו מחום.
''עוד שוטה אחד לערימה. הם לא לומדים'' אמרה אשת-השטן ''אף פעם''.
|
|
|
|
|
כפיות ומזלגות (חדש)
דר סוודר יום חמישי, 07/03/2002, שעה 0:39
''כפיות ומזלגות לא אוהבים להיות באותה המגירה ביחד'' אמא שלי תמיד הייתה אומרת.
נזכרתי בזה במסעי האחרון לחגורת האסטרואידים, כשפיקדתי על חללית-משא ענקית שהובילה
עפרות חזרה לכדור הארץ.
הכל החל לאחר ארוחת הערב. פתאום שמעתי חבטה עזה והועפתי לעבר קיר המטבח.
''מה לכל הרוחות קרה?'' צעקתי לקצין הגשר דרך האינטרקום.
''אחד ממכלי העפרות התנתק ופגע בגוף הספינה!'' הוא השיב. לחצתי על כפתור אחר.
''רובוט תיקון! צא וקבע את המכל שהתנתק!'' צוויתי.
''אנו נעים במהירות 547.46 קילומטר בשניה. הטמפרטורה בחוץ היא -252 מעלות צלזיוס. אני לא חושב שכדאי לעשות זאת'', השיב הרובוט. חזרתי על שבועתי הישנה לנקום במי שנתן לרובוטים אינטליגנציה. ''צא עכשי………'' התחלתי לצעוק, ונקטעתי על ידי פיצוץ עז.
כשפקחתי את עיני היה חושך. ודממה. לא, אני לא מת, חשבתי, הכאב המפוצץ בראשי הוכיח זאת. פתאום הבנתי את משמעות השקט הזה – כשאתה חי בחלל אתה רגיל כל כך לזמזום, לתקתוק ולצרצור של מאות המכונות. המכונות ששומרות על יצור בשר ודם שהעז בחוצפתו לצאת לחלל, ומונעות ממנו מלקפוא למוות או להיחנק בריק. ומכונות אלו דממו כעת.
בעודי חושב על מה לעשות, הדממה הופרה לפתע. אך הקול ששמעתי היה יותר מפחיד ממנה- לחישה חרישית של אוויר זורם. יש פגיעה במעטפת החללית!! אדרנלין שטף את גופי.
ידי גיששו באפילה, בחפשן את האינטרקום, ניסיון נואש ליצור קשר עם מישהו שיכול לעזור.
אך הן לא מצאו אותו. במקום האינטרקום הן מצאו מגירה. מגירת הסכו''ם. עמדתי להמשיך לגשש אך ידי נעצרה משום מה. הרגשתי מזלגות באצבעותיי. הרבה מזלגות. המשכתי למשש.
פתאום נעצרו אצבעותיי למגע מתכת עגלגלה. כפית. משכתי אותה החוצה מתוך ערמת המזלגות.
והאורות נדלקו. והגרביטציה חזרה. ורעש המכונות מילא את החדר.
''כל התקלות תוקנו.'' שמעתי את קולו של רובוט התיקון.
כל מה שאני יודע זה שאמא שלי תמיד הייתה אומרת שכפיות ומזלגות לא אוהבים להיות באותה מגירה ביחד.
היא צדקה.
|
|
|
|
|
התקלה (חדש)
Paranoid Android יום חמישי, 07/03/2002, שעה 13:26
זאת היתה הרגשה מוזרה להתאורר. המקום נראה כמו בית חולים. ניסיתי להזכר מה אני עושה פה ולא הצלחתי. הראש שלי כאב והיתה לי הרגשה מוזרה שאני נמצא בו זמנית בשני חדרים שונים לגמרי. אחד מהם היה צר יותר מהשני. היתה לי סחרחורת מזה. מצמצתי, אבל זה לא עזר. ניסיתי לקום מהמיטה וללכת קצת. נתקעתי בקיר. זאת אומרת לא בדיוק נתקעתי. נתקעתי ולא נתקעתי. באחד החדרים היה שם קיר. ניסיתי ללכת עוד פעם והבנתי שכל תנועה שאני עושה בחדר אחד אני עושה גם בחדר שני, ומכיוון ששני החדרים היו שונים במבנה, העדפתי פשוט לשבת כדי לא להתקע בעוד קירות. ישבתי ככה כמה דקות. אז אחות נכנסה לחדר ושאלה למה אני יושב על הרצפה ולא במיטה. אמרתי שאני לא מרגיש טוב, הראש שלי מסתובב ואני כל הזמן נתקע בקירות. היא אמרה שתעזור לי ללכת עד המיטה. אמרתי שלא צריך אבל היא התעקשה. כמובן שזה גרם לי עוד פעם להתקע בקיר, אבל אחרי שנתקעתי בו הוא מנע ממני מלהמשיך ללכת הלאה בזמן שבחדר האחר הלכתי לעבר המיטה. אז שכבתי במיטה בחדר אחד ועמדתי ליד קיר בחדר שני. כעבור כשעה נכנס רופא לחדר (שבו שכבתי במיטה) ושאל אותי איך אני מרגיש. הסברתי לו מה קורה איתי והוא אמר ''המ...'' ויצא מן החדר. כעבור שתי דקות הוא היה בחדר השני, שבו עמדתי ליד קיר, ושאל מה קורה איתי. הסברתי לו שוב את אותו הדבר והוא אמר ''אהה'', הסתכל עליי ואמר: ''כנראה שנצטרך להרוג אותך.'' --- ''מה???'' -- ''תיכף תבין'' הוא אמר ויצא מן החדר. כעבור כמה דקות נכנסו אחיות עם כסאות גלגלים לשתי החדרים, הושיבו אותי עליהם והובילו אותי משני החדרים לחדר אחר, גדול יותר. אז ראיתי את עצמי מובל על כיסה גלגלים. ניסיתם פעם לשים שתי מראות אחת מאחורי השניה ולהסתכל בהם? ההרגשה היתה דומה. הרופא היה שם. ''נו, עכשיו אתה מבין?'' שאל. ואז הבנתי.
כנראה היתה איזה תקלה כששכפלו אותי.
|
|
|
|
|
בדיון הופך למציאות (חדש)
יהויכין אבו-עלי יום חמישי, 07/03/2002, שעה 23:06
''...לדוגמה - 'שתיים-עשרה שנים לפני שהספוטניק הראשון החל לשדר אותות, עלה בדעתי כי לווין מלאכותי יכול להיות משדר טלוויזיה יוצא מן הכלל... הואיל ולא ציפיתי לכך שמכונות שמיימיות תוכנסנה לשימוש מסחרי עוד בימי חיי, לא טרחתי לרשום פאטנט על הרעיון, ואני מסופק אם יכולתי לעשות זאת.' (קלארק 1963). עד היום אין איש יודע מדוע כתב פרופ' קלארק מילים אלו, כאשר כתב אותן. היות וקלארק בחר את עצמו (או את בן-דמותו) להיות מספר הסיפור, חוקרים רבים (Walter 2013, Elgemone 1994, עזריה 1998, ואחרים) טוענים כי מדובר בהצטנעות הסופר בעובדות הממשיות. פרט זה נשמע במקומו, כאשר לוקחים בחשבון את העובדה כי עוד ב-1956 כמעט בוטל פרוייקט הלווין ספוטניק, מסיבות כלכליות, כאשר פרקליטו של קלארק תבע את ממשלת ברית-המועצות בשם מרשו על הפרת זכויות יוצרים. כידוע, פרוייקט הלווין יצא לפועל רק בזכות התערבות יזמים פרטיים שתרמו מכיסם את מאות מיליוני הדולרים שפסק בית המשפט לטובת התובע. מאז ועד היום לא הצליחו סוללות הפרקליטים לבטל את קביעה זו, ומשום כך עד היום נדרש משלם המסים להפריש לכל פרוייקט בניית לוויין ממשלתי סכום כסף לא מבוטל המופנה ישירות לחשבון 'קרן מחקר החלל ע''ש א.ס. קלארק'. קבוצת חוקרים קטנה (Holtzmann 1970, שרעיה וסאלח 2044) טוענים כי אין מדובר בהצטנעות, אלא ברעיון של קו זמן חליפי, בו אכן לא היה לפרופ' קלארק זכות יוצרים על רעיון הלווין. כך או כך, אין ספק כי מדובר...''
מקורות
...
85. עזריה רחמים, סקר ספרות המדע הבדיוני במאה ה-20, הוצ' אופוס, ישראל 2018
...
98. קלארק ארתור סי, בזוכרי את בבל, בתוך סיפורי עשרת העולמות, הוצ' מסדה, ישראל 1963
...
112. שרעיה מרקו וסאלח ולאדיסלב, תקציר תולדות הזמן המודרני, סדרת מה?דע! הוצ' דביר, ישראל 2044
(מתוך בדיון הופך למציאות - גישות ורעיונות תיאורטיים במדע הבדיוני של המאה העשרים שהגשימו את עצמם - מחקר השוואתי;
חיבור על מחקר לשם קבלת תואר מאסטר במדעי הרוח;
אבו-עלי יהויכין, אוניב' ביר-זית, ישראל 2047)
|
|
|
|
|
האחרון שעוזב שיכבה את האור (חדש)
האחרון יום שישי, 08/03/2002, שעה 0:47
אני הוא המוות וההרס, האסון והמהומה. אני הוא הסוף והסיום, שאחריו אין עוד. אני הוא המשמיד והאחרון. אני... אני... אני חושב שאני מתחיל להשתגע.
אני מביט מחלון התצפית שבחללית. השמיים בחוץ שחורים וריקים. האורות במיליווייז כבר כבו מזמן. אדם מסר לי ולקוסמוואק ברכת שלום אחרונה ודעך. ועכשיו אני לבדי.
אני האחרון, בחללית שהיא הדבר האחרון ביקום. זה לא שהיקום חדל להתקיים, מלבד בבועה סביב לחללית. לא ולא. היקום עדיין נמצא שם, גושים גדולים של כל החומרים היציבים בטבע, מענני מימן ועד לגבישי כספית. אבל הכל קפוא, בטמפרטורה אחידה. היקום לא נעלם, הוא רק מת. מת תרמית, האנטרופיה סוף סוף השיגה אותו. בכל מקום מלבד החללית, לא מתרחש שום תהליך כימי או גרעיני. אין להם שום סיבה לקרות, שום כוח מניע. היקום כולו באותה טמפרטורה, קפוא וסטטי.
אבל לא בחללית. בחללית יש חימום, וחמצן, ומים. אני אי קטן של פעילות בתוך יקום שהתעייף. לפחות בזמן הקרוב.
כל השמשות נולדו, חיו ומתו, לוקחות איתן את כוכבי הלכת ברשף של תהילה. כל פיסה של אנרגיה שהייתה אי פעם ביקום, נמצאת אי שם, אבל אין לה מה לעשות. ועכשיו, אין שום דבר ביקום מלבד אינרציה. קרה, מחושבת, וחסרת תועלת. בקרוב אני אצטרף אליה, והכל באמת ייגמר. קודם יקרה איזה כשל קטן במערכת תמיכת החיים ואני ארדם. החללית תשרוף את כל המאגרים שלה, עד שתהפוך לחפץ מת בחלל ותתקרר לטמפרטורה הכללית שלו. ואז כל היקום יהיה אחיד, משעמם, ומת.
אבל עדיין לא. בינתיים, רק אני והחללית עוצרים את הסוף. כתבתי את כל הגיגי על לוח מתכת, ועוד מעט אשחרר אותו לחלל, להיסחף עד אין סוף. אולי יום אחד, האנטרופיה תושב אחור. אולי בעוד זמן-לא-זמן, מתוך האחידות המשמימה, יקום יקום חדש, ובו ימצא מישהו את מילותיי, ירושתי לו. אבל אני לא אשאר כאן לזמן רב. הגיע הזמן להרוג את היקום.
אני הוא המוות וההרס, האחרון והסופי. אני הוא זה שאין אחריו כלום. ואני מוריד את המסך.
|
|
|
|
|
(חדש)
עוד אפס אחד יום שישי, 08/03/2002, שעה 13:41
האיש האחרון בעולם ישב בחדרו. לפתע נשמע צליל של דפיקה בדלת.
בבחנו את המסך שמולו, שם הוא לב כי אחד מחבריו משכבר הימים התחבר בדיוק לתוכנת המסרים המיידים הפופולרית. מוזר, חשב. הייתי בטוח שהוא נפטר זה מכבר. הייתי הרי בהלוויה שלו.
אחד אחרי השני הופיעו שוב חבריו הישנים כזמינים לשיחה. משום מה, כל הודעה ששלח לאחד מהם, נענתה באותו נוסח בדיוק -
''
0001110110101101101111110111010011101010101010101
0101010101000101111010100001010101010010101010101
0010101010100101010101010010101000001010011101001
0010100110101001010101010101010101010100101001010
0001010101010101011111111011101011101010101010101
0110101010100101010101010101010100110101010010101
0101010101010101000000000000000010100101010101010
''
לכשתרגם את ההודעה מבינארית לאנגלית, ואז לעברית, החווירו פניו.
''אשרי המכונה, כי היא תירש ארץ.''
|
|
|
|
|
ארוחה משפחתית (חדש)
מיסטר פסטיש שבת, 09/03/2002, שעה 20:29
עצם גדולה נתקעה בגרונו של דניאל, הנער החסון. הוא מעד ונפל.
''עיזרו לו, בחייכם, אל תעמדו סתם כך'', קרא אביו, יריב בן דוד, ראש ממשלת ישראל. הוא הכה בחוזקה על גבו של הבן, והעצם נפלטה.
בן דוד מילא בנאמנות את תפקידו בשלושים השנים האחרונות, ואף אחראי, במו ידיו, לעיצובו של חוק הארוחה המשפחתית, זה שייצב סוף סוף את הכלכלה בישראל.
בנו התנשף קצת, אך התאושש לבסוף. הוא התיישב שוב ליד השולחן, לצד שאר המשפחה. ''זה בכלל לא נחמד'', מלמל, ''אני לא מבין בשביל מה זה טוב''.
''מורד קטן'', חייך האב, ''לא מבין בשביל מה צריך ארוחה משפחתית. אתה הרי יודע שאני עצמי אחראי לחוק הזה''. הוא בלס עוד חתיכת בשר. ''אם היית יודע איך נראתה הארץ הזאת לפני שלושים שנה אולי לא היית קופץ.
''אני יכול ממש לזכור את זה. הרעב בארץ הרקיע שחקים. לחצי מדינה לא היה מה לאכול. כל כך הרבה מובטלים, כל כך מעט מקומות עבודה.
''אבל הבעיה האמיתית היתה פיצוץ אוכלוסין. חסרו מקומות עבודה, כי היו יותר מדי אנשים. וגם חסרו מקומות מגורים, והצפיפות היתה איומה – אפשר לומר שחיינו במדינת עולם שלישי.
''היום, אתה יודע, ארה''ב כבר מפעילה ברוב המדינות שלה אכיפה על חוק הארוחה המשפחתית. בכל העולם גונבים את הרעיון''.
באי רצון חזר הבן לאכול מן השולחן העמוס, מקיים במו ידיו את חוק הארוחה המשפחתית. ''מאיפה בכלל בא לך הרעיון הזה?''.
''את זוכרת, שולמית?'', פנה לאשתו, ''זה היה כשביקרנו אצל משפחת האסקימוסים ההיא. פתאום הבנתי איך אפשר לפתור גם את בעיית הרעב וגם את פיצוץ האוכלוסין''.
''זה רעיון ברברי'', סינן הבן.
''ברברי? אני אגיד לך מה ברברי – לשלוח עולים חדשים לפנימיות זה ברברי. לשכן אנשים בבניינים של מאה קומות זה ברברי. הרבה יותר ברברי. ברור?''
שתיקה.
''טוב מאוד''. הוא התבונן בגאווה בשולחן, המלא כולו חתיכות בשר אדם טרי. ''עכשיו תעשו לי טובה ותעבירו לי את הרגל של סבתא''.
|
|
|
|
|
גן עדן (חדש)
יו''ר המועצה לשלום הילד יום שני, 11/03/2002, שעה 17:35
לעדן, הילדה הכי לא מקובלת בגן, יש סוד. היא יודעת לקרוא ולכתוב. טוב, זה לא שיש לה אוצר מילים גדול במיוחד, אולי שלושים ושתיים מילים בסך הכל, אבל גם זה יפה מאוד לילדה בת ארבע וחצי. מה עוד שאף אחד לא לימד אותה, היא לימדה את עצמה. באמת כל הכבוד.
היא עומדת ומסתכלת על ילדי הגן המשחקים להם בינם לבין עצמם. חלקם משחקים בתופסת, חלקם במחבואים והנועזים שבהם ברופא וחולה. אף אחד מהם לא רוצה לשחק עם עדן. אפילו לגננת אין סבלנות אליה. היא עסוקה מדי בלרכל עם חברותיה בטלפון. שעדן תסתדר בעצמה.
עדן מפנה להם את הגב והולכת אל פינת החדר. היא מוציאה מכיסה גיר צהוב ומשרטטת בעזרתו עיגול על הרצפה. כשהיא מסיימת היא מתיישבת באמצע העיגול וכותבת בתוכו את המילה ''טובים'' ומחוצה לו את המילה ''רעים''.
לפתע מתחילה האדמה לרעוד. הגננת עוזבת את הטלפון ומסתכלת סביבה בבהלה. הילדים מתחילים לבכות. הם מפחדים. סדקים מתחילים להופיע בין הבלטות ולהבות אש פורצות מביניהם. הגננת צורחת. הילדים צורחים. עדן מחייכת.
עשן שחור מתמר אל התקרה וממלא את החדר בריח של גופרית. מבין הסדקים אשר הולכים ומתרחבים מגיחים להם שדונים אדומים בעלי חזות איומה שקלשונים קטנים ומחודדים בידיהם. הילדים והגננת מנסים לרוץ לעבר הדלת, לנוס על נפשם, אלא שהשדונים, המהירים מהם בהרבה, מספיקים לחסום להם את הדרך ומתחילים לדקור אותם בקלשוניהם. רק בעדן הם לא נוגעים.
כעבור מספר דקות, כשצרחות האימה מתחלפות בדממה נוראית, מעבירה עדן את כף ידה על המילים ''טובים'' ו''רעים'' ומוחקת אותן. השדונים, הקלשונים, הלהבות, העשן והסדקים נעלמים כלא היו. היא יוצאת מהעיגול ומתחילה לצעוד בין ועל הגופות המפוחמות ושוטטות הדם של חבריה. היא עושה את דרכה לעבר הדלת.
לעדן, הילדה הכי מקובלת והיחידה בגן, יש סוד נוסף. היא גם יודעת לקרוא שעון. ולפי מיקומם של המחוגים בשעון שעל הקיר היא יודעת שבעוד כמה דקות יבואו לקחת אותה הביתה.
|
|
|
|
|
אפקט הזבוב (חדש)
שלילה כפולה יום שני, 11/03/2002, שעה 17:47
חתול אחד, נקרא לו מיצי בן-בליעל, היה גאון במתמטיקה, אפילו יותר מהמקובל בקרב בני מינו. הוא יכול לבצע מספר חישובים עצום בשניה, ולזהות את התבניות המורכבות שבטיסתו הכאוטית של זבוב. לכידת זבובים, הן תודו, היא בין תחומי העניין החתוליים העיקריים.
מיצי היה חתול אשפתות מצוי, ושכן בחצר טירתו עטורת הברקים של תמהוני בשם ''ד''ר פרנקנשטיין''. הוא לא הגיע לטירה בשל המזון השופע בפחיה - הבשר מעולם לא היה טרי - אלא בגלל דגם שהתגלה לו בברקים שעטרו אותה, ונטה לכיוון מטריד. הברקים שאפו לנקודה יחידה במרחב-זמן, וחישוב מהיר העלה שריכוזם הסופי באותה נקודה יפער חור זעיר אך אינסופי במרחב-זמן, שיאפשר למה שנמצא מצידו השני להגיח בעדו. מיצי לא אהב את הריח של מה שהיה בצד השני.
מיצי לא רצה שהחור ייפער. אבל איך ימנע זאת? היה עליו לגלות נקודה שבה ההתערבות תביא לאיון דגם הברקים, בלי להזיק למרקם המרחב-זמן. דגם הברקים התקרב לפעירת הפתח, ופעולה שגויה עוד תביא לאיון היקום. מיצי לא אהב את הרעיון.
זבוב עופף לפניו. עסוק ככל שיהיה, חתול אינו יכול להימנע מלעקוב אחרי זבוב במעופו. הוא קלט את דגם המעוף שלו, ופתאום הכל השתלב. הוא ידע מה יעשה. הוא הצליף בזנבו פעם ופעמיים, וזינק.
הזבוב נהדף ממסלולו ונלכד בזרם עולה. מעופו התמזג במסלולם הלולייני של הברקים, וברק אחד הפך אותו לזבוב לשעבר קטן ומושחר. השינוי המזערי במטענו החשמלי של הברק יצר שינוי מזערי בדגם הברקים, שהתפשט עד לאיזון דגם ההתפרקות ולהעלמות החור הפוטנציאלי במרקם המרחב-זמן.
בטירה, קילל ד''ר פרנקנשטיין כשהפוטנציאל החשמלי המדויק שתכנן כדי להחיות את הגוף המת שעל השולחן השתבש ברגע האחרון.
במימד שונה מאד משלנו, יצורים קדמונים ושוחרי רע שאגו בזעם כשהפתח ששקדו לפתוח נטרק בפרצופם.
ומיצי בן-בליעל? הוא הציץ סביבו בחשש לוודא שאף חתול לא ראה אותו.
למרות שהשיג בדיוק את התוצאה שרצה, הוא לא היה מוכן שמישהו יחשוב שהוא לא מסוגל לתפוס זבוב.
|
|
|
|
|
גנן (חדש)
אוהב עוגות יום שני, 11/03/2002, שעה 18:29
שני דברים ודאיים בחיים של מוהנדי- הוא שונא אנשים והוא אוהב את העבודה שלו. אפילו את פרנק, המעביד שלו והאדם היחיד ששוחח עימו מפעם לפעם, החזיק בחזקת רע הכרחי, בעוד שכל האחרים פשוט לא היו הכרחיים. פרנק היה הכרחי כי קיבל את ההזמנות, מסר את הסחורה ונמנע מלהתקרב לגידולים. מוהנדי קיבל רק את כרטיסי הגידול - והתמסר לערוגות. קל היה לו להתמסר לערוגות- עוקב אחרי תהליכי הנביטה בתוך המיכל השקוף, רואה את הצמיחה האיטית של הפלומה הרכה והצבעים המתחלפים.
את ההזמנות והמסירות שנא.
הוא שנא את ההזמנות הרגילות, האופנתיות. כשהתחיל לשדר המנחה החדש בטלוויזיה, עין אחת כחולה ושניה ירוקה במשך חודש שלם כולם ביקשו גם.
את ההזמנות המיוחדות שנא עוד יותר, כמו האיש שביקש ילדה שתקנית וצייתנית, עם שיער אדמוני ומחלה שתקטול אותה בין גיל שתים עשרה לארבע עשרה.
הוא אפילו ידע שזה לא חוקי אבל מוהנדי לא נאבק בזה. הוא לא יגיד, הוא לא יתלונן, לא יגלה אף פרט.
וזה לא רק בגלל שאין לו איש לפנות אליו או חשש מפיטורים. הרי הוא יקבל הגנה מלאה, ועל מידע שכזה הממשלה תמשיך לשלם לו משכורת עד יום מותו.
זה פשוט עניין של אופי. הוא יודע. כן, הוא ראה פעם כרטיס גידול של זכר, צייתן, שונא אנשים, אוהב עבודה ושאינו מתמרד. בתמונת הגידול הצפוי היה פרצופו של מוהנדי. הגנן היה פרנק.
|
|
|
|
|
הסיפור הכי פנטסיה שיש (חדש)
מדבר על שלום. בציניות. יום שני, 11/03/2002, שעה 19:24
...ואז ניגש הראיס אל ראש ממשלת ישראל, והגיש לו יד. לאחר שניות ספורות, שנראו אולי כמו נצח, לקח ראש הממשלה את ידו של הראיס ולחץ אותה בחוזקה. הם עמדו ככה, דוממים, אל מול השמש השוקעת של ירושלים, הצובעת את העיר בגוונים של אדום וזהב, משחקת אל מרצפות האבן שעליהם הילכו דוד המלך ומוחמד, שלמה וישו, ותלמידיהם של כל הנביאים הגדולים של שלוש הדתות מאז ומעולם. לאחר שניה נוספת הם התחבקו.
רעם מתגבר עלה מן העיר העתיקה וסביבותיה, רעם שהתפשט אל כל הארץ שסועת הקרבות, הזועקת לשלום מזה דורות. הרעם היה קריאות השמחה של שני העמים, העייפים מן הלחימה. מעל הגבעה שעליהם עמדו המנהיגים ומלוויהם נישאו מטוסי חיל אוויר, הפעם לא בפעולה מלחמתית, אלא במפגן אווירי מרהיב, במסגדי ירושלים החלה תפילה חדשה- התפילה לשלום...
שני המנהיגים עמדו זה ליד זה, שניהם דמויות מרשימות וחזקות, אנשי חזון שהביאו שלום לעמים שלהם, יד האחד על כתף השני,דמעות בעיניהם, מתבוננים אל המטוסים הטסים על רקע השמש השוקעת, השוקעת כדי לזרוח מחר לעידן חדש...
זה בהחלט ייכנס לקטגוריית הפנטסיה, חשב העיתונאי הנרגש, כשהוא סוקר את הגבעה הנישאת אל העתיד, ואת האנשים עליה.
|
|
|
|
|
קצרצר לתחרות (חדש)
אשר זהבי יום שלישי, 12/03/2002, שעה 8:06
אי המתים
איש אחד ניצל מסערה ומטביעה בים והגיע אל חופיו של אי גדול. הוא פגש ברובוט, שהיה שליט האי. לרובוט היו עוזרים רבים. כולם מתים. בכל זאת לא התעצלו והמשיכו לבצע את תפקידיהם המגוונים. אחד מהם קרב עתה, מושיט לאיש מעיל גדול וצבעוני.
'' כיצד אתה מצליח להפעיל '' ,השתאה האיש, '' הרי הם מתים. ''
'' כן, אבל הם אינם יודעים זאת '' , חייך הרובוט.
באותו הרגע חש האיש ברוח הקרה חולפת בעצמותיו. ''קר '' , לחש והתעטף במעיל החדש.
'' כיצד תדע זאת '' ,לגלג הרובוט, ''הן אתה עצמך מת. ''
|
|
|
|
|
לנצח (חדש)
קולונימוס יום שלישי, 12/03/2002, שעה 14:04
הכוכבים נעו סביב קאסן באיטיות משגעת. והוא מצא את עצמו מדי פעם נכנע לשיכרון המרחב שבין נקודות האור. שומע את צפצוף המשואה שהכאיב לראשו. שאריות המעבורת נותרו הרחק מאחוריו, כך גם גוויותיהם של קלוד ומרינה. האם היה זה מזל מיוחד שגרם לו להיות לבוש בחליפת חלל, עומד על הדופן החיצונית של המעבורת בזמן שהאסטרואיד קרע לגזרים את ביתו מזה חצי שנה?
קאסן לא האמין במזל, אך הוא האמין בגורל קבוע מראש, וזה שנגזר עליו עתה העלה בו חמת זעם. כל שנותר לו עכשיו הוא להמתין. שום ספינת חילוץ לא תבוא בשנה הקרובה. קאסן כיבה לבסוף את המשואה המצפצפת . והשקט סביבו גרם לו לבעתה. רק נשימותיו והמנוע החרישי של החליפה נשמעו לאוזניו. והוא החל לשמוע את פעימות ליבו שנשמעו לו חזקות מרגע לרגע. ''די'' הוא קרא, רק כדי לשמוע קול. והדליק שוב את צפצופי המשואה המבורכים.
החשמל בחליפה, הוא ידע, ימשיך לעבוד עוד שנים רבות אחרי מותו. וזה, הוא שיער, יקרה לאחר שייגמר המזון שהחליפה החדירה לו באינפוזיה.
קאסן היה מקבל את המוות בשמחה,
המזון בחליפה יוכל להחזיק אותו בחיים לפחות חצי שנה. חצי שנה ארורה של כוכבים שנעים סביבו . המוות בהחלט עדיף.
אבל איך? לא היו לו כלים. מחט האינפוזיה לא הייתה ניתנת להוצאה ללא הורדת החליפה קודם. והחליפה עצמה הייתה נעולה במנעלי ביטחון נגד פתיחה בריק. רק יומיים אחר כך נזכר קאסן בטבעת היהלום על אצבעו, הטבעת שלבש כל מהנדס בכיר. הוא הסיר אותה מעל אצבעו, אך שעות רבות חלפו בטרם הצליח להעבירה אל תוך הקסדה. על ידי הזזה של שרירי זרוע שמעולם לא השתמש בהם. היה זה מזל עיוור בלבד שהנחה את הטבעת אל פיו המחכה, ולא לצד מרוחק בקסדה אליו לעולם לא היה מגיע. הוא אחז בטבעת בין שיניו, והחל חורט הלוך ושוב במסך הזכוכית של הקסדה. לאחר שעות נשרטה הזכוכית מספיק כדי להישבר תחת מכות ידיו מבחוץ. וקאסן צעק בגיל את מילותיו האחרונות.
''ניצחון''.
|
|
|
|
|
עניין של פרספקטיבה (חדש)
fabricio יום שלישי, 12/03/2002, שעה 22:11
נזר הבריאה ישבה על כסה הרם והפליגה במחשבותיה. בגילה המתקדם היא כבר יכולה להודות בפני עצמה שחייה אכן התפתחו באופן שעליו חלמה כאשר עוד הייתה קטנה, לפני זמן כה רב.
בעיני רוחה היא רואה את עצמה בתור ילדה, הבטחה גדולה שעדיין לא מומשה, וכעת מלכה, הבריה הכבירה ביותר בעולם. והו, איזה עולם היא יצרה לעצמה.
היא השקיפה על הנעשה סביבה וראתה ירוק מכל עבר. שפע שלא יאמן,מראות עוצרי נשימה, פלאים שלא יתוארו, והכל מעשה ידיה. משרתותיה גדולות הגוף במלבושיהן השחורים מתרוצצות מסביבה ומספקות את כל צרכיה. הן באות ועורכות את טקס התחינה, והיא מרעיפה עליהן את נוזל החכמה ושולחת אותן לעולם לעשות כמצוותה.
עתה, משהתקרבה לסוף ימיה, שמחה כי הארץ רעדה בגדולתה, ולבה היה שלם.
****
''את רואה את הכנימות הקטנות, חיה?''
''כן, אבא.''
''תסתכלי איך הנמלים מאכילות אותן, ומגרות אותן להפיק את הנוזל שמשמש להן מזון.''
חיה הביטה בעלה שעליו ישבו הכנימות דרך זכוכית המגדלת שאביה נתן לה.
''הן ממש כמו פרות, אבא.'' אמרה חיה.
''כן, והנמלים הן כמו החוואים שמאכילים וחולבים אותן.''
חיה הסתכלה על אחד העלים התחתונים של הצמח ואמרה :''תסתכל על הכנימה הזאת, אבא, היא רחוקה מכל האחיות שלה. היא הביטה בה רגע נוסף ואמרה:''אתה חושב שהיא מרגישה בודדה?''
''היא רק כנימה, נסיכה שלי, היא לא מרגישה או חושבת. רגשות ומחשבות הן תכונות ייחודיות ליצורים המפותחים ביותר בעולם, שהם בני האדם.''
הוא הניד בראשו לעבר הצמח. ''תסתכלי עליהן, יש מיליונים מהן באזור, וכל אחת זהה לחברתה. הן לא מסוגלות לשלוט בעולמן כמונו. הן פשוט חיות, נושמות, אוכלות ומפרישות.''
ההסבר הזה כנראה סיפק אותה, שכן היא אמרה : ''אבא, אני רעבה''
''בואי נחזור הביתה ואני אכין לך אוכל.''
|
|
|
|
|
ספינת סבון (חדש)
קברניט נועז, יפה ומוכשר להפליא יום רביעי, 13/03/2002, שעה 17:48
היה היתה ספינת פאר
שם בין הכוכבים,
קְברניט, מלצר, אורחים, פסנתר,
רוקדים, אוכלים, שרים,
ואור של נברשות נוֹגהַ
על הסיפונים,
באופל תא של תחתיות
יוסף שוטף-כלים.
אמר אורח ''בוא ניסע
מעבר ללבנה''
אמר קברניט ''לא, לא עכשיו,
לא זוהי העונה,
מזוג עוד יין, אדוני,
הבט בכוכבים!''
נמוך ליד הקוער, שם,
יוסף שוטף-כלים.
. כלים שוטף ומעופף
. למטה במטבח
. כי להפעיל את הכבידה שם
. מישהו שכח
הביט אורח בחלון,
אמר ''הו, מה מדהים!''
יש, כך נשבע הוא לקברניט
תנועה של כוכבים!
חייך האחרון קלות,
יִשר את הכיסים,
אמר ''זה לא יכול להיות,
אנחנו לא זזים!''
לפתע קול מחשב ספינה
כרז בעוז ואון:
''יש הודעה לי חשובה,
שכן קרה אסון!
איני יכול לשלוט יותר
או לעשות חשבון,
כי אין לי כח ואני
לוקה בדכאון!''
. כלים שוטף ומעופף,
. יוסף סבון מניח,
. כי מישהו החליט לחסוך
. ולא לקנות מדיח
אמר קברניט ''אל דאגה!
מחשב שטותי כולו,
אני שולט כאן בספינה,''
אמר מחשב, ''כבר לא.''
שתק מעט ואז בנון-שאלאנט
וברכות:
''אין טעם לחיי, על כן
אבחר בהתאבדות.''
קפצו אורחים על שולחנות,
הקימו קול שאון,
דרך קברניט על הפסנתר
מרוב החפזון,
הם אל סירות ההצלה
זינקו בלי טור או תור,
ורק יוסף בקיטונו
ננטש לו מאחור.
. כלים שוטף ומעופף
. הוא בתאו הצר
. כי מישהו שכח אותו
. והסבון נגמר
''אין טעם בבריחה,'' אמר
מחשב בקול רועם,
''מסלול קבעתי אל השמש
ואיתי אתֶם,
לא יפרדו דרכינו
מעתה ועד עולם,
ואת כל הדלתות נעלתי,
שבו בשקט שם!''
בכה קברניט, דמעו אורחים,
עמדו על מקומם,
והיאוש כרסם בהם,
המתינו למותם
יוסף בקיטונו בינתיים
חסרון הרגיש,
כי בלי סבון החל הריח
להיות מבאיש.
. כלים לשטוף הוא לא יכול,
. על כן מאד זעם,
. במוט ברזל את המחשב
. הכה הוא עד זוב דם
''מציל חיים! גיבור היום!''
קפצו הכותרות,
''קברניט אמיץ הציל נוסעים,
לו לב של אריות!''
ואף קידום קיבל הוא,
כמומחה למחשבים,
ובאופל תא של תחתיות
יוסף שוטף-כלים...
|
|
|
|
|
דום-לב (חדש)
shoot me יום חמישי, 14/03/2002, שעה 20:05
'עמדנו המומים בחדר הפיקוד, מסתכלים במפקד. הוא שכב ולא זז. נסיונות ההחייאה נכשלו. צוותי הרפואה לא התייאשו, והמשיכו לנסות עד שהודיעו בקול שבור שהוא מת. עכשיו אנחנו צריכים לחזור הביתה, ולהמשיך לחיות.
זה היה אחד הימים המאושרים בחיי. בדיוק קיבלו אותי להצטרף לצוות הרפואה. אסרו עלי ועל המתמחים האחרים להגיע לשם, אבל כמו תמיד, הגענו לשם די מוקדם. מספיק בשביל לראות את המפקד שוכב בלי לזוז, ואז לראות אותו מכוסה בשמיכה שחורה.
השמיכות הלבנות נגמרו לנו במלחמה הארורה נגד העריקים הראשונים שניסו לפתח מין חדש של יצורים שילמדו אותם להילחם נגדנו. המלחמה השנייה היתה בעיצומה, ועכשיו אנחנו צריכים לחזור.
המפקד שלנו מת.
מצחיק דווקא. המלחמה משתוללת סביבנו, ויש התראות מכל מכשירי הקשר. פתאום המפקד, מי שמוביל אותנו להילחם – במקרה שלנו לרפא ולאסוף פצועים – מת. מדום לב. מדום לב!!! לא מספיקים לנו כל המתים על הסיפון שאנחנו שורפים כל יום רק כדי שיהיה מקום לחדשים.
אני מתגעגע אליך, את יודעת. למרות שאנחנו בצדדים שונים. למרות שגיליתי לך שאנחנו חוזרים לכדור-הארץ. למרות שאת יודעת שיש עוד לפחות חמישים ספינות שעוקבות אחרי שביל הלחימה, או נמצאות בחזית. חבל שהצטרפת אליהם. בשבילי את עדיין פה, מנסה להבין מה קרה, ואיך, או למה... את לא איתם.
אני מכיר אותך.
אומרים לנו לטפל באנשים שנשארו בחיים. דווקא עכשיו, כשאת עוזרת לי לצאת מההלם. דווקא עכשיו, כשהם יודעים מה ראיתי.
לא יעזור להם. אני פשוט צריך ללכת לישון. אני כל-כך עייף... בעתיד, אני לא אהיה יותר בצד הזה של האטמוספירה. היה לי יותר מדי. הרבה יותר מדי.
אוהב אותך,
בן.'
''קדימה סגן! לעבודה!'' קרא המפקד שלי בשעה שדמעה התנפצה על המקלדת. ''אנחנו לא ניתן להם לקחת את החופש שלנו!'' הוא אמר.
נעמדתי. ''כן.'' והתחלתי לעבוד.
בחושך, כשישנו, התחמקתי אל חללית קטנה שהיתה בחדר ה'חנייה'. עזבתי את העריקים, המורדים, החופשיים ועוד שלל שמות.
עזבתי את המלחמה.
רק חבל שדום לב הראה לי את התשובה...
|
|
|
|
|
גיבורים וסיבות (חדש)
HELLmaker יום שישי, 15/03/2002, שעה 16:03
עם המעבר מעיר לעיר מכפר אל כפר, אני רק מבין דבר אחד, שאנני יכול להמשיך עוד (זרקתי את עצמי על הרצפה. יכולתי להמשיך, נשאר בי עוד קצת כוח אבל לא נשארה בי תקווה, יותר נכון פשוט נמאס לי), ''אנני מסוגל עוד'',צעקתי. ואז חשבתי, איפה אותו הכוח שהיה לפני כל כך הרבה שנים. אפילו כילד לא הייתי נכנע הייתי נלחם עד טיפת הכוח האחרונה שהייתה בגופי. ואני אפילו זוכר מהיכן לקחנו את הכוח מי היה הדוגמה בשבלינו, מי היו הגיבורים ''האא'' (צחקוק העטוף בשכבה עבה של כעב ודיכאון ), אירוני, שהם באמת היו גיבורים. ''כן אני זוכר אלה היו הקלטות''.
הקלטות הישנות שמצאנו באחת הערים ההרוסות וראינו בבונקר האטומי או מה שנשער ממנו ליתר דיוק. אני ושאר הילדים צפינו בהם מאות אולי אלפי פעמים בשנים הקשות, שהורינו ניסו לשרוד בעולם הקר וההרוס הזה, ואולי, אם התמזל מזלם, גם להציל אותנו כדי שנוכל להחליף את מקומם ולהמשיך להלחם אל חיינו, וכך אלה, אל תוך המוות.
אם רק הכל היה כמו באחת מאותן הקלטות עם הסרטים הישנים. שהיו בהם גיבורי על. חזקים וגאים הנלחמים במה שהם מאמינים ואינם יכולים להפסיד או למות, אבל האירוניה הייתה שהדבר שבו כל כך רצינו, ''להיות אותם הגיבורים ולחיות באותן העולמות'' כל זה נגרם מרדייאציה גרעינית בגללה הם מי שהם הם ספיידרמן, אקס מן ועד עשרות גיבורים כמותם. אבל למה הם ברי המזל שהקרינה נתנה להם כוח וסיבה לחיות את חייהם ולמה דווקא היא זו שהורסת את שלנו.
למה אבותינו עשו את הטעות שבגללה כל האנושות צריכה לסבול, למות, ולקוות אבל ממש לקוות לעתיד טוב יותר, כי בלי זה אין סיבה להלחם.
צליל של צעדים מתקרבים.
''לא! אל תתקרבו, אוכלי נבלות אני עוד חיי, ויש לי עוד מחסנית.''
ואז זה פגע בי ''אני חושב שמצאתי לי סיבה לחיות, או יותר נכון למות, כפי שהמצב נראה עכשיו.
וזה די עמוק. ''הסיבה הי פשוטה, למה? דווקא שתסבלו!!!''
''הא-האאאא הא-האאאא האאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא'' (עכשיו אין לי בעצם כלום אפילו שפיות!)
|
|
|
|
|
רק אחד (299 מילים) (חדש)
היחיד שבת, 16/03/2002, שעה 16:59
לא ידעתי מה יש לבחורה צעירה לחפש בבית-קברות. עקבתי אחריה. היא הלכה לקבר מסוים וחיכתה לידו. ישבתי בצללים, חיכיתי והתבוננתי. פתאום האדמה נפרצה ומישהו החל לטפס החוצה. היא מיד שלפה יתד העץ מהתיק שלה. במכה מהירה אחת, היתד דקרה את לב הערפד והוא התנדף. היא גם פה לקטול ערפדים. מאותה סיבה כמוני??
ההזדמנות לברר הגיעה כשערפד נוסף הופיע וניסה לתקוף אותה מאחור. קפצתי עליו ומשכתי אותו לדשא. במהירות שיפדתי אותו. כשהספקתי לעמוד היא הייתה מולי. פרצופי המעוות לא הטעה אותה לשנייה והיא הצמידה את היתד לחזי, הדבר היחידי שמונע ממנה לשפד אותי הוא העובדה שעזרתי לה.
הרעיון של ערפד שקוטל ערפדים נראה לה מוזר ולי היה קשה להסביר. סיפרתי לה איזה סיפור על כך שקוללתי בנשמה טובה והצטרפתי לשורות ציידי-הערפדים. היא חשבה שזה חמוד. לא האמנתי שהיא באמת קנתה את הסיפור הזה. זה היה פרץ השטויות הכי אידיוטי שאי-פעם מצצתי מהאצבע. אבל היא קיבלה את זה.
החלטתי להישאר קצת בעיר הזאת, לבער את נגע הערפדים. היא לא התנגדה. אם לא הייתי יודע יותר טוב הייתי אומר שהיא פיתחה חיבה אליי. אחרי כמה חודשים 'שביליתי' איתה מצאנו את הערפד הראשי והרגנו אותו. באותו קרב השתוללתי ממש. רוב ערמות האפר שלכלכו את הרצפה היו בגללי. השתמשתי בזה בתור תירוץ לעזוב. אמרתי שאני מפחד להשתולל עוד פעם ולפגוע במישהו, בה. היא הצטערה אבל הבינה ואני המשכתי בדרכי. במילא לא התכוונתי להישאר.
המשכתי לעיר הבאה ולבאה והלאה. לא עשיתי את זה בשביל תשלום, לא כי הייתה לי נשמה ובטח שלא עשיתי את זה מנחמדות. הייתה לי תיאוריה פשוטה: ערפדים חזקים, מהירים וטובים יותר מבני-אדם אבל מהווים איום ותחרות אחד לשני. לערפד יחיד לא תהיה שום תחרות ומזנון פתוח של שישה מיליארד מנות שונות. לאותו ערפד יהיה יתרון ענק על כל בן-אדם. זה ייקח זמן אבל אני לא דואג. יש לי את כל הזמן בעולם ואני יודע...
''בסוף יכול להיות רק אחד.''
|
|
|
|
|
בשירות האדם (חדש)
THE KID יום ראשון, 17/03/2002, שעה 20:34
אני פצועה והם אומרים לי - אין חלקי חילוף. כמובן שידעתי את זה. אבל התקווה המטופשת הזאת, שאולי, בכל זאת.. אבל לא. כי ההורים שלי, שעדיין לא התגברו על האכזבה שהילד היחיד שהותר להם נועד להיות פגום, לא הסכימו לתרום אפילו פיסה אחת מה - DNA שלהם לשיבוט איברים חלופיים עבורי, ושלחו אותי להגן בגופי עליהם ועל אחרים, מושלמים כמוהם, מפני האיום מהכוכבים, בלי איברים משובטים. בלי התקווה היחידה של המעטים שרק נפצעים, ולא נהרגים מייד. כי ב - DNA שלנו אסור לגעת, הוא מוקצה מחמת מיאוס, בדיוק כמו האנשים שהוא יוצר. כי אני רק הכרח, בשר תותחים, כוח גופני שהם תלויים בו אך כה מתעבים, שמגן עליהם. וכשאנחנו מתבלים, הם מעדיפים להחליף ולא לתחזק.
עכשיו אני שוכבת, הבטן שלי קרועה ומדממת, ואני עומדת למות. מוות דפוק וחסר משמעות כמו החיים שלי. כי הם, המנהיגים החכמים שלנו, בחרו דווקא בהורים שלי להביא לעולם לא מוח עליון בגוף מעוות, לא מתפקד - ישות שהיא כליל השלמות האינטלקטואלית, אלא מוגבלת שכלית כמוני, חזקה גופנית.
הם מסתכלים עלינו בסלידה. אנחנו מזכירים להם את העבר, טרום השלב האבולוציוני המלאכותי שהפך את גוף האדם לקליפה חסרת תועלת שכל יעודה להגן על מוח רב עוצמה, עבר דמיוני שבו כולם יכלו ללכת. כשהם רואים אותנו, הגוף המשותק שלהם רועד בסלידה בלתי נשלטת, מתעב אותנו, ובעיקר שונא את זה שהם, אדוני החוכמה שויתרו על הגוף לטובת השכל, עדיין זקוקים לנו כדי לשרוד.
בעוד כמה שנים יתחיל השלב האבולוציוני הבא. החומר הגנטי שלהם יתומרן כך שהגוף האנושי לא יהיה עוד; המוח יוקף בסביבה מושלמת להתפתחותו, והם כבר אפילו לא יראו כמונו. אני כמעט מחכה לזה, כי אז אולי נמצא את הכוח לממש את התקווה שמחזיקה אותנו בחיים - להרוס את היצורים הלא אנושיים האלה, ממש כמו שהם לימדו אותנו לעשות עם היצורים מהכוכבים.
אבל אני כבר לא אראה את היום הזה. כי הנה אני, מצורעת ביניהם, רועדת על אדמה קרה, מתה למען המשך קיומם.
|
|
|
|
|
מעיין האמונה (חדש)
קארלי בת נור יום רביעי, 20/03/2002, שעה 22:13
האל אלת'אי ישב על גדת מעיין האמונה בשביעות רצון שאננה. לפני שנים המצב לא היה טוב כל כך. אנשים איבדו את הדרך, קהל מאמיניו הלך וקטן, אפילו נרדף בכמה מקומות. כשהתפילות כמעט ופסקו, גם נביעת המעיין התמעטה עד שכמעט ויבש כליל. אלת'אי לקח הימור גדול בעת ההיא. הוא שתה את כל המים שנותרו, וירד אל האדמה. הוא ביצע כמה מופתים מרשימים מול קהל גדול, וחזר אל מחוזו מותש. כוהניו המעטים הפיצו את השמועה, ותוך זמן קצר חזר המעיין לנבוע, ממש ברגע האחרון. אלת'אי כבר היה על סף מוות.
אבל עכשיו המצב היה יותר משפיר. מאז סידרת המופתים ההיא הלכה קהילתו וגדלה, ועכשיו היתה הדת השלטת. מעיין האמונה נבע בעוז ומימיו היו הגבוהים ביותר מאז ומתמיד. אלת'אי לגם מהם בהנאה. המים היו צלולים ומתוקים, והעבירו גל של עוצמה בגופו.
כעבור שנים רבות הפך המעיין לאגם גדול, והסלע עליו נהג אלת'אי לשבת בעבר כבר היה עמוק מתחת למים. האלים האחרים חששו ממנו ונמנעו מחברתו. אלת'אי ישב על גדות האגם והביט במים בעצב. האלים האחרים לא ידעו, שמימיו של אגם האמונה שלו כבר לא היו צלולים אלא עכורים. הכנסיה שלו הפכה מסואבת ומושחתת, ותפילות המאמינים לא היו טהורות.
מי האמונה הפכו רעילים, אך אלת'אי היה חייב לשתות אותם כדי לשרוד. הוא הביט במים בייאוש, גרונו החרב מאיץ בו לשתות. הוא איחר את ההזדמנות לרדת לאדמה ולהטיף מוסר לצאת מרעיתו. עתה לא היה לו כוח. הם רצחו בשמו, והוא נחלש. אלת'אי הוסיף להביט במים הגואים עד שלא יכול לסבול יותר את הצמא הנורא. הוא לגם מעט מהמים. רעד נורא עבר בו כשבלע את המים המרים, והוא ידע שזו היתה הלגימה האחרונה. הרעל שיתק אותו, והוא נפל כאבן לתוך האגם. האל מת.
|
|
|
|
|
על דרקון, נסיכות ואביר אהבל אחד (חדש)
קואלה אוסטרלית מאושרת יום חמישי, 21/03/2002, שעה 10:00
המצב בקנטים, המצב בשפל איום ובלתי נסבל. מי חשב שאני, דרקון גדול ובעל מוניטין, אמות מידו של האהבל באבירי תבל (תמיד ידעתי שאלוהי הדרקונים בחופשה בחו''ל).
למען האמת גם לי יש חלק בזה, ריחמתי עליו, המבט המזוגג הזה בעינו גרם לי לרחם עליו והזמנתי אותו פנימה לאכול (לא אותו!!).
הוא נכנס ואכל בננה בזמן שהוא מניח את הסיכה שהוא קורה לה חרב על הריצפה.
ואז הגרוע מכל קרה. הוא זרק את קליפת הבננה על הריצפה ואני, שבדיוק הלכתי להכין תה, החלקתי על הקליפה, נחתתי על הריצפה וכתוצאה מפלאי עולם בלתי מוסברים מצאתי את עצמי עם הסיכה של האביר תקועה אצלי בחזה.
עכשיו אני שוכב על הריצפה, גוסס לאיטי, והאהבל ההוא מחפש, כמו כל האבירים לפניו, את הנסיכות שאני אמור להחביא במרתף.
אז למען הדורות הבאים ולמען תיקון טעות היסטורית שכזו אני מוכרח לציין שמעולם לא התעסקתי עם אותה בריה קרצייתית המכונה נסיכה ואם הייתי נותר חי גם לא הייתי מתעסק איתן.
אני מתעסק אך ורק עם נסיכים (אתם יכולים לשאול את האהבל).
|
|
|
|
|
''סרטן זמן'' (חדש)
SISKO יום חמישי, 21/03/2002, שעה 12:21
דוד לחץ על האייקון History כדי לחזור לאתר הפנטזיה באינטרנט ופתאום נהיה חשוך והמסך סנוור בעיניים. הוא פתח את החלון, הביט בירח, חזר מיד לקחת לגימה מהבירה ושרף את הלשון בתה רותח ואז – אינסטינקטיבית – לחץ History ובחר וואלה!. הצריבה בלשון נעלמה ולגימה הגונה מהפפסי החזירה אותו לעשתונותיו. הוא הסתכל בכותרת '5 הרוגים בפיגוע תופת' וצץ במוחו רעיון. הוא לחץ History ובחר יום שלישי והתקשר למשטרה ולרשויות להתריע על פיגוע בקו 27 בת''א. אחרי סיגר וקפה דוד לחץ שוב History וחזר לוואלה! מהיום (12/09/2007).הוא קרא 'סוכל ניסיון פיגוע באוטובוס בת''א', לגם מהקרלסברג ונשם לרווחה.
אחרי ש''סיכל'' עוד שני פיגועים הרגיש תשוש מהגלישה בזמן ונרדם.
לאחר יומיים שאול, חברו לעבודה פרץ לביתו בעזרת השכן. דוד קפץ בבהלה מהכסא ובקושי מלמל ''מה קרה?'', ושאול-''אתה בסדר? כבר יומיים לא באת למשרד ולא ענית לטלפון. אתה נראה חצי מת''. לא עברה דקה ופרצו לחדר אנשים במסכות מנתחים וכפפות גומי לקול ניידת שהרעיש ברחוב. אחד חיטט במחשב, שניים אחרים הידקו את ידיו של דוד והרביעי שם אותן באזיקים בזהירות מופרזת כאילו טיפל במצורע וקרא-''בוריס תכף יגיע, אנחנו זזים''.
דוד התאושש (מלבד בעיית זיכרון קלה) ושוחרר אחרי שבוע עמוס בדיקות וחקירות מוזרות.
שבוע לאחר מכן נכנס בוריס לאגף תקשורת מחשבים במרכז לאבטחה גבוהה (מא''ג) בב''ש, בירך את יוני המתכנת בלילה טוב וביקש מעדנה קפה חזק. ברגע שהתיישב מאחורי מכתבתו, המזכירה בארכיון שעסקה בתיעוד הוירוס המוזר הזה (''סרטן זמן'') לחצה על History כדי לחזור לידיעה ישנה ברשת וזרם החשמל נותק. בוריס רכן להוציא את הפנס מהמגירה ולחץ על הכפתור, חיכה עד שהכוס במתקן תתמלא דיאט קולה, שחרר את הכפתור וצעק ''עדנה תסגרי את הוילון לעזאזל, השמש הזאת תעוור אותי''.
ראש מא''ג נכנס לאגף ברוח סערה וצרח ''מתי בדיוק מסתיימת ההפסקה הזו? ומה זה הסמיילי המטופש הזה על כל הצגים?'' - אין תגובה - ''עדנה תפתחי את החלונות הריח הזה פשוט נורא''. השעון האלקטרוני הבהב באדום 21:56 28/09/07 .
|
|
|
|
|
פוליטיקה (חדש)
D.N יום חמישי, 21/03/2002, שעה 20:13
פוף...
אין לי על מה לכתוב , פשוט אין לי וזהו זה!
''זה בגלל שאתה אידיוט'', אמר לי השדון השחור בצבע פחם שישב על כתף ימיני בקול חורק ומעצבן ומצמץ בעני ארגמן. מוזר, תמיד התפלאתי לעובדה שאין לו זנב.
''הפעם הוא צודק'' אמר מלאך לבן שישב לי על כתף שמאל, ''אתה באמת אידיוט, כבר יכולנו לעשות כל כך הרבה דברים טובים, כמו לעזור לאנשים שהכיבוש פוגע בהם, אני כבר את ההזדמנויות שלי מיציתי''.
''אל תקשיב לו'', קטע אותו השדון ''בוא נלך להחטיף למישהו מכות רצח עם מגרפה!''.
''תגיד איך זה שאין לך זנב?'' שאלתי.
''בשביל שתשאל'' ענו לי שניהם בבעת אחת בקול מעצבן. קיללתי בקול רם ובכך זכיתי בצומת לב של איזו סבתא שעברה לידי.
הסתכלתי למעלה על העננים האפורים ושקעתי במחשבות.
לא מזמן ירד גשם, דמיינתי אני, מסביבי משתרעים שדות ירוקים, ריח הדשא ישר אחרי הגשם ,אלפי טיפות לכודות במארג הירוק מתלחשות בלחשי לחשים עם קצוות העשב עד שרוח פורצת ביללה ומעיפה אותם ארצה.
''אפצ'י!'' שמעתי משמאלי, ''מצטער אני אלרגי לדשא'' אמר המלאך.
''ת-ש-ת-ק-ו!'' שאגתי בעוצמה כזו שאנשים ברחוב התחילו להסתובב.
במקום להסתכל על השמים התחלתי להסתכל למטה.
בזמן שחלמתי בהקיץ ירדתי מהמדרכה ועליתי על הכביש, '' קפוץ ימינה! תיזהר!'' צעק לי השדון. ''שמאלה! שמאלה! לך שמאלה'' זעק המלאך. כל כך נמאס לי שהמשכתי ללכת ישר.
אני דיי בטוח שנדרסתי על ידי משאית זבל, זה לא שראייתי את המשאית, אני פשוט מנחש לפי הדבר האחרון שהרחתי.
פוף! הופעתי על כתף ימין של מישהו, כולי שחור בצבע פחם, מצמצתי בעני הארגמן, נו טוב לפחות לא מלאך, חשבתי אני והסתכלתי על כתפו השמאלית של הענק שעליו ישבתי.
''תגיד, כאילו, למה אין לי זנב?'' שאלתי את המלאך. ''בשביל שתשאל''.
''אני לא מצליח לשפוט איזה סיפור ינצח בתחרות הסיפורים הקצרצרים, לא מצליח וזהו!'' אמר הענק.
לקחתי אוויר לריאות ... ''זה בגלל שאתה אידיוט'' אמרתי.
''הפעם הוא צודק'' שמעתי קול משמאלי.
|
|
|
|
|
באג בתוכנה (חדש)
תכניתן מתוסכל יום חמישי, 21/03/2002, שעה 21:18
באג בתוכנה
''בוקר טוב אדוני.'' אמר טראסוק.
''בוקר טוב, שב בבקשה'' אמר סמנכ''ל ''סייבר'', חברת ההי- טק הגדולה בעולם.
''ובכן טראסוק, קורות החיים שלך מאוד מרשימים. כל כך מרשימים עד שלא תצטרך לעבור את המבחנים המפרכים שבדרך כלל אנו מעבירים את המתמודדים לעבוד אצלנו.
מה שמעת על הפרוייקט שלנו שהגשת את מועמדותך אליו?''
''שום דבר, אינני יודע אפילו את שמו.''
''מצוין, אני שמח לשמוע שהסודות שלנו נשמרים בפנים, אפילו בפני אלה בעלי היכולות המתאימות לחפש בכל פינה נידחת ברשת כמו שעשית, אני מניח.''
''כן אדוני, עשיתם עבודה מרשימה, לא מצאתי אפילו שביב מידע קטן חוץ ממה שידוע לכל - שזוהי התוכנה היוקרתית והגדולה ביותר שאי פעם מישהו פיתח והיא קיימת כבר אלפי מחזורים.''
''חתמת כבר על טופס סודיות?''
''כן אדוני.''
''מצויין, אז נתחיל. התוכנה שלנו יצאה מכלל שליטה ולדעת מומחים רבים לא יעבור זמן רב עד שהיא תקרוס.
השקעה של אלפי מחזורים ואינספור משאבים ירדו לטמיון.
השם שלך עומד לפניך בתיקון מערכות על סף קריסה ואנו צריכים כל מומחה בתחום שיוכל לעזור לנו לצאת מהתסבוכת.''
''ומהי הבעיה? שאל בסקרנות
''אנו מרוצים מהפלט הנוכחי של המערכת אך יש לה באג מוזר של הרס עצמי.
הבאג הזה יכול להרוס את כל הפרוייקט והוא כבר מדלל את הפלטים היותר פרמיטיביים שהפרוייקט פיתח במשך מחזורים רבים.''
''ואתה מקווה שאני אוכל לבחון את המצב הנוכחי ביחד עם שאר המומחים ולהסיק מסקנה איך ניתן לבטל את הבאג ולשמר את הפלט עם כל תכונותיו.''
''בדיוק, וזה לא יהיה קל מפני שהרבה מהתכונות שאנו יצרנו כדי להגדיל את כושר ההישרדות של הפלטים תורמות באופן ישיר לבאג.
''אני מבין''
''אני אהיה כן איתך טראסוק, התקבלת לחברה שלנו עוד לפני הראיון בזכות הרקורד המדהים שלך ואני מקווה שתוכל להצטרף מוקדם ככל האפשר.''
''אני שמח לשמוע אדוני, מה דעתך על היום?''
''מצויין בוא אני אכיר לך את ראש צוות הפיתוח.''
''יש לי רק שאלה אחת נוספת''
''והיא?''
''איך קוראים לפרוייקט?''
''כדור הארץ.''
|
|
|
|
|
בית חולים (חדש)
קטה סנגלית יום שישי, 22/03/2002, שעה 17:44
בסוף השנה הרביעית ללימודי הרפואה, רפאל אושפז לניתוח לקיצור המעיים. ''המעיים שלך הם כמו צינור מחורר, קודם כל צריך לחתוך. אחר כך תקבל סטרואידים, תרופות לדיכוי מערכת החיסון, ואנטיביוטיקה. אתה תהיה בסדר!'' אמר הרופא, אבל רפאל הרגיש נורא. הוא הוכנס לניתוח עוד באותו בוקר.
בלילה, לא נרדם, רפאל דמיין את מעיו המנוקבים על ריצפת חדר הניתוח. צללית חמקה לתוך החדר. הוא עצר את נשימתו. זה היה חתול. החתול קפץ ברכות על המיטה, והתכרבל סמוך לבטנו. רפאל פחד שהוא יפגע בתפרים, אבל החתול היה שקט ונוכחותו מרגיעה... כשהתעורר בבקר היה לבדו. גם בלילות שלאחר מכן החתול הגיע. רפאל חיכה לביקורים אלו בכיליון עיניים: לא היה לו הסבר לכך, אבל הוא הרגיש שהחתול מבריא אותו.
כשהתאושש מהניתוח, יצא לסייר במחלקה. באחד החדרים הבחין בהבזק פרוותי. חתול מנומר זינק על מיטה של אישה, שהיתה שקועה בקריאה. היא התהפכה והמשיכה לקרוא כשהחתול משתרע על גבה. רפאל היה מהופנט. ''חתולים? אני מאד אוהבת חתולים'', ענתה, ולתדהמתו הוסיפה, ''אבל רק מרחוק''. רפאל המשיך לבלוש. הוא גילה שישנם חתולים רבים במחלקה, ולהם שיגרת ביקורים מסודרת. פעם ראה אחות פותחת את דלת חדר ההתאוששות לחתול סיאמי. כששאל אותה למי שייך החתול, לא הבינה על מה הוא מדבר, ושלחה אותו למדוד חום. אבל רפאל לא הפסיק לראות חתולים, הם התרוצצו בין החדרים בזריזות כמו משתדלים לחלק את זמנם שווה בשווה בין החולים.
רפאל עדיין לא הרגיש ממש טוב, אבל הוא החליט להפסיק לקחת את התרופות. הוא המשיך לחכות לטיפולים הליליים עם החתול שלו, והבדיקות הרפואיות המשיכו להראות שמערכת העיכול שלו מחלימה יפה.
כשיום השחרור הגיע, הרופא אמר בסיפוק: ''אמרתי לך שתהיה בסדר!'' רפאל הודה לו, מביט בחתול קטן, שהתחכך במתקן האינפוזיה.
למחרת בבוקר לקח את הסטטוסקופ, סמל לכך שסיים שלוש שנות לימודי רפואה, והחזיר אותו למזכירות הפקולטה. ''החלטתי לעזוב את הלימודים'', אמר. ''ומה אתה הולך לעשות?'' שאלה המזכירה, מופתעת. רפאל היה שלו: ''אני הולך ללמוד להיות חתול''.
|
|
|
|
|
יומו של תור (חדש)
NIGHTARK יום שישי, 22/03/2002, שעה 18:56
יומו של תור היה תמיד השנוא עלי בשבוע. שמיים כחולים אפורים כיסו את העיר והפכו אט אט לאפורים שחורים חשרת סופה התקשרה ובאה כהבעת כבוד לאל הנשכח. האוויר נשא ריח נשכח של כליון שלא נודע מזה שנות דור. כל ברייה שראשה נושא כעך או שגופרית בנחיריה ידעה ששוב הגיעה שעתה של ההצגה הגדולה. מבלי להשית ליבם אל המתרחש סביב היו בני התמותה, שבכרך החדש שבין החולות, עסוקים בענייניהם. רצים בתזזית בין רחובות העיר כאילו נמצאים פובוס ודמיוס בעיקבותם.
כנפיי הסתורות לאחור לא משכו אפילו צל צילו של מבט מבני התמותה שסביבי בזמן שפסעתי בין מחשבותיהם. עטוף בנשמות שסביבי כבשמיכה אוורירית, יכולתי לחוש בזיק תשוקה המתעורר בנפש שמימיני אל ההוויה שמשמאלי. הרגשתי בכאב האובדן שמושאו היה בין שמים וים בדרכו לאי-שם. חשתי באהבת אם לישות הפורחת ברחמה ובהשתלבות שתי נשמות תאומות באהבת נצח, אך מעל הכל תלה יגון מדכא כערפל העולה מתוך אדמת הביצה הטובענית שסביב לאחוזתם של בני בסקרוויל.
החזיונות שהועלו במכשירים הרבועים הראו שעזי השלים את השתלטותו על היו''ר. כל הסימנים היו שם, הרעד המבט הבוהה הדיבור הכפוי וההילה השחורה. גבריאל לעומתו היה עדיין רחוק מלהשתלט על ראש הממשלה. הראש היה איש קשה ומסוגר וגבריאל אף פעם לא שלט היטב בעבודת הפופטירים הקדמונים.
כל מלאך זוטר ידע שבמצב כזה רק ה. (לא ה. מהשב''כ אלא ה. מהתנ''כ) יכול להרגיע את השניים. אבל ה. כבר הרבה זמן כבר לא ממש בעניינים. תשאלו את הנשמות הטהורות מהפנטהאוז של המגדלים. אומנם כמה תת-מלאכים טענו שראו אותו באפגניסטן, אבל כולנו יודעים שאסור להאמין לתת-מלאכים, במיוחד אלה מעיר המלאכים.
ברקים כחולים החלו להימשך על פני הרקיע וריח חריף של אוזון נישא באוויר. עשתורת פסעה מולי, עיניה הכחולות נעוצות באופק שמעבר לכתפי. זוכר את נח, שאלה, ועיניה קודחות באישוני, הפעם הגשם יהיה של אש.
התוצאות יהיו זהות, אמרתי, רק יישאר פחות בוץ לנקות. זמן לחזור, אמרו עיניה כשהחלו טיפות האש לנשור סביבנו. צריך להתכונן לסיבוב הבא.
המשכנו ללכת בין הטיפות כשהפטריות בורקות בעינינו ואלפי נציבי מלח נועצים בנו את עיניהם הריקות.
|
|
|
|
|
הראיון (חדש)
The Corinthian יום שישי, 22/03/2002, שעה 21:53
האיש האחרון על פני כדור הארץ ישב לבדו בחדר, כשלפתע נשמעה נקישה בדלת. הוא הרים את ראשו בהפתעה והסתכל בשעונו. ''הוא מקדים'', חשב לעצמו. האיש ניגש לדלת ופתח אותה.
בפתח עמד אדם ירוק עור. ''שלום, אני מקווה שלא אכפת לך שהקדמתי.''
''זה בסדר. אתה העיתונאי המאדימי, נכון?''
''כן, מ'המאדים היומי'.''
''אנא היכנס.''
השניים נכנסו לחדר האורחים והתיישבו על ספה.
''אם לא תתנגד, אני מעדיף קודם לספר בעצמי את שאירע ואז אשיב לשאלותיך'' הודיע האיש.
''כיצד להתחיל'', הרהר לעצמו בקול, ''תמיד ידעתי שאני יחיד במיני, שאני שונה מהאחרים. מנת המשכל שלי היתה מעבר לסקלה. עד גיל 17 כבר היו לי שבעה דוקטורטים לרבות רפואה, הנדסה גנטית ופיסיקה. לכולם היה ברור שצפוי לי עתיד מיוחד.'' האיש השפיל מעט את עיניו והוסיף בתוגה '' 'מיוחד', אההה - אילו רק ידעתי.''
''כאשר הוירוס תקף את המין האנושי כמובן שנרתמתי למאמץ למצוא תרופה. עבדנו יומם וליל ללא הפסקה, בזמן שהמין האנושי הלך ונכחד. גילינו שהוירוס היה מהונדס גנטית ומחוזק בננוטכנולוגיה. צירוף קטלני. ההשערה היתה שהיה זה נשק ניסיוני שיצא מכלל שליטה.''
האיש המשיך לדבר כשכאב נשמע בקולו. ''כן, בסופו של דבר מצאתי את התרופה. אבל היססתי, לא הייתי בטוח. אתה מבין, כדי שהתרופה תעבוד היה עליה להיות אגרסיבית יותר מ'המחלה'. לא הסכמתי לסכן בבדיקתה אף אחד מלבדי. הזרקתי לעצמי את הנסיוב וחיכיתי לראות מה יקרה. עד שווידאתי שהיא עובדת היה מאוחר מדי לאחרים. התרופה לא יכלה לסייע להם. וכך נשארתי היחיד.''
''אולי, אם הייתי מהסס פחות...'' מלמל האיש בעצב.
כעבור שעה קלה הסתיים הראיון. בדרך החוצה הציג האיש מקרר ובתוכו שתי מבחנות מתכת: ''זו האנדרטה ל'הישגים' שלי ולכליון המין האנושי.'' הוא הצביע ''המבחנה הזו מכילה את התרופה.'' העיתונאי הנהן בראשו בהבנה, לחץ את ידו של האיש ועזב.
האיש הסתובב חזרה והביט במקרר. ''הם אף פעם לא שואלים על המבחנה השניה'' חשב לעצמו, ''המבחנה המכילה את הוירוס שיצרתי.''
''תמיד ידעתי שאהיה יחיד במיני'' אמר בקול וחייך.
|
|
|
|
|
האצולה (חדש)
י. פלאבי שבת, 23/03/2002, שעה 12:12
בוקר טוב. אני פרופסור פלאבי והסקירה היום מתמקדת באחת התקופות המרתקות בתרבותנו, הקונסטרוקציה. הקונסטרוקציה החלה בערך במאה ה- 18 והסתיימה באמצע המאה ה- 22. תקופה קצרה זו היא אחת המשפיעות בהיסטוריה.
בסוף ימי הביניים מתחיל השלטון המונרכי להתנוון. לא ניתן להפיק יותר עושר ממחוזות פיאודלים מסוכסכים. כדי ליצור את המציאות של ימינו, שבה אצולה מאוד מצומצמת שולטת על כל כדור הארץ, יש צורך בתשתית תקשורת טכנולוגית שלא יכולה להתאפשר מהשלטון המונרכי ההוא. רק בני האצולה היו אז מספיק מלומדים כדי להתקדם מבחינה טכנולוגית, והם היו מעטים מדי כדי ליצור את המציאות שבה אנו חיים.
כך פורצת תקופת הקונסטרוקציה. תקופה זו מאופיינת במבנה כלכלי שונה, מבנה של ''פירמידה'', שבו נוסף מעמד שלם שיכול לקדם את המדע והטכנולוגיה. מעמד ביניים זה, שרובו מורכב מאנשים משכילים, מתנער מה''עריצות'' של האצולה. השלטון השולט אינו מונרכיה אלא ''דמוקרטיה'', צורת שלטון רעועה שבה כל אדם לוקח חלק בבחירת השלטון.
הקונסטרוקציה מסיימת את יעודה ומביאה לפיתוח מואץ של תשתית העולם עד אמצע המאה ה- 21. מכאן והלאה אין עוד צורך בדמוקרטיה, שלטון מגוחך שמתנגד למאפיינים הבסיסיים התחרותיים של טבע האדם. וכך מתחילה הידרדרותו של ה''אדם המערבי''.
מאמצע המאה ה- 20 אפשר להבחין בהתנוונות אינטלקטואלית של אנשי המערב. בידור להמונים הופך ליותר ויותר גס. על העולם משתלטים ''תאגידים'', ישויות כלכליות שמביאות להאחדה של מאפייני האדם הפשוט. התרבות, ואיתה המחשבה, הופכות לאחידות ורדודות בכל העולם.
בסופו של דבר פורצת מלחמה. זו אינה ''מלחמת עולם'' שהייתה מביאה לחורבן של ההישגים הטכנולוגיים, אלא רצף של מלחמות כאלו ואחרות שמביאות למיתון כלכלי במשך עשרות שנים. מיתון זה ממוטט את המעמד הבינוני ורק המעמד העליון שורד.
התשתית הטכנולוגית שהשאירה לנו תקופת הקונסטרוקציה לא מצריכה אנשים משכילים.
המכשירים שיוצרו בתקופת הקונסטרוקציה מאפשרים לנו לייצר עובדים מפעילים שרמתם האינטלקטואלית לא רבה מזו של עבדים. אמנם ההתקדמות הטכנולוגית הואטה מאוד, אבל אין לנו צורך בהתקדמות זו. כל הפריצות המדעיות מאז והלאה הם רק לשם העניין של אצילים משועממים כמונו.
|
|
|
|
|
הוא (חדש)
האיש עם הנעל הצהובה יום ראשון, 24/03/2002, שעה 2:47
הוא עמד במרכז הגשר כמו אחרי המבול. אחז במעקה המתכת הקר והביט במים השחורים, הקוצפים שזרמו תחתיו. עיניו בהו בתנועת המים הנודדים לכיוון האופק, כממאנים לקבל את מה שהתחולל.
אחר כך הרים את ראשו והביט בקו האופק המצטבע אדום, גדל ומתעבה, כמו שואב לתוכו את תמצית העולם. מעליו שרתה הילה לבנה כחלב, שומרת על השמיים לבל יתנגדו. הוא כופף את גופו כלפי המים ונעצר.
''אל תעשה את זה.'' אמר הקול מימינו.
''לעשות את מה?'' הוא שאל.
''אל תשנה את ההחלטה.'' אמר האדם שהתקדם וסמך את גופו לצידו.
''אני לא יכול לשאת את זה יותר.''
''היית צריך לצפות את זה!''
''אבל תראה מה עוללתי.''
''מה עוללת? הרי אמרת שיצר האדם רע מנעוריו.''
''אבל החרבתי את העולם.''
''לא. הם החריבו. אתה יצרת. ''
''אבל גזע האדם יעלם מעל האדמה.''
''וגזע אחר ישלוט במקומו...''
הגשר נרעד. רוח לוהטת הוטחה בפניו. השמיים האדימו ביתר שאת כמחכים לגואלם. האדמה הססה ונרעדה, נפרצת בסדקים וקרעים. פטריית ענק בקעה מבטנה, הזדחלה והתמרה בהתרסה כנגד השמיים.
הוא חשב על ברואיי קודמו ועל אחריתו.
הוא הגה בעצמו, בברואייו, בחסידיו ונביאיו.
הוא האמין ביכולת האדם להתגבר על החיסרון שנטע בו, אבל היצר ניצח את האדם והרוע כיסה את פניו. ולמרות זאת, הוא זכר את הבטחתו, את בריתו ואת העקדה. איך יוכל להפר הבטחה?
הוא בחר להתעלם מההחלטה והתערב.
כשהשמש הפציעה ביום שלמחרת ושרידי האתמול נעלמו כלא היו, הוא פוטר.
|
|
|
|
|
טאמה (חדש)
הרוקד בשחקים יום ראשון, 24/03/2002, שעה 11:39
היה זה כישלון נוסף.
היצור המיימי פסק מנוע ולא יסף.
למרות שהקפיד לבצע את צירופי הלחיצות המתאימים בזמנים הנכונים על גופו של היצור בתגובה למצוקותיו, לא הצליח להחזיקו בחיים.
הוא ניסה להשאיר את היצורים בשמש זמן רב ככל האפשר כיון שחשב שיאריך את חייהם כי הוא עצמו היה נחלש אחרי זמן רב בצל, אך הם כל הזמן ניסו למלט את עצמם אל הצל, נראה היה שהחשיפה רק קירבה את קיצם.
ה''מדדים'' כינה אותם, על שום הדרך המוזרה בא נעו על שני מקלות דקים.
מאז בגרותו איבד רבים וכך היה ללעג ולקלס בקרב מכריו. היו כאלה שהצליחו להחזיק ''מדדה'' שנים רבות , ולאבד יותר מחמישה בשנה נחשב רשלנות פושעת.
הוא למד את כל שניתן על מסלולי האנרגיה של ה''מדדים'' ,ובתרגולים היה מצליח להשקיטם ולהרגיעם בקלילות, אך בעולם האמיתי במקום מגוריו לא הצליח להחזיקם בחיים יותר מימים ספורים. הוא יכול היה להביאם לאקסטזה או שלווה אך לא לאריכות ימים.
הוא הביט בנוף המדברי המרהיב והשומם ובשמש הלוהטת ממעל, כאן מזג האויר היה מסביר פנים, לא כמו בערים הלחות והאפרוריות שבצפון שבהן גרו חבריו מתוך הרגל.
כאן היצורים היו אמורים לשגשג.
בתחילה הוא החליף ספק כי חשב שסיפקו לו יצורים פגומים אבל גם כשהחליף את יצוריו עם חבריו , שלו התחילו לקמול בעוד שאצל חבריו הם החלו לפרוח.
ברגע של הברקה הוא בדק אם ה''מדדים'' צריכים להיות בקבוצות כדי לזכות באריכות ימים ובתחילה נראה היה שצדק אך כעבור ימים לא רבים, אם כי באיחור, הם החלו למות אחד אחרי השני.
היה פרמטר שלא כומת והוא זה שהרג את יצוריו.
אילו רק היה מוצא סיפוק במשהו אחר חוץ מלשומרם בחיים , אך שום דבר אחר לא היסב לו הנאה רבה כל כך.
הוא חש שמעגלי המועקה שלו מתעוררים לפעולה ומיהר ללחוץ על צירוף המקשים שיבטל את פעילותם.
מצב רוחו השתפר והרגשת אושר ואופטימיות אפפה אותו.
''אגש לגוצי, אולי הוא ימצא פתרון'', חשב.
|
|
|
|
|
כוונות טובות (חדש)
אדון בולסקין יום ראשון, 24/03/2002, שעה 13:17
שלוש שנים שמר סלוצקי את הכוונת מוחבאת מתחת למעילי החורף. החורף הגיע לאשקלון לביקורים חטופים בלבד, והדבר נתן לו את הביטחון שהוא והכוונת לא ייפגשו יותר. אולי היה פשוט יותר לזרוק אותה, סתם לתפוס אותה כרוכה בעטיפת הבד הממורטטת ולהשליך אותה לצפרדע האשפה הקרובה . היו אלו אשליות בלבד, הוא לא היה מסוגל להיפטר מהכוונת יותר משהיה מסוגל לעזוב את הפלוגה, הגדוד או המדינה הארורה. המקסימום שיכול לעשות היה להחביא אותה במקום נסתר ככל האפשר ולקוות שהיא לא תצוץ יותר. אבל היא צצה, כמובן. סלוצקי חפר אותה בעצמו מתחתית הארון ברגע שהגיע הצו. נכון, היו צווים ומילואים גם קודם אבל סלוצקי ידע שהפעם זה הדבר האמיתי ושהפעם רק הכוונת תוציא אותו מזה.
הכוונת הייתה מכושפת, כמובן. לחבר'ה בפלוגה הוא סיפר שקנה אותה מצועני זקן שקילל אותו ליד דכאו. האמת שקנה אותה בשוק הבדואי מרוסי שמן שבאמת קילל אותו אבל רק בנוגע למחיר.
מה זה משנה בכלל, כישוף זה כישוף, ואם היתה כוונת מכושפת אי פעם, זו היתה זו.
וזה לא שהכוונת לא היתה טובה, סלוצקי טחן איתה פעם 5 מחבלים בבופור, אלא שהיא היתה טובה מדי. היא חיברה אותך ישר למטרה, נותנת לך להרגיש את הנשימות ואת פעימות הלב האחרונות, לשמוע את הצלצול המוזר של פגיעת הכדור בגוף ולחוש את ההלם של הרגע האחרון. הכוונת חיברה למשך כמה שניות גורליות בין טורף לנטרף, בין אדם לאדם. אי אפשר היה להחטיא איתה, רק להתאבד.
סלוצקי שקל את הכוונת בידו, שואל עצמו אם יוכל לעמוד שוב בכאב, ואז הפך את הכוונת והגישה לעינו הימנית
מצידה ההפוך, ראה תמונה מכווצת של עולמו. הוא ראה את חדרן של הבנות, את סיגי מתהפכת במיטה ואת פחזבל משיר בנחת שערות על הספה. לבסוף הבחין גם בדמותו הממוזערת נשקפת אליו מהמראה הגדולה בכניסה, כשצלב השנתות מונח במרכזה.
הוא עמד דמום מספר דקות, לא מסוגל להתנתק מהמראה, ואז העניק לכוונת ניגוב אחרון והכניס אותה בזהירות לתיק.
|
|
|
|
|
ציד המכשפות (חדש)
אנונימוס יום שני, 25/03/2002, שעה 1:11
ינואר 1491, כחודש לפני שמפורסם הצו המתיר ותומך ב''ציד המכשפות'', בו הוצאו להורג עשרות אלפי חפים מפשע.
--------------------------------
השמיים סערו באותו לילה, העננים השחורים כמעט וכיסו לגמרי את הירח המלא בעוד מפקד המשמר פטרל לאורך חומת הותיקן.
סבסטיאן צעד באיטיות, ידו הימנית נינוחה על הנדן בצורת הצלב של חרבו, מוכן לשסף כל כופר שיעז להיכנס לקודש הקודשים, מעונו של האב.
למרות דרגתו, עדיין הקפיד לצעוד כל לילה שני על החומה ההיקפית, וכך גם עשה גם הלילה.
אבל שלא כבכל לילה, הפעם איתר דבר מה, בסמוך אחד השיחים. הוא התקרב אליו בזהירות, רוכן לעבר הגופה – לא היה כל מקום לספק עתה, זו הייתה גופת גבר. מוסתרת למחצה מאחורי השיח, שבורה כענף, מרותשת, אך פניה נותרו כמעט כשם שהיו.
עיניו חסרות החיים של האב הקדוש, האפיפיור הטהור השמיני* היו פעורות, מתבוננות בפניו הרטובים, ספק מגשם ספק מדמעות, של סבסטיאן.
חוסר אמונה ובלבול אחזו בו בעודו רץ לכיוון הותיקן.
תליון הצלב הכסוף שלו הבהיק לאור הלפידים כשרץ לכיוון חדר העבודה של האב הקדוש, עובר על פני עמדות משמר ריקות. מבעד לדמעות חשב שהבחין בכתמי דם שנוקו בחופזה.
הוא הגיע למסדרון, ופתח את הדלתות הכבדות. בחדר המפואר היו כעשרים איש, לבושים במדים הצהובים – אדומים של משמר הותיקן. הוא זיהה שלושה מהם, שלושת המתגייסים החדשים. הם הסתכלו עליו, מגחכים, עיניהם האדומות מביטות בו בשנאה, ניביהם הלבנים מבזיקים אליו מתוך חיוכים ארסיים. שאר החיילים היו מתחזים, ידע מיד. הוא הכיר כל אחד מן השומרים אישית.
אך כל אלה לא הטרידו אותו, לא הם משכו את עיניו.
על כס האפיפיור ישב האב הקדוש, האפיפיור הטהור השמיני, והסתכל על סבסטיאן בזלזול, קצוות שפתיו מעוקלות בחיוך מתנשא, עיניו חסרות החיים מקפיאות את נשמתו של מפקד המשמר.
בהינף יד נסגרו הדלתות מאחורי גבו של סבסטיאן.
חבריו נרצחו, המשמר נבגד, האפיפיור נרצח.
סבסטיאן הניף את חרבו אלי שמיים וצעק בגרון ניחר את קריאת הקרב שקראו אבותיו במשך מאות בשנים – ''רומא ויקטוריה''.**
תליון הצלב שלו, אדום מדם כעת, נחבט על שריונו כאשר צמצם במהירות את המרחק בינו לבין הפולשים, משליך עצמו עליהם כגל המתנפץ עלי חוף.
---------------------------------
*Innocent VIII
** הנצחון לרומא, רומא תנצח.
|
|
|
|
|
שוב (חדש)
מחברת הסיפור יום שני, 25/03/2002, שעה 16:01
והנה שוב תחרות הקצרצרים. ושוב אני שולחת לכם את זה, ביום האחרון - כהרגלי. ושוב אתם תקראו את זה ותחייכו. כהרגלכם.
אני לא מאשימה אתכם. אינכם יכולים לדעת. כי זיכרונכם העלוב רק לעיתים רחוקות יואיל בטובו לזרוק לכם רמז קטן. פלאש-בק.
''דה-ז'ה-וו'': רגע נדיר וחמקמק של זיכרון צלול, רמז לכך שהכל כבר קרה.
אתם תפטרו את זה כתעתוע של הדמיון.
אך אני, שכל חיי הם דה-ז'ה-וו מתמשך, יודעת. הכל כבר התרחש שוב ושוב אינספור פעמים בעבר, ויתרחש שוב ושוב - לנצח, מן הסתם.
ואולי לא?
אל תבינו אותי לא נכון: את העתיד אינני יודעת. כל רגע ורגע חולף - בביטחון אני אגיד לכם שאין זו הפעם הראשונה שהוא קורה. אך מה צופן בחובו הרגע הבא?
מניסיון למדתי לא לצפות להפתעות. כן... גם את זה כבר כתבתי. כמה שלא אנסה - אני לא יכולה להפתיע את עצמי. גם אם אמחק כל מה שכתבתי ואנסה לכתוב סיפור חדש... אין טעם. גם את ''הסיפור החדש'' כבר ''כתבתי''. כלומר לא כתבתי, כיוון שאיני מתכוונת עכשיו לכתוב.
אבל האפשרות תמיד קיימת. האפשרות לרגע חדש, רענן, שיבוא עלי פתאום משום מקום, כמו טעימה ראשונה של פרי אקזוטי, או כמו... נשיקה ראשונה.
מה טעמה של נשיקה ראשונה?
את זאת אני כבר יודעת שלעולם לא אדע.
|
|
|
|
|
שם זמני (חדש)
יוני אליקומבבוקר יום שני, 25/03/2002, שעה 19:08
יום שישי, 30/8/96
מאת: רומח את נרדוק לשכת עו''ד
לכבוד: 47582 [הערת כותב: לשעבר ידוע כיוני אליקומבבוקר]
שלום.
בנוגע לתביעתך מתאריך 16/4/96, אנשי חברת הקשר (צ'יפקום) שהייתה אחראית על אמצעי הקשר במסע טענו כי הקשר שובש שלא באשמתם, וכי אינם אחראים על הנתק שאירע, כך אנחנו מבינים, ללא ידיעתך. יש עדיין סיכוי שנוכל להשיג פיצויים על חלק גדול מהתקלות.
לצערנו הרב, בדיקה מדוקדקת גילתה כי מאחר וכבר הוכרז מותך כחוק וכדין, ומכיוון שלא היו תביעות מיוחדות מתיקך, נמחקו כל מסמכיך ברשויות החוק השונות, וזכויותיך בוטלו.
מאחר ושחזור מידע הוא מחוץ לסמכותו של ביהמ''ש המחוזי אליו פנית במקרה, אנו ממליצים לך לנסות לערער על המקרה בביהמ''ש העליון.
אנא צור עמנו קשר בהקדם האפשרי, בכדי לדון בתרחישים האפשריים.
יום שבת, 31/8/96
מאת: 47582
לכבוד: רומח את נרדוק לשכת עו''ד
שלום רב.
ברצוני לערער בביהמ''ש העליון בהקדם האפשרי.
מה סיכויינו בתביעה?
יום שלישי, 3/9/96
מאת: ר.א.נ לשכת עו''ד
מאחר וביטולך נקבע באופן חוקי וללא ערעורים מידיים, סיכויינו בערעור אינם גדולים במיוחד.
יש סיכוי שנצליח לשחזר את חייך ולהחזיר את רכושך, אך אנו ממליצים שלא תפתח ציפיות גדולות מדי.
על כל פנים, סיכוייך להחזרת חלק מהרכוש, לשינוי מקום קבורתך ולחלוקה מחודשת של צוואתך הם גדולים במיוחד לאור התפתחויות לטובה בתביעתה מול צ'יפקום.
אנו מקווים מאד שתנצח במשפט, אך כדאי לך להכין את עצמך נפשית לאפשרות שתצטרך ליטול את חייך.
מצ''ב רשימה מעודכנת של מתקני סיום אליהם תוכל לפנות אם תזדקק לכך.
יום שני, 9/9/96
מאת: ר.א.נ לשכת עו''ד
ברכותינו הלבביות על ניצחונך במשפט.
אנו שמחים לבשר כי ההסכם הסופי בביהמ''ש הניב תוצאות טובות מהצפוי, וכי תזכה לקבל את כל רכושך בחזרה, ותזכה לרישום נוסף. כמו כן, חברת צ'יפקום הואילה בטובה לפצותך בסכום כסף נכבד, וסיומך ימומן כולו על ידי החברה, ויתבצע באחד מטובי המתקנים שבעולם כולו.
אנא הבא את צוואתך המחודשת והתייצב ברחוב 56, בניין 48, בתאריך 13/9/96.
|
|
|
|
|
היסטוריה פרטית (חדש)
ליקום יום שני, 25/03/2002, שעה 22:30
''מסורתנו מחייבת שנציגכם בשיחות איתנו יהיה בעל יחוס שבטי נעלה.'' אמר מנהיג החייזרים.
חללית המחקר מכדור-הארץ הקיפה את הפלנטה תקופה ארוכה, למדה את השפות העיקריות ואת התרבות וחיפשה פוטנציאל מסחרי. נראה היה שהילידים מתקדמים במיוחד בתחום הגנטיקה, והמדענים התפעלו מהישגיהם, כולל פיתוח יערות נודדים בעלי שורשים קודחים, שחלפו דרך שטחים סלעיים והותירו אחריהם אדמה פורייה.
לבסוף הוקם קשר ומשלחת יצאה לפגוש את מועצת מנהיגי הפלנטה.
המנהיג הצביע ושאל: ''מאיזה שבט אתה?''
''שבט ארצות-הברית'', ענה המהנדס-הראשי.
''אתה משקר,'' קבע החייזר ''ברור שארצות-הברית אינה שבט אפילו לפי הגדרותיך''.
''כנראה שיש להם סוג כלשהו של טלפתיה/אמפתיה,'' לחש ראש-המשלחת לסגנו ''וברור שהידע שלהם בגנטיקה הופך את נושא המוצא השבטי לחשוב במיוחד עבורם.''
''ואתה?'' האצבע הכחולה והמפוצלת הצביעה על ראש-המשלחת.
''אני...'' עוזר-הרופא התערב ממקומו בעורף הקבוצה ''בא משבט הקיים שלושת אלפים שנה.''
ראש-המשלחת לכסן אליו מבט ונזכר שבתיקו האישי של האיש אכן היה רישום חריג בסעיף הדת. למרות שרוב האנושות היתה אתאיסטית או 'ירוקה', עדיין התקיימו מיעוטים דתיים/פוליטיים בהיקף קטן.
''ומהו שבטך?'' שאל המנהיג.
''שבט לוי,'' ענה העוזר ''שבט של כוהנים ומשרתי האלוהים.''
המנהיג ניגש אליו והצמיד את אצבעותיו למצחו של האיש. לאחר מספר שניות של דממה המגע נותק, והמנהיג הרכין את ראשו ביראת כבוד: ''אכן, שושלתך עתיקה משלי, משה משבט לוי מעם היהודים, כל בקשותך ימולאו.''
''תודה'' מלמל העוזר במבוכה.
''אנו רואים עוד'' הוסיף המנהיג ''כי בנעוריך סבלת מאבק וייסורים כדי לראות את עולמך טוב יותר, ואף שלא אנחנו אחראים לסבלך, הערכתנו לבעל מוצא נעלה כל כך מחייבת אותנו לתקן את מאזן החיים שלך. אנו ניתן לך את כל היידע שברשותנו ללא כל תמורה.''
וכך היה.
כשהחללית הייתה בדרכה חזרה, עמוסה ביידע יקר, זימן ראש-המשלחת את עוזר-הרופא ללשכתו: ''למה הם התכוונו ב''מאבק וייסורים כדי לראות את עולמך טוב יותר''? אני רואה בתיקך האישי שהייתה לך ילדות רגילה בהחלט.''
''ובכן,'' חייך עוזר-הרופא ''לא קל לגדול בתור ילד עם משקפיים.''
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
