סיפורי ארץ הגוועת (ב')


על האגודה \| פעילויות \| הצטרפות \| צרו קשר \| כתבו לאתר \| English Site \| בפייסבוק

עוד בקטגוריה זו:

משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13

תגובות: 3

ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12

תגובות: 2

דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11

תגובות: 1

ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10

תגובות: 0

מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08

תגובות: 0

בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08

תגובות: 0

פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08

תגובות: 39

תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08

תגובות: 1

חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08

תגובות: 11

סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08

תגובות: 6

המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08

תגובות: 6

דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07

תגובות: 16

המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07

תגובות: 74

התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07

תגובות: 3

בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07

תגובות: 25

סיפורי ארץ הגוועת (ב')
פרקים לדוגמה / ג'ק ואנס
יום שלישי, 21/02/2006, שעה 14:50

כרך ב' של ספרו הידוע של ג'ק ואנס

מן הכריכה האחורית:

בעתיד כה מרוחק עד כי השמש רועדת, על סף כליה, ובכל בוקר מדע וכישוף הופכים לאחד, אנו למדים על המוצאות את קוג'ל, ספק גיבור ספק נוכל, העושה דרכו על פני נופיה של ארץ הגוועת בכדי לנקום במכשף יוקונו. בעודו עושה דרכו אנו מתוודעים לא רק להרפתקאותיו בישות-המזל, אלא אף למחוזות שונים בתרבותה של ארץ הגוועת, על קסמיה, אמונותיה ומוזרותה.
חלקו השני של הספר מביא לנו את סיפורו של ריאלטו המופלא, קוסם מן העידן העשרים ואחד, עידנה האחרון של ארץ הגוועת. ריאלטו מוצא עצמו מטלטל על פני עידני עבר, נאבק בנבגדים ובכוחות המצויים על סף חידלון היקום, ונאלץ להדוף מעליו התקפה ייחודית ביותר של בנות המין החזק באמת..

פרק א' – משאנגלסטון סטראנד אל סָסְקֶרְווֹי

1. פְלוּטִיק

יוּקוּנוּ (הידוע ברחבי אָלְמֶרִי בכינויו 'הקוסם הצוחק') הפעיל את אחת מהלצותיו העוקצניות ביותר על קוג'ל. זו הפעם השנייה נחטף קוג'ל, נישא צפונה על-פני ים האנחות, הופל על-פני אותו חוף קודר הידוע בשם שאנגלסטון סטראנד.
בעודו קם על רגליו, הבריש קוג'ל חול מגלימתו ויישר את כובעו. הוא ניצב פחות מעשרים יארד מהמקום שבו הופל בעבר, גם זאת על-פי הוראתו של יוּקוּנוּ. הוא לא נשא חרב ונרתיקו לא הכיל טרצות כלשהן.
הבדידות היתה מוחלטת. לא נשמע כל צליל פרט לאנחת הרוח על-פני החוליות. הרחק ממזרח נדחק כֵּף עמום אל תוך המים, וכן גם אחד, רחוק באותה מידה, ממערב. מדרום התפרש הים, ריק פרט להשתקפותה של השמש העתיקה והאדומה.
חושיו הקפואים של קוג'ל החלו להפשיר, ומערך שלם של רגשות, בזה אחר זה, התבטאו בו, כשהזעם משתלט על כולם.
יוּקוּנוּ ודאי נהנה כעת מהלצתו עד תומה. קוג'ל נופף את אגרופו גבוה וטלטל אותו לעבר הדרום. ''יוּקוּנוּ, סוף-סוף עברת את הגבול! הפעם תשלם את המחיר! אני, קוג'ל, מכריז על עצמי כעל אויבך המר!''
זמן-מה פסע קוג'ל הלוך ושוב, צועק ומקלל: אדם ארך זרועות ורגליים, ולו שיער שחור ודק, לחיים צנומות ופה מעוקם גמיש ביותר. השעה היתה שעת אחר-צהריים מאוחרת, והשמש, שכבר נמצאה במחצית דרכה אל המערב, התנודדה במורד השמים כבעל-חיים חולה. קוג'ל, שהיה מעשי ביותר, החליט לדחות את שארית התפרצות הזעם שלו; היה דחוף יותר למצוא מקום לינה ללילה. קוג'ל שיגר קללת חטטים פועמים אחרונה אל יוּקוּנוּ ואז, בורר את דרכו על-פני החצץ, טיפס אל ראש החולית והשקיף לכל העברים.
מצפון התפרש רצף של ביצות וגושי לגש שחור, ונמוג באפלולית.
למזרח הקדיש קוג'ל רק הצצה חטופה. כאן היו הכפרים סמולוד וגרודז', והזיכרונות נשמרו לאורך זמן בארץ קוץ.
מדרום, נרפה ושאנן, השתרע האוקיינוס אל האופק ומעבר לו.
ממערב השתרע החוף הרחק, עד שפגש בשורת גבעות נמוכות שנדחקו אל תוך הים ונהפכו לכף... נצנוץ אדום הבזיק על-פני המרחק, ותשומת לבו של קוג'ל התעוררה מיד.
הבזק אדום כזה פירושו יכול להיות רק אור שמש המשתקף בזכוכית!
קוג'ל ציין את מיקומו של הנצנוץ, וזה נמוג מהעין עם השינוי בזווית אור השמש. הוא החליק במורד פניה של החולית ויצא לאורך החוף במהירותו הגבוהה ביותר.
השמש צנחה מאחורי הכף; אפלולית בגון אפור-סגלגל נפלה על-פני החוף. זרוע מאותו יער עצום הידוע בשם 'אֵרם הגדול' הזדחלה מהצפון, מעלה כמה אפשרויות מצמררות, וקוג'ל האיץ את צעדו לדהרת-צעדה כפופת ברכיים.
הגבעות התנשאו שחורות כנגד השמים, אבל לא הופיע כל סימן ליישוב. רוחו של קוג'ל נפלה. הוא המשיך בדרכו לאט יותר, בוחן את הנוף בתשומת לב, ולבסוף, לשמחתו הגדולה, הגיע אל מעון גדול מעוטר בעיצוב מיושן, נסתר מאחורי עציו של גן לא מסודר. החלונות התחתונים בהקו באור ענברי: מחזה משמח לנודד שהחשכה נופלת עליו.
קוג'ל פנה הצידה בזריזות והתקרב אל המעון, מתעלם מאמצעי הזהירות השגורים עליו של בחינת המקום ואולי הצצה מבעד לחלונות, בפרט בשל שתי הדמויות הלבנות בשולי היער שחזרו בדממה אל הצללים כאשר פנה להתבונן בהן.
קוג'ל צעד אל הדלת ומשך בכוח בשרשרת הפעמון. מתוך הבית בקע קולו של גונג מרוחק.
רגע חלף. קוג'ל הביט בעצבנות מבעד לכתפו, ומשך שוב בשרשרת. לבסוף שמע צעדים איטיים מתקרבים מבפנים.
הדלת נפתחה וזקן בעל פנים מכורכמים, רזה, חיוור וכפוף כתפיים הביט מבעד לסדק.
קוג'ל השתמש בנימת קול עדינה של בן-תרבות: ''ערב טוב! מהו מקום עתיק ונאה זה, אם יותר לי לשאול?''
הזקן השיב ללא כל חביבות: ''אדוני, זוהי פְלוּטִיק, שבה שוכן האדון טְוָואנְגוֹ. מה מבוקשך?''
''לא דבר החורג מן השגרה,'' אמר קוג'ל בקלילות. ''אני נוסע, ונראה כי איבדתי את דרכי. לפיכך אנצל את הכנסת האורחים של האדון טוואנגו למשך הלילה, אם יותר לי.''
''בלתי-אפשרי לחלוטין. מאיזה כיוון הגעת?''
''מהמזרח.''
''אם כן, המשך לאורך הדרך, מבעד ליער ומעבר לגבעה, אל סָסְקֶרְווֹי. תמצא מגורים שיענו על צרכיך בפונדק המנורות הכחולות.''
''זה רחוק מדי, ובכל מקרה, שודדים שדדו את כספי.''
''לא תמצא כאן נוחיות רבה; האדון טוואנגו אינו מקדיש מזמנו לאביונים.'' הזקן החל לסגור את הדלת, אבל קוג'ל נעץ את כף רגלו בפתח.
''חכה! הבחנתי בשתי דמויות לבנות בשולי היער, ואיני מעז להמשיך בדרכי הלילה!''
''במקרה זה אוכל לייעץ לך,'' אמר הזקן. ''היצורים הם ודאי אשמדים, או 'עצלני קוטב', אם תעדיף את המושג. חזור אל החוף ודשדש עשר רגליים אל תוך המים; כך תהיה בטוח מתאוותם. מחר תוכל להמשיך אל סָסְקֶרְווֹי.''
הדלת נסגרה. קוג'ל הביט בחרדה אל מעבר לכתפו. בכניסת הגן, שם תחמו עצי טקסוס כבדים את השביל, הבחין בצמד דמויות לבנות דוממות. קוג'ל פנה שוב אל הדלת ומשך בחוזקה בשרשרת הפעמון.
צעדים איטיים התקדמו ברכות על-פני הרצפה, ושוב נפתחה הדלת. הזקן הביט החוצה. ''אדוני?''
''השדים נמצאים כעת בגן! הם חוסמים את הדרך אל החוף!''
הזקן פתח את פיו כדי לדבר, ואז מצמץ כאשר עלה בדעתו רעיון חדש. הוא הטה את ראשו ודיבר בערמומיות: ''אין לך כספים?''
''איני נושא אפילו גרוש.''
''אם כן, האם אתה מוכן לעבודה?''
''בהחלט, אם אשרוד את הלילה!''
''במקרה זה, יש לך מזל! האדון טוואנגו יכול להציע עבודה לעובד נלהב.'' הזקן פתח את הדלת לרווחה וקוג'ל נכנס אל המעון בהכרת תודה.
בתנועה שהיתה כמעט מלאת חיים סגר הזקן את הדלת. ''בוא, אקח אותך אל האדון טוואנגו, ותוכלו לדון בפרטי העסקתך. איך תבחר שאודיע עליך?''
''אני קוג'ל.''
''מכאן, אם כן. האפשרויות ימצאו חן בעיניך! אתה בא? בפלוטיק אנו מזדרזים!''
על-אף הכול השתהה קוג'ל. ''ספר לי משהו על העבודה! אני, אחרי הכול, אדם ברמה גבוהה, ואיני עוסק בכל דבר.''
''אל חשש! האדון טוואנגו יסביר לך כל פרט. אה, קוג'ל, תהיה אדם מאושר! אילו רק הייתי צעיר שוב! מכאן, בבקשה.''
קוג'ל עדיין התעכב. ''ראשית-ראשית! אני עייף ומעט מרופט ממסעי. לפני שאפגוש באדון טוואנגו הייתי רוצה להתרענן ואולי לטעום טעימה או שתיים של דבר מזון. למעשה, הבה נחכה עד מחר בבוקר, כאשר אוכל להותיר רושם טוב בהרבה.''
הזקן מחה. ''בפלוטיק הכול מדויק, וכל קמצוץ מאוזן כנגד רישום תואם. בחשבונו של מי עלי לרשום את מזונך? של גָארְק? של גוּקִין? של האדון טוואנגו עצמו? מגוחך. באופן בלתי-נמנע מה שתצרוך ייכנס לחשבונו של וִוימִיש, הווי אומר, שלי. לעולם לא! חשבוני אוזן סוף-סוף, ואני מתכוון לפרוש.''
''איני מבין דבר מכל זה,'' רטן קוג'ל.
''אה, אבל תבין! בוא עכשיו: אל טוואנגו!''
באי-רצון הלך קוג'ל בעקבות ווימיש אל חדר ובו מדפים ותיבות מרובים: חדר מזכרות, אם לשפוט על-פי הפריטים המוצגים.
''חכה כאן רק רגע!'' אמר ווימיש ויצא מהחדר, מנתר על רגליים דקיקות.
קוג'ל פסע כה וכה, בוחן את המזכרות ומעריך את שוויין. מוזר למצוא חפצים כאלה במקום כה מרוחק! הוא רכן לבחון שתי גרוטסקות קטנות, אנושיות-למחצה, שעוצבו בפרוטרוט. אומנות במיטבה! חשב קוג'ל.
ווימיש שב. ''טוואנגו יראה אותך בקרוב. בינתיים הוא מציע להנאתך ספל זה של תה ורבנה, ועמו שתי אפיפיות מזינות אלו, ללא תשלום.''
קוג'ל שתה את התה וכילה את האפיפיות. ''הכנסת האורחים של טוואנגו, אם כי סמלית מעיקרה, עומדת לזכותו.'' הוא החווה לעבר הארונות. ''כל זה הוא אוספו הפרטי של טוואנגו?''
''בדיוק כך. לפני עיסוקו הנוכחי הוא עסק בעיקר בפריטים מעין אלה.''
''טעמיו מוזרים, אפילו חריגים.''
ווימיש זקף את גבותיו הלבנות. ''בעניין זה איני יכול לומר. הכול נראה לי שגרתי לחלוטין.''
''לא ממש,'' אמר קוג'ל. הוא החווה לעבר צמד הגרוטסקות. ''לדוגמה, לעתים נדירות ראיתי עצמים דוחים באופן כה מדוקדק כצמד זוטות אלה. עבודה מיומנת, בהחלט! הבחן בפרטים באוזניים קטנות ומחרידות אלה! החוטמים, הניבים: הרשעות כמעט אמיתית! ועדיין, אי-אפשר להכחיש כי אלו יצירותיו של דמיון חולני.''
העצמים הזדקפו במקומם. אחד מהם דיבר בקול צורמני: ''אין ספק שלקוג'ל יש סיבה למילותיו הלא-חביבות; ועדיין, גארק ואני לא נוכל להתייחס אליהן בקלות ראש.''
גם האחר דיבר: ''הערות כאלה נושאות עוקץ בחובן! לקוג'ל לשון חסרת מעצורים.'' שניהם נמלטו מהחדר.
ווימיש דיבר בנזיפה. ''העלבת את גארק ואת גוקין כאחד, שבאו רק לשמור על חפצי הערך של טוואנגו מגנבה. אבל את הנעשה אין להשיב. בוא; נלך אל האדון טוואנגו.''
ווימיש לקח את קוג'ל אל חדר עבודה גדול, מרוהט בתריסר שולחנות שעליהם נערמו כרכים, ארגזים ומגוון חפצים שונים ומשונים. גארק וגוקין, חובשים כובעים ארוכי מצחייה באדום ובכחול, בהתאמה, נעצו בקוג'ל מבטים מזרי אימה מעל ספסל. לצד שולחן עצום ישב טוואנגו, שהיה נמוך ובשרני, ולו סנטר קטן, פה עדין ופדחת קירחת מוקפת בתלתלים שחורים משומנים. תחת סנטרו נתלה זקן-תיש קטן וגחמני.
עם כניסתם של קוג'ל ושל ווימיש, הסתובב טוואנגו בכיסאו. ''אהא, ווימיש! האדון הזה, כך נאמר לי, הוא קוג'ל. ברוך בואך, קוג'ל, אל פלוטיק!''
קוג'ל הסיר את כובעו וקד. ''אדוני, אני אסיר תודה על הכנסת האורחים שלך בלילה חשוך זה.''
טוואנגו ארגן את הניירות על שולחנו ובחן את קוג'ל מזווית עינו. הוא החווה לעבר כיסא. ''שב, אם תואיל. ווימיש אומר לי שייתכן שתרצה בעבודה, בנסיבות מסוימות.''
קוג'ל הנהן באדיבות. ''אשמח לשקול כל תפקיד שיתאים לכישורי ויציע שכר הולם.''
ווימיש קרא מהצד: ''בדיוק כך! התנאים בפלוטיק תמיד אופטימאליים ולכל הגרוע, קפדניים.''
טוואנגו השתעל וצחק. ''ווימיש היקר! היה לנו קשר ממושך! אבל כעת חשבונותינו יושבו והוא רוצה לפרוש. אני צודק בדברי, ווימיש?''
''בהחלט, בכל הברה והברה!''
קוג'ל הציע בעדינות: ''אולי תתאר את רמות התעסוקה השונות ואת דרישותיהן התואמות. אז, לאחר בחינה, אוכל לציין כיצד אוכל להועיל לך ביותר.''
ווימיש קרא: ''בקשה נבונה! חשיבה טובה, קוג'ל! תצליח ביותר בפלוטיק, או שאני שוגה ביותר.''
טוואנגו יישר שוב את הניירות שעל שולחנו. ''עסקי פשוטים ביסודם. אני חופר ומשיב לגדולתם את אוצרות העבר. אז אני בוחן, אורז ומוכר אותם לסוכן מטענים בסָסְקֶרְווֹי, שמשגר אותם אל מזמינם הסופי, שהוא, כך אני מבין, קוסם רב-חשיבות באלמרי. אם אני מעצב כל שלב בפעולה למיטב יעילותו – ווימיש, ברוח מבודחת, השתמש במילה 'קפדנות' – לעתים אני מרוויח מעט.''
''אני מכיר את אלמרי,'' אמר קוג'ל. ''מיהו הקוסם?''
טוואנגו צחקק. ''סוֹלְדִינְק סוכן המטענים מסרב לשחרר מידע זה, כדי שלא אמכור ישירות ברווח כפול. אבל ממקורות אחרים למדתי שהמזמין הוא פלוני יוּקוּנוּ איש פֶּרְגוֹלוֹ... קוג'ל, אמרת דבר מה?''
קוג'ל נגע בחיוך בבטנו. ''רק גיהוק. לרוב אני סועד בשעה זו. מה לגבי ארוחתך? לא נוכל להמשיך בשיחתנו תוך סעודת הערב?''
''בל נקדים את המאוחר,'' אמר טוואנגו. ''ובכן כעת, נמשיך. ווימיש פיקח זמן רב על העבודה הארכיאולוגית שלי, ומשרתו מתפנה כעת. האם מוכר לך השם 'סָדְלָארְק'?''
''למען האמת, לא.''
''אם כן, עלי לסטות לרגע. במהלך מלחמות קוּץ מהעידן השמונה-עשר, התערב השד עדר-תחתיות בעולם העל, וסדלארק ירד לתקן את המעוות. מסיבות לא ידועות – אני אישית חושד בסחרחורת פשוטה – צלל סדלארק אל תוך הביצה, ויצר בור שנמצא כרגע בחצרי האחורית. קשקשיו של סדלארק נותרים עד עצם היום הזה, ואלה האוצרות שאנו מעלים מן הרפש.''
''יש לך מזל שהבור קרוב כל-כך אל מקום משכנך,'' אמר קוג'ל. ''זה ודאי מגביר את היעילות.''
טוואנגו ניסה לעקוב אחר הגיונו של קוג'ל, ולבסוף ויתר על המאמץ. ''אמת.'' הוא הצביע לעבר שולחן סמוך. ''שם ניצב שחזור ממוזער של סדלארק!''
קוג'ל ניגש לבחון את הדגם, שעוצב בהצמדת מספר גדול של פתיתי כסף אל מסגרת של תילי כסף. בית החזה החלקלק ניצב על צמד רגליים קצרות שהסתיימו בקרומים מעגליים. לסדלארק לא היה ראש; החזה התרומם באופן חלק אל צריח דמוי חרטום ספינה, שבחזיתו קשקש מורכב במיוחד שגבשושית אדומה במרכזו. ארבע זרועות נתלו מהחזה העליון; לא נגלו לעין אברי חוש או מנגנוני עיכול כלשהם, וקוג'ל ציין עובדה זו באוזני טוואנגו כשאלה שמתוך סקרנות.
''כן, בלי ספק,'' אמר טוואנגו. ''הדברים נעשים אחרת בעל-עולם. כמו הדגם, גם סדלארק נבנה מקשקשים על מסגרת, לא מתילי כסף כי אם ממארג כוח. כשסדלארק צלל אל תוך הביצה ביטלה הלחות את כוחותיו; הקשקשים התפזרו וסדלארק נעשה לא מאורגן, שווה-הערך של העל-עולם לתמותה.''
''חבל,'' אמר קוג'ל, נותר בכיסאו. ''התנהגותו מלכתחילה נראית תמוהה משהו.''
''ייתכן שאתה צודק,'' אמר טוואנגו. ''קשה להעריך את מניעיו. כעת, לענייננו: ווימיש עוזב את קבוצתנו הקטנה ותפקידו כ'משגיח העבודה' מתפנה. האם משרה כזאת מתאימה לכישוריך?''
''בהחלט נראה לי שכן,'' אמר קוג'ל. ''חפצי ערך קבורים עוררו את התעניינותי מאז ומעולם!''
''אם כן, התפקיד יתאים לך להפליא!''
''והשכר?''
''בדיוק כזה של ווימיש, אם כי ווימיש היה שותף מיומן ומוכשר זה שנים רבות. במקרים כאלה, איני מפלה.''
''במספרים עגולים, אם כן, ווימיש מרוויח כמה טרצות?''
''אני מעדיף לשמור עניינים כאלה בסוד,'' אמר טוואנגו, ''אבל ווימיש, כך אני מאמין, יתיר לי לגלות שבשבוע האחרון הרוויח כמעט שלוש-מאות טרצות, ובשבוע שלפניו כפליים.''
''אמת, מראשיתו ועד סופו!'' אמר ווימיש.
קוג'ל חיכך את סנטרו. ''שכר כזה נראה הולם את צרכי.''
''בדיוק כך,'' אמר טוואנגו. ''מתי תוכל לקבל עליך את האחריות?''
קוג'ל שקל רגע אחד בלבד. ''מיד, לצורך חישוב השכר. ואולם, אני רוצה כמה ימים כדי לבחון את המפעל שלך. אני מניח שתוכל לספק לי לינה וכלכלה הולמים במהלך תקופה זו?''
''אלה מסופקות במחיר עלות.'' טוואנגו קם על רגליו. ''אבל אני מעסיק אותך בשיחה כשאתה ודאי עייף ורעב. ווימיש, בתפקידו הרשמי האחרון, ייקח אותך אל חדר האוכל, שם תוכל לסעוד כרצונך. אז תוכל לנוח בכל סגנון שימצא חן בעיניך. קוג'ל, אני מקדם את פניך בברכה כעובדי! בבוקר נוכל ליישב את פרטי השכר שלך.''
''קדימה!'' קרא ווימיש. ''אל חדר האוכל.'' הוא רץ בצליעה אל הדלת, שם עצר והחווה. ''בוא, קוג'ל! בפלוטיק אף פעם לא מתמהמהים!''
קוג'ל הביט בטוואנגו. ''למה ווימיש נמרץ כל-כך, ולמה אין להתמהמה אף פעם?''
טוואנגו הניד בראשו בחיבה תמהה. ''איש לא ישווה לווימיש! אל תנסה להשתוות לו; לעולם לא אוכל למצוא מישהו כמוהו!''
ווימיש קרא שוב: ''בוא, קוג'ל! האם עלינו לעמוד כאן עד שתכבה השמש?''
''אני בא, אבל אני מסרב לרוץ בעיוורון במסדרון ארוך וחשוך זה!''
''מכאן, אם כן: אחרי!''
קוג'ל הלך בעקבות ווימיש אל חדר האוכל: אולם ובו שולחנות בצד אחד ומזנון עמוס מטעמים בצד השני. שני אנשים ישבו וסעדו. הראשון, אדם מגודל ועב צוואר ולו עור סמוק, מפל תלתלים בלונדיניים והבעה זועפת, אכל פולים ולחם. השני, שהיה צנום כלטאה, ולו עור שחור וגס, פנים גרומים וצרים ושיער שחור וגס, סעד ארוחה לא פחות סגפנית, של סלק ירוק מאודה, עם טריז בצל חי לטעם.
ואולם, תשומת לבו של קוג'ל התמקדה במזנון. הוא פנה אל ווימיש בפליאה. ''טוואנגו תמיד מספק מבחר כזה של מעדנים?''
ווימיש השיב בנימה חסרת עניין. ''כן, זהו לרוב המצב.''
''שני האנשים ששם: מי הם?''
''משמאל יושב יֶלֶג; האחר הוא מֶאלְזֶר. הם כוח העבודה שעליו תפקח.''
''רק שניים? ציפיתי לצוות גדול יותר.''
''תגלה ששני אלה מספיקים.''
''ביחס לפועלים, תאבונם מתון להפליא.''
ווימיש הביט באדישות מעבר לחדר. ''כך נראה. ומה לגביך: מה תסעד?''
קוג'ל ניגש ובחן את המזנון מקרוב. ''אתחיל במנה מדג-השֶמֶן המעושן הזה, וסלט עלי פלפל. אחר-כך העוף הצלוי הזה נראה אכיל ביותר, ואטעם פרוסה מהקצה הנא של הצלי... העיטורים נראים טוב. לבסוף, כמה מהמאפים הללו ובקבוק מהמָנדוֹלֶנס הסגול: זה יספיק. אין ספק שטוואנגו דואג היטב לעובדיו!''
קוג'ל ארגן מגש מאכלים איכותיים, ואילו ווימיש נטל רק מנה קטנה של עלי דקורית רתוחים. קוג'ל שאל בפליאה: ''הארוחה הדלה הזאת מספקת את תאבונך?''
ווימיש קימט את מצחו אל מנתו. ''יש להודות שהיא אכן מעט דלה. אני מוצא שתפריט עשיר מדי מקטין את התלהבותי.''
קוג'ל צחק בביטחון. ''אני מתכוון לחדש תוכנית של תפקוד רציונאלי, והתלהבות מופרזת זאת שלך, כשכל זנבות החולצה מעופפים באוויר, לא תהיה נחוצה עוד.'' ווימיש קפץ את שפתיו.
''תגלה שלעתים תעבוד קשה ממש כמו הכפופים לך. זהו טבעו של תפקיד המפקח.''
''לעולם לא!'' הכריז קוג'ל בהתלהבות. ''אני עומד על הפרדה נוקשה בין התפקידים. העמֵל אינו מפקח והמפקח אינו עמֵל. אבל באשר לארוחתך הלילה, פרשת מעבודתך; תוכל לאכול ולשתות כפי שייראה לך!''
''החשבון שלי נסגר,'' אמר ווימיש. ''איני רוצה לפתוח מחדש את ספרי החשבונות.''
''עניין קטן, בלי ספק,'', אמר קוג'ל. ''ובכל זאת, אם אתה מודאג, אכול ושתה כרצונך, על חשבוני!''
''זה נדיב ביותר!'' ווימיש קפץ על רגליו וצלע במהירות אל המזנון. הוא חזר ועמו מבחר בשרים משובחים, פֵּרות משומרים, מיני מאפים, גבינה גדולה ובקבוק יין, שאותם תקף בלהיטות מפליאה.
צליל מלמעלה משך את תשומת לבו של קוג'ל. הוא הרים את מבטו וגילה את גארק ואת גוקין כורעים על מדף. גארק החזיק לוח שעליו רשם גוקין רישומים, משתמש בקולמוס גדול במידה מגוחכת.
גארק בחן את צלחתו של קוג'ל. ''פריט: דג שמן, מעושן ומוגש עם שום ועם כרישה אחת, ארבע טרצות. פריט: עוף אחד, איכות גבוהה, גדול, מוגש עם גביע רוטב אחד ושבעה עיטורים, אחת-עשרה טרצות. פריט: שלושה מאפי בשר טחון עם עשבי תיבול, שלוש טרצות כל אחד, בסך הכול תשע טרצות. סלט מעורב: שש טרצות. פריט: שלושה צרורות, במחיר שתי טרצות, בסך הכול שש טרצות. פריט: מנה גדולה של שימורי חבושים, מוערכת בשלוש טרצות. יין, תשע טרצות. מערכת מפיות וכלים: טרצה אחת.''
גוקין דיבר. ''נרשם וחושב. קוג'ל, הטבע את חותמך כאן.''
''לא כל-כך מהר!'' דיבר ווימיש בחדות. ''ארוחת הערב שלי הלילה היא על חשבונו של קוג'ל. הכלילו את המחיר על חשבונו.''
גארק חקר: ''קוג'ל , זה נכון?''
''אכן השמעתי את ההזמנה,'' אמר קוג'ל, ''אבל אני סועד כאן בתוקף תפקידי כמפקח. אני מורה בזאת כי התשלום על הוצאות המחיה יבוטל. ווימיש, כעובד לשעבר מוערך, גם הוא אוכל ללא תשלום.''
גארק וגוקין השמיעו פרצי צחוק, וגם ווימיש הפגין חיוך כאוב. ''בפלוטיק,'' אמר ווימיש, ''דבר אינו נותר ביד המקרה. טוואנגו מבחין בקפידה בין רגשות לבין עסקים. אילו היה האוויר בבעלותו של טוואנגו, היינו משלמים תוספת על כל נשימה.''
קוג'ל דיבר בכבוד עצמי: ''יש לשנות נהלים אלה מיד! אחרת אתפטר מתפקידי. עלי לציין גם שהעוף לא היה צלוי דיו ולשוּם חסר טעם.''
גארק וגוקין לא שמו לב אליו. גוקין רשם את החיובים על סעודתו של ווימיש. ''בסדר גמור, קוג'ל; שוב, אנחנו זקוקים לחתימתך.''
קוג'ל בחן את הלוח. ''שריטות הציפור הללו לא אומרות לי כלום!''
''האומנם?'' שאל גוקין בעדינות. הוא לקח את הלוח. ''אהה, אני מבחין בהשמטה. הוסף שלוש טרצות על טבליות העיכול של ווימיש.''
''חכו!'' שאג קוג'ל. ''מה החשבון ברגע זה?''
''מאה ושש-עשרה טרצות. לעתים קרובות אנו מקבלים תשר בעבור שירות.''
''אין זה אחד המקרים הללו!'' קוג'ל חטף את הלוח ושרבט את חתימתו. ''עכשיו הסתלקו! איני יכול לסעוד באופן מכובד כשצמד מקפצי ביצות קטנים ומשונים מציצים מעבר לכתפי.''
גארק וגוקין הסתלקו בניתורים זועמים. ווימיש אמר: ''ההערה האחרונה הזאת נראתה לי מעט לא חביבה. זכור, גארק וגוקין מכינים את האוכל, וכל מי שמרגיז אותם מוצא לעתים חומרים מעוררי בחילה במזונותיו.''
קוג'ל דיבר בתקיפות. ''עדיף שהם ייזהרו מפנַי! כמפקח, אני אדם בעל חשיבות. אם טוואנגו לא יאכוף את הוראותי, אתפטר מתפקידי!''
''האפשרות כמובן פתוחה לפניך – מרגע שתשלם את חשבונך.''
''איני רואה בעיה גדולה בכך. אם המפקח מרוויח שלוש-מאות טרצות בשבוע, אוכל להיפטר מחשבוני במהירות.''
ווימיש לגם לגימה גדולה מגביעו. נראה שהיין משחרר את לשונו. הוא רכן לעבר קוג'ל ודיבר בלחישה צרודה. ''שלוש-מאות טרצות לשבוע, אה? זה היה סתם מזל בשבילי! ילג ומאלזר הם צוללי רפש, כפי שאנו מכנים אותם. הם מרוויחים עשרים עד עשרים וחמש טרצות על כל קשקש שהם מוצאים, על-פי איכותו. 'עלי התלתן הירכיים' מכניס עשר טרצות, וכך גם ה'מאירים הכפולים הגביים'. 'סֶקְווָליוֹן משתלב' של הצריח או החזה מכניס עשרים טרצות. ה'מבזיקים הצדדיים' הנדירים שווים גם הם עשרים טרצות. מי שימצא את 'רשף-השמים החזי' ירוויח מאה טרצות.''
קוג'ל מזג עוד יין אל תוך גביעו של ווימיש. ''אוזני כרויות.''
ווימיש שתה מהיין אבל פרט לכך לא נראה כמי שמבחין בנוכחותו של קוג'ל. ''ילג ומאלזר עובדים מטרם שחר ועד חשכה. הם מרוויחים עשר עד חמש-עשרה טרצות ביום בממוצע, שמתוכן מנוכות הוצאות הלינה, המגורים וההוצאות הנוספות. כמפקח תהיה אחראי לביטחונם ולנוחיותם, בשכר של עשר טרצות ליום. בנוסף, תרוויח בונוס של טרצה אחת לכל קשקש שיוציאו ילג ומאלזר, מכל סוג שהוא. בזמן שילג ומאלזר מתחממים ליד המדורה או שותים תה, אתה רשאי לצלול ולחפש קשקשים.''
''לצלול?'' שאל קוג'ל בתמיהה.
''בדיוק כך, אל תוך הבור שנוצר בשל פגיעתו של סדלארק בביצה. העבודה מייגעת ויש לצלול עמוק. לאחרונה –'' כאן שתה ווימיש גביע יין שלם בלגימה אחת, ''– נתקלתי בקן שלם של קשקשים מאיכות טובה, שהרבה 'מיוחדים' ביניהם, ובשבוע שלאחר מכן, בזכות מזל טוב גדול במיוחד, עשיתי זאת שוב. כך הצלחתי לקזז את חשבוני, ובחרתי לפרוש בו-ברגע.''
סעודתו של קוג'ל איבדה פתאום את טעמה. ''ורווחיך הקודמים?''
''בימים טובים הייתי עשוי להרוויח כמו ילג ומאלזר.''
קוג'ל הפנה את עיניו לעבר התקרה. ''עם הכנסה של שתים-עשרה טרצות ליום והוצאות שהן עשרת מונים, איך אפשר להרוויח מהעבודה?''
''שאלתך לעניין. ראשית, לומדים לסעוד ללא התייחסות להבחנות מעודנות. נוסף על כך, כשישנים שנת תשישות, מתעלמים מעיצובו של החדר.''
''כמפקח, אערוך שינויים!'' אבל קוג'ל דיבר בשכנוע מועט.
ווימיש, שכעת נראה שתוי במידת מה, זקף אצבע ארוכה ולבנה. ''ועדיין, אל תתעלם מההזדמנויות! הן קיימות, אני מבטיח לך, ובמקומות לא צפויים!'' ווימיש רכן לפנים והפגין לפני קוג'ל גיחוך רב-משמעות אך לא מובן.
''דבר!'' אמר קוג'ל. ''כולי אוזן!''
לאחר שגיהק, בלע מזיגה נוספת של יין, והביט מעבר לכתפו, אמר ווימיש: ''אוכל רק להדגיש שכדי לגבור על נכליו של אדם כטוואנגו, דרושים כישורים עילאיים.''
''הערותיך מעניינות,'' אמר קוג'ל. ''היוּתר לי למלא שוב את גביעך?''
''בעונג.'' ווימיש שתה בסיפוק, ואז רכן שוב לעבר קוג'ל. ''תרצה לשמוע בדיחה אדירה?''
''בהחלט.''
ווימיש דיבר בלחישת קושרי קשר: ''טוואנגו חושב שאני כבר סנילי!'' ווימיש נשען לאחור בכיסאו וחשף לפני קוג'ל גיחוך שפערים בין שיניו.
קוג'ל המתין, אבל בדיחתו של ווימיש הסתיימה. קוג'ל צחק בנימוס. ''כמה מגוחך!''
''הלא כן? כשבדרך מתוחכמת להפליא יישבתי את חשבוני? מחר אעזוב את פלוטיק ואבלה כמה שנים בנדודים בין אתרי נופש אופנתיים. אז אניח לטוואנגו לתהות מיהו הסנילי, הוא או אני.''
''אין לי ספק באשר להחלטתו. למעשה, הכול ברור פרט לפרטי 'הדרך המתוחכמת' שלך.''
ווימיש עיווה את פניו וליקק את שפתיו, בעוד יהירותו ורהבתנותו נאבקות כנגד שייריה המתנודדים של זהירותו. הוא פתח את פיו כדי לדבר... נשמע קול גונג, כאשר מישהו בדלת משך בכוח בחבל הפעמון.
ווימיש החל לקום, ואז, בצחוק חסר דאגות, חזר אל כיסאו. ''קוג'ל, כעת זו חובתך לפתוח את הדלת לאורחים המגיעים מאוחר, וכן גם לאורחים המגיעים מוקדם.''
''אני 'מפקח העבודה', לא משרת כללי,'' אמר קוג'ל.
''תקווה אצילית,'' אמר ווימיש בעגמומיות. ''ראשית עליך להתמודד עם גארק וגוקין, שעומדים על קוצו של יוד באכיפת הכללים.''
''הם ילמדו להיזהר בנוכחותי!''
צלו של ראש גושי ושל כובע ארוך מצחייה נפל על השולחן. קול דיבר. ''מי ילמד להיזהר?''
קוג'ל הרים את מבטו וגילה את גוקין מציץ מעבר לשולי המדף.
שוב נשמע הגונג. גוקין קרא: ''קוג'ל, על רגליך! פתח את הדלת! ווימיש יורה לך את השגרה.''
''כמפקח,'' אמר קוג'ל, ''אני ממנה בזאת אותך למשימה זאת. שא רגליך!''
בתגובה נופף גוקין מגלב קטן בעל שלוש רצועות, שכל אחת מהן מסתיימת בעוקץ צהוב.
קוג'ל הדף את המדף כלפי מעלה בכוח שכזה, עד שגוקין התגלגל בפישוט איברים באוויר וצנח אל תוך צלחת של מגוון גבינות שהוצבה על המזנון. קוג'ל הרים את המגלב ואחז בו מוכן לפעולה. ''ובכן, תלך למלא את חובותיך? או שמא עלי גם להכות אותך, ואז להשליך אותך על כובעך אל תוך סיר הקרביים הזה?''
אל חדר האוכל נכנס טוואנגו בריצה, כשגארק יושב על כתפו, עיניו יוצאות מחוריהן. ''מה כל המהומה הזאת? גוקין, למה אתה שוכב בין הגבינות?''
קוג'ל אמר: ''מאחר שאני המפקח, עליך לפנות אלי כיאות. עובדות המקרה הן כדלקמן: הוריתי על גוקין לפתוח את הדלת. הוא ניסה לנהוג בגסות בוטה, ועמדתי להעניש אותו.''
פניו של טוואנגו הסמיקו מרוגז. ''קוג'ל, אין זו דרכנו השגורה! עד כה פתח תמיד המפקח את הדלת.''
''ברגע זה אנו עושים שינוי! המפקח משוחרר מתפקידים בזויים. הוא ירוויח פי שלושה משכרו הקודם, והוצאות הלינה והכלכלה תהיינה כלולות ללא תשלום.''
שוב נשמע הגונג. טוואנגו מלמל קללה. ''ווימיש! פתח את הדלת! ווימיש? אייכה?''
ווימיש עזב את חדר האוכל.
קוג'ל השמיע הוראה תקיפה: ''גארק! ענה לגונג!''
גארק לחשש לעברו ברוגז. קוג'ל הצביע לעבר הדלת. ''גארק, אתה מפוטר בזאת, בשל חוסר ציות! אותו הדבר תקף לגבי גוקין. שניכם תעזבו את המקום מיד ותשובו אל ביצת הולדתכם.''
גארק, וגוקין שהצטרף אליו כעת, השיבו בלחשושי תיגר.
קוג'ל פנה אל טוואנגו. ''אני חושש שאלא אם כן תאשר את סמכותי עלי להתפטר.''
טוואנגו הטיל את זרועותיו באוויר ברוגז. ''די לשטות הזאת! בעודנו עומדים כאן הגונג מצלצל ללא הפסק!'' הוא הסתלק לאורך המסדרון אל הדלת, כשגארק וגוקין מקפצים בעקבותיו.
קוג'ל הלך בעקבותיהם בצעד נינוח יותר. טוואנגו פתח את הדלת, והכניס אדם מוצק בגיל העמידה, לובש גלימה חומה בעלת ברדס. בעקבותיו באו עוד שני אנשים בבגדים דומים.
טוואנגו קידם את פני האורח כאדם מוכר ומכובד. ''אדון סולדינק! השעה מאוחרת! מדוע, בשעה זו, אתה מרחיק כל-כך?''
סולדינק דיבר בקול כבד: ''אני מביא בשורות רציניות ודחופות, שלא יכלו להמתין ולו רגע.''
טוואנגו נרתע לאחור. ''מרקנטידס מת?''
''מקרה רציני ודחוף של רמייה וגנבה!''
''מה נגנב?'' שאל טוואנגו בחוסר סבלנות. ''מי רומה?''
''אשחזר את העובדות. לפני ארבעה ימים, בשעה שתים-עשרה בדיוק, הגעתי הנה עם עגלת הכספת. באתי בחברת רינקז וג'ורנולק, ששניהם, כפי שאתה יודע, נכבדים ואנשים הגונים.''
''שמם הטוב מעולם לא הוכתם, למיטב ידיעתי. מדוע אתה מעורר את העניין כעת?''
''סבלנות, שמוע תשמע!''
''המשך! קוג'ל, אתה אדם בעל ניסיון; עמוד כאן והפעל את שיפוטך. זהו, אגב, אדון סולדינק מחברת סולדינק ומרקנטידס, סוכני מטענים.''
קוג'ל פסע לפנים וסולדינק המשיך בהצהרתו.
''עם רינקז וג'ורנולק, נכנסתי לחדר העבודה שלך. שם, בנוכחותנו, ספרת וארזת שש-מאות ושמונים קשקשים בארבעה ארגזים.''
''נכון. היו ארבע-מאות 'רגילים', מאתים 'מיוחדים' ושמונים 'מיוחדי-על' מטיפוס ייחודי.''
''ממש כך. יחד, ובנוכחות ווימיש, ארזנו את הארגזים, חתמנו אותם, הצמדנו להם רצועות ולוחות. אני מציע שנזמין לכאן את ווימיש, כדי שיוכל להוסיף את תבונתו לפתרון התעלומה שלנו.''
''גארק! גוקין! הואילו בטובכם לקרוא לווימיש. ועדיין, אדון סולדינק, לא הגדרת את התעלומה עצמה!''
''אעשה זאת כעת. בנוכחות שלך, של ווימיש, של רינקז, של ג'ורנולק ושלי נארזו הקשקשים כתמיד בחדר העבודה שלך. אז הניח ווימיש, בהשגחתנו, את הארגזים על משטח ההובלה, והחמאנו לו הן על האופן שעיטר את המשטח והן על האופן שהקפיד שהארגזים לא ייפלו ארצה. אז, כשרינקז ואני מובילים, אתה וג'ורנולק מאחור, הסיע ווימיש בזהירות את הארגזים לאורך המסדרון, ועצר, כך אני זוכר, רק די זמן כדי לסדר את נעלו ולהזכיר באוזני את הקור הלא-אופייני לעונה.''
''בדיוק כך. המשך.''
''ווימיש גלגל את המשטח אל העגלה, והארגזים הועמסו אל תוך הכספת, וזו ננעלה מיד. הכנתי לך קבלה, שעליה חתמו גם רינקז וג'ורנולק, ושווימיש הטביע עליה את חותמו כעד. לבסוף שילמתי לך את כספך, ונתת לי את החשבונית ששולמה.''
''נסענו בעגלה היישר אל סָסְקֶרְווֹי, ושם, על-פי כל הכללים, הועברו הארגזים אל תא אחסון, עד למשלוח לאלמרי הרחוקה.''
''ואז?''
''היום, עלה בדעתו של מרקנטידס לוודא את איכות הקשקשים. פתחתי ארגז, שאושר בקפידה שכזאת, וגיליתי רק גושי בוץ וחצץ. לפיכך, בדקנו את כל הארגזים. כל ארגז לא הכיל דבר פרט לאדמה חסרת ערך, והרי לך התעלומה. אנו מקווים שאתה או ווימיש תוכלו לעזור לנו לפתור עניין מטריד זה, או, אם לא תצליחו בכך, תחזירו לנו את כספנו.''
''האפשרות האחרונה אינה באה בחשבון. איני יכול להוסיף דבר להצהרתך. הכול התרחש כפי שתיארת. ווימיש אולי הבחין בתקרית חריגה כלשהי, אבל ודאי היה מדווח לי על כך.''
''עם זאת, עדותו עשויה להעלות תחום חקירה, אם רק יואיל להתייצב לפנינו.''
גארק קיפץ אל תוך החדר, עיניו חורגות מחוריהן מרוב התרגשות. הוא קרא בקול צורמני: ''ווימיש נמצא על הגג. הוא מתנהג באופן חריג!''
טוואנגו נופף בידיו במצוקה. ''סנילי, כן, אבל שוטה בשלב כה מוקדם? הרי זה עתה פרש!''
''מה?'' קרא סולדינק. ''ווימיש פרש? הפתעה גדולה!''
''לכולנו! הוא יישב את חשבונותיו עד הטרצה האחרונה, ואז הכריז על פרישתו.''
''מוזר ביותר!'' אמר סולדינק. ''עלינו להוריד את ווימיש מהגג מיד!''
כשגארק מקפץ לפניו, יצא טוואנגו בריצה אל הגן, ושסולדינק, רינקז, ג'ורנולק וקוג'ל בעקבותיו.
הלילה היה חשוך, מואר רק בכמה קבוצות כוכבים קלושות. האור מבפנים, שבצבץ מבעד לשמשות הגג, הראה את ווימיש מהלך בנתיב לא יציב לאורך ראש הגג.
טוואנגו קרא: ''ווימיש, מדוע אתה הולך בגבהים? רד מיד!''
ווימיש הביט כה וכה כדי לגלות את מקור הקריאה. כשהבחין בטוואנגו ובסולדינק, פלט צעקה פראית שנראה כי נמזגו בה תיגר ועליצות.
''זוהי לכל היותר תשובה דו-משמעית,'' אמר סולדינק.
טוואנגו קרא שוב: ''ווימיש, כמה קשקשים חסרים, ואנו רוצים לשאול שאלה או שתיים.''
''שאלו, בכל מקום שתרצו ולכל אורך הלילה – בכל מקום רק לא כאן. אני הולך על הגג ואיני רוצה שיפריעו לי.''
''אה, אבל ווימיש, אתה הוא שאותו אנו רוצים לשאול את השאלה! עליך לרדת מיד!''
''חשבונותי יושבו! אני הולך בכל אשר ארצה!''
טוואנגו קפץ את אגרופיו. ''האדון סולדינק תמה ומוטרד! הקשקשים החסרים חסרי תחליף!''
''אני לא פחות מהם, כפי שתגלה!'' שוב השמיע ווימיש את צחוקו הפרוע, המוזר.
סולדינק דיבר בחמיצות: ''דעתו של ווימיש נתבלבלה עליו.''
''העבודה העניקה משמעות לחייו,'' הסביר טוואנגו. ''הוא צלל עמוק ברפש ומצא קן קשקשים שלם, וכך שילם את חשבונו. מאז התנהג מוזר.''
סולדינק שאל: ''מתי מצא את הקשקשים?''
''רק לפני יומיים.'' שוב הרים טוואנגו את קולו. ''ווימיש! רד מיד! אנחנו צריכים את עזרתך!''
סולדינק שאל: ''ווימיש מצא את הקשקשים שלו אחרי שקיבלנו את המשלוח האחרון?''
''נכון מאוד. יום אחד אחר-כך, למעשה.''
''צירוף מקרים מוזר.''
טוואנגו בהה בו בארשת חתומה. ''ודאי אינך חושד בווימיש!''
''העובדות מצביעות לעברו.''
טוואנגו פנה על עומדו בחדות. ''גארק, גוקין, קוג'ל! עלו אל הגג! עזרו לווימיש לרדת אל הקרקע!''
קוג'ל דיבר בהתנשאות. ''גארק וגוקין כפופים לי. אמור לי מה רצונך ואשמיע את ההוראות המתאימות.''
''קוג'ל, התנהגותך נהייתה בלתי-נסבלת! אתה מוּרד בזאת בדרגה! עכשיו, עלה על הגג! אני רוצה שווימיש יוּרד משם מיד!''
''איני מסתדר עם גבהים,'' אמר קוג'ל. ''אני מתפטר מתפקידי.''
''לא עד שחשבונותיך ייושבו. הם כוללים את הגבינות המשובחות שלתוכן הטלת את גוקין.''
קוג'ל מחה, אבל טוואנגו הפנה שוב את תשומת לבו אל הגג וסירב להקשיב.
ווימיש פסע הלוך ושוב לאורך רום הגג. גארק וגוקין הופיעו מאחוריו. טוואנגו קרא: ''ווימיש, היזהר ביותר! גארק וגוקין יובילו!''
ווימיש השמיע צווחה פראית אחרונה, רץ לאורך ראש הגג והטיל את עצמו אל החלל, ונחת על ראשו על המדרכה שלמטה. גארק וגוקין הזדחלו אל שולי הגג והשקיפו מטה, בעיניים חורגות מחוריהן, בדמות הדוממת.
לאחר בדיקה קצרה פנה טוואנגו אל סולדינק. ''חוששני שווימיש מת.''
''אם כן, מה בנוגע לקשקשים החסרים?''
''עליך לחפש במקום אחר,'' אמר טוואנגו. ''לא ייתכן שהגנבה התרחשה בפלוטיק.''
''איני בטוח כל-כך'', אמר סולדינק. ''למעשה, אני חושד אחרת.''
''אתה מניח לצירופי מקרים להוליך אותך שולל,'' אמר טוואנגו. ''הלילה קר; הבה נחזור פנימה. קוג'ל, הובֵל את הגופה אל צריף הגנן בחצר האחורית. קברו של ווימיש מוכן; בבוקר תוכל לקבור אותו.''
''אם אתה זוכר,'' אמר קוג'ל, ''התפטרתי מתפקידי. איני רואה את עצמי עוד מועסק בפלוטיק, אלא אם כן תסכים לתנאים טובים במידה משמעותית.''
טוואנגו רקע ברגליו. ''מדוע, בעת צרה וצוקה שכזו, אתה חייב להטריד אותי בשטויותיך? אין לי סבלנות לטפל בך! גארק! גוקין! קוג'ל חושב להתחמק מחובותיו!''
גארק וגוקין הזדחלו לפנים. גוקין הטיל לולאה סביב קרסוליו של קוג'ל, ואילו גארק השליך רשת על ראשו של קוג'ל. קוג'ל צנח בכבדות לקרקע, ושם הכו אותו גארק וגוקין היטב במוטות קצרים.
לאחר זמן-מה ניגש טוואנגו אל הדלת. הוא קרא: ''חִדלו! המהומה מטרידה את אוזנינו! אם קוג'ל שינה את דעתו, הניחו לו לבצע את עבודתו.''
קוג'ל החליט לציית להוראותיו של טוואנגו. מקלל ללא קול, הוא גרר את הגופה אל הצריף שבחצר האחורית. אז צלע אל אותה בקתה ששימשה קודם את ווימיש, וכאן בילה לילה ללא שינה, בשל נקעים, חבורות וחבלות.
בשעה מוקדמת הלמו גארק וגוקין בדלת. ''צא לעבודתך!'' קרא גוקין. ''טוואנגו רוצה לבחון את פנים הבקתה הזאת.''
קוג'ל, למרות כאביו, כבר ביצע חיפוש כזה, ללא הועיל. הוא הבריש את בגדיו, יישר את כובעו, יצא מהצריף וזז הצידה בזמן שגארק וגוקין, על-פי הוראותיו של טוואנגו, חיפשו במקום. סולדינק, שנראה כי בילה את הלילה בפלוטיק, צפה בערנות מהדלת.
טוואנגו סיים את החיפוש. ''אין פה כלום,'' אמר לסולדינק. ''ווימיש נוקה מכל חשד!''
''הוא היה יכול להסתיר את הקשקשים במקום אחר!''
''לא סביר! הקשקשים נארזו תחת עינך הפקוחה. הם נלקחו אל העגלה בפיקוח צמוד. אתה עצמך, עם רינקז וג'ורנולק, העברתם את הארגזים אל העגלה. לווימיש לא היתה הזדמנות לגנוב את הקשקשים יותר משהיתה לי עצמי!''
''אז איך אתה מסביר את עושרו הפתאומי של ווימיש?''
''הוא מצא קן קשקשים; זה מוזר כל-כך?''
לסולדינק לא היה עוד דבר לאומרו. הוא עזב את פלוטיק ושב מעבר לגבעה אל סָסְקֶרְווֹי.
טוואנגו כינס ישיבת צוות בחדר האוכל. הקבוצה כללה את ילג, מאלזר, קוג'ל ובילברד הגנן רפה-המוחין. גארק וגוקין כרעו על מדף גבוה, משגיחים על התנהגות הכול.
טוואנגו דיבר בקדרות. ''אני ניצב כאן היום אחוז צער! ווימיש האומלל, בעודו מטייל בחשכה, נפגע בתאונה ואינו עוד עמנו. למרבה הצער, הוא לא חי כדי ליהנות מפרישתו. רעיון זה לבדו חייב לתת לכולנו סיבה להרהורים!
יש בשורות נוספות, מטרידות לא פחות. ארבעה ארגזי קשקשים, בעלי ערך רב, נחטפו או נגנבו באופן כלשהו. האם יש ברשותו של מי מכם מידע, חסר משמעות ככל שיהיה, בעניין מעשה זדוני זה?'' טוואנגו עבר במבטו פנים אחר פנים. ''לא? במקרה זה אין לי עוד מה לומר. כולם לעבודותיהם, ושמציאתו רבת המזל של ווימיש תהווה השראה לכולכם!
''מילה אחרונה! מכיוון שקוג'ל אינו מכיר את שגרת עבודתו, אני מבקש מכולכם להושיט לו יד ידידותית ומסבירת פנים וללמד אותו את כל שעליו לדעת. כולם לעבודה, אם כן, במהירות וביעילות!''
טוואנגו קרא לקוג'ל הצידה. ''נראה שאתמול בלילה היתה לנו אי-הבנה בנוגע למשמעות המילה 'מפקח'. בפלוטיק, מילה זו מציינת אדם שמפקח על רווחתם ונוחותם של חבריו לעבודה, ובכלל זה שלי, אבל בשום אופן לא על התנהגותם.''
''הבחנה זו כבר הובהרה,'' אמר קוג'ל בקצרה.
''בדיוק. כעת, כחובתך הראשונה, תקבור את ווימיש. קברו נמצא שם, מאחורי שיח האוכמניות. באותה עת תוכל לבחור אתר ולחפור לעצמך קבר, למקרה המצער שתמות במהלך שירותך בפלוטיק.''
''זה לא בא בחשבון,'' אמר קוג'ל. ''דרך ארוכה לפני בטרם אמות.''
''ווימיש דיבר באופן דומה מאוד,'' אמר טוואנגו. ''אבל הוא מת! ומרעיו נמנעה המלאכה העגומה, משום שהוא חפר, טיפח ועיטר קבר נאה.'' טוואנגו צחק בעצב. ''ווימיש חש ודאי ברפרוף כנפיה של הציפור השחורה! רק לפני יומיים מצאתי אותו מנקה ומסדר את קברו, ומכין אותו לשימוש!''
''לפני יומיים?'' הרהר קוג'ל. ''זה היה אחרי שהוא מצא את הקשקשים שלו.''
''אמת! הוא היה אדם מסור! אני בטוח שאתה, קוג'ל, בחייך ובעבודתך בפלוטיק, תונחה בידי התנהגותו!''
''זה בדיוק מה שאני מקווה לעשות,'' אמר קוג'ל.
''ועכשיו אתה רשאי לקבור את ווימיש. עגלת ההובלה שלו נמצאת שם בסככה. הוא בנה אותה בעצמו ורק הולם שתשתמש בה להוביל את גופתו אל הקבר.''
''זו מחשבה חביבה.'' ללא מילים נוספות הלך קוג'ל אל הסככה והוציא את עגלת ההובלה: משטח שנוסע על ארבעה גלגלים. חדור תשוקה, כך נראה, ליפות את יצירת כפיו, הצמיד ווימיש יריעת בד כחול כהה שנתלתה כשוליים תחת המשטח העליון.
קוג'ל העמיס את גופתו של ווימיש על עגלת ההובלה וגלגל והוציא אותה אל הגן האחורי. העגלה פעלה היטב, אם כי נראה שהמשטח העליון אינו מחובר היטב למסגרת. מוזר, חשב קוג'ל, כשעל העגלה לשאת ארגזים יקרי ערך של קשקשים! כשבחן את הנושא מקרוב, גילה קוג'ל שבריח מצמיד את המשטח העליון אל המסגרת. כששלף את הבריח נטה החלק העליון, והיה מפיל מעליו את הגופה אלמלא ערנותו של קוג'ל.
קוג'ל בחן את עגלת ההובלה בפרוטרוט, ואז גלגל את הגופה אל אותו אזור מבודד מצפון למשכן שבו בחר ווימיש למנוחת העולמים שלו.
קוג'ל בחן את סביבותיו. משורת עצי מירהדיון נתלו גדילים ארוכים של פרחים סגולים מעל הקבר. פערים בעלווה סיפקו תצפית לאורך החוף ועל-פני הים. משמאל ירד מדרון מגודל שיחי מרֵרה וקני סירינקס אל אגם הרפש השחור.
ילג ומאלזר כבר עסקו בעבודתם. צפודים ורועדים בשל הקור, הם צללו ממשטח אל תוך הרפש. הם משכו את עצמם עמוק ככל שיכלו באמצעות משקולות וחבלים, וגיששו אחר קשקשים; ולבסוף הגיחו, מתנשמים ומתנשפים ונוטפים בוץ שחור.
קוג'ל הניד בראשו בסלידה, ואז פלט קריאה חדה כשמשהו דקר בפלח ישבנו הימני. כשהסתובב בחטף גילה את גארק צופה מתחת לעלה של צמח פואה. הוא נשא מתקן קטן שבאמצעותו יכול להטיל אבני חצץ, וניכר שהשתמש בו על קוג'ל. גארק התקין את מצחיית כובעו האדום וניתר לפנים. ''עבוד בזריזות, קוג'ל! יש הרבה לעשות!''
קוג'ל לא זיכה אותו בתשובה. במלוא יראת כבוד הוא פרק את הגופה, וגארק הסתלק.
ווימיש אכן תחזק את קברו בגאווה. הבור, בעומק חמש רגליים, נחפר רבוע ומדויק, אם כי בתחתיתו, באחד הצדדים, נראה שהעפר רופף וחופשי. קוג'ל הנהן בסיפוק שקט.
''סביר בהחלט,'' אמר לעצמו קוג'ל. ''בהחלט אפשרי.''
כשאת בידו זינק אל תוך הקבר וחיטט בעפר. מזווית עינו הבחין בהתקרבותה של דמות קטנה בכובע אדום. גארק חזר, בתקווה לתפוס את קוג'ל כשזה לא יבחין, טרף קל לאבן נוספת מכוונת בקפידה. קוג'ל העמיס עפר על האת, הניף אותו לגובה, מעלה ואחורה, ושמע צווחת הפתעה מספקת.
קוג'ל טיפס ויצא מהקבר. גארק כרע במרחק לא רב, מנער את העפר מכובעו. ''אינך זהיר לאן אתה מטיל את האדמה שלך!''
קוג'ל נשען על האת שלו וצחק. ''אם אתה מתגנב בין השיחים, איך אני אמור לראות אותך?''
''האחריות היא שלך. זוהי חובתי לבחון את עבודתך.''
''קפוץ אל תוך הקבר, ושם תוכל לבחון מקרוב!''
עיניו של גארק חרגו מחוריהן ברוגז, והוא חרק בחלקים הקרנִיים של פיו. ''אתה חושב שאני שוטה? תמשיך בעבודה! טוואנגו לא ישלם טרצות טובות על שעות חלימה בטלות!''
''גארק, אתה קשוח!'' אמר קוג'ל. ''בסדר, אם אני חייב, אני חייב.'' ללא טקסים נוספים הוא גלגל את ווימיש אל תוך קברו, כיסה אותו ומילא את הבור.
כך חלף הבוקר. באמצע היום אכל קוג'ל סעודה מצוינת של צלופח מושחם עם כרשת בר ולפתות, שימורי פירות אקזוטיים וקנקן יין לבן. ילג ומאלזר, שסעדו לחם גס וצנוברים כבושים, הביטו בו מזווית עיניהם בתערובת של הפתעה וקנאה.
במהלך שעות אחר-הצהריים המאוחרות יצא קוג'ל אל האגם לסייע לצוללים המסיימים את עמל יומם. תחילה הגיח מאלזר מהאגם, ידיו כפופות כטפרים, ואחריו ילג. קוג'ל שטף את הרפש במים שהובלו בצינורות מפלג, ואחר-כך ניגשו ילג ומאלזר אל סככה כדי להחליף בגדים, עורם מצומק וסגלגל מהקור. מכיוון שקוג'ל שכח להקים מדורה, המחסום היחיד לתלונותיהם היה נקישת שיניהם.
קוג'ל מיהר לתקן את החסר, בעוד הצוללים דנים בעמל היום. ילג מצא שלושה קשקשים 'רגילים' מתחת לסלע, ואילו מאלזר, שבחן נקיק, גילה ארבעה מאותה איכות.
ילג אמר לקוג'ל: ''כעת תוכל לצלול, אם הדבר נראה לך, אם כי האור דועך במהירות.''
''זו השעה שבה צלל ווימיש,'' אמר מאלזר. ''לעתים קרובות הוא ניצל גם את שעות הבוקר המוקדמות. אבל ככל שהתאמץ, מעולם לא מנע מאתנו את מדורת החימום.''
''היתה זו שכחה מצדי,'' אמר קוג'ל. ''איני רגיל עדיין לשגרה.''
ילג ומאלזר רטנו עוד קצת, והלכו אל חדר האוכל, ושם סעדו אצות רתוחות. לסעודתו לקח קוג'ל תחילה טס של גולש ציידים, עם פטריות וכיסונים. כמנה שנייה בחר נתח משובח של בשר צלי, עם רוטב פיקנטי, תוספות מגוונות ויין אדום עשיר; אחר-כך, לקינוח, כילה מנה גדולה של טורט גרגרי מונג.
ילג ומאלזר, בדרכם מחדר האוכל, עצרו לייעץ לקוג'ל. ''אתה צורך ארוחות באיכות מצוינת, אבל המחירים לא סבירים! החשבון שלך עם טוואנגו יכלה את מאמציך למשך שארית ימיך.''
קוג'ל רק צחק והחווה בקלילות. ''שבו, ותרשו לי לפצות על כשלי אחר-הצהריים. גארק! עוד שני גביעים, עוד קנקן יין, ובזריזות!''
ילג ומאלזר התיישבו ברצון. קוג'ל מזג יין בנדיבות, ומילא גם את גביעו-הוא. הוא התרווח לאחור בנוחיות בכיסאו.
''באופן טבעי,'' אמר קוג'ל, ''אפשרות המחירים המופרזים עלתה על דעתי. מכיוון שאיני מתכוון לשלם, לא אכפת לי מהמחיר כקליפת השום!''
ילג ומאלזר כאחד מלמלו בהפתעה. ''זוהי גישה אמיצה באופן ראוי לציון!''
''כלל וכלל לא. בכל רגע השמש עלולה לצנוח אל הנשייה. בעת זו, אילו חבתי לטוואנגו עשרת-אלפים טרצות עבור סדרה ארוכה של ארוחות משובחות, היו מחשבותי האחרונות מאושרות!''
ילג ומאלזר כאחד התרשמו מההיגיון שברעיון, אשר לא עלה בדעתם קודם.
ילג הרהר: ''נראה שאתה טוען שאם חובנו לטוואנגו מרחף תמיד סביב שלושים או ארבעים טרצות, באותה מידה הוא כבר יכול להיות עשרת-אלפים!''
מאלזר אמר במחשבה עמוקה: ''עשרים אלף, או אפילו שלושים אלף, נראים חוב יאה אף יותר.''
''זוהי שאיפה בקנה-מידה גדול באמת!'' הכריז ילג. ''ברגע זה, כמדומני שאטעם פרוסה הגונה מצלי הכבש הזה!''
''וכך גם אני!'' אמר מאלזר. ''ידאג טוואנגו למחיר! קוג'ל, אני שותה לבריאותך!''
טוואנגו זינק מתא סמוך, שם ישב בלי שיבחינו בו. ''שמעתי את מלוא השיחה הבזויה הזאת! קוג'ל, רעיונותיך אינם לזכותך! גארק! גוקין! בעתיד יש להגיש לקוג'ל רק מהמאכלים מסוג ה', בדומה לאלה שמהם נהנה ווימיש בעבר.''
קוג'ל רק משך בכתפיו. ''אם יהיה בכך צורך, אשלם את חשבוני.''
''אלו בשורות טובות!'' אמר טוואנגו. ''ומה ישמש אותך כטרצות?''
''יש לי סודות קטנים משלי,'' אמר קוג'ל. ''אגלה לך זאת: בדעתי לחדש חידושים ניכרים בתהליך איסוף הקשקשים.''
טוואנגו נחר באי-אמון. ''אנא בצע נסים אלה בזמנך הפנוי. היום לא איבקת את השרידים; גם לא מירקת ולא צחצחת את רצפת העץ. לא חפרת את קברך, ולא הוצאת את פסולת המטבח.''
''על גארק וגוקין להוציא את הפסולת,'' אמר קוג'ל. ''עוד כשהייתי המפקח, ארגנתי מחדש את לוח העבודה.''
גארק וגוקין, על המדף הגבוה, הביעו מחאה.
''לוח העבודה נותר כשהיה,'' אמר טוואנגו. ''קוג'ל, עליך לנהוג על-פי השגרה הרגילה.'' הוא עזב את החדר והותיר את קוג'ל, את ילג ואת מאלזר לכלות את יינם.

בטרם הזריחה כבר היה קוג'ל ער ושוטט בחצר האחורית, ששם היה האוויר לח וצונן, רווי דממה מעיקה. טקסוס הבקבוק ולגש העמידו צלליות מתמרות בשוליים לא סדורים סביב השמים האפורים כעץ תות; טחב נפרש על האגם ברצועות נמוכות.
קוג'ל ניגש אל צריף הגנן ומצא שם את חפירה מוצק. מעט בצד, מתחת לצמיחה עבותה של אמנונית, הבחין באגן או גיגית ברזל, באורך עשר רגליים וברוחב שלוש רגליים, שנוצר למטרה לא ידועה. קוג'ל בחן את האגן בקפידה, ואז חזר אל אחורי החצר. תחת עץ המירהדיון הוא החל לחפור את הקבר שדרש ממנו טוואנגו.
על-אף טבעה העגום של המשימה חפר קוג'ל בהתלהבות.
העבודה נקטעה בידי טוואנגו עצמו, שחצה את הגן בזהירות, לבוש בגלימתו השחורה וחבוש בכובע משולש מפרווה שחורה שהגן על ראשו מאוויר הבוקר הצונן.
טוואנגו עצר לצד הקבר. ''אני רואה שלקחת את נזיפתי לתשומת לבך. פעלת היטב, אך למה, אם יותר לי לשאול, חפרת קרוב כל-כך לווימיש האומלל? תנוחו ממש זה בצד זה.''
''אכן כן. חשתי שווימיש, אילו הותר לו הֶבלֵחַ אחרון של הכרה, היה מתנחם בכך.''
טוואנגו קפץ את שפתיו. ''זהו רעיון נאה, אם כי אולי רגשני קמעה.'' הוא הרים את מבטו לעבר השמש. ''הזמן חולף על פנינו! בתשומת לבך למטלה זו, אתה מזניח את השגרה. ברגע זה אתה אמור לרוקן את פחי האשפה של המטבח!''
''אלה מטלות שמתאימות יותר לגארק ולגוקין.''
''לא כן! הידיות גבוהות מדי.''
''שישתמשו בפחים קטנים יותר! יש לפני עבודה דחופה יותר, כגון החזרתם היעילה והמהירה של הקשקשים של סדלארק.''
טוואנגו הפנה את מבטו הצידה בחדות. ''מה אתה יודע על עניינים אלה?''
''כמו ווימיש, אני מביא עמי נקודת מבט חדשה. כידוע לך, ווימיש זכה להצלחה ניכרת.''
''אמת... כן, בהחלט כך. עם זאת, איננו יכולים להפוך את פלוטיק על ראשה בשל ספקולציה שעשויה להתגלות כבלתי-מעשית.''
''כרצונך,'' אמר קוג'ל. הוא יצא מהקבר ובמשך שאר הבוקר עבד בעבודות בזויות, צחק ושר בהתלהבות כה רבה, עד שגארק וגוקין דיווחו לטוואנגו.
בתום אחר-הצהריים זכה קוג'ל לשעה לעסוק בה בענייניו. הוא הניח זר שושנים על קברו של ווימיש, ואז שב לחפור בקברו-הוא. לאחר כמה רגעים הבחין בכובעו הכחול של גוקין, במקום בו כרע אותו שעטנז מחריד של אישון וצפרדע תחת עלה חלמית.
קוג'ל העמיד פנים שאינו מבחין, וחפר במרץ. עד מהרה נתקל בתיבות שהסתיר ווימיש לצד קברו-הוא.
קוג'ל העמיד פני נח ובחן את הנוף. גוקין כרע כקודם. קוג'ל שב לעבודתו.
אחת התיבות נפרצה, מן הסתם בידי ווימיש, וכל תוכנה סולק, פרט לצרור קטן של 'מיוחדים' בעלי ערך נמוך, שאולי נשכחו מאחור. קוג'ל תחב את הצרור לנרתיקו, ואז כיסה את התיבה, ממש כאשר התקרב גוקין בניתורים על-פני העשב. ''קוג'ל, נשארת פה זמן ממושך מדי! עליך ללמוד לדייק!''
קוג'ל השיב בהדרת פנים. ''ודאי תשים לב שאני חופר את קברי.''
''לא משנה! ילג ומאלזר זקוקים לתה שלהם!''
''כל דבר בעתו,'' אמר קוג'ל. הוא יצא מהקבר וניגש אל צריף הגנן, ושם מצא את ילג ומאלזר ניצבים מצונפים ומאובנים. ילג קרא: ''תה הוא אחת מהטבות החינם המעטות שטוואנגו מספק! כל היום אנו מגששים ברפש הקפוא, מצפים לרגע שבו נוכל לשתות תה ולחמם את עורנו הצפוד ליד האש!''
מאלזר הצטרף: ''אין תה ואין אש! ווימיש היה חרוץ יותר!''
''הירגעו!'' אמר קוג'ל. ''עוד לא השתלטתי על השגרה.''
קוג'ל הצית את האש וחלט תה; ילג ומאלזר רטנו עוד, אבל קוג'ל הבטיח שירות טוב יותר בעתיד, והצוללים פויסו. הם התחממו ושתו תה, ואז רצו בחזרה אל הברכה וצללו אל תוך הרפש.
זמן קצר לפני השקיעה קרא גוקין לקוג'ל אל המזווה. הוא הצביע על מגש שעליו נח גביע כסף. ''זהו השיקוי המאושש של טוואנגו שעליך להגיש לו בכל יום בשעה זו.''
''מה?'' קרא קוג'ל. ''האין קץ לחובותי?''
גוקין השיב רק בקרקור של אדישות. קוג'ל חטף את המגש ונשא אותו אל חדר העבודה. הוא מצא את טוואנגו ממיין קשקשים: בוחן כל אחד בתורו דרך עדשה, ואז מניח אותו באחת מכמה תיבות, ידיו עטויות כפפות עור רכות.
קוג'ל הניח את המגש. ''טוואנגו, מילה ברשותך!''
טוואנגו, עדשה לעינו, אמר: ''כרגע, קוג'ל, אני עסוק, כפי שביכולתך לראות.''
''אני מגיש את השיקוי הזה מתוך מחאה! שוב אני מצטט את תנאי ההסכם בינינו, שבו נהפכתי ל'מפקח העבודה' בפלוטיק. משרה זו אינה כוללת את תפקידי השמָּש האישי, עובד המטבח, השוער, המשרת הנקלה ופועל כללי. אילו ידעתי על היעדר ההבחנה בין התפקידים אצלך –''
טוואנגו החווה בחוסר סבלנות. ''שקט, קוג'ל! הקטנוניות שלך מורטת את העצבים.''
''ובכל זאת, מה בעניין ההסכם שלנו?''
''תפקידך הוגדר מחדש. התשלום נותר כפי שהיה, כך שאין לך כל סיבה לאי-שביעות רצון.'' טוואנגו שתה את השיקוי. ''אין ברצוני לשמוע עוד על הנושא. ארשה לעצמי גם לציין שווימיש תמיד לבש מקטורן לבן לפני שהגיש את השיקוי. חשבנו שזוהי תוספת נאה.''
טוואנגו חזר לעבודתו והתייעץ מדי פעם בדפיו של ספר גדול כרוך בעור מסומר בפליז ומחוזק בתחרת פליז. קוג'ל צפה מהצד בחמִיצוּת. עד מהרה שאל: ''מה תעשה כשייגמרו הקשקשים?''
''אין לי צורך לדאוג בעניין עוד זמן-מה'', אמר טוואנגו בנוקשות.
''מה הספר הזה?''
''זוהי עבודה למדנית ומקור המידע הבסיסי שלי: האנטומיה האישית של כמה מנכבדי העל-עולם של חָרוּביוֹט. אני משתמש בו כדי לזהות את הקשקשים; מבחינה זו הוא לא יסולא בפז.''
''מעניין!'' אמר קוג'ל. ''כמה סוגים אתה מוצא?''
''איני יכול לפרט במדויק.'' טוואנגו הצביע לעבר קבוצה של קשקשים שלא מוינו. ''ה'פשוטים' האפורים-ירוקים אופייניים לאזורי הגב; הוורודים והאדומים מקורם מתחת לחזה. לכל אחד מהם יש צלצול שמבדל אותו.'' טוואנגו הרים אל אוזנו את ה'פשוט' האפור-ירוק הנבחר ונקש בו במקל מתכת קטן. הוא הקשיב בעיניים עצומות-למחצה. ''גובה הצליל מושלם! זהו עונג לטפל בקשקשים כאלה.''
''אם כן, למה אתה לובש כפפות?''
''אהה! מעשים כה רבים שלנו מבלבלים את ההדיוט! זכור, אנחנו עוסקים בחומר מהעל-עולם! כשהוא רטוב הוא עדין, אבל כשהוא יבש, לעתים קרובות הוא פוגע בעור.''
טוואנגו הביט בתרשים שלו ובחר אחד מה'מיוחדים'. ''הושט את ידך... קדימה, קוג'ל, אל תירתע! לא תיהפך פתאום לשדון על-עולם, אני מבטיח לך זאת!''
קוג'ל הושיט את ידו בחשש. טוואנגו הצמיד את ה'מיוחד' לכפו. קוג'ל חש כיווץ בעורו וצריבה כמו בשל יניקתו המשפשפת של דג הצַמָד. במהירות משך את ידו לאחור.
טוואנגו צחק והחזיר את הקשקש למקומו. ''מסיבה זו אני לובש כפפות כשאני מטפל בקשקשים יבשים.''
קוג'ל קימט את מצחו לעבר השולחן. ''כולם צורבים כל-כך?''
''זה שצרב אותך הוא 'סקלן צריח קדמי', שהוא פעיל למדי. 'חדודי הצומת' האלה עדינים מעט יותר. 'רשף השמים החזי', כך אני חושד, יתגלה כפעיל מכולם, שכן הוא משל ברשת הכוחות של סדלארק כולה. ה'רגילים' עדינים, פרט למקרי מגע ממושך.''
''מדהים איך הכוחות האלה משתמרים במשך עידנים.''
''מהו ה'זמן' בעל-עולם? ייתכן שהמילה אף לא נכללה בלשונם. ואם כבר מדברים על זמן, ווימיש נהג להקדיש פרק זמן זה לצלילה לחיפוש קשקשים; לעתים קרובות עבד שעות ארוכות אל תוך הלילה. הוא באמת דוגמה מעוררת השראה! באמצעות נחישות, התמדה וכוח סבל, הוא שילם את חשבונו!''
''שיטותי שונות,'' אמר קוג'ל. ''אם כי בהחלט ייתכן שהתוצאות תהיינה דומות. אולי יבוא יום ותזכיר את השם 'קוג'ל' כדי לעורר השראה בקרב צוותך.''
''אני מניח שזה אינו בלתי-אפשרי.''
קוג'ל יצא אל החצר האחורית. השמש שקעה; באור הדמדומים נח האגם, שחור וחסר ברק. קוג'ל החל לעבוד בלהט שהיה מרשים אפילו את ווימיש. מטה אל גדת האגם הוא גרר את אגן הברזל הישן, ואז הביא גם כמה סלילי חבל.
אור היום נמוג, פרט לפס בגון חציל-מתכתי לאורך אופק האוקיינוס. קוג'ל בחן את האגם, שבו נהג ווימיש לצלול בשעה כזאת, לאורו המהבהב של נר יחיד על החוף.
קוג'ל הניד בראשו ניד מלגלג והלך לו בחזרה אל המעון.

בשעת בוקר מוקדמת חזר קוג'ל אל האגם. הוא כרך יחדיו כמה סלילי חבל כדי ליצור חבל יחיד, ואותו קשר בין ערער מגומד מצדו האחד של האגם לבין שיטה מקרינה בצד האחר, כך שהחבל נמתח על-פני מרכז האגם.
קוג'ל הביא דלי וגיגית עץ גדולה אל הגדה. הוא השיק את האגן על-פני האגם, העמיס את הגיגית ואת הדלי אל אסדתו המאולתרת, עלה עליה ואז משך את עצמו באמצעות החבל אל המרכז.
ילג ומאלזר, שהגיעו אל המקום, עצרו על מקומם ובהו. קוג'ל הבחין גם בכובעיהם האדום והכחול של גארק ושל גוקין במקום מסתורם מאחורי צמחיית ולריאן.
קוג'ל הפיל את הדלי עמוק אל תוך האגם, העלה אותו ויצק את תוכנו אל תוך הגיגית. שש פעמים מילא ורוקן את הדלי, ואז משך את האסדה בחזרה אל הגדה.
הוא נשא דלי מלא רפש אל הפלג ובעזרת נפה גדולה, סינן את החומר שבדלי.
לתדהמתו של קוג'ל, כששטפו המים את הרפש, נותרו בנפה שני קשקשים: 'פשוט' וקשקש אחר בעל גודל מרשים, ולו דגמים מקרינים מורכבים ובליטה אדומה עמומה במרכז.
הבזק תנועה, יד קטנה מזנקת: קוג'ל הושיט את ידו במהירות אל הקשקש, אבל מאוחר מדי! גוקין החל לנתר לדרכו. קוג'ל זינק כחתול גדול והפיל את גוקין אל הקרקע. הוא חטף את הקשקש, בעט בכסליו הצנומים של גוקין והעיף אותו עשרה מטרים באוויר. כשנחת, קפץ גוקין על רגליו, מנופף באגרופו ומצייץ סדרת קללות בקול גבוה. קוג'ל החזיר לו רגב עפר גדול. גוקין סטה ממסלולו, הסתובב ורץ במלוא המהירות לעבר המעון.
קוג'ל הרהר לרגע, ואז חפר בור בחזזית שלצד גפן בר כחולה כהה, וקבר את הקשקש החדש והמשובח שלו. את ה'רגיל' תחב לנרתיקו, ואז חזר להוציא עוד דלי רפש מהאסדה.
לאחר חמש דקות, בצעד מיושב, חצה טוואנגו את החצר. הוא עצר וצפה בקוג'ל המנפה דלי של רפש.
''סידור מבריק,'' אמר טוואנגו. ''פקחי למדי – אם כי יכולת לבקש רשות לפני שלקחת את רכושי לשימושך הפרטי.''
קוג'ל אמר בקרירות: ''דאגתי הראשונה היא לאסוף קשקשים, לתועלתנו המשותפת.''
''המפף... גוקין אומר לי שכבר העלית 'מיוחד' ראוי לציון.''
'''מיוחד'? זה לא יותר מאשר 'פשוט'.'' קוג'ל הוציא את הקשקש מנרתיקו.
בשפתיים קפוצות בחן טוואנגו את הקשקש. ''גוקין דיווח בפירוט רב למדי.''
''גוקין הוא מישהו שעבורו נטבעה המילה 'כזבנות'. פשוט אין לסמוך עליו. כעת סלח לי בבקשה, כי ברצוני לחזור לעבודתי. זמני יקר.''
טוואנגו סר הצדה בפקפוק וצפה בקוג'ל מנפה דלי שלישי של רפש. ''מוזר מאוד הוא עניינו של גוקין. איך הוא יכול לדמיין את ה'רשף' בפירוט שכזה?''
''בה!'' אמר קוג'ל. ''איני יכול לכלות את זמני בהרהורים על משוגות הדמיון של גוקין.''
''די והותר בכך, קוג'ל! השקפותיך לא מעניינות אותי. בעוד שבע דקות בדיוק אתה אמור לעקר את הכביסה.''
* * *
באמצע אחר-הצהריים הגיע אל פלוטיק האדון סולדינק, מהחברה סולדינק ומרקנטידס. קוג'ל הוביל אותו אל חדר העבודה של טוואנגו, ומצא לו עיסוקים בקרבת מקום בעוד סולדינק וטוואנגו דנים בקשקשים החסרים.
כקודם קבע סולדינק שהקשקשים מעולם לא נמסרו לידיו באמת, ועל בסיס זה תבע החזר מלא של התשלום ששילם.
טוואנגו דחה את ההצעה ברוגז. ''זה עניין תמוה,'' הודה. ''בעתיד נשתמש בהליכים חסיני טעויות.''
''הכול טוב ויפה, אבל ברגע זה לא מטריד אותי העתיד כי אם העבר. איפה קשקשי החסרים?''
''אני יכול לחזור רק על העובדה שחתמת על הקבלה, שילמת ולקחת אותם עמך בעגלה שלך. אין על כך עוררין! ווימיש היה מעיד על כך אילו היה בחיים!''
''ווימיש מת ועדותו חסרת ערך.''
''העובדות נותרות על כנן. אם ברצונך לפצות על ההפסד, נותרת לך הדרך הקלאסית: להעלות את המחיר ללקוח-הקצה שלך. עליו לשאת בנזק.''
''זאת, לפחות, הצעה מועילה,'' אמר סולדינק. ''אעלה את הדבר באוזני מרקנטידס. בינתיים, בקרוב נשלח מטען מעורב דרומה על הגָלָאנְטֶה, ואנו מקווים לכלול צרור של קשקשים. תוכל להכין הזמנה נוספת של ארבע תיבות, בתוך כיום?''
טוואנגו טפח על סנטרו באצבעו התפוחה. ''אצטרך לעבוד שעות נוספות במיון ובסידור; אבל אם אנצל את כל עתודותי, אני מאמין שאוכל להכין הזמנה של ארבע תיבות בתוך יום או יומיים.''
''זה יהיה משביע רצון, וכך אדווח למרקנטידס.''

לאחר יומיים הניח קוג'ל מאה ועשרה קשקשים, רובם 'פשוטים', לפני טוואנגו במקום שבתו לצד שולחן האלון שלו.
טוואנגו נעץ מבט בתדהמה מוחלטת. ''איפה מצאת את אלה?''
''נראה שחדרתי אל הכיס שממנו הוציא ווימיש קשקשים כה רבים. אלה בלי ספק יאזנו את החשבון שלי.''
טוואנגו קימט את מצחו אל הקשקשים. ''רק רגע עד שאבדוק את הרישומים... קוג'ל, אני מוצא שאתה עדיין חייב חמישים ושלוש טרצות. בזבזת די הרבה בחדר האוכל ורשומים אצלי עוד חיובים שאולי שכחת לכלול בחישוב.''
''תן לי לראות את החשבונות... איני יכול להבין דבר מהרישומים האלה.''
''מקצתם הוכנו בידי גארק וגוקין. ייתכן שקשה במעט לקרוא אותם.''
קוג'ל השליך מידו את החשבוניות בסלידה. ''אני דורש חשבון קפדני, מדויק וקריא!''
טוואנגו דיבר מבעד לשיניים חשוקות. ''גישתך, קוג'ל, היא גסה וצינית כאחד. איני מתרשם לטובה.''
''הבה נשנה את הנושא,'' אמר קוג'ל. ''מתי אתה מצפה לראות שוב את האדון סולדינק?''
''במועד כלשהו בעתיד הקרוב. למה אתה שואל?''
''אני סקרן בעניין שיטות המסחר שלו. למשל, כמה היה גובה מיוּקוּנוּ בתמורה ל'מיוחד' ממש ראוי לציון, כמו 'רשף שמים'?''
טוואנגו אמר בכבדות: ''אני בספק אם האדון סולדינק היה מוכן לחשוף מידע כזה. מה, אם יותר לי לשאול, הבסיס להתעניינותך?''
''לא משהו משמעותי. במהלך אחת משיחותינו הגה ווימיש את הרעיון שייתכן שסולדינק יעדיף לקנות 'מיוחדים' יקרים ישירות מהצולל, ובכך לשחרר אותך מעיסוק נרחב בפרטים.''
לרגע הניע טוואנגו את שפתיו בלי יכולת להפיק מילים. לבסוף אמר: ''הרעיון פסול, בכל שלביו. האדון סולדינק ידחה כל קשקש ממקור כה מפוקפק. הסוחר המורשה היחיד הוא אני, ורק החותם שלי מבטיח אותנטיות. יש לזהות ולרשום בדייקנות כל קשקש וקשקש.''
''והחשבונות לאנשי צוותך: גם הם נאמנים ורשומים בדייקנות? או, מסקרנות בטלה גרידא, שמא אעלה את השאלה לפני האדון סולדינק?''
טוואנגו הרים שוב בכעס את חשבונו של קוג'ל. ''כמובן, עשויות להיות טעויות קטנות, בכיוון זה או אחר. הן נוטות להתאזן בסוף... כן, אני רואה כאן טעות, במקום שבו מיקם גארק נקודה עשרונית במקום הלא-נכון. עלי להורות לו לדייק יותר. זהו זמנך להגיש תה לילג ולמאלזר. עליך להירפא מהתנהגות נרפית זו! בפלוטיק אנו זריזים!''
קוג'ל הלך לו אל האגם. זו היתה שעת אמצע אחר-הצהריים ביום צונן במיוחד, ועננים מוזרים, שחורים-סגולים, הסתירו את השמש האדומה התפוחה. רוח מצפון העלתה אדוות על-פני הרפש; קוג'ל רעד והידק את גלימתו סביב צווארו.
פני האגם נבקעו; ילג הגיח ומשך את עצמו אל החוף בזרועות מכווצות, ושם ניצב בכריעה, נוטף רפש. הוא בחן את ממצאיו אבל מצא רק אבני חצץ, והשליך אותן בסלידה. מאלזר, כורע על ארבע, עלה בכבדות אל הגדה והצטרף אל ילג; שניהם רצו אל צריף המנוחה, ולאחר רגע הגיחו בזעם. ''קוג'ל! איפה התה שלנו? האש אינה אלא אפר קר! אין בך רחמים?''
קוג'ל ניגש אל הצריף ושם התקרבו אליו ילג ומאלזר כאחד באיום. ילג נופף את אגרופו העצום בפניו של קוג'ל. ''זו היתה הפעם האחרונה שהתרשלת! היום אנחנו מתכוונים להרביץ לך ולזרוק אותך אל האגם!''
''רגע אחד,'' אמר קוג'ל. ''הניחו לי להקים מדורה, כי גם לי קר. מאלזר, תתחיל להכין את התה, בטובך.''
אילמים מזעם נסוגו שני הצוללים לאחור בעוד קוג'ל מצית אש. ''ועכשיו,'' אמר קוג'ל, ''תשמחו לגלות שנתקלתי בכיס עשיר של קשקשים. שילמתי את חשבוני וכעת יצטרך בילברד הגנן להגיש את התה ולהקים את המדורה.''
ילג שאל מבעד לשיניים חשוקות: ''אז אתה מתפטר מתפקידך?''
''לא לגמרי. אני אמשיך, לפחות למשך זמן קצר, בתפקיד יועץ.''
''איני מבין'', אמר מאלזר. ''איך אתה מוצא כל-כך הרבה קשקשים במאמץ כה מועט?''
קוג'ל חייך ומשך בכתפיו. ''יכולת, ולא מעט מזל.''
''אבל בעיקר מזל, אה? בדיוק כפי שלווימיש היה מזל?''
''אה, ווימיש, ברנש אומלל! הוא עבד קשה זמן ממושך למען מזלו! שלי הגיע מהר יותר. הגורל האיר לי פנים!''
ילג דיבר בהרהור: ''רצף מקרים מעניין! ארבע תיבות קשקשים נעלמו. ווימיש משלם את חשבונו. גארק וגוקין מגיעים עם הקרסים שלהם, ווימיש קופץ מהגג. ואחר-כך, קוג'ל העמל ביושר משלם את חשבונו, אם כי הוא עובד רק שעה ביום.''
''באמת מוזר!'' אמר מאלזר. ''מעניין איפה יכולים להיות הקשקשים החסרים!''
''גם אני תוהה!'' אמר ילג.
קוג'ל דיבר בנזיפה קלה: ''אולי לשניכם יש זמן לרכילות בטלה, אבל אני צריך לחפש קשקשים.''
קוג'ל ניגש אל האסדה שלו וסינן כמה דליי רפש. ילג ומאלזר החליטו לא לעבוד עוד, לאחר שכל אחד מהם מצא שלושה קשקשים. לאחר שהתלבשו, הם ניצבו בשולי האגם וצפו בקוג'ל, ממלמלים ביניהם בקול נמוך.
במהלך ארוחת הערב המשיכו ילג ומאלזר בשיחתם, ומדי פעם בפעם שיגרו מבטים לעבר קוג'ל. עד מהרה חבט ילג באגרופו בכף ידו, כמו הכתה בו מחשבה מפתיעה, שעליה דיווח מיד למאלזר. אז הנהנו שניהם בתבונה והביטו שוב לעבר קוג'ל.
בבוקר המחרת, בעוד קוג'ל משתמש בנפתו, צעדו ילג ומאלזר אל החצר האחורית. כל אחד מהם נשא שושן והניח אותו על קברו של ווימיש. קוג'ל צפה בתשומת לב מזווית עינו. מאלזר וילג כאחד לא הקדישו לקברו יותר מאשר תשומת לב חולפת: כה מעט, למעשה, עד שמאלזר, בלכתו לאחור, נפל אל תוך החפירה. ילג עזר לו לקום ושניהם המשיכו בעבודתם.
קוג'ל רץ אל הקבר והביט אל הקרקעית. העפר נשבר מהדופן הצדדית וייתכן שפינתהּ של תיבה נגלתה לבחינה מדוקדקת.
קוג'ל משך בסנטרו בהרהור. התיבה לא היתה בולטת. מאלזר, שנבהל מנפילתו המגושמת, ודאי לא הבחין בה. זו, לפחות, היתה תיאוריה סבירה. ואולם, ייתכן שמן החוכמה יהיה להעביר את הקשקשים; הוא יעשה זאת בהזדמנות הראשונה.
קוג'ל השיט את האסדה על-פני הרפש ומילא את הגיגית; אחר-כך, כשחזר אל החוף, ניפה את הרפש, וגילה צמד 'רגילים' בנפה.
טוואנגו הזמין את קוג'ל אל חדר העבודה. ''קוג'ל, מחר אנחנו שולחים ארבע תיבות של קשקשים משובחים בשעה שתים-עשרה בדיוק. לך אל הנגרייה ובנה ארבע תיבות מוצקות בהתאם להוראות. אחר-כך נקה את עגלת המשא, שמן את הגלגלים, ובאופן כללי הבא אותה למצב מושלם; אסור שיהיו תקלות הפעם.''
''אל חשש,'' אמר קוג'ל. ''נעשה את העבודה כיאות.''

באמצע היום עצרו סולדינק ובני לווייתו רינקז וג'ורנולק את עגלתם לפני פלוטיק. קוג'ל קידם את פניהם בנימוס והכניס אותם אל חדר העבודה.
טוואנגו, שנפגע במעט מבחינתו של סולדינק את הרצפה, הקירות והתקרה, דיבר בחדות. ''רבותי, על השולחן תבחינו בשש-מאות ועשרים קשקשים, 'פשוטים' ו'מיוחדים' כאחד, כפי שמפורט בחשבון זה. ראשית נבחן, נאמת ונארוז את ה'מיוחדים'.''
סולדינק הצביע לעבר גארק וגוקין. ''לא כששני השדונים התת-אנושיים האלה נמצאים בקרבת מקום! אני מאמין שבאופן כלשהו הם הטילו לחש שבלבל לא רק את ווימיש האומלל אלא את כולנו. אחר-כך הם הסתלקו עם הקשקשים.''
קוג'ל הצהיר: ''נראה שיש היגיון בדבריו של סולדינק. גארק, גוקין: הסתלקו! צאו והבריחו את הצפרדעים מהגינה!''
טוואנגו מחה: ''זה חמור באופן מטופש ולא נחוץ! ובכל זאת, אם כך זה חייב להיות, גארק וגוקין יואילו לעזוב.''
במבטים זועמים מעיניים אדומות לעבר קוג'ל, זינקו גארק וגוקין ויצאו מהחדר.
טוואנגו מנה כעת את הקשקשים ה'מיוחדים', בעוד סולדינק בודק אותם כנגד חשבון וקוג'ל אורז אותם בזה אחר זה אל תוך התיבה בפיקוח רינקז וג'ורנולק המשגיחים בשבע עיניים. אחר-כך, באותו אופן, נארזו ה'פשוטים'. קוג'ל, בעוד כולם משגיחים עליו בקפידה, כיסה את התיבות, חתם היטב את המכסים והניח אותם על העגלה.
''כעת,'' אמר קוג'ל, ''משום שמנקודה זו אל העגלה אהיה האחראי העיקרי לקשקשים, עלי לעמוד על כך שלנגד עיני כולכם אחתום את התיבות בשעווה, ובה אחקוק את חותמי המיוחד. באופן זה אני וכל השאר נדע בוודאות שהתיבות שנארזו והועמסו כאן יגיעו בבטחה אל העגלה.''
''אמצעי זהירות נבון,'' אמר טוואנגו. ''כולנו נהיה עדים לתהליך.''
קוג'ל חתם את התיבות, הטביע את חותמו בשעווה המתקשה, ואז קשר את התיבות אל עגלת המשא. הוא הסביר: ''עלינו להיזהר שמא רעד או טלטלה לא צפויים ישחררו את אחת התיבות ממקומה, ובכך תוכנה עלול להינזק.''
''בסדר, קוג'ל! כעת אנחנו מוכנים?''
''בהחלט. רינקז וג'ורנולק, אתם תלכו ראשונים ותוודאו שאין מכשולים בדרך. סולדינק, אתה תלך חמישה צעדים לפני המשטח. אני אדחוף את המשטח וטוואנגו ילך חמישה צעדים במאסף. כך נביא בבטחה מלאה את הקשקשים אל העגלה.''
''טוב מאוד,'' אמר סולדינק. ''כן יהיה. רינקז, ג'ורנולק! לכו אתם לפנים, בערנות מלאה!''
התהלוכה יצאה מחדר העבודה וחלפה על-פני מסדרון חשוך באורך חמישה-עשר יארד, ונעצרה רק די זמן כדי שקוג'ל יוכל לקרוא לפנים לעבר סולדינק: ''השטח פנוי?''
''פנוי,'' אישר סולדינק בתשובה. ''תוכלו להתקדם!''
ללא עיכוב נוסף גלגל קוג'ל והוציא את המשטח אל העגלה. ''שימו לב כולם! התיבות מועברות אל העגלה ומספרן ארבע, כל אחת מהן חתומה בחותמי. סולדינק, אני מעביר בזאת את האחריות על חפצי ערך אלה אליך. כעת אמרח עוד שעווה, ועליה תוכל להטביע את חותמך... טוב מאוד. חלקי בעסקה הושלם.''
טוואנגו החמיא לקוג'ל: ''והושלם היטב, קוג'ל! הכול היה תקין ויעיל. המשטח נראה נקי ומסודר עם שכבת הלכָּה המשובחת שלו ויריעת הבד הנאה שהתקין ווימיש. ועכשיו, סולדינק, אם תואיל למסור לי את הקבלה ואת התשלום שלי במלואו, תושלם העסקה.''
סולדינק, עדיין במצב-רוח קודר משהו, הושיט את הקבלה ומנה טרצות בסכום הנקוב. אחר-כך, עם רינקז וג'ורנולק, נהג בעגלתו בחזרה אל סָסְקֶרְווֹי.
בינתיים הסיע קוג'ל את המשטח בחזרה אל הסדנה. הוא הפך את המשטח העליון על הציר הנסתר שלו, וחשף את ארבע התיבות. הוא הסיר את המכסים, הוציא את הצרורות, הכניס את התיבות השבורות אל האש ושפך את הקשקשים אל תוך שק.
הבזק תנועה משך את תשומת לבו. קוג'ל הביט הצידה והבחין בכובע אדום בוהק נעלם מהעין בחלון.
קוג'ל ניצב ללא ניע עשר שניות, ואז נע בחפזון. הוא רץ החוצה, אבל לא ראה את גארק או את גוקין, וגם לא את ילג או את מאלזר, שהיו אמורים לצלול באגם.
קוג'ל חזר אל הסדנה, הוציא את שק הקשקשים ורץ בזריזות אל הבקתה שבה שכן בילברד הגנן דל הבינה. תחת ערמת פסולת בפינת החדר הוא הסתיר את שקו, ואז רץ בחזרה אל הסדנה. אל תוך שק אחר שפך מגוון מסמרים, נעצים, ברגים, אומים ומגוון כלים קטנים, והניח שק זה בחזרה על המדף. אחר-כך, לאחר שחָתָה את האש סביב התיבות הבוערות, עסק בציפוי בלכה של פניו העליונים של משטח המשא.
לאחר שלוש דקות הגיע טוואנגו, וגארק וגוקין בעקבותיו, שניהם נושאים קרסי-אדם ארוכי ידית.
קוג'ל הרים את ידו. ''זהירות, טוואנגו! הלכה טרייה!''
טוואנגו קרא בקול מאנפף: ''קוג'ל, אל תתחמק מאתנו! איפה הקשקשים?''
'''קשקשים'? למה אתה רוצה אותם עכשיו?''
''קוג'ל, הקשקשים, בטובך!''
קוג'ל משך בכתפיו. ''כרצונך.'' הוא הוריד מגש. ''היה לי בוקר מוצלח למדי. שישה 'פשוטים' ו'מיוחד' משובח אחד! שים לב לדוגמה המיוחדת הזאת, אם תואיל!''
''כן, זה 'חולייתן לחיי', שמקומו מעל לאזור המרפק של הזרוע השלישית. זו דוגמה משובחת במיוחד. איפה האחרים, שכפי שהבנתי, מונים מאות?''
קוג'ל הביט בו בפליאה. ''איפה שמעת בדיה יוצאת דופן שכזו?''
''זה לא משנה! הראה לי את הקשקשים או שיהיה עלי לבקש מגארק וגוקין למצוא אותם!''
''עשה זאת, בבקשה,'' אמר קוג'ל בכבוד עצמי. ''אבל ראשית הרשה לי להגן על רכושי.'' הוא הניח את ששת ה'פשוטים' ואת ה'חולייתן הלחיי' בנרתיקו. באותו רגע השמיע גארק, שניתר על ספסל, קרקור ניצחון צורם והוריד את השק שקוג'ל הניח שם זה עתה. ''זה השק! הוא כבד מרוב קשקשים!''
טוואנגו שפך את תוכן השק. ''לפני כמה דקות,'' אמר קוג'ל, ''חיפשתי בשק הזה טבעת חיבור למשטח. ייתכן שגארק חשב בטעות את העצמים האלה לקשקשים.'' קוג'ל ניגש אל הדלת. ''אשאיר אתכם לחפש.''
הלכה והתקרבה השעה שבה נהגו ילג ומאלזר לשתות את התה שלהם. קוג'ל הביט אל תוך הצריף, אבל האש היתה כבויה והצוללים לא נראו לעין.
בסדר גמור, חשב קוג'ל. כעת הזמן להוציא מקברו את הקשקשים שנגנבו במקור על-ידי ווימיש.
הוא ניגש אל אחורי החצר, ששם, בצלו של עץ המירהדיון קבר את ווימיש וחפר את קברו-הוא.
לא נראו לעין צופים לא רצויים. קוג'ל החל לקפוץ אל תוך קברו, אבל עצר על מקומו, נרתע בשל מראן של ארבע תיבות שבורות וריקות בתחתית הבור.
קוג'ל חזר אל המעון וניגש אל חדר האוכל, ומצא שם את בילברד הגנן.
''אני מחפש את ילג ומאלזר,'' אמר קוג'ל. ''ראית אותם בזמן האחרון?''
בילברד חייך בטיפשות ומצמץ. ''בהחלט ראיתי, לפני שעתיים בערך, כשהם יצאו אל סָסְקֶרְווֹי. הם אמרו שהם גמרו עם הצלילות לחיפוש קשקשים.''
''זאת הפתעה,'' אמר קוג'ל מבעד לגרון מכווץ.
''נכון,'' אמר בילברד, ''ואף-על-פי-כן, לפעמים צריך לשנות, או שמסתכנים בהתאבנות. אני גנן בפלוטיק עשרים ושלוש שנים ואני מתחיל לאבד עניין בעבודה. הגיע הזמן שגם אני אשקול עבודה חדשה, אולי עיצוב אופנה, למרות הסיכונים הכספיים.''
''רעיון מצוין!'' אמר קוג'ל. ''אילו הייתי אדם עשיר, מיד הייתי מציע לך את ההון הנחוץ!''
''אני מעריך את ההצעה!'' אמר בילברד בחמימות. ''אתה אדם נדיב, קוג'ל!''
הגונג נשמע וסימן על נוכחותם של אורחים. קוג'ל החל להגיב, ואז חזר שוב לכיסאו: שגארק, גוקין או טוואנגו עצמו יפתחו את הדלת.
הגונג נשמע, שוב ושוב, ולבסוף ניגש קוג'ל, מרוגז קמעה, לענות לקריאה.
בדלת ניצב סולדינק, ולצדו רינקז וג'ורנולק. פניו של סולדינק היו קודרים. ''איפה טוואנגו? אני רוצה לראות אותו מיד.''
''עדיף שתחזרו מחר,'' אמר קוג'ל. ''טוואנגו נח את מנוחת הצהריים שלו.''
''לא משנה! הער אותו, בשיא המהירות! העניין דחוף!''
''אני בספק אם הוא ירצה לראות אתכם היום. הוא אמר לי שעייפותו עצומה.''
''מה?'' שאג סולדינק. ''עליו לרקוד מרוב אושר! אחרי הכול, הוא לקח את הטרצות הטובות שלי ונתן לי תיבות של בוץ מיובש עבורן!''
''בלתי-אפשרי,'' אמר קוג'ל. ''אמצעי הזהירות היו מוחלטים.''
''התיאוריות שלך אינן מעניינות אותי,'' הכריז סולדינק. ''קח אותי אל טוואנגו מיד!''
''הוא לא זמין לדבר פרט לעניינים חשובים. אני מאחל לך יום טוב במלוא הידידות.'' קוג'ל החל לסגור את הדלת, אבל סולדינק הקים קול צעקה, וכעת הופיע טוואנגו עצמו במקום. הוא שאל: ''מהי הסיבה למהומה הפראית הזו? קוג'ל, אתה יודע כמה אני רגיש לרעש!''
''ממש כך,'' אמר קוג'ל, ''אבל נראה שהאדון סולדינק מתעקש להרעיש.''
טוואנגו פנה אל סולדינק. ''מה הבעיה? סיימנו את עסקינו להיום.''
קוג'ל לא המתין לתשובתו של סולדינק. כפי שציין בילברד, הגיעה העת לשינוי. הוא איבד מספר מכובד של קשקשים בשל חוסר היושר של ילג ומאלזר, אבל מספר דומה המתין לו בבקתתו של בילברד, ועליו להסתפק בהם.
קוג'ל החיש את צעדיו על-פני המעון. הוא הביט אל תוך חדר האוכל, ששם עסקו גארק וגוקין בהכנות לארוחת הערב.
טוב מאוד, חשב קוג'ל, למעשה, מצוין! כעת עליו רק לחמוק מבילברד, לקחת את שק הקשקשים ולהסתלק... הוא יצא אל הגן, אבל בילברד לא עסק בעבודתו.
קוג'ל ניגש אל בקתתו של בילברד ותחב את ראשו בדלת. ''בילברד?''
לא היתה תשובה. קרן אור אדומה שהתלכסנה מבעד לדלת האירה את יצועו של בילברד בפרוטרוט. באור הדל ראה קוג'ל שהבקתה ריקה.
קוג'ל הציץ מעבר לכתפו, נכנס לבקתה וניגש אל הפינה שבה הסתיר את השק.
הפסולת פוזרה. השק נעלם.
מהמעון נשמעו קולות. טוואנגו קרא: ''קוג'ל! איפה אתה? בוא מיד!''
מהיר ודומם כרוח רפאים חמק קוג'ל מבקתתו של בילברד והסתתר בסבך ערער סמוך. חומק מצל לצל, הוא הקיף את המעון ויצא אל הדלת. הוא הביט לימין ולשמאל, ואז, משלא הבחין בכל סכנה, יצא בצעדים ארוכים ומתנודדים מערבה. על-פני היער ומעבר לגבעה צעד קוג'ל, ועד מהרה הגיע אל סָסְקֶרְווֹי.

לאחר כמה ימים, בעודו מטייל בטיילת , התקרב קוג'ל במקרה אל אותו בית-מרזח עתיק הידוע בשם 'בזיליסק הברזל'. כאשר התקרב, נפתחה הדלת ושני אנשים יצאו מתנודדים אל הרחוב: האחד מגודל, ולו תלתלים צהובים ולסת כבדה; האחר רזה, לחייו צנומות, שׂערו שחור ואפו מעוקל. שניהם לבשו בגדים יקרים, כובעים כפולי שוליים, אבנטי אטלס אדומים ומגפיים מעור משובח.
קוג'ל, שהביט פעם אחת ופעם נוספת, זיהה את ילג ואת מאלזר. כל אחד מהם התענג על בקבוק יין אחד לפחות, אולי שניים. ילג שר בלדה על הים ומאלזר שר ''טירה לה לירה, נצאה אל הארץ שבה גדלות החרציות!'' בפזמון. טרודים במקצבה המדויק של המוזיקה, הם התחככו בקוג'ל וחלפו על פניו, לא מביטים לימין או לשמאל, והתקדמו לאורך הטיילת לעבר בית-מרזח אחר, 'כוכב הצפון'.
קוג'ל החל ללכת בעקבותיהם, ואז קפץ לאחור לקול שאונם של גלגלים מתקרבים. מרכבה משובחת, רתומה לצמד תמרנים ארוכי רגליים, סטתה לפניו והמשיכה בדרכה לאורך הטיילת. הרכב לבש חליפת קטיפה שחורה ולה כותפות כסופות, וכובע גדול ועליו נוצה שחורה מסתלסלת; לצדו ישבה גברת שופעת בשמלה כתומה. רק בקושי הצליח קוג'ל לזהות ברכב את בילברד, הגנן לשעבר בפלוטיק. קוג'ל מלמל בחמיצות ללא קול: ''הקריירה החדשה של בילברד, שאותה הצעתי בנדיבותי לממן, עלתה לי הרבה יותר מכפי שציפיתי.''
מוקדם למחרת בבוקר עזב קוג'ל את סָסְקֶרְווֹי בדרך המזרחית. הוא חצה את הגבעות וירד אל שאנגלסטון סטראנד.
בסמוך התנשאו צריחיה המוזרים של פלוטיק אל אור הבוקר, חדים אל מול הערפל שמצפון.
קוג'ל התקרב אל המעון בדרך עקלקלה, מקפיד להסתתר בין שיחים ומשוכות, עוצר לעתים קרובות כדי להקשיב. הוא לא שמע דבר; תחושה נטושה שררה במקום.
קוג'ל הקיף את המעון בזהירות. האגם התגלה לעין. באמצעו ישב טוואנגו באסדת הברזל, כתפיו כפופות וצווארו נטוי מטה. בעוד קוג'ל צופה, העלה טוואנגו חבל; מהמעמקים בקע גארק עם דלי רפש קטן, שאותו רוקן טוואנגו אל תוך הגיגית.
טוואנגו החזיר לגארק את הדלי, וזה השמיע קול צפצוף וצלל שוב אל המעמקים. טוואנגו משך חבל שני והעלה את גוקין עם דלי נוסף.
קוג'ל נסוג אל גפן הבר הכחולה-כהה. הוא חפר ונעזר בבד מקופל כדי לגונן על ידו כשהוציא את 'רשף השמים החזי'.
קוג'ל ניגש להשקיף פעם אחרונה על האגם. הגיגית היתה מלאה, גארק וגוקין, שתי דמויות קטנות מצופות רפש, ישבו משני קצות האסדה, ואילו טוואנגו משך בחבל העליון. קוג'ל צפה לרגע, ואז הסתובב וחזר לעבר סָסְקֶרְווֹי.

סיפורי ארץ הגוועת (Tales of the Dying Earth)
כרך ב' (מתוך שני כרכים)
מאת ג'ק ואנס (Jack Vance)
תרגום: ורד טוכטרמן
הוצאת אודיסיאה, 2006
431 עמודים

סיפורי ארץ הגוועת - כרך א'
הוצאת אודיסיאה

חזרה לעמוד הראשי כתוב תגובה

ושגיאת הגהה כבר בכריכה? (חדש)
אוחזת ענף השקד יום שלישי, 21/02/2006, שעה 17:15
אם חלק א' נקרא סיפורי ארץ הגוועת מדוע חלק ב' נקרא סיפורי ארץ גוועת? איפה ה' הידיעה בכרך ב', או שפה לא צריך?