עוד בקטגוריה זו:
משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13
תגובות: 3
ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12
תגובות: 2
דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11
תגובות: 1
ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10
תגובות: 0
מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08
תגובות: 0
בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08
תגובות: 0
פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08
תגובות: 39
תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08
תגובות: 1
חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08
תגובות: 11
סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08
תגובות: 6
המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08
תגובות: 6
דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07
תגובות: 16
המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07
תגובות: 74
התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07
תגובות: 3
בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07
תגובות: 25
|
 |
סיפורי ארץ הגוועת (א')
פרקים לדוגמה / ג'ק ואנס
שבת, 10/09/2005, שעה 22:22
כרך א' של ספרו הידוע של ג'ק ואנס
|
|
מן הכריכה האחורית:
בעתיד כה מרוחק עד כי הארץ עצמה הולכת וגוועת מזקנה, שאריות הידע המדעי הפכו שוב לכישוף. על גבי חורבות הידע האנושי הטכנולוגי, בינות לגזעים מוזחים וישויות ממימדים אחרים, קמה תרבות שעבורה הקסם הוא המדע והכלי להתפתחות ושרידה.
השמש הולכת ודועכת, בני-האדם סופרים את הימים עד שיכבה האור, והחברה האנושית התפרקה לעשרות תרבויות שונות, כל אחת מושפעת מכוח מורשת הכישוף המיוחדת לה ומזכרונות עבר רחוקים.
כרך זה מאגד שניים מסיפורי הארץ הגוועת: ארץ הגוועת, והמשכו, עיני העל-עולם, נובלות המציגות בפנינו את הכישוף המיוחד לעולם הזקן ואת ההרפתקאות שהן מנת חלקם של תושביו. שני הסיפורים הבאים בסדרה יראו אור בכרך ב' של הסדרה.
1
טוּרגָ'אן איש מִיִיר
טורג'אן ישב בחדר העבודה שלו, רגליו פשוטות מהשרפרף והלאה, גבו נשען אל שולחן העבודה ומרפקיו עליו. מעבר לחדר היה כלוב; אל תוכו בהה טוּרְגָ'אן ברוגז קדורני. היצור שבכלוב בחן אותו בחזרה ברגשות שאין לשערם.
היה זה יצור מעורר חמלה – ראש גדול על גוף קטן ושברירי, ולו עיניים חלשות ודומעות ואף כפתורי רופס. הפה היה תלוי רטוב ורפוי, העור בהק בוורוד שַׁעוותי. למרות חוסר השלמות הבולט שלו, עד כה היה זה פִּריים המוצלח ביותר של מכליו של טורג'אן.
טורג'אן קם ונטל קערת מחית. בכף ארוכת ידית הושיט מזון אל פיו של היצור. אבל הפה לא נעתר לכף, ומחית זלגה במורד העור המזוגג וצנחה על הגוף הרעוע.
טורג'אן הניח את הקערה, נסוג לאחור וחזר לאטו אל שרפרפו. זה שבוע שהיצור מסרב לאכול. האם הקלסתר המטופש מסתיר תפישה, תשוקה לכיליון? בעוד טורג'אן צופה, נעצמו העיניים הכחולות-לבנות, הראש הגדול נשמט ונחבט בקרקעית הכלוב. הגפיים רפו: היצור מת.
טורג'אן נאנח ויצא מהחדר. הוא עלה במדרגות אבן סלילוניות ולבסוף יצא אל גג טירתו מִיִיר, גבוה מעל לנהר דֶרְנָה. במערב נתלתה השמש קרוב לארץ הזקנה; קרני אודם, כבדות ועשירות כיין, התלכסנו על פני גזעיו המסוקסים של היער הקדמוני וצנחו על קרקעית היער הרקבובית. השמש שקעה על פי טקס נושן; ליל שלהי-הימים ירד על פני היער, חשכה רכה וחמימה הגיעה במהירות, וטורג'אן ניצב והרהר במותו של יציר כפיו האחרון.
הוא הרהר בקודמיו המרובים: היצור שכולו עיניים, היצור חסר העצמות שפני מוחו הפועמים חשופים, הגוף הנקבי היפהפה שמעיו נשרכו אל תוך תמיסת ההזנה כגדילים מגששים, היצורים המהופכים מתוכם החוצה... טורג'אן נאנח בעגמומיות. שיטותיו היו לקויות; מרכיב בסיסי חסר במיזוג שלו, סדר-על לרכיבי הדגם.
בעודו יושב בוהה על פני הארץ המחשיכה, החזיר הזיכרון את טורג'אן אל לילה אחד, שנים קודם, שבו ניצב המלומד לצדו.
''בעידנים שחלפו,'' אמר המלומד, עיניו קבועות בכוכב נמוך, ''אלף לחשים היו ידועים לתורת הכישוף, והמכשפים הוציאו לפועל את רצונם. כיום, כשארץ גוועת, מאה לחשים נותרו בידע האנושי, ואלה הגיעו אלינו בספרים עתיקים… אבל קיים זה הקרוי פָּאנְדֵלוּם, המכיר את כל הלחשים, את כל ההשבעות, הצקונים, הרונות והנסים אשר פיתלו ועיצבו אי פעם את המרחב...'' הוא השתתק, שקוע בשרעפיו.
''איפה נמצא פאנדלום זה?'' שאל טורג'אן מיד.
''הוא שוכן בארץ אֶמְבֵּלִיוֹן,'' השיב המלומד, ''אבל היכן שוכנת ארץ זו, אין איש יודע.''
''איך מוצאים את פאנדלום, אם כן?''
המלומד חייך חיוך קלוש. ''אם יהיה הדבר נחוץ אי פעם, קיים לחש שייקח אותך לשם.''
שניהם שתקו לרגע; אז דיבר המלומד, משקיף על פני היער.
''אפשר לשאול את פאנדלום כל דבר, ופאנדלום יענה – בתנאי שהמחפש יבצע את השירות שפאנדלום ידרוש ממנו. ופאנדלום אינו מקל בדרישותיו.''
אז הראה המלומד לטורג'אן את הלחש המדובר, אותו גילה בקובץ כתבים עתיק, והסתיר מכל העולם.
טורג'אן, בעודו נזכר בשיחה זו, ירד אל חדר העבודה שלו, אולם ארוך ונמוך ולו קירות אבן ורצפת אבן המעומעמת באמצעות שטיח ערמוני עבה. הכרכים שהכילו את כשפיו של טורג'אן נחו על השולחן הארוך מפלדה שחורה או נתחבו ללא סדר אל מדפים. אלה היו כרכים שחיברו מכשפי עבר רבים, גיליונות לא מסודרים שאסף המלומד, ספרי כשפים כרוכים בעור, המציגים את הברותיהם של מאה לחשים רבי עוצמה, כה תובעניים עד כי מוחו של טורג'אן יכול להכיל רק ארבעה בו-זמנית.
טורג'אן מצא קובץ כתבים עבש, הפך את הדפים הכבדים אל הלחש שהראה לו המלומד: 'הקריאה אל הענן הזועף'. הוא השפיל את מבטו אל האותיות והן בערו בעוצמה דוחקת, נלחצות מעל הדף כלהוטות לעזוב את בדידותו האפלולית של הספר.
טורג'אן סגר את הספר, ואילץ את הלחש לחזור אל תהום הנשייה. הוא התעטף בשכמייה כחולה קצרה, תחב להב לחגורתו והצמיד את הקמע הנושא את הרונה של לָאקוֹדֶל אל פרק ידו. אז התיישב ובחר מתוך אלמנך את הלחשים שייקח אתו. באילו סכנות ייתקל לא היה בידו לדעת, ולכן בחר שלושה לחשים לשימוש כללי: פרץ האורות המופלא, אדרת החשאיות של פאנדאאל ולחש השעה האיטית.
הוא עלה על חומות המגן של טירתו וניצב מתחת לכוכבים הרחוקים, נושם את אווירה של ארץ העתיקה. כמה פעמים נשמו אוויר זה לפניו? אילו זעקות כאב חווה אוויר זה, אילו אנחות, צחוקים, קריאות קרב, צעקות התעלות, התנשפויות...
הלילה התקדם במסילתו. אור כחול נרעד ביער. טורג'אן צפה לרגע, ולבסוף זקף את כתפיו והגה את הקריאה אל הענן הזועף.
הכול היה שקט; אז נשמעה לחישת תנועה שגאתה לכדי שאגת רוחות אדירים. אִבכת לובן הופיעה ותפחה עד כדי עמוד עשן שחור וגועש. קול עמוק וגס בקע מהמערבולת.
''לעוצמתך הטורדת נמסר כלי זה; אנה תלך?''
''ארבע רוחות, ואז אחת,'' אמר טורג'אן. ''חי אבוא אל אמבליון.''
הענן הסתחרר כלפי מטה; הוא נחטף הרחק מעלה והלאה, הושלך בסחרור מראשו אל רגליו אל מרחק שאין לחשבו. לארבע רוחות הוטח, ולאחת נוספת, ולבסוף השליכה אותו מהלומה גדולה מהענן, הטילה אותו אפרקדן אל אמבליון.
טורג'אן התרומם על רגליו ודידה לרגע, מסוחרר למחצה. חושיו התייצבו; הוא הביט סביבו.
הוא ניצב על גדת בריכה צלולה. פרחים כחולים צמחו סביב עקביו ומאחוריו התנשאה חורשת עצים גבוהים, כחולים-ירוקים, עליהם מיטשטשים מעלה לכלל ערפל. האם אמבליון שייכת לכדור הארץ? העצים היו דמויי ארץ, הפרחים היו בעלי צורה מוכרת, האוויר היה בעל אותו מרקם... אבל היה חֶסר מוזר בארץ זו והיה קשה לקבוע. אולי זה נבע מערפולו המוזר של האופק, אולי מאיכותו המטשטשת של האוויר, בוהק וחמקמק כמים. ואולם, מוזרים מכל היו השמים, רשת של אדוות שתי-וערב, ואלה שברו והחזירו אלף קרני אור צבעוני, קרניים שארגו תחרוֹת מופלאות באוויר, רשתות קשת, בכל גוני אבני החן. ובעוד טורג'אן צופה, חלפו מעליו קרני יין, טופז, סגול עשיר, ירוק בוהק. כעת הבחין שצבעי הפרחים והעצים הם רק השתקפות חולפת של השמים, כי כעת הפרחים היו בגון האלתית, והעצים בסגול חולמני. הפרחים העמיקו לגון הנחושת, ואז בהתפשטות של ארגמן, התחממו דרך אדום-סגלגל ועד שָׁני, והעצים הכחילו כים.
''הארץ שאין איש יודע היכן היא,'' אמר טורג'אן לעצמו. ''האם הובאתי מעלה, מטה, אל קיום קודם או אל העולם הבא?'' הוא הביט לעבר האופק ודימה לראות מסך שחור המתנשא מעלה אל החשֵׁכה, ומסך זה הקיף את הארץ מכל עבריה.
קול שעטת פרסות התקרב; הוא הסתובב ומצא סוס שחור מסתער במהירות טרופה לאורך שפת הבריכה. הרוכבת היתה אישה צעירה ולה שיער שחור הזורם בפראות. היא לבשה מכנסיים לבנים רפויים עד אורך הברך ושכמייה צהובה מצליפה ברוח. יד אחת לפתה את המושכות, האחרת נופפה בחרב.
טורג'אן סר הצדה בזהירות, שכן פיה היה קפוץ ולבן כאילו כעסה, ועיניה בהקו בקדחתנות מוזרה. האישה משכה את המושכות לאחור, הפנתה את סוסה בחזרה בכוח, הסתערה על טורג'אן, והכתה לעברו בחרבה.
טורג'אן זינק לאחור ושלף בהצלפה את חרבו. כשהסתערה עליו שוב, הוא חסם את החבטה, רכן לפנים והצמיד את החוד אל זרועה כדי להקיז טיפת דם. היא נסוגה לאחור בפתיעה; אז ממרומי אוכפה חטפה קשת והצמידה חץ אל המיתר במהירות. טורג'אן זינק לפנים, חומק מההנפה הפראית של חרבה, תפס אותה סביב מותניה ומשך אותה ארצה.
היא נאבקה בפראות מטורפת. לא היה בו כל רצון להרוג אותה, ולכן נאבק באופן לא לגמרי מכובד. לבסוף החזיק בה חסרת אונים, זרועותיה לפותות מאחורי גבה.
''שקט, בת נעוות המרדות!'' אמר טורג'אן, ''פן אאבד סבלנותי ואהמם אותך!''
''עשה כרצונך,'' התנשפה הנערה. ''חיים ומוות אחים הם.''
''מדוע תבקשי לפגוע בי?'' תבע טורג'אן. ''לא פגעתי בך.''
''אתה מלא רוע, כמו כל הבריאה.'' סערת הרגשות הרעידה את סיבי צווארה העדינים. ''אילו היה הכוח בידי, הייתי מרסקת את היקום עד חצץ עלוב, ורומסת אותו לדומן מוחלט.''
טורג'אן שחרר את אחיזתו בהפתעה, והיא כמעט התנערה ממנו. אבל הוא תפס אותה שוב.
''אמרי לי, היכן אוכל למצוא את פאנדלום?''
הנערה חדלה מהתפתלותה, הפנתה את ראשה והביטה בטורג'אן. אז: ''חפש בכל אמבליון. לא אעזור לך כלל.''
אילו היתה ידידותית יותר, חשב טורג'אן, היתה ניחנת ביופי ראוי לציון.
''ספרי לי היכן אוכל למצוא את פאנדלום,'' אמר טורג'אן, ''או שאמצא לך שימושים אחרים.''
היא דממה לרגע, עיניה בוערות בטירוף. אז דיברה בקול רועד.
''פאנדלום שוכן לצד הפלג, רק כמה פסיעות מכאן.''
טורג'אן שחרר אותה, אבל לקח את חרבה ואת קשתה.
''אם אשיב לך את אלה, תלכי לדרכך בשלום?''
לרגע נעצה בו מבט זועם; אז עלתה ללא הגה על סוסה ורכבה לדרכה בין העצים.
טורג'אן צפה בהיעלמותה דרך קרניים בצבעיהן של אבני חן, ואז נע בכיוון שאליו הצביעה. במהרה הגיע אל מעון מאורך ונמוך, עשוי אבן אדומה ובגבו עצים כהים. כשהתקרב נפתחה הדלת לרווחה. טורג'אן עצר באמצע צעדו.
''היכנס!'' נשמע קול, ''היכנס, טורג'אן איש מייר!''
וכך נכנס טורג'אן בתהייה אל מעונו של פאנדלום. הוא מצא את עצמו בחדר מצופה טפטים, ריק מרהיטים פרט לכורסה יחידה. איש לא בא לקבל את פניו. דלת סגורה ניצבה בקיר הנגדי, וטורג'אן התכוון לעבור בה. הוא חשב שאולי מצפים לכך ממנו.
''עצור, טורג'אן,'' דיבר הקול. ''איש אינו רשאי לחזות בפאנדלום. זה החוק.''
טורג'אן, ניצב באמצע החדר, ודיבר אל מארחו הבלתי-נראה.
''זוהי משימתי, פאנדלום,'' אמר. ''זה זמן-מה שאפתי ליצור אנושיות במכלי. אבל אני תמיד נכשל, בשל בורות באשר לגורם אשר קושר ומארגן את הדגמים. סדר-העל הזה ודאי ידוע לך; לפיכך אני בא לבקש כי תנחני.''
''ברצון רב אסייע בידך,'' אמר פאנדלום. ''אך כרוך בכך פן נוסף. שיטת היקום היא סימטריה ואיזון; בכל פניו של היקום אפשר להבחין באיזון זה. לפיכך, גם בקנה-המידה השולי של מגעינו, יש לשמר איזון זה, כך וכך. אני מסכים לסייע לך; בתמורה, אתה תבצע שירות בעל ערך זהה עבורי. כשתשלים מלאכה קטנה זו, אורה לך ואדריך אותך לשביעות רצונך המלאה.''
''ומה יהיה שירות זה?'' חקר טורג'אן.
''אדם חי בארץ אָסְקוֹלָאִיס, לא הרחק מטירתך מייר. סביב צווארו תלוי קמע מאבן כחולה מגולפת. אותו עליך ליטול ממנו ולהביא אלי.''
טורג'אן חשב לרגע.
''בסדר גמור,'' אמר. ''אעשה כמיטב יכולתי. מי האיש?''
פאנדלום השיב בקול חרישי.
''הנסיך קאנדיב הזהוב.''
''אה,'' קרא טורג'אן בצער, ''לא השתדלת כלל להנעים עלי את משימתי... אבל אמלא את דרישתך כמיטב יכולתי.''
''טוב,'' אמר פאנדלום. ''כעת עלי להדריכך. קאנדיב עונד את הקמע הזה מוסתר תחת כותנתו. כאשר מופיע אויב, הוא מוציא אותו ומציגו על חזהו. כזו היא עוצמתו של הקסם. עשה אשר תעשה, אל תביט בקמע זה, בין אם לפני או אחרי שתיקח אותו, מחשש לתוצאה איומה ביותר.''
''אני מבין,'' אמר טורג'אן. ''אציית. כעת יש שאלה שעלי לשאול – בתנאי שהתשובה לא תדרוש ממני לצאת ולהוריד את הירח אל הארץ, או להחזיר לידיך שיקוי אשר שפכת בטעות אל הים.''
פאנדלום צחק בקול. ''שאל'', השיב, ''ואענה.''
טורג'אן השמיע את שאלתו.
''כשהתקרבתי אל משכנך, רצתה אישה זועמת זעם מטורף להרגני. לא התרתי לה זאת והיא הסתלקה לדרכה בזעם. מיהי אישה זאת ומדוע היא כך?''
קולו של פאנדלום היה משועשע. ''גם לי'', השיב, ''יש מכלים שאני מעצב בהם חיים במגוון צורות. את הנערה הזו, טְ'סָאִיס, יצרתי, אבל עיצבתיה לא די בקפידה, ובהרכבה יש פגם. וכך הגיחה מהמכל ועיווּת כזה במוחה: אשר נראה לנו יפה - מעורר סלידה ומגעיל בעיניה, ואשר מגעיל בעינינו -נתעב עד לבלי נשוא עבורה, במידה שאתה ואני לא נוכל להבין. העולם - מקום מר הוא עבורה, דמותם של בני-אדם – מסוכנת וקטלנית.''
''אם כן, זו התשובה,'' מלמל טורג'אן. '' עלובה אומללה!''
''וכעת,'' אמר פאנדלום, ''עליך לצאת לדרכך אל קָאִיִין; האותות מבשרים טוב... בעוד רגע פְּתח דלת זו, היכנס והתקדם אל דגם הרונות שעל הרצפה.''
טורג'אן עשה כפי שנצטווה. הוא גילה שהחדר הסמוך מעגלי וגבה-כיפה, ואורותיה המשתנים של אמבליון זורמים פנימה דרך זגוגיות תקרה. כשניצב על הדגם שברצפה, דיבר פאנדלום שוב.
''כעת עצום את עיניך, כי עלי לגעת בך. שים לב, אל תנסה להציץ בי!''
טורג'אן עצם את עיניו. במהרה נשמע צעד מאחוריו. ''הושט את ידך,'' אמר הקול. טורג'אן עשה כן, וחש בעצם קשה שהונח בה. ''כשתושלם משימתך, רסק גביש זה ומיד תמצא את עצמך בחדר זה.'' יד קרה הונחה על שכמו.
''רגע אחד תישן,'' אמר פאנדלום. ''כשתיעור תימצא בעיר קאיין.''
היד הסתלקה. ערפול השתלט על טורג'אן כשניצב והמתין למעבר. האוויר נמלא צלילים פתאום: שקשוק, דנדונם של פעמונים קטנים רבים, מוזיקה, קולות. טורג'אן קימט את מצחו, קפץ את שפתיו: שאון מוזר לביתו הסגפני של פאנדלום!
קולה של אישה נשמע מקִרבת מקום.
''ראה, הו סנטאניל, ראה את איש-הינשוף העוצם עיניו כנגד עליצות!''
נשמע קול צחוקו של גבר, שהשתתק בפתאומיות. ''בואי. הברנש חסר כל ואולי אלים. בואי.''
טורג'אן היסס, ואז פקח את עיניו. היה לילה בקאיין לבנת הקירות, ועת הפסטיבל. פנסים כתומים צפו באוויר, נעים כפי שנשאה אותם הרוח. מהמרפסות התנדנדו שרשראות פרחים וכלובים של גחליליות כחולות. הרחובות המו המוני אדם סמוקים מיין, לבושים בערב-רב של אופנות משונות. הנה עבר דובראי מלאנטיני, שם לוחם מהלגיון הירוק של ולדראן, כאן אחר מהזמנים העתיקים, חובש אחד מהקובעים הישנים. במרחב ריק קטן רקדה קורטיזנה עטורת זר מאזור החוף של קָאוּשִיק את מחול ארבע-עשרה תנועות המשי לצלילי נגינת חלילים. בצלליה של מרפסת חיבקה נערה ברברית מאַלְמֵרִי המזרחית גבר שעורו הושחר, עוטה רתמת עור כדֵאוֹדָנְד מהיער. הם היו עליזים, אנשים אלה מארץ הדועכת, מתענגים בקדחתנות, כי קרב הלילה האינסופי, שבו תהבהב לבסוף השמש האדומה ותשחיר.
טורג'אן התמזג בקהל. הוא התרענן בבית מרזח בלחמניות ויין; אחר-כך פנה אל ארמונו של קאנדיב הזהוב.
הארמון התנשא לפניו, כל חלון וכל מרפסת בוהקים באור. בקרב אדוני העיר היו הוללות ועליצות. אם הנסיך קאנדיב סמוק ממשקה ולא זהיר, הרהר טורג'אן, מלאכתי לא תהיה קשה מדי. עם זאת, אם ייכנס בעזות מצח עלולים לזהותו, משום שהיה ידוע לרבים בקאיין. לכן, השמיע את אדרת החשאיות של פאנדאאל ונמוג מעיניהם של כל בני-האדם.
הוא חמק דרך האכסדרה אל תוך הטרקלין הגדול, שבו השתעשעו אדוני קאיין כאספסוף ברחוב. טורג'אן זיגזג בין גוני המשי, הקטיפה, האטלס, וצפה במחזה בשעשוע. על גזוזטרה ניצבו כמה משקיפים אל תוך בריכה שקועה ובה חתרו וזעפו זוג דאודנדים שבויים, עורם כשוהם משומן; אחרים הטילו חצים בגופה המפושק של מכשפה צעירה מהר קובלט. בגומחות הציעו נערות עטורות פרחים אהבה סינתטית לגברים זקנים, מתנשפים, ובכל מקום אחר שכבו אחרים, הלומים מאבקות-חלום. בשום מקום לא מצא טורג'אן את הנסיך קאנדיב. הוא שוטט ברחבי הארמון, חדר אחר חדר, עד שלבסוף, בחדר גבוה, גילה את הנסיך הגבוה וזהוב הזקן, סרוח על ספה עם ילדה-נערה עוטה מסכה ולה עיניים ירוקות ושיער צבוע ירוק חיוור.
חוש כלשהו, או אולי קסם, הזהירו את קאנדיב כשחמק טורג'אן על פני הווילונות הסגולים. קאנדיב זינק על רגליו.
''לכי!'' הורה לנערה. ''צאי מהחדר במהירות! פגע-רע נע בקרבנו ועלי להפציצו בקסם!''
הנערה ברחה במהרה מהחדר. ידו של קאנדיב חמקה אל גרונו ושלפה את הקמע הנסתר. אבל טורג'אן חסה על מבטו בידו.
קאנדיב ביטא קסם רב עוצמה אשר שחרר את המרחב מכל עיוות. וכך בוטל לחשו של טורג'אן והוא התגלה לעין.
''טורג'אן איש מייר מתגנב בארמוני!'' רטן קאנדיב.
''והמוות נכון על שפתי,'' דיבר טורג'אן. ''הפוך גבך, קאנדיב, או שאבטא לחש ואפלח אותך בחרבי.''
קאנדיב העמיד פני מציית, אך במקום זאת צעק את ההברות שהקיפו אותו בכדור היכול לכול.
''כעת אקרא לשומרי, טורג'אן,'' הכריז קאנדיב בבוז, ''ואתה תושלך אל הדאודנדים שבמכל.''
קאנדיב לא ידע על הרצועה החרוטה שענד טורג'אן על פרק ידו, רונה רבת עוצמה, המשמרת שדה המפוגג כל קסם. חוסה עדיין על מבטו בפני הקמע, פסע טורג'אן דרך הכדור. עיניו הגדולות והכחולות של קאנדיב יצאו מחוריהן.
''קרא לשומרים,'' אמר טורג'אן, ''הם ימצאו את גופתך מנוקבת קווי אש.''
''את גופתך, טורג'אן!'' קרא הנסיך ופלט במהירות את הלחש. עד מהרה הצליפו התילים הלוהבים של פרץ האורות המופלא מכל הכיוונים לעבר טורג'אן. קאנדיב צפה במטר הזועף בגיחוך זאבי, אבל הבעתו השתנתה עד מהרה לדאגה. במרחק אצבע מעורו של טורג'אן התפוגגו כל חצי האש לאלף משבי עשן אפורים.
''הפוך גבך, קאנדיב,'' הורה טורג'אן. ''הקסם שלך חסר ערך מול הרונה של לאקודל.'' אבל קאנדיב פסע לעבר קפיץ בקיר.
''עצור!'' קרא טורג'אן. ''עוד צעד אחד והפרץ יקרע אותך לאלף גזרים!''
קאנדיב עצר על עומדו. בזעם אין-אונים הפנה את גבו וטורג'אן פסע לפנים במהירות, הושיט את ידו מעבר לצווארו של קאנדיב, תפס את הקמע והרים ושחרר אותו. זה זחל בידו ומבעד לאצבעותיו שם נראה שמץ של כחול. ערפול השתלט על מוחו, ולרגע שמע מלמול של קולות נמרצים... ראייתו הצטללה. הוא נסוג מקאנדיב ותחב את הקמע לנרתיקו. קאנדיב שאל, ''היותר לי כעת להסתובב בשלום?''
''בכל עת שתרצה,'' השיב טורג'אן ולפת את נרתיקו. קאנדיב, שראה כי טורג'אן עסוק, פסע אל הקיר כלאחר-יד והניח את ידו על קפיץ.
''טורג'אן,'' אמר, ''אבדת. לפני שתוכל להגות הברה, אפתח את הרצפה ואפיל אותך למרחק גדול ואפל. האם קסמיך יכולים להושיעך כנגד זאת?''
טורג'אן עצר באמצע תנועה, וקבע את מבטו על פניו האדומים הזהובים של קאנדיב. אז השפיל את עיניו במבוכה. ''אה, קאנדיב,'' אמר בחשש, ''הערמת עלי. אם אחזיר את הקמע, היותר לי ללכת לדרכי?''
''הטל את הקמע לרגלי,'' אמר קאנדיב בשמחה לאיד. ''גם את הרונה של לאקודל. אז אחליט באיזו מידת רחמים לנהוג בך.''
''גם את הרונה?'' שאל טורג'אן, מחדיר נימה מעוררת רחמים לקולו.
''או את חייך.''
טורג'אן הושיט את ידו אל תוך נרתיקו ולפת את הגביש שנתן לו פאנדלום . הוא שלף אותו והצמידו אל גולת הניצב של חרבו.
''הו, קאנדיב,'' אמר, ''פענחתי את התכסיס שלך. אתה סתם רוצה להפחיד אותי עד שאכנע. אני קורא עליך תיגר!''
קאנדיב משך בכתפיו. ''אז תמות.'' הוא לחץ על הקפיץ. הרצפה נפערה בטלטלה, וטורג'אן נעלם אל תוך הפער. אבל כאשר מיהר קאנדיב למטה לחפש את גופתו של טורג'אן, לא מצא לה זכר, ובילה את שארית הלילה מרוגז, לוגם יין בקדרות.
טורג'אן מצא את עצמו בחדר המעגלי של מעונו של פאנדלום. אורותיה הססגוניים של אמבליון זרמו מבעד לחלונות התקרה על כתפו – כחול כספיר, צהוב כחרצית, אדום כדם. דממה שררה בבית. טורג'אן התרחק מהרונה שברצפה והציץ באי נוחות אל הדלת, מחשש פן פאנדלום, בלי לדעת על נוכחותו, ייכנס לחדר.
''פאנדלום!'' קרא. ''שבתי!''
לא היתה תשובה. דממה עמוקה שררה בבית. טורג'אן הצטער שאינו באוויר הפתוח, במקום שריח הכשף חזק פחות. הוא הביט בדלתות; האחת הובילה אל המבואה, האחרת - לא ידע לאן. הדלת שמימין ודאי מובילה החוצה; הוא הניח את ידו על הידית כדי לפתוח אותה. אבל עצר. נניח שהוא טועה, ודמותו של פאנדלום תיחשף? האם יהיה נבון יותר להמתין כאן?
פתרון עלה על דעתו. בגבו לדלת, פתח אותה לרווחה.
''פאנדלום!'' קרא.
קול חלש ומקוטע הגיע לאוזניו מאחור, ונדמה לו כי הוא שומע נשימה מאומצת. מפוחד פתאום, חזר טורג'אן אל החדר המעגלי וסגר את הדלת.
הוא התאזר בסבלנות והתיישב על הרצפה.
קריאה מתנשפת עלתה מהחדר הסמוך. טורג'אן זינק על רגליו.
''טורג'אן? אתה שם?''
''כן; חזרתי עם הקמע.''
''עשה זאת מהר,'' התנשף הקול. ''כסה את העיניים, הנח את הקמע גלוי על צווארך והיכנס.''
טורג'אן, מדורבן בידי הדחיפות שבקול, עצם את עיניו וסידר את הקמע על חזהו. הוא גישש אל הדלת ופתח אותה לרווחה.
דממה שעוצמתה כהלם שררה לרגע; לאחר מכן עלתה צווחה מחרידה, כה פראית ושטנית עד שמוחו של טורג'אן זימר. אברות ענק הלמו באוויר, נשמע קול לחשוש וגירוד מתכת. ואז, מתוך שאגה מהוסה, עקצה רוח קפואה את פניו של טורג'אן. לחשוש נוסף – והכול דמם.
''תודתי נתונה לך,'' אמר קולו השלֵו של פאנדלום. ''פעמים מעטות חוויתי מצוקה כה קשה, וללא עזרתך ייתכן שלא הייתי הודף את אותו יצור גיהינום.''
יד הרימה את הקמע מצווארו של טורג'אן. לאחר רגע של דממה נשמע קולו של פאנדלום שוב ממרחק.
''אתה יכול לפקוח את העיניים.''
טורג'אן עשה כן. הוא היה בחדר עבודתו של פאנדלום; בין דברים רבים אחרים, ראה מכלים כְּאלה שלו.
''לא אודה לך,'' אמר פאנדלום, ''אבל כדי לשמר סימטריה נאותה, אבצע שירות בעבור שירות. לא רק אנחה את ידיך כאשר תעבוד בין המכלים, כי אם גם אלמד אותך נושאים רבי ערך אחרים.''
כך החל טורג'אן להתלמד אצל פאנדלום. יומם ועמוק אל תוך ליל אמבליון הבוהק עבד תחת הדרכתו הבלתי נראית של פאנדלום. הוא למד את סוד חידוש הנעורים, לחשים רבים של הקדמונים, ותורה מוזרה ומופשטת שפאנדלום כינה ''מתמטיקה''.
''בתוך כלי זה,'' אמר פאנדלום, ''שוכן היקום. בהיותו סביל בפני עצמו ולא יציר-כשפים, הוא מטיל אור על כל בעיה, על כל שלב בקיום, על כל סודות הזמן והמרחב. הלחשים והרונות שלך מבוססים על עוצמתו ומקודדים על-פי פסיפס עצום של קסם העומד בבסיסם. אין ביכולתנו לשער את תבניתו של הפסיפס; הידע שלנו הוא דידקטי, אמפירי, שרירותי. פאנדאאל ראה שמץ מהתבנית, וכך עלה בידו לעצב רבים מהלחשים הנושאים את שמו. התאמצתי לאורך העידנים לשבור את הזגוגית המעורפלת, אבל עד כה כשל מחקרי. זה שיגלה את התבנית יֵדע את כל הכשף ויהיה אדם רב עוצמה מעבר להבנה.''
וכך התמסר טורג'אן ללימודים ולמד רבות מהשגרות הפשוטות.
''אני מוצא בכך יופי מופלא,'' אמר לפאנדלום. ''זה אינו מדע, זו אמנות שהמשוואות מתפרקות בה למרכיביהן כאקורדים המתפצלים לתווים, ותמיד מתקיימת בה סימטריה מפורשת או מרובה, אבל תמיד מלאת שלווה צלולה כבדולח.''
למרות לימודים אחרים אלה, בילה טורג'אן את מרבית זמנו לצד המכלים, ותחת הדרכתו של פאנדלום רכש את המיומנות שביקש. לשם שעשוע יצר נערה בעיצוב אקזוטי, וקרא לה פלוריאל. שׂערה של הנערה שמצא עם קאנדיב בליל הפסטיבל נקבע במוחו; והוא העניק ליציר כפיו שׂיער ירוק חיוור. היה לה עור שזוף קלות ועיני אזמרגד גדולות. טורג'אן היה שיכור מעונג כאשר הוציא אותה רטובה ומושלמת מהמכל. היא למדה מהר ועד מהרה ידעה לדבר עם טורג'אן. התנהגותה היתה חולמנית ועגמומית והיא לא רצתה הרבה יותר מאשר לשוטט בין פרחי האחו, או לשבת בשקט לצד הנהר; אך היא היתה יצור נעים ודרכיה העדינות שעשעו את טורג'אן.
אבל יום אחד חלפה ט'סאיס שחורת השׂיער על סוסה, עיניה כפלדה, משספת פרחים בחרבה. פלוריאל התמה הזדמנה למקום וט'סאיס קראה: ''אישה ירוקת עיניים – מראך מזוויע אותי, המוות עבורך!'' וקצרה אותה כפי שקצרה את הפרחים בדרכה.
טורג'אן, ששמע את קול הפרסות, יצא מחדר העבודה בזמן לראות את פועלה של החרב. הוא החוויר מזעם ולחש של ייסורי עווית עלה על דל שפתיו. אז הביטה בו ט'סאיס וקיללה אותו, ובפנים החיוורים ובעיניים הכהות הוא ראה את אומללותה ואת האומץ שגרם לה לקרוא תיגר על גורלה ולהיאחז בחייה. רגשות רבים נאבקו בתוכו, אבל לבסוף אִפשר לט'סאיס לרכב הלאה. הוא קבר את פלוריאל בגדת הנהר וניסה לשכוח אותה באמצעות לימודים מעמיקים.
לאחר כמה ימים הרים את ראשו מעבודתו.
''פאנדלום! אתה בקרבתי?''
''מה רצונך, טורג'אן?''
''ציינת שכשיצרת את ט'סאיס, עיוֵות פגם את מוחה. כעת אצור אחת כמוה, בעלת אותה עוצמה, אבל בריאה במוחה וברוחה.''
''כרצונך,'' אמר פאנדלום באדישות, ונתן לטורג'אן את הדגם.
וכך בנה טורג'אן אחות לט'סאיס, ויום אחר יום צפה באותו גוף דק, באותם תווים גאים לובשים צורה.
כשהגיע זמנה, והיא התיישבה במכלהּ, עיניה בוהקות מלאות חיים ושמחה, היה טורג'אן קצר נשימה מרוב התלהבות לסייע לה לצאת.
היא ניצבה לפניו רטובה ועירומה, תאומה לט'סאיס, אבל במקום שפניה של ט'סאיס עוותו משנאה, שכנו בפניה שלווה ועליזות; במקום שעיניה של ט'סאיס בהקו בזעם, נצצו בעיניה כוכבי הדמיון.
טורג'אן ניצב המום משלמותה של יצירתו. ''שמך יהיה ט'סאין,'' אמר, ''ואני כבר יודע שתהיי חלק מחיי.''
הוא נטש את שאר מלאכתו כדי ללמד את ט'סאין, והיא למדה במהירות מופלאה.
''בתוך זמן קצר נחזור לכדור הארץ,''אמר לה, ''לביתי שלצד נהר גדול בארץ הירוקה אסקולאיס.''
''השמים בכדור הארץ מלאים צבעים?'' חקרה.
''לא,'' השיב. ''השמים בארץ הם כחול כהה עמוק לאין חקר, ושמש אדומה עתיקה דוהרת על פני השמים. כשיורד הלילה הכוכבים מופיעים בדגמים אשר אלמד אותך. אמבליון יפה, אבל ארץ גדולה, והאופקים מתמתחים הרחק אל תוך המסתורין. ברגע שירצה פאנדלום, נשוב לארץ.''
ט'סאין אהבה לשחות בנהר, ולעתים ירד טורג'אן להתיז עליה ולהשליך אבנים למים בעודה חולמת. מפני ט'סאיס הוא הזהיר אותה, והיא הבטיחה להישמר לנפשה.
אבל יום אחד, כאשר ערך טורג'אן הכנות לעזיבה, היא שוטטה הרחק על פני השדה לעבר האפרים, מודעת רק לצבעים המשתובבים בשמים, למלכותיותם של העצים הגבוהים המטושטשים, לפרחים המשתנים למרגלותיה; היא הביטה בעולם בפליאה השמורה רק לאלה שזה עתה יצאו מהמכלים. על פני כמה גבעות נמוכות שוטטה לה, וחלפה דרך יער חשוך ומצאה בו פלג צונן. היא שתתה וטיילה לאורך הגדה, ועד מהרה הגיעה אל מעון קטן.
הדלת היתה פתוחה, וט'סאין הביטה כדי לראות מי מתגורר כאן, אבל הבית היה שומם, והרהיטים היחידים היו מצע עשב מסודר, שולחן ועליו סלסלת אגוזים, מדף ועליו כמה פריטי עץ ובדיל.
ט'סאין פנתה לדרכה, אבל ברגע זה שמעה הלמות פרסות מאיימת, מתקרבת אליה כגורל. סוס שחור החליק ונעצר לפניה. ט'סאין נסוגה לאחור בדלת, ואל מחשבתה חזרו כל אזהרותיו של טורג'אן. אבל ט'סאיס ירדה מהסוס והתקדמה, וחרבה נכונה. כשהניפה אותה כדי להכות, נפגשו עיניהן, וט'סאיס נעצרה בפליאה.
היה זה מחזה משובב דעת. התאומות היפות לובשות אותם מכנסיים לבנים בגובה המותניים, עם אותן עיניים עזות ושׂיער מרושל, אותו גוף דק וחיוור, זו עוטה על פניה הבעת שנאה לכל אטוֹם ביקום, וזו עוטה התעלות עליזה.
ט'סאיס מצאה את קולה.
''הכיצד ייתכן הדבר, מכשפה? את לובשת את מראי, אבל אינך אני. או שמא ברכת הטירוף הגיעה סוף-סוף כדי לטשטש את ראייתי את העולם?''
ט'סאין הנידה בראשה. ''אני ט'סאין. את תאומתי, ט'סאיס, אחותי. משום כך עלי לאהוב אותך ועלייך לאהוב אותי.''
''לאהוב? איני אוהבת דבר! אהרוג אותך ובכך אשפר את העולם בהסרת רוע אחד ממנו.'' היא הניפה שוב את חרבה.
''לא!'' זעקה ט'סאין בחרדה. ''למה תרצי לפגוע בי? לא עשיתי כל רע!''
''את עושה רע בעצם קיומך, ואת פוגעת בי בכך שאת באה ללגלג לצלמי המחריד!''
ט'סאין צחקה. ''מחריד? לא. אני יפה, כי כך אומר טורג'אן. לפיכך גם את יפה.''
פניה של ט'סאיס היו כשַׁיש.
''את לועגת לי.''
''לעולם לא. את באמת מאוד יפה.''
ט'סאיס שמטה את חוד חרבה אל הקרקע. פניה רפו במחשבה.
''יופי! מהו יופי? הייתכן שאני עיוורת, שנבל מעוות את ראייתי? אמרי לי, איך רואים יופי?''
''איני יודעת,'' אמרה ט'סאין. ''לי זה נראה פשוט מאוד. האין משחק הצבעים על פני השמים יפהפה?''
ט'סאיס הרימה את מבטה בתדהמה. ''האורות העזים? לי הם נראים זועפים או משמימים, ובכל מקרה נתעבים.''
''ראי כמה עדינים הפרחים, שבריריים ומקסימים.''
''הם טפילים, הם מדיפים ריח רע.''
ט'סאין נמלאה תהייה. ''איני יודעת איך להסביר יופי. נראה שאינך מוצאת עונג בדבר. האם יש דבר-מה שמעניק לך סיפוק?''
''רק הרג ושמה. לפיכך אלה חייבים להיות יפים.''
ט'סאין הקדירה את פניה. ''הייתי מגדירה אותן רעיונות מרושעים.''
''את מאמינה בכך?''
''אני בטוחה בכך.''
ט'סאיס הרהרה בדבר. ''איך אוכל לדעת כיצד לפעול? הייתי בטוחה, וכעת את אומרת לי שמעשי רעים.''
ט'סאין משכה בכתפיה. ''חייתי מעט, ואיני חכמה. אבל אני יודעת שלכולם יש זכות לחיים. טורג'אן יוכל להסביר לך בקלות.''
''מיהו טורג'אן?'' חקרה ט'סאיס.
''הוא אדם טוב מאוד,'' השיבה ט'סאין, ''ואני אוהבת אותו מאוד. בקרוב נלך לארץ, שם השמים עצומים ועמוקים וצבעם כחול כהה.''
''ארץ... אם אלך לארץ, האם אוכל גם אני למצוא יופי ואהבה?''
''ייתכן, כי יש לך מוח כדי להבין יופי, ויופי משלך כדי למשוך אהבה.''
''אם כן, לא אהרוג עוד, ולא משנה איזה רוע אראה. אבקש מפאנדלום שישלח אותי לארץ.''
''את אחותי ואני אוהַב אותך.''
פניה של ט'סאיס קפאו. קרעי, דקרי, נשכי, אמר מוחה, אבל דחף עמוק יותר גאה מדמה הזורם, מכל תא בגופה, והציף אותה בגל פתאומי של עונג. היא חייכה.
''אז – אני אוהבת אותך, אחותי. לא אהרוג עוד, ואחפש ואדע יופי על ארץ, או אמות.''
ט'סאיס עלתה על סוסה ויצאה אל ארץ, בחיפוש אחר אהבה ויופי.
ט'סאין ניצבה בדלת, צופה באחותה הרוכבת לדרכה בינות הצבעים. מאחוריה נשמעה צעקה, וטורג'אן התקרב.
''ט'סאין! המכשפה המטורפת הזאת פגעה בך?'' הוא לא חיכה למענֶה. ''די! אהרוג אותה בלחש, כדי שלא תסב עוד כאב.''
הוא פנה להגות קסם אש איום, אבל ט'סאין הניחה את ידה על פיו.
''לא, טורג'אן, אסור לך. היא הבטיחה לא להרוג עוד. היא הולכת אל ארץ כדי לחפש את שלא תוכל למצוא באמבליון.''
וכך צפו טורג'אן וט'סאין בט'סאיס הנעלמת על פני האחו הססגוני.
''טורג'אן,'' דיברה ט'סאין.
''מה רצונך?''
''כשנגיע לארץ, האם תמצא לי סוס שחור כמו של ט'סאיס?''
''בהחלט,'' אמר טורג'אן וצחק, כשיצאו בחזרה אל ביתו של פאנדלום.
סיפורי ארץ הגוועת (Tales of the Dying Earth)
כרך א' (מתוך שני כרכים)
מאת ג'ק ואנס (Jack Vance)
תרגום: ורד טוכטרמן
הוצאת אודיסיאה, 2005
304 עמודים
הוצאת אודיסיאה
|
 |
|
