 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
אלים וז'אנר
מאמרים / ניקולה גריפית'
02/08/14
תגובות: 2
האם איבדנו את העתיד?
מאמרים / ג'ו וולטון
22/02/14
תגובות: 4
הכפירה הקדושה נוסח מאדים
מאמרים / אבינועם ביר
01/02/14
תגובות: 2
האם יש ''גל חדש'' חדש במדע הבדיוני?
מאמרים / דייויד ברנט
29/06/13
תגובות: 4
בילבו בגינס: גיבור עם חרב ומטפחת
מאמרים / רחל מרדכוביץ'
26/01/13
תגובות: 12
מקדים את המאוחר
מאמרים / אהוד מימון
24/11/12
תגובות: 11
הסכנות שבדמיון פעיל יתר על המידה
מאמרים / גיא חסון
13/10/12
תגובות: 4
קולר האשמה
מאמרים / אהוד מימון
25/08/12
תגובות: 11
הכוח חזק עמו
מאמרים / רז גרינברג
15/03/12
תגובות: 1
המוסר הרובוטי של דוקטורוב
מאמרים / אהוד מימון
31/12/11
תגובות: 0
השתלהבויות מדע בדיוני של ימים עברו
מאמרים / ג'יימי טוד רובין
08/04/11
תגובות: 5
מחזור 2010
מאמרים / שריל מורגן
12/02/11
תגובות: 3
גיהינום חדש
מאמרים / לורה מילר
28/08/10
תגובות: 4
קדימה במלוא הקיטור
מאמרים / פול די פיליפו
24/04/10
תגובות: 8
חיפה, חיפה – עיר עם עתיד
מאמרים / אהוד מימון
18/04/10
תגובות: 0
|
 |
ואריאציות על נושא מאת הרקליטוס
מאמרים / מאיר יגר
יום שלישי, 27/09/2005, שעה 10:09
איזה הוא העולם האמיתי? פיליפ ק. דיק בעקבות אחד ההוגים המשפיעים ביותר בתולדות המחשבה המערבית
|
|
אזהרה: מאמר זה מכיל ספוילרים לספריו הבאים של פיליק ק. דיק: Eye in the Sky, Time Out of Joint, The Three Stigmata of Palmer Eldritch, Ubik, A Maze of Death.
לעֵרים העולם אחד ומשותף, אך הישנים פונים כל אחד לעולמו המיוחד.
הרקליטוס: פרגמנט 89
כינו אותו ''האפל'' על שום חוסר הבהירות שבדבריו ונטייתו לדברי חידה. טענו כלפיו כי הוא יהיר ומתנשא, כיוון שלעג לבורותם של אנשים. את שבטו לא חסך גם מהומרוס ופיתגורס. הוא פרש מחברת בני אדם, התבודד וחי בהרים. כאשר חלה בערוב ימיו הוא חזר אל העיר, אולם גם אז העדיף להקשות על רופאיו ולחוד חידות שמנעו מהם להגיש לו עזרה. הוא קבר את עצמו תחת ערימת גללים ברפת עד שלבסוף נפטר. אולם הרקליטוס, שלא היה תלמידו של איש, אלא אמר שחקר את עצמו ולמד הכל מעצמו, היה בין ההוגים המשפיעים ביותר בתולדות המחשבה המערבית.
השפעתו על אפלטון היתה עצומה. הסטואיקנים העריצו אותו. מסופר שניטשה טייל בהרים בנסיון לפתור את חידותיו, ואילו וורנר הייזנברג אמר שבאופן מסוים טענותיה של הפיסיקה המודרנית קרובות מאד לאלה של הרקליטוס: כל שצריך הוא להחליף את המילה ''אש'' במילה ''אנרגיה''.
אך מהרקליטוס לא נותרו לנו אלא רסיסי אמירות בלבד, פרגמנטים של מחשבה. במרכזם עומד מושג הלוגוס (λόγος), שמשמעותו כפולה: הן מבנה העולם – המציאות כפי שהיא, והן מבנה המחשבה האנושית וביטויה במילים. תכונתו העיקרית של הלוגוס היא היותו כללי ומשותף לכולם. אלא ש''אף כי הלוגוס כללי, חיים הרבים ולהם הבנה כאילו פרטית'' (פרגמנט 2). הרקליטוס מבחין בין אחדותו של העולם המשותף, ה-koinos kosmos, לבין ריבויים של עולמות פרטיים, ה-idios kosmos, המנותקים מהלוגוס. בכך דומים הרבים לישֶנים, שהרי גם הישן מנתק עצמו מן העולם המשותף וחי לו בעולם פרטי משלו. חוסר הרציפות עם חיי הערות גורם לכך שהגיונו של עולם החלום מוגבל. לכן עולמם של הישנים הוא חלקי, מבודד ובלתי מקושר(1). העולם הפרטי, ממש כמו עולם החלום, נראה לפיכך מוזר, בלתי מוכר ורווי ניגודים, שאינם אלא היבטים חלקיים בלבד של המציאות המשותפת האמיתית. בעוד הער מודע לטבעם האמיתי של הדברים, הרי שעבור הישן מבנהו האמיתי של העולם סמוי ונסתר מן העין.
אך הישן אינו מודע להיותו ישן. כל עוד הוא נם, עולם החלום נתפס בעיניו כעולם האמיתי. יחסי הגומלין בין שני העולמות נידונים, למשל, בספר ''מכונת החלומות'', סיפורם של ג'ורג' אור, שחלומותיו משנים את המציאות, ושל הפסיכיאטר שלו, ד''ר האבר, המשתלט על חלומותיו כדי לעצב את העולם לפי טעמו. לג'ורג' מוצף החרדה מסביר הפסיכיאטר:
אינני מצפה שהחרדה הזאת תיעלם...אבל אני מאמין שהאיכות שלה השתנתה, מאחר שחיית אותה בחלום. אתה מודע עכשיו לכך שלא היה לכך כל יסוד במציאות. החרדה עדיין קיימת, אבל בהבדל אחד: עכשיו אתה יודע שאין היא הגיונית – שהיא תואמת תחושה פנימית ולא מציאות חיצונית(2).
אורסולה לה-גווין אמרה לא פעם שכתבה את ''מכונת החלומות'' כמחווה לפיליפ ק. דיק ובהשראת יצירתו. אולם בזמן שבספר זה הגבולות בין מציאות לבין חלום ברורים וחדים, הרי שאצל דיק אין זה כך. דיק, שהושפע מהרקליטוס, התעניין במיוחד במתח שבין ה- koinos kosmos לבין ה-idios kosmos וביכולת, או אי היכולת, להבחין ביניהם. בעוד שהרקליטוס גרס שתכונת הכלליות מיוחדת רק ללוגוס, כלומר לעולם האמיתי, דיק החל לבחון אפשרות משלו: שיתוף של העולם הפרטי. לשון אחר: לערים העולם הוא אחד ומשותף, אך הישנים פונים לעולם משותף אחר. השאלה שנותרה כעת היא, מי מהעולמות הוא האמיתי, אם בכלל?
ואריאציה 1: להיות ארתור סילבסטר (Eye in the Sky, 1957)
הישנים פועלים ושותפים לעשייה במתרחש בעולם.
הרקליטוס: פרגמנט 75
דיק החל לפרסם את סיפוריו הקצרים בחודש יולי, 1952. בסיפור ''עיירה קטנה'', שנכתב במרץ 1953, מסביר ד''ר פול טיילר לאהובתו, שבעלה זה עתה נעלם מביתו:
המוח בונה מציאות. מעצב אותה. יוצר אותה. כולנו חולקים מציאות משותפת, חלום משותף. אבל האסקל הפנה את גבו למציאות המשותפת שלנו ויצר את זו שלו. והוא בעל יכולת יחודית ויוצאת דופן. הוא הקדיש את כל חייו, את כל כשרונו לבנות אותה. הוא שם כעת.
אלא שהסוף – כמעט כמו תמיד אצל דיק – מבהיר שפני הדברים אינם כך: האסקל לא הפנה את גבו למציאות המשותפת, אלא העביר את כל האחרים אל עולם החלום שיצר, בלי שהם היו ערים לכך. זוהי הטרנספורמציה שריתקה את דיק. היו, כמובן, גם טרנספורמציות מעניינות אחרות - חילופי מוחות או חילופי אישיות, סיפורים ברוח ''השופט העליון'' של ואן-ווגט. למעשה, הסיפור הראשון שדיק פירסם, Beyond Lies the Wub , עסק בדיוק בכך. אולם אחרי הכל שם מדובר בהחלפת העולם הפרטי, ה-idios kosmos, של האחד במשנהו. יהיה מעניין, הוא חשב לעצמו, לפתח סוג חדש של תיירות תודעתית, שתאפשר לאדם לבקר ביקומו הפרטי של האחר ולהשתתף בו בלי לוותר על עולמו הפרטי שלו עצמו. התוצאה, לאחר שבועיים של כתיבה מרתונית בתחילת 1955, היתה הרומן Eye in the Sky.
תקלה במאיץ חלקיקים הסיטה אלומת פרוטונים ממסלולה וגרמה לה לפגוע בגשר תצפית, עליו ניצבו באותו רגע ג'ק המילטון, מרשה רעייתו ושישה מבקרים נוספים. השמונה צנחו אל רצפת המתקן ואיבדו את הכרתם. הם נלקחו אל ביה''ח ומשם שוחררו רובם לביתם. נדמה שהחיים חזרו למסלולם הרגיל, מה שמבטיח שההיפך הוא הנכון. דברים מוזרים מתחילים לקרות: להקת ארבה צצה משום מקום ותוקפת אותם כתגובה על התבטאות לא הולמת. חוקי הטבע מאבדים מתוקפם ואירועים שהם בגדר ניסים מתחילים להתרחש סביבם. אמונות טפלות מחליפות את המדע ומשתלטות על המציאות. אחת תוהה האם הם עדיין שוכבים מחוסרי הכרה על רצפת המתקן, ואחר סבור כי הם דווקא צנחו אל המציאות האמיתית, שתמיד שכנה שם מתחת לפני השטח. אט-אט מתחוור להם שהם לכודים בתוך עולמו הפרטי של ארתור סילבסטר, היחיד מבין השמונה שלא איבד לחלוטין את הכרתו. הם מתחילים במסע היחלצות מיקום שבו קופרניקוס טעה, וכדור-הארץ נמצא במרכז. בעולם שולטת דת דמויית אסלאם, ועינו של הבורא מציצה אל המילטון מהשמיים בעודו מרחף לעברה באמצעות מטריה שהותזו עליה מים קדושים. הם מצליחים להיחלץ משם, רק כדי לגלות שכעת הם שבויים בעולמה הפרטי של אדית פריטצ'ט...
חוש ההומור הנפלא של דיק אינו חדל מלייצר מצבים סוריאליסטיים תוך שהוא מעביר את גיבוריו דרך עולמות שטופי קנאות דתית, אוטופיה פוריטנית או פרנויה מסויטת. גיבוריו - כמו כולנו, בעצם - גם אם הם עוטים מסכה של נורמליות כלפי מבחוץ, הרי שכל אחד נושא עימו שגעון כזה או אחר. דיק אינו חוסך בעקיצות: בעת ביקורם בעולם בעל צביון קומוניסטי, תוהה המילטון האם זהו עולמה של מרשה רעייתו, שנחשדה על ידי מקפייף, בן דמותו של ג'ו מקארתי, בשיתוף פעולה עם הקומוניסטים. אולם כשהוא מביא לאובדן הכרתה, העולם לא מתפוגג כצפוי. מתברר שמקפייף עצמו הוא הקומוניסט. במציאות המקארתיסטית, שבה דיק ורעייתו נחשדו בעצמם בנטיות קומוניסטיות, המסר העיקרי הוא: הדברים אינם כפי שהם נראים.
ואריאציה 2: המופע של גאם (Time Out of Joint, 1959)
נקע גלגל הזמן, חרג מעל כנו
אבוי לי כי עלי לשוב להתקינו!
שייקספיר: המלט, מערכה 1, תמונה 5
ג'ורג' מילר, גיבורו של הסיפור הקצר ''Exhibit Piece'' מאוקטובר 1953, הוא היסטוריון בעתיד, מומחה למאה ה-20. הוא מתוסכל מהמציאות בה הוא חי והעבר, המאה ה-20 ליתר דיוק, נתפס בעיניו כזמנים טובים יותר. הוא בנה תצוגה מדויקת לפרטי פרטים כדי להמחיש כיצד נראו החיים בעיירה אמריקנית טיפוסית משנות החמישים. אלא שלהפתעתו הוא מגלה שהעיר כולה שוקקת חיים, ותושביה אינם מודעים לעובדה שהם נמצאים למעשה בתוך תצוגה על במה במכון להיסטוריה. תחושת המציאות של מילר מתערערת, והוא מבקר אצל הפסיכיאטר במציאות של שנות החמישים. זה מצידו מסביר לו כי
זה יהיה נחמד לחיות בעולם המחר. עם חלליות ורובוטים שיעשו את כל המלאכה. אתה תוכל להישען אחורה ולהירגע. אין דאגות. אין חששות. אין תסכולים.
דברים דומים, אם כי ברוח הפוכה לגמרי, הוא שומע ממנהלו במכון ההיסטוריה. כאשר הוא טוען כי בעצם גילה שער זמן, רואה המנהל במילר אדם מטורף, המשוכנע בהמצאותו בעבר רק משום דיוקה הרב של התצוגה והנוירוזה בה לקה לטענתו. זה בהחלט מבלבל. התמוטטות עצבים אכן יכולה לגרום לאדם להתכנס חזרה אל עולמו הפרטי בו הוא מרגיש בטוח ומוגן. עבור אנשים מבוגרים זהו לא פעם עולם העבר, המעוצב בהתאם לחוויות הילדות. במצב כזה, המציאות הפרטית שברירית מאד ועלולה להסדק בקלות: חדירת תופעות השייכות במקורן לעולם המשותף, האמיתי, עלולה ליצור תחושה שמשהו פה ממש לא בסדר.
תחושה כזו בדיוק אפפה את דיק באחד הימים, כשנכנס לחדר האמבטיה בדירתו שבסן-פרנסיסקו. הוא ניסה למשוך בחוט שהשתלשל מהמנורה שבתקרה כדי להדליק את האור, אך ידו גיששה באפילה לשווא. החוט לא היה שם. האור הופעל על ידי מתג קבוע בקיר. סביר להניח שכל אדם אחר לא מייחס כל חשיבות לאירוע - אבל לא דיק. ''מעניין מה קרה כאן?'', הוא חשב לעצמו, ומחולל התיאוריות במוחו החל לפעול: הייתכן שמדובר בהשתלת זיכרון מלאכותי? או שאולי תודעה קלושה ממציאות אחרת ומזמן אחר הצליחה לצוף לרגע אל סף ההכרה? הדרך היעילה ביותר עבורו לעבד את האירוע היתה, כמובן, לכתוב עליו.
השנה היא 1959. רייגל גאם חי חיים מאושרים ושלווים בעיירה קטנה. הוא מרבה לבלות אצל אחותו מרגו ובעלה ויק נלסון. על אף שאינו עובד הוא מחוסר דאגות כלכליות: גאם הוא הזוכה הקבוע בחידון היומי של ''היכן יבקרו האנשים הקטנים הירוקים בפעם הבאה?''. אין מתחרים ליכולתו האינטואיטיבית לנחש את התשובה מתוך מעט הרמזים שמתפרסמים בכל חידה. אלא שסדקים הולכים ונפערים במציאות הסובבת אותו: דוכן משקאות קלים מתפוגג באוויר ומותיר תחתיו תווית ובה רשום ''משקאות קלים''. תמונתה של פלונית, מרילין מונרו, מופיע על שער מגזין המתאר אותה ככוכבת קולנוע מפורסמת. גאם מתחיל לחוש שמשהו בסיסי סביבו אינו כשורה. הוא מנסה לצאת מהעיירה ולבדוק מה נמצא שם ''בחוץ'', אך מתברר שהדבר אינו פשוט כלל וכלל: העיירה היא כל עולמו, תרתי משמע.
התהליך אותו עובר גאם משול להתעוררות על פי הרקליטוס. המציאות האמיתית - הלוגוס - מוסווה על ידי צעיף, שההודים כינו מאיה והיוונים קראו לו דוקוס, וצעיף זה הוא בעצם התודעה האנושית. במציאות הקודרת של 1998 עבר גאם התמוטטות עצבים, וקרס אל תוך עולמו הפרטי. כדי להגן עליו יש להשאירו במצב של שינה תודעתית. ומכיוון שמבחינת הישן ''הטבע אוהב להסתתר'' (פרגמנט 123), פירושו של דבר להסתיר מגאם את טבעו האמיתי של העולם. אך בו בזמן הצורך להמשיך ולתקשר עמו מחייב השתתפות, יחד אתו, במציאות הפרטית והמגוננת שיצר לעצמו. קרל יונג הגדיר בהרצאותיו על ''פסיכולוגיה ודת'' את מה שנדרש:
מה שמרפא נוירוזה חייב להיות משכנע כמו נוירוזה; וכיוון שהאחרונה הנה מציאותית מאד, חייבת ההתנסות המועילה להיות בעלת מציאות שוות ערך. זו חייבת להיות אשליה מאד מציאותית, אם נרצה לנסח זאת באופן פסימי. אך מהו ההבדל בין אשליה מציאותית להתנסות דתית מרפאת? זהו בסך הכל הבדל במילים(3).
הרקליטוס לא הבדיל בין הדברים כהווייתם לבין המילים ששימשו לתאר אותם. עבורו השם הוא לא רק ציונו של דבר, אלא הוא שייך לו שייכות של ממש. הלשון, בעצם המבנה שלה, חושפת את הלוגוס. היא הביטוי של הלוגוס במילים(4). דיק ממחיש זאת יפה באותה סיטואציה בה עצם מתפוגג לנגד עיניו של גאם, ומוחלף בתווית עם המילה המתארת אותו. כאשר גאם מהרהר בכך, הוא מבין ש''מילה אינה מייצגת מציאות. מילה היא המציאות. כך לגבינו בכל אופן'' (פרק 4). הוא מספר על האירוע לאחותו וגיסו ומבהיר להם: ''הדברים אינם כפי שהם נראים''.
ואריאציה 3: מצבים משתנים (The Three Stigmata of Palmer Eldritch, 1965)
אדם בליל מדליק לעצמו אור בהכבות ראייתו; חי – הוא נוגע במת בשנתו, ער – נוגע בישן.
הרקליטוס: פרגמנט 26
1963 היתה שנה מעניינת במיוחד עבור דיק. באפריל הוא כתב את The Days of Perky Pat, המתאר את שגרת חייהם של תושבי המושבות במאדים: הם גרים בבקתות עלובות, ונאלצים להתמודד עם סביבה עוינת, תנאים פיסיים קשים, ועוד יותר מכך – קושי נפשי רב, הנובע מבדידות ומהחיים באזורי הספר. דרך המילוט מהמציאות הקודרת היא באמצעות משחק בערכת בובות בארבי.
בחודש נובמבר, בעודו הולך לבדו ביער, הביט דיק לשמיים ולפתע ראה – טוב, אולי לא בדיוק ''ראה'', אבל בהחלט חווה – חזיון שהטיל עליו מורא: פנים מתכתיות ענקיות, פניו של הרוע בהתגלמותו, הביטו בו מן הרקיע. הוא מיהר להתוודות בפני הכומר שלו, וזה מצידו היה משוכנע שדיק חזה בפרצופו של השטן. החזיון לא הרפה ממנו ונמשך עוד מספר ימים, ודיק החל לתהות על משמעותו ולשאול את עצמו מה ואת מי מייצגות הפנים המבעיתות והעל-טבעיות הללו. בהשראת ה. פ. לאבקראפט הוא הצמיד להן את שם התואר אלדריץ'. דיק שיער שהוא חווה קריסה של תפיסת המציאות הפרטית שלו, ה-idios kosmos, שתפקידה לשמור על שפיותו של האדם מפני חשיפה ישירה למציאות כפי שהיא – ה-koinos kosmos. בשלב זה הוא החל לעכל את החוויה באמצעות מכונת הכתיבה שלו.
בחודש דצמבר ראה אור סיפורו, The Days of Perky Pat. באותו זמן, במקרה, או שלא במקרה, העניקו דיק ורעייתו לבנותיהם ערכת בובות בארבי כמתנת חג-מולד. הוא החליט שסיפור זה ישמש כבסיס לרומן המתהווה, The Three Stigmata of Palmer Eldritch.
המין האנושי ישב את רוב מערכת השמש. כדור הארץ התחמם מאד, ולא ניתן לשהות זמן רב בחוץ, חשופים לאור השמש. אולם חייהם של המתיישבים בשאר חלקי המערכת קשים בהרבה, ואת הפתרון עבורם מספק ליאו בולרו, בעליו של המונופול הכלכלי ''מערכות פארקי פאט''. הוא קובע את קו האופנה העתידי בכדור הארץ בעזרת יועציו ובראשם בארני מאיירסון. הללו ניחנים ביכולת מוגבלת לראות את העתיד, ובכך לנבא אילו מוצרים יצליחו בשוק. מוצרים אלו ממוזערים לכלל מיניאטורות ומשווקים למתיישבים כערכות נלוות לצמד בובות בארבי, וולט ופארקי פאט. את עיקר רווחיו עושה ליאו מייצורו של Can-D – סם בלתי חוקי המופק מצמחי הזיה. כאשר נלעס הסם בצוותא על ידי המתיישבים, הוא ''מתרגם'' את נפשותיהם במשותף אל הבובות ואל הערכה הנלווית, ולזמן קצר הם חולקים תעתוע המספק מפלט מושלם מן המציאות קשת היום. אולם מפעלו של ליאו נתון בסכנה: פאלמר אלדריץ' חזר אל מערכת השמש לאחר היעדרות רבת שנים ובאמתחתו צמח חדש, ממנו מופק Chew-Z – סם חדש, בעל תכונות שונות מאד, ואשר עומד להיות משווק תחת הסיסמה ''אלוהים הבטיח חיי נצח. אנחנו נספק אותם''.
דיק יצר ספר מורכב מאד, שבין היתר מכיל ניגודים לרוב: פארקי פאט מייצגת את התקווה ואילו אלדריץ' את הייאוש. Can-D מספק להמונים אשליה זמנית ומתוקה (קרי: candy), במהלכה הם חולקים יחדיו את עולמם האופטימי של וולט ופארקי פאט. Chew-Z מספק לבררנים יותר (קרי: choosy) שהיית נצח ביקומו הפרטי והאפל של פאלמר אלדריץ'. הרקליטוס הדגיש את אחדות הניגודים: ''המחלה עושה את הבריאות דבר נעים וטוב, הרעב את השובע, היגע את המנוחה'' (פרגמנט 111). בלי הניגוד 'השלילי' אין לניגוד 'החיובי' קיום. בלי פאלמר אלדריץ' אין קיום לפארקי פאט. המתח הזה שבין הניגודים, הקרב בין ליאו בולרו לבין אלדריץ', מסמל את יסוד הוויתו של היקום: ''והכרח לדעת כי הקרב הוא כללי, והצדק הוא המריבה, וכל הדברים מתהווים על פי המריבה והחיוב'' (פרגמנט 80).
דיק ערך כאן מסע אפל, לעתים קודר ומהורהר, לרוב משעשע והזוי, אל לבם של העל טבעי ושל הרוע המוחלט כפי שהוא תפס אותם באותה עת. פעם אחת סבר שמדובר ביצירה כבירה, ופעם אחרת חשב שהספר אינו עוסק בטירוף: הספר הוא טירוף. במהלך המסע מצבי שינה וערות, חיים ומוות, מציאות פרטית ומשותפת מתחלפים זה בזה ללא הרף, מתקיימים זה בתוך זה, ממחישים בכך את טענתו של הרקליטוס בפרגמנט 26 שלעיל. ההתחלפות התמידית ממחישה, שוב ושוב, שהדברים אינם כפי שהם נראים.
ואריאציה 4: האחרים (Ubik, 1969)
היינו הך הם החי והמת והער והישן והצעיר והזקן; שהרי אלה נהפכים והריהם הללו והללו שוב נהפכים לאלה.
הרקליטוס: פרגמנט 88
בשעה 03:30 בלילה של החמישה ביוני, 1992, נפל הדגל של הטלפאת העליון של מערכת השמש מן המפה במשרדיהם של רונסייטר ושות' בניו יורק סיטי. כלומר, לא נפל מתחת לשולחן או אל מאחורי המפה, אלא הייצוג האלקטרוני שלו נעלם. בעולם בו פרטיותם של אנשים ותאגידים מאוימת על ידי פעילותם של טלאפתים, עתידרים ושאר פסיונים, איבוד עקבותיו של פסיון בעל עוצמת שדה כה גבוהה מהווה מכה אנושה לארגוני צנעת הפרט מהסוג של רונסייטר ושות'. הללו מעסיקים אנטי-טלפאתים ומתמידרים אחרים בעלי כישורים נוגדים לאלו של הפסיונים, ובכוחם לבטל ולשבש את החדירה לפרטיות מוחו של אדם או את יכולת הניבוי של קו המוצרים החדש של חברה עסקית כזו או אחרת. זוהי, אם כן, מלחמה כלכלית, ורצף המקרים בהם רונסייטר ואנשיו איבדו לאחרונה את עקבותיהם של יותר מדי פסיונים מאיים לפרק את הארגון. או את העולם כולו.
כפי שנהג בכל משבר עסקי שפקד אותו בעבר, ממהר רונסייטר להיוועץ באשתו. היא אמנם מתה זה מכבר, אך מוחזקת במצב של חצי-חיים, במיכל הקפאה בבית החיים בשוויץ. מדי פעם ניתן לחדש את פעילותם המוחית של המתים ולתקשר עמם באמצעות מגבר פרוטופאסוני, אם כי כל הפעלה כזו גוזלת ממעט תמצית החיים שעוד נותרה בהם ומקרבת אותם אל המוות הסופי. אך הפעם התקשורת איתה מופרעת על ידי תודעה אחרת, המכנה עצמה ג'ורי. מנהל בית החיים מסביר לרונסייטר הזועם שקרבה ממושכת בין גופות במיכלים סמוכים עלולה לגרום לאוסמוזה הדדית ולחלחול תודעתי בין החיים למחצה. מובטח לו שאם הדבר ימשך הוא יפוצה וכספו יוחזר לו.
הצעה כספית מפתה משכנעת את רונסייטר לצאת יחד עם טובי אנשיו לשליחות סודית. אך דברים אינם כפי שהם נראים, והעניין מתברר כמלכודת מוות. מה שלא ברור הוא: מותו של מי, בדיוק?
''יוביק'' הוא אחד מהישגיו הנפלאים ביותר של דיק. זהו הספר שהניע את סטניסלב לם להכריז על דיק כבעל חזון בקרב שרלטנים, מה שבוודאי לא תרם לסכסוך המתמשך של לם עם ארגון סופרי המד''ב באמריקה. דיק השתמש בסיפור קצר שכתב באפריל 1963, What the Dead Men Say, ובמסווה של מה שלם כינה ''כתיבה זבלונית'' פיתח אותו לכלל יצירה מרובדת, גדושת רעיונות, אבסורדית ומשעשעת ביותר. היפנוס, אל השינה, הוחלף באחיו התאום תנטוס, אל המוות. דוכני המשקאות המתפוגגים באוויר הוחלפו בפרסומות הצצות ומופיעות מאליהן בכל מקום אפשרי. את פאלמר אלדריץ' החליף ג'ורי, ואת הגאולה מספקת פחית תרסיס קטנה של יוביק: ריסוס קל של המציאות הדועכת, והעולם הנסוג שב ומתחדש כהרף עין.
מהו, או מיהו, יוביק? רגע קצר לפני שהספר מסתיים מתברר ש''אני הוא יוביק...אני יצרתי את העולמות...אני המילה ושמי מעולם לא נישא''. הניסוח רומז, כמובן, לפסוק הראשון של הבשורה על פי יוחנן: ''בראשית היה הלוגוס והלוגוס היה עם האלוהים ואלוהים היה הלוגוס''. נראה שיוביק הוא הלוגוס של הרקליטוס – המילה, המציאות האמיתית. אך כשנדמה לנו שהכל בא על פתרונו בשלום, באה הפסקה האחרונה בספר ומוכיחה לנו שוב - בפעם המי יודע כמה - שדברים אינם כפי שהם נראים. המהלך הזה, שכה אפייני לדיק, עלול להרגיז את אותם קוראים המצפים לסיום בנוסח הרקול פוארו. אך בכך הם יחמיצו את העובדה שזהו בדיוק המסר של פיליפ ק. דיק.
האופרות שגילברט כתב וסאליבן הלחין היו אהובות מאד על דיק. מעבר למוסיקה נפלאה הם התמחו בעלילות מופרכות, שתחילתן הגיונית, המשכן בפארסה פראית שפונה לאבסורד וסופן - מי ישורנו? במיוחד אהב דיק את השורות הבאות מתוך ''ספינת הוד מלכותה, פינאפור'':
Things are seldom what they seem,
Skim milk masquerades as cream;
Highlows pass as patent leathers;
Jackdaws strut in peacock's feathers
לעתים הוא אף שיבץ בספריו את שתי הראשונות (למשל: פרק 2 ב''האיש במצודה הרמה'', או פרק 10 ב''השחקנים של טיטאן''). הוא בהחלט היה מודע לכך שמנהגו לסיים את סיפוריו שוב ושוב באותו אופן הפך את ההפתעה-כביכול לצפויה. אבל זהו לב העניין מבחינתו: הרצון להראות לגיבוריו ולנו, שעל אף שנוח וקל יותר לקבל את הדברים כמובנים מאליהם, ניווכח לדעת שבעצם הם שונים למדי. הסיום של ''יוביק'' מדגים זאת היטב. הרקליטוס אמר ש''חיים אנחנו את מות הללו, והן חיות את מותנו'' (פרגמנט 77). השאיפה להכריע בוודאות מי הוא החי ומי הוא המת נדונה לכשלון. יתכן שכולנו שוכבים בבית החיים במצב של חצי חיים.
ואריאציה 5: ארבעה-עשר כושים קטנים (A Maze of Death, 1970)
מוות הוא כל שאנו רואים בהקיץ, וכל שבשינה - חלום.
הרקליטוס: פרגמנט 21
את A Maze of Death כתב דיק רגע אחד לפני ששקע אל תוך עולם אפל משלו. זוהי אולי האחרונה ביצירותיו שהשאלה ''מהי מציאות ומהי אשליה?'' היא הציר המניע אותן. מכאן ואילך מרכז הכובד יעבור אל השאלה ''מהו האדם?'', בלי לזנוח, כמובן, את המוטיב העיקרי: הדברים אינם כפי שהם נראים.
העלילה כאן פשוטה יחסית, ונועדה בעיקר לאפשר פיתוח של רעיונות תיאולוגים, פרי שיחותיו המעמיקות עם הבישוף ג'יימס פייק: ארבעה עשר אנשים נקבצים ומגיעים מכל רחבי הגלקסיה אל כוכב-הלכת דלמאק-O. בהדרגה הולכת ומתבררת להם העובדה שמדובר בכרטיס לכיוון אחד. אל דלמאק-O ניתן להגיע, אך אין שום אפשרות לצאת ממנו או לתקשר עם העולם החיצון. הם יוצאים לחקור את הכוכב בתקווה למצוא מוצא, אלא שתוך כדי מסע ההיחלצות הם מתחילים להירצח בזה אחר זה.
בספר זה, שהקדים את ''נוירומנסר'' של גיבסון, את ''המאטריקס'' ואת סיפון ההולודק של ''מסע בין כוכבים'', קבוצת אנשים בוחרת במכוון לברוא מציאות וירטואלית משותפת מתוך צורך פסיכולוגי עמוק. הסיבה זהה לזו שהיתה אצל רייגל גאם: שמירה על שפיותם. אבל התוצאה כאן שונה מ-Time Out of Joint, כיוון שדיק מטיל ספק באפשרות לשתף עולם פרטי באופן מוחלט.
אחת השאלות העקרוניות בפיסיקה המודרנית היא: האם ישנה מציאות אובייקטיבית אחת? הייצוג המקובל כיום הוא שפונקצית גל מייצגת את מרחב כל ההסתברויות האפשריות. עצם מדידת התופעה בפועל מתבטאת בקריסת פונקצית הגל. על אף שהפיסיקה הקוונטית דנה בעצמים קוואנטים בעולם המיקרו, המסר הוא ברור: שום תופעה בסיסית איננה תופעה בטרם הפכה לתופעה נצפית. מכאן שכל צופה בורא את המציאות הנראית לעינו שלו. דיק מרחיב את המסר גם אל עולם המאקרו, כך שגם בתוך אותה מציאות פרטית משותפת לוקים האנשים בתסמונת ראשומון. כל אחד תופס אחרת את אותם אירועים ועצמים משותפים ומחיל עליהם פרשנות שונה ומיוחדת על פי הבנתו הפרטית. בואריאציה על פרגמנט 89 ניתן לומר שלערים העולם אחד ומשותף, לישנים עולם משותף אחר, וגם בתוכו פונה כל אחד אל עולמו המיוחד. ההבנה הפרטית מתקיימת, לכן, לא רק ביחס ללוגוס הכללי, אלא ביחס לכל עולם כללי באשר הוא, בין אם הוא משקף את המציאות כפי שהיא ובין אם הוא מבטא את עולם החלום. לא רק שדברים אינם כפי שהם נראים, אלא שהם נראים לאחד באופן השונה מהותית מכפי שהם נראים לאחר.
קודה: עֵרים – הירדמו!
טייאר דה-שארדין דיבר על
התמזגות כל היסודות והתחברות הגבעולים, ההנדסה הספרית של כדור הארץ והקימור של המוח פועלים יחד כמשקל נגד לכוחות ההתפזרות של היחיד והקולקטיב, על מנת לכפות איחוד. זהו, סוף סוף, סודה של אנושות(5).
האיחוד יתרחש בנואוספירה, הנמצאת מעל ומחוץ לביוספירה, ויתבטא בהולדתה של תודעת-על, המשותפת לכלל האנושות. יונג הניח שתודעה משותפת כזו כבר קיימת משחר ההיסטוריה, ומדברת אלינו בשפת הסמלים באמצעות חלומות ומיתוסים. יתכן שהדואליות הזו, שבין אחדותה של תודעת על משותפת לבין ריבוין של תודעות פרטיות לכל אדם ואדם, מתבטאת גם בדואליות המוח האנושי: ההמיספרה השמאלית יחודית לכל אחד מאתנו, ואילו הימנית היא חלק מהנואוספירה, תודעת העל. בזמן הערות כביכול ההמיספרה השמאלית במוחנו דומיננטית, והיא אחראית על יצירת ה-dokos או המאיה. אולם בעת שההמיספרה השמאלית נחה, נוטלת ההמיספרה הימנית פיקוד, ומקשרת בין ההכרה ''האחרת'', או תת ההכרה, של כל אחד מאתנו לבין תודעת העל. ההמיספרה השמאלית מתנהגת כחלקיק, נפרד וייחודי לכל פרט, והימנית דומה לגל שהוא חלק משדה או רשת של תודעות משותפות, המרכיבות את תודעת העל.
אם זהו אכן המצב, יתכן שהגרסה הנכונה לפרגמנט 89 היא: ''לישנים העולם אחד ומשותף, אך הערים פונים כל אחד לעולמו המיוחד והפרטי''. כך או כך, בכתיבתו מראה דיק שההבחנה בין עולם פרטי לבין עולם כללי מעוקרת מכל משמעות. כל מה שיש הם עולמות בתוך עולמות בתוך עולמות. ואת העולמות הפרטיים שלו שיתף דיק אתנו באמצעות כתיבתו. בכולם, ללא יוצא מן הכלל, הדברים אינם כפי שהם נראים.
1. שמואל שקולניקוב: ''הרקליטוס ופרמנידס, עדויות ופרגמנטים'', מוסד ביאליק 1988, עמ' 25-26
2. אורסולה לה-גווין: ''מכונת החלומות'' (The Lathe of Heaven, 1971), כתר 1980, פרק 5, עמ' 59
3. קרל גוסטב יונג: ''פסיכולוגיה ודת'', רסלינג 2005, עמ' 144
4. שקולניקוב, עמ' 25
5. פייר טייאר דה-שארדין: ''התופעה האנושית'', נמרוד 2005, עמ' 184
הרקליטוס - פרגמנטים
הבשורה על פי יוחנן - פרק א', פסוק 1
''המילה'' – הלוגוס – בבשורה ע''פ יוחנן
גילברט וסאליבן
ספינת הוד מלכותה, פינאפור
עולם אפל של פיליק ק. דיק - ד''ר פרד ומר בוב
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
ח''ח (חדש)
Idan יום רביעי, 28/09/2005, שעה 1:33
נהנתי והשכלתי.
למרות שלצערי את רוב הספרים שהוזכרו כאן טרם קראתי, היה תענוג לקרוא את התקצירים כשהם משולבים בניתוח מעמיק.
|
|
|
|
|
אני ממליץ לקרוא אותם, (חדש)
NY יום רביעי, 28/09/2005, שעה 11:39
בתשובה לIdan
וביחוד את ''יוביק'' המצוין, שהוא גם היחיד מביניהם שתורגם לעברית. אולי באמת הגיע הזמן לנסות לשכנע הוצאות ספרים להוציא לאור עוד מיצירתו של דיק...
|
|
|
|
|
מכל רשימת הספרים (חדש)
Idan יום רביעי, 28/09/2005, שעה 15:18
בתשובה לNY
קראתי רק את יוביק המשובח ואם יתורגמו עוד ספרים מיצירותיו של דיק לא יהיה מאושר ממני.
אבל אני חושב שזו יותר משאלת לב ממציאות. איכשהו יש לי תחושה (ותקן אותי אם אני טועה) שחובבי דיק בארץ מסתכמים באחדים או עשרות, כך שאם כבר תתורגם עוד יצירה של דיק, זה יהיה מטעמי ציונות נטו.
אז מה אמרת הדרך לנסות ולשכנע את הוצאות הספרים?
|
|
|
|
|
תרגום ספרים לא חייב להיות (חדש)
NY יום רביעי, 28/09/2005, שעה 16:45
בתשובה לIdan
דוקא למען חובביהם המובהקים של אותם ספרים. הוא יכול להיות גם בנסיון להציג את הספרים הללו בפני קהל חדש, שלא הכיר אותם לפני כן. כמו כן יש לזכור שבשנים האחרונות נעשו די הרבה סרטים ע''פ ספרים וסיפורים של דיק - דו''ח מיוחד, Paycheck, Impostor, ובשנה הבאה יגיע סורק אפלה (A Scanner Darkly), ואומרים שיש גם סרט ע''פ The Golden Man שנמצא בשלבי קדם-הפקה - כך שאי אפשר לומר שאין ליצירתו גם ערך מסחרי.
למעשה, הכנתי לפני זמן מה הצעה מפורטת לאסופת סיפורי PKD, ביניהם כאלה שעובדו לקולנוע, ואני מנסה לעניין כמה הוצאות בפרויקט.
כמו כן, אני יכול לחשוב על הוצאה או שתיים שפועלות גם ממניעי ''ציונות''. ומי יודע אם אחד מהמו''לים הללו לא קורא הודעה זו ברגע זה ממש?... ;-)
|
|
|
|
|
מעניין. (חדש)
מאיר יגר יום רביעי, 28/09/2005, שעה 17:14
בתשובה לNY
חבל שאנחנו לא מתואמים. לפני כשנתיים הכנתי רשימת סיפורים קצרים של פק''ד, המשלבת את רוב אלו שעובדו לסרטים יחד עם אחרים (Electric ant, Preserving machine ועוד). יצרתי קשר עם שמעון אדף, נפגשנו, והסתבר שהיוזמה נפלה על אוזן קשבת. הוא התחיל לגלגל את הרעיון, אולם לפני מספר חודשים שמעתי ממנו שכל העניין נגנז. איני יודע מדוע. חבל.
לדעתי יש פוטנציאל אדיר לאנתולוגיה שכזו, במיוחד לאור הצלחת סרטים כמו Minority report ו-Total recall.
|
|
|
|
|
GMTA (חדש)
NY יום רביעי, 28/09/2005, שעה 17:41
בתשובה למאיר יגר
הכנו את הרשימות בערך באותו זמן. אני פניתי לאופוס, בזמנו, ויש עוד כמה הוצאות ועורכים ששמעו ממני בנושא. יהיה מעניין להשוות את הרשימות.
גם אני חושב שלאנתולוגיה שכזו יש פוטנציאל. נחיה ונראה.
|
|
|
|
|
סקירה משובחת (חדש)
מואדיב יום רביעי, 28/09/2005, שעה 9:28
וכעת, רק חסרה תגובתו של פרמנידס, או - לחילופין - מיהו הסופר שהולך בעקבותיו.
|
|
|
|
|
לא קראתי אבל... (חדש)
ארנון שנער שבת, 25/02/2006, שעה 14:52
הכרתי פעם מאיר יגר נחמד, תמהני אם יש קשר
לאיש שכתב את כל זה?...
|
|
|
|
|
כן, יש :-) (חדש)
מאיר שבת, 25/02/2006, שעה 22:27
בתשובה לארנון שנער
(ומה בדיוק לא קראת?)
|
|
|
|
|
לא קראתי אף לא אחד מהספרים, אבל... (חדש)
Rasputin יום חמישי, 05/04/2007, שעה 22:53
זה פשוט נתן לי דחיפה לא אנושית להתעמק בדיק שוב. בנתיים אני קורא את The Shifting Realities Of PKD, יש שם גם הרבה מהפילוסופיה שלו.
מאמר פשוט מעולה, אם כי נראה לי שקיבלתי ממנו רושם יותר מדי טוב לגבי הרקליטוס. אבל החיבור הזה בין פיל+הידע העדכני שהיה לו על תפיסה אנושית+ה''בדיוני'' של מדע+הרקליטוס= פשוט תענוג רצוף.
מת לקרוא את The Eye In The Sky כבר.
|
|
|
|
|
דימיון לדברי הבודהה (חדש)
אייל גולן שבת, 11/06/2011, שעה 13:09
אני גם קראתי את הספר של שמואל שקולניקוב על ''היראקליטוס ופארמנידיס עדויות ופרגמנטים'', מה שלי היה נראה מעניין אצל היראקליטוס זה הדימיון הרב לדברי הבודהה, והשוני הוא שנראה שהוא לא הצליח להגיע עד קצה המחקר של התודעה כמו הבודאה, ומתוך כך נראה לי הקושי הגדול בהבנתו, וחוסר רצונו לחיות בחברה, ובכלל חוסר אהדתו לבני האדם שאינם מודעים, בניגוד לבודהה שהלך עד הסוף והבין את המציאות ותודעת האדם כתוצאה מהתנסותו האישית, ובעקבות כך הצליח להשתחרר לגמרי מהאשליה, ואף בחמלה ובחיבה רבה ללמד את בני האדם את הדרך בה ניתן לצאת ממצב השינה האשליתי והמטורף ורווי הסבל, למצב של שחרור מכל סבל ואשליה.
היראקליטוס היה ממש ממש קרוב להבנות אלו גם לדעתי. קריאה מומלצת ''דהאמפאדה'' ובכלל כל חומר על הבודאה.
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
