 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
Ancillary Justice
ספרים / אהוד מימון
16/08/14
תגובות: 0
סוס ורוכבו רמה בים
ספרים / נועה רייכמן
03/05/14
תגובות: 0
קוקטייל עם טעם לוואי
ספרים / אהוד מימון
05/04/14
תגובות: 3
לילד יש פוטנציאל
ספרים / נועה רייכמן
22/03/14
תגובות: 0
במעלה המדרגות היורדות
ספרים / אהוד מימון
23/11/13
תגובות: 0
לא הדיסטופיה שעליה חשבתם
ספרים / איתי שלמקוביץ
21/10/13
תגובות: 0
החיים, בעיר קטנה
ספרים / קרן לנדסמן
06/10/13
תגובות: 0
משחק ילדים?
ספרים / קרן לנדסמן
17/08/13
תגובות: 1
לא בדיוק סימפוניה
ספרים / אהוד מימון
04/08/13
תגובות: 3
דרושות מילים לתמונות
ספרים / אהוד מימון
15/06/13
תגובות: 1
כשאשלין פגשה את קינאן
ספרים / קרן לנדסמן
11/05/13
תגובות: 1
לשם ובחזרה, ולשם
ספרים / נועה רייכמן
19/04/13
תגובות: 2
דרושים מספריים
ספרים / אהוד מימון
06/04/13
תגובות: 7
בחזרה לעתיד שלא היה
ספרים / קרן לנדסמן
16/03/13
תגובות: 5
להתחיל באומץ
ספרים / נועה רייכמן
02/02/13
תגובות: 0
|
 |
דוקטור פרד ומר בוב
ספרים / מאיר יגר
יום רביעי, 05/01/2005, שעה 12:51
החושך שמאחורי 'סורק אפלה' של פיליפ ק. דיק
|
|
שְתֵּי נְשָמוֹת בְּקִרְבִּי שוֹכְנוֹת,
אַחַת לִרְעוּתָהּ צָרוֹת וְעוֹיְנוֹת:
הָאַחַת, בִּתְשוּקַת אַהֲבָה עַזָּה,
כִּבְמֶלְקְחֵי-אֵש בָּעוֹלָם אוֹחֲזָה;
הַשֵּנִית חוֹרְגָה מֵעָפָר וּצְלָלִים
בְּרָב-עֹז אֶל שְדוֹת-זֹהַר אָבוֹת נַעֲלִים.
גיתה: פאוסט, חלק ראשון, לפני השער (תרגם: יעקב כהן)
ספטמבר 1970. ננסי יוצאת מהדלת ונכנסת למכוניתה. היא מושיבה את ילדתה בת השלוש במושב האחורי, מניעה ומתחילה לנסוע במהירות. בעלה יוצא בריצה אחרי המכונית, אך מצליח רק לראות את עיני בתו האהובה מביטות בו בעצב מבעד לשמשתו האחורית של הרכב המתרחק. רעייתו (הרביעית) עזבה אותו זה עתה יחד עם ילדתם, ופיליפ ק. דיק שוב נותר לבדו.
עולמו של דיק חרב עליו, והישארות לבד היא הדבר הנורא ביותר עבורו. יותר מכל הוא נזקק כעת לחברת אנשים, יהיו אשר יהיו, והעיקר שביתו ישקוק חיים. הוא פותח את דלתו לרווחה, ומאפשר לערב רב של טיפוסים להתאכסן אצלו. כל אחד מוזמן להכנס, לשתות, ללון, לארח חברה ובלבד שדיק יהיה מוקף באנשים. באופן טבעי רבים מהם הם טיפוסי רחוב, עבריינים וצרכני סמים המנצלים היטב את ההזדמנות שנקרתה להם, והם עורכים לא פעם עסקאות סמים בביתו, הרחק מעינם הפקוחה של השוטרים. באחד הימים נכנסת לבית צעירה שחורת שיער, ודיק מתאהב בה נואשות. קתי דה-מיול אמנם מאירה מעט את ימיו, אך זו עדיין התקופה האפלה בחייו. הטיפוסים המפוקפקים שמקיפים אותו ותשומת הלב הגדלה והולכת שמושך אליו הבית, הן מצד עבריינים והן מצד גורמי החוק, רק מגבירים את הפרנויות הרבות שלו. פריצה מסתורית לביתו, שאירעה בנובמבר 1971, מרופפת את עצביו ומקרבת אותו אל הקצה. מנקודת ראותו של דיק אירוע זה רק מוכיח את מה שכבר שיער זמן רב: מישהו באמת רודף אותו. הוא מנצל הזמנה להיות אורח כבוד בכנס מד''ב שנערך בוונקובר, בפברואר 1972, ומחליט לעזוב את ביתו. קתי, שהיוותה עבורו עוגן למציאות, נעתרת לתחנוניו להתלוות אליו לקנדה, אך חוזרת בה ברגע האחרון ולא מופיעה לטיסה. בודד מתמיד הוא נוסע לוונקובר. האירוח המלא ותשומת הלב לה הוא זוכה בכנס מעניקים לו תקופת חסד קצרה, אולם מיד לאחר מכן באה נפילה – התמוטטות עצבים ונסיון התאבדות כושל. כל אלה מוליכים אותו אל 'משעול לא ידוע', X-Kalay, שהוא מרכז שיקום בוונקובר המיועד למכורים לסמים קשים. כדי להכנס לשם נאלץ דיק, שמעולם לא נגע בסמים קשים, לשכנע את האחראים שהוא מכור להרואין. במהלך שלושת שבועות שהותו במרכז השיקום הוא מתאושש, חוזר לעצמו, ותוך כדי כך קושר קשרי ידידות אמיצה עם קהיליית שוכני המקום. הוא נחשף למקרים הקשים ביותר, אנשים שההרואין גרם להם לאבד את אנושיותם. באותה תקופה הוא גם מתכתב עם מספר אנשי רוח, ביניהם פרופ' מקינלי מאוניברסיטת קליפורניה בפולרטון. כאשר מקינלי מזמין אותו לשוב לארה''ב, דיק לא מהסס ושש לקבל את ההזמנה. הוא נפרד מהידידים שרכש במרכז השיקום, ואת פניו בנמל התעופה של לוס אנג'לס מקבלים חבריו החדשים, ביניהם טים פאוורס, שילוו אותו באהבה עד מותו. תם הפרק האפל בחייו.
פרק זה, שנמשך על פני עשור שלם, הוציא לדיק תדמית, מוטעית בעיקרה, של צרכן סמים כבד. לא קשה להבין מהיכן היא נובעת: הסמים מופיעים ברבים מספריו. אצל דיק, שמעולם לא התעניין בפן הטכנולוגי של המד''ב, משמשים הסמים כאמצעי עזר המאפשרים מסע בזמן, מעבר בין יקומים מקבילים, מעבר בין מציאויות חלופיות וכדומה. רבים, וביניהם הארלן אליסון, טעו לחשוב שספר כדוגמת 'שלוש הסטיגמטות של פאלמר אלדריץ' לא יכול להכתב אלא אם הסופר עצמו מצוי תחת השפעת סמי הזיה. ההקדמה שכתב אליסון ל'אמונת אבותינו', סיפורו של דיק באנתולוגיה 'חזיונות מסוכנים', רק קיבעה את תדמיתו של האחרון כמי שמרבה להשתמש במעוררי הזיות למיניהם. לכך תרמה גם העובדה שדיק מצדו לא הכחיש את דבריו של אליסון, כיוון שלא יחס להם רצינות רבה ולא העריך נכונה את הנזק הציבורי שיגרם לו מקיבוע תדמית זו. אך אסור לשכוח שמדובר בשנות השישים, עשור שבו הפסיכדליה פרחה, טימותי לירי הפך לגיבור תרבות והטיף בזכות ה-LSD מעל כל במה אפשרית, וקרלוס קסטנדה הביא לעולם את משנתו של דון חואן. בקצהו האחד של האוקיינוס שרו הביטלס על רקיע היהלומים, ובקצהו השני דיווחו הביץ'-בויז על תנודות טובות. סמים היו מרכיב קבוע בתפריטם של רבים באמריקה ובאירופה. דיק לא היה יוצא דופן במובן הזה, אך הוא היה שונה מאד במובן אחר: הוא צרך בעיקר אמפטמינים, ספידים וסמי מרץ אחרים, במטרה לאפשר את מרתוני הכתיבה המדהימים שלו, את אותם ימים שלמים שבילה ליד מכונת הכתיבה, ללא שינה, למעט הפסקות קצרות ביותר. הוא נזקק לסמים הללו בעת תהליך היצירה, אך לא על מנת להרחיב תודעתו ולהגות את רעיונותיו – כפי שאליסון טען – אלא אך ורק לצורך העברתם אל הכתב.
אותה תקופה סוערת, מרגע עזיבתה של ננסי ועד עזיבתו שלו את 'משעול לא ידוע', שינתה לחלוטין את גישתו כלפי הסמים. נפשו טולטלה במיוחד כתוצאה ממותם של כמה מחבריו הקרובים ומהתופעות להן היה עד בשבועות בהם שהה במרכז השיקום. הזעזוע כה רב עד כי הוא גורם לדיק להתגייס ולהקדיש את עצמו למאבק ציבורי בסמים. מרגע שובו לקליפורניה הוא מתנדב לפעילויות הסברה, מופיע בבתי ספר, משוחח עם צעירים, מרצה בקמפוסים ומשתתף בתוכניות רדיו. אולם פיליפ ק. דיק הוא בראש ובראשונה סופר, וב-1973, לאחר הפסקה ארוכה מתמיד, הוא שב לכתוב, ורותם את כל מרצו לכתיבת רומן שיגרום לכל אדם להתרחק מסמים, כפי ש'במערב אין כל חדש' יגרום לו לסלוד מרובים. כעבור ארבע שנים ואינספור שכתובים יוצא לאור, סוף סוף, הספר 'סורק אפלה'.
אזהרה: מכאן והלאה יופיעו פרטים רבים מעלילת הספר, בכללם אופן סיומו.
'A Scanner Darkly' ('סורק אפלה', הוצאת גוונים של שחור, תרגום: בועז וייס) מורכב מאוסף אפיזודות המתבססות, ברובן, על קורותיו של דיק במהלך אותו פרק אפל בחייו האישיים. כך, למעשה, דרך שרשרת פנינים ספרותיות, הממוקמות כביכול בעתיד הקרוב, מספר דיק את סיפורו של העבר הקרוב. הוא משרטט את דמויותיו באהבה, ופורש בהומור רב את הטרגדיה של אותן שנים בחייו, שהיא בעצם הטרגדיה של דור שלם.
פרד הוא סוכן סמוי של מחלק הסמים, המנסה להתחקות אחר מקורו של חומר מ', המוכר גם כמוות. לשם כך הוא מתחזה לסוחר סמים בשם בוב ארקטור, ודרך רכישת כמויות גדלות והולכות של חומר מ' הוא מנסה לטפס במעלה סולם ספקי הסם ולאתר את מקור הפצתו. תוך כדי כך הוא מתרועע עם המכורים ונאלץ, כמובן, גם לצרוך את הסם בעצמו. במציאות שבה, עקב ''הצורך לדעת'', אף אחד לא יודע באמת מיהו האחר, מטילים הממונים על פרד את המשימה לעקוב אחר סוחר הסמים בוב ארקטור. אלא שלחומר מ' יש השפעה מיוחדת על מוח האדם: הוא גורם למשבר זהות, עד כדי כך שפרד מפסיק לזהות את עצמו עם בוב. כל אישיות מזוהה עם הֶמיספרה אחרת במוח. בהשפעתו הגוברת של הסם הולך וגדל הנתק ביניהן, והן נאבקות זו בזו עד לתוצאה העגומה, הטרגית.
במהלך שנות ה-60 נקט מנתח המוח ג'וזף בוגן באמצעי קיצוני לצורך טיפול במקרים קשים של אפילפסיה – חיתוך כפיס המוח במוחם. כפיס המוח הוא אוסף עצום של סיבי עצב המקשרים אזורים מקבילים בין שתי ההמיספרות במוח. חיצוי המוח באמצעות ניתוקו של הגשר הבין-המיספרי נועד למנוע את התפשטות ההתקפים האפילפטים במוח. הניתוח אמנם שיפר מאד את איכות חייהם של המטופלים, אך לאחר מכן החלו להגיע דיווחים על התנהגויות חריגות אצלם: אדם שבידו האחת כפתר את חולצתו בעוד ידו השניה פורמת אותה, או אחר שהחזיק בידו הימנית עיתון וקרא בו בשקיקה, ואילו ידו השמאלית תפסה בעיתון וזרקה אותו. נדמה כאילו בראשו של חצוי מוח שוכנים שני רצונות שונים – ושמא שתי נפשות? – ולא תמיד שוררת ביניהם הסכמה. ככל שחלף זמן רב יותר מאז החיצוי, הלכו מצבי הקונפליקט והתמעטו, כאילו ברבות הימים למדו שתי מחציות המוח שהופרדו לחיות בשלום זו עם זו(1) .
את מחקרו, הנסמך על העדויות הרבות שהצטברו אצל מטופליו, סיכם בוגן במאמרו 'הצד האחר של המוח'(2) , שפורסם ב-1969. השערתו, כפי שהוצגה בחלקו השני של המאמר, היא שכל המיספרה הנה למעשה מוח עצמאי ונפרד בפני עצמו, והמצאותן של שתי המיספרות פירושה, בעצם, קיומם של שני מוחות נבדלים זה מזה. השערה זו הועלתה עוד ב-1844 על ידי ארתור וויגן, אך היא הודחקה ונזנחה על ידי הקהיליה המדעית. עולה ממנה האפשרות שבכל אדם שוכנות שתי הכרות נפרדות, שתי תודעות עצמאיות, ולהן שני רצונות שונים, כלומר: הדואליות של המוח היא גם הדואליות של האדם. אם נכונה השערה זו, פירוש הדבר שתחושת הזהות הבסיסית שחש כל אדם, כאילו הוא אדם אחד, היא בעצם אשליה שמקורה בפעולתה של ''תוכנה מוחית'' מיוחדת אותה כינה חוקר המוח מייקל גאזאניגה ''הפרשנית''. היות וכל אחת מן ההֶמיספרות מטפלת במידע המגיע אליה באופן המיוחד רק לה והשונה מהותית מן האחרת, והיות ושתיהן מעבדות את הקלט המגיע אליהן מן העולם במקביל, הרי שנדרשת מערכת של פיקוח-על, כזו שתקבע סדר עדיפויות ושתוכל להכריע במקרים של התנגשות בין ''מסקנות'' של שתי המחציות(3) . את בעיית ההתנגשות, או הגעה למסקנות סותרות על סמך אותו מידע, פותרת ''הפרשנית'' בכך שהיא מעניקה שליטה להמיספרה אחת, כאשר כפיס המוח מהווה את הפס הרחב להעברת המידע מההמיספרה המשנית אל זו השלטת. חיתוכו של כפיס המוח יוצר נתק בין שתי המחציות, מעכב את פעולתה של ה''פרשנית'' ומונע את היווצרותה של אשליית האחדות.
אלה בדיוק האפשרויות ש'סורק אפלה' מבקש לבחון. צריכה ממושכת של חומר מ' שקולה לחיתוך כפיס המוח, ובסופו של דבר גורמת למורס אונטולוגיקה – להתפוגגותה של אשליית הזהות, מות הרוח, האחדות והטבע הבסיסי של הדברים. אולם דיק מתעניין פחות בשאלות הנוירופסיכולוגיות ויותר בסוגיות ההכרתיות והמוסריות. למשל: אם אמנם בכל אדם פועלות שתי נפשות, כאשר כל אחת מאופיינת בתודעה, הכרה ורצון עצמאיים משלה, מהי מידת אחריותו המוסרית של אדם? האם פרד הוא באמת אותו אדם כמו בוב? ואם לא, היכן מסתיים פרד ומתחיל בוב? האם בוב, שכתב המחאה ללא כיסוי, מודע בכלל לכך שמעשהו מעמיד את פרד בפני סכנת תביעה? מבחינתו של דיק, שעצביו התרופפו מאד לאחר הפריצה המסתורית לביתו בסוף 1971, לא מדובר בשאלות תיאורטיות בלבד. הוא מעוניין לבדוק האם באמת יתכן, כפי שרמז לו אחד השוטרים בשעתו, שהוא עצמו פרץ לביתו ללא ידיעתו, ממש כפי שאותו מנותח של ד''ר בוגן כפתר ביד אחת את חולצתו, ובידו השניה פרם אותה.
את שמו שואל 'סורק אפלה' מאיגרתו הראשונה של פאולוס אל הקורינתיים: ''כעת אנו מביטים במראה, באפלה, אך בבוא היום נביט פנים אל פנים. כעת אני יודע רק בחלקו, אך אז אדע במלואו כאשר נודעתי אני עצמי'' (י''ג 12). פאולוס מתכוון בעיקר לשני דברים: אנו רואים רק השתקפות של המציאות, ומה שאנו רואים אינו אלא חלק זעיר מסך האמת הכללית. דיק מתרגם את דברי פאולוס לשפתם של חוקרי המוח: המיספרה מוחית אחת בנויה כתמונת ראי של השניה, ולכן אחת מהן תופסת את העולם כפי שהוא, ואילו האחרת קולטת רק את השתקפויותיו. הבעיה עם ההשתקפות אינה היותה לא-אמיתית, כי אם היותה הפוכה. תחת השפעת חומר מ', כלומר בהעדרו של כפיס המוח, אין יכולת להכריע מי מבין ההמיספרות היא ה''צודקת''. פרד או בוב, אחד מהם, חווה את היקום הפוך לגמרי. אבל מי?
בהיעדר הידיעה למי מההמיספרות עלינו להאמין, יש לבחון מחדש את כל ההנחות המוקדמות. כיוון זרימת הזמן, לדוגמא. הבחנה ברורה בין עבר לעתיד, בין סיבה לתוצאה, היא תנאי הכרחי בכל מערכת בעלת תודעה על מנת שיתקיים רצון חופשי וניתן יהיה לבחור ולתכנן קדימה. הבחנה כזו מִטשטשת, למשל, אם יתברר שהזמן הוא אינסופי ועגול, וזורם כמו לולאה בסרט הקלטה. במקרה כזה כל אירוע מסוים אינו נמצא רק מאחורינו, בעבר, אלא גם מולנו, בעתיד, כשכולנו מפליגים בזמן, בדיוק כשם שמפליגים מערבה כדי להגיע להודו, בעוד כולם חושבים שהיא מאחור, במזרח. אפשרות נוספת להבחנה שגויה היא אם יתברר שכיוון זרימתו האמיתי של הזמן הוא הפוך. פרד תוהה על כך בזמן שהוא עוקב אחרי בוב וחבריו. בביתו של בוב הותקנו סורקי הולוגרמות, המתעדים את כל המתרחש שם. אך צפיה בסרטי ההקלטה מספקת רק ידיעה בדיעבד של הנעשה שם. אלא אם כן, חושב פרד לעצמו, ניתן להריץ את הסרטים אחורנית ובכך להקדים עתיד לעבר, מה שיאפשר לו למנוע פשע בטרם אירע.
כיוון זרימת הזמן הוא אבן היסוד של כל התורות האבולוציוניות. טייר דה-שארדין, הוגה ישועי וחוקר טבע, הקדיש את חייו לנסיון למזג השקפות דתיות עם מדעי הטבע, ובמיוחד לשילוב בין תיאולוגיה נוצרית לבין תורות ההתפתחות. על פי השקפתו הזמן זורם מנקודת אלפא, בה היקום מתבטא בריבוי בצורת חומר, אל נקודת אומגה, בה מושגת אחדות התודעה האנושית והיקום כולו עם ישו האמיתי, מה שהוא כינה ''נואוספירה'', המקבילה הקוסמית לקליפת המוח של האדם, מעין רשת תודעתית ברמת היקום כולו. בהקשר הזה, היפוך כיוון הזמן משמעו שההתפתחות האמיתית היא דווקא התפכחות מאשליית אחדות התודעה והכרה במציאות האמיתית של ריבוי – הן ברמה הקוסמית והן ברמה האישית.
וזוהי, אולי, הסכנה האמיתית הטמונה בשימוש בסמים. לא בהיותם מעוררי הזיות, אלא בדיוק להיפך, בהיותם מבטלי אשליות. הסמים, כלומר חומר מ', גורמים לאדם להחשף חשיפת יתר למציאות האמיתית, ומציפים את הכרתו בקלט עמו היא לא מסוגלת להתמודד. שליטתה של ההמיספרה השמאלית – שכוחה בתפיסה סדרתית של הדברים, שהתמחותה במציאת החוקיות והפרשנות בעולם התופעות האקראי, ההמיספרה האחראית על השפה ועל כישוריו הלשוניים של האדם – שליטה זו נשמטת, ועמה קורסת גם מערכת הביצורים המגנים על שפיותו של אדם. התודעה השוכנת בהמיספרה הימנית – האמונה על תפיסה מרחבית וכוחה בהכרה בו זמנית של כל חלקי השלם – מוכה אז בסנוורים לנוכח העולם כפי שהוא באמת, ובהעדר יכולות לשוניות היא נותרת אילמת. כל תודעה, השוכנת בהמיספרה המוחית משלה, אוחזת במידע חלקי בלבד, והתמונה במלואה אינה בהישג יד. בהעדרו של כפיס המוח אובדת היכולת להכריע מי הוא מי, מי דובר אמת ומי משקר, מי מתחזה ומי באמת הוא כפי שמתיימר להיות. במקרה כזה אבדן השפיות הנו תגובה הולמת למציאות.
גלגל ההצלה היחיד שנותר לפרד במצב הזה הוא אהבתו לדונה. בפרק ההוא באיגרתו אל הקורינתיים קובע פאולוס כי ''אם בלשונות אנשים ומלאכים אדבר, ואין בי האהבה, הייתי כנחושת הומה או כצלצל תרועה''. לכן, כשם שדיק ראה בקתי את העוגן שלו, בת דמותה, דונה, הופכת לנקודת הציר של המציאות עבור פרד. וכשם שדיק נזנח על ידי קתי ערב נסיעתו לוונקובר, כך נבגד פרד על ידי דונה. בנקודה זו המציאות קורסת כליל, ופרד/בוב מגיע אל 'משעול חדש', מרכז גמילה ושיקום לאלו שחומר מ' שרף את מוחם. במהלך שהותו שם באה אל קיצה מלחמת ההמיספרות במוחו של פרד/בוב, בדומה להתמעטות מצבי הקונפליקט אצל מנותחי חיצוי המוח עם הזמן. אך המחיר כבד, והוא כרוך באבדן צלם אנוש. מאושפזים רבים שדיק פגש בעת שהותו ב'משעול לא ידוע' נדמו בעיניו לחרקים שרוססו ברעל, הרוטטים לנצח במעגל סגור וחוזרים שוב ושוב על תבניות שגורלן נחרץ. באופן הזה השמיד חומר מ' לא רק את הזהות והטבע הבסיסיים, אלא גם את רוח האדם, ופרד/בוב, כמו שאר נפגעי הסם, הופך למכונת רפלקסים – החיים הביולוגיים נמשכים, בעוד שהנפש והתודעה מתו.
גיתה הציג את פאוסט כביטוי לאדם התר אחר האמת, נלכד במאבק בין שני כוחות מנוגדים ביסודם, ונכון לשלם מחיר יקר ביותר כדי לממש את עצמו ואת תאוותו לידע. דיק טען, שכל סופר מתפתה בשלב כלשהו לכתוב את גרסתו שלו לסיפור פאוסט, כיוון שזו כמעט הפרדיגמה של הסופר: פאוסט והסופר הם כמעט אותו אדם, ולכן סופר טוב הוא פאוסטי. 'סורק אפלה', שבסיומו כותב דיק ''אני עצמי איני דמות בספר. אני הספר'', הוא יצירת מופת המספרת באהבה רבה ובכשרון ספרותי עצום את סיפורם של אותם אנשים, ששילמו מחיר יקר מדי עבור מימוש רגעי אושר קצרים, ואת סיפורו של אדם הנלכד במאבק בין שתי ההמיספרות במוחו. במובנים רבים, הם והסופר הם כמעט אותו אדם.
אלי, כמה אפל כאן, כמה נוראה הדממה,
דבר מלבדי אינו חי כאן בריק.
הו מסע ייסורי האכזר! אך אלוהים יצדק.
לא אתלונן; כיוון שהוא קצב את מידת סבלי.
פידליו, מערכה שניה, תמונה 11(4)
(1) צבי עצמון: גוף ונפש, הוצאת מפה, עמ' 194
(2) ג'וזף בוגן: The Other Side of the Brain
(3) פרופ' ערן זיידל: 'בין ימינו לשמאלו – שתי מחציות המוח'
(4) פידליו – אופרה מאת לודויג ואן בטהובן ע''פ ליברית של יוזף זונלייטנר
The Other Side of the Brain מאת ג'וזף בוגן
בין ימינו לשמאלו – שתי מחציות המוח
פידליו – אופרה מאת לודויג ואן בטהובן
ואליס מאת פיליפ ק. דיק
Radio Free Albemuth מאת פיליפ ק. דיק
סורק אפלה - במיתוס
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
מאמר מענין (חדש)
אמבר יום רביעי, 05/01/2005, שעה 23:01
למרות שלא ממש ברור לי הנסיון להמעיט במידת ההתמכרות של פקד לסמים.
אמפטינים יוצרים תלות די גבוהה ופקד היה מכור להם תקופות משמעותיות.
|
|
|
|
|
לא נעשה כל נסיון להמעיט או להרבות (חדש)
מאיר יום חמישי, 06/01/2005, שעה 8:49
בתשובה לאמבר
כן נעשה נסיון להעמיד דברים על דיוקם, לשים אותם בפרופורציות ובהקשר הנכונים, ולהצביע על דעות מוטעות שהשתרשו.
|
|
|
|
|
בא נראה, המאמר אומר מצד אחד (חדש)
אמבר יום חמישי, 06/01/2005, שעה 19:39
בתשובה למאיר
ש''תדמית, מוטעית בעיקרה, של צרכן סמים כבד'' ומצד שני, המאמר אומר שדיק היה צרכן סמים כבד, מה שתואם למה שידוע לכולם על דיק.
וד''א, דיק היה מכור לסמים הרבה לפני שהדבר הפך להיות אופנה וגם הרבה אחרי שזה הפסיק להיות אופנה.
|
|
|
|
|
טוב, בואי נראה (חדש)
מאיר יום שישי, 07/01/2005, שעה 2:06
בתשובה לאמבר
אני ארחיב, כיוון שאני חולק עלייך בנקודה הזו, וכיוון שמצער אותי שפעמים רבות כל דיון בפק''ד וביצירתו מתחיל ונגמר ב''הוא היה מסומם, הוא היה ג'אנקי, הוא היה מטורף''. הוא לא היה אף אחד מאלו, וחבל שלא דנים יותר ברעיונות שלו וביצירתו.
''המאמר אומר שדיק היה צרכן סמים כבד'': לא מצאתי בדברי מקום שבו אמרתי שדיק היה צרכן סמים כבד. כן כתבתי שהוא צרך בעיקר אמפטמינים, ספידים וסמי מרץ אחרים. ציינתי במפורש שדיק לא היה יוצא דופן מרבים אחרים באותו עשור בכך שצרך כימיקלים. האם כוונתך היא, שכולם מי שהיה שם באותה תקופה הוא ''צרכן סמים כבד''?
''מה שתואם למה שידוע לכולם על דיק'': נו, טוב. זו בדיוק הבעיה שאני מצביע עליה. אני טוען שמה ''שידוע לכולם'' זו תדמית מוטעית, סטיגמה אטרקטיבית, ו''כולם'' לא נותנים לעובדות עצמן לבלבל אותם. ההקדמה של אליסון, שיש לה תרומה נכבדה למה שידוע לכולם, פשוט אינה נכונה עובדתית. דיק, מה לעשות, כמעט ולא השתמש בסמי הזיה ומרחיבי תודעה למיניהם, ומעולם לא נגע במה שמכונה ''סמים קשים''.
''דיק היה מכור לסמים הרבה לפני שהדבר הפך להיות אופנה וגם הרבה אחרי שזה הפסיק להיות אופנה'': דיק התמכר לאמפטמינים בתחילת שנות ה-60, בתקופת נישואיו לאן. המניע העיקרי היה הצורך לפרנס משפחה, וזה מסביר גם מדוע הוא כתב 11 ספרים ב-1964-1963 לבדן. הוא הפסיק להשתמש בהם עם שובו לארה''ב מוונקובר. לא הרבה לפני, לא הרבה אחרי, ולא ממש לפי האופנה (שהייתה בעיקר LSD והרואין - תשאלי את סיד בארט, ג'ניס ג'ופלין, הנדריקס, דניס ווילסון ואחרים).
האסוציאציה המיידית של ''צרכן סמים כבד'' היא בד''כ בהקשר של מה שמכנים סמים קשים (הרואין, קוקאין, קראק וכו') או סמי הזייה (LSD, אסיד וכו'). דיק לא היה מכור לא לאלו ולא לאלו. לומר ''פיליפ, תביא שכטה'' או שהוא אחד ש''עשה הרבה מאד סמים'' (לדוגמא: http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-1427608,00.h...) זו טעות והטעיה.
ישנם סוגים רבים של כימיקלים ממכרים בעלי תכלית שונה: הרואין וקוקאין כדי להתמסטל, סטרואידים כדי לרוץ מהר יותר, או לקפוץ גבוה יותר, אסיד כדי להרחיב את התודעה, ספידים כדי להשאר ערים כמה שיותר זמן וכד'. יש, כמובן, גם סתם כאלו שלא יכולים לעבור את היום בלי חפיסת סיגריות או משככי כאבים. אבל התפיסה המקובלת של ''צרכני סמים כבדים'' אינה שמורה לכל אלו.
|
|
|
|
|
לא יודעת מה ההגדרות שלך (חדש)
אמבר שבת, 08/01/2005, שעה 1:15
בתשובה למאיר
אבל אדם שמשתמש באמפטמינים (רחוק מאוד מלהיות סגריות או אפילו משככי כאבים) במשך ימים שלמים מוגדר אצלי ואצל רוב האנשים בתור צרכן סמים כבד.
אמפטמינים, ספידים וכו' משפיעים על התודעה והאישיות של המשתמש בהם. גם מחסור בשינה שנגרם כתוצאה מכך משפיע על המוח.
אתה כמובן יכול להגדיר את זה כמו שאתה רוצה, אבל לפי ההגדרות המקובלות - פקד היה צרכן כבד, שהסמים השפיעו באופן משמעותי על כתיבתו.
|
|
|
|
|
מאמר מענין (חדש)
שי שבת, 21/10/2006, שעה 9:56
בתשובה לאמבר
האגדה, לפחות, מספרת שהרופא של פק''ד הודיע לו פעם שהוא ניחן בכבד יעיל במיוחד, שמספיק לפרק את האמפטימינים לפני שהם באמת משפיעים עליו.
על זה ענה פק''ד שזה מסביר למה הוא אוהב להוריד ספידים לפני השינה.
|
|
|
|
|
מאמר מצויין - כן ירבו. (חדש)
אוהד א יום חמישי, 06/01/2005, שעה 13:16
|
|
|
|
|
מאמר נהדר, מעניין וקריא (חדש)
השמ יום שישי, 07/01/2005, שעה 14:22
תודה
|
|
|
|
|
תודה לכם. (חדש)
מאיר יום שישי, 07/01/2005, שעה 21:29
בתשובה להשמ
|
|
|
|
|
מצטרף למחמאות (חדש)
Idan יום שישי, 07/01/2005, שעה 17:37
בתור מעריץ של PKD שמחתי להחכים.
(אוף, כמה שאני מתגעגע אליו.)
|
|
|
|
|
מרתק ביותר (חדש)
שיר יום רביעי, 12/01/2005, שעה 11:18
כתוב יפהפה, סוחף כל כך וכאילו ''נגמר באמצע''....
מחכה למאמר הבא....
|
|
|
|
|
מצטרף לשבחים... (חדש)
Evil יום שישי, 14/01/2005, שעה 6:48
|
|
|
|
|
בראוו! יופי של מאמר. (חדש)
יונתן יום רביעי, 10/10/2007, שעה 1:10
אני עובד בימים אלה על סרט קצר המושפע בצורה מאוד כבדה מ''סורק'', ספר שאני מכיר על בוריו.
המאמר הבהיר וחידש לי רבות.
לסרט הקודם שלי:
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
