עוד בקטגוריה זו:
אלים וז'אנר
מאמרים / ניקולה גריפית'
02/08/14
תגובות: 2
האם איבדנו את העתיד?
מאמרים / ג'ו וולטון
22/02/14
תגובות: 4
האם יש ''גל חדש'' חדש במדע הבדיוני?
מאמרים / דייויד ברנט
29/06/13
תגובות: 4
בילבו בגינס: גיבור עם חרב ומטפחת
מאמרים / רחל מרדכוביץ'
26/01/13
תגובות: 12
מקדים את המאוחר
מאמרים / אהוד מימון
24/11/12
תגובות: 11
הסכנות שבדמיון פעיל יתר על המידה
מאמרים / גיא חסון
13/10/12
תגובות: 4
קולר האשמה
מאמרים / אהוד מימון
25/08/12
תגובות: 11
הכוח חזק עמו
מאמרים / רז גרינברג
15/03/12
תגובות: 1
המוסר הרובוטי של דוקטורוב
מאמרים / אהוד מימון
31/12/11
תגובות: 0
השתלהבויות מדע בדיוני של ימים עברו
מאמרים / ג'יימי טוד רובין
08/04/11
תגובות: 5
מחזור 2010
מאמרים / שריל מורגן
12/02/11
תגובות: 3
גיהינום חדש
מאמרים / לורה מילר
28/08/10
תגובות: 4
קדימה במלוא הקיטור
מאמרים / פול די פיליפו
24/04/10
תגובות: 8
חיפה, חיפה – עיר עם עתיד
מאמרים / אהוד מימון
18/04/10
תגובות: 0
היום שאחרי מחר
מאמרים / רז גרינברג
20/12/09
תגובות: 7
|
 |
הכפירה הקדושה נוסח מאדים
מאמרים / אבינועם ביר
שבת, 01/02/2014, שעה 18:22
עיון ב''ורד לקהלת'' לרוג'ר זילאזני
|
|
הקדמה (דמדומי שחר)
''כה מוזר שלא לשכון עוד בארץ
שלא לנהוג עוד מנהגים שאך זה נרכשו,
אף לא להסביר ורדים...'' (עמ' 632)
ההערכה הרבה שלה זכה רוג'ר זילאזני (1937 1995) ניכרת במספר הפרסים החשובים בהם זכה: שישה פרסי הוגו (עם 14 מועמדויות) ושלושה פרסי נבולה (גם כן עם 14 מועמדויות). שפע הספרים שלו שתורגמו לעברית (32 ספרים, על פי קטלוג הספרייה הלאומית נכון לינואר 2014, מספר אסטרונומי בהשוואה לסופרים אחרים בסוגה) הפכו אותו לבן בית על מדפי כל חובב הסוגה בארץ. רבים מספריו וסיפוריו מאכלסים מוטיבים ודמויות ממיתולוגיות שונות, החל מהמיתולוגיה המצרית (''יצירי אור וחושך''), עבור במיתולוגיה ההינדואיסטית (''אדון האור'') ובמיתולוגיה הנורדית (''מסכתו של לוקי'') וכלה במיתולוגיה הנוצרית (''הביאו לי את ראשו של נסיך החלומות'' והמשכיו).(1) ''ורד לקהלת'' (1963) הוא אחד מהסיפורים האהובים שלו, ואחד הסיפורים שזכו להערכה הגדולה ביותר. סיפור זה נבחר על ידי חברי אגודת סופרי המדע הבדיוני באמריקה להיכלל באנתולוגיה החשובה ''מבחר הסיפורת הבדיונית'', אשר יצאה בעריכת רוברט סילברברג בשנת 1970 (אנתולוגיה זו יצאה בעברית בהוצאת עם עובד בשנת 1981 בתרגומו המצוין של עמנואל לוטם, בתוספת הקדמות מרתקות לכל סיפור מאת המתרגם). בשורות הבאות אבקש לעיין בסיפור זה.
ריצה ראשונה: דממה אדומה (מעבר לטוב ורע)
''ויהי היום ... ויבואו הגשמים ותהי שמחה רבה, כי על כן מאורע נדיר ולא שכיח היה זה, ויראו בו הכל ברכה רבה.
אבל לא מאלאן מעניק החיים הוא שנמטר משמים. דם היקום היה זה, שניתז מעורקו. אז באתנו אחרית הימים.'' (ע' 627).
הסיפור ''ורד לקהלת'' מתרחש במאדים האדום הקר. עולם זה מאוכלס בציביליזציה נוכרית, קדמונית ורבת הוד, הנמצאת בשלבי גסיסתה:(2) ''קומץ אנשי טירליאן היו שרידים אחרונים למה שהייתה בעליל תרבות מפותחת מאוד. היו להם מלחמות, אבל לא שואות: מדע, אבל מעט מאוד טכנולוגיה''.(ע' 628-627) אנשי המאדים מסוגרים מאוד, כמעט ואין הם מהינים להיפגש עם אנשי המשלחת מכדור הארץ, הם אדוקים בדתיותם ומונהגים בידי כוהנות הדת. שפותיהם של אנשי המאדים, שפת החולין ושפת כתבי הקודש, מורכבות לאין ערוך, סבוכות ותמירות. מקדשיהם מעוטרים באסתטיקה ייחודית ולב הפולחן מושם באינספור מחולות (2,224, אם לדייק), מדויקים ומחושבים. הרושם הנוצר הוא כי לפנינו תרבות עלומה, מסתורית וזרה למאוד. עם זאת, תרבות זו הינה נוכרית, אך אינה חייזרית. מבחינה ביולוגית אנשי המאדים משתייכים למין הומו סאפיינס, כפי שמתברר בסוף הסיפור כאשר מתגלה שיש לגזעים השונים יכולת רבייה משותפת, וכמעט ואין בסיפור התייחסות לצדדים פיזיולוגים כיוצרי הזרה.
בעטיים של גורמים שאינם מבוררים די צורכם ולפיכן עוטים הילת קודש, סובלים אנשי מאדים הזכרים מעקרות. עקרות זו חורצת את גורל הציביליזציה כולה הממתינה לכיליונה. העתיד המובטח מביא את בני המאדים לקבלת הדין מתוך השלמה ולהתפוררות מושגי הטאבו ביחס למין. לדוגמה, בשיחה עם בת מאדים, הנסבה על כניסה לסיטואציה היכולה להתפרש בהקשרים מיניים, לומד גלינגר (גיבור הסיפור) מפי בת שיחו, כי ''פעם היו לנו כללים כאלה. לפני חצי תהליך (243 שנים. א''ב), כשהייתי ילדה, היו לנו כללים כאלה. אבל ... עכשיו אין צורך בהם''. (ע' 629) אבדן הדחף המיני, יחד עם זקנת הציביליזציה ומיצוי הידע בר ההשגה, מביאים את התרבות לשאננות שקטה וגוססת, מעבר לחלומות ולתקוות, מעבר לטוב ולרע.
ריצה שניה: ריקוד הדומייה (שקיעת האלים)
''נאמר בהם שאיזה אל בשם מאלאן ירק, או עשה מעשה מגונה אחר ... והחיים יצאו לדרך כמחלה בחומר הדומם ... והאהבה היא מחלה בחומר הלא-דומם...'' (ע' 619)
במהלך הסיפור אנו והגיבור מתוודעים אט-אט לתאולוגיה, או שמא למיתולוגיה, המאדימית. זו גורסת כי החיים הם תוצאת לוואי של פעולה מגונה כלשהי שעשתה ישות אלוהית בשם מאלאן. לפיכך החיים נתפסים כסוג של מחלה הפושה בחומר הדומם, ולמחלה זו תרופה אחת – המחול; ''המחול הוא צורת התשובה הלגיטימית האחת והיחידה לדומם''. (ע' 219) האהבה בתורה, נתפסת כמחלה הפושה בבעלי התנועה, בחומר הלא דומם, ולפיכך אין מגונה ממנה.
המענה לדומם, תשובת המחולות, שוכללה במאדים משך מאות בשנים, ואל שיאה היא הגיעה ב-2,224 ''מחולות לוקאר''. באחד משיאי הסיפור, גלנינגר חוזה בביצוע מרהיב של אחד ממחולות אלו (המאה ושבעה-עשר) ומסכמו במילים: ''בין אם צדק לוקאר ובין אם לאו, הוא מצא תשובה נאה בהחלט לחומר הדומם''. (ע' 622)
דומה כי ביסוד התפיסה המאדימית עומדת קדושת הנצח, נשגבות המוחלטות שאינה משתנה, ומכאן הערצת הדומם. מכאן המאיסה בתנועה, בחיים. החיים הם יציאה מהסדר הקוסמי, הם גורם משתנה, לא צפוי ולא קבוע, ומכאן שהם מסכנים את שלוות היקום, שלוות הקיום, הדוממות. ואין מה לדבר על הפכפכותה ושרירותה הגחמנית של האהבה, מחלת החיים.
הערצת הדומם מעוררת את הרצון לשוב אליו. היציאה מן הסדר ומן הקיבעון מביאה את בני המאדים לנסות ולשכלל את הסדר שבתנועה, את הקיבעון והמוחלטות שבדינמיות. מכאן נולדת תורת מחול ענפה, שעניינה דיוק התנועה והחלת החוק והסדר על החי – חוקיות שתדמהו לדומם.
תפיסה מעין זו, הרואה בסדר את הנשגב (ואת הקדוש, הטהור) וביציאה ממנו את הבזוי (והטמא, האסור), מעלה האנתרופולוגית מרי דגלס בספרה ''טוהר וסכנה''.(3) ספר פורץ דרך זה, שנבחר על ידי מבקרי ה-Times Literary Supplement לאחר ממאה הספרים המשפיעים ביותר על השיח המערבי מאז המחצית השנייה של המאה ה-20,(4) יצר שיח חדש בחקר הדתות. לפי דגלס, המבנים החברתיים משתקפים בדפוסי התנהגות הרווחים בחברה. כך לדוגמה, חברות מיעוט העומדות בפני סכנת היטמעות והתבוללות, תפתחנה לעצמן חוקי פרישות וטהרה (מאכלים, לבוש ועוד) החורגים מהתפקודים הפונקציונאליים לצורך שמירת הזהות.(5)
הפרק המפורסם ביותר בספרה של דגלס הוא הפרק השביעי, בו נדרשת המחברת לשאלת ה''רציונל'' העומד ביסוד חוקי המאכלות האסורים בוויקרא י''א. לדבריה ביסוד חוקים אלו עומדת תפיסת עולם של סדרים: סדרי החי במים, ביבשה ובאוויר. החי במים לדוגמא מתאפיין בסנפירים וקשקשים. משום כך בעלי החיים הימיים שאינם עונים על קריטריונים אלו של סדר אסורים באכילה ואף מטמאים. החזיר אסור באכילה מפני שהוא חורג מהסדר בהימנעו מהעלאת גירה, הגמל בהיות לו פרסה שאינה שסועה ועוד.(6)
אם ניישם את אבחנתה של דגלס על בני המאדים, אזי נוכל לומר שתרבותם סוגדת לסדר שבדומם. רעיון הסדר ישוב ויופיע בגוונים שונים באופני ההבניה החברתית שלהם. מהמעט שאנו וגלינגר לומדים על החברה המאדימית, אנו רואים כי זו חברה ממודרת ומסודרת מאוד. משכנותיהם בנויים מדורים-מדורים, וצריך רמות הרשאה שונות כדי להיכנס אל כל אחד מהם; אספות הקהילה מתקיימות בשקט מופתי ומנוהלות בידה הימנית של מנהיגתם; על האספות מגונן משמר (''אגרוף מאלאן''), גם כשאין איש היכול להפריע להם; עיון בכתבי הקודש מחייב טקסים מתמידים ועוד.
הסגידה לסדר ברמה הסוציולוגית משקפת כמובן תפיסה מטפיזית הבאה לידי ביטוי במיתוס הבריאה ובפילוסופיית ההיסטוריה שלהם. כמות שראשית החיים היא אנומליה של הסדר הקוסמי, תוצאה מצערת של מעשה מגונה אלוהי, כך אחריתם תהיה בשיבה אל הסדר, במחול האחרון, בהתגשמות הנבואה. עבור בני המאדים החיים הם הפרעה חצופה לעולם הדומם. נראה שמשום כך חרף ריבוי ידיעותיהם, התערבותם בשינוי המציאות הפיזית מזערית, ואין להם כמעט וכלום עם טכנולוגיה. (ע' 628) הסגידה לדומם מקבלת מוחשיות רבה גם בתיאור נוף מחצבתם – דיונות מדבריות אינסופיות של אדמומיות. חברתם שקועה בהערצת הדומם ובשקיעה אטית ומאובקת. משום כך ''הם כתבו על דברים מוחשיים: סלעים וחול, מים ורוחות; והנימה החבויה בין סמלי האיתנים הללו היתה פסימית להחריד...''. (ע' 618)
אם ננסה לשער, מתוך מוגבלותנו האנושית, מנין יכולה לצמוח תחושה מעין זו, דומני שנוכל להצביע על השעמום, הזקנה ושמא גם על השלמה וקבלת הדין. ציביליזציה עתיקת יומין די הצורך התנסתה כבר בכל שיש לעולמה להציע. כאשר בני הציביליזציה הם מאריכי ימים, ובני המאדים עונים בהחלט להגדרה זו, אזי גם הפרטים השונים מספיקים בחייהם למצות את החדש והמאתגר. אט-אט השעמום ירד ותשלוט התחושה שהכול כבר נוסה, הכול כבר נעשה ''ואין כל חדש תחת השמש'' כי הכול ''כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו''; ואין לה לחברה אלא לאמץ אל קרבה את הדקדנס ומוראותיו.
מעבר לכך, ההכרה בניוון, והבניית מערכות החברה על פיו, מנכיחים בהוויה האורגנית את מוחלטות גורל השיבה אל האנאורגניות, אל הדומם. מוחלטותה של שיבה זו, עליה הרחיב זיגמונד פרויד במסתו ''מעבר לעקרון העונג'', כמו גם חוסר המוצא ממנה, מביאים את החברה לסגוד אל המוכרח, אל סדר הדממה, והאלים שוקעים.
ריצה שלישית: כפירה קדושה (הרצון לעוצמה)
''הכל הבל! הכל סרק! הרי זו שחצנות הסרק של הרציונליזם לתקוף את הנביא, את המיסטיקאי, את האל. כפירתנו בעיקר, היא שהוליכתנו לגדולות, היא שתקיים אותנו, היא שהאלים מעריצים אותנו בחשאי עליה. – כל שמותיו הקדושים באמת של אלוהים הם ניאוץ וכפירה בעיקר!'' (ע' 644)
את שלוותם של בני המאדים מטריד בלשן ומשורר חצוף מכדור הארץ, גאון מיוסר (שפרויד היה שמח להכיר),(7) המבקש ללמוד את רזי שפתם ולבסוף מתגלה כנביאם – איש קודשם שהביס את ''אגרוף מאלאן'' והעניק להם דבר מה חדש.
גלינגר נמשך תחילה אל בני המאדים מכוח מסתוריות שפתם ומורכבותה – אותה הוא חקר עוד בכדור הארץ. כישרונו הבלשני הנדיר הביאו להיכלל במשלחת הזו אל בני המאדים, ובו בוחרים בני המאדים להיות בן כדור הארץ הראשון שייכנס אל מקדשם ועינו תשזוף את כתבי קודשם. משיכתו לבני המאדים מתגברת כאשר הוא מתאהב ברקדנית לוקאר העונה לשם בראק'ה, ומגיעה לשיאה כאשר זו הרה לו (ובכך מתגברת על העקרות הקולקטיבית של בני עמה). (8)
גלינגר, הנחשף לכתבי הקודש המאדימים, מעוניין למצוא את המשותף בין בני המאדים לבני כדור הארץ, ואותו הוא מזהה בספר קהלת – ספר ארצי הנושא בקרבו רוח נכאים ופסימיות האופיינית לסופרי המאדים. משום כך בשעותיו הפנויות שוקד גלינגר על תרגום ספר קהלת לשפת הקודש הגבוהה של בני המאדים.
בד בבד, ובדרך אגב כמעט, מבקש גלינגר מבוטנאי המשלחת כי זה ישיג לו ורד, על מנת להעניקו למנהיגת בני המאדים מ'קואיי. סקרנותה של מ'קואיי התעוררה העקבות אזכור פרח בשיר בו תיאר גלינגר את רשמיו מריקודה של בראק'ה (''פרח אחרון זה מפנה ראש בוער'', ע' 625). הוורד דומה בעיניו לרקדנית, אולם לדבריו הוא רומז ''גם על קדחת, ושיער אדום, ואש החיים''. (שם)
לאחר גלגולי עלילה רבים, בסצנת השיא של הסיפור, ניצב גלינגר בלב מעוזם של בני המאדים המסכינים עם מותם הבלתי נמנע. בלבו משאלת חיים לתרבותם ובידיו שניים – ספר קהלת וורד יחיד. גלינגר טוען באוזני מ'קואיי כי חרף פטישיו של קהלת, אשר הכו באנושות אלפי שנים, לא נמנעה זו מלהתקדם, לפרוץ ולשאוף. לא נמנעה זו מלחיות. נהפוך הוא! דווקא הכפירה, דווקא הבעיטה במוסכמות, ודווקא חוסר הכניעה לחוסר התוחלת ולחוסר התועלת הידועים מראש, הם-הם מעוזם של בני האדם. האלים עצמם שמחים בכפירה, ואף מקנאים בה. (ע' 644)
אחר כל הדברים מסתבר שמעשיו של גלינגר עשו את מלאכתם נאמנה ובני המאדים בחרו בחיים. אולם לא באופן אותו חזה גלינגר מראש. לא דברי קהלת הם ששכנעו את בני המאדים ללכת אחר בשורתו, כי אם ורד קטן שנכח במקום.
מ'קואי אומרת: ''הקראת לנו את דבריו, האדירים כדברי לוקאר. סיפרת לנו ש'אין כל חדש תחת השמש' ולעגת לדבריו בעודך קורא אותם – בהראותך לנו דבר חדש.
''מעולם לא היה במאדים פרח. ... אבל נלמד לגדל כאלה.'' (עמ' 645)
הפרח הקטן והאדום, זה המסמל לגלינגר את החיים, את צבע הכוכב, ואת הראש הבוער המתריס אל השמים, הוא הוא שנותן תוחלת לבני המאדים. לא הדומה הוא שמחבר בין בני המאדים לבני הארץ, לא ספר קהלת, כי אם החדש – הפרח.
למרות הסוף הטוב והתקווה החדשה המפעמת בכוכב הלכת האדום, בסופו של יום גיבור הסיפור מוצא עצמו במפח נפש עמוק – אהובת ליבו המאדימית אינה אוהבת אותו ומבקשת להימנע ממפגש אִתו. גלינגר, שהעניק לבני המאדים חיים וזיכה אותם בצאצא ראשון של דור חדש, לא יזכה לראות את פרי עמלו; הקדוש בן כדור הארץ, מבשר גאולתם של בני מאדים, אינו מוכשר לגאול את עצמו ובבשורתו שלו שוב אינו מאמין.(9) בייאושו חפץ גלינגר לשים קץ לחייו ובולע ארבעים וארבע גלולות שינה. עם זאת, כבר למדנו לדעת כי החיים חזקים מהכול. גלינגר מתעורר ומוצא עצמו במרפאה – בחיים. דומה כי חרף כל משברי הנפש ורצוננו להימלט מהם אל זרועות השינה והקמילה, כוח החיים חזק מאִתנו – ונרצה או לא נרצה, אך נמשיך הלאה, נמשיך להיות המחלה של החומר הדומם, המת, נמשיך לפרוץ ולרבות ולהתריס כנגד האמת המורה לנו כי הכול הבל וכי אין חדש תחת השמש.
דומני שבסיפור זה מעניק לנו זילאזני קריאה נדירה ומרהיבה בספר קהלת, שאינה חוטאת לדבריו של מחברו כל עיקר. עיון בספר קהלת יגלה כי לצד קביעותיו הפסימיות – ''אין כל חדש השמש'' (א 9); ''בשכבר הימים הבאים הכל נשכח'' (ב 16); ''הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר'' (ג 20); וכי ''הכל הבל'' (א 2) – מנצנצות בין פסוקי הספר עצות רבות לחיי מעשה טובים: ''כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו'' (ג 12); ''שלך לחמך על פני המים'' (יא 1); ''ראה חיים עם אשה אשר אהבת'' (ט 9) ועוד ועוד. גם קהלת המקראי מבין כי לצד האמִתות המטאפיזיות והגרנדיוזיות בדבר חוסר תכליתם של המעשים והבלותם של ''רואי פני השמש'' בחייהם, מנצנצות פנינים קטנות של אור בחיים היומיומיים – קצת שמחה, קצת חברות, קצת תקווה, ורעיה טובה, ופרח אדום שיקמל לו מחר. אולי אין חדש תחת השמש ברמת המאקרו, אולם ברמת המיקרו יש ויש.
כגלינגר עצמו, כך מעניק לנו זילאזני את התקווה בדמותם של הדברים הקטנים. כשם שציביליזציה שלמה יכולה לבחור בחיים בזכות פרח אחד קטן, כך גם אנו בני האדם יכולים למצוא פינות קטנות של אושר לאורך הדרך – כוס תה עם זנגוויל, סיפור מדע בדיוני טוב, או אולי מאמר קצר ונחמד הסוקר אותו.
תודתי נתונה לשמעון אדף שעבר על הדברים והעשירם בתובנותיו וידיעותיו.
הציטוטים במאמר מתוך: זילאזני רוג'ר, ''ורד לקהלת'', בתוך: ר' סילברברג (עורך), מבחר הסיפורת הבדיונית. הוצאת עם-עובד, תל אביב 1981, חלק ב, עמ' 646-611.
(1) אשד, אלי, ''גם האלים הם רק בני אדם''.
(2) אשד העיר ובצדק, כי זילאזני שאב את דימוי עולם זה מ''מיתוס'' מאדים, אשר נטווה בסוגת המד''ב ביצירותיהם של אדגר רייס בוראוז, לי ברקט ובמיוחד ריי ברדבורי ב''רשימות מן המאדים''. לפי אשד ביצירות אלו תואר ''מיתוס של מאדים כעולם גווע, בעל תרבות עתיקה ומקסימה, המתמודד עם פלישת בני כדור הארץ'' (שם).
(3) דגלס מרי, טוהר וסכנה. הוצאת רסלינג, תל אביב 2004 (תרגום: יעל סלע).
(4) לוי אנדרה, ''הקסם שבלכלוך: 'טוהר וסכנה' למרי דגלס', בתוך: דגלס, טוהר וסכנה, עמ' 16.
(5) ראו לדוגמה: בירנבוים חנן, ההקפדה על טהרת הגוף בקרב החברה היהודית בארץ ישראל בימי בית שני (עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים). ירושלים תשס''ו.
(6) וכבר העירו רבים שבדברי דגלס ישנו בלבול בין חיות לא כשרות לבין חיות שגופתן מטמאת, ואין זה המקום להאריך.
(7) מעניין יהיה להידרש לקשר בין עברו של גלינגר לבין תפקודו העלילתי, אולם הדברים חורגים מהזמן ומהמקום הנוכחיים.
(8) יש כאן מקום לבחון את מיתוסי עיבור אם המשיח וגלגוליו השונים, אולם איני בטוח שהדבר ישפוך אור על הדברים המוצעים.
(9) מעניין הוא כי דמות הגיבור, המוכשר להציל תבל ומלואה, אך לא את עצמו הוא, נשנית לא אחת ביצירותיו של זילאזני.
האיורים המלווים את המאמר הם מעשה ידיו של גארי מורו, וצוירו עבור גיליון ינואר 1978 של כתב העת Heavy Metal.
גם האלים הם רק בני אדם / אלי אשד
|
 |
|
