אפתח בגילוי נאות: כאשר התבקשתי לכתוב ביקורת על "יושרה שניונית", התרגשתי עד מאוד. לא בכל יום יוצא לך לחוות דעה על ספר שזיכה את המחברת שלו במספר שיא של פרסים, ונחשב לפורץ דרך בז'אנר שכל הגבולות בו, כך לפחות חשבנו, כבר נפרצו מזמן. הבשורה הגדולה – "קפיצת הדרך", אם תרצו – של הספר הזה הייתה מגדרית, היות שהמחברת בחרה במודע להפוך את צורת הסתמי, או ברֵרת המחדל, של שפת הספר לנקבית, במקום הלשון הזכרית שאנחנו רגילות להשתמש בה. בתחום הרווי בגברים סופרים, עורכים, מבקרים ושופטים בתחרויות פרסים, זו בשורה טובה. קריאת תגר על מנגנוני דיכוי שטבועים בשפה, אמרתי לעצמי, לא יכולה להיות דבר רע.

אלא שזה היה רק שליש מהאתגר של קריאת הספר. שליש, משום שמיד עם תחילת הקריאה הבנתי שעלי לקרוא את הספר בשלושה כובעים שונים: כובע הפמיניסטית/בוגרת לימודי המגדר, כובע המתרגמת, וכובע חובבת המדע הבדיוני. לפניכן ולפניכם התובנות ששלפתי מהכובעים הללו.

כובע 1 – מגדר

הספר מגולל את סיפורה של ספינת מלחמה, שתודעתה הייתה משותפת בין גוף הספינה עצמה לגופים רבים נוספים שתודעת הספינה הושתלה בהם, והם משמשים ביחד כתודעה אחת בעלת שלוחות רבות. הגופים הנוספים נקראים "שניוניות" וההתייחסות אליהם היא תמיד בלשון נקבה (כאמור, אתגרים). אלא מאי, ברוב המקרים שבהם הדמות הראשית בספר מתייחסת ל"אישה" או "נשים", אין שום דרך לדעת אם האנשים שהיא מתייחסת אליהם הם אכן נשים או למעשה גברים.

וזה חשוב. בתרבות שלנו המילה "אישה" ולשון הנקבה הן קונוטטיביות, מלשון "קונוטציה" – הן קשורות בקשת שלמה של פרשנויות ומשמעויות שאנו טועות לחשוב שהן אינהרנטיות. ברגע שהמשמעויות הללו נתלשות והמילה "אישה" הופכת לדנוטטיבית בלבד, כלומר, מצביעה על "דבר" כלשהו, שהמשמעות שלו עשויה להשתנות בהתאם להקשר, זה דורש מאִתנו לעצור ולחשוב, כי זה מסובך. מסובך? אני שומעת אתכן שואלות, קראת את המשפטים שכתבת עכשיו? השתמשת במילים כמו "דנוטטיבי" ו"קונוטטיבי". כואב לי המוח. ובכן, בואו נשים בצד לרגע את ההגדרות התאורטיות ונדגים.

נסו לחשוב על אבא שלכן בתור אישה. אבא שלכן אינו אישה, ברוב המקרים (להוציא טרנסג'נדרים / ג'נדרקווירים / טרנסקסואלים). בואו נניח שאבא שלכן הוא סיסג'נדר – כלומר שמינו הביולוגי (זכר) תואם למגדר התרבותי שלו (גבר). נסו לקרוא לו "אישה" או לדבר עליו בלשון נקבה. כמה זמן ייקח לכן להתרגל לזה? לכאורה, זה לא אמור להפריע. הרי גם אם תקראו לשולחן הכתיבה שלכן "פמוט", או "כפכף", הוא עדיין יהיה שולחן כתיבה. אלא שבני אדם אינם פמוטים או כפכפים. יש לנו ציפיות מאנשים כזכרים וכנקבות, כגברים וכנשים (זוכרות את "דנוטטיבי" מהפסקה הקודמת?). אנשים נוטים להשתמש בביטוי "נקבה" או בביטויים נקביים ככינויי גנאי, ובביטוים זכריים כמציינים אומץ, גבורה, כוח. בעולם שבו גבר הוא תמיד ברֵרת המחדל האוטומטית (קרי: "הנכונה") וצורת הזכר אמורה לכלול את צורת הנקבה (ובזה, למעשה, מבטלת את חשיבותה העצמאית), הבחירה שלי לפנות לכל הקוראות של הביקורת הזו בלשון נקבה ולהתכוון גם לקוראים וגם לקוראות תגרום להרמת גבה, להזרה או צרימה מסוימת. לחלק זה ייראה מאולץ, לחלק מגוחך, לחלק משמח ורצוי. בכל מקרה, הבחירה הזו מעוררת תגובה והופכת את הקריאה לחוויה מאומצת יותר, אך מעניינת ומאתגרת יותר. על אחת כמה וכמה בספר.

כל הדמויות שהדמות הראשית מתייחסת אליהן נקראות "נשים", "אישה", "ילדות" וכן הלאה. אפילו כשהיא מדברת על הורים, המילה שבה היא משתמשת היא "הורוֹת". ברוב המקרים, כקוראות, לא תהיה לכן שום אפשרות לדעת, למשל, אם הדמות שנקראת סגן סייברדן היא אכן אישה או שהוא גבר. או אם הילדה שאִתה מדברת ברֶק (הישות השניונית של ספינת המלחמה והגיבורה הראשית שלנו) היא אכן ילדה או שהוא ילד. וכן הלאה וכן הלאה, עם כל דמות חדשה שתפגשו.

בשלב מסוים, תוך כדי קריאה, תבינו דבר מדהים למדי: זה לא חשוב. חשיבות המגדר של הדמויות לעלילה היא אפסית. זה תרגיל מחשבתי שלעניות דעתי אן לקי הצליחה בו בצורה מזהירה. הדמות הראשית שלנו, שהיא תודעה של ספינת מלחמה ולא יצור אנושי, לא מצליחה להבין למה הזיהוי והקטלוג המגדרי, שאנחנו רגילות ליישם באופן כמעט אינסטינקטיבי, נחוץ מלכתחילה. וזו אולי נקודת הביקורת המגדרית החשובה ביותר של המחברת, המקום שבו הדמות הכתובה מבטאת את מחשבותיה של המחברת ויוצרת קישור בין העולם הבדיוני שבו שולט הרַדְש (הגזע הכובש והדיקטטורי של הסיפור), לבין העולם שלנו, שבו שולטת הפטריארכיה והמיניות הדיכוטומית בתודעה האנושית:

"מכיוון שלא דיברנו ברדשאית, היה עלי להביא בחשבון את המגדר – שפתה של סטריגן חייבה זאת. החברה שבה חייתה התיימרה, בה בעת, כאילו היא מאמינה שהמגדר חסר כל חשיבות. זכרים ונקבות התלבשות, דיברו והתנהגות בדרכים זהות שאי-אפשר להבדיל ביניהן. ועדיין, אף אחת מאלה שהכרתי לא היססה אי-פעם, ולא טעתה בניחוש. וכולן כאחת נעלבו כשאני היססתי או טעיתי בניחוש. לא הצלחתי ללמוד את החוכמה הזו." (יושרה שניונית, עמ' 64)

כובע 2 – מתרגמת

הכובע הזה יוסר כעת חגיגית. אני, שעוסקת בתרגום למחייתי, מורידה את כובעי בפני עמנואל לוטם, מתרגם הספר. עמדה בפניו משימה מאוד לא פשוטה. השימוש בלשון נקבה כברֵרת מחדל לא קל באף שפה, אך בעברית הבעיה קשה שבעתיים. בסוף הספר, לוטם בחר לכלול תכתובת בינו לבין אן לקי, שבה התייעץ אִתה לגבי חלק מבחירות התרגום. לוטם הסביר למחברת כי אפילו שם הספר, Ancillary Justice, הוא בעייתי. הספר אמור להיות משחק מילים על המילים "צדק" ועל גופה שניונית של תודעת הספינה, שנקראת בעצמה "צדק". אלא שהמילה "צדק" בעברית היא מילה זכרית. על כן ה"צדק" שונה ל"יושרה", מילה נקבית.

מעבר לבעיית השפה הממוגדרת, לוטם נאלץ להתמודד עם נקודות מבט רבות של אותה דמות שפועלות במקביל, משום שהתודעה של הספינה הייתה מפוצלת לכל עבר, ולעתים (מבלי לספיילר) פעלה אפילו בצורה לא אחידה, סותרת, כאילו דעתה של הספינה נתבלבלה או נטרפה עליה, וחלק מרסיסי התודעה המהלכים שלה פנו נגדה. הדמות הראשית של הספר היא אישיות ולא-אישיות, יצור הדובר ומתנהג כיצור אנושי בעל רצונות ושאיפות מחד, ומאידך כאוסף פריטי ציוד של ספינה, כערמת חפצים חסרת בינה משלה. כך אנחנו נתקלות פה ושם בספר בתיאורים כגון "יצאתי מהכיכר, ומאחדים מרחובות העיר העילית, והלכתי – כחצי תריסר ממני – למקום שבו עמדו הטנמינדיות" (עמ' 82); או "הפעם הראשונה שהבחנתי בשמץ של אפשרות שאני-יושרת-טורן אולי אינני גם אני-אחת-אסק, הייתה הרגע שבו יושרת טורן שינתה את זיכרונה של אחת אסק על הטבח במקדש איקט. הרגע שבו אני – 'אני' – ממש הופתעתי כשזה קרה" (עמ' 165). כל אלה, הספינה "יושרת טורן", השניונית "אחת אסק", ו"אני" החמקמקה – כל אלה הן ישות אחת, מפוצלת לרסיסים, וכך גם השפה שמתייחסת אליה ודורשת לא מעט תשומת לב וקריאה מודעת. וכמובן, מלאכת מחשבת של תרגום הראויה לכל הערכה.

כובע 3 – חובבת מדע בדיוני

זה היה, למרבה הצער, הכובע הבעייתי ביותר מבין השלושה. ההנאה האינטלקטואלית המרובה ממשחקי המילים, מהתרגילים המחשבתיים, ומהפיקחות התרגומית, גורעת לרוע המזל מהסיפור עצמו. העלילה היא למעשה מסעה של אחת מהשניוניות של הספינה "יושרת טורן" לנקום את נקמתה באלה שהשמידו את הספינה. היא היחידה שנותרה מבין כל רסיסי התודעה, היחידה שיכולה לבקש צדק (או "יושרה", באילוצי התרגום) עבור הישות שנעשה לה עוול. לכאורה, זה נשמע מרתק – אלא שהמחברת נופלת לא פעם לתוך הבור שכותבות נוהגות להתייחס אליו בביטוי "Show, don't tell" – אל תספרי לנו, תראי לנו.

הספר מתאר סוגים רבים של עמים ויצורים, אנושיים וחייזרים, מקומות רבים עם מאפיינים שונים ומשונים, ספינות הבנויות בצורות מתוחכמות, ואלפי שנות היסטוריה שהספינה נזכרת בהן ומספרת עליהן. העלילה קופצת ללא הרף קדימה ואחורה בין התקופות השונות, ועומס הפרטים מקשה על הקוראת לעקוב אחר התפתחות העלילה. היו לפחות שלוש פעמים במהלך קריאת הספר שבהן נאלצתי לעצור ולחזור אחורה כדי להבין למה המחברת מתייחסת. אין שום רע ביצירת עולם מורכב מאוד, אבל אם זרימת הסיפור נעצרת פעם אחר פעם כדי לפרט ולהסביר מושג כזה או אחר, הקריאה הופכת למייגעת מאוד. למעשה, מייגעת כל כך, שאחרי שעברתי כבר שני שליש מהספר, לא ממש היה אכפת לי איך הוא יסתיים. העלילה לא הייתה מרתקת מספיק כדי שארצה לדעת אם ברק הצליחה במשימתה, ואיך בדיוק הצליחה.

מתוארות בספר כמה התרחשויות מרגשות ונוגעות ללב, כמו לדוגמה הרגע שבו גופה של אישה (שיכולה להיות גם גבר, זוכרות?) מתחברת לתודעה של הספינה, ועוברת ממצב של בלבול וחוסר אונים אנושי למצב של רובוט, או "חיילת פגר", כפי שהיא נקראת לגנאי בפי העמים הנכבשים על ידי הרדש. לטעמי, התיאור הזה נקטע מהר מדי, והדמות המספרת חזרה לתאר באופן חדגוני וכמעט משעמם את השגרה היומיומית שלה. דווקא הרגעים האלה, החוויה של התודעה המפוצלת, האופן שבו היא הצליחה לפתח רגשות כמו עצב, אובדן, כעס, ייאוש, על אף שהיא אמורה להיות פריט ציוד ותו לא – הם המרתקים ביותר, ולטעמי לא ניתן להם מספיק מקום.

האם תיהנו לקרוא את הספר? אם אתם חובבות מדע בדיוני קלאסי, מהתקופה שמכונה "תור הזהב" של המדע הבדיוני, סביר להניח שכן. הספר הזה לא מיועד למתחילים בתחום המדע הבדיוני, אלא בהחלט מכוון למיטיבות לכת. הוא דורש ריכוז, מאמץ וסבלנות. אם אתם מחפשות עלילת אקשן סוערת ומרגשת בניחוח עולמות אחרים וטכנולוגיה עתידנית, סביר שתתאכזבו מעט. כך או כך, הספר ייאלץ אתכן להרהר, לנסות לחשוב בצורה אחרת, ולפעמים זה כל מה שצריך כדי להפיק ערך מיצירה ספרותית. את המלודרמה והחוויות מסמרות השיער תאלצו להשאיר לספר אחר.

~~~~~~~~~~

יושרה שניונית
Ancillary Justice
אן לקי
מאנגלית: עמנואל לוטם
הוצאת סיאל, 2015
311 עמודים (כולל ריאיון עם הסופרת והתכתבות עמה)