שימו לב! חלקה השני של ביקורת זו כולל ספוילרים, פרטי עלילה של הספר. נזהיר אתכם לפני שתגיעו לחלק זה.

כמו בכל געגוע, גם כשמחכים לספר חדש של סופר אהוב יש קצת פחד. זה נכון במיוחד כשמדובר בספר שהוא חלק מסדרה, ובמקרה של "הרוצח של הליצן" – הספר העשירי, עד כה, שתורגם לעברית ומגולל את סיפורן של שש הדוכסויות.

אתחיל מהסוף. מאז שהוצאת אופוס לקחה על עצמה את תרגום ספריה של רובין הוב, הקריאה בהם היא תענוג. הוב היא אמנית של מילים, ואפילו בספריה שיצאו בארץ בהוצאות אחרות (שהקפידו פחות על תרגום ועריכה) בולטת השליטה שלה בשפה. ההבדלים בין הספרים שיצאו בהוצאות השונות בולטים עבור המלווים את הוב בעברית מאז הספר הראשון בסדרה.

קצת קשה לבקר עלילה של ספר שהוא הראשון משלושה ספרים והמשכיו טרם יצאו לאור, אבל אין ספק שהוב בונה לאִטה את הדמויות והאווירה בטרילוגיה הזו. הפתיחה של הספר אטית ושלווה מצד אחד, וספוגת אווירה מבשרת רעות מצד שני. בניית עלילה לא נמדדת רק בקצב האירועים או בתפניות מבריקות, אלא גם בתחושה שהיא משרה על הקורא. מבחינה זו, הוב כדרכה עושה עבודה מעולה. קשה לי הניח את האצבע על מה כל כך מטריד ומבשר רעות בקריאה, ממש כפי שפיץ מתקשה לזהות את האסונות שמתרגשים עליו לפני שזה מאוחר מדי. הפתיחה האטית חשובה גם למפגש מחודש לאחר זמן רב עם הרבה דמויות מוכרות מהספרים הקודמים – בין אם מדובר בעדכון לגבי מצבן, בין אם בפרדה. האירועים בחלקו הראשון של הספר מסופרים, כרגיל, מנקודת מבטו של פיץ, בסדר כרונולוגי – וחלקם ייראו אולי פשוטים ויומיומיים, ואפילו לא מטרימים אירועים אחרים בעלילה. זה לא הופך אותם למיותרים עבור מי שמכיר את הדמויות והתגעגע אליהן, אולם קוראים חדשים עשויים למצוא את החיים הפשוטים האלה, שפיץ ערג אליהם כל כך, כמעט מייגעים.

פיץ, כהרגלו בקודש, הוגה וחושב ומתלבט וטועה לא מעט. הוא לא מקשיב לאזהרות, הוא לא מצליח לפתור בעיות שעומדות בפניו, הוא מחמיץ דברים שבקריאה שנייה יראו לקורא מובנים מאליהם, ובסיכומו של עניין כל מה שעשוי להשתבש אכן השתבש, עם קצת עזרה מפיץ שמתעקש להמשיך להיות אנטי-גיבור. פיץ של הטרילוגיה החדשה הוא אותו פיץ, רק עייף יותר, אטי יותר – וכמו שתיאר צ'ייד במדויק בספר הראשון, לא מבריק או מוצלח במיוחד, אבל עקשן מספיק להתיש את כל מי שיעמוד נגדו. העקשנות הנערית הופכת עם הגיל לכמעט אטימות – הוא נזהר במקומות שצריך לנקוט בהם פעולה מהירה, ומגיב מהבטן כאשר צריך לחשוב. למרות ההתנהגות הזו, המעצבנת לעתים, ואולי בגללה, מתגלה הוב בספר זה בגדולתה כאמנית של הדמויות.

הדמויות הראשיות בספריה של הוב מורכבות מאוד, מאופיינות היטב, והחשוב מכול – בעלות חירות רבה לדבר ולפעול באופן שנאמן לעיצובן. אין אצלה דאוס אקס מאכינה, ואין דמות שתבחר בדרך פעולה כלשהי רק כיוון שהיא מקדמת את העלילה. זה גם מה שמאפשר לנו לכעוס על פיץ כשהוא מבצע מהלכים טיפשיים בבירור – הוא דמות אמתית כמעט, וכזו שבלתי אפשרי שלא להזדהות אתה. מאפיין זה בולט גם בספר "הרוצח של הליצן".

כעת ניכנס לעבי הקורה של הספר, ומכאן והלאה קצת קשה להימנע מספוילרים (אחרי התמונה).

החלק הראשון של הספר הוא למעשה פרדה ארוכה מפיץ שהכרנו. הילדים גדלים ועוזבים את הבית, חצר המלוכה מתבססת היטב בלעדיו ואין שום חדש מהליצן. מותה של סבלנות – באזכור קצר ומאכזב – הוא אחד הסמנים המרכזיים, בעיני, לפרדה הזו, כמו גם מותו של המלך איוד בהמשך הספר. ומוקד הסיפור – מוקד חייו של פיץ עצמו – נע בלי ספק לדמותה של דבורה. לא בבת אחת, כיוון שלא בבת אחת אנחנו מזדקנים, אולם דבורה הקטנה – שלא האמנו בכלל בקיומה בהתחלה, ולאחר מכן לא ציפינו שתשרוד את השבוע הראשון ללידתה – הולכת וצומחת עד שהיא משתלטת על העלילה כולה. נקודת השבר, כמובן, היא מותה של מולי – המתואר על ידי דבורה – אחת הסצנות העצובות בכל הטרילוגיות של הוב. הוב, הידועה בכישורי עינוי הדמויות שלה, מנחיתה בכך על פיץ מכה אכזרית אחרונה.

מכאן והלאה פיץ שוקע בהלם, ממנו הוא מתאושש רק עם הופעתו של הליצן – הדמות המשמעותית ביותר מעברו, אחרי שכל השאר טואטאו ביעילות רבה כל כך. הופעתו של הליצן בחלקו האחרון של הספר מזעזעת ועצובה, ומוכיחה לנו שוב שלמרטין יש מתחרים בהתעללות בדמויות. באופן אישי, הכתיבה של הוב בסצנות מסוג זה מזעזעת אותי יותר מסצנות פורנוגרפיות מבחינת האלימות שבהן – דווקא בגלל שהן למעשה עדינות כל כך, ומלאות באהבה כלפי הגיבורים שלה, שאותם היא מאמללת.

עוד בעניין עיצוב הדמויות יש לציין שני גיבורי משנה שמופיעים על הבמה, ושניהם, לדעתי האובייקטיבית, מעצבנים באופן יוצא מן הכלל. פיץ-זקיף וחרפה הם זוג מרגיז ונהדר, ושניהם מעוררים חשק להכניס להם מכות. אבל כאן, לדעתי, מופיע אחד הכשלים העיקריים של הספר הזה – והוא השקעה רבה בפיתוח הדמויות (הנהדרות!) על חשבון נפח העלילה. אישית נהניתי מאוד מכל מילה כמעט שנכתבה בספר הזה גם בקריאה שניה ושלישית, אבל מרחץ הדמים בסוף הספר מסלק לא מעט דמויות חשובות ומושקעות מהבמה, והקורא המבולבל נשאר בעיקר עם שאלות לגביהן, ועם הרבה מאד קצוות פתוחים. הסיפור של פיץ-זקיף, שכל כך הרבה רמזים מבטיחים פוזרו סביבו, נקטע באמצעו, ולמרות שחרפה נותרה בחיים, אנחנו לא יודעים על עברה המסתורי הרבה מעבר למה שידענו כשהכרנו אותה לראשונה, או מקבלים אישור לחשד הסביר שצ'ייד הוא אביה.

סיום הספר משאיר את הקוראים עם סימני שאלה רבים, שלמרבה הצער יתפוגגו רק עם יציאת הספר הבא ("שליחות הליצן", שאמור לצאת באוגוסט 2015). גורלה של דבורה, עתידו של הליצן, קורות הניצולים מיערות נצרים ועוד ועוד – העלילה פשוט מסתיימת באמצע, והחיתוך גס ומבוצע בסכין קהה, שמותירה את הסיפור קרעים-קרעים. ייתכן מאד שזו תחושה שתבוא על פתרונה עם יציאת הספר הבא – אבל עד אז נאלץ להמשיך לחכות.
~~~~~~~~~~~~
הרוצח של הליצן
רובין הוב
מאנגלית: צפריר גרוסמן
אופוס, 2015
686 עמודים

את הפרולוג והפרק הראשון של הספר תוכלו למצוא כאן.