בהתחלה אֵלִי קולטת רק מגוון ריחות, עזים ומורכבים בהרבה מיכולתה הטבעית, וכל ריח נקשר במחשבותיה לאדם או לחפץ או לבעל חיים, ואפילו לזמן ומקום. אחר כך צבעים מתחילים להבליח באפלה – לא, לא בדיוק צבעים, אלא מיליוני גוונים של הצבע האפור, חי ועשיר וססגוני כאילו היה הצבע היחיד שאי-פעם הכירה. היא רצה, והריצה נדמית כמו תעופה. ארבע רגליים חזקות הודפות את הארץ במהירות עצומה, בזות לכוח המשיכה. היא רצה בפארק רחב ידיים, דשא חולף תחת כפותיה, לשונה הארוכה משתרבבת מפיה. לרגע היא מתפתה להתמסר להנאה הזו, אבל לא, הריצה לא תביא אותה לשום מקום. היא מחפשת, מגששת שוב דרך הריחות, עוברת על התמונות המקושרות במחשבותיה לכל אחד מהם: "חבר", "סכנה", "אוכל", "חתול"…

"תינוק", אלי מנסה. אין תגובה. "ילד". "בן אדם קטן".

אחרי כמעט עשרים מילים, היא מגיעה לזה, סוף-סוף, דרך "רעש". הפארק נעלם והיא בבית, מתקרבת אל העריסה בזהירות, אפה הארוך והפרוותי מציץ מעל קורות העץ הצבעוניות, מרחרח את היצור הקטן והחדש. אוזניה הארוכות רוטטות, קולטות את קול את נשימתו, ואז מתקפלות בכאב כשהנשימה הרכה הופכת לבכי מחריש אוזניים.

"לקסי! מה זה? לכי! את מפחידה אותו!"

אֵלִי ממהרת להתרחק, אבל הבכי נרגע רק לאחר זמן רב. בימים הבאים, היא עושה עוד כמה ניסיונות להתחבר עם היצור הקטן, ללקק אותו, לכשכש בזנבה כלפיו. אבל התוצאה תמיד זהה. רעש. הרבה רעש, שמכאיב לאוזניה וגורם להם להרחיק אותה מהמקום.

בסופו של דבר מספיק שתהיה באותו חדר עם היצור הקטן בשביל שהרעש יתחיל. כשזה קורה, הם קושרים אותה בחוץ, לגדר. חם שם, והיא קשורה בחבל קצר, ומשעמם לה. היא מבינה במהירות את הקשר בין הרעש לחבל ולגדר, ומנסה להתרחק מהיצור הקטן עד כמה שהיא יכולה, אבל אין לה יכולת להפוך לשקופה. כל מעבר דרך הסלון יוצר את הרעש מחריש האוזניים, ובעקבותיו את הגרירה החוצה אל הגדר. היא אומללה.

יום אחד, הם לוקחים אותה לגדר אחרת, ומשאירים אותה שם. היא בוכה ומייללת כשהמכונית מתרחקת. ואז בוכה ומייללת עוד, עד שלא נשאר לה כוח. לבסוף, כשהיא כבר חלשה ורעבה ומיובשת, מישהו מוצא אותה, ולוקח אותה למקום מלא ריחות כלבים וחתולים, עם כלובים קטנים. כאן מאכילים אותה ומשקים אותה, אבל לא מלטפים אותה ולא מוציאים אותה לעולם מהכלוב. היא מבלה שם זמן ארוך – היא לא יודעת עד כמה בדיוק. ואז אנשים חדשים מגיעים ולוקחים אותה משם. הם מביאים אותה לבית חדש, מאכילים אותה באוכל טעים, מנקים אותה, משחקים אִתה, מלטפים אותה. לאט-לאט, הצער שוכך. שוב טוב לה. עד שיום אחד, מגיע עוד יצור-רעש קטן. היא מבינה שהיא עומדת להיקשר לגדר שוב, והיא מבועתת. בכל פעם שהיצור מתחיל לבכות היא נובחת, ורצה, ומזנקת, ובורחת, נואשת כל כך לא להיתפס שהיא לא מבחינה שאיש אינו רודף אחריה.

אֵלִי פוקחת עיניים ומושיטה מוכנית יד אל כוס המים שלה. היד כבדה, לא נכונה, כאילו הייתה אמורה להיות כפה. כל שיווי המשקל של גופה מעורער, ולרגע היא נאבקת בדחף לרדת מהכורסה לעמידה שפופה על ארבע. מתחתיה, אפה הרטוב של לקסי נדחף אל תוך ידה. לא, לא לקסי, היא נזכרת. עכשיו קוראים לה מוקה. אלי מחייכת אל הכלבה, ואז אל אודליה, שיושבת על הכורסה מולה ומתבוננת בשתיהן, החרדה ברורה על פניה. "מצאתי את זה."

אודליה כמעט מזנקת מהכורסה. "מה? באמת?"

"כן," אלי מנערת את ראשה, משתדלת להתמקד. יש נצנוצים בזוויות עיניה, הדהודים של הזהרורים שהיא בדרך כלל רואה בתודעות אחרות. "במשפחה הקודמת שלה היה תינוק שפחד ממנה. בכל פעם שהוא התחיל לבכות קשרו אותה לגדר, עד שבסופו של דבר נטשו אותה בגללו."

אודליה מתנשמת, ידיה מכסות לרגע על פיה. היא פוסעת שני צעדים לפנים, צונחת על ברכיה ומחבקת בכוח את הכלבה המופתעת, שמלקקת את פניה מבלי להבין. "אנחנו לא ננטוש אותך אף פעם, מוקה!" היא מבטיחה, ואז מביטה באלי. "את יכולה להסביר לה?"

"זה לא עובד ככה," אלי אומרת, ומחייכת חיוך עייף. מאחורי עיניה מתחילות פעימות כאב, עמומות אך יציבות. תזכורת ליום הארוך מדי שעבר עליה. היא לא תוכל להמשיך בטיפול הערב. "יש טראומה, וצריך לטפל בה."

"ואת יכולה?"

"כן, אבל לא עכשיו. אני צריכה לנוח, ולקסי – זאת אומרת, מוקה, בפגישה הבאה היא כבר תכיר אותי וזה יהיה קל יותר."

אודליה מקמטת את מצחה. "ואת לא יכולה פשוט…" היא מניעה את ידה סביב עיניה ורקתה. "לא יודעת, למחוק לה את זה? לנעול לה את זה?"

"אסור למחוק זיכרונות. הם תמיד חוזרים. ולגבי נעילה, לי יש שיטות אחרות. אל תדאגי. אנחנו נצטרך רק עוד מפגש אחד, היא כלבה חכמה מאוד." אלי קמה ואוספת את התיק שלה. היא מופתעת לגלות שידה רועדת. אודליה קמה גם היא במהירות, ומוקה מתחככת בברכה כשהיא מושיטה יד אל פנקס הצ'קים שלה. "כמה אני חייבת לך, אלי?"

"אלף חמש מאות, אבל רק בסוף הטיפול. זה בסדר." אלי צועדת צעד אחד לעבר הדלת ועוצרת. העולם מסתחרר סביבה לרגע. היא מושיטה יד להיתמך במשענת של אחד מכיסאות המטבח. הפעימות מאחורי עיניה מתחזקות. אודליה מביטה בה בחשש. "את בטוחה שאת לא רוצה לנוח קצת לפני שתלכי?"

"לא, תודה. אני אהיה בסדר בעוד רגע."

אלי תולה את התיק שלה על כתפה ועוצמת לרגע את עיניה. העולם עדיין מסתחרר מאחורי עפעפיה הסגורים. היא משתמשת בשיטה הקבועה שלה – מדמיינת את רגליה כעצים נטועים, חזקים, בעלי גזע רחב ושורשים מסתעפים מתחת לאדמה, ומעבירה אנרגיה אל תוך האשליה בשטף חזק, עד שגופה נכנע למוחה. הסחרחורת מפסיקה לאחר רגע, וכשהיא פוקחת את עיניה היא שוכחת לרגע שרגליה מסוגלות לזוז. "נתראה בשבוע הבא, אודליה. ביי, מוקה." היא מלטפת את הכלבה לרגע ארוך, ואז מנופפת לשתיהן לשלום ועוזבת.

כשתום נכנס היא כבר שותה את כוס התה השנייה שלה ומרגישה הרבה יותר טוב. תום מתכופף לנשק אותה, בוחן אותה באותו מבט רואה-כול שגורם לה לפעמים לתהות מי משניהם הוא הטלפת. "יום קשה בעבודה?"

"שני חתולים עם חרדת נטישה, תוכי שמתחיל לצרוח כשכולם הולכים לישון, כלבה שמנסה לתקוף את התינוק החדש במשפחה, וחולדה שרצה לכיוון האש."

"חולדה? באמת?"

היא מהנהנת. "פעם ראשונה שלי. זה היה… מוזר. דומה לחתול, אבל זר יותר."

תום מלטף את שׂערה. "את עובדת קשה מדי."

"אולי." היא לוגמת מהתה שלה, מהורהרת. "הייתה לי סחרחורת נוראית כשסיימתי עם האחרונה."

הדאגה ניכרת בעיניו. "ועכשיו?"

"עכשיו בסדר. זה עבר בשעה האחרונה."

"שעה שלמה? ונהגת ככה?" תום נד בראשו. "למה לא נשארת שם והתקשרת אלַי?"

היא מהססת. "כשהתחלתי להסתחרר המחסומים שלי נחלשו קצת. שמעתי את אודליה – הבעלים של הכלבה – היא הרגישה פחד בגללי. היא רצתה שאני אלך כבר."

קולה נשבר מעט בסוף, ותום אוסף אותה אל בין זרועותיו. "אנשים מפחדים גם מרופא שיניים, וגם הוא עוזר להם."

"זו ההשוואה הכי פחות מחמיאה ששמעתי," אלי אומרת, אבל היא מחייכת. הוא מתכופף שוב, והיא מצפה לנשיקה נוספת, ומופתעת כשהוא מרים אותה בזרועותיו.

"לא… מה… רגע, אני צריכה לכתוב סיכום טיפול, ולשטוף כלים, ו…"

"אני אשטוף כלים. את תנוחי." הוא מניח אותה במיטה ונושק לקצה אפה.

"אבל זה תורי."

הוא מניח אצבע על שפתיה. "לא נורא. תכיני לנו איזה חלום טוב בינתיים."

"אתה יודע שטלפתים לא עושים כאלו דברים," היא צוחקת. ותום מחייך, ידו נשלחת אל מתג האור.

"נו, תחרגי מהכללים קצת בשבילי. אני שוטף כלים במקומך, את יכולה לדאוג לי לאיזה טיול לילי בהרי האלפים."

"נתפשר על הגליל?" היא ממלמלת, מנומנמת כבר. בחושך היחסי – אורות העיר עדיין מנצנצים מבעד לחלון הפתוח – היא מרגישה את שפתיו נוגעות בעדינות במצחה, ומחייכת.

שעות לאחר מכן, היא מתעוררת באחת, כאילו מים קרים שטפו את פניה. תום שוכב לצדה, ישן, השמיכה כרוכה סביבו כמו קונכייה של שבלול. היא מתעוררת לפעמים כשיש לו סיוטים חזקים מדי. אלי מניחה יד על מצחו, אבל לא מרגישה שום פעולת חלימה. היא יכולה להמשיך לסרוק מחשבות סביבה, אבל סביר יותר שזה היה רעש אמִתי שהעיר אותה, ולא משהו שקלטה ביכולותיה. היא הולכת אל החלון ומביטה החוצה. מהקומה העשירית, אלפי אורות קטנים נפרשים מול עיניה, כאילו ניסתה העיר הישנה-ערה שמתחתיה להחליף את כוכבי השמים. היא מנסה להיזכר למה המחשבה על כוכבים מוכרת כל כך, ברורה כל כך. היא לא ראתה כוכבים אמִתיים כבר זמן רב. אורות העיר, הערה בכל שעות היממה, חזקים מדי וממסכים את השמים.

היא לא מרגישה משהו שהיה חזק מספיק כדי להעיר אותה, לא מצוקה, לא כאב, לא נוכחות של טלפת אחר. היא בקושי מבחינה כשהיא שולחת את מחשבותיה לפנים, מגששת, מחפשת, ונבהלת כשהיא שומעת את הדהוד התשובה.

<אליה?>

היא נרגעת כמעט מיד.

<אבנר. שלום.>

<שלום, יקירה.> קולו מהדהד במחשבותיה, עמוק וזקן, ובעיקר שופע חיבה. <מה את מחפשת בעוצמה כזו בשעה מאוחרת כל כך?>

<אני מצטערת, הפרעתי לך לישון?>

<לא, יקירה. אני לא ישן הרבה, ולא נרדם במהרה. ואת? מה מדיר שינה מעינייך?>

<אני לא בטוחה. אולי המחשבות של היונים על הגג.>

הוא צוחק, צחוק חם ועשיר שרוטט במעמקי תודעתה, ולרגע היא מחייכת ומרגישה פחות בודדה.

<מה דעתך על כוס תה?>

<תודה. אני אשמח. אצלי או אצלך?>

<אל תפגעי ברגשותַי. כבר הזמנתי.>

היא מחייכת. החיבור המנטלי נפתח, גדול ובוהק כמו גשר, והיא פוסעת דרכו, לא לפני שהיא טורחת לדמיין בגדים ייצוגיים יותר מהפיג'מה שלה. לאחר רגע, היא יושבת בשמלה פשוטה בתוך כורסת עור חומה, עתיקה, בחדר חמים שתמונות ילדים תלויות על קירותיו – היא מתקשה לפעמים לזכור מי מהם הילדים ומי הנכדים. היא מתפעלת שוב מכמה שהחדר מציאותי, אשליה מדויקת כל כך שייתכן והייתה מאמינה שזו המציאות עצמה לולא זהרורי האור הקטנים בזוויות עיניה, הזורחים מעבר לקירות החדר.

אבנר מעשן מקטרת. היא מזעיפה אליו פנים.

"זה הרגל מגונה, אתה יודע."

"בהחלט. זו הסיבה שאני מעשן כאן. בבית אורנה לא מרשה לי." הוא צוחק, והיא נכנעת ומחייכת. העשן לא באמת מפריע לה. הוא לא אמִתי.

על השולחן ביניהם נחים כמה ספלי תה וקנקן, ואבנר מעיף בהם מבט. קנקן התה מוזג מעצמו תה אל תוך כוס, ושלוש קוביות סוכר קופצות פנימה בעקבות הנוזל המוזהב. אלי לוגמת מהספל שלה ומחייכת. תה אמרטו מברזיל, פלא אקזוטי שיצא לה לטעום רק בזיכרונותיו של אבנר. "יום אחד תהיה חייב להראות לי איך אתה עושה את הקטע עם הטעם." היא מעולם לא הצליחה לייצר טעם מוצלח ואמין בהקרנות תודעתיות.

"קוסם אינו חושף את התכסיסים שלו." הוא קורץ אליה. "שמעת פעם על המושג 'השהיית הספק'?"

היא נדה בראשה לשלילה.

"השהיית הספק מתרחשת כשאת מאפשרת ליצירת אמנות כלשהי – ספר או סרט, למשל – לספר לך סיפור שאת יודעת בוודאות שהאמינות שלו מוטלת בספק. את הידיעה הזו את משהה כדי שתוכלי ליהנות מהיצירה."

"אז אתה אומר שבגלל שאני מוכנה להאמין לאשליה שלך, התה טעים לי?"

"זו דרך מעט פשטנית לתאר את העניין, אבל כן." הוא מחייך אליה. "אבל את, אליה, טלפתית מוכשרת שמתפרנסת מפסיכולוגיה. חבל שתבזבזי את זמנך בלימוד יצירת טעמים אמינים באשליות."

תבזבזי את זמנך. התה מר פתאום בפיה. "למה רצית ללמוד אשליות?"

"הסיבות הרגילות, אני חושש." הוא מושך בכתפיו. "הלימודים קלים, השכר גבוה והמקצוע נראה מהנה מאוד בגיל עשרים."

אלי מהנהנת. תחום האשליות ריתק את רוב חבריה באוניברסיטה. הם הפכו לאשליינים ומדמיינים, יוצרי תעתועים ומאחזי עיניים. היא לא חשבה עליהם שנים רבות, ורק מעטים מהם הגיעו לחתונה של תום ושלה. אנשים נורמליים מאז ומתמיד שמחו לתת לטלפתים להיכנס לראשם בשביל אשליות מרהיבות, הרפתקאות, ביקורים בנופים מדומיינים, הגשמת חלומות.

"ולמה בחרת את בפסיכולוגיה?"

"כדי לעזור לאנשים." אלי מחייכת. "די בנאלי, לא?"

"כלל וכלל לא." אבנר לוגם מהתה שלו. "וכעת את עוזרת לבעלי חיים. עוד פחות בנאלי."

הוא אומר את זה בלי עקיצה. הוא לא יודע, או לפחות, היא חושבת שהוא לא יודע, אבל עיניו העמוקות לא מרפות ממנה. היא זעה על מקומה באי-נוחות ולוגמת שוב מהתה כדי להסתיר את פניה. אפילו בין טלפתים יש סודות. היא מנסה להחזיר את השיחה אליו.

"אתה אוהב את העבודה שלך?"

"לא כפי שציפיתי שאוהב אותה בגיל עשרים," הוא מודה. "אבל בעוד כמה שנים אוכל לפרוש עם פנסיה מכובדת ולקחת את אורנה לטיול מסביב לעולם. אולי נעבור לדירה יותר גדולה."

"חשבת פעם לעזוב?"

"את המקצוע?"

היא נדה בראשה לשלילה. "את העיר."

אבנר מהנהן. "אחד מחבריי לספסל הלימודים עזב. הוא מתפרנס כעת מגידול תפוחים בהתיישבות חקלאית ברמת הגולן, ונעזר לעתים ביכולות שלו כדי להבריח תנים ושועלים."

היא צוחקת. הוא מחייך ונושף לאוויר עשן מקטרת נטול עשן. "אני חושש שלא הייתי מסוגל לחיות כך," הוא מתוודה. "השקט רם מדי. כל תודעה נשמעת למרחק של קילומטרים. כאן, בעיר, יש כל כך הרבה תודעות עד שהרעש מסווה הכול."

הוא צודק. אלי כבר רגילה מדי לרעש הלבן שמייצרות עשרות אלפי תודעות חיות וחושבות וחולמות, כמו כוורת של דבורים. היא אוהבת אותו. כשתום והיא יצאו לירח הדבש שלהם ביערות גרמניה המבודדים, היא התקשתה להירדם בלילה. ובכל זאת, רק לשם השעשוע, היא מציירת תמונה מנטלית של עצמה, עומדת בשדה פתוח, רחב ידיים, שמשתרע עד האופק, לא שומעת דבר מלבד ציפורים ורוח נושבת.

כמעט מבלי שהיא מרגישה, אבנר מוסיף מחשבות של ציפורים לתמונה, הרהורים על ציוצים וניקורים ובניית קנים ודגירה על ביצים. היא צוחקת שוב, ואז קמה. "טוב. כדאי ששנינו נלך לישון."

"בואי לבקר באמת בפעם הבאה," אבנר מציע. "אורנה לא ראתה אותך כבר זמן רב."

"אני אבוא. תודה על השיחה, אבנר."

הוא מהנהן ומחייך אליה. "חלומות פז, יקירה."

הטלפון של העבודה מצלצל בשמונה בבוקר בדיוק. במשך כמה רגעים אלי מגששת אל שידת הלילה מתוך שינה, עד שהיא מבינה שהוא לא שם. היא מתעוררת מהצלצול העז, המחזורי, ובוהה לרגע בחוסר אונים בבלגן הנוראי שעל רצפת חדר השינה. אין לה כל דרך לשער מהיכן מגיע הצלצול בגיבוב הזה. תום גונח משהו לא ברור ושולח מתוך שינה יד לאטום את אוזנו החשופה, ורגשות האשמה מצלילים את מחשבותיה. הוא ישֵן אפילו פחות ממנה בזמן האחרון. היא מתלבטת לרגע, מעיפה מבט נוסף בערמות הספרים, הבגדים והחפצים הבלתי מזוהים על הרצפה, ואז מושיטה יד אל מצחו של תום, מקיפה אותו במהירות בבועת שקט מנטלי. כשפניו נרגעים, היא כורעת על ברכיה ומתחילה לחטט בבלגן. היא מוצאת את הטלפון בדיוק כשהוא מפסיק לצלצל, אבל בעודה בוהה במספר הלא מוכר, הצלצול מתחיל שוב. אלי עונה מיד. "שלום?"

"בוקר טוב," הקול בצד השני מהוסס, חסר ביטחון. "אני יכולה לדבר עם מר יעקב אליה?"

"את מדברת אִתה. אליה זה השם הפרטי."

"אה. אני מצטערת, חשבתי שאת גבר…"

טעות נפוצה, אבל השעה המוקדמת לא הופכת את אלי לסלחנית במיוחד. "אני לא מקבלת פניות לפני עשר בבוקר. זה כתוב באתר."

"סליחה, אני ממש מצטערת. לא קיבלתי את הטלפון שלך מהאתר. קיבלתי אותו מדוקטור עמרם."

כל זכר לעייפות נמחק מראשה של אלי. היא לא דיברה עם תיאודורה קרוב לשנתיים. איזו סיבה הייתה לה להפנות אליה מטופלת?

היא יוצאת מחדר השינה והולכת אל הסלון כדי למצוא את היומן שלה. "במה אני יכולה לעזור, גברת…?"

"שפירא. רותי שפירא." היא מהססת שוב. "דוקטור עמרם אמרה לי שיש לך שיטה ייחודית להתמודדות עם טראומות."

"היא הגדירה את זה בצורה נחמדה. השיטה שלי נחשבת ניסיונית ולא מוכחת." אלי תמיד מזהירה. כבר שנתיים. "אולי תרצי לקחת את בעל החיים שלך למישהו שמטפל בשיטה קונבנציונלית. כליאת ולכידת טראומות, או –"

"ניסינו כבר את כל השיטות הקונבנציונליות." גברת שפירא נשמעת יגעה, ובעיקר מיואשת. אלי מכירה את הטון הזה, שמרמז שיש לה לקוח חדש. "וזה לא בעל חיים. זה הבן שלי, עומר. הוא בן תשע."

הדם קופא בעורקיה של אלי. נדמה כאילו עובר נצח לפני שהיא מסוגלת לדבר שוב. "דוקטור עמרם לא אמרה לך שאני כבר לא מטפלת בבני אדם?"

היא כמעט מופתעת לשמוע את קולה נשבר, מופתעת שאינה מסוגלת למשול בו. היא רגילה כל כך לשקר, רגילה כל כך לשמור על טון יציב ומאופק.

"היא אמרה לי." הפעם גברת שפירא היא זו ששותקת לרגע ארוך. "והיא גם הסבירה לי למה. אבל… קיוויתי שתסכימי להיפגש אִתי בכל זאת."

"אני מצטערת, גברת שפירא. אני לא יכולה לעזור לך." יותר טוב. קול אדיב וקהה שאינו נושא רמז לכאב מאחוריו. "השיטה שלי כמעט ולא נוסתה על בני אדם, ממילא. יש מומחים רבים בפסיכולוגיה טלפתית. אם תרצי, אני אשמח להמליץ –"

"הלכתי למומחים. הלכתי לכל המומחים." הקול עולה, חסר סבלנות, ומיד יורד בחזרה בתחינה. "הילד שלי ניסה להתאבד השבוע. בבקשה, רק תבדקי אותו. תראי אם את יכולה לעזור."

אלי משתדלת להישמע עדינה יותר הפעם כשהיא אומרת, "אני באמת מאוד מצטערת, גברת שפירא, אבל אני לא יכולה –"

"בבקשה. בבקשה. אני אשלם לך כל מה שתרצי. אני לא יודעת מה עוד לעשות."

הסירוב המוחלט נעצר על שפתיה של אלי. היא שומעת בקולה של רותי שפירא את המצוקה ששמעה לפני רגע בקולה שלה עצמה. לרגע היא מייחלת שגברת שפירא הייתה עומדת מולה, והיא הייתה יכולה פשוט להביט בעיניה ולדעת, ולעזאזל האתיקה. היא לוקחת עוד נשימה עמוקה וצונחת על הספה, כאילו ביקשה להיבלע בין ערמות הבגדים שעליה. "אני יכולה להיות אצלך עוד שעה," היא אומרת לבסוף. "מה הכתובת שלך?"

לאחר שהשיחה נגמרת, אלי יושבת עוד שעה ארוכה על הספה ובוהה באוויר, עד שהשעון המעורר של תום מצלצל, ומצלצל, ומצלצל, והיא תוהה בעצבנות למה הוא לא מכבה אותו לפני שהיא נזכרת שהקיפה אותו בבועת שקט. היא ממהרת למיטה, מכבה את השעון ונוגעת קלות במצחו.

"אלי?" הוא ממלמל, פוקח עיניים ישנוניות.

"השעון שלך צלצל," היא אומרת. "ואני חייבת לצאת עוד חמש דקות."

הוא ממצמץ ומשפשף את עיניו. "לא ידעתי שיש לך פגישה על הבוקר."

"כן," היא אומרת בקצרה. היא רוצה לספר לו, אבל פוחדת שאם תעשה את זה, היא לא תלך לעולם. במקום לספר, היא מנשקת אותו במהירות. השפתיים שלו רכות וחמות מהשינה, והוא מושיט שתי זרועות ארוכות לחבק אותה. "אולי תדחי אותם בשעה ותחזרי למיטה?"

היא מחייכת ומסיטה את השׂער ממצחו. "אבל אז שנינו נאחר."

"אז נאחר."

"תומי…"

"בסדר, בסדר, לכי." הוא משחרר אותה באי-רצון. "בהצלחה."

היא מנשקת אותו שוב, מנסה לקבל כוח מהנשיקה, ואז מתארגנת במהירות ועוזבת את הבית עוד לפני שהוא יוצא מהאמבטיה.

עומר בכיתה דל"ת, אבל גופו הצנום ופניו העדינים גורמים לו להיראות צעיר מגילו. הוא מביט באלי דרך זגוגיות משקפיים נוקשות וקרות. או שאולי אלו עיניו. הוא מצונף בכורסה, ברכיו הגרומות משוכות אל חזהו, ונראה לא שייך לסלון הבית החמים, העמוס בבלגן צבעוני.

"סליחה," רותי מתנצלת כשאלי זעה במקומה באי-נוחות ושולפת בובת פלסטיק קטנה מתחת לישבנה. רותי עצמה מדלגת על קצות אצבעותיה בינות לאנדרלמוסיה, נזהרת שלא לשפוך את שני ספלי הקפה וספל השוקו. "שלושה ילדים, את יודעת איך זה…"

אלי רוצה לחייך ולומר לה שהיא מעדיפה בתים שנראים כאילו חיים בהם על פני בתים כמו אלו של אודליה, מסודרים ונקיים ומלאים כל כך בחפצי אמנות, שלא ברור כיצד כלבה גדולה כמו מוקה מסוגלת לנוע בתוכם בלי לשבור משהו. אבל היא לא אומרת דבר. תשומת לבה מרוכזת בעומר. שפתיו מהודקות זו לזו וזרועותיו עוטפות את ברכיו. תסכול, כעס, אשמה, תיעוב עצמי וכאב עולים ממנו, דולפים מבעד להגנות שלה. היא מרגישה גם פחד, אבל ייתכן שזה פחדה שלה. היא בילתה זמן רב כל כך בטיפול בבעלי חיים, ברגשות וברצונות הפשוטים שלהם. היא לא חושבת שהיא מסוגלת עוד להתמודד עם מורכבותה של תודעה אנושית. למה היא כאן? למה הסכימה לזה?

היא לוגמת מהקפה המתוק מדי ונושמת נשימה עמוקה. כעת, כשרותי ובנה יושבים זה לצד זו, היא לא יכולה שלא להבחין כמה רותי שזופה, וכמה עומר חיוור, כאילו לא יצא לשמש כבר חודשים. "עומר, אמא שלך סיפרה לי שכבר היית בקליניקה של תיאוד… של דוקטור עמרם."

"כן. אצל חמישה מטפלים שונים. מה לא ניסינו." רותי מנידה בראשה. עומר, אלי מבחינה, לא מגיב כלל. "ועוד עשרות מטפלים לפניהם. בשבועות האחרונים זה החמיר. הוא לא מסוגל לצאת מהבית בכלל. ארנון ואני מתחלפים בשמירה עליו, אבל כבר איימו על שנינו בפיטורים."

"ואף אחד מהטיפולים האלה לא עזרו לך?" אלי ממקדת את עיניה שוב בעומר.

"רק לזמן קצר," רותי עונה, שוב. "זה תמיד חוזר."

עומר שותק. עיניו, מאחורי זגוגיות משקפיו, מכבידות על אלי כמו משקולת. "עומר," היא ממשיכה. "אתה רוצה גם לספר לי משהו?"

הוא אומד אותה במבטו לרגע. "לא," הוא אומר. "אמא סתם מבזבזת עלייך כסף. את לא יכולה לעזור לי."

"עומר!" רותי מרימה את קולה, אבל אלי מניפה יד לעצור אותה.

"אז בואו לא נבזבז גם את הזמן של כולנו, ונתחיל. תנקה את הראש, בבקשה."

עומר ממצמץ כלפיה, והיא סוף-סוף מקבלת ממנו רגש אחר – הפתעה. "מה, את לא רוצה שאני אספר לך את כל הטראומות שלי מגיל חמש עד עכשיו או משהו כזה? או מה הצבע שאני הכי אוהב? או מי אני הכי מעריץ בכדורגל?" המילים האחרונות צבועות במרירות.

"אני לא צריכה להכיר אותך. אני צריכה לפתור בעיה." אלי שומרת על טון יציב, ענייני. "אני אלמד עליך טוב יותר ומהר יותר מתוך הזיכרונות שלך מאשר מסיפורים. ואני לא חושבת שהצבע האהוב עליך, או שחקני הכדורגל שאתה בבירור לא מעריץ, רלוונטיים לענייננו."

היא הימרה על נושא שחקני הכדורגל על פי נימת קולו. לא היה לה זמן לקרוא אותו. אבל החיוך שנח לרגע על שפתיו מלמד אותה שניחשה היטב. הוא מהנהן. הוא מרוצה שהיא לא מתייחסת אליו כמו אל ילד קטן. כמו שכל המטפלים האחרים, היא מניחה, התייחסו אליו. אבל אז החיוך נעלם, וקשת הרגשות השליליים עולה ממנו שוב. אלי מורידה את ההגנות שלה וצוללת פנימה לפני שתספיק להתחרט.

היא בתחנת רכבת. יש המוני אנשים סביבה, והיא לבד. אמא שלה נעלמה, ואלי לא מצליחה לראות כלום בקהל העמוס אנשים שכולם גבוהים וגדולים ממנה. היא מתרוצצת בתחנה, אוחזת בתיק האוכל הקטן שלה, מחפשת אחרי התלתלים הקופצניים, אחרי הפנים העגלגלים, אחרי כל סימן שהיא מקשרת לאמא. היא רואה את המעיל הכחול המוכר אחריו עקבה החוצה מקרון הרכבת, וממהרת אליו, אבל כשהיא מתקרבת, זו אישה אחרת. והיא נזכרת שאמא בכלל לא לבשה את המעיל הכחול היום. מי שהיא עקבה אחריה מהרכבת לא הייתה אמא בכלל. הבהלה גואה בתוכה. היא לא מצליחה לנשום, לא מצליחה לחשוב אף מילה מלבד אמא אמא אמא. היא בוכה. אנשים מתאספים סביבה, מנסים לעזור. איפה אמא? לאן נסעתן? אבל היא לא זוכרת, רק שזו הייתה איזושהי קריה. קריית שמונה? קריית ארבע? אולי הקריה? היא לא יודעת. הם מתקהלים סביבה, סוגרים עליה, מסתירים לה את אמא, מסתירים לאמא אותה. היא לא תמצא את אמא יותר לעולם. אף פעם.

אלי מנתקת את עצמה בקושי מסוים מהזיכרון ומתגשמת מחדש, מרגישה גבוהה מדי, איבריה ארוכים ומסורבלים ושייכים למין הלא נכון. תחנת הרכבת סביבה קופאת. האנשים עדיין נאספים סביב עומר, שפיו פעור בבכי אילם ודמעות זורמות כמו נהר על לחייו, על סנטרו, על צווארו. אלי לא מסוגלת להתיק את מבטה מעיניו מלאות המצוקה. היא מחפשת במבטה את הזהרורים בזוויות עיניה, בשולי זיכרון הרכבת, נצמדת אליהם, ממקדת בהם את מבטה כדי לא להביט בעומר הקטן. לא, היא לא הייתה מוכנה לרגשות אנושיים שוב. ואם להודות על האמת, היא גם לא הייתה מוכנה להיזרק מיד אל הזיכרון. היא חשבה שתצטרך לבקש מעומר להראות לה אותו, חשבה שתצטרך לחפש, ציפתה אפילו למשא ומתן. אנשים רבים מדי היו כבר בראש שלו.

<מה קרה אחר כך?> היא שולחת את השאלה אל החלל. תחנת הרכבת הקפואה סביבה מתחילה שוב לנוע, אבל הפעם היא מביטה בסיטואציה מהצד. מישהו מרים את הילד הקטן ולוקח אותו למשרד. הם מצליחים להבין את שמה של אמא שלו ולהתקשר אליה. היא היסטרית. היא הבחינה ממש עכשיו שהילד נעלם מהרכבת, ירד בתחנה הלא נכונה. עוברת עוד חצי שעה לפני שהיא רצה למשרד הרכבת, מרימה את עומר ומחבקת אותו חזק. והכול שוב בסדר.

<תודה שהראית לי את זה,> אלי משדרת. <אנחנו יכולים לדבר עכשיו?>

כשהוא מתגשם מולה, הוא נראה כמעט זהה לילד היושב בכורסה. אלי מסווה את הפתעתה. ילדים נוהגים להקרין את עצמם בדרך כלל כמבוגרים, או לפחות בצורה בה הם מדמיינים את עצמם כמבוגרים. עומר נראה בדיוק כמו אותו ילד בן תשע, מהגפיים הדקות למשקפיים העבים. רק בגדיו התחלפו – הוא לבוש עכשיו במדי תנועת נוער. הצופים, נדמה לה. הקרנה משונה לאגורופוב.

הוא בוחן אותה ארוכות לפני שהוא אומר, "עכשיו את כן רוצה לדבר?"

"רציתי לדבר כל הזמן, פשוט לא רציתי לעשות את זה ליד אמא שלך," היא אומרת, וכעת, כשהיא עומדת במרכז הרגש שלו, קל יותר לחוש את ההפתעה. הוא צוחק, והצחוק מבעבע סביבה, באדמה, באוויר. כך היא יודעת שהוא אמִתי. היא מרגישה שוב חיבה והערכה עולות ממנו. תמונת תחנת הרכבת דועכת מעט והזהרורים מתחזקים. לא, היא צריכה למקד את תשומת לבו.

"אתה טוב בזה מאוד," היא אומרת, מצביעה על תחנת הרכבת.

"כולם מבקשים שאני אראה להם את זה כל הזמן," הוא אומר, והמרירות עולה שוב סביבו, צובעת את התמונה שממשיכה לנוע סביבם בגוונים כהים וחדים.

"ואתה לא מפחד," אלי אומרת.

"מה יש לפחד?" הוא מושך בכתפיו. "קראתי מלא על טיפולים של טלפתים. מה שיש לי זה 'טראומה לא מוסברת'."

"לכל טראומה יש הסבר." אלי שולחת את מחשבותיה לפנים, עוצרת את הזיכרון, מחזירה אותו לאחור. היא מביטה בעיניו שטופות הדמע של עומר הקטן. צעיר לפחות בארבע שנים מגילו הנוכחי. "מה גרם לזה להפוך לטראומה דווקא עכשיו?"

"באנו שוב לתחנת הרכבת הזאת לפני כמה חודשים." התמונה מתפוגגת, מתחלפת. הצבעים בוהקים ואמִתיים יותר, סימנים של זיכרון טרי. עומר הבוגר ורותי נכנסים לתחנה. רותי סופרת את הכסף הקטן בידה, עודף מהכרטיסים. עומר, במדי צופים, מרוכז בטלפון הסלולרי שלו ובקושי מסתכל לאן הם הולכים. באמצע הדרך, הוא עוצר, מרים את עיניו ומביט סביבם. הבעתו משתנה. אלי צוללת לתוכו.

כשהיא מרימה את עיניה מהטלפון הסלולרי, התחנה מאיימת, גדולה ועמוסה יותר משהייתה לפני רגע. והיא נזכרת למה. אימה כזו שרק ילד קטן יכול להרגיש עוטפת אותה, חדה וחלקה.

אבל אז היא מנערת את ראשה, מגרשת את הזיכרון הנורא. היא לא בת חמש. היא בת תשע. ואמא ממש שם. מרימה את הראש כדי לוודא שאלי הולכת בעקבותיה. אולי גם היא זוכרת. אלי מחייכת וממהרת להדביק את צעדיה.

היא מנתקת את עצמה שוב. עומר עדיין עומד במדי הצופים, מסתכל עליה כשהיא מתגשמת שוב לצדו. הם ממשיכים להביט באם ובבנה ההולכים מצדה האחד של התחנה לצדה האחר. הם עולים על הרכבת והזיכרון דועך.

"קרה עוד משהו אחר כך?" היא שואלת, ואחרי רגע מקללת את עצמה. היא לא רוצה לגרום לו לחשוב שהטראומה שלו לא חשובה, או מטופשת.

אבל עומר לא מביט בה. זגוגיות המשקפיים שלו משתנות, הופכות כמעט אטומות. "זה הכול. רק מה שהרגשת. נסענו לתל-אביב וקנינו מתנה ליום הולדת של סבתא ואכלנו גלידה שוקולד וחזרנו הביתה."

"אז… איך…" היא מהססת. "מה הרגשת כש…"

הוא זורק אליה את התחושה הזו מבלי שתבקש, העמידה חסרת האונים על סף דלת הכניסה לבית, היד הרועדת על הידית, ויותר מכל, הוודאות הנוראה, המוחלטת, שמשהו רע אורב לו בחוץ, שמשהו מחריד יקרה אם יצא.

"אני לא יכול לצאת מהבית," הוא אומר, וחוסר ההתאמה בין המילים הפשוטות לרגשות המורכבים והקשים כל כך כמעט מעלה דמעות בעיניה. היא מושכת את ההגנות שלה למעלה לפני שתיכנע לתחושה. הכאב ניתז מעליה כמו משב אוויר. הזהרורים בזוויות עיניה פועמים. מולה, עומר שוקע, הצבעים סביבו הולכים ומתכהים בהתאם למצבו הנפשי. האפלה מתחילה לאפוף אותם.

"עומר, מה שקרה לך נדיר מאוד," היא אומרת. "אבל זה קורה. התחנה הציפה אצלך פחדים שהיו חבויים מתחת לפני השטח –"

"אני יודע את זה," עומר קוטע אותה. "אמרתי לך, קראתי מלא. כל מה שיש לי לעשות כל היום זה לשחק במחשב ולקרוא, ונמאס לי מכל המשחקים שלי." אלי מחייכת בעל כורחה. "אז למה שום דבר לא עובד? למה אף אחד לא מצליח לעזור לי?"

אלי מדמיינת את עיניה כפנסים החודרים דרך האפלה, ובן רגע, היא רואה הכול. את הקופסאות הפרוצות בהן ניסו המטפלים הקודמים להחביא את הטראומות, מחסומים רבים ומגוונים כמספר המטפלים. גדרות תיל, חותמי שעווה, בורות עצומים באדמה, שומרים, תיבות אוצר, כספות, רשתות פרפרים.

הקופסאות והמחסומים עובדים. אלי יודעת את זה. היא עצמה השתמשה בהן שנים ארוכות. לפעמים עברה בין סוגי קופסאות רבים לפני שהגיעה לנכונה, זו שהתאימה לטראומה או לבעיה שבה טיפלה. אבל הן תמיד עבדו. חייבת להיות סיבה שהשיטה לא פעלה על עומר.

אבל היא לא באמת צריכה לפענח את התעלומה כדי לעזור. "אמא שלך הסבירה לך על שיטת הטיפול שלי?"

הוא מושך בכתפיו. "משהו עם זיכרון טוב שמחליף את הזיכרון הרע?"

"לא מחליף," היא מתקנת. "אי-אפשר לבטל לחלוטין זיכרון אחד ולהניח במקומו זיכרון אחר. אפשר רק ליצור זיכרון חיובי מספיק חזק שההשפעה שלו תסתור את זו של הזיכרון השלילי. אתה מבין?"

עומר מכווץ את מצחו. "אבל אז זה יהיה כאילו אני זוכר את זה? אני אחשוב שזה קרה באמת?"

היא מהרהרת בשאלה לרגע. לפני שנתיים, כשטיפלה בילדים בקליניקה, שאלות כאלו כמעט לא עלו. אבל עומר בוגר מגילו, וממילא גם לילדים בקליניקה היא מעולם לא שיקרה או ניסתה לייפות את המציאות. "אתה תדע שהזיכרון הושתל. אבל במקביל, אתה תאמין בו. הזיכרון ירגיש לך אמִתי בדיוק כמו שאתה יודע שתחנת הרכבת אמִתית."

עומר חושב על כך לרגע, ואז מהנהן, והיא מרגישה את הנחישות סביבה יותר משהיא רואה אותה בפניו. "אני אזכור שדיברתי אִתך?"

"כן. אלא אם אתה רוצה אחרת. אני מעדיפה לא להסתיר או לכלוא זיכרונות." אלי מביטה בו ברצינות, אבל הוא לא אומר דבר. "אני יכולה להתחיל?"

הוא חושב עוד רגע לפני שהוא מהנהן. "בסדר."

היא ממקדת את האנרגיה שלה, צוללת שוב אל תוך זיכרונותיו, ומושכת אותו אִתה. דמותו הממשית נעלמת, אבל היא עדיין מרגישה אותו סביבה, את החרדה שהוא מתאמץ להסתיר, להשקיט. היא מעצבת שלווה ורוגע כזרמי נהר רכים ושולחת אותם אל כל פינות תודעתו. ואז היא בונה את תחנת הרכבת, קוטפת את המבנה המוכר, המאיים, מתוך מחשבותיו של עומר. אוספת את המודעות שלו אליה. היא מצטמצמת, מתכווצת לגובה של ילד בן חמש, ואנשים רבים נאספים סביבה. זרועותיה של אמא נכרכות סביבה, מנחמות ובטוחות, והיא מניפה אותה אל על כדי שתוכל לראות. יש משהו במרכז התקהלות האנשים. ליצן? בולע אש? קוסם! ההתלהבות נדלקת בתוכה כמו משואה. אבל היא לא רואה. אמא לא גבוהה מספיק, והיא מנסה להציץ מעבר לכתפו של האיש הגבוה שלפניהן, אבל לא מצליחה. לפתע האיש הגבוה מסתובב, ומציע לה את ידיו. אמא מהנהנת, והיא מטפסת עליו. היא גבוהה יותר מכולם עכשיו. אנשים אחרים מציעים לה את כתפיהם וידיהם, והיא מתקדמת בטיפוס, כמו קופיף, מאדם אחד לבא אחריו, צוחקת, עד שהיא ממש בשורה הראשונה. האיש האחרון, סבא חביב עם משקפיים, מוריד אותה ממש ליד הקוסם, שמחייך אליה ושואל אותה לשמה – עומר, היא אומרת – ואיזה צעצוע תרצה מהכובע. היא חושבת על כך בכובד ראש, מנסה להחליט מה ירגש אותה יותר, מחפשת בזיכרונותיה – כלומר, בזיכרונותיו של עומר. משאית כיבוי אש? דינוזאור? לא, צב נינג'ה! בדיוק כשהיא מחליטה הקוסם מניח אצבע כנגד שפתיו, מורה לה שלא לומר לו דבר, ומושיט לה את המגבעת השחורה המבריקה שלו. היא תוחבת את אצבעותיה הקטנות פנימה, מגששת, בודקת, ומוציאה… צב נינג'ה. ירוק וחום, עם בנדנה כחולה, אוחז בחרב ארוכה. כשהיא מניפה אותו אל על, עשרות אנשים מסביב מריעים וצוחקים ומוחאים כפיים. אמא מנפנפת לה מהשורה האחרונה, והקוסם קורץ אליה, ואלי צוחקת, מאושרת.

היא מנתקת את עצמה מהזיכרון, מעומר, מתודעתו. כשהיא פוקחת את עיניה גופה כבד, גדול מדי, וראשה מסוחרר שוב. זה היה מאמץ גדול מדי לפעם אחת. היא הייתה צריכה להפריד את הטיפול לשניים, כמו תמיד. אצל בעלי חיים, עיקר העבודה הוא חיפוש ומציאת הטראומה, והריפוי בא בקלות. בני אדם הם הפוכים. הטראומה בדרך כלל נחה ממש על פני השטח, או שהמטופל עוזר למצוא אותה כפי שעומר עזר לה. בניית הזיכרון, שתילתו, גישוש אחר הדברים שיעזרו למטופל להאמין בו, כל אותן בחירות קטנות שיהפכו אותו למדויק, לתמצית כל הדברים הטובים שינגדו את הטראומה, זה האתגר האמִתי. היא שכחה.

היא מטלטלת את ראשה וקמה על רגליה, מהר מדי, וברכיה רוטטות כאילו היו עשויות ג'לי. היא מועדת לפנים – ועומר שם, כמעט בגובה כתפה כשהוא תופס אותה, תומך בה בזרועותיו הדקות.

"מה קרה?" רותי שואלת, ממצמצת. "זה לקח כמעט שעה. האחרים לקחו רק כמה דקות."

"השיטה שלי דורשת הרבה עבודה," אלי אומרת, אבל מביטה רק בעומר. ההגנות שלה חלשות ושבריריות כעת, ודרך ידו התומכת בה עדיין היא מרגישה שלווה וביטחון וביטחון עולים ממנו. חיוכו של הקוסם וכובע הצילינדר המבהיק נשקפים אליה מבעד לזגוגיות משקפיו.

"שננסה לצאת החוצה?" היא מציעה, והוא מהנהן.

אחרי חצי שעה של טיול בחוץ, ושתי כוסות קפה חזק ומעורר, אלי נוסעת אל הקליניקה. כשהמכונית כבר חונה בחניית המבקרים, היא עוצרת, שוקלת את צעדיה. מבעד לחזית הזכוכית היא מסתכלת בשומר בכניסה, באחות האחראית, במזכירה בדלפק הקבלה. כולם מכירים אותה. אנשים נוספים יכירו אותה בפנים. מטפלים. מתלמדים. הכעס, שנצמדה אליו כל הדרך כדי לא להרגיש את הפחד, נמוג ומשאיר אותה קצרת נשימה. היא לא מוכנה לזה. היא הייתה מעדיפה ליצור קשר טלפוני, אבל לתיאודורה אין טלפון סלולרי, ואלי יודעת שלא תצליח להגיע אליה בלי לדבר עם חצי מהקליניקה לפניה. היא הייתה מעדיפה אפילו ליצור גשר תודעתי ישיר אל תיאודורה, אבל הן לא דיברו שנתיים, והיא לא יכולה פשוט לפלוש למחשבותיה. גם אצל טלפתים יש כללי נימוס.

היא צריכה לקום. לצאת מהרכב ופשוט לפסוע פנימה. איש לא יעצור אותה. איש לא יסרב לה. כולם אפילו יהיו מנומסים מאוד. האימה מתגברת. היא בוהה בכניסה לקליניקה, בדשא, בעציצים, בסמל הלבן הנקי שעליו ציור מופשט של מוח האדם. הלוגו נראה לה כמו מבוך. היא נושמת עמוק ועוצמת את עיניה, מדמיינת את רגליה כשורשים נטועים. כשזה לא עוזר, היא מדמיינת את האימה כצל אפל ורב עוצמה בפינת חדר, יוצרת לפיד, ומדליקה אותו באש אדומה ועצומה וחמה של כעס.

התעלול הזה גוזל ממנה חמש דקות שלמות ומשאבים נפשיים נוספים, והיא מרגישה שוב מסוחררת, אבל היא מוכנה ללכת עכשיו. אלא שבדיוק כשידה נוגעת בידית המכונית, השומר – ירמי, השם קופץ לראשה, אפילו אחרי שנתיים – דופק בעדינות על החלון שלה, ושואל "גבירתי, הכול בסדר?" הבהלה שוב אוחזת בה, ובאינסטינקט היא משליכה לעברו את דמותה של רותי, כמעט מבלי לחשוב על כך, ומיד מרגישה אשמה. הוא מחייך. "גברת שפירא. לא זיהיתי אותך."

היא נצמדת לאשליה ומקווה שהיא תספיק כדי להכניס אותה אל תיאודורה, אבל המזכירה – מיכל – מחייכת לעברה בחביבות ומודיעה לה שלוח הזמנים של גברת עמרם, היא מצטערת לומר, עמוס עד סוף השבוע, ותמיד מומלץ לקבוע מראש. אולי גברת שפירא תרצה לפגוש את אחד מהמטפלים שטיפלו בבן שלה? מטפלים העוברים על פניה של אלי מהנהנים, לא מטילים אפילו ספק קל באשליה הפשוטה, הבלתי מורכבת בעליל, שהטילה על עצמה. לא, תודה, היא בסדר, אומרת אלי. כמו כן, כשהיא עבדה שם, היו סטנדרטים בקבלת מטפלים לעבודה. את המשפט האחרון היא לא אומרת בקול.

אבל עד שהחליטה ללכת ולחזור בלילה, כשרק תיאודורה והשומר נמצאים בקליניקה, המשרד שבקצה המסדרון נפתח, וקולה העמוק והחם של תיאודורה קורא, "זה בסדר, מיכל, תכניסי אלַי את גברת שפירא."

אלי מהנהנת אל מיכל ומתקדמת במסדרון, קהת חושים, תשושה מהטיפול ומהזיכרונות ומהאשליות. תיאודורה דוחפת כוס יין אדום לידה של אלי עוד לפני שהדלת נסגרת לחלוטין מאחוריה. "שבי, ילדונת, שבי. לכל הרוחות. את נראית כמו גוויה." אלי בוהה בה, ותיאודורה הודפת אותה לכורסה החביבה עליה בלי גינונים. "ותיפטרי מהאשליה המטופשת הזאת."

כמו ילדה נזופה, אלי נותנת לדמותה של רותי שפירא להישמט מעליה. תיאודורה היא לא כמו האחרים כאן. היא יודעת את זה. "ז- זה לא בשבילך…" אלי מגמגמת.

תיאודורה מנופפת בביטול ביד ארוכת ציפורניים. "אף אחד לא היה מתחיל לשאול אותך שאלות. הם יודעים להכניס אותך מיד אם את מגיעה. נו? מה גילית?"

אלי בוהה בה שוב, משתעשעת לרגע ארוך במחשבה שפסעה אל תוך מציאות מקבילה ושהשנתיים האחרונות היו חלום בלבד. תיאודורה בהחלט נראית אותו דבר. קומתה הגבוהה, כתפיה הרחבות, גזרתה העבה, השׂער הכסוף הארוך, המרהיב, שלעולם לא צבעה או גזזה. הקמטים בזוויות עיניה וסביב פיה. היא משדרת – לא ישירות אל אלי, אלא פשוט כהקרנה טבעית של אישיותה – ביטחון, שלווה ועוצמה. הם עולים ממנה, ניבטים מתוך עיניה.

עשרות שאלות עומדות על קצה לשונה של אלי, נאבקות לרגע, לפני שהיא פולטת, "באיזו זכות את מפנה אלַי מטופלים?"

"שתי את היין שלך," תיאודורה עונה, ומתיישבת מאחורי השולחן שלה.

אלי עושה כדבריה מבלי לחשוב. היין מחמם, מעורר, משיב לה את רוחה. הטעם המריר-מתוק מציף אותה בזיכרונות של ערבים ארוכים בחדר הזה, על הכורסה הזו, שקועה בדיונים ובוויכוחים מרתקים עם המוח החריף ביותר שאי-פעם הכירה. עוד בתחילת דרכה בקליניקה, היא העריצה את תיאודורה. היא הייתה מאוהבת בה, תקופה ארוכה. והיא מעולם לא הצליחה למצוא יין כמו שלה, בשום חנות או בוטיק יינות. היא לוגמת שוב, מתענגת לרגע ארוך על הטעם. תיאודורה מוזגת לעצמה יין לכוס נוספת, וממתינה.

"למה הם יודעים להכניס אותי?" אלי שואלת לאחר רגע, ותיאודורה מהנהנת, כאילו עצם השאלה הייתה התשובה הנכונה במבחן. תיאודורה מאז ומתמיד ענתה רק לשאלות הנכונות. "כי תמיד חיכיתי שתחזרי. הקליניקה הזו צריכה אותך."

אלי מעווה את פניה. היא שמעה הצהרות דומות מתיאודורה ביום שעזבה, וימים רבים לאחר מכן. היא חשבה שהן מוגזמות ומגוחכות כבר אז. "יכולת להתקשר אלַי בעצמך."

תיאודורה נדה בראשה, השׂער הכסוף מתנופף סביב כתפיה. "לא היית באה גם אם הייתי מתחננת."

אלי יודעת שלא להכחיש את האמת לאמיתה. לא מול תיאודורה. היא מניחה את כוס היין על השולחן הקטן שלצד הכורסה. צליל הזכוכית כנגד העץ נשמע חד בחדר השקט פתאום. "אז שלחת אלַי אמא בוכה ומיואשת שתפרוט על מיתרי הרגש שלי?"

"לא שלחתי אותה. כשלא הצלחנו לעזור לה, היא שאלה אם אני מכירה טיפול אחר. כל טיפול שהוא." תיאודורה מחווה לעברה. "סיפרתי לה עלייך. על השיטה שפיתחת לסתירת זיכרונות שליליים באמצעות זיכרונות חיוביים –"

"השיטה הזו בקושי נוסתה על בני אדם!" אלי מרימה את קולה. "לא היית צריכה לפתח אצלה תקוות."

"ובכל זאת, הצלחת לרפא את הילד." עיניה של תיאודורה, מתחת לגבות כסופות-עבות, חודרות ישר אל תוכה, וכעסה של אלי גובר. היא לא הייתה צריכה לבוא לכאן. היא נעמדת.

"אם את קוראת אותי, תקראי הכול ותחסכי לי זמן," היא אומרת בקור.

"תפסיקי להיות כל כך דרמטית," תיאודורה אומרת, וקולה חותך, מצווה. "אני לא קוראת אותך. אני יודעת שריפאת את הילד כי אחרת לא היית פה. ואני יודעת שהשתמשת בשיטה שלך כי את מאמינה בה, וגם אני. עכשיו, שבי."

אלי שוב מגיבה אוטומטית, מצייתת כאילו ניתנה לה פקודה מנטלית. היא חורקת בשיניה. "את כבר לא המנהלת שלי."

"אבל את תמיד תהיי התלמידה שלי." תיאודורה מניחה את מרפקיה על השולחן ומצמידה את אצבעות ידה השמאלית לאצבעות ידה הימנית. "עומר שפירא הוא לא הילד היחיד עם טראומה בלתי ניתנת לטיפול. הוא פשוט הילד עם האמא העקשנית ביותר. קיוויתי שאולי נתקלת באחרים."

אלי נדה בראשה. "טיפלתי רק בבעלי חיים בשנתיים האחרונות."

תיאודורה מהנהנת. היא כבר ידעה את זה. "הטראומות חזקות ועקשניות יותר מכל השיטות שלנו. את יודעת כמה פעמים הקופסה נכשלה אצל הילד הזה?"

היא מצפה לשמוע 'הרבה', אבל אלי מאמצת את זיכרונה, מעלה את התמונה שראתה בתודעתו של עומר בעיני רוחה. "שלושים ושבע."

תיאודורה מהנהנת, חיוך קל שבקלים נוגע בשפתיה. "חמישה מהמטפלים הטובים ביותר שלי. ועוד כמה עשרות מטפלים מצוינים ממוסדות אחרים."

"ועכשיו זה נפתר." היין מר פתאום בפיה של אלי. היא מרגישה כאילו תמרנו אותה. "זה מה שרצית?"

"אלי, תקשיבי לי." תיאודורה רוכנת לפנים, ועיניה חדות כסכינים. "משהו בטראומות האלה שונה. הן חזקות מדי, עקשניות מדי. כאילו הטראומה אינה קשורה כלל לילד או למצב בו היה נתון. תחשבי. הוא היה בן חמש. מה גרם לטראומה להתעורר עכשיו?"

"הביקור בתחנה. הוא הראה לי את זה."

"כן, זו התשובה המתבקשת. הטראומה המתבקשת. הזרז המתבקש לחזרת הטראומה. הכול מאוד מתבקש. מאוד נכון. פגשת אותו בתודעתו?" היא בקושי מחכה להנהון התשובה של אלי. "הוא לבש מדי צופים?" שוב, היא אינה מחכה לאישור. "הוא תמיד לובש מדי צופים בהקרנה של עצמו, מאז אותו יום. אמא שלו טוענת שהוא בכלל לא נהנה כל כך בתנועת הנוער. שהוא חושב לעזוב."

אלי מקמטת את מצחה. "את זו שלימדת אותי שהקרנה תודעתית לא תמיד קשורה למציאות שבה חי המטופל –"

"אני עובדת ארבעים שנה בקליניקה הזו, אלי, ואני מנהלת אותה כבר חמש-עשרה שנה. נתקלתי באנשים רבים שהמציאו לעצמם טראומות. ששיקרו לעצמם. ששכנעו את עצמם במציאות מדומה. המטפלים שלי מאומנים בזיהוי אשליות עצמיות. את יודעת את זה." היא שוב מרימה את כוס היין לשפתיה, ומביטה באלי מבעד לזכוכית. "הטראומות בחודשים האחרונים קשות מכדי שמישהו יוכל להמציא אותן. ילד שמפחד מארגז החול בגן ללא כל סיבה. ילדה שגוזרת את שׂערות ראשה שוב ושוב מפחד שיחנקו אותה. ילד שחושב שאם יפתח את ברז המים יטבע, ומסרב לשטוף ידיים או להתקלח. ולא משנה מה אנחנו עושים, הטראומות האלה תמיד משתחררות מהקופסה."

אלי לוגמת במהירות את הנוזל שנותר בכוס ומושיטה אותה אל תיאודורה למילוי. תיאודורה זוקרת את גבותיה, משועשעת. "את לא צריכה לנהוג?"

אלי מגלגלת את עיניה. "אל תדאגי. אני לא אנהג שיכורה."

חיוכה של תיאודורה עקום ומעוקל, ואלי נזכרת בפעם הראשונה שהראתה לתיאודורה שהיא מסוגלת לבטל את השפעת האלכוהול על מוחה. היא נאלצה לשתות לבדה כמעט בקבוק יין שלם כדי להוכיח את זה. תיאודורה ממלאת שוב את הכוס, מושיטה אותה אל אלי. "אני צריכה שתחזרי."

אלי חוטפת את ידה בחזרה מהכוס כאילו ננשכה. התשובה גוועת לרגע על שפתיה, וכשהיא יוצאת סוף-סוף, היא נשמעת כמעט כצעקה.

"לא."

"כיועצת חיצונית. רק לתקופה. התשלום יהיה גבוה."

"לא."

"אלי."

"לא."

עיניה של תיאודורה עמוקות וחמות. ידה, מטופחת, גדולה, מקומטת מעט, אוחזת עדיין בכוס היין המושטת, וכשהיא לא אומרת דבר, אלי מושיטה סוף-סוף יד לוקחת ממנה את הכוס. ידיהן נוגעות, רק לשנייה, אבל בשבריר השנייה הזה תיאודורה משדרת אליה מחילה, והבנה, ומשהו שאלי הייתה עשויה לקרוא לו אהבה אם היה לה אומץ. היא לא מסוגלת לעמוד באף אחד מהרגשות האלה כרגע. גרונה חנוק שוב, לוהט, כואב. עשרות רגשות מבלבלים מתרוצצים בראשה. היא רוצה ללכת. היא רוצה להישאר. היא רוצה לחבק את תיאודורה ולבכות. היא רוצה לחזור הביתה ולהתחבא בחיבוקו של תום ולא לקבל יותר אף מטופל, אנושי או שאינו אנושי. היא תעבוד כמלצרית בבית קפה. היא תשטוף חדרי מדרגות. הם ילכו לחיות בהתיישבות חקלאית ברמת הגולן, והיא תגדל את האוכל שלהם, ותקשיב כל היום למחשבות הציפורים, ובלילה הם יפרשו שמיכה על הדשא ויביטו למעלה וילמדו את שמות כל הכוכבים בשביל החלב.

"הקופסה מעולם לא הייתה חסינת תקלות," תיאודורה אומרת, וקולה שקט מאוד. "אחד מהמדריכים שלמד יחד אִתי סגר פעם קופסה על טראומה של שרֵפה. הוא סגר אִתה בטעות את הפחד ההגיוני והבסיסי מאש. הילד הצית את עצמו."

אלי עוצמת את עיניה לרגע ארוך, העולם חשוך ושקט ושליו מאחורי עפעפיה מלבד זהרורי האור הקטנים בזוויות עיניה. בלי לראות. בלי לדמיין.

"גם בתקופה שבה הטיפול הנפוץ היה טיפול פסיכולוגי רגיל ולא טיפול טלפתי, מקרים של התאבדויות ושל תאונות התרחשו לפעמים," תיאודורה ממשיכה. "בשביל זה יש ביטוח. כל מוות הוא נורא, אלי. אנחנו יכולים רק להתנחם בידיעה שעזרנו לכל כך הרבה אנשים אחרים –"

"זו לא נחמה."

"אני יודעת." קולה של תיאודורה שקט. היא שולחת יד ארוכת אצבעות ונוגעת שוב במפרק ידה של אלי. מבעד לחשכה של עפעפיה הסגורים, היא מרגישה שוב את החמלה. הפעם היא לא מגיעה ישירות מתיאודורה. היא זיכרון. המשפחה של מיכאל. אבל אלי כבר יודעת שהם לא כועסים עליה, לא מאשימים אותה. היא לא צריכה אותם בשביל זה.

האדרנלין ומערבולת הרגשות של היום מתנקזים, משאירים אותה עם תחושת ריקנות ועייפות. עומר שפירא יהיה בסדר. זה לא יחזיר את מיכאל. אבל זה כל מה שהיא יכולה לעשות, היום. היא קמה, אוספת את התיק שלה ומנקה את השפעות האלכוהול ממוחה. טכני. פשוט. קל בהרבה מלרפא. "תודה על היין, תיאודורה."

"תודה על הביקור." היא לא מסתובבת, אבל היא מרגישה את עיניה של תיאודורה נעוצות בעורפה. המילים הבאות מגיעות בשקט, מבלי לפלוש. <התגעגעתי אלייך, ילדונת.>

"אל תפני אלַי עוד מטופלים," היא אומרת בשקט, גבה עדיין אל תיאודורה, ועוזבת, הפעם בלי המעטה המגן של האשליה.

הטלפון של העבודה מצלצל בעשר, שעה שבה אלי כבר לא אמורה להיות במיטה, אבל היה לה יום קשה אתמול, והפגישה הראשונה שלה רק בארבע, והיא בהחלט התכוונה לא לצאת מהמיטה עד הצהריים. תום כבר עזב, אבל צד המיטה שלו עדיין חמים והיא נשענת לתוכו כשהיא מושיטה יד לטלפון. ליד המיטה הפעם. הלקח נלמד.

"שלום?"

"אליה?" הקול מוכר, ורווי דמעות, והוא כמו דלי מים קפואים על פניה. כל עקבות השינה נמוגים באחת.

"גברת שפירא?"

חצי שעה מאוחר יותר היא עומדת מול חדרו של עומר. רותי שם. וגם בעלה – שמו נאמר לה אתמול, אבל לאלי קל יותר לשלוף את השם מפני השטח של מחשבותיו מאשר מזיכרונה שלה. זו אינה פלישה, לא באמת. רק סריקה שמגלה את הדברים הבסיסיים ביותר, עובדות שיעלו בחצי השעה הראשונה לשיחה עם כל אדם חדש. שום דבר פרטי. כך לפחות אלי מבטיחה לעצמה. ובכל מקרה, אין לה זמן לנימוס.

"ארנון," היא אומרת. "למה הפנים שלך שרוטים? ולמה הדלת נעולה?"

הם מחליפים מבטים. רותי מביטה בשטיח הצבעוני המכסה את המסדרון. "רני רצה לקחת אותו לאשפוז," היא לוחשת. "אבל חשבתי… זאת אומרת, את הראשונה שהצליחה לגרום לו לצאת מהבית מרצון, אפילו לזמן קצר…"

"הוא תקף אתכם," אלי אומרת. בטנה כואבת. גרונה חנוק מפחד ודאגה. היא מדמיינת את הרגשות המשתקים כמו קרחון, ומקיפה אותם בחומת אש. זה עוזר. קצת.

רותי מהנהנת. "הוא צרח משהו על טיול, ועל זה שנטשנו אותו. ועל קוסם."

"קוסם." חומת האש נמוגה ללהבה מהבהבת. ידה של אלי מבקשת להישלח אל הקיר, לתמוך בגופה החלש פתאום. לא. אסור לה להראות להם כמה היא חרדה. "בסדר. אני מבינה. זה קורה לפעמים." זה לא קרה לה מעולם. "אני יכולה לטפל בזה." אין לה מושג מה לעשות. "הכול יהיה בסדר." היא שמחה שאיש מהם אינו טלפת.

ארנון מושיט את ידו אל המנעול, ואז מהסס. הוא מביט ברותי, ואז באלי.

"אנחנו ניכנס ראשונים," רותי אומרת. "אולי… נקשור אותו למיטה." קולה נשבר. "או לכיסא או משהו. מה שתעדיפי."

"לא," אלי אומרת, והפעם קל לה יותר לענות. אלו העובדות, הדברים שהיא יודעת. "מאוד קשה לכפות טיפול. ככל שיהיה לו יותר זמן להתכונן, הוא יתנגד יותר לפלישה המחשבתית. עדיף שפשוט אכנס לשם ואתחיל בטיפול מיד."

"אני לא יודע מה זה 'מיד'," קולו של ארנון יבש, חד, והיא מרגישה את הכאב מאחוריו, כמו רסיסים שננעצים דרך ההגנות שלה, "אבל אם ייקח לך יותר מעשר שניות, זה יספיק לו." הוא מצביע שוב על פניו השרוטים.

אלי נדה בראשה. "יש לי דרכים להגן על עצמי." תאורטית. היא התאמנה בפעם האחרונה בטלפתיה הגנתית באוניברסיטה, לפני שנים. אם עומר ינסה לתקוף אותה, לא בטוח שתספיק לפלוש למחשבותיו בזמן כדי לעצור אותו. היא שוקלת לרגע לנסות להגיע אליו מבחוץ, אבל מחליטה שיהיה קל יותר להיכנס, ולגרום לו להאמין שהיא אינה שם. כשידו של ארנון מסובבת את המפתח בחור המנעול, זה בדיוק מה שהיא עושה. עומר מסתובב אליה, וברגע שעיניו פוגשות בעיניה היא חושבת אליו בכוח <אני לא כאן. אין כאן איש. הדלת נעולה.>

"את! את שקרנית!" הוא צועק, ואף-על-פי שאלי אינה אומרת דבר, בקושי זעה, הוא מסתובב בחדר, מגשש בידיו, מחפש אחרי הדמות הבלתי נראית באותו ביטחון מוחלט של ילד שמסרב להאמין למראה עיניו ומעדיף להאמין שמפלצת אורבת מתחת למיטה שלו. "תיקחי את הקוסם שלך! אני לא רוצה אותו!"

הוא מכה בידיו בקירות ושורט אותם. גם פניו פצועים מעט. האם ניסה לפגוע בעצמו? אלי בוהה, לא מסוגלת להתיק את עיניה, לא מסוגלת להבין מה עשתה שיצר תגובה שלילית כל כך ואלימה כל כך.

התריסים בחדר מוגפים והווילונות מכסים עליהם. האור מעומעם. שלא כמו שאר הבית, חדרו של עומר מסודר למשעי, ומעוצב בצבעים קרים יותר. הוא חושב עליו כעל כלא, אלי נזכרת שהרגישה, ותוהה אם כך תיראה תודעתו. אפלה ומחניקה. ההיסוס מאכל ופורץ דרך חומת האש שלה, שהפכה בינתיים לגלידי קרח, והיא יודעת שאין לה עוד ברֵרה. אם לא תעשה את זה עכשיו, לא תהיה מסוגלת עוד. בפעם הבאה שהוא מסתובב היא לוכדת את מבטו, וצוללת פנימה.

תודעתו של עומר אינה מחניקה כפי שציפתה, אבל היא בהחלט אפלה. החושך בכל מקום. היא קוראת לעומר, אבל הוא מסרב להתגשם, וזה מפחיד אותה. גם במלחמת מחשבות או בהתנהלות בתודעה עוינת היא לא התאמנה מאז האוניברסיטה. היא מטפלת. זה כל מה שאי-פעם הייתה.

עומר לא תוקף. אולי הוא לא יודע איך. היא מחפשת זיכרון להיטמע לתוכו, דמות להיספג לתוכה, אבל הכול אפל מדי. היא משנה את דמותה לינשוף ועפה, מחפשת, צדה, אבל גם עם ראיית לילה היא לא מוצאת דבר. לא זיכרונות. לא מחשבות. בלית ברֵרה, היא מתמקדת בדבר היחיד שהיא בטוחה שתצליח למצוא, הזיכרון שהיא עצמה שתלה, וזורקת את עצמה לתוכו. החושך נעלם, תחנת הרכבת מופיעה סביבה, והאנשים שנושאים אותה על כתפיהם – לא, הם לא נושאים. הם מושכים ודוחפים וזורקים אותה לפנים, והיא מתנופפת באוויר כבובה על חוט, בוכה, צורחת, מתחננת שיורידו אותה, אבל הם רק צוחקים, ואז היא נופלת לרגלי הקוסם, וחיוכו מלא שיניים חדות, והוא מושיט לעברה את הכובע, והיא לא רוצה לגעת בו. היא מתרחקת, אבל משהו צולל אליה מתוך הכובע, נחש, והיא רק ילדה קטנה במדי צופים והנחש מושך אותה פנימה והיא צורחת וההמונים צוחקים וברקע, מאחורי השורה, אמא צוחקת חזק כל כך שקולה נשמע מעל הקהל כולו, והנחש מושך אותה פנימה, אל תוך הכובע, אל תוך החשכה, אל תוך האפלה, והיא יודעת שלעולם לא תצליח לצאת משם, לעולם –

<לא!>

הצרחה מהדהדת, ואלי אפילו לא יודעת אם השתמשה בקולה או ביכולותיה, אבל היא חופשייה, שוב עצמה, שוב בצד, מרוחקת מהסיוט הזה. האנשים ממשיכים לצחוק ועומר ממשיך לטבוע בכובע, והקוסם ממשיך לחייך עם שיניו החדות, וזה לא הזיכרון שלה, לא הזיכרון שהיא יצרה, היא לעולם לא הייתה יכולה – וגם עומר לא, היא יודעת את זה, כי רק ילד שמוחו מעוות וחולני היה יכול לעשות כזה דבר לזיכרון ששתלה בו, ועומר אינו ילד כזה, והצחוק מסביבה נורא ועומר בוכה, יבבותיו נישאות אליה מבעד להמון, ואלי לא יכולה לעמוד בכך עוד. הזהרורים סביבה מרצדים, והיא מדמיינת את ידיה, שתי כפות ידיים עצומות, הולכות וגדלות, מקיפות את ההמון, את הקוסם, את התחנה כולה, וסוגרת אותן על הזיכרון עצמו. היא מועכת את הזיכרון בין ידיה בכוח, מכריחה אותו להפוך לאבק, להתפורר.

כשהטלטלה חולפת, והיא משחררת את אחיזתה, היא מזדעזעת ממה שעשתה. אסור להרוס זיכרונות, אפילו זיכרונות מזויפים, זה הכלל החשוב ביותר. זיכרונות הרוסים צפים, עולים מתוך החרכים, ממלאים את חיי היום-יום בשבבי חלומות ופחדים. היא פעלה באימפולסיביות. היא הייתה צריכה להשתמש בְקופסה. אבל קופסאות לא עבדו על עומר. והכאב היה גדול כל כך. והיא הצליחה. הזיכרון נעלם, נמוג, נמחק, אף חתיכה קטנה מלאה באימה ופחד לא התפזרה. הכול שוב חשוך לחלוטין סביבה, חשכה עמוקה כל כך שלעצום את עיניה וליפול לתוכה נראה כמו הדבר הטבעי ביותר.

כשהוא מתעורר, האפלה עדיין סביבו, אבל יש בה כוכבים כעת. הוא מתחת לכיפת השמים. ועדיין חשוך. הוא במקום מבודד. נקיק כלשהו? ערוץ? אין אורות מסביב. לפחות, לא אורות יישוב. ראשו כואב, וכשהוא מושיט יד למצחו הוא מגלה רטיבות. דם? עיניו מסתגלות לאט לאור הכוכבים, והוא מבחין שגם על מדי הצופים שלו יש דם קרוש. איך הגיע לכאן? מה ניסה לעשות? הוא זוכר במעורפל טיול, אוטובוס, התרחקות מהקבוצה ההולכת בשביל, רק לרגע אחד, כדי לאסוף אבן יפה שיוכל לקחת הביתה לאמא. ואז תחושה של האדמה הנשמטת מתחת לרגליו כשאבני המצוק השבריריות קרסו.

פעימה חדה של כאב בראשו מאלצת אותו להתיישב על אבן. הוא מביט סביבו ומבין את גודל האסון. הוא במדבר, בלילה. הקבוצה התרחקה מזמן. יש כאן נחשים, עקרבים, חיות טרף. הוא לבד. הוא מפחד. קר לו. הוא מטפס על אבן גבוהה ומחכה. ומחכה. ומחכה.

הוא חושב שאור הבוקר לא יעלה לעולם. אבל אז קרני השמש הראשונות נוגעות בפניו, ופתאום הוא מלא תקווה, בטוח שהכול יהיה בסדר, שהם מחפשים אותו, שהם ימצאו אותו, שכשהאור ייגע בקצה הנקיק יראה שם משלחות חיפוש ומשטרה ומכבי אש…

אבל כשהפרטים סביבו נעשים ברורים, הוא מבין שאין נפש חיה באף אחד מקצות הנקיק, ונדמה שהערוץ נמשך לנצח, לשני צדיו. הוא מתחיל ללכת לעבר קצהו הרחב, ואז לרוץ, ולרוץ מהר יותר, ותוך כדי ריצה הוא צועק לעזרה עד שגרונו ניחר. איש אינו מגיע. הוא צמא כל כך. הוא מביט במדבר העצום הפרוש לפניו, ואז, עם הזיכרון הדהוי של כמה מילים שאמר המדריך אתמול, הוא מסתובב והולך בחזרה, לעומק הנקיק, בעקבות ערוץ הנחל היבש. הוא הולך שעות רבות לפני שהוא מגיע למים, מלוכלכים ומלאי ירוקת, ובלי להסס לרגע הוא צונח על ברכיו ושותה ושוטף את פניו. החום מייבש את עורו תוך רגע, והוא מבין שאינו יכול לעזוב את הברֵכה הטבעית ולצאת בחזרה אל המדבר. הוא ימות.

הוא מחכה בברֵכה שעות ארוכות. הוא צועק מדי פעם לעזרה. הצמא חדל, אבל מדקרות הרעב הולכות ומתגברות. כשהערב השני יורד, לא נותרות לו עוד דמעות. הוא מסתתר בפינה מוגנת יחסית מהרוח ומקשיב ליללות התנים, מרחף בין עֵרות מבוהלת לשינה חסרת מנוחה.

האור עולה על יום נוסף. הוא הולך קצת, מחפש מקום שממנו יוכל לצעוק, אבל הוא חלש מדי, ובמהרה הוא שב אל הברֵכה. הוא לא רגיל לרעב. נוסף על הסחרחורת, הוא מרגיש חולה מעט, ובטוח שזה בגלל המים המלוכלכים. השעות חולפות. השעמום נורא כמעט כמו הפחד. כשהשמש יורדת שוב, הייאוש כבר מקבל צורה פיזית מול עיניו. הוא לא חושב שיצליח לישון כשהרעב הנורא מנקר בגופו, צובט וחותך, אבל הוא עייף כל כך.

בבוקר הרביעי, ממש עם הזריחה, הם מוצאים אותו.

לא. לא אותו. הוא לא עומר. היא לא עומר. היא… אלי. היא מנערת את עצמה החוצה מתוך הזיכרון, רועדת, מזועזעת מהרעיון שאיבדה את עצמה עמוק כל כך בפנים עד שלזמן קצר, שכחה מי הייתה. פשוט הייתה עומר.

היא נלחמה בזיכרון הלא נכון. הזיכרון האמִתי היה עמוק כל כך, קשה כל כך, שעומר לא היה מסוגל לשאת אותו.

היא מביטה בילד שיושב כעת על מדרגת האמבולנס. הוא בן שש, אולי שבע. צעיר בהרבה מכדי לבלות שלושה ימים ולילות בנקיק הזה. צעיר בהרבה מכדי שסימני הכאב והפחד והמצוקה האלה יופיעו על פניו. כשהמדריכה הצעירה מגיעה, חיוורת ואדומת עיניים, הוא נאחז בה כאילו הייתה אמו.

אלי ראתה מספיק.

בשארית כוחותיה, היא בונה את הזיכרון הטוב שלה. היא לא יצירתית הפעם, לא בוראת עבור עומר תחנת רכבת מלאה קוסמים ואנשים טובים. במקומם, היא מדמיינת בשבילו רק אחו ירוק, רטוב מטל, פרוש למרחבים, ואת משפחתו של עומר על שמיכת פיקניק במרכזו. כולם שם, אמו, אביו, אחיו ואחותו, והכול רגוע, ושקט, ושליו, ואף אחד לא יכול ללכת לאיבוד או להיות צמא או רעב או בודד או מפוחד. לא היום. זה יום יפה מדי. הדבר האחרון שהיא שומעת הוא צחוקו של עומר. ואז יש רק חושך, מנוקד בזהרורים הקטנים הזורחים באפלה.

היא מתעוררת בחדר לא מוכר ובמיטה לא מוכרת. נדמה לה כאילו מישהו העביר מכבש על משטחי תודעתה. היא לא הרגישה תשושה כל כך מאז ימי המבחנים באוניברסיטה. קולות מהוסים מדברים ברקע, ומבלי לחשוב היא שולחת את תודעתה קדימה, לחפש אותם, ולהפתעתה לא מסוגלת אפילו להרגיש את פני השטח של מחשבותיהם. כל פעולה טלפתית שהיא מנסה לעשות היא כמו ניסיון להזיז הר של לבנים.

"רותי?" היא קוראת, חלושה. הקולות במסדרון משתתקים בפתאומיות, ואז הדלת נפתחת בתנועה חדה, ובפתח עומד – אוי.

"אלי!" תום מזנק למיטה, תופס את ידיה בין ידיו, והחרדה שלו עזה כל כך שהיא מתנפצת כמו גל כנגד הגנותיה החלושות ומציפה אותן. היא נושפת ומושכת את ידיה לאחור. רותי וארנון עומדים מאחוריו, והיא מביטה בהם, תחושות מבלבלות מתנגחות זו בזו בראשה הכואב, והכעס מנצח לרגע.

"לא היה צורך להטריח אותו לכאן," אלי אומרת, בנימוס ככל שהיא יכולה.

רותי מורידה את מבטה. "אני מצטערת," היא אומרת. "הוא התקשר לטלפון שלך ו… את ישנת, ולא ידעתי מה לענות לו –"

"אלי, את לא חזרת הביתה!" תום מרים את קולו, והוא תופס שוב את ידה בידו האחת ומניח את ידו האחרת כנגד לחיה. "ולא אמרת לי כלום, ולא ענית לטלפון, והתקשרתי כמו משוגע –"

ההבנה מתחילה לאפוף אותה. היא מעיפה מבט מהיר אל החלון. חושך. "כמה זמן עבר?"

"היית עם עומר שלוש שעות," רותי אומרת בשקט. "אחר כך שניכם הייתם מעולפים. הוא התעורר תוך שעה, אבל את…"

"אלי, עברו שתים-עשרה שעות," תום לוחש. "ממתי את בכלל מקבלת שוב מטופלים אנושיים? ועוד בסביבה לא מבוקרת? למה לא אמרת לי כלום?"

כעת, כשהחרדה שלו שוככת, הוא כועס. היא לא מסוגלת להתמודד עם זה, לא כרגע. היא מביטה אל רותי. "מה עם עומר?"

פניה של רותי עדיין חיוורים, אבל עיניה כאילו מתרככות למשמע השאלה, המשקל בתוכן מוקל. "הוא מרגיש הרבה יותר טוב. אבל הוא לא זוכר שום דבר ממה שקרה. את רוצה לראות אותו?"

"לא!" היא נשמעת תקיפה משהתכוונה, ומעדנת את התגובה. "כלומר, עדיף שלא. נאלצתי לעשות – כלומר, הייתי חייבת – כדי שהטיפול יהיה אפקטיבי – הייתי צריכה – הוא לא זוכר אותי כרגע."

רותי וארנון מביטים בה, והיא לא באמת זקוקה ליכולותיה החלושות כדי לדעת בחדות רבה מה הם חושבים. איך כל העמדות שלהם לגבי טלפתים, כל אותן עמדות פתוחות ומלאות אמון ונטולות דעות קדומות – ונכונות, נכונות בהרבה ממה שמאמינים אנשים רבים אחרים – כולן מתנפצות לרסיסים. מי האישה הזו שהכניסו לבית שלהם? מה היא רוצה? מה היא עשתה לעומר שלנו? איך ייתכן שיש לה כוחות כאלה, שהיא מעזה להשתמש בהם כך? איך הפקרנו את הילד שלנו בידיה? אשמה. כאב. ייאוש. שום דבר לא ישתנה –

"די!" היא זועקת, מצמידה את ידיה לאוזניה. תום, רותי וארנון בוהים בה. ואז היא מבינה שהיא כן קראה אותם, שהיא לא יכלה להימנע מלקרוא אותם, כי מחשבותיהם היו חזקות ורמות כל כך וההגנות הדקיקות כנייר שלה לא עמדו בפניהם.

"אנחנו… אנחנו נלך עכשיו," תום אומר, וקולו ומגעו הם הדברים המנחמים היחידים בחדר כולו. הוא עוזר לה להתיישב, ואז לקום.

"רגע, מה עם…" ארנון פוסע לפנים.

"עומר יהיה בסדר עכשיו," אלי אומרת. "מצאתי את הטראומה האמִתית. הוא יהיה בסדר." היא לא יודעת למה היא חוזרת על כך. אולי בגלל שברור לה כל כך שאיש מהם לא מאמין לה. פניה של רותי חיוורים ונטולי צבע. פניו של ארנון עייפים ומקומטים. ופתאום היא כועסת שוב. "חבל שלא סיפרתם לי מה קרה לו בטיול של הצופים. זה היה חוסך הרבה זמן."

"בטיול של הצופים?" ארנון שואל.

אלי מנידה בראשה פעם אחת, והכעס חד יותר עכשיו, כמו סכין. "גם אם זה לא נראה קשור לטראומה, הייתי מצפה שתספרו על כך לכל אחד מהמטפלים, אפשר לצפות שילד בן שש שננטש במדבר לשלושה ימים וכמעט גווע ברעב –"

"על מה את מדברת?" רותי שואלת, קולה חד, עיניה מצומצמות, ורק הכעס שעולה ממנה, המשתווה בעוצמתו לכעס שאלי עצמה מרגישה, משתיק אותה. "עומר מעולם לא ננטש במדבר לשלושה ימים. בוודאי שלא בגיל שש."

אלי משתתקת, מעבירה את מבטה מרותי לארנון. היא מנסה להעלות את הזיכרון שוב. להיזכר אם שני ההורים נמצאו בו, מתי הגיעו אל עומר. הרי לא ייתכן שהמדריכים בצופים השתיקו את הסיפור כולו. מישהו היה מדווח. עומר נזקק לטיפול רפואי. וגם אם הפרשה כולה הוסתרה מעיניהם, הרי עומר הגיע הביתה חלש, מפוחד, מיובש, וסירב בוודאי לצאת לטיולים שוב –

"הוא בכלל לא היה בצופים," ארנון אומר.

"מה?" אלי ממצמצת, מביטה בו.

"צופים זה רק מכיתה דל"ת," הוא מדבר בזהירות, כאילו מפחד להכעיס אותה.

רותי מהנהנת, ואלי מרגישה את הכעס שלה שוכך. "כן, נכון. היה איזה חוג סיירות בכיתות הנמוכות, אבל זה לא עניין אותו בכלל. הוא היה בחוג מחשבים ובחוג משחקי תפקידים. השנה כל החברים שלו הצטרפו לצופים, אז הוא רצה גם…"

"אבל… אבל…" אלי מגמגמת, והרגשות מתערבלים בתוכה, כעס הופך לבלבול, בלבול להלם, והלם לאימה. חדה. חותכת. "אתם בטוחים?"

ארנון מהנהן. רותי רק בוהה בה. אלי מתפתה לקרוא אותם, לוודא שהם לא מסתירים ממנה דבר, אבל שתיקתם הנדהמת מספיקה לה. איך זה ייתכן? אפילו ילד כמו עומר, על כל הדמיון והיצירתיות והאינטליגנציה שחשה בתוכו, לא היה יכול לברוא יש מאין חיזיון משכנע מספיק כדי שיאמין בו באופן מוחלט כל כך, כדי שיגרום לו לבעתה כזו, לחרדה כזו…

תום מניח את ידו בעדינות על כתפה. "אלי, בואי נלך הביתה. מאוחר. מחר נבין את זה."

היא מבקשת שיבטיחו לה שיתקשרו אם יהיו בעיות, אבל לא בטוחה אם ההבטחה שהיא מקבלת כנה. היא לא מסוגלת להאשים אותם. לא אחרי כל מה שקרה. ייתכן שבמקומם הייתה מתרחקת מטלפתים לנצח.

"אני צריכה שתיקח אותי אל תיאודורה," היא אומרת כשהיא מתיישבת במכונית.

תום מעביר את ידו בשׂערו ונאנח. "אלי, השעה אחת בלילה."

"היא תהיה בקליניקה." תיאודורה עבדה טוב יותר בלילה, חשבה טוב יותר בלילה. היא מעולם לא הגיעה לעבודה לפני שתים-עשרה – שתים-עשרה בבוקר, היא כינתה את השעה הזו, וזה היה הדבר הראשון שאלי אהבה בעבודה בקליניקה.

תום אוחז בידה, והיא נשטפת שוב בחרדה שלו, בבלבול, בחוסר הוודאות. הם מציפים אותה כמו נהר החודר דרך חור בסכר שאצבעה קטנה מכדי לסגור. אבל היא לא מושכת את ידה הפעם.

"תום…" היא תופסת את פניו בין ידיה, מושכת אותו אליה ונושקת לו. "מותק שלי. אני מצטערת. לא התכוונתי להדאיג אותך. אפילו לא התכוונתי לקבל את העבודה. תיאודורה הפנתה אותם אלַי, ואף אחד אחר לא הצליח לעזור להם, וחשבתי ש… אני לא יודעת מה חשבתי…" היא נושקת שוב לשפתיו. "לא רציתי להסתיר את זה ממך. פשוט לא ידעתי איך תגיב."

הוא מלטף את שׂערה, והרגשות העולים ממנו שוככים מעט בעוצמתם. "לא אכפת לי אם את מטפלת בבני אדם, בבעלי חיים או בחרקים," הוא אומר לאחר רגע. "פשוט… אני אשמח להודעה מראש, בפעם הבאה, לפני שאני מת מדאגה."

אלי מהססת, אצבעותיה מחליקות כנגד זרועו, מתוות את הוורידים העדינים, הבלתי נראים כמעט. "מה אם לא הייתי רוצה לטפל באף אחד?" היא שואלת לאחר רגע ארוך. "גם זה לא היה אכפת לך?"

"ברור שלא. אם זה מה שאת רוצה," תום מושך בכתפיו. "אבל זה לא מה שאת רוצה."

היא מעווה כלפיו את פניה. "לא ידעתי שגם אתה הוסמכת לפסיכולוגיה."

הוא מחייך אליה, אבל כשהוא מדבר שוב, עיניו רציניות, כמעט חמורות. "לעזור זה מי שאת, אלי, ואת יודעת את זה. היכולות שלך הן מתנה. את לא תרגישי מסופקת אם לא תשתמשי בהן, לא יותר משפסל או צייר יהיו מרוצים מעבודה בהיי-טק."

היא שקטה לרגע, מהרהרת בדבריו, ולאט-לאט, נמוגה ממחשבותיה החווה הקטנה ברמת הגולן, השמים זרועי הכוכבים שמעליה, ומחשבותיהן הפשוטות והקטנות של ציפורי הקיץ.

תום לא מסכים לנסוע הביתה ולהשאיר אותה שם, וגם לא רוצה להיכנס, אפילו לא כדי לשבת על כורסה בחדר ההמתנה ולשתות קפה עם עוגיות. אלי לא מתעקשת. היא תמיד ידעה שהמקום גורם לו להרגיש שלא בנוח. תום יודע שהטלפתים האחרים יכבדו את פרטיותו, אבל הוא גם יודע, יותר מהרבה נורמליים אחרים, שקל יחסית לדעת מה הוא חושב ומרגיש, אפילו בלי לפלוש. לא אכפת לו שהיא מקבלת ממנו לפעמים תחושות כלליות, אבל הוא לא רוצה אנשים אחרים בראש שלו. במקום זאת, הוא הולך לנמנם ברכב, והיא נכנסת פנימה.

תיאודורה מוזגת יין לשתי כוסות גבוהות עוד לפני שהיא נכנסת. אלי קורסת על הכורסה ללא אומר ומושיטה לתיאודורה את ידה. זה יהיה מהיר יותר. הן משלבות אצבעות לרגע ארוך לפני שתיאודורה מושכת את ידה בחזרה, מהורהרת. היא פולטת צחוק קצר ומנידה בראשה. "טראומה מזויפת, חבויה מתחת לטראומה אמִתית. זה… כמעט מבריק."

"אז צדקתי." גרונה של אלי חנוק, בטנה מתהפכת. "מישהו עשה לו את זה."

"אולי לא." תיאודורה מושכת בכתפיה. "שכנוע עצמי הוא כוח חזק."

"אמרת לי בעצמך שהטלפתים שלך מאומנים לזהות אשליה עצמית."

"הם גם מאומנים לזהות טראומות קבורות וזיכרונות מזויפים," תיאודורה מאשרת. "ובכל זאת את הראשונה שמצאה אותם."

אלי בוהה בה. "תיאודורה, את מנסה להגיד לי שאת מאמינה שמה שקרה לעומר נעשה בלי התערבות חיצונית? בלי יכולות טלפתיות?"

"אני מנסה להגיד לך לא לקפוץ למסקנות." תיאודורה ממלאת שוב את כוס היין שלה. "אלי, את הטלפתית היחידה שאני מכירה שיודעת לשתול זיכרונות."

אלי מרימה את עיניה מהיין שלה בתנועה חדה. "את חושבת ש-"

"לא." תיאודורה מניעה את ידה בתנועה מבטלת. "ברור שלא, טמבלית. אבל אם יש מישהו כמוך שמשתמש ביכולות שלו כדי לעשות כאלו דברים לילדים, מעבר לעובדה שמדובר באדם חולה בנפשו ומסוכן, הוא מעמיד את כולנו במצב בעייתי." היא קמה על רגליה בתנועה חלקה ומתחילה לפסוע בחדר, מגפיה הכבדים משמיעים קול טפיחה אפילו על השטיח. "טלפתים סובלים גם כך מדעות קדומות ומשנאה. אנחנו לא צריכים גם תקנות חדשות ומתקני כליאה."

"כמות הפשעים הטלפתיים בארץ היא מזערית, תיאודורה. אנחנו לא נהפוך לשוויץ בגלל טלפת אחד, גם אם מדובר בפסיכופת."

תיאודורה מעבירה את אצבעה על שפת הכוס שלה, מהורהרת. "אני מקווה שאת צודקת."

אלי בכלל לא בטוחה למה הן מדברות על זה. "את לא דואגת יותר ממה שהוא או היא עושים לילדים? מהמוח המעוות שמסוגל לעשות כאלו דברים?"

"זו אחת מהסיבות שאני מעדיפה שנגיע להבנה מעמיקה של המצב לפני שנפעל." תיאודורה מביטה בה ברצינות. "עומר הוא לא המקרה היחיד. אמרתי לך. זה יהיה קל יותר בעזרתך."

אלי חושבת על עצמה עוברת שוב את מה שעברה בתודעתו של עומר, והיא יודעת שתיאודורה רואה את הרעד החולף בגופה. ידה אוחזת בכוס היין בכוח רב כל כך שהיא פוחדת שתשבור אותה. "אני כבר לא חלק מהקליניקה הזו," היא אומרת. "לא השתמשתי בקופסאות כבר שנים."

"יש לי שנים-עשר טלפתים שיודעים להשתמש בקופסאות," תיאודורה אומרת. "אני צריכה אותך בשביל מה שאת יודעת לעשות."

אלי מנידה בראשה בחדות. "אמרתי לך. אני לא רוצה לטפל עוד בבני אדם."

"הפחד שלך טבעי, אלי," קולה של תיאודורה עדין. "עשית טעות. טעות שכל אחד היה יכול לעשות."

"הטעות הזו עלתה לילד בחייו." פתאום היא מרגישה הקלה, להיות מסוגלת לדבר על זה אחרי כל השנים האלה. תום יודע, אבל לא כמו שתיאודורה יודעת. לא באמת.

"אלי. סגרת בקופסה זיכרון מפחיד רגיל לחלוטין של רכבת הרים בלונה פארק כדי לרפא את מיכאל מפחד גבהים." אלי מרגישה את מבטה של תיאודורה נח עליה. "הוא הרחיב את הזיכרון. הוא יצר לעצמו אשליה קיצונית וייחודית. לא הייתה לך כל דרך לנחש שהוא ינסה לעוף מהקומה הרביעית. לפעמים, הדברים האלה פשוט קורים."

הגרון שלה חנוק, כואב. "הייתי צריכה לדעת. הייתי צריכה להרגיש שמשהו לא בסדר."

"לא יכולת לדעת." עיניה של תיאודורה לא מרפות ממנה. "עברו שנתיים, ילדונת. את לא חושבת שהגיע הזמן שתחזרי להיות מי שאת?"

לעזור זה מי שאת, אמר תום. אלי עוצמת את עיניה כדי להימנע ממבטה העמוק של תיאודורה, ושותה את שארית היין שלה בלגימה אחת ארוכה. "תיאודורה," היא אומרת, מחזירה את השיחה לנושא שלשמו הגיעה, "גם אם הייתי רוצה לשתול זיכרונות כאלו בילדים, גם אם הייתי מוכנה לעשות משהו כל כך מחריד, אני לא יודעת איך. אני יודעת ליצור זיכרון מרפא, לא זיכרון טראומטי. לא זיכרון מודחק וחבוי שימשול במחשבות של ילד בצורה כל כך מוחלטת, שישתנה בהתאם לטיפול בו, שישפיע על הזיכרונות האחרים." הכוח, התכנון והמורכבות שמאחורי הרעיון גורמים לה לחוש סחרחורת.

"אני יודעת." תיאודורה מהנהנת. "זו עוד אחת מהסיבות שאני מעדיפה לפעול על פי ההנחה שמדובר ביצירת זיכרונות עצמאית, כרגע. אם באמת יש טלפתים שעושים כאלו דברים… הכוחות שלהם גדולים הרבה יותר ממה שאנחנו יכולות לדמיין."

היא לא מסוגלת להירדם. תום ישן כשגופו כרוך סביבה, כל גופו פונה אינסטינקטיבית כדי להגן עליה, אבל שלא כתמיד, החיבוק העוטף לא גורם לה להרגיש בטוחה. בטנה עדיין מתהפכת, מאז הרגע שהתעוררה בבית משפחת שפירא, והיא מרגישה כאילו לא תפסיק להתהפך לעולם.

בבוקר היא עייפה, סהרורית וחלשה, אבל יש לה טיפול שנקבע לפני יומיים, והיא לא רוצה לבטל. היא נוסעת לביתם של זוג חביב, ערן ואמיתי, שמבלים חצי שעה בניסיון לפתות את נזק, החתולה שלהם, לצאת מתחת למיטה. בסופו של דבר, אלי זוחלת אליה, והחתולה נושפת ונוהמת וכמעט תוקפת כשאלי מצליחה לתפוס את עיניה וצוללת פנימה. אחרי חיפוש, היא מגלה את הילד, בן דוד מרוחק כלשהו, שמשך בזנבה והכאיב לה, וגרם לה לפחד ולהתחבא מתחת למיטה בכל פעם שאנשים זרים מגיעים לבית, ולא לצאת עד שילכו הביתה, אפילו אם היא רעבה, צמאה או צריכה לעשות את צרכיה. אלי מוסיפה לזיכרון כמה ילדים ומבוגרים אחרים, שכולם מגיעים כשהם נושאים מתנות, צעצועים קטנים, משחקי חכה, קופסאות טונה או אוכל רטוב, וכולם שופעים חיבה ונהנים להעניק ליטופים. כשאלי פוקחת את העיניים נזק מתחככת כנגד אפה, דוחפת את חוטמה תחת סנטרה, ונשכבת ללא גינונים על גבה כדי שאלי תוכל ללטף את בטנה. כל העניין לוקח פחות מחצי שעה. ערן ואמיתי מודים לה מקרב לב ומשלמים לה בנדיבות רבה הרבה מעבר לסכום שהיא נוקבת בו. היא חושבת כמה טוב היה לה לעשות את זה בשנתיים האחרונות, רק את זה. כמה זה פשוט. כמה זה קל. כמה אסירי תודה האנשים שהיא מטפלת בבעלי החיים שלהם.

היא נכנסת למכונית, ופשוט יושבת בה רגעים אחדים, בוהה דרך החלון הקדמי. לאחר מכן היא מתקשרת לטלפון הישיר שתיאודורה נתנה לה, ולמחרת בשתים-עשרה בבוקר היא כבר יושבת מול מאי, בת שש, שהתעקשה שאלי תפתח את כל החלונות לפני שהסכימה להיכנס לחדר הטיפולים הבהיר שקירותיו מקושטים בציורי ילדים. מאי לא מתיישבת בכורסה הגדולה, העמוקה, שכל הילדים אוהבים לטבוע בתוכה. במקומה היא גוררת מהקיר כיסא נמוך, קטן, שמאפשר אפילו לרגליה הקצרות לגעת ברצפה. הנמשים על פניה בולטים בשמש המאירה אל תוך החדר, והיא מציצה אל אלי מבעד לתלתלים אדמוניים מקורזלים, מתחבאת מאחוריהם.

אלי נותנת למאי רגע למחשבות, לוגמת מהקפה שלה. מיכל זוכרת איך היא שותה אותו, אפילו אחרי שנתיים. "למה את מפחדת ממני, מאי?" היא שואלת לבסוף.

"כי את יודעת מה אני חושבת." תשובה פשוטה. אמִתית. אלי התגעגעה לשמוע תשובות כאלו. טלפתים היו רק שבעה אחוזים מהאוכלוסייה, ורוב האנשים לא הכירו טלפת באופן אישי, או לא ידעו שהם מכירים. כולם חשבו עליהם את אותם דברים, אבל רק ילדים העזו להגיד אותם. ראי לאמת, נטול מסכות ומגבלות חברתיות.

"אני יכולה לדעת מה את חושבת," היא מתקנת. "אבל אני לא אעשה את זה. לא בלי שתתני לי רשות."

מאי פוכרת את אצבעותיה. "אז איך את יודעת שאני מפחדת?"

אלי מהססת. היא לא הסבירה את זה כבר הרבה זמן. היא נעשתה חלודה. "נכון שלפעמים את מרגישה משהו ממש חזק, או חושבת אותו ממש חזק? למשל, כשאת ממש ממש כועסת?"

מאי חושבת, מהרהרת בכך. "פעם אמא רצתה שאני אלך לישון, והיא לא רצתה לתת לי לסיים ציור שהייתי באמצע שלו, וממש ממש כעסתי עליה, וחשבתי שאני אתפוצץ."

"בדיוק." אלי מחייכת בעל כורחה. "אז כשאת מרגישה משהו ממש חזק ככה, ליד טלפת, זה כאילו את צועקת את זה. אנחנו לא יכולים לא לשמוע."

מאי מהרהרת ברעיון לרגע, פניה הקטנים והמנומשים מתכווצים במחשבה. "אז צעקתי שאני מפחדת?" היא שואלת.

"בערך." אלי נשענת לאחור בכורסה שלה. "אבל אין לך מה לפחד. באמת."

"אמא אומרת שטלפתים הם אנשים רעים," מאי אומרת, והפעם היא נמנעת ממבטה של אלי, משפילה את עיניה.

"לא. טלפתים הם לא אנשים רעים." אלי אומרת מיד, מבלי לחשוב על כך שאולי עדיף שלא לערער את הסמכות ההורית, אפילו במקרים של גזענות כמו זו. היא מתנחמת בהבנה שמישהי בעלת דעות קדומות, שבכל זאת הביאה את בתה לקליניקה של טלפתים, ככל הנראה הגיעה למצב נואש, ובאמת זקוקה לעזרתם. מאי עברה כבר שלושה טיפולים בקליניקה, אבל הטראומה שלה המשיכה לחזור, לפרוץ מהקופסאות. אמא שלה לא קיבלה בינתיים הוכחות שיפריכו את הדעות הקדומות שלה. אלי רוצה להמשיך, לשכנע את מאי לתת בה אמון, אולי אפילו לספר לה על תרומתם של הטלפתים למדע, לרפואה, לפסיכולוגיה, לחברה. אבל נאום ההסברה שלה גווע על שפתיה. טלפתים הם לא אנשים רעים, היא חושבת, אלא אם כן אחד מהם עשה לך את זה.

"אני לא אדם רע," היא אומרת לבסוף. זה הדבר היחיד שהיא יכולה להיות בטוחה בו. "אני רוצה לעזור לך. אבל רק אם תסכימי לתת לי לנסות."

מאי בוחנת אותה לרגע במלוא רצינותה של ילדה בת שש, ואז מהנהנת ומושיטה לאלי את ידה.

"הם שיחקו במחבואים. היא התחבאה בקופסה בגודל כזה." אלי מסמנת את הקופסה בידיה.

תום מביט בביקורתיות בידיה הפרושות. "היא הייתה צריכה לשבת די כפופה."

אלי מושכת בכתפיה. "כן, נו. אף פעם לא שיחקת מחבואים?"

"הייתי יותר בעניין של תופסת," הוא מודה.

"בכל מקרה, זו לא הייתה קופסת קרטון, אלא קופסת עץ מהסוג הישן, כזו שסוחבים בה לפעמים תפוזים, ויש קרסים כדי שהם לא ייפלו."

"והיא נכלאה בפנים." תום מתכווץ. הוא מעביר את אצבעו כנגד הריבועים במפת השולחן, מתווה אותם, כמו שהוא תמיד עושה כשהוא מודאג או מוטרד.

"רק לרבע שעה," אלי מניחה את ידה על ידו, עוצרת את תנועת השתי וערב. "היא צעקה לאחרים והם באו וחילצו אותה. היא אפילו המשיכה לשחק אחר כך. היא הייתה צריכה להיות העומדת, כי היא הסגירה את עצמה."

"כמובן." תום מחייך. "רגע, אז למה היא הגיעה לקליניקה? איפה הטראומה?"

"זה היה הזיכרון האמִתי." אלי מסמנת בידיה שלבים, כמו בסולם. "מתחת לזיכרון הזה, קבור עמוק, היה הזיכרון הבלתי אפשרי. היא זכרה שהקופסה התכווצה עליה."

"קופסת העץ שבה היא התחבאה? התכווצה?" תום בוהה בה לרגע. "איך זה אפשרי בכלל?"

"זה לא. אבל ילדה קטנה לא יודעת את זה." וגם אם היא ידעה את זה, אפילו מבוגר היה משתכנע מהזיכרון. הוא היה חי, אמִתי, מלא צבעים וקולות ורגשות. הקופסה חרקה כשהתכווצה סביב אלי. שבבי עץ קטנטנים נפלו על ראשה. החרכים דרכם חדר אור השמש המועט הלכו והצטמצמו, משאירים אותה באפלה. היא הריחה את ריח העץ הרקוב, הישן. היא חשה אותו סוגר עליה.

פתאום אין בדירה מספיק אוויר, והיא קמה לפתוח את החלון הגדול במטבח ונותנת לרוח לנשוב על פניה לרגע לפני שהיא מסתובבת חזרה אל תום. "הקופסה מעכה אותה למוות."

"אלוהים אדירים," אומר תום, וידו שוב משרטטת את ריבועי המפה. פניו חיוורים. אלי שמחה שלא סיפרה לו שכמעט איבדה את עצמה בתוך הזיכרון. "אבל… היא בחיים."

"המוח שלה לא הצליח להתמודד עם הדיסוננס הזה. בגלל זה הזיכרון המזויף התחבא מאחורי הזיכרון האמִתי."

"אבל… מאיפה הזיכרון הגיע?" הוא כמעט חושש מעצם השאלה. "היא לא הייתה יכולה ליצור בעצמה זיכרון שכל כך הפחיד אותה, לא?"

"לא במודע, לא." אלי מעסה את רקתה בין אצבע לאגודל. כאב הראש שלה מאיים לחזור. "אתה יודע מה זה 'זיכרון דברים שלא קרו'?"

תום נד בראשו לשלילה.

"נניח שמישהו מראה לך כמה תמונות אמִתיות שלנו, ובתוכן תמונה אחת שבה שנינו בכדור פורח."

תום מקמט את מצחו. "אבל אף פעם לא היינו בכדור פורח. לפחות לא ביחד. אני מפחד מגבהים."

"בדיוק. זו תמונה אמִתית של שנינו, שהודבקה בתוך תמונה של כדור פורח. זה ברור לך. אבל היא נמצאת בין הרבה תמונות אמִתיות. מראים לך את התמונות האלה כמה שבועות ברצף. יום אחד, החוקר שואל אותך מה היה מזג האוויר בטיסה הזו. אתה עדיין די בטוח שלא הייתה טיסה כזו מעולם, אבל כבר ראית את התמונה בין הרבה תמונות אמִתיות. הביטחון שלך מתחיל להתערער. אחרי שהוא ישאל אותך את אותה שאלה כל יום במשך שבועיים, אתה תביט בסופו של דבר בתמונה ותשאל את עצמך אם אולי באמת היינו בכדור פורח, למרות הפחד שלך, ואתה פשוט לא זוכר. בחודש השני, אתה תגיד לו שמזג האוויר היה נפלא, ואתה תתכוון לזה."

"לא יכול להיות," תום צוחק, אבל הצחוק כמעט מבוהל. "את רוצה להגיד לי שאתחיל להאמין מרצוני החופשי במשהו שידעתי מהרגע הראשון שהוא מוטעה?"

היא מהנהנת. "המוח שלך יתרגל לתמונה, ישלים את הפרטים החסרים. וזה משהו שאפשר לעשות בלי שום יכולות טלפתיות," היא מוסיפה. "זו פסיכולוגיה פשוטה, שהוכחה באופן מעשי."

"לעזאזל."

"כן." היא סוגרת את ידיה סביב כוס התה שלה, וחושבת, לא בפעם הראשונה היום, שהיא צריכה לקנות יין.

"אז… אתם חושבים שמישהו עושה את זה לילדים?"

"אנחנו עדיין חוקרים," אלי מודה. "אבל בינתיים, המקרים רק מתרבים. הילדה הזו הייתה השלישית היום עם זיכרונות לא אמִתיים. אני מקווה שנבין מה גורם לזה בימים הקרובים."

"אני שמח שאת שם כדי לעזור להם," תום אומר, ולוקח את ידה. רגשות הערכה ואפילו הערצה עולים ממנו, ואלי מופתעת לגלות שהיא מסכימה אִתו. היא שמחה להיות שם. היא שמחה להיות מסוגלת ליישם את השיטה שלה. היא שמחה לעזור לילדים.

אופיר בן חמש, וכשהוא רואה אותה הוא מתחיל לצרוח.

תיאודורה הופיעה כמה פעמים בכנסת ודיברה על השנאה ועל הדעות הקדומות כלפי טלפתים, אבל אלי מעולם לא נתקלה בהן בצורה בולטת כל כך כמו בעבודתה בקליניקה. הילדים המפוחדים הנצמדים לידיהם של ההורים קפואי הגפיים וצרי העיניים. כמה קל היה לה להדחיק את החלק הזה בעבודה, לשכוח. היא חושבת על אבנר, על עבודתו כאשליין, על כל האנשים שמגיעים אליו בשמחה בשביל לחלום ולחוות את מה שהוא יוצר עבורם. אף-על-פי שהיא עוזרת לאנשים, היא לעולם לא תזכה באותו סוג של אמון.

"אני לא רוצה! לא רוצה!" אופיר צורח ובוכה, מנסה לטפס לחיקו של אביו. "היא טלפתית רעה! היא רעה!"

אבא של אופיר, יפתח, נכנע ומרים אותו בזרועותיו. אופיר קובר את ראשו בכתפו של אביו ובוכה. "אני מתנצל," יפתח אומר. הוא בשליטה עצמית מוחלטת, פניו מאופקים כל כך שאין לה מושג קלוש מה הוא חושב. אבל כשהיא מנמיכה את ההגנות שלה כדי לסרוק את מחשבות השטח שלו, רק מעט, היא מרגישה בבירור את הבלבול והמבוכה שלו. הוא לא אדם בעל דעות קדומות, וכך גם אשתו. הוא תוהה אם אופיר שמע את זה בגן, ורושם לעצמו לדבר על כך עם הגננות.

"זה בסדר. זה קורה." היא מנסה לחייך אליו, אבל החיוך גווע על שפתיה. זו הפעם הראשונה שתיאודורה הפנתה אליה מטופל חדש לגמרי בקליניקה. אופיר נראה כמו מקרה קשה מספיק כדי לעבור מידית לידיה, אבל אלי מגלה שהיא בהחלט מעדיפה מטופלים שכבר עברו כמה טלפתים, והתרגלו לרעיון של מישהו זר שמגשש בתוך ראשם. "אולי כדאי שתיכנס אִתו לחדר הטיפולים."

"זה מותר?"

"אנחנו מעדיפים את זה, במקרים כאלו."

הם מתיישבים על הכורסאות, ואופיר לא מפסיק לבכות לרגע. מיכל מביאה לו שוקו ועוגיות. יפתח מנסה לשכנע, להרגיע, להסביר. גם אלי מנסה. אופיר רק ממשיך לצעוק שהיא טלפתית רעה ושהוא רוצה ללכת הביתה. "פשוט תעשי את זה," יפתח אומר לבסוף, יגע, והפעם היא רואה את התסכול והייאוש על פניו, אולי בגלל שהוא לא מסוגל למשול ברגשותיו כשבנו במצוקה כזו, ואולי בגלל שכבר למדה לזהות את ההבעה הזו על פניהם של הורים רבים כל כך.

"א-אני… כלומר…" אלי מגמגמת, לא בטוחה מה לומר, ואז ההכשרה שלה משתלטת עליה, למרות השנתיים שעברו. היא עוברת לדבר באנגלית, כדי שאופיר לא יבין. "מותר לנו לבצע טיפולים בהסכמת האפוטרופוס החוקי, אבל כשהילד מתנגד צריך לחתום על טפסים –"

"חתמתי על הכול," הוא עונה לה, בעברית. "בבקשה, פשוט… פשוט… אני לא יכול יותר."

הרחמים מתעוררים בתוכה, והיא רוצה לעזור מיד, עכשיו, אבל היא נאלצת ללכת לעמדת הקבלה, לוודא עם מיכל שהטפסים אכן חתומים וממולאים. כשהיא חוזרת אופיר כבר נרגע, אם כי התקפת בכי חדשה מתחילה כשהוא רואה אותה שוב. כשהיא מתיישבת שוב בכורסה מולו, היא מבינה שלא תצליח לשכנע אותו להירגע מספיק אפילו בשביל ליצור קשר עין. היא אוספת אנרגיה רבה מהרגיל וצוללת פנימה בדרך הארוכה יותר.

מוחו של אופיר עמוס אנדרלמוסיה, צבעים וצורות מתערבלים סביבה כמו חלום מטורף של אמן אקספרסיוניסט. הזהרורים המנצנצים סביבה הם הדבר המוכר והמנחם היחיד. היא לא מחפשת את הטראומה, אמִתית או מזויפת, אלא מנסה להשקיט את המהומה סביבה, שולחת גלים של שלווה ושל רוגע, תמונות של יצורים קטנים וחמודים שהיא חושבת שאופיר יאהב, ארנבים, חתלתולים. מראות של מרחבים פרושים ופתוחים.

בטפסים שיפתח מילא נכתב שאופיר התחיל לפחד פתאום, ללא סיבה, פשוט מלשהות בבית. הוא בוכה בחדר שלו, בוכה בסלון, בוכה בחדר של הוריו. בוכה כמעט בכל רגע שהוא בבית עד שהוא צונח מתשישות. הוא מסכים לאכול רק במרפסת, לשחק רק בחוץ, ומקלחת או הליכה לישון הם מאבקים מייסרים עבור ההורים המותשים.

אחרי זמן מה – היא חושבת שמדובר בדקות, אבל היא אף פעם לא יודעת בוודאות כשהיא בתודעתו של מישהו – הצורות סביבה מתחילות להתייצב, להאט, לקבל צורה. היא מהססת לפני שהיא מממשת את עצמה. אופיר יודע רק שהיא נכנסה לתודעתו בלי רשות, והוא מפחד ממנה. במצב כזה, היא לא תוכל אפילו למצוא את הזיכרון ולהשתלב בו. היא צריכה לתת לו להנחות אותה.

במקום דמותה הרגילה, היא מעצבת ילדה קטנה – היא מאמצת מבלי לחשוב על כך את דמותה של מאי, אבל השׂער דומה יותר לשׂערה השטני של אלי. "אופיר?" היא קוראת, ומביטה סביבה.

כשהיא מסתובבת שוב, יער גדול הופיע מאחוריה, ואופיר, בעיניו הגדולות ושׂערו הבהיר, הקצר, מציץ אליה מאחורי אחד העצים. היא מתקרבת אליו באטיות. הוא לא מסתתר. היא עוצרת במרחק שהיא מאמינה שהוא זהיר אבל ידידותי. עיניו ממצמצות אליה בחשדנות. "מי את?"

"אלי. אתה לא זוכר אותי? אנחנו חברים. הייתי צריכה לבוא לבקר אותך." היא משליכה משקל של אמינות ושכנוע על כל אחד מהמשפטים.

הוא לא יוצא מבעד לעצים. "אז למה את פה?"

"לא מצאתי את הבית שלך." היא משרבבת את שפתה התחתונה. "אתה יכול לקחת אותי?"

פניו מתקדרים, נאטמים. "אני לא רוצה ללכת לשם."

"למה לא?"

הוא מנמיך את קולו ללחישה, "יש שם דברים מפחידים."

"בוא. אני אלך אִתך." היא מושיטה לו את ידה. הוא מהסס, עיניו מביטות בה בחשש מאחורי העץ. היא מותחת את ידה לעברו ומשדרת אליו, <אני אשמור עליך. לא יקרה לך שום דבר.>

הוא עושה צעד אחד מחוץ ליער, ועוד צעד, ואז, לאחר עוד רגע של היסוס, לוקח את ידה בידו. אבל רק כשהבית מופיע בקצהו של היער, היא יודעת שהוא נכנע. הוא מחזיק את ידה בכוח שלא אמור להיות לילד בן חמש, בלחיצה חזקה עד כאב. הוא מבועת.

הבית לא אפל או קודר או מפחיד, שום דבר שהייתה מצפה מטראומה כזו. הוא מעוצב בסגנון חמים, מסדרון מואר, רהיטי עץ שחוקים, שטיחים רכים. על הקירות תלויים ציורים של אופיר, קשקושים צבעוניים ושמחים. כשהם מתקרבים לחדר ההורים, ידו של אופיר מתהדקת שוב, מושכת אותה לאחור. "אסור לנו ללכת לשם."

"למה?" אלי שואלת, ובדיוק אז נשמעת הזעקה. זה קולו של יפתח, והיא לא מסוגלת לדמיין אדם כל כך מאופק ובעל שליטה עצמית צועק בצורה כזו, בכאב כזה. בעקבותיו נשמע קול של אישה, רם יותר וכאוב יותר. לרגע, אלי מעזה לקוות שאלו לא צעקות כאב כלל, שתודעתו של אופיר היא זו שעיוותה קולות שאינו מבין והפכה אותם לקולות אחרים. אבל הזעקות הולכות וגוברות, הקולות חותכים, נוראים, מלאי ייסורים ובכי. אופיר לא היה יכול לטעות כל כך.

הוא מושך אותה לאחור, דמעות זולגות על פניו כמו נהר. אבל היא לא יכולה להרפות. עדיין לא. היא חייבת להבין את הטראומה עד הסוף כדי ליצור זיכרון חלופי מוצלח. "אני צריכה לפתוח את הדלת," היא אומרת. הוא מנענע את ראשו מצד לצד במהירות, בלי הפסקה, עדיין מושך אותה לאחור. אלי לא נותנת לו. היא מניחה את ידיה על מותניה ומביטה בו. "אתה לא רוצה לעזור לאבא ואמא?"

זו מניפולציה זולה, ולו היה לה זמן בוודאי הייתה מסוגלת לחשוב על משהו טוב יותר. אבל אופיר בן חמש, וזה עובד. הוא מביט בדלת, ושוב בה, ושוב בדלת, וצעקה נוספת נשמעת, והלחיצה על ידה מתהדקת, אבל הוא לא מושך לאחור הפעם, רק מחזיק.

"אף פעם לא נכנסת?" היא שואלת.

"אסור. אסור. אסור." הוא מניע את ראשו מצד לצד, חוזר על אותה מילה שוב ושוב בלחש.

"מותר. בוא. אני אעזור לך."

ידה וידו, קטנות וקצרות, מושטות יחד אל ידית הדלת, מגיעות אליה בקושי, ולוחצות. דממה משתררת כשהדלת נדחפת פנימה. הקולות חדלו לחלוטין. אלי מרגישה את ידו של אופיר, חמה מאוד ורועדת בתוך כף ידה. היא שולחת אליו שוב תחושות של ביטחון ורוגע, אבל הן לא מצליחות להשפיע הפעם. שלא כמו שאר הבית, החדר חשוך, אפל. רגע ארוך עובר עד שעיניהם מסתגלות לחושך והם מצליחים להבחין בדמויות בעלטה. שתי דמויות. האחת היא יפתח. האחרת היא אישה יפה, קצרת שׂער, אשתו של יפתח – אלי לא יודעת את השם. גם אופיר לא זוכר, כרגע. בשבילו היא רק אמא. משהו מבהיק בידיו של יפתח. סכין. סכין מטבח ארוך וחד. יש סכין גם בידה של אשתו. ובאור הקלוש העולה מהמסדרון מאחוריה, אלי מזדעזעת לגלות שגופם מלא חתכים. הם מביטים זה בזו ופניהם קפואים בייסורים וכאב ודמעות ודם. ואז הם מבחינים בילדים.

"לא, אופיר, תברח!" יפתח צורח. צליל קולו מפחיד יותר מכל מה ששמעה אלי עד כה, מלא ייאוש תהומי. אופיר רק בוהה בו, עיניו רחבות, המום ומפוחד מכדי להוציא הגה.

אלי ראתה מספיק. ברור לה שהזיכרון מזויף, כמו האחרים, והיא לא מתכוונת לתת לאופיר לסבול עוד. היא מושיטה את ידה לסגור על הזיכרון, להקפיא אותו, ללכוד אותו לפני שימשיך להתקדם ולהפחיד את אופיר, אבל אז משהו זז, משהו שהיה חבוי בצללים עד כה. דמות שלישית. הדמות צוחקת, והצליל מקפיא את נשמתה של אלי.

היא מכירה את הצחוק הזה.

"חיכיתי לך," אומרת הדמות, קמה על רגליה. יפתח ואשתו מביטים קפואים, לא מסוגלים לנוע, לא מסוגלים להוציא הגה. וכשהיא נעה אל תוך מעגל האור הקלוש המגיע מן המסדרון, פניה – פניה הם הפנים של אלי.

האימה היא כמו יצור חי, מנטרלת, מעוורת, מתעוותת בבטנה ובראשה. אלי לכודה כמו ארנב מול אורות מכונית, בוהה בכפילה המדויקת שלה – לא, לא מדויקת, יפה יותר ומפתה יותר ומחייכת חיוך שאלי מעולם לא חייכה ולובשת שמלה שאלי מעולם לא לבשה, והיא מביטה בה, והוריו של אופיר מביטים בה, קפואים – הכפילה שולטת בהם, אלי מבינה באימה – ועכשיו גם אופיר קפוא, אם כי אלי לא בטוחה אם מכוח שליטתה של הכפילה או מהפחד. האימה הופכת לזוועה בזמן שהכפילה מחכה, מחייכת, מביטה בה. והזוועה הופכת לזעם.

אלי תוקפת.

היא לא מנוסה בזה. היא לא התאמנה בתקיפות מאז הלימודים. אבל היא יודעת לזהות מלכודת. היא צדקה כל הזמן. יש טלפת מאחורי הזיכרונות האלה, והוא חזק.

הזיכרון מתפוגג סביבה, הופך לעשן, לאבק. אופיר נעלם, הוריו נעלמים. הכפילה נעלמת. החדר כולו נעלם.

אין טלפת מאחורי הזיכרון, אלי מבינה, מבולבלת. לפחות, אין טלפת עכשיו. זה זיכרון שתול. אבל זו בכל זאת הייתה מלכודת, מלכודת שנועדה במיוחד עבורה.

היא חושקת את שיניה ומזמנת את הזיכרון בחזרה. לא את המשפחה האומללה ואת החדר. רק את הכפילה. היא מתממשת שוב, מביטה בה, אותו חיוך בוטח על שפתיה. אלי מגדילה את עצמה בחזרה לדמותה האמִתית, גובהת עד שהיא מביטה בדמות המראה המעוותת שלה עין בעין. אולי אין כאן תוקף עכשיו. אבל הכפילה הזו, שהוצבה כאן עבורה – היא אינה רק זיכרון. היא מביטה בה. היא מגיבה אליה. היא יודעת שאלי שם. "מי את?" היא לוחשת. "מה את עושה כאן?"

הכפילה בוחנת אותה לרגע ארוך. כשהיא מדברת, הקול שעולה ממנה הוא טנור גברי, ואלי נרתעת לאחור, בהפתעה. "אני מצטער על הזיכרון. הייתי צריך לעורר את תשומת לבך."

היא מהדקת את שפתיה. והפעם היא לא נעה, ניצבת מולה – מולו – מי שלא יהיו. "מה אתה רוצה?"

היא – הוא – הדמות שבירור נוצרה בדיוק רב כדי לערער אותה, לערער את הגנותיה, לפגוע בה, מביטה בה, והחיוך לא מש משפתיה. "לא הייתי בטוח מי מהטלפתים בקליניקה הוא זה שמסוגל לרפא. אני שמח לגלות שניחשתי נכון."

"עקבת אחרי הקליניקה," אלי מהדקת את אגרופה, ציפורניה חופרת בפנים כף ידה. "אחרַי."

"כן. הייתי חייב, כדי לגלות מי את."

"והילדים?" היא מסננת, הכעס בתוכה מתגבר סוף-סוף על הפחד. "מה שעשית להם? גם את זה היית חייב לעשות?"

הוא בוחן אותה לרגע ארוך לפני שהוא צוחק, צחוק רך, צלול. "ההרפתקה הזו בוודאי מאוד מרגשת עבורך."

"אתה חושב שזו הרפתקה?" טעם רע עומד בגרונה.

"לא. את חושבת את זה. השלכת את עצמך לתוכה בזעם צדקני, למען הילדים הקטנים והמסכנים, נגד הטלפת הרע שעושה להם דברים איומים."

היא נושפת אוויר בחדות. "אז אתה מודה שעשית להם את זה."

הוא לא עונה לשאלה. במקום זאת הוא שואל, מהורהר, "ראית פעם את הסרט 'שתיקת הכבשים', אלי?"

השׂער סומר על עורפה, והיא לא יודעת מה מבהיל אותה יותר, ההתייחסות לסרט שגרם לשנתה לנדוד במשך שבועות, או העובדה שהוא יודע את השם שלה. אבל כמובן שהוא ידע את השם שלה. הוא טרח הרבה כדי ליצור את הזיכרון הזה. את הסיטואציה הזו. "איך זה קשור, בדיוק?"

"ראית," הוא מאשר, והחיוך שנראה משונה כל כך על השפתיים שלא שייכות לה מתרחב. "זה מה שאת חושבת שקורה כאן. את השוטרת המבריקה קלאריס ואני הרוצח המטורף באפלו ביל, ויש לך רק חמישה ימים לתפוס אותי לפני שאתפור שמלת עורות מהקרבן שלי. אבל את טועה. אני לא ביל. את לא קלאריס."

היא מושלת בקולה בקושי רב. "אז מי אני?"

הוא מחייך, אבל מצחו מתכווץ מעט. אולי ציפה שתשאל מי הוא. "את הנערה. אני לא זוכר איך קוראים לה." הוא מתקרב אליה. "זו שמהעור שלה תופרים את השמלה."

"קת'רין." נימת קולה היא לא יותר מלחישה עכשיו. היא מתרחקת צעד נוסף.

"נכון. קת'רין." הוא לא מחייך עכשיו. "רוב האנשים לא זוכרים את השם שלה. ראית את הסרט הזה הרבה?"

רק פעם אחת. אבל היא לא אומרת את זה בקול. במקום זאת, היא מתכוננת לעזוב, לצאת מכאן, במהירות האפשרית שתוכל מבלי לחרוך את מוחו של אופיר. היא תוהה אם הוא צופה בהם עכשיו. היא מקווה עד עמקי נשמתה שהוא לא. היא תחזור, ותביא את תיאודורה, אולי גם טלפתים נוספים –

יד חזקה תופסת את זרועה, ועם המגע, נמוגה הכפילה שלה. הגבר לו שייך קול הטנור הצלול אינו גבוה. הוא בדיוק בגובה שלה. הוא גם אינו נאה, לא במובן הקלאסי של המילה. שׂער כהה וחלק, חסר ייחוד, פנים שהיו יכולים להיות שייכים לכל אדם. אבל בעיניו החומות העמוקות יש מבט שאלי נאבקת כדי להגדיר. מטריד. מערער.

מהפנט.

"ואני לא באפלו ביל," הוא אומר. "אם כבר, מבין שנינו, אני זה שקרוב יותר לקלאריס, זה שמחפש את האמת. ובעצם, את קרובה יותר לחניבעל לקטר, כלואה בכלוב, בתוך התפיסות המעוותות שלך."

"כמה פעמים אתה ראית את הסרט הזה?" היא שואלת, והוא צוחק שוב, וזו בדיוק הפרצה שהיא חיכתה לה. זרועה הופכת לאוורירית, לשקופה, ומחליקה ישירות דרך אחיזתו.

הצחוק נקטע. "חכי!" הוא אומר, ואותו מבט מטריד בעיניו עוצר אותה. "אם תעזבי עכשיו, תתחרטי על כך."

היא מהססת לרגע, גופה עדיין שקוף למחצה. "למה?"

"בגלל שלא תצליחי לפתור את הבעיה הזו לבדך."

לוקח לה רגע ארוך להבין שהם כבר לא במטפורה. שהוא מדבר על אופיר. בפרץ של אומץ שלא ברור לה מהיכן הגיע, היא ממצקת את גופה ומסתובבת אליו, והקור בבטנה נמס כאילו אחזה בה אש. "אתה לא תפגע בו עוד."

"הנחה מרחיקת לכת." הוא מחייך, וגבותיו מתרוממות קלות. אולי הוא רק הד של אדם מרוחק, זיכרון גמיש ומשתנה שכל מטרתו הייתה להפחיד אותה, אבל הוא לא ציפה שהדברים יתפתחו כך. "הצלחת להילחם כבר בטראומות רבות, זה נכון. אבל זו עמוקה יותר. הכנתי אותה במיוחד בשבילך. את קבורה בזיכרונותיו של אופיר הקטן במשך כל חייו." הוא מרים את ידיו, מקשת אותן, כאילו הן אוחזות בכדור, ובמרחב ביניהן מבזיקות תמונות. תמונות של אלי. היא מאחורי גדר, ליד הגן של אופיר, מחייכת אליו, מסמנת לו לבוא אליה. הוא בורח. היא לוחצת את ידו של יפתח, מחייכת, ופניו קופאים. היא מביטה באמו של אופיר כשהיא לוקחת את בנה מהגן. האם מחייכת אליה בנימוס. ואז היא קופאת ומניחה את בנה, ומתחילה ללכת בלעדיו, והוא לא מבין מה קרה, מתחיל לבכות, למשוך בשרוולה, עד שאלי מגיעה אליו ותופסת בכוח את ידו וגם הוא קופא ומשתתק.

דמעות חמות זולגות על לחייה של אלי. היא צריכה להרגיש חולשה על שהיא בוכה לפני האדם הזה, החלאה הזו. אבל היא מרגישה רק זעם ושנאה, וכשהיא מדברת שוב, הרגשות צובעים את מילותיה החנוקות. "אני אפתור את זה," היא מבטיחה לו. "גם אם אצטרך לשבת עם הילד הזה כל יום במשך חודשיים, אני אפתור את זה."

הוא מחייך שוב, כמעט בחיבה. "אני מאמין לך. אבל אין לך חודשיים. כשתצאי, אופיר ויפתח יזכרו שניהם מה כביכול ראו, את הדברים שעשית. ובעוד חצי יום, תיזכר גם אמירה – האמא. עבדתי עליהם הרבה זמן."

האש בתוכה גוועת. בטנה מתהפכת שוב. תודעתו של אופיר מרגישה דחוקה מכדי לנשום. "אתה לא תצליח. אף אחד לא יאמין לך. כולם יודעים על הטראומות המזויפות. תיאודורה יודעת."

"אה, כן, תיאודורה. דמות האם המקסימה." היא מרגישה את הבוז במילותיו. "בואי נחשוב לרגע מה תיאודורה יודעת, בסדר? היא יודעת שעזבת את הקליניקה לפני שנתיים. היא יודעת שאחרי העזיבה שלך פיתחת שיטה חדשה להתמודדות עם טראומות, שיטה שכוללת השתלת זיכרונות. היא יודעת שחזרת לקליניקה בערך בתקופה שבה זיכרונות מזויפים התחילו לצוץ –"

"בגלל שזיכרונות מזויפים התחילו לצוץ!"

הוא ממשיך בשלווה, מבלי היסוס, "והיא יודעת שאת הטלפתית היחידה שהיא מכירה שיכולה להשתיל זיכרונות."

אלי משתנקת, ומיד מושלת בעצמה. "היא לא תאמין לך. היא לא תאמין לשקר הזה. היא מכירה אותי."

"היא הכירה אותך. מי יודע מה קרה לך בשנתיים האחרונות? אולי לא מצאת הרבה עבודה בטיפול בבעלי חיים. אולי פנית לאפיקים קודרים יותר. אולי בדקת את גבולות היכולות שלך."

לא. תיאודורה לא תאמין בזה. היא לא תאמין שאלי מסוגלת לעשות דברים כאלו. היא תדע את האמת.

בקהות חושים, בקולו הרפה של דון קישוט שנתקל בתחנת רוח אחת יותר מדי, היא אומרת, "אבל טלפתים לא עושים כאלו דברים."

נראה כאילו הצליחה, סוף-סוף, לשבור את מסכת השלווה והביטחון העצמי שעל פניו, והיא לא יודעת אפילו למה. שפתיו מתעוותות בחיוך מר. "כן. טלפתים לא עושים כאלו דברים. בדיוק."

"מה אתה רוצה?" היא לוחשת.

הוא מרים את ידו, והערפל הלבן סביבם משתנה. הזהרורים מתחזקים כשהנוף מתייצב, מתקבע. הם בקניון עכשיו. קניון שמוכר לה. לא רחוק מהבית. כמה זמן הוא עקב אחריה?

הוא מביט סביבו לרגע, פליאה על פניו, כאילו לא יצר בעצמו את המחזה הזה.

"מדהים," הוא מעיר. "אף פעם לא פגשתי טלפת שרואה אותם ככה."

היא מנסה לעקוב אחרי מבטו, מבולבלת. "רואה מה?"

"האורות הזוהרים האלה. את יודעת מה הם?"

"גם אתה רואה אותם?" היא מופתעת, אבל בעצם, זה רק הגיוני. שניהם נמצאים כרגע בתודעה זרה. היא מושכת בכתפיה. "זה אפקט טבעי שמתרחש כשאתה בתודעה של מישהו אחר."

הוא צוחק. "ממש לא. אלו תודעות אחרות. את מרגישה את כולן כל הזמן, אבל כשאת בתודעתו של אדם אחר, יש להן גם ייצוג מוחשי. תראי כמה הן רבות." הוא מצביע סביבם. "את חזקה. ידעתי שבחרתי נכון." הוא מחייך.

אלי לא יודעת אם זו הייתה אמורה להיות מחמאה. היא לא מרגישה חזקה. לא מולו.

"בואי לפגוש אותי," הוא אומר. "זה הכול. מפגש אחד. אחר כך תוכלי ללכת, ואני אעזור לך לפתור את הטראומה של אופיר הקטן והמסכן."

היא לא מאמינה לזה אפילו לרגע. אבל אין לה ברֵרה. "איך אמצא אותך?"

"אני אמצא אותך. בואי לבד. אני אדע אם תספרי למישהו."

היא אינה מטילה בכך ספק. אפילו בהד המרוחק הזה של תודעתו, בזיכרון השתול הזה, אלי חשה בכוח, בעוצמה שלא הרגישה מעולם בטלפת אחר, אפילו לא בתיאודורה. היא מהנהנת, מובסת. "מה לגבי אופיר ואבא שלו?"

"אם תקומי ותעזבי מהר, הם לא יסגירו אותך."

הוא חשב על הכול. כמובן. הוא הטמין את המלכודת הזו במיוחד בשבילה. היא מנסה להעריך אם תיאודורה תצליח להבין מהו הזיכרון האמִתי. אם הטלפתים האחרים בקליניקה יצליחו. אפילו היא לא הצליחה. מזויף או לא, אין הבדל בעינֵי האנשים שהוא פוגע בהם. אין הבדל בעינֵי אופיר. הזיכרונות שם. הם קיימים. וזה הופך אותם לאמִתיים.

איבריה כבדים מאוד כשהיא פוקחת עיניים, אבל האדרנלין שממלא אותה דוחף אותה מהכורסה. יפתח ממצמץ, מביט בה, מופתע. "זה הכול? זה לקח בקושי –"

"זו ההתחלה," היא קוטעת אותו. "אני לא רוצה להתיש אותו. תביא אותו בבקשה מחר לטיפול נוסף. אתה יכול לתאם עם מיכל בכניסה. אני מצטערת, אני ממהרת לטיפול הבא שלי."

אופיר פוקח את עיניו למשמע קולותיהם. הוא מכורבל ומכווץ כולו בכורסה, צמוד לאביו, דמעות זולגות על לחייו. הוא מביט באלי, רגוע, שקט, ואומר רק מילה אחת, "קניון."

היא עונה בכל שלוות הנפש המועטה שהיא מסוגלת לגייס. "כן. קניון."

בלבול ניכר בפניו של יפתח, והוא מעביר את מבטו מאלי לאופיר ובחזרה. שפתיו נעות כדי לשאול, אבל אלי כבר מסתובבת, ממהרת החוצה, החוצה מהחדר, החוצה מהמסדרון, החוצה מהקליניקה.

"אלי, יש לך עוד –" מיכל קוראת אחריה.

"תבטלי את זה," אלי זורקת מאחורי גבה.

ידיה יציבות באופן מפתיע עם המפתחות, על ההגה. רגלה אינה רועדת על דוושת הגז. היא חושבת על תום. על תיאודורה. על אבנר. על אופיר הקטן שראה דברים נוראים כל כך בביתו שלו, שהוא לא מסוגל עוד לשבת בין ארבעת קירותיו. היא מקווה שאם לא תחזור, מישהו אחר יטפל בו, ימצא את הטראומות ויפתור אותן. ייתן לו שלווה.

היא מקווה שמישהו ימצא גם אותה.

הקניון עמוס אנשים, אפילו בשעת צהריים מוקדמת כזו. אלי הולכת בין הדוכנים והחנויות באטיות, בקהות חושים, מחכה. יש יותר מדי אנשים סביבה, יותר מדי רעש, יותר מדי ערנות ושיחות ורסיסי מחשבות, כמו כוכבים בשמים. היא שולחת את מחשבותיה לפנים, חסרת סבלנות, חסרת מנוחה – ופתאום הוא שם, אותו כוח שהרגישה במחשבותיו של אופיר, תודעה חזקה, רבת עוצמה, בוהקת כמו השמש.

לרגע, הקניון כולו כאילו קופא, דומם, השקט סביבה מוחלט. ואז העולם צונח בחזרה על אלי והיא כורכת את ההגנות שלה סביב עצמה כמו שכמייה, חמות ועבות ואטומות ומוחלטות, ומתכוננת להילחם. היא מרגישה את השעשוע שלו נושב אליה כמו רוח. <את לא צריכה את אלו,> הוא משדר, ישר דרך ההגנות שלה, והיא מתנערת כמו כלבלב שנשטף על ידי גל מים. <קיוויתי שבחירת המקום תהיה סימן שאני לא מנסה לפגוע בך.>

לאלי נדרש רגע ארוך למצוא שוב את קולה המנטלי, לדאוג שלא ירעד, שיישמע ברור. <כן. זה אמין מאוד עם האיומים שלך,> היא אומרת, ומגניבה מבט על עצמה, כפי שהיא משתקפת דרך עיניהם של העוברים ושבים. קרה. נחושה. בשליטה. טוב מאוד.

<הנחתי שלא תסכימי לדבר אִתי מרצונך החופשי.>

<אז אנחנו עוסקים ברצונות שלי עכשיו?> היא מהדקת את שפתיה.

<לא. אני מניח שלא.> לפחות הוא כן. אלי מעריכה את זה. <אני רוצה לספר לך כמה דברים. אבל לא ככה. זה ייקח יותר מדי זמן ואני צריך להמשיך לזוז. יש אנשים שמחפשים אותי.>

<ואתה רוצה לספר לי שמישהו עם היכולות שלך לא היה יכול ליצור גשר מחשבתי?>

<יכולתי,> היא שומעת את החיוך בקולו, <אבל הסתקרנתי בשבועות האחרונים. רציתי לראות אותך פנים אל פנים.>

היא כמעט מרגישה את עיניו בגבה. היא מצטמררת. <אני מקווה שאני עונה על הציפיות המחורבנות שלך.>

<את מתעלה על כל הציפיות המחורבנות שלי, אלי.>

היא מצטמררת שוב, כאילו מישהו נשף על עורפה, וכועסת על עצמה. היא מדמיינת אש בתוכה, בוורידיה, בעורקיה, בריאותיה, ומזרימה אנרגיה אל האשליה. הצמרמורת נעלמת. <אל תקרא לי ככה. רק חברים קוראים לי אלי.>

<בסדר. אליה? גברת יעקב? איך את מעדיפה?> הקול שלו מלגלג הפעם. היא לא עונה. <אין לי הרבה זמן, כמו שאמרתי. את מעדיפה אצלי או אצלך?>

לוקח לה רגע ארוך להבין למה הוא מתכוון. היא לא יכולה למנוע מהצחוק להימלט מתוכה, אף-על-פי שהיא מודעת למבטים התוהים הננעצים בה. <אתה באמת חושב שאהיה מטומטמת מספיק כדי לתת לך להיכנס לראש שלי, או לסכן את עצמי בראש שלך?>

<אני מבין. מישהו נייטרלי, אם ככה?> פחות מחמישה מטרים מאלי, אישה ג'ינג'ית צעירה קורסת פתאום על הקרקע. אלי זועקת ורצה אליה. איש מסביב לא מבחין בה, או באישה הצעירה. האנשים חולפים על פניהן, אדישים לחלוטין.

<תפסיק!> היא שולחת אל החלל. <בבקשה, תפסיק. אנחנו יכולים פשוט… להיפגש? לדבר? כמו אנשים נורמליים?>

<כמו אנשים רגילים, את מתכוונת,> היא מרגישה את הבוז בדבריו, אבל גם הפתעה, סקרנות. <בסדר. אני אחכה לך בקומה השלישית, במסדרון המערבי. יש שם הרבה חנויות שנסגרו. אני אהיה בשנייה מהסוף.>

קולו משתתק. האישה הצעירה פוקחת את עיניה ואנחת כאב עולה משפתיה. אנשים אחרים מבחינים כעת בנפילתה. אלי מחכה עוד רגע, מוודאת שהאישה בסדר לפני שהיא הולכת.

ההוראות מוליכות אותה אל חנות בגדים ענקית שנראית סגורה מזמן. אצבעותיה מחליקות על ידית הדלת המאובקת, והיא נפתחת בקלות. החנות מוארת רק באור הקל המגיע מהמסדרון ובתאורת חירום ישנה, מהבהבת. אלי מביטה סביבה בערב רב של קולבים, בגדים זרוקים ומגובבים בערמות, ובעיקר בעשרות בובות תצוגה מפחידות, ישנות, קטועות איברים.

"מקסים," היא אומרת בקול, כדי להשקיט את לבה ההולם, ומשלבת את זרועותיה על חזה. היא מחפשת אותו בעיניה, גבה צמוד לדלת. "אני מבינה שסרטי אימה הם תחביב גדול שלך."

הוא יוצא מאחד מתאי ההלבשה, באטיות מכוונת, כמעט באגביות. ידיו נחות בכיסיו, ואם היו שניהם אנשים נורמליים, אולי הייתה מפחדת ממה שהוא עשוי להחזיק שם. הוא לובש בגדים פשוטים, רגילים, והוא נראה בדיוק כפי שנראה בתודעתו של אופיר. נמוך, בדיוק בגובה שלה. בעל פנים חסרי ייחוד, ועיניים עמוקות, מלאות כוח, שהיא אינה יכולה להסיט מהן את מבטה. באור העמום היא מבחינה בקמטים עדינים בזוויות עיניו ופיו, ולא מסוגלת להבחין אם אלו קמטי צחוק או כאב. הוא בגילה של אלי, אולי מבוגר ממנה בחמש שנים.

"הייתי שמח להזמין אותך לכוס קפה במקום נחמד יותר," הוא אומר, וקול הטנור שלו בעל איכות כמעט רכה. "אבל אני אדם מבוקש, והייתי מעדיף לא לכלות את כוחותַי בהקרנת אשליה למוחותיהם של כל מי שיחלפו סביבנו."

עצם הידיעה שהוא מסוגל להקרין אשליה לאנשים רבים כל כך אינה מפתיעה אותה. היא לא חושבת שהוא מתרברב. "אז איך אני אמורה לקרוא לך? קלאריס?"

"קלאריס?" הוא מקמט את מצחו. "אני לא מבין."

"מ'שתיקת הכבשים'? הזיכרון שהשתלת אצל אופיר?"

"אה." הוא צוחק צחוק קצר. "זה לא הייתי אני. לא בדיוק. יותר כמו שביב מודעות שלי שהתאים את עצמו להתרחשות. זיכרון חי, מתגמש. אני לא באמת יודע מה אמרתי לך שם."

שביב מודעות שלו. נטמע בתודעתו של אדם אחר, קבור מתחת לפני השטח כמו נחש מתחת לחולות, מחכה להתפרץ. הרעיון מרתק ומבחיל אותה כאחד. "איך אתה יכול לעשות את הדברים האלה?"

"באותה צורה שבה את יכולה לעשות את הדברים שאת עושה." הוא מרים צעיף מעל צווארה של אחת הבובות ומשליך אותו לעבר אלי. מוכנית, היא מושיטה יד לתפוס אותו, אבל הצעיף מסתחרר, מתערבל, מרקד ביניהם כאילו אין לכוח המשיכה שום השפעה עליו. הוא מתווה מעגלים וצורות רגע ארוך בחלל האוויר לפני שהוא צונח בעדינות בידה.

לא. משהו לא נכון. היא מתנערת, נאחזת במשקל הבד הרך. "אז אתה מנסה גם למכור לי טלקינזיס, בין הכישרונות הרבים שלך?" היא שואלת ומשליכה את הצעיף בחזרה אליו.

הוא מתרשם ומחייך, שולח יד ולוכד אותו מהאוויר, מיד, בלי תכסיסים נוספים. "איך ידעת שזו אשליה?"

היא לא בטוחה בתשובתה, ונאלצת לחשוב על כך רגע נוסף. בפינה שקטה של תודעתה, היא תוהה איך ומדוע הפך המפגש המאיים לשיעור. "תפסתי אותו. הרגשתי את זה כמה שניות לפני כל הריקודים באוויר. העיניים שלי האמינו למה ששידרת, אבל ברגע שזה נגמר הבנתי שהוא בעצם היה ביד שלי כל הזמן."

הוא צוחק שוב, הפעם צחוק רך, עשיר. זה משחק בשבילו. הכול משחק. אפילו הילדים. גרונה צורב. היא חושבת על אופיר. על מאי. על עומר. על כל האחרים. "גם אני יכולה לשאול שאלה? ותענה?"

הוא שוקל את דבריה לרגע, ואז מהנהן. "תשובה כנה עבור תשובה כנה. זה הוגן, אני מניח."

"הילדים. למה עשית להם את זה?"

הוא מניח את הצעיף בחזרה על בובת התצוגה, ובמקומו מרים חולצה תכולה של ילד. בגודל של אופיר, בערך. אולי קטן יותר. "מה אם הייתי מספר לך שאופיר הקטן והחמוד זרק אבנים על ילד של טלפתים?"

"לא הייתי מאמינה," אלי אומרת ללא היסוס. "הרגשתי את הפליאה של אבא שלו כשאופיר הגיב אלַי ככה."

"את לא תאמיני מה ילדים לומדים בגן בימינו."

היא מסתכלת על החולצה, על קפלי הבד. מעט אבק עולה באוויר כשהוא משליך אותה בחזרה על השולחן. "וזה נכון?"

הוא מחייך חיוך עקום. מבטו מעורר בה חוסר שקט. "אולי. אולי לא. אבל מה שחשוב הוא שזה משנה את כל התמונה, נכון? פתאום הוא לא קרבן. הוא ילד שבא על עונשו."

אלי סופרת חמישה הבהובים של מנורת החירום לפני שהיא עונה. "לא. שום דבר לא מצדיק עונש כזה. שישתילו בך זיכרונות שישפיעו עליך, שישנו אותך ככה."

פניו עצובים מאוד לרגע. "את צודקת."

היא חושקת את שפתיה. נדמה לה כאילו הם מנהלים שתי שיחות שונות, בשפת הסימנים, בחושך. היא לא יודעת איך לפרש דבר ממה שהוא אומר, וכמעט כל מילה מפחידה אותה. "הבטחת תשובה כנה."

הוא מהנהן. "שתלתי טראומות בילדים בדיוק בגלל שזה מעשה אסור, מעשה שלא ייעשה. בגלל שזה הדבר הגרוע ביותר, הנורא ביותר, שהרגילים יכולים להעלות בדעתם כשהם חושבים על הילדים שלהם. שמישהו יפרוץ לראש שלהם. יעוות את התפיסה שלהם. ישנה אותם, ושהם אפילו לא יֵדעו שזה קרה. עשיתי את זה בשביל להראות להם שאני יודע שזה מה שהם עשו לי."

היא מכווצת את עיניה. "טלפתים לא עושים-"

"-כאלו דברים?" הוא משלים, ועל פניו אותה הבעה מרירה, והיא נזכרת בשיחתם לפני פחות משעה. אבל זה לא היה הוא עצמו. כלומר, אין לו זיכרון של השיחה הזו. הוא מעולם לא קיבל מידע בחזרה מהדמות שהשאיר בראשו של אופיר. לא היה לו זמן לפגוש שוב את הילד.

"טלפתים לא פוגעים באנשים אחרים," הוא ממשיך, והטון שלו לעגני. "כי הם אנשים טובים. כולם. שבעה אחוז מהאוכלוסייה הם אנשים טובים וישרים וטהורים, בלי יוצא מן הכלל. אנשים שלא מעוניינים להשתמש ביכולתם בכל צורה אחרת מלבד לתועלת הציבור, שלא העלו בדעתם מעולם לרמות במשחק קלפים, לשכנע מישהו לתת להם לעקוף בתור, לעודד בחורה יפה לנשק אותם, להשתיל זיכרון כוזב –"

"ברור שלא!" אלי כמעט משתנקת. "אנחנו לא יכולים לעשות כאלו דברים. אסור לנו לעשות כאלו דברים. זה יהפוך אותנו ל… ל…"

"חזקים יותר," הוא משלים. "זה יהפוך אותנו לעליונים ואותם לחלשים. זה היה עשוי להיות נכון. אלא שכאמור, אנחנו רק שבעה אחוז מהאוכלוסייה. הם רבים בהרבה מאִתנו. מה לדעתך קורה כששחקנים במשחק קלפים אורבים מחוץ למועדון לטלפת שניצח במקרה, בלי להשתמש ביכולות שלו? כששותפיו לעבודה של טלפת מתנכלים לו כי הם בטוחים שהוא גרם למנהל לקדם אותו? כשילדים מרביצים לטלפת בן כיתתם כי הם מאמינים שהשתמש ביכולותיו כדי להעתיק במבחן?"

"בסדר," היא אומרת. "אנחנו מופלים לרעה. כמו הרבה מיעוטים. ביטויי אלימות תמיד היו קיימים. אם לא היו אנשים כמוך, שמנסים להעניש את הנורמליים על התנהגותם של כמה פרטים, אולי היינו מצליחים להיפטר מההתנהגות הזו –"

"את לא מבינה מה אני אומר." הוא נד בראשו, ותאורת החירום מדגישה את התנועה. "טלפתים לומדים באוניברסיטה להתגונן, להגן על עצמם בדרכים לא אלימות בעזרת היכולות שלהם. אבל הם לא משתמשים בזה לעולם, אלא מול טלפתים אחרים. שום ביטוי אלימות לא יגרום להם להפעיל את יכולותיהם כנגד רגילים."

"השתמשתי בכוחות שלי רק לפני שבועיים," היא עונה לו. "גרמתי לילד שעמד לשרוט אותי להתעלם מנוכחותי."

"נכון. את שונה." הוא מחייך אליה. "מתי גילית שאת מסוגלת לשתול זיכרונות חיוביים כדי לנטרל זיכרונות שליליים? ומה קרה לפני שגילית את זה?"

"מה קרה?" היא חוזרת, לא מבינה. הוא מהנהן.

"זה היה צריך להיות משהו די נוראי. טראומה. אלו הדברים היחידים ששוברים את החסימה."

"איזו חסימה? על מה אתה מדבר?"

הוא לוכד את מבטה וזורק אליה משהו. תמונה. היא לבדה בחדר כסוף, מעורפל, קשורה למיטת מתכת קרה. איש גבוה לבוש תכלת ולבן רוכן מעליה. לא, הוא לא גבוה. היא נמוכה. היא ילדה קטנה, והחדר מעורפל בגלל הדמעות בעיניה. והאיש אומר לה מילים, אבל במילים אין שום היגיון, והיא מפחדת, היא רוצה את אמא שלה. למה הם השאירו אותה שם? אבל היא לא מסוגלת לדבר כי היא שומעת רק את קולו, והקול רועד בין אוזניה, מוחלט, מכיל, מצווה, <טלפתים לא עושים->

אלי לא מבינה שהיא צורחת עד שהוא נמצא לידה, אוחז בכתפיה, מנער אותה. יש לו ריח של מחטי אורן. "עזוב אותי!" היא צועקת, והודפת מעליה את ידיו. היא נצמדת לקיר, התמונה עדיין מתערבלת במעמקי תודעתה כמו רעל. "מה זה היה? מה עשית לי?"

"אני מצטער." הוא מרים את ידיו במחווה מרגיעה ומתרחק. "אני מצטער. לא התכוונתי להבהיל אותך. הייתי צריך לדעת שתזדהי יותר מדי עם הזיכרון. זה קרה גם לך. זה קרה לכל הטלפתים."

ברכיה חלשות פתאום. היא מתנדנדת. הוא מושיט יד לתמוך בה, אבל היא מתרחקת שוב, ונשענת על אחד השולחנות. "זה לא היה זיכרון אמִתי."

"אלי." הוא מתקרב שוב, עיניו העמוקות נעוצות בפניה, "כשהיית בת ארבע, משרד הבריאות ביקש מההורים שלך להביא אותך לבדיקה שגרתית ליכולות טלפתיות. יצאת חיובית בבדיקה. בבדיקה החוזרת לקחו אותך מההורים שלך, רק לחמש דקות. הביאו אותך לחדר אחר, קשרו אותך, וטלפת חזק השתיל בך את חוסר היכולת לפגוע ברגילים, לשקר להם, לרמות אותם. אפילו להגן על עצמך מפניהם."

שום דבר בחדר לא נראה עוד אמִתי. לא השולחן עליו היא נשענת. לא הבובות. לא הוא. לא הבהובי נורת החירום. אפילו לא גופה שלה. אלי מרגישה כאילו היא מרחפת הרחק מעל כל זה, מנותקת. "אתה משקר."

"הרגילים מפחדים מאִתנו. אם זה היה אפשרי, הם היו מבטלים את היכולת שלנו לחלוטין. אבל זה בלתי אפשרי. אז הם מצאו דרך לשעבד אותנו. למנוע מאִתנו להגן על עצמנו. למנוע מאִתנו לראות את עצמנו כשווים להם. שבעה אחוז מהאוכלוסייה. עבדים."

הוא קרוב אליה מאוד עכשיו, והכול מסתחרר בראשה של אלי, עובדות ומחשבות, דברים שראתה ודברים שהטילה בהם ספק. היא מנסה נואשות להיזכר בפעם האחרונה שראתה טלפת אחר מלבדה משתמש ביכולות שלו להגנה עצמית. "אני לא מאמינה לך."

"את כן."

וגם כשהקרקע נשמטת תחת רגליה, גם כשהיא מצפה שכדור הארץ יתרסק אל תוך השמש, כשהיא מביטה פנימה אל תוך תודעתה, היא עדיין רואה את הזיכרון האמִתי, מוחבא באותה צורה שבה היו מוחבאים הזיכרונות של עומר ואופיר ומאי. הזהרורים מרקדים סביבו, והיא לא יכולה עוד להתעלם מנוכחותו.

"נניח שאני מאמינה לזה," היא אומרת בקושי רב, "מה עושה אותי שונה? מה עושה אותך שונה?"

"טראומות." הוא טופח באצבעו על רקתו. "היית, כמובן, די חזקה מראש, אבל הלם נפשי קשה ואמִתי, משהו שמטלטל ומערער אותך, שמשנה את תפיסת העולם שלך – זה מה ששובר את החסימה."

אלי חושבת על מיכאל, בהיר עיניים וכהה שׂער, גומות חן בלחייו, ידו הקטנה בתוך ידה. היא חושבת כמה שמח על כך שהיה מסוגל לטפס שוב על עצים עם חבריו. היא חושבת על היום בו הגיע בן משפחתו לקליניקה כדי לספר להם את החדשות. היא חושבת על עצמה, יושבת על הרצפה בשירותים של תיאודורה, ראשה מעל האסלה, מקיאה ובוכה לסירוגין, ותיאודורה מחזיקה את שׂערה ומעבירה מטלית רטובה על פניה, ולראשונה מאז שאלי התחילה לעבוד עבורה, לא מוצאת מילים שינחמו אותה.

"את יודעת מה זה היה."

בתוך קהות החושים האופפת אותה, היא מבחינה בגוונים שהבהובי תאורת החירום יוצרים בשׂערו הכהה. היא עוצמת את עיניה, אבל ממשיכה לראות את עיניו העמוקות, המהפנטות. היא צריכה שקט. היא צריכה מרחב. היא צריכה לחשוב על כל זה. "אז מה עכשיו? אתה מתכנן להכריח אותי לשתף אִתך פעולה?"

"לא," הוא אומר. "הכרחתי אותך לבוא לפה. זה הדבר האחרון שאעשה בניגוד לרצונך. רציתי לספר לך הכול, להראות לך הכול. עכשיו יש לך בחירה. אני מנסה להשיג שני דברים – לשחרר את החסימות על הטלפתים האחרים, וליצור הרתעה אצל הרגילים. להראות להם שאנחנו יודעים מה הם עשו לנו, ולא מפחדים לעשות להם אותו –"

"לא." ולמרות שהתגובה שלה אינסטינקטיבית, אוטומטית, היא יודעת שזו התשובה היחידה שאי-פעם תוכל לתת לו. "אני לא אצטרף אליך. לא אם אתה עומד להמשיך לפגוע בנורמליים."

הוא שותק לרגע ארוך. "הם פוגעים בנו."

"זה לא משנה." והקרקע שוב יציבה מתחת לרגליה. היא לא רואה עוד את עיניו העמוקות. רק את עיניהם של הילדים. "זה לא מצדיק את מה שאתה עושה לילדים האלה. שום דבר לא מצדיק את זה."

הוא מאוכזב. אבל לא מופתע מאוד. אלי פונה ללכת.

"חכי."

היא מרימה את עיניה. הוא לוכד את מבטה ושולח אליה עוד תמונה מנטלית – לא, רצף תמונות, מבלבל ומהיר. היא מנסה להבין מה היא רואה. "זה בשביל אופיר?"

הוא מהנהן. "זה לא אמור לקחת לך הרבה זמן. ברגע שתיגעי בזיכרון הראשון, כולם יקרסו. גם אצל ההורים."

"תודה."

הוא מושך בכתפיו. "המלחמה תמשיך גם בלעדייך, אלי. אני אמצא טלפתים אחרים שיעזרו לי."

"ואני אמשיך להילחם בך," אלי אומרת, בלי להסס, בלי לחשוב, והיא מחכה למשהו, איום, מתקפה, כל דבר שישאיר אותה חסרת אונים כנגד הכוח העצום שלו. אבל הוא רק מחייך. היא חושבת שהיא לא מבינה אותו, אפילו לא קצת.

"קוראים לי דוריאן," הוא אומר.

"לא שאלתי," אלי אומרת, זהירה.

הוא מושך בכתפיו, וממשיך לחייך. "נתראה, אלי."

היא מרגישה את עיניו עוקבות אחריה כל הדרך. היא הולכת דרך הקניון כמו אוטומט, נכנסת לחניון, מתניעה את המכונית, נוסעת. העולם חולף מול עיניה, והיא לא מבינה למה הוא נראה בדיוק כפי שהיה, למה האוקיינוסים לא עלו על גדותיהם, למה הרי הגעש לא התפרצו, למה השמש לא נבלעה בחור שחור והטילה את כדור הארץ כולו לאפלה.

היא מתקשרת מהדרך למיכל ומבקשת ממנה להזמין מיד את אופיר עם שני הוריו. הם כבר מחכים לה בקליניקה כשהיא מגיעה, מבוהלים. היא מביטה בהם בזה אחר זה, נכנסת, לוכדת את הזיכרון ומוחקת אותו. בלי חרטה. בלי אשמה. במהירות. ואז היא עושה את אותו הדבר בשביל אופיר עצמו. הטיפול נמשך פחות משעה. ההורים אסירי תודה. תיאודורה משבחת אותה על מקצועיותה. אלי חוזרת הביתה מוקדם, נועלת את דלת הדירה היטב ובוכה עד שהתשישות מכריעה אותה.

היא לא מתכוונת להתמודד עם זה. במקום זאת, היא לוקחת יום חופש ונשארת בבית, שוטפת את הכלים, מסדרת את הסלון, תולה כביסה, מבשלת לתום ספגטי ברוטב עגבניות. היא מעבירה שעתיים מול האינטרנט בקריאה על יישובים חקלאיים ברמת הגולן ובגליל העליון, ואפילו מזמינה להם סוף שבוע בצימר. מאוחר יותר היא מתחרטת ומתקשרת לבטל.

היא מרגישה את תום מתקרב הרבה לפני שהיא שומעת את המפתח המסתובב בחור המנעול. "אלי? את בבית?" חיוך מאיר את פניו העייפים, ואז הוא נעצר, מביט סביבו בדירה כאילו לא בטוח שהגיע למקום הנכון. "תקשיבי," הוא אומר. "הייתי נשוי למישהי, בחורה די מקסימה, יפה, מעולה במיטה. אז אני אומר לעצמי, אם היא טלפתית, אין מצב שמישהו השתלט על הגוף שלה ומעמיד פנים שהוא היא, נכון?"

"טלפתים לא עושים כאלו –" היא מתחילה, ואז משתנקת, המילים נחנקות בגרונה. החיוך שלו נמחק. הוא מתיישב מולה, אוסף את ידיה בין ידיו. "אלי. מה קורה?"

"שום דבר," היא לוחשת. "אני רק עייפה."

הוא מזהה את השקר. היא יודעת את זה. אבל הוא לא אומר דבר, והיא אוהבת אותו על כך. במקום זאת, הוא אוסף אותה אל זרועותיו, ומגעו כאילו מעורר בה את הכוחות שאיבדה. לרגע, היא עומדת לספר לו הכול. אבל היא לא יכולה. עדיין לא. היא חייבת לגלות את האמת בעצמה.

היא מנסה את מילות החיפוש המתבקשות קודם כול. טלפתיה + ניסויים. טלפתים + התניות. שתילת זיכרונות + ממשלה. קונספירציה + שליטה מחשבתית. היא משתמשת במחשב של הספרייה, ליתר ביטחון, אולי בגלל שראתה יותר מדי סרטי ריגול. אבל האינטרנט מלא בעיקר בעובדות משעממות, סטטיסטיקות, היסטוריה על תחילת תקופתם של הטלפתים. וסיפורי מדע בדיוני. היא חוזרת מהספרייה עם שלושה ספרים עבי כרס. ואז עם חמישה נוספים. היא שואלת את הטלפתים האחרים בקליניקה שאלות מנחות זהירות, אבל איש מהם לא מבין מה היא רוצה.

לבסוף, היא הולכת לתיאודורה, כפי שידעה שהיה עליה לעשות מהרגע הראשון.

"היי, ילדונת," תיאודורה אומרת, ומחווה לעבר כוס היין שלה. אלי כמעט יכולה להאמין שתיאודורה מחזיקה עבורה כוס יין מלאה כדרך קבע, מבלי שתדע אם אלי עומדת להיכנס למשרדה או לא.

תיאודורה מפנה ניירת מהכורסה החביבה על אלי כדי שתוכל לשבת, ומוסיפה אותה לניירת הרבה שהצטברה על השידה. היא מעיפה מבט בשעון הקיר. עשר וחצי בלילה. "בעלך לא מתגעגע אלייך לפעמים?"

אלי מרגישה מדקרת אשמה מהירה, אבל מבליעה אותה בחיוך. "הוא עוד לא הגיע לשלב הקיטורים. הוא בשלב ההערצה על עבודת הקודש שלי."

תיאודורה מחייכת. "הימים האחרונים היו די שקטים, באופן יחסי."

אלי מהנהנת. גם היא הבחינה בכך. היא מקווה שלמרות דבריו, דוריאן החליט לוותר, הבין שאין טעם להשקיע את המאמצים שלו ביצירת טראומות שייפתרו על ידה בסופו של דבר. היא מקווה שלא החליט להפנות את מאמציו לכיוונים הרסניים יותר.

"אז את מתכוונת לספר לי מה מטריד אותך, סוף-סוף?"

אלי לא מופתעת. תיאודורה תמיד ידעה לקרוא אותה היטב. היא נאנחת ולוגמת מהיין שלה, ואז לוגמת שוב כשהטעם מפתיע אותה. "היי. משהו שונה. בציר אחר?"

"הספק הרגיל שלי תקוע במכס עם כמה ארגזים," תיאודורה רוטנת. "אבל גם זה טעים, לא?"

אלי מהנהנת ומניחה את הכוס על השולחן הקטן לצדה. "שמעת פעם על תכנית שמתנה טלפתים להתנהגות טובה מגיל צעיר?"

תיאודורה מקמטת את מצחה. "התנהגות טובה?"

"כן, את יודעת. לא לפגוע באנשים. לא להשתמש ביכולות שלהם לרעה. לא לעשות דברים רעים באופן כללי."

"אה, החסימות של משרד הבריאות?" תיאודורה מחייכת, ולבה של אלי מחסיר כמה פעימות לפני שתיאודורה ממשיכה לדבר. "כן. שמעתי הרבה. סיפורי סבתא, מכל הסוגים והמינים."

אנחת הרווחה של אלי קולנית משהתכוונה. היא לוגמת שוב מהיין. "ואת בטוחה שזה כל מה שזה?"

"אוי, באמת, אלי." תיאודורה מגלגלת את עיניה. "מאוחר מדי לספר לך שגם אליהו הנביא לא מגיע לשולחן הסדר?"

אלי צוחקת, והצחוק משחרר את המשקל החונק שרבץ על לבה מבלי שהבינה.

"בכל תקופה יש סיפורים כאלו, אגדות אורבניות," תיאודורה אומרת. "כשאני הייתי קטנה טענו שחלק מהטלפתים הם גם טלקינטיים, למרות שהיום אנחנו יודעים שיכולת דמיונית כזו תגיע ממקום אחר לחלוטין במוח." היא נוגעת באצבעותיה בצד ראשה. "לאמא שלי נהגו לספר שיצרו את הכוחות שלנו במעבדה. היום מפחידים ילדים טלפתים קטנים כשאומרים להם שאם הם לא יהיו ילדים טובים יבוא סוכן ממשלתי וייקח אותם למרתף חשוך שבו יגרמו להם לקפוץ על רגל אחת ולנפנף בידיים, והם יצטרכו להישאר ככה עד שילכו לאוניברסיטה."

הפעם הצחוק של אלי ארוך ורם, ולוקח לה רגע ארוך להירגע. תיאודורה מביטה בה, משועשעת, לוגמת מכוס היין שלה. "אני שמחה שאת נהנית מכל זה. יש סיבה לעניין הפתאומי הזה בפולקלור ואגדות?"

אלי ציפתה לשאלה הזו, חרדה מפניה. אבל היא מגלה שהחרדה נעלמה. "את זוכרת את אופיר, לפני שלושה ימים?"

תיאודורה מחייכת. "ילד חמוד. הורים נחמדים. טיפלת בזה בשני טיפולים קצרים."

"כן. קצרים. אחרי שמי שעשה להם את זה הסביר לי איך לטפל בזה."

עיניה של תיאודורה מוצרות. "מי שעשה להם את זה?"

אלי נשענת לאחורה בכורסה, ומספרת לתיאודורה הכול על דוריאן, על מה שעשה, על הסיפורים שסיפר לה, על הזיכרון שהצליח לגרום לה להרגיש. תיאודורה מקשיבה לסיפור ללא הבעה במשך זמן רב, אבל אלי לא מגיעה לסופו לפני שדפיקה קלה נשמעת בדלת המשרד.

"כן?" תיאודורה קוראת, ואז הדלת נפתחת, ובפתח עומדים – עומדים –

אלי קופאת כשמשקל הזיכרון צונח עליה כמו בטון. שני הגברים בפתח לובשים מדים לבנים-תכולים. הסמל על תג הזיהוי שלהם חסר ייחוד, צורה גאומטרית קטנה שהייתה יכולה להשתייך לכל משרד. לכל חברה. אבל היא יודעת מה היא מייצגת. היא מייצגת ריחות בית חולים, עמוקים ומחליאים, וחדר כסוף-לבן, ורצועות החותכות בעור של מפרקי ידיה ושוקיה, ועיניים מבוגרות, מפחידות, שהיא טובעת בתוכן, בוכה, מתייפחת, בודדה, ולא מסוגלת שלא לציית –

"גברת אליה יעקב?" אחד מהם שואל, והיא מתנערת מהזיכרון שנחת עליה בכל עוצמתו. אין לה זמן. היא צריכה להגיב. עכשיו.

<אני לא כאן. אתם לא רואים אותי.> היא משליכה אליהם את המחשבה בכוח, מתרוממת על רגליה.

הבעתם לא משתנה. אבל זה לא ייתכן. אלא אם כן מישהו… מישהו…

היא מסובבת את ראשה להביט בתיאודורה, שעיניה נחות על אלי, עצובות ורכות. היא לא זזה משולחנה, אבל אלי מרגישה את הכוח שלה סביבן, מושלך כמו רשת כנגד שני הגברים, מגונן עליהם מפני אלי.

"תיאודורה?" היא לוחשת.

"אני מצטערת," תיאודורה אומרת. "את הסיכוי הטוב שלהם ביותר להגיע אל דוריאן."

"מה? מי?" אלי בוהה בה, ואז בגברים. "אבל –"

משהו דק וחד עוקץ אותה, ניתז מעל צווארה. היא מביטה אחורה. אחד הגברים מחזיק אקדח חצים. אלי נושפת אוויר, לוכדת את עיניהם, ומנסה לאגור אנרגיה בשביל לתקוף, אבל ראשה מתערפל, רגליה לא יציבות, והיא מאבדת את שיווי משקלה ונופלת, נופלת עד שהזהרורים הם כל מה שהיא רואה.

<אלי.>

יש רק חשכה סביבה, מנוקדת בזהרורים בודדים. הכול כבד ואטי מאוד. היא רוצה לישון.

<אלי,> הקול המוכר למחצה מתעקש. הזהרורים הולכים ומבליחים סביבה, וכוכב אחד נעשה בוהק יותר ויותר, והאור מכאיב לה, מאלץ אותה לעצום את עיניה. שתי זרועות חזקות תופסות בכתפיה, והיא מריחה מחטי אורן, ובבת אחת הכול שב אליה. היא פוקחת את עיניה. <דוריאן?>

הוא מרחף מולה, ערפילי למחצה. <לעזאזל, אלי,> הוא אומר, והכעס בקולו ברור. <אני מספר לך על קונספירציה ממשלתית סודית ואת הולכת לחפש אותה בגוגל ובספרייה העירונית, ומספרת לבוסית שלך? מה חשבת שיקרה?>

היא משפילה את מבטה, נבוכה פתאום. <חשבתי שאתה משקר,> היא מודה.

הוא נאנח, נד בראשו. <למה שאשקר לך?>

היא מביטה סביבה. הם מרחפים בחלל ריק, בחשכה. הכול שקט מאוד. הזהרורים סביבם רבים כל כך שהם באמת נראים כמו כוכבים עכשיו, בוהקים וממלאים את השמים, ולרגע אלי חושבת שאולי היא בחלל, מרחפת גבוה מעל כדור הארץ. היא נזכרת מה דוריאן אמר, שכל אחד מהאורות הזוהרים הוא תודעה שהיא מרגישה. לכל הפחות, זה גורם לה להרגיש פחות לבד.

<למה הם תפסו אותי? מה הם רוצים?> משהו אחר נקלט בזיכרונה, נרשם סוף-סוף באירועים האחרונים המתרוצצים בתודעתה המתעוררת, והיא ממשיכה לפני שהוא מספיק לענות. <תיאודורה… היא…>

<יש להם גישה לכל מנהלי הקליניקות,> דוריאן אומר. <היית צריכה לדעת שבעמדה הבכירה שלה היא תהיה שותפה לזה.>

הבגידה צורבת כמו מי מלח על פצע פתוח. אלי נהגה לספר לתום שתיאודורה תעמוד בפני כיתת יורים בשבילה, כך לפחות היא האמינה. היא בולעת את רוקה, מנסה להיפטר מהגוש הכואב בגרונה. <אבל אמרתי לה את האמת. לא הסכמתי להצטרף אליך.>

<זה לא משנה.> דוריאן מבחין בקולה החנוק, וקולו שלו נעשה רך יותר. <עצם העובדה שפגשת אותי הופך אותך לחשודה בשיתוף פעולה.>

משהו בה מסרב להרפות, מסרב לשחרר. <לא. תיאודורה סומכת עלי. והיא ידעה! היא ידעה שהחסימות לא עובדות עלי, שאני יכולה להשתיל זיכרונות.>

<יש הבדל בין חסימות שלא עובדות לבין להיפגש עם האויב.> דוריאן מהרהר בדבריה. <ובכל מקרה, אפילו אם זה נכון, היא לא תוכל להגן עלייך מחקירה.>

<אז אני אספר להם הכול,> אלי אומרת במהירות. <הם יכולים אפילו לחסום אותי שוב, אם הם רוצים… אני לא אתנגד.>

<אני לא יודעת אם את טיפשה מאוד או תמימה מאוד,> דוריאן ממלמל. <ובכל מקרה, הצלחת לשבור את החסימה פעם אחת. מי אמר שלא תצליחי שוב?> הוא נד בראשו. <לא. הם לא ישחררו אותך במהירות. אבל ייקח לי רק כמה ימים לארגן מבצע חילוץ.>

<דוריאן, לא.> היא מהדקת את שפתיה. <גם אם אתה מסוגל להציל אותי, אני לא מוכנה להצטרף אליך. יש לי חיים. חברים. איש שאני אוהבת בבית. אני לא אחיה כמבוקשת.>

<אין לך ברֵרה, אלי.> הוא מביט מטה, כאילו יכול היה לראות את המקום בו מחזיקים אותה מבעד לזהרורים דמויי הכוכבים. <את לא יודעת מה האנשים האלה יכולים לעשות –>

<וגם אתה לא.> היא מביטה בו, מרימה את גבתה. <כי אף פעם לא נתת להם סיכוי. אני מתכוונת לתת להם. זו המדינה שלי. זו הממשלה שלי. זה ראש הממשלה שבחרתי, לעזאזל.>

<את עדיין חושבת על עצמך כאזרחית. את חושבת על המדינה הזו כמדינה שלך ועל האנשים האלה כאנשים שלך. אבל את לא אזרחית שוות זכויות,> דוריאן טוען, וגם קולו המנטלי מלא להט. <זה מה שניסיתי לומר לך כל הזמן. יש לך פחות זכויות מלנידון למוות כרגע.>

<איך אתה יודע?> אלי משלבת את ידיה על חזה. <ניסית פעם לדבר עם האנשים האלה? להבין מה הם רוצים?>

<לא. לא ניסיתי לדבר עם האנשים שקיבלו את ההחלטה לחסום טלפתים.> הוא לוטש בה את מבטו. <לא ניסיתי גם אף פעם לדבר עם אנסים ורוצחים ומחבלים מתאבדים.>

<זה בדיוק ההבדל בינינו, דוריאן.> היא מחייכת אליו ללא הומור. <אנשים כמוני מטפלים באנסים ורוצחים ומחבלים מתאבדים.>

<את מטפלת בילדים ובבעלי חיים, אלי.> הוא נד בראשו. <אם תתחרטי, את יודעת איך לקרוא לי.>

הוא נמוג בחזרה אל שמי הכוכבים שסביבה. אלי נשארת למעלה, מביטה בזהרורים, מאזינה לשקט, מנסה להשקיט את הספקות המקננים בה.

הם מתחילים את החקירה למחרת.

היא בחדר קטן, עם מיטה, שולחן ושני כיסאות. אישה צעירה ונאה בחליפה יושבת מולה, שואלת שאלות וכותבת את התשובות. היא לא אומרת לאלי את שמה. אין שום רגש בפניה, וכשאלי מנסה לקלוט ממנה מחשבות או רגשות, היא מוצאת רק קיר גבוה ומוצק. אלי מספרת בפירוט על כל פגישתה עם דוריאן. על המלכודת שטמן לה. על הפחד שלה מפניו. על ההצעה שהציע לה. על הסירוב. אחרי כמה שעות מגיע חוקר אחר, ששואל שאלות חדשות, וגם לו היא מספרת הכול בפירוט. ואז עוד אחד. ועוד אחד. היא חושבת שיממה עוברת. דלת החדר נותרת נעולה. נותנים לה אוכל ושתייה חסרי טעם. היא שואלת אם תוכל להעביר מכתב לתום. איש אינו עונה לה. טלפתים מגיעים לחקור אותה. הם חופרים במישורי תודעתה, המגע חורך וכואב כשזיכרונותיה נתלשים בזה אחר זה כמו דפים מספר ומתעופפים באוויר סביב. היא מקווה שזה ייגמר בכך. הם יראו את כל מה שיש לראות, ידווחו על כל מה שיש לדווח, יבינו שאין לה מה להסתיר, שהיא לא יודעת יותר ממה שסיפרה. ייתנו לה ללכת הביתה, סוף-סוף.

זה לא נגמר. <מה אתם רוצים ממני?> היא משליכה את השאלה בכל הכוח שנותר לה כנגד החוקר הבא שמגיע אליה, ומקווה שהוא לא טלפת. הקיר המוזר שמעולם לא ידעה שניתן להציב אצל נורמליים עומד בתודעתו, אבל היא מצליחה לחדור דרכו, ומקבלת בחזרה ערב רב של תשובות מבלבלות לשאלתה, לפני שהוא מספיק לחסום אותה. חוסר ודאות היא התחושה הראשונה. הם לא יודעים. הם עדיין מתלבטים. ואז יש עוד. מתקני כליאה בשוויץ. התניה לציות. סוכנת רדומה. המתת חסד. ואז, הוא מזריק לה עוד מהנוזל המערפל והיא לא שומעת עוד את מחשבותיו, או אפילו את מחשבותיה. היא צונחת בכיסא, מנסה להירגע. הערפול יעבור, וכשזה יקרה… כשזה יקרה היא תיצור קשר עם דוריאן. כי הוא צדק, האנשים האלה אינם רואים אותה כאדם. הם לעולם לא ייתנו לה ללכת הביתה. הם לעולם לא ייתנו לה לראות את תום שוב.

היא צריכה לחכות, אבל הדברים שהם מתכננים עבורה מחרידים מכדי שתוכל לדמיין, והיא לא מסוגלת להירגע, לא מסוגלת לחכות שהערפול יעבור. היא נאבקת, נלחמת באחיזתו הלופתת של החוקר, צורחת, צועקת בקולה ובמחשבותיה, קוראת לעזרה, מתחננת, והזהרורים שמאחורי חדר החקירות הקטן בו היא כלואה בוהקים כמו כוכבים, חודרים מבעד לקירות, נוצצים בזוויות עיניה, אבל זה לא נכון, לא אמורים להיות כאן זהרורים, כי הזהרורים הם תודעות, והיא יכולה להרגיש תודעות רק כשהיא עוצמות את עיניה, או בתודעתו של מישהו אחר. היא נזכרת פתאום, בלי כל קשר, ביין השונה של תיאודורה, באוכל חסר הטעם שנתנו לה בתקופת כליאתה, ולמרות הנוזל המטשטש היא מבינה פתאום שעיניה אינן פקוחות כלל, הן עצומות. היא מושיטה יד לעבר הזהרורים ונותנת להם לאחוז בה, למשוך אותה משם… החוצה…

היא פוקחת את עיניה ומביטה בתקרה האפורה, במנורת החירום הלבנה, המהבהבת, היא שומעת התנשמות מעליה, ודוריאן צועד לאחור, בוהה בה כאילו הייתה פסל אבן המתעורר משינה. היא מתיישבת, איבריה מכווצים, אבל לראשונה מזה ימים, ראשה אינו מעורפל. לא, לא ימים. היא מביטה סביבה. היא בקניון, בחנות הבגדים שנסגרה. היא לובשת את אותה חצאית ואותה חולצה שלבשה לפני כמה ימים, בפגישתה הראשונה עם דוריאן…

לא. לא לפני כמה ימים.

היא מעולם לא חזרה לקליניקה וריפאה את אופיר. היא מעולם לא חקרה את החסימות. תיאודורה מעולם לא בגדה בה והסגירה אותה. היא מעולם לא הגיעה לחדר בו עינו אותה. היא מעולם לא גילתה על הדברים הנוראים שמתכננים לעשות לה. היא הייתה כאן. כל הזמן. ממש כאן.

דוריאן עדיין בוהה בה, והיא מנצלת את התדהמה שלו כדי לתקוף, בלי לחשוב, בלי להשתהות.

הוא עדיין חזק ממנה בהרבה, והיא לא מנוסה בתקיפה. ההפתעה היא כל מה שיש לה. ההפתעה, ומה שהראה לה. היא צוללת בעקבות זיכרון החסימה. בין אם הוא אמִתי או לא, והיא מטילה כרגע ספק בכל דבר שראתה מהשנייה שפסעה אל תוך הקניון, היא מסוגלת לגרום לו להרגיש אמִתי. היא מוצאת בקלות את הילד הכפות, דוריאן הקטן המביט בעיניו של הטלפת העומד מעליו. היא עומדת לדחוס כאב וחוסר אונים וייסורים אל תוך הטראומה עד שדוריאן לא יוכל לחוש דבר מלבדם. אבל כשהיא מביטה מהצד בילד הזה, צעיר יותר מעומר וממאי ומאופיר – היא לא יכולה, לא מסוגלת לעשות דבר כזה לילד, אפילו לא לזיכרון של ילד שהפך למבוגר מעוות, חולני –

כבלי מתכת עולים ממישורי תודעתו, כופתים אותה, כובלים אותה. היא חושבת במהירות, משנה צורה לנחש ומחליקה מתוכם. הוא הופך לחתול ונועץ בה את ציפורניו. היא הופכת לנץ ועפה מעליו, לקרוע אותו בטפריה. הוא הופך לערפל, והערפל חונק את גרונה –

הכול רועד סביבם, אחד מהזהרורים מתגבר, מתחזק, מזנק לפנים – קורע דרך מבעד לערפל. אלי מתממשת שוב, כורעת על ברכיה, משתעלת, בולעת נשימות עמוקות של אוויר, אם כי היא יודעת שטכנית אין כל צורך לנשום כאן. דוריאן, שוב בצורתו האנושית, מניף חרב, אבל מגן עצום עוצר אותו, ממש מעל גופה של אלי. היא מביטה למעלה, מחפשת את זהות מצילה, ומגלה את פניה הקרים, הנוקשים והנחושים של תיאודורה, המתנשאת בגובהה מעל דוריאן. <את בסדר, ילדונת?> היא משדרת, ואלי מהנהנת, גרונה חנוק מכדי לדבר. לא בגלל הערפל הפעם, אלא בגלל שהיא ידעה, היא ידעה כל הזמן שתיאודורה לא תבגוד בה. ציפורניה של תיאודורה מתארכות עוד, הופכות לסכינים ארוכים שקורעים בבשרו של דוריאן. הוא נוהם והופך לחתול בר. תיאודורה הופכת לאריה, עדיין מציבה את עצמה בינו לבין אלי, והם קורעים זה את בשרו של זו, ואלי צריכה לעזור, כי אפילו תיאודורה, היא חוששת, לא יכולה לעמוד מול דוריאן לבדה. אבל לפתע היא אינה לבדה, עוד אחד מהזהרורים מתקרב, רשת מושלכת לעבר דוריאן, קורי עכביש ארוגים היטב, זוהרים כאילו הם מחושמלים – לא, לא כאילו, כי דוריאן צורח – וזה אבנר, אבנר שמושיט עכשיו את ידו כדי לעזור לתיאודורה לקום. יחדיו, הם חוסמים את דרכו של דוריאן אל אלי. אלי קמה בקושי על רגליה, מתנדנדת, יודעת שתהיה חייבת לעזור להם. לשלושתם, יחד, אולי יהיה סיכוי נגדו. היא חושבת שוב על זיכרון החסימה, מתכוננת שוב לנסות להשפיע על דוריאן באמצעותו, לדחוק אותו אל כל הרגשות הקשים ביותר שאי-פעם הרגיש, והיא לא מסוגלת, אבל אין לה ברֵרה, היא לא יכולה לתת לו להמשיך לפגוע בילדים –

הכול מחשיך סביבם והם נזרקים החוצה, שלושתם, באלימות, בפתאומיות. אלי פוקחת את עיניה. היא עדיין שוכבת על אותו שולחן בחנות הבגדים הנטושה. החדר שקט. היא תשושה כל כך שהיא נאלצת להזרים אנרגיה אל גופה במשך שניות ארוכות לפני שהיא מסוגלת להתיישב, ובזמן שהיא עושה את זה תיאודורה נכנסת בריצה לחדר. חצי דקה מאוחר יותר, מגיע גם אבנר. כמובן. הם לא חיכו ליצור קשר עין, לא חיכו להגיע לחדר, הם תקפו ברגע שהגיעו קרוב מספיק לטווח תקיפה. אבל למה הגיעו לכאן בכלל?

קול מתכת הנחבטת כנגד הרצפה מבהיל אותה, והיא מביטה מעלה, ופוגשת בעיניו של תום. הוא עומד מעל גופו של דוריאן, מתנשם, ולצדו נח מוט מתכת גדול – אחד מצינורות המזגן, היא חושבת. מצחו של דוריאן מדמם, אבל אלי רואה שהוא נושם.

"אלי," תום אומר. "אלי, את בסדר?"

כתשובה, היא פורשת לעברו את זרועותיה, תשושה מכדי להביע את אהבתה במילים, והוא אוסף אותה אל חיבוקו. אלי נושקת לשפתיו כמעט בפראות, חושבת עד כמה קרובה הייתה לאבד אותו, עד כמה קרובה הייתה לוותר על העולם שלה, על החיים שלה, רק בגלל אשליית הייאוש שטווה דוריאן סביבה.

"אני בסדר," היא לוחשת, והדמעות מתגלגלות על לחייה. "אני בסדר."

תיאודורה ואבנר בוחנים את דוריאן, כל אחד בדרכו, מוודאים שהוא אינו מהווה עוד סכנה. "זה היה קרב ראוי, גבירתי," אבנר מטה לעברה את ראשה.

"תיאודורה, בבקשה." גם היא בוחנת את דוריאן. ואז היא צוחקת ומביטה בתום. "בהחלט קרב ראוי. שלושה טלפתים חזקים כמעט הורגים את עצמם, ואף אחד מהם לא חושב פשוט לדפוק לחלאה הקטנה מוט מתכת בראש."

"איך…" אלי מתחילה, אבל הרגשות מכריעים אותה. "איך ידעתם…"

"את צעקת, אלי." תיאודורה מניחה יד גדולה על כתפה. "את צרחת במשך השעה האחרונה. אני חושבת שהייתי שומעת אותך גם בסין."

אבנר מהנהן. "גם אני הרגשתי את זה. הייתי בצדה האחר של העיר."

כן. אלי חשבה שזעקה לעזרה. היא לא חשבה שהזעקות הגיעו ליעד אמִתי. ובוודאי שלא חשבה שיגיעו למישהו שאינו טלפת. היא מביטה בתום בפליאה. "גם אתה?"

"גם אני," הוא מאשר, ונושק לה שוב, כאילו ביקש לוודא שהיא עדיין שם, אִתו. "זו הייתה התחושה הכי מוזרה שאי-פעם הרגשתי. היית לידי, אבל לא היית שם. כאב לך כל כך, וצעקת שאבוא לעזור לך, אבל לא ידעתי לאן ללכת, הייתי כל כך חסר אונים… מזל שהיה לי את הטלפון של תיאודורה."

"המזל כולו שלנו. יותר מזל משכל, במקרה של אלי." תיאודורה מביטה בה, חוסר שביעות רצון על פניה. "מה גרם לך לעשות את מה שהוא אמר?" היא ממשיכה, הודפת בקצה מגפה את דוריאן המעולף.

"מה?" אלי לא בטוחה על מה היא מדברת. היא עברה כל כך הרבה בשעות האחרונות.

"מה גרם לך לקום ולצאת מהמרפאה בגלל משהו שהפסיכופת הזה אמר? אני יכולה רק לשמוח שאבא של אופיר הרגיש שמשהו לא בסדר וביקש שאבדוק מה קרה לך."

לוקח לאלי רגע לקלוט. "בדקת את אופיר? דיברת עם דוריאן?"

"לקח לי שעתיים להוציא מהזיכרון המתגמש שלו כתובת. ודרך אגב, דוריאן הוא רק כינוי שהמציא לעצמו." תיאודורה מגלגלת את עיניה. "האנשים שלי בדקו אותו. השם האמִתי שלו הוא דור אילן."

אלי מביטה באיש המעולף. השם היום-יומי, הרגיל כל כך, עומד פתאום בניגוד לדמות המסתורית שלמדה להכיר. אבל זה מי שהיה כל הזמן. אדם רגיל. אדם רגיל שעשה דברים נוראים. אלי צריכה לכעוס על עצמה שהצליח לתמרן אותה ככה, לרמות אותה ככה. אבל היא יכולה רק להרגיש אסירת תודה. היא מביטה באחרים, שלושת האנשים עליהם היא סומכת יותר מכול בעולם.

"מה נעשה אִתו?" היא שואלת.

"אני אעשה כמה שיחות טלפון." תיאודורה אומרת. "יש לי חבר בשב"כ שישמח לבוא לקחת אותו. נחשוב מה לעשות אִתו אחר כך. הוא די מסוכן לאנשים נורמליים."

"ומה הם יעשו לו?" אלי שואלת, נזכרת לפתע בחדר החקירות הנורא.

"הם לא יהרגו אותו, ילדונת, תירגעי." תיאודורה מחייכת. "אני לא מאמינה שאת דואגת לו אחרי מה שהוא עשה לך."

"הוא פסיכופת. אמרת בעצמך." אלי מביטה בה ברצינות. "זו בדיוק הסיבה שהוא צריך עזרה, לא עונש."

"אלי, שלושתנו ביחד בקושי עמדנו מולו," תיאודורה אומרת. "במתקנים בשוויץ יודעים איך לטפל באנשים כמוהו."

אלי מרגישה לא בנוח עם הפתרון הזה. אבל תיאודורה צודקת. דוריאן פגע באנשים. והוא יפגע באנשים אחרים, אם יתנו לו. היא נותנת לתום לחבק אותה, להפנות את מבטה.

"זה נגמר, אלי. בואי נלך הביתה," הוא אומר בשקט, והיא נדה בראשה.

"עדיין לא. תיאודורה, מה עם אופיר? הצלחת לעזור לו?"

תיאודורה מעווה את פניה. "לא הגעתי לעזור לו. מיהרתי לצאת ברגע שהבנתי מה הבחור הזה גרם לך לעשות. נוכל לטפל בזה אחרי שננוח –"

"תתקשרי להורים שלו," אלי אומרת.

"אלי, את לא רצינית." תום לוטש בה מבט.

"את בקושי מסוגלת לעמוד, יקירה," אבנר מוסיף בעדינות.

"זה לא ייקח הרבה זמן." אלי לא מסבה את מבטה מעיניה של תיאודורה, שרק מביטה בה מבלי לומר דבר. "הוא חושב שזה אמִתי. בבקשה."

תיאודורה שותקת עוד רגע ארוך לפני שהיא מהנהנת. "אבל את לא נכנסת לשם לבד."

"נראה שאתם לא מסוגלים להשאיר אותי לבד ממילא," אלי אומרת ומחייכת אליהם.

כשהם חוזרים הביתה לבסוף, אלי ישֵנה כמעט שתים-עשרה שעות, וכשהיא מתעוררת, השעה מוקדמת לפנות בוקר, ותום ישן כשגופו כרוך סביבה. היא מבלה דקות ארוכות רק בהתבוננות בו, מקשיבה לנשימותיו העמוקות, מעבירה את אצבעותיה בשׂערו הקצר, מלטפת את לחיו. הוא ישן עמוק, והיא לא מרגישה חלומות. עדיף כך.

לבסוף, כשנעשה ברור שלא תצליח להירדם שוב, היא מתלבשת, נועלת נעליים ועולה במדרגות לגג הבניין. האוויר הקריר על עורה מרגיע אותה, משחרר את שריריה התפוסים. היא מביטה למעלה, אל הכוכבים הבודדים הנראים בשמים, ואז באורות העיר סביבה. היא חושבת על הזהרורים, על התודעות הרבות שיכלה להרגיש סביבה קודם, אלו שגרמו לה להבין שהיא נמצאת בדמיון, באשליה. כשהיא עוצמת את עיניה עכשיו, אורות העיר מתחתיה מתחלפים באותם זהרורים, והיא יודעת שמעתה תמיד תצליח למצוא אותם.

היא מביטה סביבה בעיר הערה-ישנה ומגלה שהיא יכולה לראות את הדירה של אבנר. לפחות, היא חושבת שזו הדירה של אבנר. יש אור בחדר העבודה. היא שולחת את מחשבותיה החלושות, מגששת קדימה בזהירות רבה.

<אליה?> קולו של אבנר נשמע, צלול וברור.

<היי, אבנר.>

<למה את לא ישנה, יקירה? היה לך יום קשה.>

<היו לי כמה ימים קשים בתוך יום אחד,> היא מתקנת, בחיוך. <אבל כבר ישנתי המון.>

<את רוצה לדבר? לספר לי מה עשה לך האיש הזה?>

היא מחניקה רעד. <עדיין לא. אבל… מה דעתך על תה? אני מזמינה.>

הוא צוחק, והיא מרגישה את גשר האור הנפתח לעברה. היא בונה עבורם מרפסת גדולה, רחבה, צופה אל ההרים, טובלת בירוק. שתי כורסאות עם ריפוד בד משובץ, רכות ושחוקות משימוש, שביניהן שולחן קפה קטן, ושתי כוסות תה בספלי חרס מצוירים, מהסוג שבתי הקפה בעיר הפסיקו להחזיק כבר מזמן. אבנר מביט בתמונה כולה לרגע ארוך לפני שהוא מחייך ומתיישב. "זה מקסים, אליה. איפה אנחנו?"

"סתם, מקום שראיתי באינטרנט. יישוב חקלאי בגליל."

אבנר מביט סביבו בתמונה שיצרה. "יפה," הוא מאשר, ומוסיף סוכר לכוס שלה לפני שהוא מגיש לה אותה. "אתם שוקלים מעבר דירה?"

"לא ממש." היא מושכת בכתפיה, חושבת לרגע עליה ועל תום, שוכבים על הדשא ביישוב חקלאי בגליל, מתחת לשמים זרועי כוכבים, ואז נותנת לתמונה לשקוע בחזרה אל מעמקי תודעתה. אולי יום אחד. כשהיא תהיה בטוחה שאין אנשים נוספים כמו דוריאן שהיא צריכה להגן על ילדים מפניהם.

"אני שמח לשמוע. אני חושש שאם היית עוזבת, דבר לא היה מחליף עבורי את שעות התה הארוכות והאפלות של הנפש."

היא מחייכת מעל שפת ספל התה שלה. "גם אני נהנית מהפגישות שלנו, אבנר." היא לוגמת, ואז מחייכת שוב, הפעם בהפתעה. תה אמרטו. התה של אבנר. "ברצינות, איך אתה עושה את זה? אני בכלל דמיינתי לנו תה לימונית-לואיזה."

"אמרתי לך. קוסם אינו חושף את התכסיסים שלו." הוא מחייך אליה חיוך ממתיק סוד. "יש סיבה לביטוי הזה, את יודעת. כאשר שהאשליה נחשפת, ההנאה פוחתת."

"נו, אבנר, תגלה לי!" אלי רוכנת לפנים, החיוך על שפתיה מתרחב. "אני מבטיחה לא להתאכזב."

"בסדר, בסדר." אבנר מצביע על כוס התה שלו. "המפתח הוא בזיכרון. לתה שהכנת עבורנו כבר היה טעם משלו. כדי לגרום לך לטעום משהו אחר, עלי להשפיע על מרכזי התחושה בראש שלך. ליצור מרקמים וטעמים מסוימים, ולתרגם אותם לתחושות שאת מרגישה."

אלי מקמטת את מצחה. אין לה מושג איך מתחילים אפילו ליצור אשליה כזו. "זה נשמע מסובך."

"זה כמעט בלתי אפשרי," אבנר מאשר. "מצד שני, לגרום לך לזכור את טעמו של התה היא פעולה קלה בהרבה. אני פשוט חולק אִתך את הזיכרון שלי." הוא מצביע על הכוס. "נסי עכשיו."

אלי מביטה בו בפליאה, לא בטוחה שהיא יורדת לסוף דעתו, אבל טועמת. תה צמחים. התה שדמיינה עבורם. לימונית-לואיזה, טעמו מעט דהוי.

"את מבינה?" אבנר לוגם גם הוא מהתה שלו. "את זוכרת שטעמת טעם נפלא של תה, אבל לא טעמת אותו כלל. זיכרון הטעימה הגיע בדיעבד. אם תנסי, לא תצליחי להיזכר ברגע המדויק בו הרגשת את הטעם. זהו התעלול שעושה את האשליה פשוטה כל כך. היא אינה אשליה של החושים כלל. רק של הזיכרון."

אלי מניחה את ספל התה שלה. בטנה מתהפכת פתאום. אבנר מביט בפניה ונאנח.

"את רואה? ברגע שהאשליה נחשפת, אין עוד ערך בקסמיו של הקוסם."

"זה מה שכל האשליינים עושים?" אלי שואלת, קולה מדוד, קפוא.

"לא," אבנר מודה. "זוהי פעולה מעט מורכבת יותר מהממוצע. למדתי כמה תכסיסים במהלך השנים –"

"זו פעולה הרבה יותר מורכבת," אלי מתקנת, ופתאום טעם התה שנותר בפיה מר. "אתה שותל זיכרונות בדויים."

אבנר מחייך, נד בראשו. "זו העבודה שלך, יקירה. אני רק נותן לאנשים מעט מהבדיות שהם רוצים להאמין בהן."

"אתה משקר להם."

אבנר נסוג לאחור בכיסאו, מופתע. כשהוא מדבר שוב, קולו רך מאוד. "אני לא משתמש ביכולות שלי למטרות נעלות כמוך, אליה. אבל אני משתמש בהן למטרות טובות כבר שנים רבות. זה מספיק עבורי."

כבר שנים רבות. המרירות בחלל הפה של אלי מתפשטת בכל גופה, בלי לחשוב על כך, היא אוספת סביבה את ההגנות שלה. אבנר ממצמץ, נרתע. היא לא בטוחה אם הוא מבחין בשינוי ישירות אצלה, או סביבו, בתמונה שיצרה. צד המרפסת שלה כמעט התאדה. יום הקיץ החמים הפך קפוא. שולי התמונה הירוקים דוהים, והזהרורים מאירים ברקע.

<אליה?> הוא שואל בלי מילים. <מה קרה?>

<אתה יודע ליצור אשליות שמשפיעות על טלפתים.>

הוא מהנהן, מנסה להיראות רגוע, אבל היא רואה את עיניו מתרוצצות. <במקצוע שלי יש הרבה סוגים של לקוחות –>

<טלפתים לא זקוקים לאשליינים.> היא מדגישה את דבריה בתנועת יד חדה, והמרפסת נעלמת, הופכת להבזקים מסחררים של אור וצבע שנעים סביבם. <מתי פיתחת את הכישרון הזה, אבנר?>

הוא מביט בעיניה, והיא רואה את הכאב והעצב שתמיד מתחבאים מאחורי זגוגיות משקפיו זולגים החוצה. <אליה. אלי.> הוא עוצם את עיניו לרגע. <אני חושב שאני מבין מה את שואלת. ואני גם חושב שאת יודעת את התשובה. את צריכה לדעת – את חייבת לדעת – שלא היית אחת משלי. אני זוכר כל אחד ואחת מהם.>

<אחת משלך?> היא שואלת, וקולה רועד, אפילו במחשבות.

<אחת מהילדים שנאלצתי… שהייתי צריך… ש…> הוא לא מסוגל לסיים. הוא עוצם את עיניו, וכעת העצב והכאב חזקים כל כך, והיא לא מסוגלת עוד להכיל אותם. <זה לא היה נורא, בהתחלה. הילדים היו נאבקים קצת כשהנחתי את המחסומים בראשם, אבל הם היו עבורי כמו תינוק שבוכה כשנותנים לו חיסון. ידעתי שזה בשבילם, לטובתם, לטובת החברה.> הוא משתתק, ואלי מפחדת לנשום. <לקח שנים לפני שהבנתי שגם בי קיימת התניה כזו. לא להניח לטלפתים לפגוע באנשים רגילים. ואז הבנתי מה אני עושה.> הוא פוקח את עיניו ומביט בה. <גם אחרי כל הזמן שחלף, אני עדיין מרגיש אותם לפעמים, נלחמים, תודעות קטנות מנסות לשבור את החסימה, להפסיק את מה שאני עושה להם. זה לא כמו להשתיל זיכרון, אליה. זה גרוע בהרבה. זה כמו פס ייצור, כמו סרט נע, ואת עושה את זה לאנשים קטנים שהם בדיוק כמוך. ולמרות שהם ילדים, הם מבינים, עמוק בפנים, ולמשך שארית החיים שלהם – שמשהו לא בסדר, משהו בתוכם לא בסדר, אבל הם חושבים שהדבר הזה הוא הם עצמם, היכולות שלהם, והם מסתובבים בעולם כמו… כמו…>

<כמו כבשים,> אלי אומרת, וקולה יציב להפליא. היא חושבת על באפלו ביל, ועל חניבעל לקטר המטורף, ועל קלאריס, הבלשית הצעירה במסעה אחר האמת. היא חושבת על דוריאן. היה לה קל כל כך לפסול את כל מה שאמר לה, להאמין ששיקר לה בכול, מהתחלה ועד הסוף, להאמין שהראה לה זיכרון לא אמִתי.

אבנר מתכווץ, ידיו מתהדקות על ברכיו, חופרות בבד העבה של מכנסיו. הוא לא יכול להכחיש. "סלחי לי," הוא אומר, שוב בקולו, קול עבה מדמעות.

"אתה לא צריך לבקש ממני סליחה." ולמרות הכעס והגינוי שאלי מרגישה, זה עדיין אבנר, שהיה ידידה הטוב ביותר, ששמע את כל מה שעל לבה בכל אותן שיחות ליליות, שהציל אותה רק לפני חצי יממה. "זה לא משנה, אבנר. זה היה מאוד מזמן. הפסקת."

"אבל החסימות ממשיכות," אבנר אומר. הוא מרים אליה את עיניו, ואלי מסיטה את מבטה, אינה מסוגלת להביט בהן.

אלי לא בטוחה מה זה אומר, ובטוחה שהיא לא מסוגלת להתמודד עם זה, לא הלילה. מחר, יחד עם תיאודורה, תום ואבנר – הם ישבו, הם ידברו והם יבינו מה לעשות. בינתיים, היא מניחה את זרועותיה סביב כתפיו של אבנר ומושכת אותו לחיבוק חם, מלא רחמים. הם נשארים כך זמן רב, עד שהמרפסת נעלמת והם יושבים במרכזם של אינספור אורות זהרורים קטנים, אינספור תודעות פרושות על פני העיר סביבם, בוהקות כמו כוכבים בשמים.