פרולוג

ליידי פניס היקרה שלי,

אנחנו חברות ותיקות כבר שנים רבות מכדי שאצטרך לשקול את מילותיי. כפי שציינת, בעדינות האופיינית לך, אכן, קיבלתי חדשות מזעזעות במיוחד. בני החורג, הנסיך אביר, הוכיח קבל עם ועדה כי טמונה בו אותה גסות רוח שתמיד ידעתי שמקננת בו. בנו הממזר, שנולד מזונה מממלכת ההרים, נחשף סוף כל סוף.

מביש ככל שיהיה, היה ניתן לטפל בנושא בצורה חשאית יותר, אילו היה אחיו החכם-כאבן אמת מקבל החלטה מהירה ונחרצת ופוטר אותנו אחת ולתמיד מהבושה הזאת. ואולם במקום לעשות זאת, הוא הציג אותו בפני בעלי בפומבי.

וכך, אל מול פני הבושה הזאת, מה עושה אדוני הלורד? לא רק שהוא מתעקש להביא את הממזר אל טירת הצבי,
הוא גם מעניק לאביר את התואר ליערות נצרים, ושולח אותו לרעות באחו עם אשתו העקרה וחסרת החן. יערות נצרים! אחוזה נאה ללא ספק, שכל אחד מחבריי היה שמח לקבל לעצמו, והוא מעניק אותה לבנו מכיוון שהביא לעולם ממזר עם אחת מפשוטות העם! המלך ערמומי אינו רואה פגם בכך שאותו ממזר הובא לכאן אל טירת הצבי, כדי שכל אחד מאנשי חצר המלוכה יוכל לראות את פרא ההרים הקטן הזה.

ולבסוף, גם עלבון לי ולבני. הוא הכריז כי מעתה הוא מעניק לנסיך אמת את התואר המלך יורש העצר, וכי הוא יהיה הבא לעלות על כס המלכות. כאשר הייתה לאביר את ההגינות לוותר על טענתו לכתר בפני כלימה נוראית שכזאת, שמחתי בתוכי והאמנתי כי הדר יוכרז מיד כיורש העצר. אף שהוא צעיר משני אחיו למחצה, כל אדם יכול לראות כי שושלות הדם שלו אצילות וטהורות יותר, וכי הוא מלא הוד ותפארת כשמו.

נכון, אני מתבזבזת כאן. ממש כמו בני הדר. כאשר ויתרתי על שלטוני ועל תוארי כדי להיות מלכתו של ערמומי עשיתי זאת מתוך אמונה כי כל ילד שאלד לו ייראה טהור יותר משני הבנים חסרי האחריות שילדה לו המלכה הקודמת, וכי הוא ישלוט אחרי מותו של ערמומי. אבל האם הוא מסתכל כעת על אביר ומודה בטעות שעשה כאשר מינה אותו ליורשו? לא. במקום זה, הוא הזיז אותו מעט ממקומו כדי למנות את אחיו הצעיר והטיפש לתפקיד המלך יורש העצר. אמת. אמת הגדול בעל הפנים המרובעות, אדם בעל חן ונימוסים של שור בר.

זה יותר מדי, יקירתי. יותר מכפי שאוכל לשאת. הייתי עוזבת את חצר המלוכה, אך אני חוששת להשאיר כאן את הדר ללא הגנה נאותה.

מכתב מהמלכה תשוקה לליידי פניס מטילת׳

שנאתי אותה כאשר הייתי ילד. אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את המכתב הזה, שאותו מעולם לא סיימה לכתוב ומעולם לא שלחה. קראתי אותו והבנתי בעצמי כי המלכה שמעולם לא פגשתי באופן רשמי שנאה אותי מהרגע ששמעה עליי. התחושה הייתה הדדית. מעולם לא שאלתי את צ׳ייד כיצד השיג את המכתב. צ׳ייד, ממזר בעצמו ואחיו למחצה של המלך ערמומי, מעולם לא חווה רגע של היסוס במאמציו לשרת ככל יכולתו את שושלת הרואים למרחק. הוא כנראה חטף את המכתב משולחנה הפרטי. אולי זו הייתה תחבולה שמטרתה לעורר בליידי פניס תחושה שהמלכה מתנשאת עליה ולא טרחה לענות על מכתבה. האם זה משנה? אינני יודע זאת כעת, שכן אינני יודע מה הייתה מטרתו של המורה שלי במעשה הגנבה הזה.

אבל לעתים אני תוהה האם מצאתי וקראתי אותו במקרה? או שמא זה היה עוד אחד ממעשיו המכוונים של צ׳ייד. הוא היה המורה שלי באותם הימים, ולימד אותי את אומנות ההתנקשות. צ׳ייד שירת את מלכו בדרך שלוחת רסן כרוצח, מרגל ותככן המתמרן את חצר המלוכה של טירת הצבי, ולימד גם אותי לעשות זאת. ממזר מלכותי, כך אמר לי, מקומו בטוח בחצר המלכות רק כל עוד הוא מביא תועלת. כלפי חוץ הייתי ממזר נטול מעמד, נתון ללעג או זוכה להתעלמות בעודי עושה את דרכי בטירה בין הסכנות הפוליטיות השונות. רק המלך ערמומי ואני ידענו שבעצם זכיתי להגנתם של המלך ושל הרוצח המלכותי שלו. אולם הוא לא לימד אותי רק להרוג ברעל ובסכין ולחבל תחבולות, אלא גם מה עליי לעשות כדי לשרוד כממזר מלכותי. האם הייתה כוונתו להזהיר אותי, או פשוט ללמד אותי לשנוא כדי שאהיה שלו בלב ובנפש? אפילו על השאלות האלה חשבתי מאוחר מדי.

במרוצת השנים ראיתי את המלכה תשוקה במגוון דמויות. תחילה היא הייתה האישה האיומה ששנאה את אבי ושנאה אותי אף יותר, האישה שבידה היה הכוח לחטוף את הכתר מראשו של אבי ולדון אותי לחיים שבהם אפילו שמי העיד על מעמדי כממזר. זכורות לי תקופות בחיי שבהן פחדתי אפילו להניח לה לראות אותי.

שנים אחרי שהגעתי אל טירת הצבי, נרצח אבי ביערות נצרים, וידה ככל הנראה הייתה זו שעמדה מאחורי המעשה. אך עם זאת לא היה דבר שהיה ביכולתי או ביכולתו של צ׳ייד לעשות באשר לכך. לא היה ביכולתנו לדרוש צדק עבורו. אני זוכר שתהיתי אם המלך יודע או שמא לא אכפת לו. אני זוכר שידעתי בוודאות מוחלטת שאם המלכה תשוקה תרצה במותי, היא יכולה לבקש זאת. אפילו תהיתי אם צ׳ייד יגן עליי או שיציית לפקודה. אילו מחשבות לא הולמות עבור ילד.

יערות נצרים הייתה רק מושג מופשט בעיניי, מקום נורא של גלות ובושה. כשהייתי ילד וגדלתי בטירת הצבי, נאמר לי שאל המקום הזה הלך אבי כדי להסתתר מהבושה שקיומי הביא עליו. הוא ויתר על טענתו לכתר, כבש את ראשו ברצפה כדי לספוג את העלבון ואת הכעס של אשתו החוקית סבלנות, התנצל בפני המלך ובפני חצר המלכות על חוסר הטוהר שלו וברח מהממזר שהביא לעולם.

בהתבסס על המקומות היחידים שראיתי בחיי דמיינתי את המקום כטירה מבוצרת על גבעה. חשבתי שהיא נראית כמו המצודה המבוצרת בעין-ירח שבממלכת ההרים או כמו טירת הצבי המוקפת חומות תלולות וניצבת על צוקים שחורים וגבוהים המשקיפים אל הים. דמיינתי את אבי, קודר ומהורהר, עומד לבדו באולם אבן קר שמעליו תלויים דגלי קרב וכלי נשק עתיקים. דמיינתי שדות טרשים וביצות ערפילים.

אחר כך גיליתי כי יערות נצרים היא אחוזה גדולה, בית נעים ורחב השוכן בעמק ירוק ושופע. חומותיה לא היו עשויות מאבן, אלא מעצי אלון זהובים ומעצי אדר מלבלבים, ואף שהאולמות היו מרוצפים בחלוקי נחל חלקים, הקירות עצמם היו מכוסים בלוחות עץ חמים. אור השמש הנעים על העמק הפורה נפל בקרניים רחבות על חדרים שחלונותיהם גבוהים וצרים. שביל הכרכרות המוביל אל הדלת הראשית היה רחב, ועצי לבנה גבוהים ותמירים ניצבו משני צדדיו. בסתיו, הם השירו מרבד זהוב עבה על הדרך, ובחורף, כשענפיהם עמוסים בשלג, הם התנשאו מעליה ויצרו מנהרה לבנה וקפואה שמעליה מבצבצים השמים הכחולים.

יערות נצרים לא הייתה עיר מקלט ולא מקום גלות, אלא מקום פרישה נעים עבור אבי ואשתו העקרה. אני חושב שסבי אהב את אבי באותה מידה שבה שנאה אותו אמו החורגת. המלך ערמומי שלח אותו רחוק כל-כך כדי לשמור על ביטחונו. וכאשר הגיע זמני להגיע לשם, עם האישה שאהבתי וילדיה הפעלתניים ועם האישה שתמיד רצתה להיות אמי, היה המקום לזמן-מה מפלט של מנוחה ושלווה עבורנו.

הזמן הוא מורה אכזר, והוא מלמד אותנו לקח מאוחר מכדי שיביא לנו תועלת. שנים אחרי שיכולתי להיעזר בתובנות הללו, הן הגיעו אליי. עכשיו במבט לאחור כאשר אני מסתכל על המלך ערמומי “הזקן״ אני רואה אדם שחלה במחלה סופנית שגזלה ממנו את השליטה על גופו ואת חדות מחשבתו. אבל גרוע מכך, אני רואה את המלכה תשוקה כפי שהייתה באמת: לא אישה מרושעת שמטרתה לאמלל אותי בכל רגע, אלא אם שלבה מלא באהבה חסרת רחמים לבנה היחיד, נחושה בדעתה לא להניח לאיש לזלזל בו. היא לא ידעה גבולות במאמציה להפוך אותו ליורש הכס.

מה אני לא אעשה כדי להגן על בתי? האם יש פעולה כלשהי שתהיה קיצונית מדי? אם אומר, “הייתי הורג את כולם, ללא חרטה״, האם זה הופך אותי למפלצת?

או פשוט לאב?

אבל את כל זה יכולתי להבין רק במבט לאחור. את כל השיעורים הללו למדתי מאוחר מדי. כשעוד הייתי גבר צעיר, הרגשתי שאני איש זקן וכפוף, שכל חייו הם רק כאב ואנחות. הו, כמה ריחמתי על עצמי והצדקתי כל החלטה נטולת אחריות שקיבלתי מימיי! ואז, כאשר הגיע זמני להיות הזקן החכם בביתי, נלכדתי בגוף של גבר בגיל העמידה, עדיין נתון לאותם תשוקות ויצרים, עדיין מסתמך על כוחה של זרועי הימנית גם כשהייתי צריך להיות חכם יותר ולהשתמש בהיגיון.

שיעורים שלמדתי מאוחר מדי. תובנות שגיליתי רק אחרי עשרות שנים.

ודברים רבים כל-כך אבדו בשל כך.

פרק 1

יערות נצרים

בוריך, ידידי הוותיק.

ובכן, אני מניח שסיימנו להשתקע כאן. זה לא היה זמן נעים מבחינתי, וגם לא מבחינתך אם הצלחתי לקרוא היטב בין שורות מכתבך הקצר. הבית הוא עצום, גדול מדי עבור שנינו. מתאים לך כל-כך לשאול על סוסינו עוד לפני ששאלת עלינו. אענה לך על השאלה הזאת תחילה. אני שמח לדווח שמשי קיבלה את השינוי באורווה בשלווה, כהרגלה של הסוסה נעימת המזג הזאת. גבוה, לעומתה, אימץ לעצמו מנהג להתגרות בסוס ההרבעה המקומי, אבל טיפלנו בכך, העברנו אותם לתאים נפרדים ומרוחקים זה מזה. הורדתי את מכסת התבואה שלו ויש כאן פועל אורוות צעיר שלמרבה הפלא גם הוא נקרא טולמן הגבוה, והוא קיבל בשמחה את בקשתי לקחת את הסוס ולהריץ אותו היטב פעם ביום לפחות. באמצעות טיפול זה, אני בטוח שהסוס ישתלב בקרוב.

אשתי הליידי. לא שאלת עליה, אבל אני מכיר אותך היטב, ידידי, לכן אספר לך שהגבירה סבלנות זועמת, פגועה, מדוכאת, היסטרית ובאשר למצב הנוכחי יש לה מאה דעות שונות לפחות. רגע אחד היא גוערת בי משום שלא הייתי נאמן לה לפני שנפגשנו, ורגע לאחר מכן סולחת לי ומאשימה את עצמה על שלא ילדה לי יורש, בהתחשב בכך כי “אין ספק שהבעיה היא בי״. אני מאמין שבעוד זמן-מה נוכל להתגבר על זה.

אני מעריך את זה שקיבלת על עצמך כמה מחובותיי האחרות שם. אחי סיפר לי מספיק על מזגו של העול שהוטל עליכם, ואני שולח את מלוא אהדתי לשניכם ואת תודתי העמוקה. על מי עוד אוכל לסמוך בזמן שכזה, בטובה גדולה כל-כך?

אני יודע כי תבין מדוע איני מדבר ברורות בנושא. תן לשועלה חיבוק ועצם גדולה בשמי. אני בטוח שאני חב למסירותה לא פחות מכפי שאני חייב לך. אשתי קוראת לי מהאולם הראשי. עליי לסיים את המכתב ולשלוח אותו אליך. ייתכן שאחי ירצה לדבר איתך ולומר לך מילים בשמי בפעם הבאה שתיפגשו.

מכתב לא חתום ששלח אביר לאדון האורוות בוריך

ערמות לבנות של שלג טרי נחו על ענפי עצי הלבנה החשופים משני צדי הדרך. לבן בהק מול שחור כמו בגדי החורף של הליצן. פתיתי השלג היו גדולים והוסיפו שכבה טרייה של בוהק לבן על השלג הישן שכיסה את החצר. הוא העלים מעט את התלמים העמוקים שהותירו גלגלי הכרכרות זה לא כבר, מחק את עקבותיהם של הבנים והחליק את השבילים. בשעה שהבטתי החוצה הגיעה כרכרה נוספת, רתומה לקבוצת סוסים אפורים. כתפיו של הנהג העטויות בגלימה אדומה היו מכוסות בשלג. שומר השער בבגדים ירוקים וצהובים רץ ממדרגות יערות נצרים, פתח את דלת הכרכרה והחווה לאורחינו להיכנס פנימה. מנקודת התצפית שלי לא יכולתי לראות במי מדובר, פרט לכך שלבושם העיד שהם היו סוחרים מהעיירה נצרים ולא אצילים מהאחוזות השכנות. כשהם נעלמו מהעין והנהג הפנה את הכרכרה אל האורוות שלנו, הבטתי מעלה אל שמי אחר הצהריים. אין ספק שצפוי לנו עוד שלג. חשדתי שהשלג צפוי לרדת במשך כל הלילה, זה היה הולם. הנחתי לווילון ליפול ופניתי אל מולי שנכנסה לחדר השינה שלנו.

“פיץ! אתה עדיין לא מוכן?״

הבטתי בעצמי. “חשבתי שאני…״

היא צקצקה אליי בלשונה. “הו, פיץ. זאת חגיגת החורף. האולמות מקושטים בירוק, סבלנות הורתה לטבחית להכין משתה שככל הנראה יספיק לכל דרי הבית לשלושה ימים, כל שלוש להקות הנגנים שהיא הזמינה כבר הגיעו, ומחצית מאורחינו כבר כאן. אתה אמור להיות שם למטה, לברך אותם בבואם. ואתה אפילו לא לבוש״.

חשבתי לשאול אותה מה לא בסדר בבגדים שאני לובש עכשיו, אבל היא כבר נברה בארגז הבגדים שלי, מרימה בגדים, בוחנת אותם וזורקת אותם בחזרה. חיכיתי. “את זאת״, היא אמרה והוציאה חולצת פשתן לבנה שעל שרווליה פסי תחרה. “ואת המקטורן הזה מעליה. הכול יודעים שללבוש ירוק בחגיגת החורף מביא מזל. ואת שרשרת הכסף הזאת שתתאים לכפתורים שלך. המכנסיים האלה. הגזרה שלהם ישנה ואתה תראה בהם זקן, אבל הם לפחות אינם רפויים כמו המכנסיים שאתה לובש עכשיו. אני יודעת היטב שלא לבקש ממך ללבוש את המכנסיים החדשים שלך״.

“אני באמת זקן. בגיל ארבעים ושבע, ודאי מותר לי כבר להתלבש כראות עיניי״.

היא כיווצה את גבותיה וירתה אליי מבט. היא הניחה את ידיה על מותניה. “האם קראת לי זקנה, אדוני? מכיוון שאני זוכרת היטב שאני מבוגרת ממך בשלוש שנים״.

“מובן שלא!״ מיהרתי לתקן את דבריי. אבל לא הצלחתי שלא לרטון. “אבל אין לי מושג מדוע כולם רוצים להתלבש כאילו הם בני אצולה מג׳מאליה. הבד של המכנסיים האלה דק כל-כך עד ששיח הקוצים הקטן ביותר יקרע אותם לגזרים…״

היא הביטה בי ונאנחה ארוכות. “כן. שמעתי את זה ממך כבר מאה פעמים. בוא נתעלם מכך שאין שיחי קוצים בתוך יערות נצרים, בסדר? יפה. קח את המכנסיים הנקיים האלה. המכנסיים שאתה לובש עכשיו הם בושה וחרפה; האם לא לבשת אותם אתמול כאשר טיפלת בסוס שיש לו פרסה שבורה? ונעל את הנעליים היפות, לא את המגפיים הבלויים האלה. אתה יודע שיצפו ממך לרקוד״.

היא הזדקפה ממסע החיפוש שלה בתוך ארגז הבגדים. נכנעתי לבלתי נמנע והתחלתי לפשוט את בגדיי. כאשר הוצאתי את ראשי מהחולצה, עיניי פגשו בעיניה. היא חייכה אליי חיוך מוכר וכאשר הבטתי בנזר הצינית שעל ראשה, בתחרה שעל חולצתה ובשמלתה הרקומה, עלה חיוך על פניי. היא נשאה את עיניה והביטה בי וחיוכה התרחב עוד יותר כאשר התרחקה ממני. “באמת, פיץ. יש לנו אורחים בבית, הם מחכים לנו״.

“הם מחכים לנו כבר זמן רב, הם יכולים להמתין עוד קצת זמן. סרפד יכולה לטפל בהם״.

התקרבתי אליה בצעד נוסף. היא נסוגה אל הדלת והניחה את ידה על הידית, מנידה בראשה לשלילה ללא הרף, תלתליה השחורים מרקדים על מצחה ועל כתפיה. היא השפילה את ראשה והביטה בי מבין עפעפיה המוּרדים, ופתאום נראתה בעיניי שוב כמו נערה. נערה פרועה מעיירת טירת הצבי, שאחריה רדפתי על חוף הים. האם היא זכרה זאת? אולי, מכיוון שהיא נשכה קלות את שפתה התחתונה וראיתי את נחישותה נחלשת מעט. אבל אז, “לא. הם לא יחכו. אומנם נכון שסרפד יכולה לקבל את פניהם, אבל ברכות ממנה לא שקולות לכבוד שיזכו לו אם אתה ואני נברך אותם. חידה יכול לעמוד מאחוריה ולסייע לה, אבל עד שיקבלו את ברכתו של המלך לנישואיהם, אסור לנו להציג אותם כזוג. לכן אתה ואני נצטרך לחכות. כי לא אסכים להסתפק ב׳קצת זמן׳ הערב. אני מצפה ממך ליותר״.

“באמת?״ אמרתי לה. התקדמתי לעברה בשני צעדים מהירים, אבל היא פלטה צרחה נערית ויצאה מהחדר. היא סגרה את הדלת מאחוריה והוסיפה מבעד לחריץ, “מהר! אתה יודע באיזו מהירות המסיבות של סבלנות יכולות להשתגע. השארתי את סרפד כאחראית, אבל אתה יודע, חידה גרוע כמעט כמו סבלנות״. הפוגה. “ואל
תעז לאחר ולהשאיר אותי ללא שותף לריקוד!״

היא סגרה את הדלת לגמרי עד שהגעתי אליה. נעצרתי, ובאנחה קלה חזרתי אל מכנסיי הנקיים ונעלי הרכות. היא תצפה ממני לרקוד, ואעשה כמיטב יכולתי. ידעתי שחידה יתענג על כל רגע בחגיגות ביערות נצרים, בהתלהבות שעמדה בסתירה מוחלטת לדמות העצורה שבה הציג את עצמו בטירת הצבי. חייכתי לעצמי. ולעתים קרובות נהגה סרפד כדוגמתו וחשפה גם היא את הצד העליז שבה, שאותו הפגינה לעתים רחוקות כל-כך בחצר המלכות. אח והוגן, השניים מבין ששת בניה הבוגרים של מולי שעדיין התגוררו בבית, לא יזדקקו לתמריץ רב כדי להצטרף. מכיוון שסבלנות הזמינה מחצית מהעיירה נצרים ונגנים רבים יותר מכפי שיהיה אפשר לשמוע בערב אחד, ציפיתי שחגיגת החורף שלנו תימשך לפחות שלושה ימים.

באי-רצון פשטתי את מכנסיי הישנים ולבשתי את הנקיים. הם היו בצבע ירוק כהה שנראה כמעט שחור, עשויים מפשתן דק ונפוחים כמעט כמו שמלה. הם היו קשורים למותניי בסרטים. פס משי רחב השלים את הבגד המגוחך הזה. אמרתי לעצמי שהבגדים שלי ישמחו את מולי. חשדתי שחידה עצמו ילבש גם הוא בגדים כאלה. נאנחתי שוב, תוהה מדוע אנחנו צריכים לחקות את האופנה של ג׳מאליה, ואז ויתרתי על מחאותיי. סיימתי להתלבש, אספתי את שערי בזנב לוחם ויצאתי מחדר השינה. עצרתי בראש גרם מדרגות העץ הגדול והאזנתי לקולות השמחה שהגיעו מתחתיי. נשמתי עמוק כאילו עמדתי לצלול למים עמוקים. לא היה לי ממה לפחד, ולא הייתה כל סיבה להסס, ולמרות זאת ההרגלים שהוטבעו בי מגיל צעיר השתלטו עליי. הייתה לי כל זכות לרדת במדרגות, להתהלך בקרב הקבוצה העליזה שחגגה כאן כאדון הבית ובן זוגה של הליידי בעלת המקום. הייתי בעל האחוזה טום תלתל-גירית, מפשוטי העם, שהועלה לדרגת אציל לאחר נישואיו לליידי מולי. הממזר פיץ-אביר הרואה למרחק — נכד, אחיין ובן דוד למלכים — נקבר לפני עשרים שנה. עבור האנשים שלמטה, הייתי רק בעל האחוזה טום ומארגן המשתה שבו יחגגו.

אפילו אם לבשתי מכנסיים מטופשים מג׳מאליה.

היססתי רגע אחד נוסף. שמעתי שתי קבוצות נפרדות של נגנים המכוונים את כלי הנגינה. צחוקו של חידה הדהד פתאום בקול רם וברור והעלה חיוך על פניי. זמזום הקולות מהאולם הראשי גבר ואז נחלש שוב. אחד הנגנים הצליח להשתלט על המשתה ונעימת ריקודים מהירה נשמעה פתאום מבעד לשאר הקולות והייתה רמה יותר מהשאר. איחרתי, לא היה בכך ספק, והדבר הטוב ביותר שיכולתי לעשות היה לרדת למטה. אבל הייתה מתיקות בעמידה כאן למעלה, מעל כולם, כשאני מדמיין את רגליה המהירות של סרפד ואת עיניו הבורקות של חידה המוביל אותה בצעדי הריקוד. הו, ומולי! היא מחכה לי! במרוצת השנים הפכתי לרקדן סביר למענה, מכיוון שהיא אהבה כל-כך לרקוד. והיא לא תסלח לי אם אשאיר אותה שם לבד.

מיהרתי לרדת במדרגות העץ המבריקות, הגעתי אל מבואת האולם ושם ארב לי חגיגה. שר הבית הצעיר והחדש שלנו נראה מרשים ביותר בחולצה לבנה, מקטורן שחור ומכנסיים שחורים על-פי אופנת ג׳מאליה. נעליו הירוקות משכו תשומת לב, וגם הצעיף הצהוב סביב צווארו. ירוק וצהוב היו צבעי יערות נצרים, וחשדתי שהתלבושת הייתה רעיון של סבלנות. לא העליתי חיוך על שפתיי, אבל אני חושב שהוא ראה אותו בעיניי. הוא עמד זקוף עוד יותר, בחן אותי מלמעלה והודיע לי ברצינות, “אדוני, יש נגנים בדלת״.

יריתי בו מבט מבולבל. “אם כך, תן להם להיכנס, בן אדם. זאת חגיגת החורף״.

הוא עמד במקומו, שפתיו מכווצות באי-נוחות. “אדוני, איני חושב שמישהו הזמין אותם״.

“זאת חגיגת החורף״, חזרתי על דבריי והתחלתי להתעצבן. מולי לא תהיה מרוצה אם אאלץ אותה להמתין. “סבלנות הזמינה כל נגן, שחקן, לוליין, פחח ונפח שהיא פגשה אי-פעם כדי שישהה כאן איתנו. היא כנראה הזמינה אותם כבר לפני חודשים ושכחה מזה״.

לא חשבתי שהוא מסוגל להזדקף עוד יותר, אבל הוא הצליח. “אדוני, הם עמדו מחוץ לאורוות וניסו להציץ מבעד לחריץ בקרשים. טולמן הגבוה שמע את הכלבים נובחים, יצא לבדוק מה קרה ומצא אותם. אז הם אמרו לנו שהם נגנים וכי הזמינו אותם אל חגיגת החורף״.

“ובכן?״

הוא נשם עמוק. “אדוני, איני חושב שהם נגנים. אין להם כלי נגינה. ואף שאחד מהם אמר שהם נגנים, אדם אחר מביניהם אמר שלא, הם לוליינים. אבל כאשר טולמן הגבוה אמר שהוא יוביל אותם אל דלת הכניסה, הם אמרו שאין צורך בכך, הם לא רוצים להיכנס פנימה וישמחו לישון באורווה״. הוא הניד בראשו. “טולמן הגבוה דיבר איתי בחשאי כשהביא אותם. הוא חושב שהם לא מי שהם טוענים שהם. וגם אני״.

יריתי בו מבט. הוא שילב את זרועותיו. הוא לא הביט בעיניי, אבל פיו היה עיקש. מצאתי בתוכי מעט סבלנות עבורו. הוא היה צעיר וחדש יחסית באחוזה. קרביט ידיים-רכות, שר הבית הקשיש שלנו, מת בשנה שעברה. חידה קיבל על עצמו את רוב תפקידיו של הזקן, אבל התעקש שיש צורך להביא שר בית חדש ליערות נצרים. השבתי שאין לי זמן למצוא מחליף, ולאחר שלושה ימים חידה הביא לנו את חגיגה. חודשיים לאחר מכן, חגיגה עדיין למד את תפקידו, כך אמרתי לעצמי, וחשבתי כי חידה הזהיר את הבחור יותר מדי. חידה היה, אחרי הכול, האיש של צ׳ייד שמונה להשתלב במשק הבית שלנו כדי לשמור עליי וככל הנראה גם כדי לרגל אחריי. חרף עליצותו הנוכחית ומסירותו לבתי, הוא היה אדם זהיר ביותר. אם הייתי נותן לו, הוא היה מציב ביערות נצרים משמר שהיה מתחרה בגודלו של צבא המלכה. חזרתי אל העניין המדובר.

“חגיגה, אני מעריך את זהירותך. אבל זוהי חגיגת החורף. ואין זה משנה אם הם נגנים או קבצנים נודדים, לא ארחיק אדם מדלתי בחג שכזה, או בערב מושלג שכזה. כל עוד יש חדרים בבית, הם לא צריכים לישון באורווה. הבא אותם פנימה. אני בטוח שיהיה בסדר״.

“אדוני״. הוא לא הסכים איתי, אבל הוא ציית. הדחקתי אנחה. זה יספיק לעת עתה.

פניתי להצטרף אל החגיגה באולם הגדול.

“אדוני?״

פניתי אליו חזרה. קולי היה קשוח יותר מהרגיל כששאלתי אותו, “האם יש משהו אחר שבו אוכל לעזור לך, חגיגה? משהו דחוף?״ יכולתי לשמוע את הצלילים המהוססים של הנגנים, כאשר התחילו לנגן יחד בהרמוניה. החמצתי את הריקוד הראשון.

שיניו נשכו לרגע את שפתו התחתונה. הוא החליט לומר את אשר על לבו. “אדוני, עדיין ממתינים לך בחדר העבודה שלך״.

“ממתינים?״

חגיגה נאנח אנחה של קדוש מעונה. “לפני כמה שעות שלחתי את אחד המשרתים הזמניים להודיע לך שממתינה לך הודעה. הוא אמר שהוא צעק לך את ההודעה מבעד לדלתות חדר הרחצה. אני חייב להודיע לך, אדוני, זה מה שקורה כשנערים ונערות לא מנוסים משמשים כמשרתים. היינו צריכים להביא לכאן כמה משרתים דרך קבע, ולוּ רק כדי לאמן אותם לשימוש עתידי״.

למראה מבטי העייף, חגיגה כחכח בגרונו ושינה את הטקטיקה. “התנצלותי, אדוני. הייתי צריך לשלוח אותו בחזרה ולוודא כי שמעת אותו״.

“ובכן, לא שמעתי. חגיגה, האם תוכל לטפל בזה למעני?״ התקדמתי בהיסוס אל האולם. רעש המנגינה גבר.

חגיגה הניד בראשו. “אני מצטער מאוד. אבל נאמר לי כי ההודעה מיועדת רק עבורך. שאלתי פעמיים אם אוכל לעזור ואפילו הצעתי לכתוב את ההודעה בעצמי כדי שתקבל אותה״. הוא הניד בראשו. “אך מתברר שהיא מיועדת לאוזניך בלבד״.

אם כך, יכולתי לנחש מה מקור ההודעה. בעל האחוזה באריט ניסה לקבל את הסכמתי לשלוח קצת מהמקנה שלו לרעות עם הכבשים שלנו. רועה הצאן שלנו התעקש בעוז כי יותר מדי בהמות עלולות לפגוע בעשבי המרעה. החלטתי להקשיב לעצתו של רועה הצאן לין, גם אם באריט היה מוכן לשלם כעת סכום כסף נאה. ערב חגיגת החורף לא היה זמן לעסקים. החלטתי לדבוק בכך. “זה בסדר, חגיגה. ואל תהיה קשוח מדי עם המשרתים שלנו. אתה צודק. אנחנו צריכים לצרף אחד או שניים לצוות האחוזה. בכל אופן רוב המשרתים הזמניים יעסקו במשך חייהם בפרדסים או ילמדו את מקצועה של אמם. נדיר מאוד שיש משרתים בסגל קבוע כאן בנצרים״. לא רציתי לחשוב על זה עכשיו. מולי חיכתה לי! נשמתי עמוק והגעתי להחלטה. “עד כמה שאין זה מתחשב מצדי להשאיר שליח מחכה לי, יהיה גס רוח מצדי להניח לליידי שלי לעבור את הריקוד השני ללא מלווה. אנא מסור את התנצלותי לשליח על העיכוב וודא שיישלח אליו אוכל ומשקה. אמור לו שאגיע אל חדר העבודה שלי מיד אחרי הריקוד השני״. לא רציתי לעשות זאת. החגיגות קראו לי הלילה. רעיון טוב יותר עבר במוחי. “לא! הזמן אותו להצטרף לחגיגות. אמור לו שייהנה הערב ושנוכל לשבת יחד מחר לפני שעת הצהריים״. לא יכולתי לחשוב על משהו בחיי שהיה דחוף כל-כך עד שידרוש את תשומת לבי הלילה.

“היא, אדוני״.

“חגיגה?״

“היא. זוהי אישה, אדוני. טוב, לפי האופן שבו היא נראית, היא אפילו לא אישה. כמובן, כבר הצעתי לה לאכול ולשתות. לא אזניח אדם שמגיע אל דלתנו. ודאי שלא אישה שנראה כי עברה מסע ארוך ומפרך״.

המנגינה המשיכה לנגן ומולי המתינה. עדיף שהשליחה תמתין ולא מולי. “אז הצע לה חדר ושאל אם היא רוצה להתרחץ במים חמים או לאכול ארוחה שקטה לפני שניפגש מחר. עשה ככל יכולתך כדי שהיא תרגיש בנוח, חגיגה, ואני אקדיש לה מחר מזמני כמה שאוכל״.

“אעשה זאת, אדוני״.

הוא פנה ללכת אל אולם הכניסה ואני מיהרתי אל האולם הגדול של יערות נצרים. שתי הדלתות הגדולות היו פתוחות, קורות עץ האלון הזהובים נצצו באור האח והנרות. מנגינה ונקישות רגליים ומחיאות כפיים נשמעו במסדרון, אבל כאשר התקרבתי לשם הנגנים ניגנו את המעבר האחרון והכריזו בצעקה שהריקוד הראשון הסתיים. פלבלתי בעיניי בשל חוסר מזלי.

כאשר נכנסתי אל האולם בעת נחשול התשואות שקיבלו הנגנים, ראיתי את שותפה לריקוד של מולי קד לה בכבדות. אח הצעיר גדל כמו עשב פרא בשנה האחרונה. הוא היה בחור כהה ונאה כמו אביו, אבל גבותיו ופיו המחייך היו של מולי. בגיל שבע-עשרה כבר היה עליו להשפיל את מבטו כדי להביט בעיניה של אמו בשעה שצעדו את צעדי המחול. לחייו היו סמוקות מהתנועות המהירות של הריקוד ומולי כנראה לא שמה לב להיעדרי כלל. כאשר היא נשאה את מבטה ועיניה פגשו בעיניי, היא חייכה. בירכתי בלבי את אח והחלטתי שאמצא דרך להביע לו את תודתי. בקצה האחר של החדר שכב אחיו הבוגר, הוגן, לצד האח הבוערת. סרפד וחידה עמדו לידו; לחייה של סרפד היו ורודות וידעתי שהוגן מקניט את אחותו הבכורה, וחידה שותף למהתלה.

חציתי את החדר אל מולי, עוצר מדי פעם כדי לקוד ולהחליף ברכות שלום עם אורחינו הרבים. כל אחד מהמעמדות ומשכבות החיים השונות היה מיוצג כאן. האצילים הבכירים והזוטרים מהאזור שלנו היו כאן, לבושים במיטב מחלצותיהם בתחרה ובמכנסי פשתן, וגם ג׳ון הפחח ותופרת הכפר ויצרן הגבינה המקומי. הבגדים החגיגיים שלבשו אולי היו מעט מיושנים וקצת בלויים, אבל הם כובסו לרגל המאורע והזלזלים ונזרי הצינית שהם חבשו היו רעננים. מולי הציבה במקום את נרותיה הריחניים הטובים ביותר, וניחוחות של לבנדר ויער מילאו את האוויר בזמן שלהבות מרקדות צבעו את הקירות בגוני זהב ודבש. מדורות גדולות בערו בשלוש האחים שעליהן סובבו נערים כפריים אדומי פנים שיפודי בשר צלוי. כמה משרתות עמדו ליד חבית שיכר בפינה, מילאו כוסות והציבו אותן על מגשים שאותם יגישו לרקדנים המתנשפים עם תום המנגינה.

בקצה אחד של החדר ניצבו שולחנות עמוסים בכיכרות לחם ובתפוחים וצלוחיות צימוקים ואגוזים, עוגיות וגבינות, צלחות מלאות בשר ודגים מעושנים ומעדנים אחרים שלא הכרתי. אליהם נוספו רצועות נוטפות מהבשר הצלוי שהסתובב מעל האש, הם היו כל מה שאדם זקוק לו, ותרמו את ניחוחם המשכר לאווירה החגיגית. הספסלים התמלאו באורחים שכבר נהנו מהמזון ומהמשקה, מכיוון שהיו גם בירה ויין בשפע.

בקצה האחר של החדר, הנגנים הראשונים פינו את מקומם ללהקה השנייה. חול פוזר על הרצפה עבור הרקדנים. טרם בואם של האורחים היה החול ודאי מעוצב בדוגמאות אלגנטיות, אבל כעת הוא התפזר בכל רחבי האולם בגלל צעדיהם הפזיזים של הרקדנים. הגעתי אל מולי בדיוק כאשר הנגנים החדשים השמיעו את התווים הראשונים. הנעימה הזאת הייתה מהורהרת כפי שהראשונה הייתה עליזה, ולכן כאשר מולי לקחה את ידי והובילה אותי אל רחבת הריקודים, יכולתי לאחוז בשתי ידיה ולשמוע את קולה מבעד למנגינה. “אתה נראה נאה מאוד הלילה, אדון האחוזה תלתל-גירית״. היא משכה אותי לעבר שורה של אנשים אחרים. קדתי ברשמיות מעל לידינו המשולבות.

“אם את מרוצה, השגתי את מטרתי״, השבתי. התעלמתי מהבד המתנפנף על שוקיי כאשר הסתובבנו, נפרדנו לרגע ואז ידינו נפגשו שוב. הבחנתי בחידה ובסרפד. אכן, הוא לבש את אותם מכנסיים מתנפנפים, בכחול, ואחז בידיה של בתי, לא בקצות אצבעותיה אלא בידיה. סרפד חייכה. כשהבטתי בחזרה במולי, גם היא חייכה. היא שמה לב לכיוון שאליו הופנו מבטיי.

“האם היינו אי-פעם צעירים כל-כך?״ היא שאלה אותי.

הנדתי בראשי. “לא נראה לי״, אמרתי. “כשהיינו בגילם, החיים היו קשים עבורנו״. ראיתי שמחשבותיה פונות אל ימים עברו. “כשהייתי בגילה של סרפד כבר הייתי אם לשלושה ילדים ובהריון עם הרביעי. ואתה היית…״ היא הניחה למילים לדעוך על שפתיה ולא הוסיפה לדבר. אני עצמי חייתי בבקתה קטנה ליד רוקון, עם הזאב שלי. האם באותה שנה אימצתי את האפ? הילד היתום שמח לקבל בית, ועיני לילה שמח על נוכחותו של בן אנוש פעלתני יותר בקרבתו. אני עצמי הייתי מיואש באותה תקופה בשל המחשבה שאיבדתי אותה לבוריך. לפני תשע-עשרה שנה. הדחקתי הרחק ממני את הצללים של אותם הימים.

התקרבתי אליה, הנחתי את ידיי על מותניה והנפתי אותה כאשר הסתובבנו. היא הניחה את ידיה על כתפיי, פיה נפער בפליאה ובשמחה. הרקדנים האחרים סביבנו ירו בנו מבטים. כשהנחתי אותה בחזרה על רגליה, הערתי, “וזאת הסיבה שאנחנו צריכים להיות צעירים עכשיו״.

“אולי אתה״. לחייה היו ורודות והיא נראתה מתנשמת כאשר המשכנו להתקדם ואז הסתובבנו, נפרדנו והתאחדנו שוב. או כמעט התאחדנו. לא, הייתי צריך להסתובב שוב ואז… הרסתי את הריקוד ללא תקנה, בדיוק כאשר התגאיתי בלבי שאני מכיר היטב את כל צעדי הריקוד הזה. הרקדנים האחרים חמקו ממני, חולפים סביבי כאילו הייתי סלע בתוך נהר. הסתובבתי במעגל, מחפש את מולי, ומצאתי אותה עומדת מאחוריי, ידיה מורמות באוויר בניסיון חסר תועלת לעצור את צחוקה. הושטתי את ידי לעברה, כדי להכניס אותנו חזרה אל הריקוד, אבל היא תפסה את שתי ידיי והוציאה אותי מהרחבה, צוחקת בקול רם. פלבלתי בעיניי וניסיתי להתנצל, אבל, “זה בסדר יקירי. יהיה טוב קצת לנוח ולאכול משהו. אח התיש אותי קודם לכן בריקודים המהירים שלו. אני צריכה מנוחה קלה״.

“גם אני״, שיקרתי לה. פניה היו סמוקות והיא חייכה כאשר הרימה את ידה והצמידה אותה לחזה כדי להרגיע את לבה ההולם. ברגע שהושבתי אותה נעמד לצדי משרת והציע להביא לה יין. היא הנהנה והמשרת עזב את המקום.

“מה זה היה, תפור סביב כובעו?״ שאלתי בהיסח הדעת.

“נוצות. ותלתלים מרעמות וזנבות סוסים״.

הבטתי בה.

היא הסבירה. “זה רעיון של סבלנות. כל הנערים שהיא שכרה מנצרים לחגיגות החורף יהיו לבושים כך. נוצות כדי שצרותינו יפרחו מכאן, וזנבות סוסים כדי שזה מה שהצרות יראו כאשר נימלט מהן״.

“אני… מבין״. זה היה השקר השני שלי הערב.

“טוב מאוד שאתה מבין, כי לי אין ממש מושג. אבל היא צריכה להמציא משהו בכל חגיגת חורף, נכון? זוכר את הפעם שבה היא הושיטה מוטות עץ ירוקים לכל גבר רווק שהגיע לחגיגה? ואורכו של המטה נקבע על-פי הניחוש שלה לגבי גודל גבריותו?״

נשכתי את לשוני כדי להחניק את הצחוק שאיים לפרוץ ממני. “אני זוכר. מתברר שהיא חשבה שהגבירות הצעירות זקוקות לסימן מובהק אילו גברים צעירים יתאימו יותר להיות בני זוגן״.

מולי הרימה את גבותיה. “אולי הן באמת היו צריכות סימן. היו שש חתונות בחגיגות האביב באותה שנה״.

אשתי הביטה אל צדו האחר של החדר. סבלנות, אמי החורגת, הייתה לבושה בשמלה מפוארת ועתיקה עשויה מקטיפה כחולה בהירה ותחרה שחורה בחפתים ובצווארון. שערה האפור הארוך היה קלוע בצמות שהוצמדו לראשה כמו כתר. היו בו זלזל צינית יחיד ועשרות נוצות כחולות המבצבצות מכל הזוויות. מניפה הייתה תלויה מאחד ממפרקי ידיה; היא הייתה כחולה כדי להתאים לשמלה ולנוצות וגם קצהּ היה מעוטר בתחרה שחורה. היא נראתה יפה ותימהונית בעת ובעונה אחת, כמו תמיד. היא נפנפה באצבעה אל בנה הצעיר ביותר של מולי, מזהירה אותו בנושא כלשהו. אח עמד זקוף והביט בה ברצינות, אבל אצבעותיו השלובות רעדו מאחורי גבו. אחיו הוגן עמד לא רחוק ממנו, מסתיר את חיוכו וממתין שהוא יתפרץ. ריחמתי על שניהם. סבלנות עדיין חשבה שהם בני עשר ושתים-עשרה אף שהם כבר התנשאו לגובה מעליה. יום הולדתו העשרים של הוגן התקרב, ואח היה בנה הצעיר ביותר של מולי, בן שבע-עשרה. ואף-על-פי-כן הוא עמד מול סבלנות כמו ילד נזוף וספג את הערותיה.

“אני רוצה להודיע לליידי סבלנות שעוד נגנים הגיעו. אני מקווה שזאת הלהקה האחרונה. אם יגיעו עוד נגנים, הם יתחילו לריב על סדר וזמן ההופעה״. הובטח לכל נגן שהוזמן אל יערות נצרים לקבל ארוחות ומקום חם לישון בו, וארנק קטן תמורת הופעותיהם. שאר הכסף שיקבלו יהיה תלוי באורחים, ולעתים קרובות הנגנים שהופיעו זמן רב יותר מכולם זכו במענקים הנכבדים ביותר. שלוש להקות הספיקו בהחלט לחגיגות החורף באחוזתנו. ארבע להקות יהיו אתגר אמיתי.

מולי הנהנה. היא הרימה את ידיה אל לחייה הסמוקות. “אני חושבת שאשב כאן עוד קצת זמן. הו, הנה הבחור עם היין שלי!״

המנגינה נפסקה וניצלתי את ההזדמנות לחצות את רחבת הריקודים בזריזות. סבלנות ראתה אותי מתקרב וחייכה תחילה ואז הזעיפה אליי את פניה. כאשר הגעתי אליה, היא שכחה מאח והוא הצליח להימלט יחד עם אחיו. היא סגרה את המניפה שלה בחדות, הצביעה בה עליי ושאלה אותי בהאשמה, “מה קרה למכנסיים שלך? החצאיות המתנפנפות האלה סביב רגליך נראות כמו מפרש קרוע של ספינה!״

השפלתי אליהם את מבטי ואז נשאתי אליה את עיניי. “זה הסגנון החדש מג׳מאליה״. זעפה רק העמיק ולכן הוספתי, “מולי בחרה אותם בשבילי״.

ליידי סבלנות הביטה בהם כאילו הסתרתי בתוכם חתלתולים. אחר כך היא נשאה אליי את מבטה, חייכה ואמרה, “הצבע יפה. ואני בטוחה שהיא שמחה שלבשת אותם״.

“אכן״.

סבלנות הרימה את ידה, פרשתי את ידי והיא הניחה את ידה על זרועי והתחלנו להתהלך לאט לאורך האולם הגדול. האנשים פינו לנו דרך, משתחווים וקדים. ליידי סבלנות, כך היא נקראה הערב, הרכינה את ראשה ברצינות או חיבקה בחום כל אדם שפגשה. אני הסתפקתי בתפקיד המלווה שלה ובשמירה על פנים קפואות כאשר היא העירה באוזניי בלחש על נשימתו המצחינה של לורד דורדן או באיזו מהירות איבד הפחח דן את שערו. כמה מהאורחים המבוגרים יותר זכרו שהיא הייתה לא רק הליידי של יערות נצרים, אלא גם אשתו של הנסיך אביר. במובנים רבים, היא עדיין שלטה כאן, מכיוון שסרפד בילתה את רוב ימיה בטירת הצבי בתפקידה כגבירת האומנות מטעמו של המלך נאמן ומולי שמחה להניח לסבלנות לעשות כרצונה.

“פעמים רבות בחייה של אישה היא רוצה לשהות רק במחיצת נשים״, הסבירה לי סבלנות כאשר עברה להתגורר איתנו ביערות נצרים לפני חמש שנים. “נערות זקוקות לנשים מבוגרות מהן כאשר הן הופכות לנשים, כדי שיסבירו את השינויים המתחוללים בהן. וכאשר השינוי האחר ממהר להגיע אל אישה, במיוחד לאישה שמקווה ללדת עוד ילדים, טוב שתהיה לצדה אישה אחרת שתנחם אותה ברגעים כאלה״. ואף שחששתי מאוד מהסידור הזה כאשר סבלנות הגיעה ואיתה שיירה ארוכה של חיות, זרעים וצמחים, התברר כי צדקה בתבונתה הרבה. ידעתי שזה יהיה נדיר ששתי נשים יצליחו לחיות בשלום ובשלווה תחת קורת גג אחת ובירכתי את מזלי הטוב.

כשהגענו אל הכיסא המועדף עליה ליד האח עזרתי לה לשבת, הבאתי לה כוס סיידר מהול ואז אמרתי לה, “להקת הנגנים האחרונה שלך הגיעה בדיוק כשירדתי במדרגות. עדיין לא ראיתי אותם נכנסים, אבל חשבתי שתרצי לדעת שהם הגיעו״.

היא הרימה אליי את גבותיה ואז פנתה להביט בחדר. להקת הנגנים השלישית השתלטה על הבימה. היא החזירה את מבטה אליי. “לא, כולם הגיעו. נזהרתי מאוד בבחירה שלי השנה. עבור חגיגות החורף, חשבתי לעצמי, אני צריכה אנשים חמים כדי להרחיק את הקור. ולכן, אם תסתכל, תראה שיש אדם אדמוני בכל להקה שהזמנתי. שם, אתה רואה את האישה המכחכחת בגרונה? הבט בשערה. אל תגיד שהיא לא תצליח לחמם את האווירה״. היא אכן נראתה אישה חמה מאוד. היא הובילה את הרקדנים בסיפור ארוך המיועד לשמיעה יותר מאשר לריקוד, ושרה אותו בקול גרוני ועמוק. הקהל שלה, הצעירים והזקנים, התקרבו אליה כאשר שרה את הסיפור העתיק על העלמה שפותתה על-ידי האיש הזקן של החורף, שנשא אותה אל מצודת הקרח העתיקה שלו בדרום הרחוק.

כל הנוכחים היו מרותקים אל הסיפור, ולכן תנועתם של שני גברים ואישה הנכנסים אל האולם לכדה את עיניי. הם נראו עייפים מעט, ואולי באמת היו עייפים לאחר מסע ארוך בערב המושלג. היה ברור שהם הלכו ברגל, מכיוון שמכנסי העור שלהם היו רטובים עד לברכיהם. לבושם היה מוזר, כמו בגדי להקת נגנים אבל לא מסוג שראיתי מימיי. מגפיהם הגבוהים היו צהובים, מכנסי העור היו קצרים ובקושי עברו את קצות מגפיהם. מעיליהם היו עשויים מאותו סוג עור, מעובד וצבוע באותו גוון חום בהיר, ומתחתיהם הם לבשו חולצות צמר עבות. הם התהלכו בחוסר נוחות, כאילו הצמר היה צמוד מדי מתחת לבגדי העור. “הנה הם הגיעו״, אמרתי לה.

סבלנות הביטה בהם מצדו האחר של החדר. “לא שכרתי אותם״, היא הכריזה בנחרת בוז. “הבט באישה הזאת, היא חיוורת כמו רוח רפאים. אין בה חום כלל. והגברים חורפיים ממש כמותה, צבע שערם כמו של פרוות דוב קרח. בררר. קר לי רק מלהסתכל עליהם״. ואז התיישרו הקמטים על מצחה. “טוב. לא ארשה להם לשיר הלילה. אבל בוא נזמין אותם לחגיגות הקיץ, כאשר סיפור מקפיא אחד או שניים יוכלו להנעים את הלילות החמים״.

אבל לפני שהספקתי לציית לדבריה שמעתי שאגה. “טום! הנה אתה! טוב כל-כך לראותך, ידידי הטוב!״

פניתי לאחור בתערובת של שמחה ופחד שמעוררים מפגשים לא צפויים עם חברים אהובים ולא רגילים. מארג חצה את החדר בצעדים גדולים, וזריז היה רק צעד או שניים מאחוריו. הרמתי את זרועותיי באוויר וניגשתי לברך אותם לשלום. בעל הבינה החסון השמין בשנים האחרונות. כמו תמיד, לחייו היו אדומות כאילו הרוח הצליפה בו תדירות. זריז, בנה של מולי, הלך שני צעדים מאחוריו, אבל סרפד ארבה לאחיה יצאה מתוך קהל האורחים ותפסה אותו בחיבוק חם. הוא נעצר כדי להרים אותה באוויר ולסובב אותה בשמחה. ואז עטף אותי מארג בחיבוק הדוב שלו ואחריו טפח בעוז על גבי. “אתה נראה טוב!״ הוא אמר לי כשניסיתי לנשום שוב. “כמעט שלם, כן? אה, והליידי סבלנות!״ אחרי ששחרר אותי מחיבוקו, הוא קד בחן מעל לכף היד שסבלנות הושיטה לו. “איזו שמלה כחולה ומפוארת! את מזכירה לי נוצות חלקות של עורבני! אבל אמרי לי שהנוצות בשערך לא הגיעו מציפור חיה!״

“מובן שלא!״ סבלנות נראתה מזועזעת אפילו מעצם המחשבה. “מצאתי אותו מת על שביל הגן בקיץ שעבר. וחשבתי לעצמי, הנה הגיע הזמן לראות מה נמצא מתחת לאותן נוצות כחולות ויפות. אבל שמרתי את הנוצות שלו ומרטתי אותן בזהירות לפני שהרתחתי אותו עד לעצמות. ואז, כמובן, ברגע שנפטרתי ממרק העורבני, ניגשתי למלאכה: לחבר את העצמות הקטנות לשלד שלם. האם ידעת שכנף הציפור דומה לכף ידו של אדם, וגם לסנפיר של צפרדע? כל העצמות הקטנות האלה! טוב, אתה ודאי יודע. המשימה ניצבת אי שם על אחד משולחנות העבודה שלי, עשויה למחצה כמו רוב המיזמים שלי. אבל אתמול, כאשר חשבתי על הנוצות כדי להרחיק את מוחי מבעיותיי, נזכרתי שיש לי קופסה מלאה בהן! ולמרבה המזל, החיפושיות לא מצאו ואכלו אותן כמו בפעם שניסיתי לשמור את נוצות השחפים. הו! שחפים! האם העלבתי אותך? אני מתנצלת!״

עיניו הפעורות לרווחה של מארג ודאי הזכירו לה פתאום שהוא נקשר לשחף. אבל הוא חייך אליה בחום ואמר, “אנחנו בעלי הבינה יודעים כי כאשר החיים מגיעים לקצם, מה שנותר מאחור הוא רק קליפה ריקה. אני חושב שאין אנשים רבים היודעים זאת כמונו. אנחנו מרגישים את נוכחות כל היצורים החיים, כמובן, וכמה מהם בוערים חזק יותר מאחרים. צמח אינו שופע חיים כמו עץ. והצבי בוער כמובן חזק יותר משניהם, והציפור חזקה יותר מכולם״.

פציתי את פי כדי לסתור את דבריו. בעזרת כוח הבינה שלי יכולתי לחוש בציפורים, אבל מעולם לא חשבתי שהן שופעות עוצמה. נזכרתי במשהו שאמר לי בוריך לפני שנים רבות, כאשר הכריז שלא אטפל בנצים של טירת הצבי. “הם לא אוהבים אותך; אתה חם מדי״. ואני חשבתי שהוא התכוון לחום גופי, אבל כעת אני תוהה אם הוא הרגיש משהו הקשור לבינה שלי שאותו לא היה מסוגל להסביר לי באותם הימים. מכיוון שהבינה הייתה קסם מתועב, ואם מישהו מאיתנו היה מודה כי הוא מסוגל להשתמש בה, היו תולים אותנו מעל נהר ושורפים את גופותינו.

“מדוע אתה נאנח?״ סבלנות שאלה אותי פתאום.

“אני מבקש את סליחתך. לא שמתי לב שעשיתי זאת״.

“טוב, את זה בדיוק עשית! בעל הבינה מארג סיפר לי זה עתה דברים מרתקים ביותר על כנפי עטלף ופתאום אתה נאנח כאילו אתה חושב שזה הדבר המשעמם ביותר בעולם!״ היא הדגישה את מילותיה כאשר חבטה קלות במניפתה על כתפי.

מארג צחק. “ליידי סבלנות, אין לי ספק כי מחשבותיו היו במקום אחר לגמרי. אני מכיר את טום שנים רבות ואני זוכר היטב את התקפי הדכדוך שלו! אה, אני מעכב אותך פה איתי, בשעה שיש לך אורחים רבים כל-כך שרוצים מאוד לפגוש אותך!״

האם סבלנות האמינה לו? איני חושב כך, אבל היא לא התנגדה לכך שהגבר הצעיר והמקסים, שללא ספק נשלח על-ידי סרפד, ייקח אותה איתו כדי שאוכל לדבר עם מארג בפרטיות. כמעט התחרטתי שהיא עשתה זאת; מארג שלח לי כמה מכתבים וידעתי להיכן הוא מבקש לגרור את השיחה. עבר זמן רב מאז נקשרתי לחיה באמצעות הבינה. אבל הימנעות זאת, שבעיני מארג דמתה להתנהגותו של ילד רטנן, דמתה בעיניי יותר לזו של גבר שהתאלמן אחרי שנות נישואים רבות. לא הייתה חיה שיכלה להחליף את עיני לילה בלבי, ולא יכולתי לדמיין קשר עם חיה אחרת. מה שהיה היה, כפי שהוא היה אומר לי. ההדים של הזאב שלי בתוכי ניחמו אותי. הזיכרונות הללו היו עזים כל-כך, עד כי מפעם לפעם הרגשתי שאני עדיין חולק איתו את מחשבותיי, והם תמיד יהיו עדיפים בעיניי על פני כל קשר אחר.

לכן עכשיו, כאשר הוא שאל אותי שאלות נימוסים בעניין בריאותי ובריאותה של מולי ואם היה לנו קציר טוב השנה, הסטתי בכוונה את נושא השיחה שנועדה להוביל אותנו באופן בלתי נמנע אל הצורך בלמידה נוספת של רזי הבינה ואל מצבי הבודד. דעתי הייתה שאיני קשור לשום חיה ובכוונתי להישאר כך עד לסוף ימיי, ולא היה לי כל צורך לדעת יותר על קסם הבינה מכפי שידעתי כעת.

לכן הטיתי את ראשי לעבר ה״נגנים״ שעדיין עמדו ליד הדלת ואמרתי לו, “חוששני שהם עשו דרך ארוכה לחינם. סבלנות אמרה לי שהיא רוצה רק נגנים אדמוניים לחגיגת החורף ושתקבל בלונדינים לחגיגת הקיץ״. החוויתי בראשי אל השלישייה המהוססת בציפייה שמארג יחלוק איתי את השעשוע מדרישותיה המוזרות של סבלנות. הזרים לא נכנסו אל האולם כדי להצטרף לחגיגות אלא נותרו ליד הדלת, מדברים זה עם זה. הם עמדו שם זמן רב, צמודים זה לזה, קרובים יותר מכפי שאדם יעמוד לצדו של מכר. פניו של הגבר הגבוה מביניהם היו מקומטות. האישה שלצדו, פניה מופנות אליו, הייתה בעלת עצמות לחיים רחבות ומצח גבוה ומקומט. “בלונדינים?״ שאל אותי מארג, מביט סביב.

חייכתי. “השלישייה המוזרה ליד הדלת. אתה רואה אותם? במגפיים ובמעילים צהובים?״

עיניו חלפו על פניהם פעמיים ואז, בבהלה, הוא הבחין בהם. עיניו נפערו.

“אתה מכיר אותם?״ שאלתי למראה הבהלה שעל פניו.

“האם הם מרוקנים?״ הוא שאל בלחישה גסה.

“מרוקנים? כיצד זה אפשרי?״ הבטתי בהם, תוהה מה הפחיד את מארג. הריקון לוקח מהאדם את האנושיות שלו, קורע אותו ממארג החיים ומהדאגה המאפשרים לכולנו לדאוג לאחרים ולזכות בדאגתם. מרוקנים אהבו רק את עצמם. בעבר היו רבים כאלה בשש הדוכסויות והם תקפו את משפחותיהם ואת שכניהם וקרעו את הממלכה מבפנים כאשר פושטי הספינות האדומות שלחו אותם אלינו. ריקון היה הקסם האפל שהפעילו האישה החיוורת והקפטן שלה, קיבּאל לחם-טרי. אבל ניצחנו וסילקנו את הפושטים מחופינו, ושנים אחרי שנגמרו מלחמות הספינות האדומות הפלגנו אל המעוז האחרון שלה, ושם שמנו קץ לכוחה לנצח. המרוקנים שהם יצרו מתו לפני זמן רב מאוד. איש לא השתמש בקסם המרושע הזה כבר שנים רבות.

“הם נראים לי כמו מרוקנים. הבינה שלי אינה מסוגלת למצוא אותם. אני מסוגל לקלוט אותם רק בעיניי. מהיכן הם הגיעו?״

כבעל בינה, הסתמך מארג על קסם החיות בעוצמה רבה יותר ממני. אולי הוא הפך להיות החוש העיקרי שלו, מכיוון שהבינה מעניקה לך מודעות באשר לכל היצורים החיים. כעת, אחרי שנוכחתי בחששותיו של מארג, השתמשתי בחוש הבינה שלי כדי לגשש לעבר האורחים. לא הייתה לי את רמת המודעות שלו ולא יכולתי להתמקד בגלל הקהל הרב באולם. כמעט לא הרגשתי מהם דבר. ביטלתי את התחושה במשיכת כתפיים.

“הם לא מרוקנים״, החלטתי, מכיוון שידעתי היטב כיצד אותו קסם מרושע לקח מכל האנשים את מה שהבינה אפשרה לי להרגיש בתוכם. “הם עומדים קרוב מדי זה אל זה. אילו היו מרוקנים, כל אחד מהם היה מחפש מיד את מה שהוא צריך, מזון, שתייה או חום. הם מהססים, לא רוצים להיראות כמו פולשים, אבל הם אינם מכירים את אורחותינו. לכן הם לא מרוקנים. למרוקנים אין את היכולת לנימוסים כאלה״.

הבנתי פתאום שדבריי והאופן שבו ניתחתי אותם נשמעו יותר מדי כמו דברי שוליית הרוצח צ׳ייד. הם היו אורחים, לא מטרות. כחכחתי בגרוני. “איני יודע מהיכן הם הגיעו. חגיגה אמר לי שהם באו אל דלתי ואמרו שהם נגנים שבאו אל המשתה. או שאולי הם להטוטנים״.

מארג עדיין הביט בהם. “הם לא נגנים ולא להטוטנים״, הוא אמר בהחלטיות. נימת סקרנות נשמעה בקולו כאשר אמר, “בוא. נדבר איתם ונגלה מי הם״.

הבטתי בשלושה כאשר דיברו זה עם זה. האישה והגבר הצעיר הנהנו בתגובה לדברים שהשמיע האיש הגבוה. אז, כאילו היו כלבי רועים שנשלחו להביא את הכבשים, הם עזבו אותו פתאום והתחילו להתערבב בקהל. האישה הניחה את ידה על מותניה, אצבעותיה כאילו חיפשו חרב שלא הייתה שם. ראשיהם פנו אנה ואנה ועיניהם תרו סביב. האם הם מחפשים משהו? לא. מישהו. האישה עמדה על קצות אצבעותיה, מנסה להביט מעל לראשי האנשים שהביטו בלהקות הנגנים מתחלפות. המנהיג שלהם נסוג לעבר הדלת. האם הוא מנע מהמטרה שלהם לברוח? או שמא רק דמיינתי דברים. “את מי הם צדים?״ שמעתי את עצמי שואל בקול חלש.

מארג לא השיב. הוא כבר התקרב אל המקום שהם היו בו. אבל כאשר פנה אליי, תוף חזק הלם ופתאום הצטרפו אליו קריאות חזקות וחלילים, והרקדנים חזרו אל רחבת הריקודים. הזוגות הסתובבו וקיפצו לצלילי המנגינה העליזה, ומנעו ממני להתקדם או לראות מה מתרחש סביבי. הנחתי את ידי על כתפו הרחבה של מארג ומשכתי אותו לאחור מסכנת רחבת הריקודים. “נלך מסביב״, אמרתי לו והובלתי אותו. אבל אפילו הליכה בשביל הזה הייתה אטית ומלאה בעיכובים, מכיוון שהיה עליי לברך לשלום אורחים רבים, ולא יכולתי לקצר את השיחות הללו בלי להיראות גס רוח. מארג, שתמיד היה נעים הליכות ופטפטן לא קטן, איבד עניין עד מהרה בזרים המוזרים. הוא מיקד את תשומת לבו בכל אדם שהציגו לו, ושבה אותם בקסמו ובהתעניינותו הרבה בהם ובמה שעשו למחייתם ובשאלה אם נהנו הערב. הבטתי סביבי בחדר אבל לא הצלחתי למצוא את הזרים.

הם לא התחממו ליד האח הגדולה. לא ראיתי אותם נהנים מאוכל או ממשקה, או צופים בחגיגות מהספסלים. כאשר המנגינה הסתיימה והרקדנים עזבו את הרחבה, ביקשתי את סליחתם של מארג וליידי מהות וחציתי את החדר אל המקום שבו ראיתי אותם בעת האחרונה. הייתי משוכנע כעת שהם לא היו נגנים וכי הם לא הגיעו לכאן במקרה. ניסיתי שלא להניח לחשדותיי להשתולל; הכשרתי הקודמת לא תמיד שירתה אותי היטב באירועים חברתיים.

לא מצאתי אותם. יצאתי מהאולם הגדול אל הדממה היחסית של המסדרון וחיפשתי אותם לשווא. הם נעלמו. נשמתי עמוק והחלטתי לשחרר את הסקרנות שלי. אין לי ספק שהם היו במקום כלשהו ביערות נצרים, מחליפים את בגדיהם הרטובים או שותים כוס יין, אולי אפילו נהנים מריקוד. אראה אותם שוב. לעת עתה הייתי המארח בחגיגה הזאת, ולא אוכל להשאיר את מולי שלי לבד לזמן רב. היו לי אורחים שאצטרך לשוחח איתם ואישה יפה שאיתה אצטרך לרקוד וליהנות מארוחה משובחת. אם הם אכן נגנים או להטוטנים, הם יציגו את עצמם בקרוב, מכיוון שאין לי ספק שהם ינסו לזכות בלבם של האורחים. ייתכן אפילו שהם חיפשו אותי, מכיוון שאני שלטתי בארנק המספק מטבעות לנגנים. אם אמתין די זמן, הם יבואו אליי. ואם הם היו קבצנים או נוודים, הם יתקבלו כאן בברכה למרות זאת. מדוע אני תמיד חושש כי נשקפת סכנה לאהוביי?

צללתי בחזרה אל סערת השמחה שמילאה את יערות נצרים בחגיגות החורף. רקדתי שוב עם מולי, הזמנתי את סרפד להצטרף אליי לריקוד אבל איבדתי אותה לטובתו של חידה, עצרתי את אח לפני שיגלה כמה עוגות דבש הוא מסוגל לערום למגדל על צלחת אחת להנאתה של נערה יפה, אכלתי עוגות זנגביל רבות מדי ובסופו של דבר מארג לכד אותי ליד חבית השיכר. הוא מילא את כוסו אחרי שמילא את כוסי ואז הורה לי לשבת על ספסל שלא היה רחוק מהאח. הבטתי במולי, אבל היא וסרפד שוחחו זו עם זו ולאחר מכן ניגשו ביחד להעיר את סבלנות שנמנמה על כיסא. היא התנגדה מעט כאשר הן לקחו אותה אל חדריה.

מארג דיבר בלי הקדמה. “זה לא טבעי, טום״, הוא גער בי, בלי להתחשב בסכנה שמישהו עלול לשמוע אותנו. “אתה לבד כל-כך, אתה מהדהד לחוש הבינה שלי. אתה צריך לפתוח את עצמך שוב לאפשרות של קשר. אין זה בריא שאדם מהדם העתיק יסתובב זמן רב כל-כך ללא שותף״.

הנדתי בראשי למשמע דאגתו. “אני לא מרגיש את הצורך״, אמרתי לו בכנות. “יש לי חיים טובים כאן, עם מולי וסבלנות והילדים. העבודה כאן מעסיקה אותי, ובזמני הפנוי אני עוסק בדברים האהובים עליי. מארג, איני מטיל ספק בחוכמתך או בניסיון החיים שלך, אבל אני גם לא מטיל ספק בלבי. אני לא צריך יותר ממה שיש לי כעת״.

הוא הביט בעיניי ואני השבתי לו מבט. המשפט האחרון שאמרתי היה כמעט אמיתי. אילו יכולתי לקבל בחזרה את הזאב שלי אז, כן, חיי היו מתוקים הרבה יותר. אילו יכולתי לפתוח את דלתי ולמצוא שוב את הליצן מחייך אליי, חיי היו אכן מלאים. אבל מה הטעם לחלום על מה שלא יכול לקרות. זה רק מסיח את דעתך מהדברים שכבר יש לך, וזה הרבה יותר מכפי שאי-פעם היה לי. בית, אישה, נערים צעירים ההופכים לגברים תחת גגי, ומיטה משלי בשעת לילה. האנשים בטירת הצבי ביקשו את עצתי פעמים רבות מספיק כדי שארגיש כי זקוקים לי בעולם הגדול ומעטות מספיק כדי שאדע ללא ספק שהעולם מסוגל להסתדר גם בלעדיי. היו לי כמה תאריכים שאהבתי לחגוג מדי שנה. עברו שמונה שנים מאז מולי נישאה לי. עברו כמעט עשר שנים מאז הרגתי מישהו.

כמעט עשר שנים מאז ראיתי את הליצן.

והנה היה הרגש ההוא, כמו אבן שנזרקת לתוך מעמקי הבאר של לבי. מנעתי ככל יכולתי מהרגש לצוף אל עיניי או אל פניי. הכאב הזה, אחרי הכול, לא היה קשור לעובדה שעברתי זמן רב ללא בן לוויה מקרב החיות. זה היה סוג אחר של בדידות. האומנם?

אולי לא. הדבר היחיד שבכוחו להפיג את הבדידות הוא מושא הגעגועים שאובדנו יצר את הקרע. טוב, אם כך, אולי זה היה אותו דבר.

מארג עדיין הביט בי; הבנתי שהסתכלתי מעל לכתפו לעבר הרקדנים, אבל כעת הרחבה הייתה ריקה. הסטתי את עיניי בחזרה אל פניו. “טוב לי כמו שאני, ידידי הוותיק. אני מרוצה. מדוע שארצה לקלקל את זה? האם תעדיף שארצה עוד ועוד כאשר אני שמח בחלקי?״

זאת הייתה השאלה המושלמת כדי לשים קץ להטרדותיו של מארג. ראיתי אותו חושב על דבריי, ואז עלה על פניו חיוך גדול, חיוך שהגיע ישירות מלבו. “לא, טום, לא הייתי רוצה לבקש זאת ממך. אני אדם שמוכן להודות בטעותו, ואולי באמת הטרחתי אותך יתר על המידה בנושא הזה״.

שיווי המשקל העדין של השיחה התהפך פתאום. המילים פרצו מתוך פי. “בת השחף שלך, סיכון. היא עדיין בריאה?״

הוא חייך חיוך עקמומי. “ככל שאפשר לצפות. היא זקנה, פיץ. היא נמצאת איתי עשרים ושלוש שנים, והייתה כנראה בת שנתיים או שלוש כאשר נפגשנו״.

שתקתי; מעולם לא טרחתי לברר מהו אורך החיים של שחפים, ולא רציתי לשאול אותו עכשיו. לא הייתי מסוגל לשאול שאלות קשות שכאלו. הוא הניד בראשו והסב את מבטו. “בסופו של דבר אאבד אותה, אלא אם כן תאונה או מחלה ייקחו אותי קודם לכן. ואני אתאבל עליה. או שהיא תתאבל עליי. אבל אני גם יודע שאם אשאר לבד, בסופו של דבר אחפש שותף אחר. לא מפני שלסיכון ולי אין משהו נהדר ביחד, אלא מכיוון שאני מבני הדם העתיק. ואנחנו לא נועדנו להיות בודדים״.

“אחשוב על הדברים שאמרת לי״, הבטחתי. בלבי שלי, לא האמנתי כי קיים יצור שיכול לתפוס את המקום הריק שנפער בעקבות מותו של עיני לילה, אבל מארג היה ראוי ליחס של כבוד מצדי. הגיע הזמן לעזוב את הנושא הזה. “הצלחת לדבר עם האורחים המוזרים שלנו?״

הוא הנהן לאטו. “הצלחתי. אבל אלה לא היו מילים רבות, ודיברתי רק עם האישה. טום, היא גורמת לי אי-נוחות רבה. היא הדהדה באופן מוזר בחושיי, והייתה עמומה כמו פעמונים המכוסים בבד. היא טענה שהם להקת להטוטנים נודדת שאנשיה קיוו כי יוכלו לשעשע אותנו מאוחר יותר הלילה. היא קימצה במילים על עצמה, אבל שאלה אותי שאלות רבות. היא חיפשה ידיד ותיק שלה, שככל הנראה עבר כאן בעת האחרונה. האם שמעתי על אנשים שחלפו כאן במקום? וכאשר אמרתי לה שאף שאני מתקבל כאן בברכה, הגעתי לכאן רק הלילה, היא שאלה אותי האם ראיתי אנשים זרים בדרכים״.

“מעניין אם מישהו מהחבורה שלהם אבד״.

מארג הניד בראשו לשלילה. “איני חושב כך״. הוא הזעיף קלות את פניו. “זה היה מוזר מאוד, טום. כאשר שאלתי אותה מי…״

ואז הוגן נגע במרפקי. “אימא צריכה את עזרתך״, הוא אמר בשקט. בקשה פשוטה, אך משהו באופן שבו אמר זאת הפחיד אותי.

“איפה היא נמצאת?״

“היא וסרפד נמצאות בחדריה של הליידי סבלנות״.

“אגיע לשם מיד״, אמרתי ומארג הנהן כאשר עזבתי.

~~~~~~~~~~

אופוס, 2015
תרגום: צפריר גרוסמן