הסיפור הוא תוספת מאוחרת ל"חלום בהקיץ", עולם משותף משנת 2006, ותוספת טיפה-פחות-מאוחרת לפרויקט "המציאות שאחרי"

שוהם מכינה חביתה. היא לא שואלת אם אני רוצה. היא תמיד שואלת, אני אף פעם לא רוצה כי אני שונאת לאכול בבוקר, אבל היא תמיד שואלת. היא לא שואלת היום.
גבי מתלטף עליה וכשהיא מתעלמת הוא מעופף ונתפס לה על החולצה. "די!" היא אומרת ומורידה ממנה את החתול המעופף. הוא עובר להציק לי.
אני זזה סביבה בשקט. מכינה קפה. הכפית מתנגשת בספל והרעש מהדהד בתוך השקט. "אני מצטערת." אני אומרת ולא ממש בטוחה על מה. שוהם לא עונה, היא אפילו לא מסתכלת עלי. אני לא בטוחה על מה היא כועסת. היום עולים לקבר, אולי היא כועסת על זה, על אביגייל. היא מטיחה את הצלחת על השולחן.
אני מתיישבת ליד השולחן עם הקפה, מקווה שתבחר לדבר. היא אוכלת את החביתה בשתיקה. בכל פעם שהמזלג נוגע בצלחת, הוא מכה בה והרעש מרעיד את השקט. היא מסיימת את החביתה ומשאירה את הצלחת בכיור, לא שוטפת אותה. אני לא אומרת לה לשטוף כלים אלא קמה ושוטפת את הצלחת.
אני חוזרת לחדר ומתלבשת. אני לובשת חולצה עם ציור שאביגייל ציירה פעם.
"לא ידעתי שיש לך חולצה עם הציור הזה." שוהם אומרת.
"חלמתי את החולצה. חשבתי שזה יהיה סימבולי." המבט של שוהם משתנה. היא רוצה שאחליף חולצה? אולי מפריע לה שזה ציור של אביגייל?
"אנחנו צריכות לצאת." שוהם צועקת לי מהסלון. אני בוחרת את החולצה השחורה הראשונה שאני רואה ולוקחת את המפתחות של האוטו. שתינו מסתכלות על השקית עם המסיכות שעדיין תלויה ליד הדלת. שוהם רצתה לזרוק אותה אבל אני לא הסכמתי. אי אפשר לדעת מתי הקורונה תחזור. אנחנו לא יודעים למה נעלמה, ככה שאנחנו לא יודעים אם ומתי תחזור.
אנחנו יורדות במעלית בשתיקה. שוהם בטלפון ואני מסדרת את הבגדים והשיער מול המראה, אולי הפעם אבא לא ימצא על מה להעיר לי.
באוטו אני מדליקה רדיו ושוהם מכבה אותו ומכוונת ווייז. ארבעים דקות בשתיקה חונקת. אני לא בטוחה מה יותר גרוע, לנסוע ככה או להגיע. אני רוצה לחזור למיטה.
"שיט." אני מפספסת פניה ומתווספת עוד רבע שעה בווייז.
"אנחנו נאחר." שוהם אומרת.
"סליחה."
אנחנו נתקעות בפקק. שוהם מדליקה את הרדיו ומעבירה תחנות. כשהיא לא מוצאת משהו שהיא אוהבת, היא מכבה אותו בחזרה.
"את תחזרי לדבר איתי מתישהו?" אני שואלת.
"אני לא לא מדברת איתך." היא מדליקה שוב את הרדיו ושוב מעבירה תחנות בחוסר סבלנות.
"לא אמרת מילה אחת מאז הבוקר." היא מתחילה להגיד משהו. "חוץ מלהגיד לי שאת לא מכירה את החולצה." אני קוטעת אותה. "מה עובר עלייך?"
הפקק לא זז ולווייז מתווספות עוד חמש דקות. "אנחנו נאחר."
"זה מה שיש לך להגיד לי?"
"מה את רוצה שאני אגיד לך?" היא שוב מכבה את הרדיו.
"מה עובר עלייך?"
"לא עובר עלי כלום." היא מדליקה את המזגן.
"אוקי." אני מדליקה את הרדיו.
"מה את רוצה שאני אגיד לך?" היא שוב מכבה את הרדיו.
"על מה את כועסת?"
"אני לא."
"אוקיי."
"מה את רוצה ממני?"
"את כל היום מטיחה דברים ולא מדברת איתי. אם את נסערת בגלל אביגייל זה בסדר אבל תגידי משהו."
"אלמוג, די."
"את זאת שלא מדברת איתי!"
"אנחנו מאחרות."
"אני יודעת את זה! מה את רוצה שאני אעשה?"
"אני שונאת לאחר."
"אני מצטערת!"
"מה היה לך כל כך דחוף להחליף חולצה?"
"את בהית בי."
"כי חלמת אותה." היא אומרת את המילים כאילו זורקת אותן עלי.
"ו-?"
שוהם שותקת.
"גם את גבי חלמתי. וגם את התנור אם כבר מדברים על זה." היא לא הסתכלה עלי. "שוהם?"
"מה?" הקול שלה חד.
"ממתי אכפת לך אם אני חולמת דברים?"
"את חולמת יותר מדי ולא נזהרת. מה יקרה אם הכוחות שלך יצאו משליטה? את יודעת איזה אסונות יכולים לקרות?"
"למה שזה יצא משליטה? לא היה אסון משמעותי בגלל חולמים מאז השריפה בכרמל."
"כי מגיפה עולמית לא נחשבת אסון משמעותי?"
"ברור שכן. אבל היא לא הייתה בגלל חולמים."
"יצא לך לחשוב, לרגע, שאולי את לא יודעת הכול?"
"שוהם, מה עובר עלייך?"
"כלום." היא מתאבנת במקום.
"שוהם?"
"מה?"
"מה אביגייל עשתה?"
"כלום."
"בבקשה תגידי לי שזה לא מה שאני חושבת."
"זה לא."
"שוהם?"
"זה מה שרצית שאני אגיד, לא?"
"שוהם. נו?"
שוהם שותקת.
"מטומטמת. למה היא לא אמרה לי?" האוויר לא ממש נכנס לריאות שלי. "הייתי יכולה לעזור… בגלל זה היא…?" אוויר. לנשום. חם לי נורא. "שיט. שיט. שיט."
"תעצרי בצד." שוהם אומרת.
אני בקושי רואה אבל מצליחה לעצור בצד. "אני הייתי יכולה לעזור… לפחות לעזור לה… שיט." אוויר. הקול שלי נהיה פחות ופחות ברור. "ברור למה היא לא אמרה לי, אבל למות? היינו יכולות…" אוויר. איך נושמים? האוויר לא נכנס לריאות שלי. "והייתי כועסת. אבל… מטומטמת." אוויר. צריך אוויר. עכשיו אני שמה לב שהנשימה שלי מהירה מדי. צריך לנשום. אחת. שתיים. שלוש. ארבע. שוהם סופרת עם האצבעות תוך כדי שהיא מוציאה אוויר. אחת. שתיים. שלוש. ארבע. היא עוצרת את הנשימה. אחת. שתיים. שלוש. ארבע. הפעם היא מכניסה אוויר. אחת. שתיים. שלוש. ארבע. היא שוב עוצרת את הנשימה. אני יודעת שהיא רוצה שאני אתאם את הנשימה שלי עם הספירה אבל אני לא מצליחה. הנשימה שלי מהירה מדי ולא נשלטת. אחת. שתיים. שלוש. ארבע. היא מוציאה אוויר. אחת. שתיים. שלוש. ארבע. היא שוב עוצרת את הנשימה. היא מושיטה לי את היד שהיא לא סופרת איתה. אני לוחצת אותה חזק. היא לא זזה. אומרת בלי מילים שהיא כאן.
החזה שלי כואב. אחת. שתיים. שלוש. ארבע. אני מנסה להאט את הנשימה אבל לא ממש מצליחה. אני מרגישה את הגוף שלי מתכווץ. הכול כואב. וחם. אחת שתיים. שלוש. ארבע. אנחנו מאחרות ממש. בגללי. אחת שתיים. שלוש. ארבע. אחת שתיים. שלוש ארבע. הנשימה שלי סוף-סוף מאטה קצת. אני מסוחררת נורא. "אני לא מסוגלת לנהוג." אני אומרת. או לפחות מקווה שזה מה שאני אומרת. בכל מקרה שוהם מבינה. היא קמה ויוצאת מהמכונית. אני עוברת לכיסא שליד הנהג. היא מושיטה לי יד אחת, ועם השנייה מתניעה.
עכשיו אני מבינה למה היא רצתה לזרוק את המסיכות.

למחרת בבוקר אני מבינה שבוקר כי האור מסנוור אותי דרך התריסים ושוהם לא שוכבת לידי. אני לא חושבת שישנתי ואני עם כאב ראש נורא ובחילה ומחבקת את קאי חזק.
זה פתטי, אישה מבוגרת שמחובקת עם בובה. אני כבר מבוגרת. אני לא אמורה לבכות לתוך הקשקשים המזוייפים. אני אמורה לקום מהמיטה, אני אמורה להתלבש, אני אמורה לצאת מהבית. זה מה שכולם עושים עכשיו. המגיפה נגמרה. רק אני מטומטמת ומחבקת בובה. אני צריכה לטוס לחו"ל, כמו כולם. המגיפה נגמרה! צריך לצאת מהבית. הגוף שלי כבד מדי מכדי לזוז. אני מתהפכת במיטה ומחבקת את בובת הדרקון.
כשהייתי בת שבע או שמונה ואביגייל הייתה בת אחת עשרה היה לנו דרקון אמיתי. קטן, והצבעים שלו היו קצת דהויים אבל דרקון. אביגייל חלמה אותו. הוא מת אחרי כמה חודשים. אביגייל חלמה שהוא מת. היא לא הסכימה להודות בזה… היא ואבא אמרו שהוא מת מזקנה, אבל אני ידעתי. דברים אחרים שחולמים אף פעם לא מתו לבד. העכבישים נשארו בחדר שלה שבועות עד שהצלחתי לחלום שהם עברו ליער.
אחרי שהדרקון מת אבא קנה לי את קאי. לא הסכמתי לקרוא לו באותו שם כי הוא לא ווילי אבל מאז הוא במיטה שלי. אני תוהה מה היה קורה אם המצב היה הפוך, אביגייל הייתה חולמת שאני חוזרת? אסור לחלום דברים כאלה. כולנו יודעות את זה. זה לא אומר שזה לא קורה. אנחנו לא אמורות גם לחלום מגיפה עולמית.
"את רוצה חביתה?" אני שומעת את שוהם שואלת.
"לא, תודה." אני קמה מהמיטה, לא טורחת להחליף לבגדים נקיים. לזוז דורש הרבה יותר כוח ומחשבה ממה שזכרתי. אני מכינה קפה.
"שתית יותר מדי." שוהם אומרת. "את נראית נורא."
"תודה. בפעם הבאה שאחותי תגרום למגיפה עולמית ותמות בגלל שלא הרגישה שהיא יכולה לפנות אלי אני אשתה פחות אם זה ישמח אותך." היא לא עונה. "למה נתת לה להסתיר את זה ממני?" אני שואלת. זו הייתה בחירה של אביגייל. לא שלה. אני יודעת את זה.
"אני מצטערת."
"את ידעת?" אני מקווה שהיא תבין מה אני שואלת. אני לא רוצה להגיד את זה. "שהיא הולכת…?"
שוהם לא מסתכלת לי בעיניים אבל מהנהנת.
"איך לא… עצרת אותה? הלכת אליי? עשית משהו?"
"אני מצטערת." לא לבכות. לא לבכות. לא לבכות.
"איך… לא… משהו?" אני מרגישה כאילו אני הולכת להקיא.
"אני באמת מצטערת." היא אומרת.
"אני צריכה אוויר." אני לוקחת את המפתחות של האוטו ויוצאת מהדלת. אני מדליקה את הרדיו על ווליום חזק וכל כמה זמן מגבירה אותו עוד, מחכה שלא אצליח לשמוע את המחשבות שלי. אני נוהגת הלוך ושוב ברחבי העיר. מחכה שהעייפות תשתלט עלי ואני אוכל לישון. כואב לי הראש נורא. לא בטוחה אם זה מההנגאובר או מהבכי או מחוסר השינה. אולי עדיף שאני לא אשן. אם אביגייל גרמה למגיפה הכי גרועה שהייתה לאנושות, מי יודע מה אני עלולה לעשות?
אני מכבה את הרדיו ומתקשרת לדור. "אתה בבית?" אני מנסה לשמור על הקול שלי יציב אבל הוא נשמע מפוזר.
"כן."
"אני יכולה לבוא?"
"בטח."
"אני בדרך."
אני מכוונת ווייז לבית של דור ומתחילה לנסוע. בדרך כלל אני לא צריכה ווייז אבל עכשיו אני די בטוחה שאגיע לצד השני של הארץ לפני שאגיע לבית של דור, בסך הכול מרחק שכונה אחת ממני.
אני מנסה להראות פחות נורא לפני שאני דופקת על הדלת.
הוא פותח את הדלת עם הסינר המטומטם של מיני מאוס שקניתי לו לפני שנים בתור בדיחה.
"כמה שתית?" הוא שואל עוד לפני שאני אומרת משהו ומחבק אותי.
"מספיק." אני עונה. הוא שוב מחבק אותי.
אני מנסה לא לבכות.
"אני מסוכנת." אני אומרת.
"כן, אם תנסי להכין פסטה את תשרפי את הבית, את מאוד מסוכנת." אני לא צוחקת.
אני נכנסת אל הבית. הוא הולך למטבח וחוזר עם שתי כוסות מים עם קרח ומתיישב על הספה. אני מתיישבת לידו. הוא מניח יד על הכתף שלי. "מה קורה?"
"אני מסוכנת." אני אומרת. הוא מסתכל לי לתוך העיניים, הוא היחיד שיכול להסתכל בעיניים ככה. הוא לא מאיים. הוא פשוט מנסה לראות אותך. הוא לא עונה. הוא מחכה שאני אסביר. "איך נותנים לי להישאר חופשיה?" אני אומרת. "איך שוהם ממשיכה לאהו… לגור איתי." אני לא בטוחה שהיא עדיין אוהבת אותי. אני לא בטוחה שהייתי מסוגלת לאהוב אותה אם המצב היה הפוך. "איך אתה ממשיך לדבר איתי?"
הוא לא אומר כלום. נותן לי להוציא הכול. "איך לא כולם מתרחקים ממני?" הוא מחבק אותי.
"אני מסוכנת." הוא מהדק את החיבוק. "צריך לכלוא אותי איפשהו ולא לתת לי לישון עד שאני אמות. אני מסוכנת. למה אתה נשאר חבר שלי? למה מישהו נשאר בסביבה שלי? כולם צריכים לברוח. אני מסוכנת. צריך להתרחק ממני כמה שיותר רחוק. אני צריכה להתרחק כמה שיותר רחוק."
"את רוצה לנסות להסביר לי מה קורה?" הוא שואל. הטון שלו רך.
"איך אנחנו יודעים שאני לא אכחיד את האנושות בחלימה?"
"כי למה שתעשי את זה?" הקמטים במצחו נהיים ברורים יותר.
"בטעות?"
"את בשליטה. אין סיבה שתצאי משליטה. בטח לא עד כדי כך. חוץ מזה עובדה שזה עדיין לא קרה."
"זה כמעט קרה, פעמיים שאני מודעת אליהן ומי יודע כמה שאני לא יודעת עליהן?"
"אלמוג, את רוצה להסביר לי מה קורה?" הוא שואל שוב.
"אביגייל…"
"אני מצטער." הוא אומר. ואני יכולה לראות את גל האשמה עובר בו. הוא לא הכיר אותה כמעט בכלל. זה מעניין ההשפעה שלה, שאפילו דור מרגיש אשם.
"לא. לא זה." אני לא מצליחה למצוא את המילים. לא מצליחה להעביר למילים. הוא מניח יד על הגב שלי ומחכה שאצליח לדבר. איך לא נמאס לו ממני? איך הוא מצליח לסבול את הנוכחות שלי? איך הוא לא מעיף אותי מהבית שלו?
"אלמוג?" הוא אומר. "מה קורה?"
"איך אתה נשאר?"
"נשאר מה?"
"חבר שלי?"
"כי את מכינה לי אוכל." אני שותקת והוא מבין שזה רציני. "אני אוהב אותך. אנחנו נתגבר על מה שזה לא יהיה ביחד. לאט לאט. כמו שהתגברנו על הטירונות. מה קורה?"
"הכול מתפרק."
"מה מתפרק?"
"הכול. החיים שלי. העולם. אני."
הוא שוב מחבק אותי. "הכול כואב. זה לא אומר שהכול מתפרק." הוא עדיין חושב שאני מדברת על אביגייל. "גם בסגר חשבת ככה. והנה אנחנו יכולים לצאת שוב. העולם חזר לעצמו." הוא משפיל מבט בסוף המשפט. נזכר שהעולם שלי לא חזר לעצמו עד הסוף.
"הכול מתפרק."
"אבל לא הכול מתפרק." הוא אומר. ואני יודעת שכבר ניהלנו את השיחה הזאת. ושבכל הפעמים הקודמות זה לא התפרק לגמרי. או לפחות נבנה מחדש. אבל הפעם באמת הכול מתפרק ואני לא רואה שום דרך שמשהו ייבנה מחדש. אני לא יודעת איך להסביר לו את זה. איך למצוא את המילים להסביר שכל מה שהכרתי וידעתי כבר לא קיים. שלאחת ועוד אחת אין פתרון ושכל מה שאני יודעת זה שזה כבר לא שווה שתיים.
הוא מחבק אותי חזק. "את תהיי בסדר."
"אני מצטערת."
"על מה?"
אני לא עונה. הכול? אני לא יודעת. אני נושכת את השפתיים חזק ויש קצת טעם של דם.
"את בסדר. את תהיי בסדר."
"מה אם לא?" זה כל מה שאני מצליחה להגיד. "אני לא יודעת אם אני מסוגלת להיות בסדר."
"את מסוגלת. את כבר היית בסדר. את תהיי."
"מה אם אני אאבד שליטה ואהרוג מישהו?"
הוא מסתכל לי לתוך העיניים ומדבר לאט. "את לא הרגת את אביגייל."
"כן, אבל מה אם אני אאבד שליטה? אני יכולה לחלום שמישהו מת ואז הוא פשוט ימות."
"אבל זה לא קרה. נכון?" הוא מסתכל עלי ואני חושבת שהוא מתחיל להבין. "אני הולך להכין קפה ואז תספרי לי." הוא אומר. אני מתיישבת על הספה.
הוא חוזר עם שתי כוסות של קפה רותח.
"מה קרה?" הוא מסתכל לי עמוק לתוך העיניים.
"אביגייל… היא… היא… היא חלמה את הקורונה." אני אומרת לבסוף. הוא שותק. "מה אם גם אני אחלום מגיפה עולמית? או מלחמה? או יותר גרוע?" הוא עדיין שותק. "אני מפחדת. מעצמי."
הוא שם יד על הכתף שלי. "אבל את בשליטה. תמיד היית. אין סיבה שזה יקרה."
"אבל מה אם פתאום אני אאבד? כולנו יודעים שזה יכול לקרות."
"את יציבה."
"מה אם פתאום אני לא אהיה?!"
דור מבין שלדבר לא יעזור ושם את הנסיכה הקסומה. אנחנו שותים את הקפה בשתיקה ואני בוכה בשקט.
כשמחשיך הוא מחבק אותי חזק יותר מבדרך כלל ומבקש שאעדכן כשאגיע הביתה וכשאני מתעוררת בבוקר.
ואני חוזרת לדירה. שוהם כבר ישנה כשאני מגיעה.

בלילה אני שוב שוכבת על הספה. אני לא חושבת שאני מסוגלת להירדם. לא ישנתי כבר מי יודע כמה זמן. ויש לי שעונים מעוררים לכל שעה ליתר ביטחון, לוודא שאני לא חולמת. אין טעם לשכב במיטה עם שוהם, זה יעיר אותה וגם ככה אנחנו לא מדברות. אין מה להגיד. אנחנו מתנהלות אחת סביב השנייה. אני רואה טלוויזיה ומלטפת את גבי. זה נהיה סוג של שיגרה. שיגרה זה טוב. עדיין לא חזרתי לעבוד. לא יודעת אם אצליח לחזור. צריך לחזור, צריך לשלם חשבונות ושכר דירה ועל אוכל. אבל איך יוצאים מהבית וחוזרים להיות אדם?
המחשבות על לחלום את אביגייל מנקרות לי בראש. אם היא יכולה לגרום מגיפה עולמית אני יכולה להחזיר אותה, או לפחות לדבר איתה. אבל מה יהיו ההשלכות? ומה אם במקום להחזיר אותה אני אחזיר זומבי או גרסה רשעה שלה, יש כל כך הרבה סיפורים כאלה. ומה אם אני אחלום אבל לא אותה ואגרום למי יודע מה.
אסור לחלום.
אני מתגעגעת.

הימים הם מערבולת. הזמן זז ולא זז במקביל. הימים עוברים כי השעות זזות והתאריך משתנה והחלב נגמר. אבל הכול מרגיש כמו המשך של אותו דבר. הכול איטי מדי. מבולגן מדי. עברו כבר חודשיים. אני עדיין לא ישנה. עדיין שעונים מעוררים. כי אסור לחלום. כי מי יודע מה אני עלולה לעשות? עדיין אין אביגייל. אני מתגעגעת. אליה. לשוהם. אלי. לכל מה שהיה לפני.
הכול מתערבב אחד בתוך השני. מבולגן מדי מכדי שאצליח להפריד את כל הקשרים שהם החיים שלי כרגע. אני לא בטוחה שאי פעם אצליח.
שוהם מכריחה אותי לצאת מהבית. הכול מוזר. אנחנו מדברות מעט. אני לא כועסת, או לפחות מנסה לא לכעוס. היא מנסה לא לפחד. שתינו לא ממש מצליחות.
אנחנו הולכות ביחד לסיבוב מסביב לשכונה. אני לא בטוחה מתי הייתה הפעם האחרונה שיצאתי מהבית. היא הולכת לידי, אבל אנחנו לא מדברות. כל אחת לבד. אחת ליד השנייה.
אני מתגעגעת.
משפחות הולכות מסביבנו. יש היום יום חופש? כנראה. יותר מדי ילדים ברחוב בשעה כזאת מכדי שיהיה בית ספר. היה חג? אולי פשוט חופש גדול. אני לא בטוחה. זה לא משנה.
"אני מצטערת." אני אומרת.
"גם אני."
היחסים בינינו מרגישים כמו בד קרוע שתפור בצורה גסה. יותר מדי קרעים מכדי להיות שלם אבל עדיין לא מתפרק, רק כמעט. אני תוהה אם יש דרך לתקן את הבד.
"את צריכה להתחיל לעשות משהו." היא אומרת. היא לא מסתכלת עלי. היא בוהה בעצים שהתחילו לפרוח.
"אני יודעת."
"זה יעשה לך טוב."
"אני יודעת."
"את חייבת לחזור לחיים."
"אני יודעת."
זה אירוני. לחזור לחיים. זה כל מה שדיברו עליו בתקופת הקורונה. אבל עכשיו כולם חזרו ואני נעלמת.
"זה יעשה לך טוב." היא חוזרת על עצמה. עדיין לא מסתכלת עלי.
"אני יודעת."
אנחנו עוצרות ליד לוח מודעות. הרגל שנוצר לנו מאז שראינו שם מודעה על מופע בלט של דרקונים. הלכנו לשם, אבל כל הקהל היה ילדים בני שלוש והדרקונים היו בובות. לא יודעת למה ציפינו בכלל. אבל מאז אנחנו עוצרות ליד שלטי מודעות.
מחפשים מטפלת במקלט ליצורי חלומות שנזרקו. אולי את זה אני אהיה מסוגלת לעשות. אלה חיות. אולי יהיה שם דרקון שנוכל לאמץ. שוהם רואה שאני מסתכלת על זה ומחייכת.
"אני אוהבת אותך." היא אומרת. "ואני כאן."
"גם אני אותך."

עריכה: לילי דאי
עריכת לשון: ענבר גרינשטיין
Image by Ylanite from Pixabay

"חלום בהקיץ" היה פרויקט יצירה משותף לקראת פסטיבל אייקון 2006, שנושאו היה חלומות. הוא כלל סיפורים, משחקי תפקידים, מילון קהילתי ועוד, שהתרחשו כולם באותו עולם – עולם שבו מסיבה כלשהי המין האנושי פיתח יכולת להגשים את חלומותיו.

פרויקט "המציאות שאחרי" נולד מתוך אמונה שהמדע הבדיוני והפנטסיה הם דרך טובה להפליג בדמיון אל היום שאחרי. הכותבות והכותבים פרשו בפנינו מגוון עתידים – אופטימיים ופחות אופטימיים, פנטסטיים ומד״ביים, כאלטרנטיבה להווה המתמשך של תקופת המגיפה – הווה שהוביל לפעמים גם לתהליך עריכה מתמשך…