אתר האגודה שמח להביא באדיבות הוצאת "אופוס" את הפרק הראשון מספרה המצוין של הסופרת עטורת הפרסים קוני וויליס

היינו חמישה — קָארוּתֶרס והטירון ואני, וגם מר ספִּיבֶנס והשַמש. הייתה זו שעת אחר צהריים מאוחרת בחמישה-עשר בנובמבר, ואנו היינו במה שנותר מהקתדרלה של קובנטרי וחיפשנו את גזע הציפורים של ההגמון.

כלומר, אני חיפשתי אותו. הטירון עמד ובהה בחלונות הזכוכית הצבעונית שהועפו בפיצוץ, מר ספיבנס עמד על המדרגות של חדר תשמישי הקודש וחיפש משהו, וקארותרס ניסה לשכנע את השַמש שאנחנו אנשי שירות הכבאים המתנדבים.

"זהו מפקד הכיתה שלנו, סגן נֶד הֶנרִי," אמר והצביע עליי. "ואני סגן אלוף קארותרס, קצין הכיבוי של התחנה."

"איזו תחנה?" שאל השמש וצמצם את עיניו.

"שלושים ושש," שלף קארותרס מספר אקראי.

"ומה איתו?" שאל השמש והצביע על הטירון, שהתאמץ מאוד להבין כיצד פועל פנס הכיס שלו, ולא נראה מספיק פיקח לשירות במשמר העורף, ודאי שלא לשירות בשכ"ם.

"זה הגיס שלי," אִלתר קארותרס. "אֶגבֶּרט."

"אשתי ניסתה לשכנע אותי לקבל את אחיה לעבודה במשמרת האש," אמר השמש ונד בראשו לאות השתתפות בצער. "הבנאדם לא מסוגל לחצות את המטבח בלי לדרוך על החתול. 'איך את מצפה שהוא יכבה פצצות תבערה?' אני שואל אותה. 'הוא צריך עבודה,' היא אומרת. 'שהיטלר ייתן לו עבודה,' זה מה שאני אומר."

הנחתי להם שם והתחלתי לצעוד במה שהיה פעם אולם התווך — החלל המרכזי של הכנסייה. לא יכולנו להרשות לעצמנו לבזבז זמן. הגענו לכאן באיחור. השעה הייתה אמנם רק קצת אחרי ארבע, אבל כבר היה כמעט חשוך מכדי לראות בגלל כל העשן והאבק שמילאו את האוויר.

הטירון עזב את פנס הכיס שלו ופנה להתבונן במר ספיבנס, שחיטט בעקשנות בשברי ההריסות שליד המדרגות. הסתכלתי בכיוונו בניסיון להחליט היכן היה פעם המעבר הצפוני, והתחלתי ללכת לעבר חלקו האחורי של אולם התווך.

גזע הציפורים של ההגמון עמד בזמנו על כַּן, מעמד של ברזל מחושל, מול המבדלת, המחיצה של חדר התפילה של הנפחים. פסעתי בזהירות על שברי האבן וניסיתי להבין היכן אני נמצא. רק קירותיה החיצוניים של הקתדרלה והמגדל שלה, עם צריחו היפהפה, עדיין ניצבו על תילם. כל שאר חלקי המבנה — הגג, התקרה הקמורה, קשתות הגג, העמודים — קרסו תחתיהם בערמה ענקית אחת של שברים מושחרים ובלתי ניתנים לזיהוי.

אוקיי, חשבתי בעודי עומד על אחת מקורות הגג, זה היה האַפּסיס, ושם בהמשך היה חדר התפילה של האורגים, אם כי לא הייתה שום אפשרות לקבוע את זה בוודאות, אלא רק לשער — לפי החלונות שהועפו בפיצוץ. קשתות האבן קרסו ונותרה רק הגומחה בקיר.

וכאן היה חדר התפילה של סנט לורנס, חשבתי כשזחלתי על ארבע על פני ההריסות. ערבוביית האבנים והקורות המפוחמות הגיעה לגובה של מטר וחצי בחלק הזה של הקתדרלה, והייתה חלקלקה. הגשם הקל שירד לסירוגין במשך כל היום הפך את האפר לבוץ שחור, ורעפי העופרת של הגג נעשו חלקים כמו קרח.

הנה חדר התפילה של עושי-המחוֹכים. וזה ודאי חדר התפילה של הנפחים. לא היה זכר למבדלת. ניסיתי להעריך מה היה המרחק שלה מן החלונות, והתחלתי לחפור.

גזע הציפורים של ההגמון לא נמצא תחת הערמה של קורות התמיכה המעוּותות והאבנים השבורות, וגם את המבדלת לא מצאתי. גיליתי קטע שבור של לוח כריעה וחלק מספסל, והסקתי שהתרחקתי עמוק מדי אל תוך אולם התווך.

קמתי וניסיתי שוב לכוון את עצמי. מפתיע עד כמה הרס כזה משבש את תחושת המרחב. התיישבתי ושלחתי מבט מעלה, לאורך הכנסייה ולעבר אגף המקהלה, בניסיון לזהות איזשהו בסיס של עמוד במעבר הצפוני ולהבין עד כמה התרחקתי לתוך אולם התווך, אבל לא היה לי סיכוי. הכול היה קבור תחת ההריסות.

אני צריך למצוא את המקום שבו הייתה הקשת, ולהמשיך משם. החזרתי את מבטי אל הקיר המזרחי בחדר התפילה של עושי-המחוכים, כיוונתי את עצמי לפיו ולפי החלונות והתחלתי לחפור שוב, בחיפוש אחר עמוד התמיכה של הקשת.

העמוד נקטע חמישה-עשר סנטימטרים מעל הרצפה. חשפתי אותו ואת סביבתו, ואז ניסיתי להעריך את המקום שבו הייתה צריכה המבדלת להימצא, ושוב התחלתי לחפור.

"אבל אנחנו באמת מהשכ"ם," שמעתי את קארותרס אומר לשמש.

"אתה בטוח שאתם מהשכ"ם?" שאל השמש. "הסרבלים האלה בכלל לא נראים לי כמו המדים של השכ"ם, לפחות לא אלה שאני מכיר."

הוא לא היה מוכן להאמין לנו, ומה הפלא. המדים שלבשנו היו מיועדים לזמן של הפצצה אווירית, כשכל אדם עם קסדה על הראש נראה כמו בעל תפקיד חיוני. ולאמצע הלילה. באור יום זה עניין אחר לגמרי. על הקסדה של קארותרס היה סמל של חיל ההנדסה המלכותי, על שלי נצבעו האותיות הגא, והקסדה של הטירון הגיעה בכלל ממלחמה אחרת.

"המדים הרגילים שלנו אבדו בהפצצה," אמר קארותרס.

לא נראה שהוא מצליח לשכנע את השמש. "אם אתם משירות הכבאים, למה לא באתם הנה אתמול בערב, כשיכולתם להביא תועלת?"

שאלה מצוינת, ואין ספק שליידי שְׁרַפְּנֶל תציג לי בדיוק את השאלה הזאת כשאחזור. "מה זאת אומרת הגעתם לשם בחמישה-עשר בחודש, נד?" ממש יכולתי לשמוע את קולה. "איחרתם ביום שלם."

ובגלל זה חיטטתי בין קורות גג שהעלו עשן, צרבתי את אצבעותיי בשלולית של עופרת שטפטפה אתמול בלילה מהגג ועדיין הייתה מותכת, ונחנקתי מאבק אבנים — במקום להתייצב ולדווח.

עקרתי חתיכת ברזל מאחת מקורות התמיכה, מצצתי את אצבעי שנכוותה והתחלתי לחטט בערמת הרעפים והקורות המפוחמות. האצבע שנכוותה נשרטה מחתיכת מתכת שבורה, ואני נעמדתי ומצצתי אותה שוב.

קארותרס והשמש המשיכו להתווכח. "בחיים לא שמעתי על תחנה שלושים ושש," אמר השמש בחשדנות. "תחנות השכ"ם בקובנטרי מגיעות רק עד שבע-עשרה."

"אנחנו מלונדון," אמר קארותרס. "פלוגה מיוחדת שנשלחה לעזור."

"איך הצלחתם לעבור?" שאל השמש ואחז בתוקפנות באֵת שלו. "כל הדרכים חסומות."

הגיע הזמן לעזור לקארותרס. ניגשתי אליהם. "באנו מסביב, דרך רדפורד," אמרתי. הייתי די בטוח שאת הכיוון הזה השמש לא ניסה לבדוק. "תפסנו טרמפּ במשאית חלב."

"חשבתי שיש שם מחסומי משטרה," אמר השמש, בלי להרפות מהאת שלו.

"היו לנו אישורים מיוחדים," אמר קארותרס.

טעות. השמש ודאי יבקש לראות אותם. "המלכה שלחה אותנו," הוספתי במהירות.

זה עשה את העבודה. השמש הסיר את קסדת הפח מעל ראשו, עבר לדום ודיגל את האֵת. "הוד מלכותה?"

הצמדתי את קסדת הג"א שלי אל ליבי. "היא אמרה שהיא לא תוכל להישיר את מבטה אל קובנטרי אם לא תעשה למענה משהו. 'הקתדרלה היפה, היפהפייה שלהם,' היא אמרה לנו. 'עליכם לצאת תכף ומייד לקובנטרי ולעזור להם בכל דרך שתוכלו.'"

"ברור שהיא אמרה את זה," אמר השמש וטלטל את ראשו הקירח בחרדת קודש. "ברור. 'הקתדרלה היפה, היפהפייה שלהם'. זה כל כך מתאים לה."

נדתי בראשי ברצינות חגיגית לעבר השַמש, קרצתי לקארותרס וחזרתי לחפור. שאר חלקי הקשת שנפלה נמצאו תחת רעפי הגג, ביחד עם סבך של חוטי חשמל ושבר של לוח הנצחה שנכתב עליו "מי ייתן ותדע מנוחת נצ —", משאלה שלא התקיימה, מסתבר.

פיניתי שטח בקוטר של מטר סביב העמוד. כלום. זחלתי על פני ההריסות בחיפוש אחר שאר חלקי העמוד, מצאתי שבר קטן ממנו והתחלתי לחפור שוב.

קארותרס התקרב אליי. "השמש רצה לדעת איך המלכה נראתה," אמר. "אמרתי לו שהיא חבשה כובע. זה נכון, לא? אני אף פעם לא זוכר מי מהן תמיד חבשה כובעים."

"כולן. מלבד ויקטוריה, שחבשה מין כיפת מלמלה," אמרתי. "וקמילה, שלא הייתה מלכה מספיק זמן. לך תגיד לו שהוד מלכותה הצילה את התנ"ך של המלכה ויקטוריה כשארמון בקינגהאם הופצץ. נשאה אותו בזרועותיה כמו תינוק."

"באמת?" שאל קארותרס.

"לא," אמרתי, "אבל אולי בזכות זה הוא לא ישאל אותך למה אתה חובש קסדה של חיל ההנדסה. ואולי זה יעזור לך לגלגל את השיחה אל מה שהצליחו להציל אתמול בלילה."

קארותרס שלף פיסת נייר מכיס הסרבל שלו. "פמוטות המזבח וצלב מהמזבח העליון וכלים מחדר התפילה של הנפחים ניצלו בידי הנגיד הווארד ומשמרת האש, ונלקחו לתחנת המשטרה. כמו כן קערת הלחם וגביע הקודש, שניהם מכסף, צלב עץ מגולף, תיבת כסף ללחם קודש, הספרים של איגרות השליחים והבשורות, והדגל של הגדוד השביעי של רג'ימנט ווֹריקשייר המלכותי," הקריא.

זה התאים לרשימה שהופיעה בתיאור ההפצצה של הנגיד הווארד. "אבל לא גזע הציפורים של ההגמון," אמרתי והתבוננתי בהריסות. "וזה אומר שהוא נמצא איפשהו כאן."

"לא הצלחת למצוא אותו?" שאל קארותרס.

"לא," אמרתי. "ובטח אין סיכוי שמישהו הגיע לכאן לפנינו וכבר מצא אותו, נכון?"

"לא מישהו משלנו," אמר קארותרס. "דייוויס ופיטרס אפילו לא הצליחו להגיע לשנה הנכונה. אני עצמי ניסיתי ארבע פעמים עד שהגעתי קרוב כל כך. בפעם הראשונה שעברתי הגעתי למאה התשע-עשרה. בפעם השנייה הגעתי לאמצע דצמבר. בפעם השלישית הגעתי בדיוק למטרה, לחודש הנכון, ליום הנכון, עשר דקות לפני שהתחילה ההפצצה. ישר לתוך שדה חישוקים באמצע הדרך לברמינגהם."

"חישוקים?" שאלתי. חשבתי שלא שמעתי נכון. חישוקים לא גדלים בשדות, נכון?

"קישואים," אמר קארותרס בכעס. "שדה של קישואים. וזה בכלל לא היה מצחיק. אשת האיכר חשבה שאני צנחן גרמני ונעלה אותי באסם. בקושי הצלחתי לצאת משם."

"מה עם הטירון?" שאלתי.

"הוא עבר בדיוק לפניי. מצאתי אותו משוטט על דרך ווֹרִיק, לא היה לו מושג לאן הוא צריך להגיע. אם לא הייתי מוצא אותו, הוא היה נופל לאיזה מכתש של פצצה."

ואולי היה עדיף כך, בהתחשב במצב העניינים. הטירון הפסיק להתבונן במר ספיבנס ושוב ניסה להבין איך פועל פנס הכיס שלו.

"לקח לנו שעתיים להגיע הנה," אמר קארותרס. "מה איתך, נד? כמה פעמים ניסית עד שהגעת לכאן?"

"רק פעם אחת, הפעם הזאת. משכו אותי ממכירות הצדקה כדי לנסות בעצמי, אחרי שאתם לא הצלחתם להגיע."

"מכירות הצדקה?"

"לליידי שרפנל נכנס לראש רעיון שאולי גזע הציפורים של ההגמון נמכר באחת ממכירות הצדקה של הקתדרלה," אמרתי. "אתה יודע, לצורך גיוס כספים למאמץ המלחמה. או שאולי הוא נתרם לאיסוף גרוטאות ברזל. אז היא שיגרה אותי לכל אירוע כנסייתי או קהילתי מספטמבר והלאה. תגיד, אתה יודע במקרה מה עושים עם מַמחֵט?"

"אני לא יודע אפילו מה זה ממחט."

"גם אני לא," אמרתי. "קניתי שבעה כאלה. שתי דליות, ורד, חתלתול, קיפוד ושני דגלי יוניון ג'ק. כל אחד מוכרח לקנות משהו, ומכיוון שלא יכולתי לקחת איתי בחזרה דרך הרשת משהו שקניתי, הייתי חייב לקנות משהו שאפשר להניח על אחד הדוכנים בלי שיתפסו אותי, וממחט זה דבר קטן. מלבד ההוא בצורת ורד. הוא היה גדול כמו כדורגל, עשוי שכבות על שכבות של צמר פוּקסיה בהיר שנתפרו זו לזו, ושוליים בצבע ורוד. ואין לי מושג איזה שימוש יכול להיות לדבר כזה, בשמיים או בארץ, מלבד כמובן למכור אותו לאנשים במכירות צדקה. בכל המכירות היו דברים כאלה, ביריד הצדקה למען הילדים המפונים, במכירת דברי המאפה למען קרן מסֵכות הגז של הג"א, במכירת עבודות היד של יום סנט אן —"

קארותרס העיף בי מבט מוזר. "נד," אמר, "כמה צניחות היו לך בשבוע האחרון?"

"עשר," אמרתי. ניסיתי להיזכר. "לא, שתים-עשרה. היה יריד האסיף של כנסיית טריניטי, מבצע מכירת עבודות היד של מכון הניצחון של הנשים, מסיבת התה של קרן הספיטפיירים. אה, כן, וביקורים אצל נשות ההגמונים. שלוש-עשרה. לא, שתים-עשרה. גברת ביטנר לא הייתה צניחה."

"גברת ביטנר?" שאל קארותרס. "אשתו של ההגמון האחרון של קובנטרי?"

הנהנתי. "היא עדיין בחיים. ועדיין גרה בקובנטרי. ליידי שרפנל שלחה אותי לשוחח איתה."

"מה היא יכולה בכלל לדעת על הקתדרלה הישנה? היא אפילו לא נולדה כשהיא נשרפה."

"ליידי שרפנל חשבה שאם גזע הציפורים של ההגמון ניצל משרפה, אולי אחסנו אותו איפשהו בקתדרלה החדשה, אז היא שלחה אותי לדבר עם נשות ההגמונים, כי, אני מצטט, 'לגברים אין מושג איפה דברים נמצאים'."

קארותרס נד בראשו בעצב. "והאם הנשים ידעו?"

"הן אפילו לא שמעו עליו, מלבד גברת ביטנר, והיא אמרה שהוא לא היה במקום בזמן שארזו את הכול לפני מכירת הקתדרלה החדשה."

"אבל זה טוב, לא?" אמר. "אם הוא גם לא כאן, זה אומר שהוא לא היה בקתדרלה בזמן ההפצצה, ואתה יכול להגיד לליידי שרפנל שהיא לא צריכה שחזור שלו בקתדרלה בשביל אירוע החנוכה."

"תגיד לה אתה," אמרתי.

"אולי העבירו אותו לאנשהו כדי להגן עליו," אמר ושלח את מבטו אל החלונות. "כמו את החלונות המזרחיים."

"את גזע הציפורים של ההגמון?" שאלתי בתמיהה עצומה. "אתה צוחק?"

"צודק," אמר. "זה לא מסוג הדברים שרוצים להגן עליהם מפני הפצצה. אמנות ויקטוריאנית!" הצטמרר.

"חוץ מזה," אמרתי, "כבר הייתי במשכן הכומר של לוּסִי הֶמפּטוֹן — לשם לקחו את החלונות — ובדקתי. הוא לא היה שם."

"אה," אמר קארותרס. "יכול להיות שהעבירו אותו לאיזה מקום אחר בכנסייה?"

זה היה רעיון. אולי אחת הגברות מגילדת המזבח, שלא הייתה מסוגלת לסבול את הצורה שלו, דחפה אותו לפינה, מאחורי איזה עמוד או משהו.

"למה ליידי שרפנל אובססיבית כל כך לגבי הגזע הזה?" שאל קארותרס.

"למה היא אובססיבית לגבי כל פרט ופרט במבצע הזה?" עניתי. "לפני שהיא הטילה עליי את העניין הזה עם גזע הציפורים של ההגמון, היה לה איזה עניין עם לוחות הנצחה. היא רצתה העתק של כל כתובת על כל לוח הנצחה בקתדרלה הזאת, כולל זאת מהקבר של קפטן ג'רבייז סקרוֹפּ, המגילה הבלתי נגמרת."

קארותרס הנהן בהשתתפות. "צינורות עוגב," אמר. "היא הריצה אותי דרך כל ימי הביניים למדוד צינורות של עוגבים."

"השאלה האמיתית, כמובן, היא למה היא אובססיבית כל כך לגבי השיקום של קתדרלת קובנטרי," אמרתי.

"סבתא של סבתא שלה, או משהו כזה, ביקרה בקובנטרי ו—"

"אני יודע, אני יודע, החוויה שינתה את כל מהלך חייה של סבתא של סבתא שלה, או משהו כזה, וכשליידי שרפנל מצאה את היומן שלה, זה שינה את כל החיים שלה עצמה, אז היא החליטה לבנות את הקתדרלה מחדש, בדיוק כפי שהיא הייתה ממש לפני שהיא נשרפה, למזכרת נצח וכו' וכו'. שמעתי את הנאום הזה כמה וכמה פעמים. כמו גם את הנאום על זה שאלוהים —"

"— מצוי בפרטים," ציטט קארותרס. "אני שונא את הנאום הזה."

"הנאום שאני הכי שונא הוא 'אל תשאירו שום אבן ללא הופכין'. בוא תעזור לי פה." הצבעתי על קצה אחד של אבן גדולה.

הוא התכופף ואחז בצד השני של האבן.

"אחת, שתיים, שלוש," אמרתי. "הרם." דחפנו אותה למעבר, שם היא התגלגלה עד שפגעה במה שנשאר מאיזה עמוד והפילה אותו.

גזע הציפורים של ההגמון לא היה תחת האבן, אבל מעמד הברזל המחושל שעליו הוא עמד בעבר דווקא היה שם, וכך גם אחת הפיסות הרוחביות של המבדלת, ומתחת לחתיכת אבן חול אדומה חרוכה מצאנו גבעול מפוחם למחצה של פרח. לא הייתה שום אפשרות לדעת איזה פרח זה היה, אפילו עלים לא נשארו, וחוץ מכמה סנטימטרים בקצה, שנשארו ירוקים, הוא נראה ממש כמו מקל או מוט ברזל קטן.

"הוא עמד מול מבדלת?" שאל קארותרס וחיטט בין הזכוכיות.

"מול המבדלת הזאת ממש. על המעמד הזה," אמרתי והצבעתי על מעמד הברזל המחושל. "נכון לתשעה בנובמבר, בזמן התפילות למען חיל האוויר המלכותי ואירוע מכירת דברי המאפה. שתי ציפות-ראש סרוגות לכורסה, ממחֵט אמנון ותמר ושש עוגיות סלע. ראויות מאוד לִשמן."

קארותרס התבונן בזכוכיות. "יכול להיות שההדף העיף אותו לאיזה חלק אחר של אולם התווך?" שאל.

"הקתדרלה הזאת לא נהרסה בפצצות חומר נפץ מרסק, אלא בפצצות תבערה."

"אה," אמר. הוא הביט בשַמש שהתקרב אלינו. "התנ"ך של המלכה ויקטוריה, אמרת?"

"כן. ובו פירוט מלא של כל הלידות, המיתות והתמוטטויות העצבים של כל הג'ורג'ים ההם," אמרתי. "לך תברר אם לפני השרפה העבירו מכאן משהו לשמירה בכל מקום שאינו משכן הכומר של לוסי המפטון."

הוא הנהן וניגש אל השמש, ואני עמדתי והסתכלתי במעמד הברזל המחושל ושאלתי את עצמי מה לעשות עכשיו.

רוב הפצצות שנפלו על הקתדרלה היו פצצות תבערה, אבל קארותרס צודק. הדף אוויר יכול לעשות דברים מוזרים, והיו כמה התפוצצויות בסביבה, החל בפצצות חומר נפץ מרסק — חנ"מ — וכלה בפיצוץ צינורות גז. יכול להיות שגזע הציפורים של ההגמון הועף למעבר המרכזי של אולם התווך, או לאגף המקהלה.

פיניתי עוד אבנים בניסיון לראות לאיזה כיוון עפו הזכוכיות מחדר התפילה של האורגים. נראה שרובן התפזרו דרומה ומערבה. אני צריך לחפש בכיוון ההפוך, בחלקו האחורי של אולם התווך.

חזרתי למבדלת והתחלתי לחפור דרומה ומערבה ממנה. אסור להשאיר אבן ללא הופכין.

הפעמונים התחילו להכריז על השעה, וכולנו הפסקנו את מעשינו — אפילו מר ספיבנס — ונשאנו מבט אל המגדל. הגג כבר לא היה שם, ויכולנו לראות את הצריח, שלא נפגע כלל, מתנשא מעל העשן והאבק. הפעמונים נשמעו צלולים להפליא, מנותקים מכל ההרס שסביבנו.

"תראה, הנה כוכב," אמר קארותרס.

"איפה?" שאלתי.

"שם," הצביע.

אני מצידי ראיתי רק עשן, וכך גם אמרתי לו.

"הנה," אמר. "מעל הצריח. מעל עשן המלחמה הכבד, מעל החורבן וההרס. טהור מאכזריות של אדם לרעהו, מבשֵֹר נעלֶה של תקווה ויופי, של זמנים טובים שלעתיד-לבוא. סמל נוצץ של תחייה בטרם יֵדָעֵהָ."

"בטרם יֵדָעֵהָ?" הבטתי בו בדאגה. "מבשֵֹר נעלֶה של תקווה ויופי?"

אחד התסמינים הראשונים של סחרחורת זמן הוא נטייה לסנטימנטליות רכרוכית, כמו אצל אירי ששתה יותר מדי, או משורר ויקטוריאני פיכח לחלוטין. קארותרס ביצע אתמול לפחות ארבע צניחות, שתיים מהן בתוך כמה שעות זו מזו, ומי יודע כמה עוד היו לו בגיחות למדידת צינורות העוגב שלו. הוא בעצמו אמר שהוא סובל מחוסר שינה.

קימטתי את מצחי בניסיון להיזכר ברשימת התסמינים של סחרחורת זמן. סנטימנטליות רכרוכית, קושי בקליטת קולות, תשישות — אבל הוא שמע את הפעמונים, וכל מי שהשתתף במבצע השחזור של ליידי שרפנל סבל ממחסור חמור בשעות שינה. בשבוע האחרון זכיתי לישון רק פעם אחת, ביריד למען מאמץ המלחמה ביום סנט קריספין. נמנמתי במהלך "קבלת הפנים" וישנתי במשך חצי מ"הצגת הוועדה המארגנת".

מהם שאר התסמינים? נטייה לחוסר ריכוז ופיזור דעת. איטיות במתן תשובות. ראייה מטושטשת.

"הכוכב," אמרתי. "איך הוא נראה?"

"מה זאת אומרת, איך הוא נראה?" אמר קארותרס, שדווקא לא איחר לענות. "הוא נראה כמו כוכב."

הפעמונים הפסיקו לצלצל, אבל ההדים שלהם נותרו עדיין באוויר מלא העשן.

"איך אתה חושב שכוכב צריך להיראות?" שאל קארותרס ופנה מייד בכעס לעבר השַמש.

רגזנות היא תסמין מובהק. והנחיות הרשת קבעו מפורשות שאת הסובלים מסחרחורת זמן "יש לסלק מייד מן הסביבה" ולשחררם מתפקידם, אבל אם אעשה זאת, אצטרך להסביר לליידי שרפנל מה עשינו באוקספורד בזמן שהיינו צריכים להיות בקובנטרי.

הרי בגלל זה אני נמצא כאן בכלל, מחטט בהריסות, בגלל שאני לא מעוניין לנסות להסביר למה לא נחַתִּי בשעה שמונה בארבעה-עשר בחודש מול הקתדרלה, כפי שהייתי אמור לעשות, ואין טעם להסביר שזה בגלל האֲפִיצוּת, כי ליידי שרפנל אינה מאמינה באפיצויות. או בסחרחורות זמן.

לא, כל עוד קארותרס אינו מטושטש לחלוטין, מוטב להישאר כאן, למצוא את גזע הציפורים של ההגמון ולחזור כדי לומר לליידי שרפנל שהוא אכן היה בקתדרלה בזמן ההפצצה, ואז לשכב לישון קצת. הו השינה, המאחה את שרווליהם הפרומים של מדים שאינם שייכים לשירות הכבאים המתנדבים, המחליקה קמטים במצח המפויח ומרחיקה כל צער, המעניקה לנפש היגעה ברכת מנוחה של החלמה שאננה —

קארותרס חזר אליי, וכלל לא נראה תשוש או פזור דעת. יופי.

"נד!" אמר. "לא שמעת שקראתי לך?"

"סליחה," אמרתי. "חשבתי על משהו אחר."

"בלי ספק. אני קורא לך כבר חמש דקות," אמר. "האם ראינו גם את דוּקִי איתה?"

או שגם את זה לא שמעתי טוב, או שקארותרס סובל מסחרחורת זמן קשה מכפי שחשבתי. "דוּקִי?" שאלתי בזהירות.

"כן, דוקי!" אמר. "האם ראינו גם את דוקי איתה?"

אוי ואבוי, אני אצטרך להחזיר אותו לאוקספורד בלי שהשַמש יחשוד, להכניס אותו למרפאה, ואז לנסות לחזור הנה כדי להשלים את החיפושים בקתדרלה. סביר להניח שאני אמצא את עצמי בשדה קישואים באמצע הדרך לליברפול.

"נד, אתה לא שומע אותי?" שאל קארותרס בדאגה. "שאלתי, 'האם ראינו גם את דוּקִי איתה?'"

"עם מי?" אמרתי, ושאלתי את עצמי איך אצליח לשכנע אותו שצריך להסתלק מכאן. קורבנות של סחרחורת זמן אף פעם לא חושבים שהם סובלים מסחרחורת זמן. "עם ליידי שרפנל?"

"לא," אמר ברוגז רב, "הוד מלכותה. המלכה. כשהיא הטילה עלינו לצאת לכאן. 'הקתדרלה היפה, היפהפייה שלהם', וכל זה." הוא הצביע על השמש שצעד לעברנו. "הוא שאל אותי אם היא הייתה עם דוקי כשהיא דיברה איתנו, ולא היה לי שום מושג מי זה."

גם לי לא. לא מתקבל על הדעת שזה הכינוי שלה למלך. אולי הכוונה לגיס הבלתי מוצלח שלה? לא, אדוארד ויתר על כס המלוכה עוד לפני 1940, והמלכה לא קראה לו בשום כינוי.

הכלב של המלכה, חשבתי, אבל זה לא ממש עוזר. מאוחר יותר, כשהיא כבר הייתה המלכה-האם, היא גידלה כלבי ולש קורגי, אבל מה היא גידלה במלחמת העולם השנייה? יורקשייר טרייר? ספניאל צעצוע? זכר, נקבה, או לא זה ולא זה? ומה אם דוקי היא בכלל המשרתת שלה? או הכינוי של אחת הנסיכות?

השמש הגיע. "שאלת על דוקי," אמרתי. "לצערי, לא ראינו את דוקי כשהוד מלכותה שוחחה איתנו. בווינדזור, עד שהכול יסתדר. בגלל ההפצצות, אתה מבין."

"יש כאלה שסובלים מזה," אמר השמש והעיף מבט לעבר מר ספיבנס והטירון. "עצבים חלשים."

הטירון הצליח סוף-סוף לגלות איך פועל פנס הכיס שלו. הוא הדליק אותו והעביר את קרן האור על פני הקירות המושחרים של האגף המזרחי ועל מר ספיבנס, שניסה, ככל הנראה, לחפור מנהרה בין האבנים הצמודות למדרגות.

"האפָלה?" הזכרתי לקארותרס.

"אלוהים אדירים," אמר קארותרס. "כבה את זה!" צעק וניסה לרוץ אליו.

"בשבוע שעבר אני עולה לגג, ומה אני מוצא?" אמר השמש ושלח מבט לעבר האגף המזרחי, שם חטף קארותרס את הפנס מידי הטירון וכיבה אותו. "הגיס שלי, בחוסר זהירות שלא היית מאמין, מדליק גפרור. 'מה אתה חושב שאתה עושה?' אני אומר. 'מדליק סיגריה,' הוא אומר. 'למה שלא תדליק כמה נוּרים, אם כבר?' אני אומר, 'ותעמיד אותם ככה שהלופטוואפה יֵדע בדיוק איפה למצוא אותנו?' 'זה בסך הכול גפרור אחד,' הוא אומר. 'מה הוא כבר יכול להזיק?'"

הוא העביר מבט קודר סביבו על המקום שהלופטוואפה, חיל האוויר הגרמני, בהחלט הצליח למצוא, אין מה לומר, ואני שאלתי את עצמי אם הוא חושב שגיסו אחראי לזה, אבל הוא רק אמר, "הנגיד הווארד המסכן." הוא נד בראשו. "איזו מכה בשבילו, לאבד את הקתדרלה. לא היה מוכן ללכת הביתה. נשאר כאן כל הלילה."

"כל הלילה?" שאלתי.

הוא הנהן. "להגן על המקום מפני בוזזים, אני מתאר לעצמי." הוא הביט בעצב בהריסות. "לא שנשאר הרבה מה לפלח. אבל אם משהו בכל זאת שרד, לא היינו רוצים שמישהו פשוט ייקח אותו ויסתלק."

"לא," הסכמתי.

הוא נד בראשו בעצב. "היית צריך לראות אותו, הולך הלוך וחזור בין ההריסות, הלוך וחזור. 'לך הביתה ותשכב קצת,' אמרתי לו. 'תן לי ולמר ספיבנס לשמור קצת.'"

"אז מישהו היה כאן במשך כל הזמן, מאז השרפה," התעקשתי.

"פחות או יותר," אמר. "חוץ מזה שהלכתי הביתה לשתות תה. והבוקר התחיל גשם, אז שלחתי את הגיס שלי הביתה להביא לי מעיל גשם ומטרייה, אבל הוא לא חזר, אז הייתי מוכרח ללכת הביתה ולקחת אותם בעצמי. נהיה חשוך," הוסיף ושלח מבט עצבני מזרחה אל השמיים. "הג'ריז יחזרו עוד מעט."

האמת היא שלא. במקום זה הלופטוואפה החליט להתנפל הלילה דווקא על לונדון. אבל באמת נעשה חשוך. הקצה הרחוק של הכנסייה, שבו הסביר קארותרס לטירון את תקנות ההאפלה, בצעקות, כבר היה אפלולי, ומן החלון המזרחי שהופצץ נשקף אובך כחול-שחור של עשן, שאותו חצו שתי וערב קרני זרקורים.

"כדאי שנעשה את מה שאפשר לפני שיחשיך," אמרתי. חזרתי למקום שבו חפרתי וסקרתי את ההריסות. ניסיתי לנחש עד היכן היה ההדף מעיף את גזע הציפורים של ההגמון. אם לא בזזו אותו. השַמש נעדר מכאן לפחות לשעה לכבוד התה שלו, ובמשך הזמן הזה כל אחד היה יכול להיכנס דרך הדלת הדרומית הבלתי קיימת ולפלח כל מה שימצא חן בעיניו. אפילו את גזע הציפורים של ההגמון.

אני בטח מטושטש מחוסר שינה. אף אחד, אפילו אם הוא סובל מהלם קרב, לא היה גונב אותו. או קונה אותו במכירת צדקה. מדובר כאן על גזע הציפורים של ההגמון. אפילו מבצע איסוף הגרוטאות למען מאמץ החימוש לא היה מוכן לקבל אותו. אלא אם כן הבין מישהו את ערכו הפוטנציאלי כנשק למלחמה פסיכולוגית נגד הנאצים.

כלומר הוא צריך להיות כאן, איפשהו, ביחד עם שאר חלקי המבדלת והשבר של לוח ההנצחה שעליו חרוט "מנוחת נצ —", ואני צריך להזדרז אם אני רוצה למצוא אותם לפני שיחשיך לגמרי. הרמתי כרית כריעה, שעדיין העלתה עשן והדיפה ריח חזק של נוצות, הנחתי אותה במעבר והתחלתי לחפור לעבר קצה אולם התווך.

מצאתי לוח כריעה, פמוט ארד יחיד וספר מזמורים מפוחם, פתוח על "מִכּל שוכני תחת רקיע". דף נייר היה תחוב בכריכה האחורית.

שלפתי אותו. נכתב בו סדר התפילה ליום ראשון, עשרה בנובמבר. פרשתי את הדף המקופל, ורסיסים שחורים נשרו מתוכו.

מצמצתי בניסיון לקרוא בחשכה, והצטערתי על כך שלא אני לקחתי מהטירון את הפנס שלו. "— וציפורנים אדומות למזבח העליון," נכתב בו, "תרומה לזכר סגן דיוויד הלברסטם מחיל האוויר. סידור הבגוניות הוורודות סביב הדוכן וזר הכריזנטמות הצהובות בגזע הציפורים של ההגמון נתרמו וסודרו בידי ועדת הפרחים של נשות גילדת המזבח, בראשותה של לו —"

סוף שמה של ראש הוועדה נשרף, אבל לפחות הייתה לנו עכשיו הוכחה שגזע הציפורים של ההגמון נמצא בקתדרלה לפני חמישה ימים. אז איפה הוא עכשיו?

המשכתי לחפור. נעשה חשוך עוד יותר, והירח שעזר כל כך ללופטוואפה אתמול בלילה עלה, ונבלע מייד באפלת העשן והאבק.

נראה שחלק זה של הכנסייה נפל בחתיכה אחת, וכמעט מייד נתקלתי בדברים שלא יכולתי להרים בכוחות עצמי. שלחתי מבט אל קארותרס, אבל הוא היה שקוע בשיחה מלכותית עם השַמש, וככל הנראה חילץ ממנו מידע מועיל כלשהו. לא רציתי להפריע לו.

במקום זה קראתי אל הטירון, "בוא תעזור לי!" הוא ישב בכריעה ליד מר ספיבנס וצפה בו כשחפר את המנהרה שלו. "בוא הנה!" צעקתי ונופפתי אליו בידי.

אף אחד מהם לא שם לב אליי. מר ספיבנס כבר נעלם במנהרה, והטירון חזר להשתעשע בפנס הכיס שלו.

"הלו!" צעקתי. "בוא לכאן!" וכמה דברים קרו בבת אחת. מר ספיבנס שב והופיע, הטירון קפץ לאחור ונפל, פנס הכיס נדלק וקרן האור שלו שוטטה בשמיים כמו אחד הזרקורים, וגם חיה ארוכה וכהה נורתה מתוך המנהרה וחצתה את גלי ההריסות. חתול. מר ספיבנס החל לרדוף אחריו בנביחות פרועות.

ניגשתי אל הטירון שישב והתבונן בסקרנות בשני היצורים המתרחקים, כיביתי את הפנס, עזרתי לו לקום ואמרתי, "בוא לעזור לי עם הקורות האלה."

"ראית את החתול הזה?" אמר ושלח את מבטו אל המקום שבו נעלם היצור תחת מדרגות האגף המזרחי. "זה היה באמת חתול, נכון? הם קטנים יותר ממה שחשבתי. אני חשבתי שהם צריכים להיות בגודל של זאבים בערך. והם כאלה מהירים! כולם היו שחורים כמו זה?"

"כל אלה ששוטטו בקתדרלות שרופות, הייתי אומר," אמרתי.

"חתול אמיתי!" אמר הטירון, ניער את מדי הלא-שכ"ם שלו והלך אחריי. "זה פשוט מדהים, לראות יצור שנכחד לפני כמעט ארבעים שנה. אף פעם לא ראיתי חתול."

"תפוס את הקצה הזה," אמרתי והצבעתי על קטע של מרזב אבן.

"הכול פשוט מדהים," אמר. "להיות ממש כאן, במקום שבו הכול התחיל."

"או הסתיים," אמרתי ביובש. "לא את זה, את ההוא שמעליו."

הוא הרים, יישר את ברכיו והתנודד מעט. "זה כל כך מרגש! ליידי שרפנל אמרה שהעבודה על קתדרלת קובנטרי תהיה חוויה מתגמלת, והיא צדקה! לראות את זה ולדעת שהבניין הזה לא נהרס באמת, שהוא עולה מתוך האפר ברגע זה ממש, חוזר לחיים ומשוקם במלוא תפארתו הקודמת."

הוא נשמע כמו מישהו שסובל מסחרחורת זמן, אבל סביר להניח שלא. כל הטירונים שליידי שרפנל גייסה נשמעו מסוחררים.

"כמה צניחות כבר עשית?" שאלתי.

"זאת הראשונה שלי," אמר בהתלהבות, "ואני עדיין לא ממש מאמין. זאת אומרת, הנה אנחנו בשנת 1940, מחפשים את גזע הציפורים של ההגמון, חושפים אוצרות מהעבר, את יופיים של ימים שהיו ואינם עוד."

הבטתי בו, "אף פעם לא ראית ממש את גזע הציפורים של ההגמון, נכון?"

"לא," אמר, "אבל ברור שהוא היה ממש מדהים. הוא שינה את כל החיים של סבתא של סבתא של ליידי שרפנל, אתה יודע."

"אני יודע," אמרתי. "הוא שינה את החיים של כולנו."

"הנה!" קרא קארותרס מחדר התפילה של האורגים. הוא עמד על ברכיו. "מצאתי משהו!"

זה היה בכיוון הלא נכון מבחינת גל ההדף, ובהתחלה לא ראיתי שום דבר חוץ מערבוביה של קורות, אבל קארותרס הצביע על משהו באמצע הסבך.

"אני רואה את זה!" אמר השַמש. "זה נראה כמו מתכת."

"תדליק את הפנס שלך," אמר קארותרס לטירון.

הטירון, שכבר שכח איך מדליקים אותו, שיחק קצת בפנס, ולבסוף הדליק אותו ישר לתוך פרצופו של קארותרס.

"לא עליי," אמר קארותרס. "לשם!" הוא חטף את הפנס מידיו והאיר על ערמת קורות, ואני הבחנתי בנצנוץ מתכתי. הלב שלי החסיר פעימה.

"בואו נסלק את הקורות האלה," אמרתי, וכולנו התנפלנו על הערמה.

"הנה זה," אמר השמש, וקארותרס והטירון משכו את החפץ מתוך ההריסות.

המתכת הייתה שחורה מפיח, מעוכה ומקומטת קשות, אבל אני זיהיתי את החפץ, וכך גם השמש. "זה אחד מדליי החול," אמר ופרץ בבכי.

לא ייתכן שהשמש סבל מסחרחורת זמן, זה היה בלתי אפשרי מבחינה פיזיקלית, אלא אם כן התופעה הזאת מידבקת איכשהו. אבל הוא חיקה אותה נהדר.

"רק אתמול בלילה ראיתי את הדלי הזה," ייבב לתוך ממחטה מפויחת מאוד, "ותראו אותו עכשיו."

"אנחנו ננקה אותו," אמר קארותרס וטפח על הדלי במבוכה. "הוא יהיה כמו חדש." לי היו ספקות בעניין.

"הידית עפה לגמרי," אמר השמש. הוא קינח את אפו בקול גדול. "אני בעצמי מילאתי אותו בחול. תליתי אותו על הדלת הדרומית בעצמי."

הדלת הדרומית הייתה בקצה המרוחק של הכנסייה. כל אורכו של אולם התווך, ושורות על שורות של ספסלי תפילה מעץ אלון מוצק, הפרידו בינה לבין חדר התפילה של האורגים.

"אנחנו נמצא את הידית," אמר קארותרס, וגם בכך הטלתי ספק, ושניהם כרעו כמו בתפילה והתחילו לחטט בין הקורות.

השארתי אותם ואת הטירון, שהציץ עתה מתחת למדרגות וככל הנראה חיפש חתולים, וחזרתי למקום שבו נפל הגג בחתיכה אחת.

כך עמדתי לי במה שהיה פעם המעבר המרכזי, וניסיתי לחשוב איפה כדאי לי לחפש. ההדף העיף את דלי החול כמעט עד מרכז הכנסייה, ובכיוון הפוך מכיוון ההדף שהעיף את חלון חדר התפילה של הנפחים. וזה אומר שגזע הציפורים של ההגמון יכול להימצא בכל מקום שהוא.

וכבר היה חשוך. הזרקורים סרקו את השמיים בקשתות ארוכות, והרחק בצפון האיר את השמיים זוהר כתום-חום מהשרפות שעליהן תחנות הכיבוי אחת עד שבע-עשרה עדיין לא הצליחו להשתלט, אבל לא אלה ולא אלה סיפקו די אור, ואת הירח לא ניתן היה לאתֵר.

לא נוכל להמשיך לעבוד עוד הרבה זמן, וליידי שרפנל תפגוש אותנו ברשת ותדרוש לדעת איפה היינו ולמה לא מצאנו את
גזע הציפורים של ההגמון. היא תשלח אותי לנסות שוב, או גרוע
מזה — תטיל עליי עוד מכירות צדקה, עם כל הממחטים הנוראים האלה ומפיות התה הרקומות ועוגיות הסלע הקשות כאבן.

אולי אני אוכל פשוט להישאר פה, להתגייס לחיל הרגלים ולהישלח לאיזה מקום שקט ובטוח, כמו חופי נורמנדי. לא, יום הע', יום הפלישה, יהיה רק ב-1944. לצפון אפריקה. לאל-עלמיין.

הזזתי הצידה קצה שרוף של ספסל והרמתי את האבן שמתחתיו. מתחת לה הייתה רצפה, אבן החול של חדר התפילה של הצַבָּעים. התיישבתי על חתיכת אריח.

מר ספיבנס התקרב בריצה והחל לשרוט את הרצפה. "זה לא יעזור, בחור," אמרתי. "הוא לא כאן." הרהרתי בייאוש בממחטים בצורת אפונה ריחנית שאצטרך לרכוש.

מר ספיבנס רבץ לרגליי והביט בי במבט אוהד.

"היית עוזר לי אם היית יכול, נכון, בחור?" אמרתי. "אין פלא שקראו לך ידידו הטוב ביותר של האדם. נאמן ומהימן ושומר אמונים, שותף ליגונותינו ושׂשׂ בשמחותינו, ידיד אמת שכמותו לא ידענו מעולם, ידיד טוב מכל שאנו ראויים לשכמותו. מרצונך בחרת להיות שותף לגורלנו, בטוב וברע, בשדה הקרב ועל המרבד לפני האח, סירבת לעזוב את אדונך גם בעיצומו של הרס קטלני. אהא, כלב אציל, ראי של פרווה אשר בו ישתקף המיטב אשר בנו, כאשר ישאף האדם להיות, בלי זוהם מלחמה ויצר, בלי שחיתות —"

ומצאתי את עצמי נגרר בחזרה לאוקספורד ומובל למרפאה, עוד לפני שגמרתי ללטף את ראשו.

מן הכריכה האחורית:

נד הנרי הוא היסטוריון הזקוק למנוחה. הוא מתרוצץ ללא הרף בין מעבדת המסע בזמן ב-2057 לבין קתדרלת קובנטרי ב-1940. כחלק מפרויקט שיקום הקתדרלה, הוטל עליו למצוא יצירת אמנות ויקטוריאנית זוועתית בשם "גזע-הציפורים של ההגמון". כאשר נד לוקה בסחרחורת זמן, הוא נשלח להירגע על נהר התמזה בשנת 1888. אבל גם לשם נראה שהצרות ממשיכות לרדוף אחריו.

וריטי קינדל, עמיתה היסטוריונית, יוצרת בטעות פגם ברצף המרחב-זמן, וכעת על שניהם להחזיר את המצב לקדמותו ולפתור את התעלומה הגדולה – מה קרה לגזע הציפורים של ההגמון? כדי לפתור את החידה, הם נאלצים להתמודד עם מלומדים מוזרים מאוקספורד, עם ספיריטואליסטים נוכלים, עם נערות מפונקות ועם חתולה מפונקת עוד יותר, שלא לדבר על הכלב. אם ייכשלו, ההיסטוריה כפי שאנו מכירים אותה – תשתנה לעד.

קוני ויליס היא סופרת מדע בדיוני אמריקנית. זכתה בין היתר באחד-עשר פרסי הוגו ובשבעה פרסי נבולה. בשנת 2009 נכנסה למוזיאון היכל התהילה של המדע הבדיוני בארצות הברית.

היא ידועה בעיקר בזכות סדרת ספרי "נוסעי הזמן מאוקספורד". הספר השני בסדרה, "שלא לדבר על הכלב", השואב השראה מספר המופת "שלושה בסירה אחת (שלא לדבר על הכלב)", זכה בפרסי ההוגו והלוקוס. 

ספר שהוא מסע של שנינות, הומור, אהבה והנאה מהחיים עצמם.

The Wall Street Journal

קוני ויליס מלהטטת באופן מושלם בין קומדיית נימוסים והליכות, תיאוריית כאוס ומגוון קריצות ספרותיות.

Publishers Weekly

[קוני ויליס] התעלתה על עצמה עם שלא לדבר על הכלב… את הספר הזה הקורא לא יצליח להניח מידיו, אבל גם לא ירצה לסיים… קסום.

The Sunday Advocate, Baton Rouge