גיא בוסקו הוא גיק, יוצר חוויות משחקיות, ומכשף כנסים ותיק

האזנה לפרק

נושאים שדיברנו עליהם

תמלול

קרן – שלום, ברוכים הבאים וברוכות הבאות לעוד פרק של עתיד מתמשך. אני קרן לנדסמן, אתי אהוד מימון, והיום אנחנו מראיינים את אשף חדרי הבריחה, זוכה פרס עינת, הסופר, התסריטאי, הבנאדם המגניב באופן כללי, גיא בוסקו. שלום גיא. 

גיא – היי, או מיי גאד, איזה אינטרודאקשן. שלום, מה העניינים? 

קרן – גיא, ספר לנו קצת על עצמך בצורה שאיננה מביכה. 

גיא – אה, אוקיי. אני בן 40 פלוס, גיק, חנון, אב לשניים, מאוד מאוד אוהב מדע בדיוני ופנטזיה, משחקים מכל הסוגים, ואני יוצר של חדרי בריחה וכל הדברים האלה שאת אמרת. 

אהוד – נתחיל עם השאלה הקבועה שאנחנו שואלים את כל מי שמתארחים אצלנו, ספר לנו קצת איך אתה הגעת לקהילה ואיזה קהילה הייתה שם כשהגעת אליה.

גיא – איך הגעתי לקהילה, תראו, זה מתחיל אני חושב כמו אצל רבים אחרים מהתקופה, שעוד לפני טיפה לפני האינטרנט, כשהיינו רואים דברים, אני לפחות בגיל שלי, היינו רואים באפי והיינו רואים בבילון חמש וסטארטרק וכל מיני דברים כאלה, והיינו בטוחים שאנחנו היחידים בעולם שרואים את זה. שאין אף אחד אחר. כי אצלי בשכבה לא היה אף אחד. הייתה מישהי אחת שצפתה בבאפי, והיה מישהו אחד שראה בבילון חמש בכל השכבה. וכל האנשים שהכרתי בחיי באותה תקופה, זה היה סביבות כיתה יא' יב' שהייתי צופה בכל הדברים האלה, לא היו אנשים כמוני. ופתאום, זה היה באמת שנת 98, 99, התחילו הניצנים הראשונים של האינטרנט, הממש יותר, שנכנס לבתים, ואתה פתאום מגלה שיש עוד אנשים כמוך.  וממש תחילת שנות 2000, אני חושב זה היה פעם ראשונה שגיליתי שיש עוד אנשים כמוני. הקהילות הכי חזקות שהייתי חבר בהם אז, שממש התחברתי לתוכם, היו קהילות של עין הדג והמסך המפוצל בתחילת דרכם, סביבות שנת 2001 או 2002, אני לא בדיוק זוכר. אבל אלה היו הקהילות שעסקו באופן כללי בטלוויזיה וקולנוע, אבל בתוכם היו הקהילות החזקות שעסקו במדע בדיוני ופנטזיה, וכל מה שקשור ליצירות ספקולטיביות באופן כללי. ופתאום הכרתי אנשים כמוני. התחלתי ללכת לכנסים ובאמת דרך הקהילה הזאת של המסך המפוצל הגעתי למה שנקרא אז "שגרירות סאנידייל בישראל", שזו הקהילה המרכזית שבה אני פעלתי לפחות בהתחלה, בקהילה המרכזית שבה הייתי פעיל, שזה חובבי באפי, ולפחות בהתחלה חובבי באפי ואחר כך החובבים של יצירות ג'וס וידון באופן כללי. באפי, אנג'ל, פיירפליי וכל השאר. ובתוך הקהילה הזאת התחלנו להעלות דברים. אז, סיימתי צבא, טיילתי בדרום אמריקה וכשחזרתי מדרום אמריקה הלכתי ללמוד באוניברסיטת בן גוריון, מדעי המחשב. ובאוניברסיטת בן גוריון היה מה שנקרא "סניף דרום של המסך המפוצל". שזה היה כל חברי הקהילה של המסך המפוצל שלמדו בבן גוריון, או גרו בבאר שבע באותה תקופה, ונפגשו אחת לשבוע, או אפילו יותר, כדי לצפות בסדרות טלוויזיה ביחד. בתוך הסניף דרום הזה של המסך המפוצל אני הכרתי את עידן דקל, שלמד איתי ביחד בבן גוריון, אמנם לא אותו דבר ולא באותו זה אבל יצא לנו להיפגש הרבה. ועוד אנשים רבים אחרים, אני לא אציין את כל השמות. ומתוך החברות הזאת התחלנו ליצור דברים גם בעולם הזה של באפי, עבור כל מיני הפקות שעלו. אז הכרתי את שירי ישועה, קצת את רותם ברוכין, למרות שאז פחות הכרתי אותה אבל כן התחלנו לעבוד ביחד על דברים, ואחרים שעבדו בזמנו על כל מיני דברים. ואני מאז ומעולם כתבתי. כן, כתבתי עוד כשהייתי… עוד שהייתי ביסודי ואחר כך בתיכון ואחר כך בצבא, והייתי כותב המון המון סיפורים למגירה, ויצירות למגירה, ומחזות ושעשוענים, והכל דברים שלא, לא עשו איתם כמעט כלום, כן? אז כשנכנסתי לקהילה הזאת שזה באמת היה רוב הפעילות הייתה כשהייתי באוניברסיטה. ומצאתי מקום בעצם ליצור בו, ומקום שבו הדברים האלה כן יכולים לעלות, ויצרנו המון המון יצירות מעריצים באותה תקופה.

קרן – הזכרת את עידן דקל, ומבחינתי עידן דקל זה אוטומטית הולך להפקות מקור, ואני יודעת שהיית מעורב במלא הפקות מקור. אני חושבת שהכי… הראשונה הכי מגניבה שיצא לי לקשר ישירות אליך זה היה ההקרנה החיה של דוקטור הוריבל. 

גיא –  כן, יצא לי להיות מעורב, אני חושב, משהו כמו 20 ומשהו הפקות מקור, וספרנו את זה באיזשהו שלב כשעשינו… עבור אחת מהפקות המקור, ספרנו את כמות הפקות המקור, שהיינו מעורבים בהם, אותה קבוצה שעבדה על הרבה מאוד דברים. וזה היה איזה 20 ומשהו הפקות מקור, שכולן היו בין שנים מאוד מסוימות, שהלוואי והייתי יכול להגיד לך בעל פה אבל זה דברים שאני צריך טו לוק אפ. כי לא זוכר בעל פה את השנים. 

קרן – הכול בסדר. 

גיא – כן, סבבה. דוקטור הוריבל היה בשלב שכבר היינו מאוד מנוסים אני חושב. כי בהתחלה עשינו הרבה הפקות מקור טיפה יותר חובבניות, והכל היה הפקות חובבים, כן? בסופו של דבר, הפקות דלות תקציב מה שנקרא. אבל דוקטור הוריבל באמת הייתה הפקה מאוד גדולה, העלינו אותה בשתי איטרציות, הראשונה הייתה פשוט המופע, סוג של הקרנה פעילה, זה כבר היה אחרי שעשינו, ואחרים גם עשו, הרבה הקרנות פעילות של באפי ואחרי מה שהיה עם פוקס, אני לא אציין מה פוקס, אחרי מה שהיה עם פוקס סביב באפי, אז לא יכולנו יותר להעלות הקרנות פעילות של שום דבר שיש לו זכויות יוצרים, ואיך שהוא העניין של דוקטור הוריבל, כיוון שזה נעשה על ידי ג'וס והצוות בזמנו באופן מחתרתי, והזכויות לא היו שייכות לאיזו שהיא חברת הפקה גדולה כמו פוקס או וורנר ברדרס או כאלה, הוא כן נתן את האישור למעריצים ברחבי העולם להשתמש בזה, ולכן יכולנו להשתמש בזה, ואז לראשונה אחרי זמן רב שלא יכולנו להעלות את הקרנות פעילות יכולנו להעלות את ההקרנה הפעילה של דוקטור הוריבל. בהתחלה העלינו באמת הקרנה פעילה רגילה, שבעצם הסרט מוקרן ואנשים על הבמה עושים כל מיני דברים משעשעים, מגיבים לסרט, או משחקים את הסרט, שזה באמת היה מוצלח. ובפעם השנייה שהעלינו את זה העלינו הפקה הרבה הרבה יותר מושקעת. זה כבר היה בשלב באמת עם כל הצוות, עם כל החבורה של אותה תקופה, והקרנה הזאת הייתה דאבל פיצ'ר שבו עשינו בהתחלה את ההקרנה הפעילה של דוקטור הוריבל, ומיד אחריו, מיד אחרי הפסקה קצרה לקהל, את המחזמר של הקומנטרי, שהיה טיפה פחות מוכר באותה תקופה, והוא טוב באותה מידה, כמו דוקטור הוריבל. והעלינו את המחזמר של הקומנטרי, שזה היה, שם היה לנו יותר מקום להשתולל, כי זה בעצם לא וידאו, אלא זה רק אודיו, ויכולנו לעשות דברים די מגניבים עם זה. 

קרן – אני אגיד לך בדיוק מתי העליתם את זה. זה היה באחד האייקונים שנפל, שני ילדים שלי נולדו באמצע אוקטובר, וזה היה באחד האייקונים שנפל בדיוק ביום הולדת שלהם, ומבחינתם זה היה אחד האייקונים הראשונים שהם הלכו אליהם, ולקחתי אותם להפקה פעילה, ומבחינתם… כל יום הולדת שלהם, כל אייקון צריך להיות הפקת מקור לכבוד היומולדת שלהם. זה בו זמנית הייתה אחת מנקודות השיא של שניהם, הם גם היו מאוד קטנים אז, וגם מקור אכזבה לשנים שאחר כך, כשלא היו יותר הפקות מקור באייקון לכבוד היום הולדת שלהם, זה היה מאוד מאכזב, גיא.

גיא – אז צר לי, מה שקרה, את יכולה לספר להם, זה שלאנשים נולדו ילדים ואנשים התבגרו והחיים עצמם השתלטו על הכל.

אהוד – הזכרת שהשתתפת ביותר מ-20, היית חלק ביותר מ-20 הפקות מקור, יש איזו שהיא הפקה שזכורה לך במיוחד ולמה? 

גיא – הפקה שזכורה לי במיוחד? תראו, מותו וחייו של ויליאם או'לירי, שאומנם שהתפקיד שלי בו לא היה מאוד גדול, הוא כאילו היה עבורי סוג של שיא של עבודה. כי באמת, להרים מחזמר, ולהרים מחזמר באורך מלא, שהוא מחזמר מקורי, שזה לא כמו לעשות הקרנה פעילה למחזמר קיים. שזה גם המון עבודה כן? אבל להרים מחזמר מאפס. שזה כאילו הכתיבה של השירים וההלחנה שלהם וזה שזה סתיו דריימן המדהים עשה, וכל ההפקה שהייתה שם, הייתה מטורפת. אז זה באמת משהו שאני זוכר במיוחד. ומעבר לזה יש לי יש לי פינה חמה בלב להרבה מאוד הפקות שעשינו, כן? "הרועה האחרון" הוא בעיניי באמת הדבר שכן הייתי מאוד הכי מעורב בו, אני חושב, בצורה שמרגישה לי מאוד מאוד קרובה. אבל גם הדברים שעשינו כמו משחקי קרוסאובר או "אנג'ל יום במשרד" או הפקות אחרות מצולמות, שהיו נורא נורא נורא מגניבות וכיפיות, וגם היכולת הזאת אחר כך לראות את התגובות של הקהל, לשבת בקהל, במקום לשבת מאחורי הקלעים. תמיד התגובות של הקהל זה נורא כיף, גם בהפקות בימתיות, אבל בסרטים או דברים מצולמים אז יש לזה טיפה ערך מוסף שאתה יכול לראות כאילו תמיד את התגובה ככה, מלשבת בקהל ולא להיות מאחורה. וזה היה נורא מגניב. 

קרן – אני מרגישה שאני צריכה להסביר למאזינים ולמאזינות שכשאתה מדבר על הפקות מקור, אתה מדבר גם על הפקות שעולות על הבמה בכנסים, כמו "מותו וחייו של ויליאם או'לירי", גם כמו… או הקרנה פעילה כמו דוקטור הוריבל, שיש סרט ברקע ואנשים שמשחקים על הבמה, אבל גם סרטים ממש, כמו "הרועה האחרון", שהוא סרט מקור מלא, מהתחלה עד הסוף, שיצרתם צילמתם… העליתם, זמין?

גיא –"הרועה האחרון" נמצא ביוטיוב, כן. הוא קצת, יכול להיות שיהיה קצת מיושן לצופים צעירים, הראיתי אותו לבן שלי לא מזמן, הוא מאוד מהנה, אבל זה לא אותו קצב עריכתי של דברים שהם רואים היום. הוא עדיין, אני מאוד גאה בתוצאה שיצאה שם, ועדיין סרט מאוד מאוד כיפי ומגניב. אם הייתי כותב אותו מחדש היום הייתי משנה כמה דברים, לעדכן אותו לימינו גם מבחינת, פוליטיקלי קורקטנס של כל מיני דברים, ודברים שהשתנו עם השנים עבור כולנו וקורה, שזה נכון לכל הפקות המקור שמסתכלים בדיעבד על עשרים שנה אחורה, או אפילו עשר שנים אחורה בדברים מסוימים.

קרן – אז אני רוצה לדבר על ההפקות אחרות שאתה מעורב בהן, שזה הפקה משמעותית שכוללת גם תסריטים, גם תפאורה, גם קהל, גם לבנות דלתות מסתוריות באמצע חדרים, וזה.. חדרי בריחה. הקהל של חדרי הבריחה, הארד קור חדרי בריחה, הם בעצם אותם גיקים כמונו.

גיא – כאילו, יש תראי, יש חפיפה זה לא בדיוק אותם אנשים, זאת אומרת. אני מכיר היטב כיוון שזו העבודה שלי בעשר השנים האחרונות, אז אני מכיר את קהילת האסקייפרים הישראלית והחברים בה ואני גם מכיר מן הסתם את קהילת המדע בדיוני ופנטזיה או קהילת הגיקים או איך שתרצו לקרוא לזה. קהילת האייקון הישראלית, זה לא מאה אחוז חפיפה, זה גם לא אפילו חמישים אחוז, אבל יש חפיפה, זאת אומרת יש אנשים ששייכים לשתי הקהילות האלה, וגם מן הסתם המשיכה הזאת לתחום הבריחה מהמציאות, מה שנקרא אסקפיזם, ובין אם זה בעולמות של מדע בדיוני ופנטזיה או בעולמות אחרים, עולמות חידתיים, או עולמות משחקיים אפשר לקרוא לזה, כן, אז יש הרבה חפיפה. גם קהילות מקבילות, כמו קהילת הלארפים או קהילות מהסוג הזה, שזה גם עולמות שהם מאוד מאוד משחקיים, יש חפיפה מאוד הגיונית לקהילת האסקייפרים הישראלית, או לקהילת האסקייפרים העולמית, כי אני גם חבר שם ואני בקשר טוב עם קהילת האסקייפרים העולמית וגם שם אנשים מאוד קשורים לעולמות האלה, לעולמות של קומיקון ועולמות אחרים של כנסים בחו'ל.

אהוד – הזכרת שבעשר השנים האחרונות אתה עוסק בחדרי בריחה למחייתך. ספר לנו קצת מה זאת אומרת? כי זה נשמע מאוד מעניין וכיפי ומגניב. 

גיא – כן, אני יוצר אותם, אני יוצר של חדרי בריחה, אני מתעסק במשחוק באופן כללי, יש לי בעבודה שלי, בעצם החברה שלי, סרברו, שני דברים עיקרים שאני עושה, אחד זה חדרי הבריחה למטרות בילוי, מי שמשחק אז מכיר ומשחק. יצרתי מעל 250 חדרי בריחה, גם בארץ וגם בעולם. אני, כמו שאמרתי, חבר בקהילות העולמיות האלה, אני מרצה בכנסים בינלאומיים בנושא של גיימיפיקציה וגם בנושאים של חדרי בריחה באופן כללי, ואסקייפר בעצמי. שיחקתי במעל 900 חדרי בריחה ברחבי העולם. אנחנו עושים הרבה תיירות חדרי בריחה, שטסים לכל מיני מקומות ומשחקים, תיירי חדרי בריחה באים לארץ ומשחקים בדברים שיצרנו. באופן כללי יש פה דברים מטורפים שאנחנו עושים בתחום הזה היום, מי שרוצה המלצות מוזמן לפנות אליי בוואטסאפ או בפייסבוק למצוא אותי, ואני תמיד שמח להמליץ על חדרי בריחה וכאלה, אז אני יוצר אותם. והתחום השני שאני עוסק בו שזה משחוק, כל מה שקשור להעברה של ידע, ערכים, או מיומנויות באמצעות חוויות משחקיות, שאת זה אני עושה עם חברות, ארגונים, עמותות… צה"ל, מערכת החינוך, חברות הייטק, מוזיאונים, מרכזי מבקרים, ובעצם כל מקום שבו צריך להעביר מידע בצורה שהיא לא פשוט מצגת או צורה פרונטלית או משהו כזה, אלא להעביר את המידע באמצעות משחקים ודברים מעניינים. 

קרן – זה ממש מגניב. אני פשוט, אני זוכרת את היום, שאמרת, "תקשיבו, אני חושב להתפטר מעבודה ולהקים חדר בריחה בעצמי".

גיא – כן. זה היה… התחום של חדרי בריחה רק נכנס לארץ, אני חושב שזאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי הזדמנות להתפרנס מהכתיבה, מהיצירתיות, מהדברים שאני עושה, כי באמת אני מרגיש שהעבודה שלי, כל מה שעשיתי בקהילת המדע בדיוני ופנטזיה, באייקון, בעולמות, במקומות אחרים לאורך השנים, בעצם הכין אותי לדבר הזה. עבודה על הפקות. כי הקמה של חדרי בריחה זה הפקה לכל דבר, מאוד דומה להפקות תיאטרון, אנשים שהם תאורנים, ואנשי סאונד, ונגרים, ותפאורנים וזה זה בדיוק אותם דברים, מעצבים, מעצבים גרפיים, וכל הדברים האלה, ועבודה על הפקות לאורך השנים היא ממש הכינה אותי לזה. והעובדה שהייתי, עסקתי בכתיבה מאז שאני זוכר את עצמי, ותמיד כתבתי ויצרתי עולמות פנטסטיים, וכל מיני כאלה, מאוד התאימה, פשוט עד שחדרי הבריחה היו קיימים, עד שהתחום הזה נכנס לארץ, לא ראיתי אף פעם הזדמנות להתפרנס מזה, וכשזה נכנס לארץ זו הפעם הראשונה שאמרתי, אוקיי, יש פה הזדמנות ממש להתפרנס מזה, ואז לא בדיוק התפטרתי מהעבודה, אבל כן, עברתי לעסוק בזה וכולי.

קרן –  זה… גיא, זה נורא נורא מגניב, אני זוכרת את החדר שלכם, אני חושבת שאפילו עשינו… התגייסנו ממש כל הקהילה לצבוע ולסדר ולנגר, יש לי עדיין תמונה איפשהו של איך שעיצבנו את ה… לא את התפאורה, את הקירות באבירי השולחן העגול, וזה גם היה מגניב כי זה היה, אתה יודע, חדר הבריחה הראשון או השני שהיה בכפר סבא, זה היה גם קרוב לבית, זה היה סופר כיף. אבל זה לא רק… כאילו, יש הרבה מאוד אלמנטים, לא רק של משחקיות, אלא באמת של אסקפיזם, כמו שציינת קודם, ממש לטבוע בעולם אחר. בחדרי בריחה.

גיא – כן, זה מאוד דומה למשחקי תפקידים, אני חושב יותר מכל דבר אחר. לא בדיוק לארפ, כן, אבל בסופו של דבר המשתתפים שבאים לחדר הבריחה עוטים על עצמם איזושהי דמות, גם לפעמים הדמות הזאת היא הם עצמם, אבל לרוב הדמות הזאת היא כן משהו שהיא בריחה מהמציאות שלהם, בין אם זה משהו בתוך עולם של מדע בדיוני ופנטזיה כמו… באמת החדר שהיה לי בזמנו אבירי השולחן העגול, או עולמות שאתה נכנס לחדר בריחה של הארי פוטר, או של מכשפים, או חללית עם רובוטים או לא משנה מה, חייזרים. ובין אם זה משהו שהוא ריאליסטי, כן, יש הרבה חדרי בריחה של סוכנים חשאים, או מרגלים, או כל מיני דברים אחרים, או אפילו דברים כמו שוקולד או פיצה, כן, דברים כאלה. אבל עדיין גם בתוך העולמות האלה אתה כן נכנס לתוך משהו שהוא אחר, שהוא בדיוני, אולי לאו דווקא מדע בדיוני אבל הוא כן בדיוני, וכן לוקח אותך למקומות אחרים במובן הזה ויש משהו בחוויה הזאת, שאם היא נעשית כמו שצריך, זו חוויה מאוד מאוד מאוד מאוד כיף מאוד אסקפיסטית מאוד מגניבה. ואם מישהו מאזין לזה ועוד לא היה בחדר בריחה, אז באמת תבואו אליי תבקשו המלצות. מאוד מאוד מאוד מאוד כיף. יש הרבה מיסקונספשן אצל אנשים שעוד לא היו בחדר בריחה. שאני מאוד אשמח לשבור. 

קרן – בבקשה, תשבור. 

גיא – העניין הוא שאנשים, בדרך כלל כשאני שואל אנשים למה הם עוד לא היו בחדר בריחה, אז חלק מהמיסקונספשן קשורים לאיזשהו חשש מכישלון, איזשהו חשש מזה שזה משהו שמיועד רק לאנשים שפותרים תשבצי היגיון, או שמאוד זה הקטע שלהם חידות וכולי. וזה נכון שבהתחלה של התחום לפני עשר שנים זה באמת היה קצת ככה. היום זה ממש ממש לא ככה. לאורך השנים התחום הזה השתנה מאוד, הוא מאוד פונה גם למשפחות עם ילדים, גם לקהל רחב, מאוד מאוד רחב, החוויה… החדרים הגדולים, החדרים שנחשבים טובים, החוויה היא הרבה יותר מבוססת חוויה, מאשר מבוססת חידות ולשבור את הראש. ואין כישלון, כולם מצליחים, כולם נהנים, כולם יוצאים מהחדר, זה לא כמו… יש עדיין חדרים באירופה, כבר זה הולך ופוחת, אבל יש עדיין חדרים באירופה, וגם חלק מהחדרים בארצות הברית, שמאוד מתגאים באחוזי יציאה נמוכים, שרק 30 אחוז מהאנשים מסיימים את החדר. עוברים 60 דקות, פותחים את הדלת, מוציאים את האנשים החוצה, הם לא סיימו כלום. בארץ אין דבר כזה, בארץ כל החדרים הם 100 אחוז הצלחה, כל החדרים הם מבוססי חוויה, זה יותר כמו רייד של דיסני, לא בדיוק כן? אבל כי זה כן עדיין משחקי. זו לא חוויה פסיבית, זו חוויה אקטיבית, אבל החוויה אקטיבית הזאת היא חוויה אקטיבית מאוד מאוד מגניבה, שכולם מצליחים בה, תלכו, תנסו, ותראו שכיף לכם, אבל תתייעצו איתי קודם לאן.

אהוד – אוקיי. דיברת קודם על זה, שאחת הסיבות שהקבוצה שלכם הפסיקה, קצת לעשות הפקות, זה בגלל שהאנשים התבגרו ונולדו ילדים וכן הלאה ועברו להפקות מסוג אחר. אשמח אם תדבר קצת על החוויה של איך זה להגיע עם ילדים לכנס. אולי נתחיל מסתיו בכוכב ארנב? 

גיא – שניה, אמרת הרבה דברים שיש לי מה להגיב להם. קודם כול, כן, לאנשים נולדו ילדים ועברו למקומות אחרים, זה אחת הסיבות, עוד סיבה היא שחלק גדול מאוד מהקבוצה, באמת חלק מאוד מרכזי וגדול בקבוצה, פשוט עבר לחו"ל, בלי קשר, לא נולדו ילדים ולא זה, פשוט אנשים הלכו לחפש דברים אחרים במקומות אחרים, בלונדון, בארצות הברית, לוס אנג'לס, ניו יורק וכולי, אז… כן, לא, אנשים המשיכו הלאה, זה מאוד טבעי, גם לי זה היה יחסית טבעי. אני מאוד מתגעגע לזה, כן, אני יש רגעים נוסטלגיים שאני מתגעגע לתקופה, אני חושב שחלק מזה, זה גם געגוע גם לגיל הזה, כן געגוע להיות בן 20 פלוס אפילו 30 ולהיות מה שהיינו אז, כן, התחושה הזאת שאתה עולה על במות, שאתה מפיק, שאנשים מזהים אותך, שאתה כאילו מסתובב באייקון בצורה מאוד מסוימת. אבל גם המעבר הטבעי הזה של להעביר את הכול לדור הבא הוא מעבר שהוא נהדר בעיניי. כן? הבן שלי בן 13 עכשיו. הוא גם מגיע לכנסים כבר המון המון שנים, מאז שהוא תינוק, כן, אבל בשנים האחרונות הוא מאוד פעיל, ורק מחכה להזדמנות שהוא יוכל להתנדב, שהוא יוכל להיות חלק מזה ושהוא יוכל בעצמו להעלות דברים, והמעבר הזה של להעביר את הדברים הלאה מרגיש מאוד טבעי. סתיו בכוכב הארנב זה פשוט אחת ההפקות המאוד קטנות שיצא לי להעביר לגיל הזה, לגילאים האלה, לגילאים הצעירים. בזמנו היינו עושים גם, עם יניב ועם אחרים עשינו את שני עולמות ופיצוץ, ועשינו כל מיני הפקות לנוער ולילדים, שהם כל מיני… בעצם לרוב משחקי. סתיו בכוכב הארנב זה סיפור שהייתי מספר לסתיו הבן שלי שהוא היה קטן, ופשוט הפכנו את זה למעין שעת סיפור אינטראקטיבית עם כל הילדים, וזה הפקה מאוד מאוד חמודה וקטנה ומגניבה. העליתי אותה פעם עם ניר קיטרו, וכמה פעמים עם ענבר מאירסון, ולאחרונה עם אורי ליפשיץ, וזה מאוד מאוד חמוד. אבל באופן כללי בלי קשר לסתיו בכוכב ארנב, כל העניין הזה של ליצור דברים עבור דור חדש של ילדים של גיקים, לגדל ילדים גיקים, זה נורא נורא נורא כיף. אנחנו רואים עם הילדים סטארטרק לאחרונה הרבה, וגם דברים אחרים וזה נורא מגניב. 

קרן – מה התחושה שלך כהורה לילדים בכנסים ואיך הופכים את הילדים שלך לגיקים כדי שתוכל ללכת איתם לכנסים לתת להם 100 שקל להסתובב בדוכנים ואז לעשות מה שאתה רוצה. 

גיא – אני חייב לומר שלי זה לא הרגיש קשה להפוך אותם לילדים גיקים. כאילו זה מרגיש נורא טבעי. כיוון שגם אני וגם איריס אישתי שנינו חנונים ממש, וכל כל הדברים שאנחנו עושים בבית וההתנהלות שלנו היא גיקית, אנחנו משחקים הרבה במשחקי קופסה, וצופים הרבה בדברים האלה. אני זוכר שההורים שלי כשהייתי ילד, אז נגיד הייתה מגיעה שעה שמונה ואז היו אומרים צריך שקט בבית, ההורים רואים חדשות. כל מיני כאלה ואנחנו לא… אז כאילו כשהילדים היו קטנים אז היה כזה צריך שקט בבית, ההורים רואים סטארטרק או סטארגייט או לא משנה, מה שהיה באותה תקופה. אז ולאט לאט הם התחילו לראות איתנו והתחילו לשחק איתנו במשחקים והתחילו לצפות איתנו בדברים, אז הרגיש מאוד טבעי וכמובן ללכת איתנו לכל הכנסים. מה הייתה השאלה? 

קרן – אתה היום כשאתה הולך לכנסים אתה מרגיש שיש מספיק תוכן לילדים, שאתה מרגיש בטוח לתת להם להסתובב לבד או… 

גיא – תראי, זה עניין אני חושב יותר עניין של גיל, כמה בטוח אני מרגיש לתת להם להסתובב לבד כש… כשהם היו בני 6, 7, לא יודע, אז פחות, מגיל 9, 10 ומעלה יותר, מרגיש בנוח לתת להם להסתובב לבד. לא חושב שיש הבדל גדול מלתת להם להסתובב לבד פה בשכונה, מאשר לתת להם להסתובב באייקון במובן הזה, זה לא קשור לגיקיות או לא גיקיות. מעבר לזה מבחינת התכנים, יש עדיין, המצב השתפר משמעותית ממה שהיה פעם, כשהם היו טיפה יותר קטנים, אני חושב שככל שהקהילה מתבגרת, ויש יותר ילדים, ויש יותר יוצרים שהם עכשיו הורים לילדים, אז כמובן שזה משתפר, יש עדיין מקום לשיפור. מן הסתם אין מספיק תכנים. למשל, הקטנה רצתה, היא בת 9 עכשיו, והיא רצתה להשתתף במשחקי תפקידים, ובאייקון האחרון, ולא היו משחקי תפקידים, כל המשחקי תפקידים היו או מגיל 14, או היו כמה משחקי תפקידים לגיל 6-7 כזה, וכל השאר היה מגיל 13-14, משהו כזה, אז לא היה לה. וזה בסדר, כי אין אף אחד שמרים משחקי תפקידים כאלה, כן, ברגע שיהיו אז יהיה. אני לא יכול לבוא לאייקון ולהגיד להם, למה אין משחקי… בסופו של דבר כולם מתנדבים, מי שרוצה להרים כאלה דברים. מרים כאלה דברים. אבל לבן ה-13 היו המון תכנים, הוא הלך להמון תכנים באייקון האחרון, הרבה יותר ממה שהוא הלך בשנה שלפני זה, וזה גם חלק מההתבגרות שלו, הוא מכיר יותר פאנדומים, מכיר יותר דברים גם במובן הזה וגם במובן של תכנים שמתאימים לגילאים האלה. שזה אחלה. 

קרן – אז אנחנו מגיעים לכנסים ואני הולכת לשאול אותך שאלה שאני יודעת שנוגעת בנקודה שכואבת לך, שזה הנושא של אורחי הכבוד בכנסים.

גיא – קודם כל הנקודה הזאת כבר לא כואבת, היא כאבה לי בזמנו, כן, הייתה תקופה, אני הייתי, אני רצתי לוועד האגודה, הייתי שנתיים חבר בוועד האגודה, רצתי ספציפית על מצע של – "אני רוצה לשנות את סוג האורחים שבאים לכנסים", כי אני, אני אדם מאוד מאוד שבא מהמקום של מדע בדיוני ופנטזיה טלוויזיוני. גם קולנועי, אבל בעיקר טלוויזיוני, בעיקר המדיום הזה. אני אוהב לקרוא, כן, אני קורא ספרים ואני… בכל זאת, אבל העולם הספרותי הוא פחות המקום שבו אני יוצר ופחות המקום שבו נמצאים הפאנדומים שלי, כן? זה לרוב דברים כמו… סטארטרק או באפי, ודברים אחרים שבאים מהטלוויזיה או לפעמים מהקולנוע. והייתה תקופה בהתחלה שהכנסים, שאני זוכר אותה מאוד לטובה, זה כנסים שהיו באים גם אנשים כמו למשל כשאיבנובה הגיעה, כן שזה היה מאוד מאוד מגניב. איבנובה זה השם של הדמות מבבילון 5. ואחר כך זה הפסיק, מסיבות מאוד ברורות, גם כלכליות וגם סיבות אחרות, ובמשך שנים מאז, אני חושב ב-20 שנה האחרונות, לא הגיע אף אחד כאורח הכבוד שאינו סופר. לא את התסריטאי של… בזמנו רצינו להביא את התסריטאים של אבודים ושל סטארטרק, לא תסריטאים, לא שחקנים, לא במאים, לא… כאילו אף אחד מהתעשיות האלה של קולנוע וטלוויזיה. וכשאני רצתי לוועד האגודה, בזמנו רצתי על המצע הזה של לשנות את זה, ו… היה המון מה לעשות בוועד שהוא לא זה, ולמרות שניסיתי אני מרגיש שכשלתי בזה, וקצת אכלתי את עצמי על זה שכשלתי בזה. כשלתי בזה מסיבות שהן גם פוליטיות וגם אחרות, שאתה מגלה ברגע שאתה נכנס פנימה, אתה מגלה שזה לא כזה פשוט והיו לזה הרבה סיבות. ועד היום כן זה טיפה נוגע אבל, שוב, עם השנים זה פחות, פחות השפיע עליי כמו אז. זה היה מאוד בער בי להביא את האנשים האלה והיה דיבור בזמנו עם תומר שלו וממש התחלנו תוכניות ודיברנו עם אנשים פוטנציאליים וכולי ובסוף זה נפל. ואני חושב גם שאף אחד לא לקח את זה אחר כך. יכול להיות. האמת אני לא יודע. יכול להיות שאנשים ניסו, וכמוני לא כל כך הצליחו. אבל כן זה נקודה שבזמנו די כאבה לי היום פחות.

אהוד – רק הערה קטנה למאזינות ולמאזינים, השחקנית ששיחקה את איבנובה בבילון 5 נקראת קלאודיה קריסטיאן. 

גיא – כן, סליחה, לא אמרתי את השם, כן. 

קרן – והיא הגיעה לעולמות וזה היה מגניב בטירוף.

גיא –  כן זה היה מדהים, היא באה גם עם אחד השחקנים ששיחק בתיקים באפלה בזמנו, ובעוד כמה דברים. ובאופן כללי, כאילו, כמות השחקנים, במאים, תסריטאים, אנשים שעובדים בתוך התעשיות האלה, היא עצומה. זאת אומרת, ברור שיש אפשרות, לפחות חלק מהם, הרי הם גם הולכים לכנסים, לא רק בארצות הברית, הם באים לכנסים באירופה ובמקומות אחרים. היום זה בכל מקרה הולך והופך להיות יותר בלתי אפשרי משנה לשנה, עם כל הבעיות הפוליטיות והביטחוניות כאן, אז ברור שזה קשה יותר, גם סופרים כבר פחות מגיעים, אבל לא ניכנס לנושא הזה, כי כאילו זה פודקאסט כיפי.

קרן – הכי כיפי. 

גיא – כן, בדיוק. 

אהוד – את "הרועה האחרון" והפקות אחרות מימנתם במימון המון, ש… אז היה חדש יחסית בארץ, אם אני לא טועה, ואני אשמח אם תוכל לדבר קצת על קמפיינים של מימון המון ואיך לעשות אותם, כי זה נושא מעניין, זה נושא מודרני יחסית.

גיא – וואו, קמפיינים של מימון המון ואיך לעשות אותם, תראה איך לעשות אותם יש היום… המצב מאוד שונה ממה שהיה לפני 15 שנה כשעשינו את הקמפיין, 15 שנה? לא, 12? לא יודע. לא זוכר, שנים זה מבלבל. המון שנים, המצב היום שונה, היום יש מומחים לזה, אנשים שזה המקצוע שלהם, כן? שאנשים שוכרים אותם בשביל להרים קמפיינים של מימון המונים. אנחנו כשעשינו את הקמפיין מימון בזמנו לרועה האחרון, אחר כך לצלילה חופשית, אז באמת זה היה ההתחלה של הקונספט הזה, זאת אומרת, זה כבר היה פופולרי לעשות קמפיינים של מימון המון, אבל זה באמת היה ממש כשהתחום הזה של מימון המון רק הושק ורק התחיל. זה היה מאוד מאוד מאוד מגניב, החוויה הייתה מאוד אינטנסיבית לעבוד על זה, אבל זו הפקה בפני עצמה. השלב של המימון המון הוא הפקה בפני עצמה. זאת אומרת, הסרטון שצריך להעלות, במיוחד היום, היום בעידן של קיקסטארטר אנשים מעלים סרטונים, אני רואה את זה בעיקר בעולם שבו אני עובד, העולם של משחקים. בין אם זה משחקי קופסא או משחקי בריחה מסוגים שונים שמעלים קמפיינים לקיקסטארטר, אז הדברים שם… הסרטון עצמו שעולה לקיקסטארטר הוא בפני עצמו סרט שהוא הפקה לא קטנה, כן, שלא לדבר על כל הסרטונים הנלווים והעדכונים לתורמים והתמורות וכל הדברים שיש שם. זה קמפיין בפני עצמו, וזה באמת עולם שלם שאפשר לדבר רק עליו שעות, לעשות את זה בזמנו, כשזה רק התחיל, היה מאוד מרגש והיה מאוד מגניב וגם קיבלנו תמיכה עצומה מהקהילה, ובאמת הרועה האחרון יצא לפועל בעיקר בזכות זה, זה היה נהדר. 

קרן – אתה הזכרת את המילים הרועה האחרון, ספרתי בערך 57,322 פעמים, אבל לא אמרת על מה הסרט. 

גיא – הסרט הוא… הרועה האחרון הוא סרט מסע פנטסטי שמבוסס על מיסטיקה יהודית, על… אני לא רוצה לספיילר, אני לא מרגיש… מי שמתעניין אז יכול להיכנס ליוטיוב ולכתוב "הרועה האחרון" ולהתחיל לצפות. 

קרן – אנחנו נעשה את זה יותר פשוט. באתר האגודה, במקום של הפודקאסט של הפרק הזה, יהיו לינקים כולל ל"הרועה האחרון". אז הרועה האחרון הוא על מיסטיקה יהודית. יום במשרד זה… 

גיא – "אנג'ל יום במשרד" היא הפקת מקור, שהיא שילוב של סדרת הטלוויזיה "המשרד", סדרה קומית המשרד, למי שמכיר, עם סטיב קארל, סדרה נהדרת, יחד עם אנג'ל, סדרת הבת של באפי. וזו פרודיה קומית, שמשלבת בעצם את הדמויות של אנג'ל בתוך הסטינג  של המשרד. זה מאוד מאוד מצחיק, את זה אין ביוטיוב אבל יש את זה בווימיאו, אם אני לא טועה. 

קרן – מה עוד יש? 

גיא – מה עוד קיים? ב-VOD של האגודה יש הרבה הפקות מקור, חלק גם של אחרים, גם שלנו, הם מצולמות באיכות מאוד נמוכה עם סאונד גרוע, שזה לא אידיאלי לצפות בזה, אבל זה שם, לא כל ההפקות, רק דברים שאין עליהם זכויות יוצרים, שזה בעייתי. את הפסקול של מותו וחייו של ליאם אולירי אפשר לשמוע בערוץ היוטיוב של סתיו דריימן. ולא יודע, צריך לחפש עוד דברים. "מותו וחייו של ליאם או'לירי" זה מחזמר בימתי באורך מלא. שגם המוזיקה וגם השירים וגם הכל נכתבו ספציפית עבורו מאפס, זאת אומרת לא כמו הקרנה פעילה אלא ממש מחזמר בימתי שלם שהועלה מספר פעמים. והוא עוסק בחייו של אנג'ל, שוב סדרת הבת של באפי, אבל בתקופה שאנג'ל, כל הפלשבקים בעצם של אנג'ל, איך הוא הפך לערפד, איך הוא קיבל את הנשמה שלו בחברה בקללה צוענית, וכל מה שקרה אחר כך, עם ספייק ודורסילה ודרלה וכולי. 

קרן – זה היה… זו הייתה הפקה מאוד מגניבה, אני חייבת להגיד בתור מישהי שישבה בקהל, זה היה סופר מגניב.

אהוד – תודה רבה מאוד לכל המאזינות המאזינים תודה לקרן לנדסמן, ותודה עצומה לגיא בוסקו שהיה איתנו הייתה שיחה מרתקת. ונשתמע בפרק הבא.

גיא – תודה לכם, תודה שאירחתם אותי זה היה ממש כיף.

קרן – לנו היה ממש כיף.