הסיפור להלן מתרחש בעולם של אבק כוכבים, שיצרו ניל גיימן וצ'ארלס וֶס. הוא כולל את חומה, כפר באנגליה שנמצאת בו חומה אמיתית המפרידה בין העולם שלנו לעולם הפיות. אם תצליחו להתחמק מהכפריים החסונים בעלי המקלות הגדולים ששומרים על הפתח בחומה, אזי תוכלו לחצות לצד השני. אבל בכנות, מוטב לכם להימנע מכך.

אנשי הכפר חומה במחוז ㅤㅤㅤ  התגאו ברוחם העצמאית. אין זה ממנהגם לכרוע בפני אנשים דגולים. תואר אצולה לא מרשים אותם כלל והם מתעבים כל דבר הנגוע בגאווה או רברבנות.

בשנת 1819 האדם הגא ביותר בכל אנגליה היה, ללא ספק, הדוכס מוולינגטון. דבר זה לא היה מפתיע במיוחד; כאשר אדם מביס פעמיים את צבאות קיסר צרפת המרושע, נפוליאון בונפרטה, טבע הדברים הוא שתהיה לו דעה חיובית למדי על עצמו.

בשלהי ספטמבר של אותה שנה שהה הדוכס במקרה למשך לילה אחד בפונדק העקעק השביעי בכפר חומה, ולמרות שזה היה אך לילה אחד, דוכס וכפר התכתשו עד מהרה. הכל החל במורת רוח כללית של שני הצדדים בנוגע להתנהגותו העולבת של הצד השני, אך במהרה התפתח העניין לכדי התכתשות בנוגע למספרי הרקמה של מרת פַּאמְפְרִי.

ביקורושל הדוכס התרחש בזמן שמר ברומיוס יצא הרחק מחומה. הוא נסע למקום כל שהוא לקנות יין, כפי שנהג לעשות מפעם לפעם. היו שאמרו כי כאשר חזר מאחד המסעות הללו הוא הדיף ניחוח קלוש של ים, אך מנגד היו שאמרו שהריח דמה יותר לאניס. מר ברומיוס הותיר את העקעק השביעי בטיפולם של מר ומרת פאמפרי.

מרת פאמפרי שלחה את בעלה להביא את מספריה מהטרקלין בקומה העליונה, שם הדוכס אכל את ארוחת הערב, אך הדוכס סילק את מר פאמפרי מאחר שלא אהב שמפריעים לו לסעוד. כתוצאה מכך, כשמרת פאמפרי הגישה את צלי החזיר, היא הטיחה אותו בשולחן ונעצה בדוכס מבט שהבהיר לו מה חשבה עליו. הדוכס זעם כל כך מהמעשה, שהוא החביא את מספריה בכיס מכנסיו (אם כי בכוונה מלאה להחזירם בבוקר יום עזיבתו).

באותו לילה כומר מסכן בשם דוּזָמוּר הגיע לפונדק. בתחילה מר פאמפרי אמר לו שאין להם מקום, אך לאחר שגילה כי ברשותו של מר דוזמור סוס, מר פאמפרי שינה את דעתו, משום שחשב כי ראה דרך להפיג חלק מזעמו על הדוכס. הוא אמר לג'ון קוקרופט, הסייס, להוציא את סוסו הערמוני והאצילי של הדוכס מהאורווה החמימה והנוחה ולהכניס במקומו את סוסתו הזקנה והאפורה של מר דוזמור.

"אך מה עליי לעשות עם סוסו של הדוכס?" שאל ג'ון.

"הו!" אמר מר פאמפרי בנקמנות. "מעבר לשביל יש אחו משובח בלי אפילו עז שרועה בו. שים אותו שם!"

בבוקר המחרת קם הדוכס והביט מחוץ לחלונו. הוא ראה את סוסו האהוב, קופנהגן, מלחך בשביעות רצון את העשב באחו ירוק וגדול. לאחר ארוחת הבוקר הדוכס יצא לטייל בנחת בכיוון ההוא כדי להאכיל את קופנהגן במעט לחם לבן. מסיבה כל שהיא עמדו שם שני גברים המחזיקים אלות – אחד בכל צד של הכניסה לאחו. אחד מהם פצה את פיו לדבר עם הדוכס, אך הדוכס לא היה מסוגל להקדיש תשומת לב למה שהברנש עמד לומר (היה זה דבר מה בנוגע לשור), מאחר שבדיוק באותו הרגע הוא ראה את קופנהגן פוסע בין שני עצים בצידו המרוחק של האחו ונעלם מן העין. הדוכס הביט סביב ומצא שאחד הגברים הרים את מטהו כאילו עמד להכות בו!

הדוכס בהה בו בתדהמה.

האיש היסס, כאילו תהה לעצמו אם באמת היה בכוונתו להכות את הדוכס, שאחרי הכל היה מגינה של אירופה וגיבור האומה. היה מדובר רק ברגע יחיד של היסוס, אך זה הספיק: הדוכס צעד קדימה ונכנס לארץ־פיות במרדף אחר קופנהגן.

מעבר לעצים הדוכס מצא שהוא ניצב על שביל לבן קטן באזור כפרי ונעים המנוקד גבעות עגלגלות. בינות לגבעות היו מפוזרות חורשות עתיקות של עצי מילה ואלון שהיו כה מכוסים בקיסוס, שיחי ורד הכלב ומטפסי טְרַף-הָעִזִּים, שכל חורשה הייתה צביר מוצק של צמחייה.

לא היה על הדוכס להתקדם יותר ממיל לערך, לפני שהגיע לבית אבן מוקף בחפיר אפלולי. את החפיר חצה גשר שעליו גדלה כמות כה רבה של טחב, עד שנראה כאילו נבנה מכרי קטיפה ירוקים. גג הבית המכוסה רעפי אבן נתמך על ידי ענקי אבן מתפוררים שהיו כפופים ומעוקמים תחת משקלו. 

בחושבו שייתכן כי אחד מתושבי הבית ראה את קופנהגן, הדוכס ניגש לדלת ודפק. הוא המתין זמן מה, ואז החל להציץ מבעד לכל החלונות. החדרים היו ריקים לחלוטין. אור השמש יצר פסי זהב על הרצפה המאובקת. חדר אחד הכיל גביע פיוטר חבוט, אך נראה שבכך הסתכם סך הריהוט של הבית, עד אשר הגיע הדוכס לחלון האחרון.

בחדר האחרון ישבה עלמה בשמלת ארגוון עמוק על שרפרף עץ, וגבה אל החלון. היא עסקה בתפירה. יצירת רקמה נרחבת ומרהיבה הייתה פרושה סביבה. השתקפויות מגווניה העשירים ריקדו על הקירות והתקרה. אף אילו החזיקה חלון זכוכית צבעונית בחיקה, לא הייתה ההשתקפות נפלאה יותר.

החדר הכיל רק עוד חפץ נוסף: כלוב ציפורים עלוב שהשתלשל מן התקרה וציפור עצובה למראה בתוכו.

"תמהני, יקירתי", אמר הדוכס בעודו רוכן מבעד החלון הפתוח, "אם ראית במקרה את סוס המלחמה שלי?"

"לא", אמרה העלמה הצעירה, ממשיכה בתפירתה.

"כמה חבל", אמר הדוכס. "קופנהגן המסכן. הוא היה עמי בווטרלו ואצטער ביותר לאבדו. כולי תקווה כי מי שימצא אותו יתייחס אליו היטב. ברנש מסכן".

השתררה דממה בשעה שהדוכס בחן את קימור הצוואר הלבן והנאה של העלמה הצעירה.

"יקירתי", הוא אמר, "היורשה לי להיכנס ולשוחח עמך מספר רגעים?"

"כרצונך", אמרה העלמה הצעירה.

בפנים, הדוכס שמח לגלות כי העלמה הצעירה אכן הייתה טובת מראה כפי שהציע המבט החטוף שנתן בה. "זהו מקום נאה להפליא, יקירתי", הוא אמר, "אם כי מראהו בודד מעט. אם אינך מתנגדת, אארח לך לחברה לשעה או שתיים".

"איני מתנגדת", אמרה העלמה, "אולם עליך להבטיח שלא תפריע לי במלאכתי".

"ועבור מי את עוסקת בכמות מפלצתית כזו של רקמה, יקירתי?"

שפתיה של העלמה התעקלו מעט בחיוך. "אינך יודע? עבורך כמובן!" היא אמרה.

הדוכס הופתע למשמע דבריה. "והאם יורשה לי להעיף מבט?" הוא שאל.

"בוודאי", אמרה העלמה.

הדוכס הלך סביבה והציץ בעבודתה מעבר לכתפה. היו אלה אלף אלפי תמונות מעבודת הרקמה המשובחת ביותר, חלקן נראו משונות ביותר וחלקן מוכרות למדי.

שלוש תמונות במיוחד נראו לדוכס יוצאות מן הכלל. כאן היה סוס ערמוני, דומה להפליא לקופנהגן, דוהר באחו והכפר חומה מאחוריו; ואז הגיעה תמונתו של הדוכס עצמו פוסע לאורך שביל לבן קטן בינות לגבעות ירוקות ועגלגלות; ואז הגיעה תמונת הדוכס כאן בחדר זה ממש, רוכן מעל לכתפה של העלמה ובוחן את עבודת הרקמה! כל פרט היה מושלם – אפילו הציפור העצובה למראה בכלוב נראתה שם.

באותו הרגע עכברוש גדול ומנומר יצא בריצה מחור בקיר והחל לכרסם בפינת הרקמה. רצה המקרה והיה זה החלק שהציג את כלוב הציפורים. אך הדבר המפליא מכל היה שברגע שנפרמו התפרים, נעלם הכלוב שבחדר. בפרץ שיר עליז התעופפה הציפור ויצאה מהחלון.

"ובכן, אין ספק שדבר זה תמוה ביותר!" חשב הדוכס. "אולם כעת לאחר מחשבה נוספת, לא ייתכן כי העלמה עמלה על התמונות הללו מאז הגעתי. לבטח רקמה את אותם תרחישים לפני שהם התקיימו! נראה שהדברים אשר העלמה תופרת לתוך תמונותיה – יהיו אשר יהיו –  מתממשים בוודאות מוחלטת. מה עומד לקרות כעת, תמהני?"

הוא הביט שוב.

בתמונה הבאה היה אביר בשריון כסוף המגיע אל הבית. זו שאחריה הראתה את הדוכס והאביר בעיצומו של עימות אלים, והתמונה האחרונה (שאותה העלמה סיימה זה עתה) הראתה את האביר הנועץ את חרבו בדוכס.

"אך אין זה הוגן!" הוא קרא במחאה. "לברנש יש חרב, חנית, פגיון ומין איך-קוראים-לזה עם כדור קוצים בקצה שרשרת! ואילו לי אין נשק כלל וכלל!"

העלמה משכה בכתפיה כמו לא היה דבר זה מעניינה.

"האם לא תוכלי לרקום לי חרב קטנה? או שמא אקדוח?" שאל הדוכס.

"לא", אמרה העלמה. היא סיימה את תפירתה, ולאחר שהידקה את החוט האחרון בקשר איתן, קמה ועזבה את החדר.

הדוכס הביט מהחלון וראה ניצוץ על ראש הגבעה, כזה שעשוי להיווצר מאור שמש הפוגע בשריון כסוף, ונקודה מרקדת בצבע עז, שאולי הייתה נוצת השני בקצה קסדה.

הדוכס תר במהירות ברחבי הבית בחיפוש אחר כל כלי נשק, אך לא מצא דבר מלבד גביע הפיוטר החבוט. הוא חזר לחדר אשר בו הייתה עבודת הרקמה.

"מצאתי!" בראשו צץ לפתע רעיון מקורי להפליא. "לא אתעמת עמו! אז הוא לא יהרוג אותי!" הוא השפיל את מבטו אל הרקמה. "הו, אך על פניו נסוכה הבעת יוהרה שכזו! כיצד ניתן שלא להתעמת עם רפה שכל שכזה!"

הדוכס תחב בעגמומיות את ידיו אל תוך כיסי מכנסיו ומצא דבר מה קר ומתכתי: מספרי הרקמה של מרת פאמפרי.

"כלי נשק סוף סוף, חי נפשי! הו! אך במה יועיל לי? ספק ממש אם יואיל בטובו לעמוד לו שם בשעה שאנעץ את הלהבים הקטנים מבעד לחרכי שריונו".

האביר בשריון הכסוף החל לחצות את הגשר מכוסה הטחב. נקישות פרסות סוסו וקולות קרקוש שריונו הדהדו בבית. נוצתו בגוון השני חלפה מול החלון.

"רק רגע!" קרא הדוכס. "נדמה לי שאין זו כלל בעיה צבאית. זו בעיית רקמה!"

הוא אחז במספריה של מרת פאמפרי וגזר ומשך את כל החוטים בתמונה אשר הראתה את האביר המגיע לבית; את התכתשותם; ואת מותו שלו. כאשר סיים הציץ מן החלון; האביר לא נראה בשום מקום.

"מצוין!" הוא קרא. "כעת, לַשאר!"

במאמץ עילאי של ריכוז, מלמולים ודקירת אצבעותיו, הוא הוסיף מספר תמונות משלו למלאכת הרקמה של העלמה – הכל בתפרים הגדולים והכעורים ביותר שניתן לתאר. תמונתו הראשונה של הדוכס הציגה שרבוט של אדם עשוי קווים (הוא עצמו) העוזבת את הבית, הבאה הייתה האיחוד המרגש עם סוס קווים (קופנהגן) והשלישית ואחרונה הציגה את שיבתם הבטוחה מבעד לרווח שבחומה.

עלה במחשבתו לרקום אסון נורא כל שהוא המאונה לכפר חומה. ואכן הוא כבר הספיק לבחור בחוטי משי בצבעים אלימים של אדום וכתום עבור מטרה זו, אך בסופו של דבר היה עליו לוותר – כישוריו ברקמה לא התאימו למשימה כלל וכלל.

הוא הרים את כובעו ויצא מבית האבן העתיק. בחוץ, הוא מצא את קופנהגן הממתין לו בדיוק במקום שבו הציגו אותו תפריו הגדולים – ואכן גדולה הייתה שמחתם למראה איש את רעהו. אז הדוכס מוולינגטון עלה על גב סוסו ורכב חזרה לְחומה.

הדוכס חשב שלא סבל מתופעות לוואי משהותו הקצרה בבית המוקף חפיר. בהמשך חייו היה לדיפלומט, למדינאי ולראש ממשלת בריטניה הגדולה, אך הלך והאמין שכל מאמציו היו לשווא. הוא אמר למרת ארבות'נוט (ידידה קרובה) כי: "בשדות הקרב של אירופה הייתי אדון לגורלי, אך כפוליטיקאי עליי לרצות כה הרבה אנשים, עליי להתפשר פעמים כה רבות, שאני בקושי שרבוט בשוליים".

מרת ארבות'נוט תהתה לעצמה מדוע לפתע נראה הדוכס כה מבוהל עד שהחוויר.

תרגום: יהל בן-שלום
עריכת תרגום: לילי דאי
הסיפור מתוך האסופה The Ladies of Grace Adieu and Other Stories ומתרחש בעולם של אבק כוכבים, והוא תורגם ומתפרסם כאן באדיבות המחברת