הנרי הראל , יזם, מהנדס , מבעלי הוצאת הספרים "סיאל", המתמחה בספרי מדע בדיוני.

האזנה לפרק

נושאים שדיברנו עליהם

תמלול הפרק

אהוד – שלום לכולם ולכולן, פרק נוסף של עתיד מתמשך והיום אתי עם קרן הנרי הראל. הנרי תציג את עצמך בבקשה.

הנרי –  שלום, שמי הנרי הראל, ואני המייסד, הבעלים והעובד הכמעט היחיד והראשי יחד עם זוגתי שתחייה, אלה, בהוצאת סיאל. אבא לשתי בנות שחלק מכן בטח מכיר, דניאלה ונור הראל, שנולדו לתוך המד"ב, ותודה שהזמנתם אותי.

קרן – אז אני אתחיל בלשאול את השאלה שאנחנו שואלים את כולם שזה, הנרי איך הגעת לקהילה?

הנרי – אני לא חושב שהגעתי לקהילה אי פעם. זאת אומרת, אני חושב שהקהילה התקיימה ביקום מקביל אלי, הבנות שלי בוודאי היו בתוך הקהילה, בצורה הרבה יותר הדוקה. אני הגעתי למד"ב. והקהילה, שהיא קהילה שעוסקת במד"ב ופנטזיה התקיימה במקביל אלי, ואז אי אפשר היה לפספס את הכנסים. אני הייתי בכנסים הראשונים שאי פעם התקיימו בארץ, אבל פעם לא כחלק מהקהילה, אני אף פעם לא הייתי חבר באגודה, עמותה או איך שלא קראו לזה, אף פעם לא הייתי חלק מהפוליטיקה. הכרתי טונות של אנשים, דברתי עם המון אנשים, הייתי בהמון פעילויות, אבל אף פעם לא הייתי פורמלית חלק מהקהילה. אז אני לא הגעתי לקהילה. אני לא מרגיש את עצמי חלק מקהילת המד"ב בארץ, כקהילה סגורה. אני מחשיב את עצמי כאוהב, חי, נושם מד"ב, נקודה. מנסה להביא אותו למרחב הישראלי אבל אני לא מרגיש חלק מהקהילה.

אהוד – אז איך הגעת למד"ב אם ככה?

הנרי – או, זאת שאלה, מה שנקרא, אני שמח ששאלת אותי. כשביקשתם לדבר אתי, הסתכלתי על הספרייה שלי, אחת הגאוות שלי זה שאני חושב שיש לי את ספרית המד"ב בעברית הגדולה ביותר בארץ. את היית אצלנו, קרן, את ראית את הקיר. ואת מהנהנת, אנשים לא רואים את זה אבל את מהנהנת.

קרן – אני אגיד לטובת המאזינים והמאזינות, זה באמת היה מבחן לכוח הרצון שלי ולכבוד שאני רוחשת להנרי ולאלה, על זה שלא הסלקתי אף ספר מהספרייה, זה לא קשור לזה שדניאלה שמרה אותי כל הזמן במרחק של 3 מטר לפחות מכל ספר בבית.

הנרי ואהוד – (צוחקים)

הנרי – כן. אז הסתכלתי על הספרייה והלכתי להסתכל על הספרים הכי ישנים שיש לי כאן. הספרים הכי ישנים בז'אנר, שאני קניתי, קודם כל קניתי את כל הספרים בכספי שלי, לפעמים קבלתי מתנות אבל הרוב קניתי. אני לא יודע אם שמעת על סדרת סייר החלל של מק ויקר. יצא לכם לשמוע על זה? להיט גדול בשנות ה60, הרבה לפני שנולדתם. אני חושב שבסדרה יש עוד כמה ספרים, ויש בסך הכול 4 או 5 ספרים מהסדרה. תקשיבו, היום זה לא עובר בגרון. אבל לילד, ואז אני ילד, שקורא על חלליות ועל מסע בין כוכבים ובלשים וחייזרים וכל מני דברים שקורים בחלל, שמחה גדולה. למותר לציין שעוד לפני זה קראתי את מסע לירח של ז'ול וורן, כי גדלתי עם השכלה די קלאסית בעניין זה, ו-80,000 מיל מתחת למים וכולי. זאת אומרת החיבור הטכנולוגי מחשבתי תמיד קיים, ואז אני קורא את זה בשנות ה- 60-70 זה סייר החלל, אבל בוא נקפוץ קדימה, לא הרבה, לגיל 18 טירונות, ובטירונות אני עם, הספר הראשון שיצא בסדרה הלבנה של עם עובד, לקחתי אותו איתי, הוא אתי בקיטבג, הוא מעביר לי את הטירונות, אני חושב שזה היה "עיר" של קליפורד סימאק, הראשון שיצא, אם אינני טועה. עברו מאז שנתיים וחצי, כן, ומשם אני זוכר את עצמי הולך להוצאת עם עובד, שישבה אז ברחוב מאז"ה ושואל אם כבר יצא הספר הבא בסדרה. בחנות שלהם בפנים. עוד לפני שזה היה מגיע לחנויות, אני הייתי יושב ככה, עם ריר על השפתיים. וכמובן אחר כך יוצאת פנטזיה 2000, ואני, יש לי את כולם, מהעותק הראשון, כמה פעמים היה איום לזרוק אותם, מה זה הניירות הישנים האלה פה… אין באותה תקופה תרבות קריאה באנגלית. כאילו, אי אפשר למצוא חומרים. ואז יש פיצוץ. עם עובד מאוד הצליחו עם הסדרה הלבנה. וכל הוצאות הספרים, בלי יוצא מהכלל באותה תקופה, ניסו לחקות אותם. כולם הוציאו מד"ב, מהגורן ומהיקב, כל מה שהם יכלו להניח עליו את היד. עכשיו תזכרו, אנחנו מדברים פה על שנות ה-60, 70, 80, ויש להם את כל ספרות תור הזהב לא מתורגמת. זה אומר שספרים משנות ה-50, אפילו 40, קצת 30, שזכו להצלחה היסטרית מבחינה כלכלית בחו"ל, כל הוצאות הספרים הסתערו עליהם. מי שרק יכול להניח את היד על משהו. שם את היד. וכל ההוצאות מוציאות. אצלי הספרים אגב מסודרים לפי  הוצאות במדף, כך שיש לי נציגות של כל הוצאות הספרים. ואני קונה הכול. כל שבוע הספר, כל מה שיוצא, ואני קורא, וקונה, וקורא, וקונה ונהנה מכל דבר, ובאמת, האוסף שלי גדל. אגב, אני חייב לציין שאני לא קורא רק מד"ב אם מישהו שומע וחושב שאני קורא רק מד"ב זה שגיאה, אני קורא הרבה דברים, אבל אני מוצא שבז'אנר הזה זה מה שהכי לוקח אותי פנימה, אני יכול לדבר על זה שעות למה, אבל זה מה שלוקח אותי, והנה זה ההיסטוריה של איך אני הגעתי למד"ב.

קרן – אני קצת רוצה שכן תגיד מה אתה כל כך אוהב במד"ב, אפילו שזה טיפה בצד של הנושא.

הנרי – אוקיי, אני חושב ששני אלמנטים. קודם כל, התשובה שאני נותן לאנשים ששואלים אותי היום למה מד"ב, אני אומר שמד"ב הוא מרחיק עדות. הוא מאפשר לקרוא סיפור, לא להתחבר לרעש שיש לנו מהסיבה המיידית שלנו. זאת אומרת, אם מישהו היה כותב סיפור על משתפי פעולה עם הנאצים היום, אהה, אולי היה עובר, אולי לא עובר, תלוי באיכות הכתיבה וזה. אבל אם זה חייזרים שאוכלים בני אדם ויש מישהו שבמקום לרצוח את בני האדם האלה כורת להם איברים, ומבשל רק איברים של אותם אנשים, כדי שלא יצטרף להרוג את בני האדם, ועכשיו השאלה האם המישהו הזה הוא משתף פעולה עם החייזרים כן או לא והאם צריך להעניש אותו, ואני מספר עכשיו סיפור שאני קורא ואני נהנה ממנו, אני יכול לספר את הסיפור הזה לבן אדם, הוא לא מבין שאני בעצם שואל אותו שאלה מוסרית על שיתוף פעולה עם האויב והגבולות שלו. לזה אני קורא להרחיק עדות. או הסיפור על העיר המופלאה שהיא נהדרת ויש ילד בתוך המרתף שמענים אותו ובזכות זה העיר היא מצוינת ואנשים קמים והולכים. כל אחד יכול להזדהות עם הסיפור הזה עד שפתאום הוא מבין שהוא חי בעיר כזו, שהמדינה שאנחנו נמצאים בה היום היא באיזשהו מקום עיר כזו. אבל אם אני הייתי מספר לו על… יש אזרחים סוג ב' במדינה, סוג ג' וגם סוג ד' ובזכותם אנחנו חיים טוב, לא בטוח שהיה מתחבר לזה. זה מה שאני קורא הרחקת עדות. זה הדבר המדהים ביותר שספרות פנטזיה ומד"ב מייצרת לדעתי, ביכולת להעביר מסרים שפתאום אנשים קולטים. הדברים היותר משמעותיים שלה זה כל ספרי הדיסטופיות למיניהם, מה יקרה אם נמשיך בדרך האיומה והנוראה הזו. איך יראה בוקר שאחרי שואה גרעינית. היום כולם, אה, בוא נפציץ בגרעין, יש לנו עכשיו ברוסיה, כמות הרוסים שרוצה להפציץ אזרחים, לשמחתנו לא הממשלה הרוסית, להשתמש בנשק גרעיני, בוא נפציץ את אוקראינה בנשק גרעיני וכולי, אבל תקרא את בוקר על החוף, תקרא מה זה אומר לקום בבוקר לעולם פוסט שואה גרעינית. זה הרחקת עדות. זה יכולת לקחת את עצמך וללכת החוצה. זה דבר אחד. דבר שני, שהוא עוד יותר, לא עוד יותר, מתחבר במקביל מאוד. אני טכנולוג. אני עוסק בהנדסה, אני מהנדס במקצועי. ואני בהרבה מאוד תחומים של הנדסה נמצא. והיכולת לעשות אקסטרפולציה מחשבתית, עם חשיבה קדימה, היא מדהימה בעיניי. אבל אני לא מקורי, אני חייב להודות שאני לא מקורי. אלווין טופלר, הלם העתיד, ספר סוציולוגיה שיצא בשנות ה70, מדבר על חינוך, ובתוך החינוך, הוא מדבר על המון נושאים, זה אחד הנושאים. הוא אומר, אם אנחנו מסתכלים היום על איך מלמדים היום בבית ספר, זה כמו ללמד מישהו לנהוג כשהוא מסתכל רק על המראה האחורית. הוא לא מסתכל… הוא מסתכל מה היה. והוא מדבר על המד"ב ככלי לחזות פני עתיד, כדי לפתח חשיבה ספקולטיבית שמאפשרת לנוע קדימה, ללכת קדימה ולראות דברים שיכולים לקרות בעתיד, ולדעתי הוא מדהים ואני התנסיתי בזה. זאת אומרת, הרבה לפני שהייתה לי את ההוצאה, למדתי בטכניון, והייתי סטודנט לתואר שני במחלקה לחינוך בטכניון. והייתי צריך לעשות סמינריון כלשהו, אני קראתי את הספר של טופלר, כמובן הרבה קודם, אמרתי בוא נעשה ניסיון. זוכרים את פנטזיה 2000, יש באחד הכרכים, אני כבר לא זוכר איזה, יש סיפור קצר שנקרא לא עוד עפרונות של סופר בשם מוריסי. ובסיפור הזה מורה גם בבוקר, לובש את השכפ"צ שלו, נכנס לאוטו, נוסע לשכונת עוני, נכנס לביה"ס, עובר בגלאי מתכות, נכנס לכיתה, מחלק את הריטלין או הסמים המקובלים אז, לא השתמשו במילה ריטלין לילדים היותר בעיתיים, שבכלל נמצאים בכיתה כי אם לא יגמרו את הלימודים הם לא יקבלו קצבת אבטלה כשהם יגמרו את הלימודים. בהפסקה הוא הולך לשתות את הכוס תה שלו, בדרך הוא מציל מורה מאונס, והם הולכים ביחד לשתות תה, ואז הוא חוזר לכיתה, גומר את היום לימודים, נכנס לאוטו, נוסע הביתה והוא הולך לישון. זה בערך הסיפור. סיפור קצר. נכנסתי לסמינר, ובסמינר סטודנטים לתואר שני ושלישי בחינוך. ונתתי להם את הסיפור הזה, שצילמתי מתוך פנטזיה 2000, לא יהרגו אותי על זכויות יוצרים אני מקווה על העסק הזה, ואמרתי להם, אני רוצה להראות לכם את הקונספט של שימוש במד"ב ככלי להוראה וחינוך, וכדי לדבר על העניין הזה, אני מבקש מכם לקרוא את הסיפור. לוקח לקרוא את הסיפור בדיוק 5 דקות. הם כולם קראו את הסיפור, כשנגמר הסיפור התחיל ויכוח בכיתה, היינו כעשרים איש, לא יכול להיות, שככה יהיה העתיד, זה לא יכול… נתתי לויכוח לרוץ בערך רבע שעה, 20 דקות, וכל אחד עם טיעונים, ואז עצרתי אותם, אמרתי להם, תראו מה קרה ב-20 דקות האלה, אנחנו דנים על איך יראה העתיד של החינוך ובתי הספר, המד"ב יצר טריגר חשיבתי ויכולת לקחת את החשיבה קדימה. וזה חוויות מעצבות מתחום המד"ב שהביאו אותי להכרה ואהבה שמושכת אותי עד היום להמשיך ולעשות ולעסוק בנושא. אז זה התשובה הארוכה לשאלה הקצרה שלך.

קרן – אז זה מעולה, כי יש לי עוד שאלה קצרה. למה הוצאה שמוקדשת למד"ב?

הנרי – אני חושב שזה, תאמינו או לא, בזכותו של קובי קמין. קובי קמין, אתם מכירים אותו, הוא קולגה, עמית, שהיה שותף פעם בהוצאת אודיסיאה ואחר כך הוצאה משלו בשם קמין וכולי. אבל מה שהוא בעיקר עושה, זה למכור ספרים משומשים. יש לו חנות של ספרים משומשים. ואני נכנסתי אליו, לא הכרתי אותו, חיפשתי ספרים, והוצאתי איזה ספר מד"ב, אני אפילו לא זוכר איזה. והוא אמר לי, תשמע, אם זה מה שמעניין אותך, אז שבוע הבא יוצא הספר מסע לשלושה עולמות של קורדווינר סמית ואמרתי לו איך אתה יודע? אז הוא אמר לי כי אני מוציא אותו. בהוצאת יחיד שלו. אני אומר מה זאת אומרת אתה מוציא אותו? למה אתה… מה… איך… אני תמיד חשבתי שמוציא לאור זה מן יצור מיתולוגי שיושב על עמוד ענקי אי שם בשחקים ומפזר ספרים מהענן לאנשים שאיכשהו בדרך קוסמית זה מגיע לאנשים וכל מה שיוצא מתחת ידיו מפואר ומוצלח, אוי כמה טעיתי. 

קרן – (צוחקת) סליחה.

הנרי – וקובי ממש לא נראה ככה, מי שמכיר אותו, הדבר הכי דומה, זה להוביט במערה שלו עם הספרים. זה הדבר שהוא הכי דומה לו, לא לאותו יצור מיתולוגי שהיה לי… אז הוא אומר לי משפט מאוד חשוב לטעמי, אומר, כי חשוב שיהיה בעברית. חשוב שיהיה בעברית. ואני לקחתי את המשפט הזה, שהדהד, והבנתי שכשאני מסתכל על הקיר הדי גדול שלי שמלא בספרים, היו המון אנשים שעבדו קשה מאוד להביא לי את הספרים האלה. ואלמלא הם, אני לא הייתי אני. ואם אני רוצה להשפיע על התרבות הישראלית, על התרבות העברית של השפה העברית, הדרך שאני יכול… אני לא מספיק מוכשר לכתוב ספרים. קרן, את כותבת, את יוצרת. אוקיי. אתם עכשיו יוצרים תוכן בצורה… אתה ערכת, וקרעת את הצורה לסופרים מתחילים עד שהם השתפרו. אני לא מסוגל לעשות את זה. אני לא מספיק מוכשר לזה. אבל אני כן יודע שכשאני קורא משהו באנגלית, כבר בתקופה הזו אני קורא כמויות גדולות מאוד באנגלית כמובן, אני אומר יווו, איזה בעסה שאני לא יכול לחלוק את זה עם אנשים בתרבות שלי בשפה שלי. עכשיו, צריך להבין, שיוצרים וסופרים ישראלים, שכותבים ויוצרים בתוך האווירה הישראלית, זה מתוך הביצה הישראלית, מתוך איזה ביצה, שלולית מאוד קטנה הישראלית, הרעיונית הישראלית. זאת אומרת, אם אנחנו לא רוצים להיות ברמה של הקונספט, הלא יודע, הגנום הישראלי שלנו, לא רוצה להיות כמו השבט האינדיאני המבודד שמתחתן אחד עם השני ובסוף כל הילדים יוצאים דפקטים, צריך להזרים פנימה רעיונות חדשים. ולהזרים פנימה רעיונות חדשים, זה להביא ספרות מתורגמת לכאן. זה לא אומר שלא צריך לעודד יצירה ישראלית מקומית, אבל זו מטרה אחרת. אם אני רואה את המטרה שלי כדי להעשיר את התרבות הישראלית, לשים את השני גרם שלי בתוך החומה הזו שנקרא תרבות השפה העברית, התרבות הישראלית, אני צריך להביא את הדברים מבחוץ פנימה. אני צריך להביא רעיונות אחרים פנימה. להדהד רעיונות קיימים, למשל על ידי עידוד יצירה מקומית, לא ייתן את המטרה הזו. ייתן מטרות אחרות שהן חיוביות. אז אמרתי אוקיי, זה מה שאני רוצה לעשות. ולכן, הבחירה של הספרים, להוציא כמה חריגות שזה סתם אוי איזה נחמד הספר, הוא עם הרבה מחשבה של, איזה רעיונות, איזה מסר, איזה סאב טקסט אני מוסיף לקוראים פה בישראל. וככה אני בוחר את הספרים. וככה זה התחיל. אף פעם לא הייתה לזה רק כוונה להיות, לא יודע, הלא עם עובד הבא, כי עם עובד מסובסד, אבל זמורה ביתן הבא, או להיות איזה הוצאת ענק שמוציאה, ולא צ'רי פיקינג, אלא upper tree picking, של דברים שהם לפעמים קשים לבליעה, כדי שיהיו זמינים בשפה העברית. ושוב, תשובה ארוכה לשאלה קצרה.

אהוד – זה בסדר, כי זו הייתה תשובה גם לשאלה הבאה שלי, שהיא איך אתה בוחר מה להוציא לאור. אז במקום זה אני אעבור הלאה, ואשאל על היחסים… אמרת שאתה ליד הקהילה, נקרא לזה ככה. איזה מערכת יחסים, אם בכלל, יש בין ההוצאה לבין הקהילה, בינך לבין הקהילה.

הנרי – וואו. במובן שאיך היא מתבטאת, איזה ציון לתת לה, קשה לי לענות על זה. בוא נגיד, הקהילה, בוא נגיד קוראי המד"ב מתאפיינים בדרך כלל… אחד, אינדיבידואליות ועצמאות מחשבתית שהיא לא אופיינית לרוב הקוראים. קוראי המד"ב הם הרבה יותר דעתניים לדעתי מקוראים של ז'אנרים אחרים. והרבה יותר ביקורתיים. אני חושב שחווית שיא הביקורתיות שחוויתי זה כשתרגמתי את הספר blind sight של פיטר ווטס, שקבלתי ביקורת על הספר, על שם הספר, עוד לפני שהספר יצא לאור. הספר עדיין לא יצא לאור, וכבר התחילו הוויכוחים.

קרן – רגע (צוחקת)

אהוד – רגע, את מתפלאת, קרן?

קרן – אני חמישים אחוז מתפלאת וחמישים אחוז מכירה את הקהילה שלנו, אבל מה היה… אני פשוט לא… אתה יכול להסביר על זה שנייה בבקשה? 

הנרי – האם ראייה עיוורת, ראיית עיוורון, עיוורון ראייה, התחיל דיון… חבר'ה, אני זוכר את זה נורא טוב, כי זה היה באמת השיא השלילי הייתי אומר, של המשוב שאי פעם על משהו שהוצאתי. אני יכול לתת לכם עוד דוגמא אחת. אחד הדברים שאני מבקש להביא לקהל הישראלי זה את ההיסטוריה הקדומה, נגדיר את זה ככה, של מד"ב, פעילות סופר מבורכת שאני עושה עם עמנואל לוטם שנרתם לעניין, ואנחנו מתרגמים ארכיאולוגיה, וכשאני מדבר על ארכיאולוגיה, אז יש את טירת אוטרנטו של הוראס וולפול שנכתב במאה ה—18, שנחשב לאחד מהיסודות של ספרי הכשפים, מבוכים ודרקונים וכיוצא באלה. אבל את הפלופ הגדול שקבלתי, קבלתי על נסיכת מאדים של בורוז. עכשיו, נסיכת מאדים, של בורוז, יצירה סופר קלסית, כאילו, על זמנית, לא מדבר על זה שנעשו סרטים, והמון ספרים נכתבו, וזה חלק מסדרה מאוד מאוד ארוכה. אבל על הכריכה, יש בחורה, בתלבושת כמעט קומיקסית, חצאית קצרה, חרב גדולה, רגע שנייה אני חייב להסתכל… לא חצאית, מכנסונים. יש לה איזה גרזן אימתני ביד אחת, או בשתי הידיים. ואיזה מכות קבלנו מהקהילה. ווי ווי ווי. בספר, היא עירומה כביום היוולדה. היא לא לבושה. היא נלחמת עם כלום על הגוף. זה הספר. אוקיי. אני צנזרתי. לא משנה. חטפתי. עכשיו, זה הקהילה. אנחנו חוטפים על ימין ועל שמאל אבל אני חייב להגיד משהו נורא מעניין על העניין הזה של החטיפה. מעולם, לא חטפנו ביקורת ממישהו שעוסק בתחום היצירה עצמו. סופר או מו"ל או עורך. כל הביקורות היו מהקוראים. אוקיי, סיפור שלישי. אני חייב. אני מוכרח. אנחנו מוציאים לאור תרגומים. הבנתם קודם, למה. נכון? יפה. אז יש לי את הסדרה של בת אודין של סירי פטרסן, הנורווגית. לא אמריקאית. היא נורווגית. תרגמנו מנורווגית. אוקיי? התרגום מנורווגית. אני עומד בדוכן, ואני רגיל לשמוע, אה, אני מעדיף לקרוא באנגלית, כשאני עם הספרים. אבל מגיע אלי מישהו ואומר תגידו, אני רוצה לקרוא את זה באנגלית. אז אני אומר לו אין באנגלית. לא תורגם לאנגלית, זה בעברית. אומר, אז אני אחכה לתרגום באנגלית. 

אהוד – או גאד.

קרן – אני כאילו קצת…

הנרי – אני אחכה לתרגום באנגלית. אוקיי. אתה שואל אותי על היחסים שלי מקהילה, ואלה שלושת הדוגמאות שצפות לי לראש, אתה יכול להבין שאני מוציא את הספרים שלי למרות הקהילה.

קרן – אם יותר לי רגע, כאילו גם יושרה שניונית של אן לקי יצא אצלכם, שזה ספר נפלא וזכה בגפן.

הנרי – עזבי זכה בגפן, זכה בהוגו.

קרן – זכה בהוגו, זכה בגפן, אן לקי באופן כללי בן אדם מקסים.

הנרי – מדהים, היא מדהימה.

קרן – היא אחת הסופרות האלה שמעניקות תקווה לכולנו, מהסוג שעשו ילדים, עשו משפחה, עשו קריירה, ואז בגיל ארבעים ומשהו כתבו ספר, ופתאום הפכו להיות הצלחה מטורפת, אחרי שהחליטה כמעט לוותר על זה. יש לך גם סיפורים חיוביים על הקהילה, או שאתה מרגיש שאתם זוכים לבעיקר ביקורת?

הנרי – קודם כל בוא נתחיל עם זה, שאנשים קונים את הספרים. לא מספיק. העסק הזה הוא די פילנטרופי, עדיין, לצערי, ובגלל זה אני מוציא הרבה פחות ממה שאני רוצה להוציא. ויש שם ים של רעיונות וחשיבה שחבל שאינם. אבל כשהקהילה החליטה להזמין את וולטר ג'ון וויליאמס לארץ ולארח אותו כאן, אחרי שאנחנו הוצאנו את הטרילוגיה שאחר כך הפכה לחמישולוגיה ועכשיו… הוא סופר מדהים בעיניי. זה דוגמא לתמיכה משמעותית בכל קנה מידה של הקהילה הממוסדת, של הצד הממוסד ביותר של הקהילה. זאת אומרת, אני מבדיל… כשאת מדברת קהילה, זה כאילו… הקהילה לא הומוגנית. הקהילה מורכבת, קודם כל טווח הגילאים של הקהילה שלנו, שהוא נפלא דרך אגב, במיוחד החבר'ה, הייתי בכנסים בחו"ל, ואני הייתי מצעירי העדר, הייתם שם, ראיתם. אנחנו היינו הילדים לעומת חלק מהדינוזאורים שהסתובבו שם, שחלקם… וחלקם נעמדתי ככה, מלא וואו, סופר שנמצא אצלי על המדף ופתאום הוא הולך שני מטר לידי, מדהים. אז הקהילה שלנו הרבה יותר רב גונית, הרבה יותר עשירה, הרבה יותר עסיסית. וזה גם פותח פתח למגוון מאוד מאוד גדול של דעות, והשפעות. אז קודם כל, יש תמיכה של הקהילה. אנחנו בבית, אלה, שלוקחת את רוב העומס של הטיפול היום יומי בספרים, מצד אחד, חווה את הביקורת, אבל מצד שני, גם את הרכישות ואת השאלות ואיפה הספרים וכמה ולמה. עכשיו, אמרתי קודם, שבקניית הספרים אנחנו לא בוחרים ספרים קלים לעיכול. זה שפה נקייה, ל"אנחנו לא בוחרים ספרים מסחריים". או מסחריים מספיק. אין לנו אוסף של להיטים של מאני מייקר. אם כבר בכלל בספרים בעולם קשה לייצר מאני מייקר. וההוצאה כרוכה, ספר תרגום, להבדיל מספר מקור… הרבה יותר זול להוציא ספר מקור. זה כתוב בעברית, ודרך אגב מגיע כבר אחרי עריכה, עיינו ערך שני אלה שאני מדבר אתם, ואז זה נורא כיף להוציא אותו, כל מה שצריך לעשות זה לעמד ולהביא לדפוס ויאללה קדימה, יש ספר.

קרן – אני סליחה שאני עוצרת אותך, הנרי, אני פשוט מרגישה שזה הנקודה להצהיר על ניגוד הכוונות.

הנרי – זה לא ניגוד כוונות, ממש לא, למה.

קרן – שלי!

הנרי – למה?

קרן – אני צוחקת. אבל זה זמן טוב לעשות פלאג אין…

הנרי – הספר הראשון שלך יצא אצלנו. והרבה יותר קל להוציא ספר של סופרת ישראלית שאני רואה אותה בעין, מדבר בשפה שלה, הספר כתוב בשפה שלנו, לא צריך לתרגם אותו, הוא כבר מגיע ערוך אחרי טיפול כסחני של עורך שהתעלל בה קשות שלא ננקוב בשמו וכן הלאה, ואז הכול מוכן.

קרן – ננקוב בשמו ונקרא לו אהוד מימון.

אהוד – לא רק אני. יש שם סיפורים שנערכו על ידי רמי שלהבת.

הנרי – בשורה התחתונה, זה חוויה מאוד נעימה. אם את מדברת על תרומה של קהילה, גם זה חלק מהתרומה של הקהילה אלינו. וכמו שאמרתי, לפני ששאלת אותי את השאלה הזו, אני מבדיל את כל הביקורות ואת כל הדברים שאנחנו חטפנו, חטפנו מהחבר'ה שלא יוצרים בקהילה, מהחבר'ה שצורכים תוכן בקהילה. האנשים שיוצרים בקהילה מבינים את הקושי ואת המאמץ ואת המסלול ייסורים שעובר… אתם יודעים כמה דיו נשפך רק על תרגום של שם? אתם יודעים כמה קרבות הלכו פה, "יושרה שניונית", מי מעיז לכתוב פה כזה ספר, יושרה שניוניות, וכשיוני המתרגם שלנו כותב גומץ ואנחנו מתחילים לחפש במילון מה זה גומץ, מה זה גומץ… אני יודע שאת יודעת, דוקטור קרן לנדסמן, אני יודע שאת יודעת מה זה גומץ, אבל אנחנו מתחילים לחפש מילים של בית מרקחת, ואז הדיון הוא האם אנחנו מרחיקים מאתנו את הקוראים, האם אנחנו צריכים לרדת לרמה של הקוראים או להביא את הקוראים לרמה של העברית שאנחנו רוצים שתהיה. הדיונים פה והוויכוחים הם… איך מתרגמים wind up girl של באצ'יגאלופי? איך מתרגמים את זה לעברית. נחנקים, נכון? יש כאלה שזה סופר קל לתרגם, אבל זה נדיר. הרוב, זה קריעת ים סוף לתרגם את העסק הזה. אגב שם בסוף סגרנו על נערת הקפיץ, זה היה הרעיון שם פחות או יותר, אבל יש קושי אמיתי כשאתה רוצה להביא משהו משם לכאן ואתה עכשיו שואל את עצמך איך אתה מעבד בע' בלי לאבד בא' חלק מהמסר, מהרעיון, אתה בצרה צרורה. ואז קופצים לך כל החכמולוגים ואומרים היית צריך לעשות לא ראייה עיוורת אלא ראיית עיוורון. לך תוציא ספר ותדבר אתי אחר כך. 

אהוד – אני חייב לציין, שזה אחד הספרים שאני הכי שמח שתורגמו לעברית בשנים האחרונות, ספר נהדר.

הנרי – הוא מדהים. הוא מדהים. אבל, אני לא מוותר על החוויה הזו, אני מקווה להמשיך לעשות את זה עוד, כן? זה הולך ונהיה יותר קשה. זה נהיה יותר קשה מכמה טעמים. אחד, יותר זול היום להפיק ספר ברמת הדפוס, אז השוק מוצף בספרים, ואתם בטח מכירים את זה, אורך חיי המדף של ספר בחנות ספרים נמדד בשבועות ספורים. זה אומר שאם פעם הייתי זוכה להיכנס לחנות סטימצקי והייתי שואל איפה המד"ב והיו מראים לי זה שם למטה, זה תמיד למטה, תמיד הייתי צריך לרדת על ארבע כדי ללקט את הספרים שלי, היום אני שואל איפה המד"ב, אז הם לא יודעים. זה כבר לא קיים. זה קצת נמצא ליד הפנטזיה, נפח המדף ירד בצורה דרמטית. אורך החיים ירד בצורה דרמטית, נפח המדף ירד בצורה דרמטית. זה אגב תופעה עולמית, אני דברתי עם וולטר ג'ון וויליאמס, פגשתי אותו, הסופר שהזכרתי קודם, הוא אמר, אם היום הוא היה מתחיל את הקריירה הספרותית שלו, הוא לא היה מצליח לחיות ממכירת ספרים. המבנה של השוק, האיכות של ההוצאות… גם בארץ, אגב, אין כמעט הוצאות ספרים. פעם היה המון הוצאות ספרים, היום הן הולכות ומצטמצמות, הן מתאחדות ביחד, שם המותג אולי עוד נשמר, אבל אופוס, כבר לא קיימת כאופוס. הוצאה מפוארת שיש לי פה 3 מדפים שלהם, היא נרכשה על ידי הוצאה אחרת. אז המותג נשאר, אז את יכולה להגיד שהוצאת אופוס נמצאת, אבל ברגע שזה רק מותג, זה חיה אחרת, זה רק חיה אחרת לגמרי. כמות המדפים פה שהן מצבות להוצאות מפוארות, נתחיל ממעריב, זב"מ, שהוציאו ספרים, הם עוד קיימים אבל אף אחד לא מוציא שם מד"ב, אף אחד לא מעלה על דעתו להוציא שם מד"ב, הן פשוט נעלמו… כאילו, מסדה. אוו. סדרת המוסד של אסימוב, חברים, כאילו, הקלסיקות שבקלסיקות, ואני לא מדבר על ההולי גרייל של עם עובד שפשוט נעלמו. זאת אומרת, הם אחרי שנים שהם החזיקו והם היו טיטאנים של מד"ב, חולית, נעלמו. לא קיימים יותר. אז היום להוציא ספר בישראל, יניב מעז להוציא, אני מעז להוציא, וגם הוא הולך ודועך, וגם אנחנו הולכים ודועכים. סיבה טובה דרך אגב זה שאנשים אומרים רגע, אני קורא באנגלית, שזה נהדר, כי אם אתה ישראלי ואתה קורא באנגלית אז המטרה שלי, של להביא דברים אחרים, אני לא צריך לעבוד בשבילה, הם יגיעו, זה יבוא. אבל יש הרבה שלא. יש הרבה שלא קוראים באנגלית. אחד הדברים שהכי שימחו אותי אי פעם היה דווקא הביקורת שקבלתי בעיתון הצופה, שזה עיתון דתי, ל"שפת אם". שזה ספר פמיניסטי על סטרואידים. 

קרן – ספר מעולה מעולה, אני משתמשת בו מלא בתור דוגמא לאיך כותבים סיפור עם מסר בלי לדפוק לך את המסר בראש. ספר מצוין. 

הנרי – לגמרי. והוא מראה את הדרך שבה אנחנו בוחרים דברים. קחו את סדרת טיפאני אייקין של פראצ'ט, שבעצם אנחנו מדברים פה על לכאורה מסע התבגרות, אבל זה של ילדה, זה לא של ילד. בעולם שנשלט על ידי גברים, קוסמים, ופתאום היא הופכת לדמות הכי עוצמתית בתוך המסע שלה. והשלד, או המסר המרכזי שאני ראיתי בתוך הסיפור הזה, זה לעמוד על עצמך כשאת ילדה, כשאת בת, אתם זוכרים, יש לי שתי בנות, זה סופר חשוב לי. ככה אני בוחר את זה. ככה בחרתי את הדברים. ולהוציא אותם. ואחר כך יוצאת בת אודין, שזה בדיוק אותו דבר. אך לא אותו דבר. הליבה. השלד. זה דמות נשית עוצמתית שמתפתחת לאורך העלילה ומקבלת את הכוחות שלה מול עולם סופר מיזוגני. אבל לא דופקים את זה בראש, כמו שאת אומרת. זה סיפור שכיף לקרוא שהוא מהנה.

קרן – אנחנו כן נגיד שבת אודין וטיפאני אייקין זה לא בדיוק לאותה שכבת גיל, אני חושבת.

הנרי – ברור. לא, אני אגיד אחרת. כל מי שיכול לקרוא את בת אודין יכול לקרוא את טיפאני אייקין, לא כל מי שיכול לקרוא את טיפאני אייקין יכול לקרוא את בת אודין. 

קרן – בדיוק. אני ממש שמחה שהזכרת את הבנות שלך, כי חלק ממה שעולה ממה שאתה מספר פה זה כמה אתם משפחה של חובבים. או חובבות, בעצם.

הנרי – הרוב פה בנות. אפילו יש לי, סליחה, חתולה ולא חתול. אני היחיד פה, כל השאר הן גברות. הבנות כבר לא בבית כמובן.

קרן – איך אתם מגדלים משפחה של חובבות?

הנרי – לא תגמור את הספר לא תקבל פודינג? סליחה, זה, לא תגרמי את הספר לא תקבלי פודינג? אין לי תשובה לזה. אבל אני זוכר שבגיל 14 לערך, משהו כזה, בכנסים, הם הלכו עם קוספליי של סטאר טרק, שאחת הסבתות תפרה להן, לפי איפיונים פרטניים שלהן. באחד הכנסים האחרים, נתנו את troubles with tribbles של סטאר טרק ואחר כך את troubles and tribeloids או משהו כזה, בקיצור, שתי עונות שונות לחלוטין של סטאר טרק שהשנייה רוכבת על הראשונה ושני הפרקים שודרו אחד אחרי השני באולם הגדול וכולי, ודניאלה ונור הלכו ומכרו טריבלים, שזה מן פופים כאלה, שזה בעצם כאלה של אוזניים, והן עשו מסחר בטריבלים, ואמרתי או, הן יודעות לעשות כסף ממד"ב, אני צריך ללמוד איך לעשות את זה. זה היה… זה היה חלק מהמרצ'נדייז שנמכר. זה היה התחלת המרצ'נדייז. היום כשאתה הולך ורואה את כל הדוכנים ואת כל מה שקורה מסביב אז זה עולם שלם, אבל אז זה לא היה, לא היה מרצ'נדייז. הן בעצם פתחו את עניין המרצ'נדייז בקטע הזה. אחר כך נסיעה בגילאים הרבה הרבה יותר מאוחרים, נסיעה עם דניאלה לכנס בלונדון, הכנס הבין לאומי בלונדון. הן כמובן קוראות את הספרים, הן מחוות דעה. זה הוצאה משפחתית. זה מה שקורה. ואז דניאלה פוגשת את בועז, שגם הוא מהקהילה, אז הכול נשאר במשפחה. אז להגיד שהקהילה, שאלת על הקהילה ואני, יש לי נציגות מובהקת בקהילה עם כל מה שקשור, אני אישית לא, חזרה לכל מה שהיה שם. עזבו אותי באימא שלכם, תנו לי להוציא ספרי מד"ב שאני אוהב, על כל ספר שאני מוציא אני קורא איזה מאה אחרים. זה דרך אגב נהדר. כל פעם שאומרים לי לך תעשה משהו עם זה, אבל אני עובד, אני קורא, זאת העבודה שלי, צריך לקרוא.

אהוד – יש לי חדשות טובות בשבילך, אתה לגמרי חלק מהקהילה. גם בזה שאתה מוציא ספרים ומחזיק את הקהילה הזו בחיים, וגם זה שיש לך קשרים, גם אם אתה לא עד הסוף מכיר בהם, קשרים מאד עמוקים לקהילה הזו בכל מני צורות. כבר אמרת שזה לא עסק שאפשר לחיות ממנו. אם היו נותנים לך כסף להוציא איזה ספר שאתה רוצה, איזה ספר שאתה רוצה, מה הספר חלומות לתרגם ולהוציא לאור? 

הנרי – טוב, איפה מתחילים, יש כל כך הרבה ספרים שאני רוצה להוציא, אבל אני חושב, שסדרת הקאלט של איאן בנקס צריכה להיות מתורגמת לעברית דחוף, במיוחד לאור מה שקורה היום בארץ. היא צריכה להיות מתורגמת. מכיוון שהמסר החברתי שנמצא בה, האיגליטרי, השוויוניות, והאוניברסליות. ומצד השני הפוליסי, שאתה נופל ולא מצליח. אני לא חושב שפה זה המקום, אלא אם אתם רוצים שנתחיל לדבר על מה יש בתוך הסדרה הזו, אבל זה אני חושב תהיה סדרה שאני אהיה יותר משמח לתרגם ולהוציא. יש המון סדרות שהתחילו בארץ ואז הן נכשלו כלכלית. ויצא רק הראשון שלהן. אני הייתי שמח מאוד מאוד מאוד להוציא את כל סדרת וורקוסיגן על כל גווניה, צבעיה וחלקיה, בעברית. היא משמחת כל כך לקריאה. היא כל כך כיפית. היא פשוט סדרה שמחה. זה מעורר בי חדווה להיתקל, גם בקצרים וגם בארוכים. וצער עמוק שרק שלושה, אני תרגמתי אחד מהם אגב, שהוא סטנד אלון, קפטן וורקפטיל, שהוא סטנד אלון, אבל אם הייתי יכול הייתי לוקח את כל החבורה הזו ופשוט מוציא אותה לעשות השלמת פערים. אבל אנחנו יכולים לדבר על זה ולהמשיך עוד ועוד כי לא חסר. עכשיו תשמעו, אמת אמת, עשיתי חשבון, שאם אני אחיה עד 120, וכל מה שאני אעשה זה לשבת ולקרוא, אין לי מספיק זמן אפילו לקרוא את כל הדברים שאני רוצה לקרוא. כי גם יוצאים כל הזמן דברים חדשים טובים, זה בלתי אפשרי, זה פשוט נפלא לראות מה שיש. יש סופרים רבים שתרגמו איזה היי לייט שלהם פה היי ליי שלהם שם, אבל יש להם בארסנל, הולדמן, שתרגמו שני ספרים שלו לעברית. מלחמה לנצח ושלום לנצח, שניהם בעם עובד אגב, פגשתי אותו באחד הכנסים, ונפעמתי מרוחב היריעה וכמות הכתיבה והאוצר הספרותי הבלום שיש אצל הסופר האחד הזה, וכמוהו יש לא מעט. אבל אני פעם חשבתי, אוקיי, נגיד שהייתי מקבל תקציב, והייתי חוזר לשאלה שלך, היה מגיע גמד פלאי והיה נותן לי תקציב בלתי מוגבל, מה הייתי עושה? כאילו, איך הייתי עובד בצורה תהליכית סיסטמתית. אז אני אגיד לכם מה הייתי עושה, הייתי הולך אחורנית, מהיום הראשון שבו היו פרסי ההוגו, והנבולה, לוקח את כל המועמדים בכל שנה ומפרסם אותם. 

קרן – וואו.

הנרי – זה פשוט סינן… מתוך כל החבורה האלה, תורגמו לעברית עשרה אחוזים. אולי. חמישה אחוזים. זה הסדר גדול. יש עוד 95% שם, שהם מצוינים בדרכם, אז גם לא צריך לעבוד קשה. כאילו, אתה שאלת אותי מה דעתי. עזוב מה דעתי, מה אני אוהב מה אני לא אוהב, הנה, ישבו טובי המד"ב והפנטזיה, טחנו את האימא של כל מה שיצא בכל שנה, עשו שורט ליסט, ואנחנו יכולים להתווכח עליו, טוב, לא טוב, תמיד יהיו כאלה שיאהבו ולא יאהבו, פשוט קח אותם ותרגם אותם. כמה קל, כמה פשוט. 

אהוד – רק תחריג מזה את 2015.

קרן – (נאנחת)

הנרי – בסדר. ודרך אגב, אתה יודע מה, לא כולם יסכימו שהספרים שם לא היו טובים. כן, היה מלחמות הכלכלבים ועניינים, הייתה שם שמחה גדולה, אבל עדיין…

קרן – זה בעיות של קהילה אחרת. 

הנרי – אנחנו חלק ממנה, אם נרצה או לא. אנחנו ניזונים ממנה, אנחנו מושפעים ממנה, התרבות מד"ב שאנחנו חיים בה היא בעיקר משם, אנחנו לא חווים את תרבות המד"ב הסינית או הפולנית או הרוסית, שהן אגב תרבויות עניפות מאוד בתחומן, מדי פעם יש לי גלימפס של הדברים הללו. ולבוא ולהתכחש לעסק הזה, זה כמו להתכחש לאימפקט של הטלוויזיה האמריקאית על הטלוויזיה הישראלית, אנחנו עולם רב תרבותי.

קרן – אני מסכימה. לא אמרתי שאני לא מסכימה. רק אמרתי שזה בעיות של קהילה אחרת. יש לנו מספיק בעיות של הקהילה שלנו. 

(כולם צוחקים)

קרן – הנרי הראל, תודה רבה רבה רבה, זה היה אחד הראיונות המרתקים שיצא לי לשמוע. אני כל כך נהניתי.

הנרי – איזה כיף, גם אני נהניתי, גם להתכונן, כי עשיתי רשימה של כל הספרים שאולי תרצו לדבר עליהם, לא דברנו אפילו על 5 אחוזים מתוכם, אבל זה בסדר. רציתי להיות מוכן. חבר'ה, כשתגיעו לפודקסט הבא, של עתיד המד"ב בישראל, נדבר עוד פעם. הכול טוב. אני מאוד נהניתי לשוחח אתכם, אני מאוד מאוד מעריך אתם מה שאתם עושים בקהילה, אתם מייצגים שני פנים שונים לחלוטין של הקהילה ביצירת תוכן, וכשאני מגיע לכנסים אני משתדל לא לפספס אחד מכם, אם אתם נמצאים פה כשאתם מרצים, ואחלה, שיהיה לכם בהצלחה עם הפודקסט.

אהוד – תודה רבה.

קרן – תודה רבה להנרי, תודה רבה לאהוד, ואנחנו נתראה בפרק הבא.