עינת סיטרון היא מנהלת מחלקת מנהלי אולפן בערוץ חדשות, הולכת לכנסים יותר מחצי מהחיים שלה (וסגל ומרצה כמעט חצי מהחיים שלה), חברת ועד האגודה למעלה מעשור ומגדלת שני כדורי פרווה שחושבים שהם ארנבונים

האזנה לפרק

נושאים שעלו בפרק

תמלול הפרק

קרן: ברוכות הבאות, ברוכים הבאים, לעתיד מתמשך, פודקסט שעוסק בהיסטוריה ובהתפתחות של קהילת המדע הבדיוני והפנטזיה על כלל שלוחותיהן בישראל, מהאלף הקודם ועד לעתיד הלוט בערפל. אני קרן לנדסמן אתי אהוד מימון ואתנו היום עינת סיטרון. עינת, ספרי לנו על עצמך.

עינת: היי, אני עינת, נעים מאוד, אני עובדת בערוץ החדשות I24, אני מנהלת את מחלקת מנהלי האולפן, אני בקהילת המדב ופנטזיה מאז 2005, הייתי בת 16, ובזמני הפנוי אני אוהבת לעשות כנסים.

אהוד: נתחיל עם השאלה הקבועה שלנו לכל האורחות והאורחים, אמרת שאת בקהילה משנת 2005, נשמח אם תספרי קצת איך הגעת לקהילה, ואיזה קהילה מצאת שם. 

עינת: אני התחלתי באינטרנט, כי בתקופה ההיא היה בעיקר אינטרנט. הייתי בקהילה של MSN וקהילת טולקין, התחלית שם בעיקר, בין הקהילות שמארגנות כנסים. אני רציתי כבר ב-2003 ללכת לכנסים אבל אבא שלי לא הרשה לי כי הייתי צעירה מדי, אז רק בגיל 16 הרשו לי, ב-2005. התנדבתי בכנס הראשון כי הייתי צריכה כסף לכרטיסים וזה היה ממש ממש כיף אז לא הפסקתי. אחרי זה הייתי יותר עמוק בקהילת טולקין, בקהילת MSN, נכנסתי יותר עמוק, זאת אומרת, גם הקהילה הזו נכנסה יותר עמוק לקהילה של טולקין, אז ב-2007 התחלתי להרצות דרך טולקין. ב-2008 נכנסתי לסגל, הייתי א. דוכנים גם כן דרך החלק של טולקין, ואז המשכתי, התמקדתי יותר במרצים ותוכן, ואז ב-2011 הייתי מנהלת התוכן של אייקון ושל עולמות גם, עשיתי את זה בק טו בק אני חושבת איזה 4 שנים, ב-2016 כזה פרשתי. גם נכנסתי ב-2010 לוועד של האגודה למדב ופנטזיה כי אמרתי באחד הכנסים בטווח השמיעה של לילי דאי שאני אהיה, אולי אני אצטרף גם לוועד, ואז היא לקחה אותי, תפסה את היד שלי ולקחה אותי לליאת, ואמרה ליאת ליאת היא רוצה להיות בוועד, ואז שעתיים אחרי זה נהייתי בוועד. ואז 2016 הייתי צריכה קצת הפסקה, הפסקתי לאיזה שנה, שנה וחצי, ואז 2018 ניהלתי את ביגור אז חזרתי גם לכנסים של האגודה, חזרתי להפקת תוכן של עולמות, ועכשיו אני מנהלת את אייקון. שנה ראשונה. 

קרן: בדרך כלל אנחנו מבקשים מהמרואייניות והמראיינות שלנו לספר קצת יותר, להרחיב על ההתחלה, אבל אני מצטערת, המשפט האחרון שלך מחייב אותנו לשאול למה לנהל את אייקון. כאילו, אנחנו בעד שמישהו ינהל את אייקון…

עינת: כי אני מזוכיסטית. אני לא אוהבת זמן פנוי. אני מאוד מאוד אוהבת את אייקון. אני מאוד אוהבת כנסים באופן כללי. לא היה המון חברים כשהייתי ילדה, ורוב החברים שלי מצאתי בכנסים. 90 ומשהו אחוז מהחברים שלי כרגע הם אנשים שהכרתי בכנסים. זה דבר שתמיד היה חשוב לי ותמיד היה לי מאוד כיף להיות בסגל. כשהתפנה מקום, אחרי שתומר עשה עבודה מדהימה במשך שנים, שאלוהים ישמור אני לא מבינה איך הוא עשה את זה כל כך הרבה שנים, מה זה, 12 שנה הוא מנהל את אייקון? זה מלא… ואני אוהבת להפיק את הכנסים, אני אוהבת לעשות אותם, זה תחביב מאוד כיפי, גם אם מזוכיסטי קצת, וכאילו, בהתחלה אמרתי כזה, כן לא אני צריכה לחשוב על זה, וזה… וכאילו… היה לי נורא ברור שאני לא באמת חושבת על זה ורק צריכה להראות שלקחתי את הזמן לחשוב על זה.

קרן: הזכרת את קהילת MSN, את יכולה להסביר למה את מתכוונת בבקשה?

עינת: פעם לפני 15 שנה, אני בכנסים איזה חצי מהחיים שלי, התחלתי בגיל 16, אני בת 34, שמישהו יחשב את זה. כן, יותר מחצי מהחיים שלי אני בכנסים, הקהילה הראשונה שהייתי בה הייתה MSN קהילות שהיה שם פשוט פורומים, היה שם קהילת פנטזיה. אחרי זה אני פתחתי וניהלתי את קהילת מדב שלא הצליחה, והייתה עוד קהילה קטנה אני לא זוכרת של מה, אולי רומח הדרקון, ופשוט זה היה חבורת החברים שלי בגיל 16, ואתם הלכתי לכנסים, ובגלל שהיו לנו הרבה חברים במיתופיה, ככה נכנסנו בעצם בתור קהילה לטולקין, כי טולקין לקחו הרבה פעמים חסות על קהילות קטנות, הם עושים את זה גם עכשיו, יש להם את הקהילה של טרי פראצ'ט, ושל חומריו האפלים שאני לא יודעת אם היא עוד פעילה, ושל שיר של אש וקרח. אז אנחנו היינו גם תחת חסותם כזה כמה זמן, זו פשוט היתה קהילת פורומים, היום כבר לא קיימת כי כל האתר כבר לא, אין בו פורומים. זה עבר קצת לפייסבוק, אבל זה לא ממש שרד את זה. אז הקהילה כבר לא קיימת ואני חושבת שאני ולידן עוד היחידות… אנחנו היחידות בסגל מהקהילה הזו, ובין היחידות שהולכות לכנסים. לא, סליחה, זה לא יפה, גם נועם.

קרן: את אומרת נועם…

עינת: נועם פלאם, לא משנה, שכחתי שגם היא הייתה בקהילה, וגם היא עדיין בסגל

אהוד:  אז, מעניין אותי, אני מרצה בכנסים כבר הרבה שנים, ומעניין אותי איך נראה הצד של גיוס תוכן, איך יוצרים תוכן לכנס, איך מגייסים תוכן לכנס, איך מחליטים מה מקבלים, מה לא מקבלים וכן הלאה.

עינת: זורקים טופס הגשת תוכן למים ומקווים לטוב? זה לא נורא שונה… זה לא מאוד רחוק מהאמת. בגלל שכמות האירועים היא עצומה, נגיד לפני הקורונה, היה 450 אירועים. עכשיו עדיין לא חזרנו לכמות הזו, כי בכל זאת לוקחת זמן, אנחנו בסביבות 300 ומשהו, שזה המון אירועים, ורוב האירועים מגיעים פשוט מהטופס הזה, פשוט אנשים מגישים, אנחנו יושבים וקוראים הכול, מסתכלים על התקציר, מסתכלים על הביוגרפיה של הבן אדם, אם הוא הגיש בעבר, אם הוא הרצה בעבר, יש לנו עכשיו את הביקורות, שזה דבר מדהים, כי אנשים אשכרה אומרים, מה הם חושבים ומה היה זה, ואז אנחנו גם יכולים לדעת, בן אדם שהיה אתו בעיות, בן אדם שהוא מרצה שבכלל חשבנו שהוא מרצה מדהים וניתן לו אולם יותר טוב, אם יש מרצים שאנחנו רואים שצריכים קצת עזרה ואז אנחנו מציעים להם את הפיילוטים ומציעים להם אולי קצת עזרה או להתמקד או אפילו אנשים, שרואים הרצאות עבר, אה המרצה הזה וזה, בואו נחבר אותם, יש לנו צוות שעושה את הדברים האלה. אבל מכיוון שזה 400 אירועים, זה יוצא נגיד 20 אירועים, אז הרוב זה מה שאנשים מגישים. נגיד הדרך שלי לגייס, במשך שנים, אני כאילו ניהלתי את הגיוס, ואני לא המגייסת הכי טובה בעולם, הדרך שלי לגייס הייתה פשוט לצעוק על אנשים תגישו תוכן. וזה עבד. אבל אין… זה באמת, זה הרבה תקווה ותפילות, כי אם הקהל מרצים פתאום פשוט לא יגיש הרבה אירועים באותה שנה, אין לנו מה לעשות. כאילו, הכמות שאנחנו יכולים לגייס בעצמנו היא לא גדולה. אז, זה הרבה לקוות ובינתיים זה עובד. לא משנה כמה אני מתבכיינת לא יהיה תוכן, בסוף יש מספיק. 

קרן: קודם כל, אנחנו בדיוק מחפשים אחראית תוכן למאורות…

עינת: כן אה…

קרן: אם מתפנה לך זמן.

עינת: שהוא חודשיים אחרי אייקון.

קרן: חודשיים זה מלא זמן לגייס תוכן, עינת.

עינת: צריך גם להפיק אותו, קרן.

קרן -בסדר, בקטנה. אני רוצה לשאול דווקא פן שפחות מדברים עליו בנושא של תוכן, שזה מרצים ומרצות שלא משנה מה, לא יקבלו הרצאה באייקון או עולמות, מכל מני סיבות.

עינת: האמת היא, שאין לנו ממש כזה. כלומר, יש מרצים, אני חושבת שהיו… אני לא חושבת שיש כרגע, אבל היו מרצים בעבר שנגיד היו אתם איזשהם בעיות, ודברו אתם, ואמרו להם שהם לא יכולים להרצות יותר, אבל בדרך כלל, נגיד, יש מרצים נגיד אולי שיהיו מרצים מאוד גרועים ולא הסכימו לעשות פיילוטים או לעשות, כלומר שקבלנו עליהם ביקורות מאוד רעות, לא הסכימו לעשות פיילוטים, לא הסכימו לבוא לקראתנו, לא הסכימו זה, לא תמיד נקבל אותם אלא אם זה נראה אירוע ממש טוב או שהם מוכנים נגיד לעבור פיילוט. אבל אין… לא עולה לי כרגע אף אחד, לא מצליחה לחשוב על מישהו שאנחנו אוסרים עליו. אם קרה מקרה, ויש מקרה של מניעת הטרדות, און קרה מקרה בטיחותי או משהו כזה, זה בדרך כלל הסיבה היחידה שאנחנו ממש זה… אבל לא… לא חושבת שיש לנו כל כך…

קרן: אני אגיד למה היה חשוב לי לשאול את השאלה הזו. קודם כל כדי שאנשים שמגיעים לאירועים של האגודה שידעו שהם בידיים טובות, שצוות של מניעת הטרדות מעורב כדי לוודא שלא יהיה אירועים כאלה. והדבר השני הוא שאנשים שמשלמים עבור האירועים ידעו שהם מקבלים תמורה עבור הכסף שלהם, ולכן מרצים שמסרבים להשתפר לא בטוח שהם יקבלו את מה שהם מבקשים. את היית גם בוועד, גם אמרת שאת בטולקין, היית, עדיין…

עינת: כן, אני בקשר עם הרבה מהם, גם הייתי הולכת למיתופיה הרבה לפני העבודה הנוכחית.

קרן: אז בואי תספרי רגע איך עובדת העבודה בין הארגונים, יש הרבה עמותות וארגונים שפועלים בשטח של מדב ופנזטיה בארץ.

עינת: זה מאוד משתנה, נגיד, עם אמא"י, אנחנו לא מדברים הרבה, סתם כי אין לנו הרבה דברים, זה בעיקר קצת שיתופי פעולה. אבל במשך הרבה שנים הם היו אצלנו. והיה את היו"ר שלהם שהיה מגיע לישיבות. זה היה מדהים, הוא היה מגיע לכל הישיבות, זה היה בשביל ללמוד מה אנחנו עושים, כי הם רצו לפתוח עמותה משלהם, ואני במשך שנים הייתי בטוחה שהוא לשם בא כדי לדווח על מה קורה באמא"י ואז יום אחד אמרו לי שהוא בא לפה בשביל ללמוד. לא היה לי מושג, שנים שהוא היה שם. עם העמותות האחרות, אנחנו מדברים אחד עם השני כשצריך. אנחנו הרבה פעמים חברים. רביד יו"ר העמותה עכשיו, אנחנו חברות מאוד טובות. גם יו"רי טולקין האחרונים, אני רק מכירה אבל לא הייתי ממש בקשר, אבל היו יו"רים שהייתי חברה מאוד קרובה אתם. תכלס, כולנו קהילה אחת גדולה אז אנחנו די בקשר טוב. אם כי לאחרונה, אין כאילו הרבה שיתופי פעולה, יש בעיקר את הכנסים, וקצת דברים שעובדים בהם ביחד מי עוד יש? אוקיי כבר לא, באפי כבר לא, זה כל העמותות שלנו, נכון? 

אהוד:  אני רק אגיד הערה למי שאולי לא בקיאים ברזי הקהילות, העמותה הכוונה לעמותת למשחקי תפקידים בישראל

עינת: כן

קרן: כן, זה תמיד מבלבל כשיש את העמותה, האגודה, והטולקינאים שמקבלים שם משל עצמם.

עינת: הם קהילת טולקין. זה השם הרשמי. טכנית כולנו עמותות.

אהוד:  איך זה להיות… האם יש התנגשות, או משהו בין להיות מצד אחד חברת קהילה, סגל, ומי שרואה את הכנס מבפנים, לבין להיות מצד שני חברת קהילה ומי שבאה לכנסים כדי לצרוך את התוכן, אם נאמר את זה ככה?

עינת: אני לצרוך תוכן?
קרן: אני חושבת שאת צריכה לפרט על הבדיחה הז, כי זה גג של עשרות שנים.

עינת: מהרגע שנהייתי מנהלת תוכן… כשאני התחלתי ללכת לכנסים, אני הלכתי בשביל הכרטיסים כי היה מלא אירועים שרציתי לראות. ואז במשך כמה שנים הלכתי לאיזה 3-4-5 אירועים כל יום, זה מה שיכולתי בין המשמרות התנדבות. ואז נהייתי סגל היה לי קצת פחות זמן ואז נהייתי מנהלת תוכן והפסקתי לגמרי ללכת לאירועים, כמעט לגמרי, וכל אירוע, במשך כמה שנים, לא משנה לאיזה אירוע נכנסתי, באמצע מישהו היה מתקשר אלי. וזה נהיה בדיחה רצה של עינת לא רואה תוכן, אין לה מושג מה קורה בתוכן. שזה לא לגמרי נכון, כי ניסיתי להיכנס לכל מני אירועים, פשוט הייתי בהם משהו כמו עשר דקות, והייתה השאלה חוץ מהרנינג גג… שכחתי.

אהוד:  האם הקהל הם חבורת קרציות שהיית מעדיפה שלא יהיו שם…

קרן: אם יותר לי לנסח מחדש את השאלה של הקולגה המכובדת שלי, האם את נהנית בכנסים.

עינת: (צוחקת) אני אתחיל, אני נהנית לסבול. שזה כאילו, גם בדיחה שרצה כבר הרבה זמן, אבל לא לגמרי לא נכון. אני נהנית כשיש לחץ ומלא דברים וזה. היה לנו שנה אחת שזה היה הכנס המטומטם שהיה חצי היברידי, שהיה בלי קהל, זה לא כיף. אני רוצה את הקהל. זה לא כיף בלי… שקורים דברים. אני לאחרונה, בשנה האחרונה, כאילו כל כנס מבחינתי הוא שנה, אני לא זוכרת אם היו שני כנסים כאלה או שהיו ארבעה וזה באמת שנתיים, שאני עושה, הצטרפתי לצוות מקרינים, וזה ממש כיף, כי פתאום אני נכנסת לאירועים. אני אשכרה שומעת את ההרצאות. אבל מצד שני, אני בגלל ההפרעות קשב שלי לא מאוד טובה בהרצאות, כי באיזשהו שלב אני לא מצליחה להקשיב, אבל בגלל שיש לי את כל הציוד והטלפון, אני אשכרה מצליחה לשמוע את ההרצאות. זה ממש נחמד. וזה כן, זה כיף, קצת לחזור לראות את הכנס קצת כמו קהל. עלק כמו קהל, לא נראה לי שאני יכולה לראות כבר משהו כמו קהל. קצת כמו קהל. אבל השנה זה לא יקרה. אני חושבת שהשנה אני לא עומדת להיכנס להרבה אירועים. או אם כי, כמו שאמרו לי, אם עשיתי את תפקידי טוב, אין לי מה לעשות בזמן הכנס. אבל שנה שעברה התקלקלו כל המזגנים, אז אני לא מאמינה שבאמת לא יקרה כלום. 

קרן: עכשיו אני קצת פחות עצובה שפספסתי את אייקון שנה שעברה.

עינת: זה היה נורא, פשוט ביום הזה הם התקלקלו ולא היה איך לתקן אותם אז הבאנו צ'ילרים וזה לא עזר וכולנו רצינו למות. באירוע סיום אני פשוט טפטפתי מים. 

קרן: את מדברת על הכנסים, אני רוצה לשאול, את היית חברת וועד מלא זמן. את יכולה לספר קצת על זה גם? כי זה גם חלק מהדרך שלך בקהילה.

עינת:  האמת היא שרוב הדברים שאני עושה בוועד זה לפקח על הכנסים. כי כרגע התפקידים שלי הם ליווי כנסים ולנהל את אייקון. אבל בהתחלה עשיתי עוד דברים, ליוויתי את פרס גפן, ליוויתי את המענק להפקות מקור, זה היה מעניין, זה היה ממש נחמד, היה לנו מענק להפקות מקור, שבעצם חילקנו כסף, אני לא זוכרת כמה, אולי עשרת אלפים שקל, להפקת מקור. הם היו שולחים את התסריטים, והיינו… היה לנו וועדה, והיינו קוראים אותה, נותנים ציון, מחליטים, ואז הם היו מגיעים, מדברים אתנו, השלושה שעלו לגמר, ואחד היה מקבל את הכסף, ושנה שעברה, לא שנה שעברה, פעם אחרונה נדמה לי שזה היה, זכו, אני לא זוכרת איך קראו להם, אבל זה היה משהו ממש מגניב, על חבר'ה עם כוחות על בצבא, זה היה ממש חמוד, וזה היה לקראת הסוף, כשהלכנו לקבל הרבה בקשות, ואז נהיה קורונה וכבר לא היה הפקות ולא היה כסף ולא היה אפשר לעשות כלום, אבל זה היה ממש מגניב. פרס גפן היה מאוד מעניין. אני לא לעולם לא אחזור לעשות את זה, כי אני לא טובה בדברים האלה, לא הייתי טובה בלנהל, ספציפית פשוט את זה, לא הייתי טובה בלפקח על זה, לא הייתי מספיק על זה, לא זוכרת אפילו למה, אבל פרס גפן ממש מגניב. זה היה לאסוף, ולדבר עם כל ההוצאות, ואני פשוט פספסתי דברים. אבל כאילו, זה אחלה פרס, ובשנים האחרונות הוא עולה והרבה יותר אנשים יודעים עליו וזה ממש מגניב, והצלחנו לעלות, כשאני ניהלתי אותו הוא היה קטן יותר, לשמחתי הצלחנו להעלות את הסכום. זה פשוט הרבה מאוד דברים, זה כאילו דיונים של דברים שקורים, דברים שיש, אם יש משהו, פרויקט פתאום שמישהו רוצה להעלות, אם היה את דורות, שהתחיל בתור מישהי שפשוט רצתה לעשות כנס, אבל לא היה לה בעצם שום ניסיון, אז ישבתי אתה, והסברתי לה, וצירפנו לה מפיק, ובנינו אותו ממש מאפס, זה היה ממש מגניב. והיום הוא כנס סופר מוצלח. כאילו, ממש פופולרי, ומגיעים אליו מלא אנשים, והוא ממש מוצלח. היה ממש כיף לראות אותו נבנה מאפס. אני חושבת שזה הכנס היחידי, כן… כל שאר הכנסים היו כבר כשהתחלתי.

קרן: באמת? מאורות כבר היה כשהתחלת?

עינת: הוא התחיל ב-2009 ואני הגעתי ב-2010 לוועד. לא הייתי במאורות הראשון, אבל מהשני נדמה לי הגעתי.

קרן: וגם כידוע כל פעם שאת במאורות אז את חולה. 

עינת: זה מדהים, אני לא מבינה כאילו מה זה היה, אבל היה איזה 3 שנים שבאמת הייתי חולה במאורות, אחת מהם היה לי אולי מיגרנה, בחיים לא היה לי מיגרנה, לא יכולתי לעמוד מרוב שכאב לי הראש. רק שם. הדברים האלה קוראים רק שם. פעם אחת באתי עם חום, הייתי א. לוגיסטיקה, ישנתי אצל רוני, בסלון, וכזה, אולי זה את קרן…

קרן: למה מאשימים אותי, למה לא את אהוד… 

עינת: לא יודעת, את מנהלת הכנס, מי אשם?

קרן: גם אהוד מנהל אותו.

עינת: נכון אבל את רופאה אבל אני מאשימה אותך.

קרן: אוקיי, עכשיו אני לא מצטערת על מה שאני רוצה לשאול אותך, ספרי לי איך הידע שצברת בכנסים השפיע על הדרך המקצועית שלך.

עינת: או מיי גוד. האמת שמיליון. כשהייתי בתיכון, אני תכננתי להיות, ללכת ללמוד מחשבים באוניברסיטה. בדיעבד, עם הרמת הפרעות קשב והלקויות למידה שלי, זה לא היה עובד בחיים, לא היה שום סיכוי. באיזשהו שלב עשיתי מגמת מחשבים בתיכון, הבנתי שזה לא יקרה. אבל בגיל 16 רציתי ללכת לכנסים, והתנדבתי, התחלתי להפיק דברים, ופתאום הבנתי שאני אוהבת לעשות דברים כאלה. ובאופן כללי הכנסים נתנו לי אומת להחליט מה אני רוצה לעשות. והלכתי ליום פתוח של אונ' ת"א, גיליתי על קולנוע, והחלטתי שאני הולכת ללמוד, והתחלתי להפיק יותר כנסים. עבדתי בחברת הפקה של כנסים לאיזשהו פרויקט, ובמשך הרבה זמן זה היה שתי האופציות שלי. או ללכת להפיק כנסים כי אני ממש נהנית מזה, או קולנוע וטלוויזיה כי אני אומרת כבר שנים שזה לא ממש שונה, כרגע מה שאני עושה בעבודה זה לעשות הפקת תוכן רק בטלוויזיה. אני צריכה לדאוג לאנשים שמגיעים, כאילו כמו מרצים, למגישים, לאורחים, להכניס אותם, לדאוג למה שקורה בחדר, ובאמת כשהתחלתי את זה, אמרתי שני עושה כנסים רק בטלוויזיה. וזה באמת כאילו גילה לי את העולם שאני בסופו של דבר מקווה להמשיך לעבוד בו. 

אהוד:  ספרי לנו קצת אולי על איך שכנסים מתנהלי כמו שצריך זה נהדר, ספרת על המזגנים שהיה שנה שעברה, אם יש טעויות, או תקלות, או דברים כאלה מעניינים ו/או משעשעים ו/או מסמרי שיער שקשורים בכנסים.

עינת: וואו, היה לנו מיליון, אני צריכה לראות מה מהם אני זוכרת יותר מאשר איזשהו שם אוהל פירטים, שאני זוכרת שיש סיפור על אוהל פירטים, לא באמת זוכרות מה היה. אני זוכרת סיפורים, נגיד פעם בפירוק הייתה משאית עם ירקות שנפל ארגז של ירקות משם או משהו כזה, משהו קרה למשאית, וזה היה בלילה אחרי הפירוק, וכל המתנדבים רצו החוצה, לבוא מהר מהר ולעזור לאיש לאסוף את כל הירקות, והוא היה אסיר תודה ונתן להם ארגז ירקות. היה את השנה בעולמות שבה בלילה בין היום הראשון לשני השרתים שלנו בטקסס נדמה לי איפשהו בחו"ל ירדו לעדכונים. ואז לא הייתה מערכת כרטיסים. אז דמיאן ישב בלילה, אני לא יודעת אפילו עד איזה שעה, לנסות להוציא את כל המידע שהיה, בכמה שניות כל פעם שהמערכת כן עלתה, הוציא את הכול, שם אותה, במקרה היה לנו את הפעם הראשונה שהשתמשנו במערכת, והיא הייתה על שרת אחר, אז הוא העביר את הכול למערכת ההיא, שהיה בה מלא תקלות, כי זה היה משהו ממש התחלתי, לשעות היה סוויצ', אבל הצלחנו להמשיך למכור כרטיסים.

קרן: מעולה

עינת: מה עוד היה, המזגנים שנה שעברה היה משהו מדהים. כאילו, גם לא היה מה לעשות, אז הם פשוט התקלקלו, והחברה אמרה שכרגע אי אפשר לתקן אז לסבול. היה כמובן את השנה שבה היה חם כמו בגיהינום, ואז ברגע שירדה השמש, התחיל לרדת גשם. וכולם רצים, וזה גם היה לדעתי בלילה הראשון, משהו כזה, זה אומר שיש עוד יום כנס אחרי זה, אנחנו לא בפירוק, אז כולם רצים לכסות מהר מהר את כל הכבלים ואת כל הדברים. יש לי אחד טוב. ב-2009 היה גשם מטורף, בבוקר השני נדמה לי של הכנס. אני ישנתי באיזשהו חדר, ופתאום בריצה מגיעה גילי כהן ארזי לדעתי, יש גשם, מי יכול לעזור מי יכול לעזור, היה מלא גשם, ומהר מהר הרמנו את כל הכבלים. היה לנו אז אוהל של סטימצקי, לא סטימצקי, צומת ספרים, הלכתי מהר להרים את הספרים, להרים את הכול, ואז רביד נאלצה לפתוח ביוב, ויצאו ממנו מלא ג'וקים. ואנחנו לעולם לא נשכח את הסצנה הזו, וגם היא לא שכחה את הסצנה הזו מאז.

קרן: זה צריך לבוא עם אזהרת טריגר.

עינת: היה כל מני דברים קטנים, אבל, קודם כל האינטרנט נופל מדי פעם, מישהו פעם ירה חץ על נורה.

אהוד:  את אומרת שצריך לבנות כיפה מעל האשכול פיס ולמזג אותו.

עינת: אלוהים בבקשה כן, כל מה שאני רוצה בחיים זה שמישהו ימזג את כל המתחם הזה, לפעמים לצאת החוצה זה כמו כבשן.

קרן: אני רוצה לציין שיחסית לעובדה שהכנסים לא נערכים באוגוסט, הם בחול המועד פסח וחול המועד סוכות, אמנם בתל אביב, אבל מזג האוויר אמור להיות נורמלי. ואני לא זוכרת כנס אחד שהיה… זה כאילו, חשבתם להקריב פעם משהו לאיזשהו אל?

עינת: זה לא לגמרי נכון. בזמן שאייקון תמיד רותח, בעולמות פעם, ראיתי גם תמונות, הייתי עם מגפיים וחולצות ארוכות, היה קר, בעיקר בערב. פשוט התחממות גלובלית וזה, עכשיו רותח. וגם עכשיו אוקטובר זה חודש שהוא עדיין נורא חם בו. ואני רק רוצה שמישהו יבנה מזגן ענק. לפחות בעירוני. בגלל שזה היה בית הספר המרכזי, הם החליפו בשנים האחרונות את כל המזגנים, והמזגנים שם ממש טובים עכשיו.

אהוד:  מעבר לחזון שדברנו עליו קודם של למזג את כל המתחם, מה היית רוצה לראות בכנסים בעתיד? איזה חזון לדעתך יש לנו לכנסים האלה?

עינת –האמת שאני אדם טכני, אני פחות… תומר היה מאוד בחזון של תוכן, וסגנונות, וכאילו… דברים כאלה אני לא יודעת אם אני מסבירה את זה טוב. אני לא כל כך. אני רואה את הפסטיבל פשוט במתחם גדול יותר, עם אולמות גדולים יותר, מקום יותר גדול לדוכנים, אולי תערוכה, דברים יותר טכניים. אני הייתי רוצה.. המתחם שלנו, עם כל אהבתי אליו, זה הגודל המירבי שלו. ולפי רמת הסולד אאוטים של חלק מהאולמות שלנו, מה שאנחנו צריכים זה לא עוד אירועים לדעתי אלא אולמות גדולים יותר, כי יותר קהל רוצה להיכנס לתוכן הזה. והלוואי והיינו מוצאים מקום כזה, שיש לו אולמות גדולים יותר. בעצם מתחם גדול יותר, שנוכל לעשות הכול קצת יותר גדול.

קרן: פשוט יותר מקום. מה מגביל אותנו מבחינת לעבור למגדלי האומה, חוץ מזה שבירושלים?

עינת: בגלל איך שאנחנו נראים, אנחנו גדלנו למתחם הזה. זאת אומרת שכל מקום אחר שנעבור אליו נצטרך לעשות שינויים, לא משנה מה. אבל יש הרבה דברים שמאוד חשובים לנו, שלא היינו רוצים לשנות. אז יש לנו המון דרישות. זה צריך להיות מתחם עם הרבה חדרי הרצאות, כרגע יש לנו 6, ב-2009 אני חושבת שהיה לנו 8 או 9. ועוד 30 חדרים קטנים גם למשחקים וגם להוביטון, סדנאות, ודברים כאלה. תוכן ילדים, זה גם משהו שהייתי רוצה יותר. וזה צריך להיות במיקום טוב לתחבורה ציבורית, זה חייב להיות בתל אביב או סביבתה כדי להיות במרכז, כי צריך להיות מקום שהוא יחסית נוח לכולם להגיע כי זה הכנס השנתי הכי גדול. עם אוכל ותחבורה ציבורית ושלא היה נורא נורא נורא יקר כמו גני התערוכה. זה כאילו ממש קשה למצוא מקום זה. הציעו לנו דברים, שום דבר לא עבד, חיפשנו בשנים האחרונות, ממש, עוד לא מצאנו. 

קרן: מה הדבר שהכי השתנה מהצד האישי שלך מאז שהיית בתוכן ועד היום?

עינת: אני זוכרת, שכאילו, אני מנהלת עכשיו, בגיל 34 את אייקון, וחבל שלא הייתי בת 34 כשניהלתי את התוכן והייתי בעצם בת 21, 22, 23… אלוהים, זה כל כך הרבה יותר קל ונוח, שום דבר לא קטסטרופה. אני זוכרת שהייתי בוכה מלא, כל דבר הוא כל כך קטסטרופלי וקריטי, לא משנה מה. הכל כל כך כיף, כל כך הרבה יותר רגוע, גם כשיש בעיות אז נפתור אותן, היה בסדר, לא קרה כלום, נתקן. ואז הכול היה… לא… וככה… וזה, ואיך נתמודד עם זה… ואני חושבת שאף אחד לא צריך להיות סגל בכיר לפני גיל 30 בשביל שלוות נפשם. אני לא אמנע מאף אחד להיות סגל בכיר בגיל מוקדם יותר, אבל באמת, סגל, אם אתם שומעים אותי, בשביל שלוות נפשכם ובריאותכם הנפשית, תנו לזה זמן לפני שאתם נכנסים לכל הבלגן בגילאים צעירים. זה לא קל. היו הרבה החלטות שאני היום לא… שהן הרבה יותר אינטנסיביות, פאשאן זה לא בדיוק המילה, כי אני עדיין מתלהבת, אבל הכול היה חיים או מוות ועכשיו הכול הרבה יותר רגוע. לא בכיתי, לא רציתי לבכות אפילו פעם אחת בעבודה על הכנס. וכבר היו לי כמה דברים שאם זה היה לפני עשור, הייתי בוכה מהפאניקה או מהלחץ.

קרן: זה מדהים, ההתבגרות הזו.

עינת: כן. אני גם חושבת, בגיל 20 ומשהו, שדי, את מבוגרת… לא, חכי.

אהוד:  תודה רבה לכל מי שהאזין לנו. תודה רבה לקרן, ותודה רבה לעינת סיטרון. תודה רבה לאגודה למדע בדיוני ולפנטזיה על התמיכה, לדותן צור על העריכה המרהיבה ולשחף מרגלית על התמלול. נשתמע בפרק הבא.