פתח תקווה, ישראל, 2016

יש אנשים שטוענים שפתח תקווה לא קיימת.
הם צוחקים, כמובן, אבל אני יודע שזה מעליב אותה. זו לא אשמתה שהמוניטין שלה כל כך גרוע. היא מנסה בכל הכוח. בעשורים האחרונים היא פתחה בתי ספר חדשים, פרויקטי דיור, מכללה, היכל תרבות, אזורי מסחר ותעשייה, מבשלת בירה עם פאב. ובכל זאת, אנשים זוכרים בעיקר את בתי החולים, בתי הקברות, ותחנת כיבוי האש היחידה בעולם שנשרפה עד אפר. לערים גדולות אחרות יש מוקדי משיכה טבעיים, כמו ים וחוף, או גאוגרפיה שמאפשרת לחום להיות קצת יותר נסבל בקיץ. אבל לא לפתח תקווה. היא לא קרובה מספיק לתל־אביב כדי להיות מוקד משיכה לצעירים, ולא רחוקה ממנה מספיק כדי שתיתפס כעיר בעלת קיום עצמאי משלה במקום שלוחה של המטרופולין הגדול. מאחורי גבה, הרצליה נוהגת לגחך ולומר שאפילו בתי הקפה החדשים של פתח תקווה מזכירים דודה מזדקנת שמנסה לדבר בסלנג של צעירים – הם נסגרים בעשר. גם התואר "אם המושבות" לא בדיוק עוזר לה להישמע כמו מקום צעיר, רענן וכיפי. בטח שלא בצורה שבה הוא מופיע על שלט העץ בכניסה לעיר, שמנסה להיות מתוחכם ו"רטרו", אבל נראה כאילו מישהו פשוט חיבר כמה קורות עץ וצייר עליהן בצבע –
רגע, מה?
אני בולם בפתאומיות. התנועה על כביש ארבע מדרום לכיוון צומת גהה דלילה יחסית בשתיים בצהריים, וזה מזל גדול, כי המכונית הישנה שלי חורקת במחאה ונכבית, ומקהלת צפירות עולה מאחוריי. אני מתעלם מהן. מבטי נעוץ בשלט המשונה "פתח תקווה – אומלבס". מתחתיו, הסיסמה "אם המושבות" מופיעה באותיות בעלות מראה ארכאי, כמעט תנ"כי. הצבע נראה טרי מאוד, כאילו השלט צויר רק לפני כמה ימים. השם מופיע שוב, לא באנגלית ובערבית כפי שמקובל בשלטים בישראל, אלא ב… יידיש, אני חושב?
זה לא השלט הנכון. אני מכיר את הכניסה הזו לעיר. עברתי בה מאות פעמים, אולי אלפים. אין בה שלט עץ, אלא קיר לבנים בצבע חום, עם אותיות מתכת צבועות בלבן, "ברוכים הבאים לפתח תקווה". אלא שקיר האבנים הגדול והכבד הזה נעלם כלא היה, ועל האדמה אין אפילו סימני חפירה שיעידו שהעירייה החליטה לעקור אותו. שלט העץ שהחליף אותו, שהצבע בו נראה טרי כאילו צויר לפני כמה ימים, בבירור אינו שייך למאה העשרים, שלא לדבר על המאה העשרים ואחת. כשאני מאמץ את זיכרוני אני יודע שראיתי אותו בעבר בתמונות חומות ומצהיבות, באנציקלופדיות ובצילומים ישנים בספרי היסטוריה.
המכוניות עדיין צופרות סביבי ועוקפות אותי בצורה מסוכנת. אני מצליח להתניע את הרכב שוב, חונה בצד הדרך ובוהה בשלט לכמה רגעים, כאילו מקווה שאצליח לשנות אותו בכוח רצוני, להפוך אותו מבעיה שיש לטפל בה לסתם שלט רגיל. זה לא קורה, כמובן. אין לי את הכוחות שלהן.
אני עייף כל כך. נהגתי שעות מהערבה, ויש לי עוד שעה נסיעה הביתה. שום דבר כאן לא נראה דחוף מספיק כדי למנוע ממני כמה שעות של שינה. זה רק שלט, זה הכול. היא בטח פשוט מרגישה נוסטלגית – יותר מהרגיל, לפחות. חוץ מזה, אם משהו חמור יקרה, אחת מהן ממילא תדווח לי על זה, נכון?
חרא.
אני מתניע את הרכב שוב, יורד במחלף אל תוך העיר וממשיך לקלל כל הדרך.
***
היא לא אומרת שלום. זה אף פעם לא סימן טוב. רוחות ערים בדרך כלל מופיעות לצידי כמה רגעים אחרי שאני נכנס לתחומן, או לפחות מנופפות לי לשלום אם הן עסוקות. זה לא נפנוף אמיתי, כמובן. הוא מגיע במגוון צורות שונות. הרצליה אומרת לי היי דרך האפליקציה הכי עדכנית שבמקרה מותקנת בטלפון שלי. בבית שאן ובבית השיטה שני השירים היחידים שאי־פעם נכתבו עליהן מתחילים תמיד להתנגן. סח'נין מדביקה על הרכב שלי סטיקר של קבוצת הכדורגל שלה. בבני ברק, ספרון תהילים מופיע פתאום תלוי מהמראה שלי. בנצרת, פסלון של מריה מופיע על הדשבורד. זכרון יעקב בדרך כלל מציפה את פנים הרכב שלי בעבודות אומנות קטנות, טירה בפיצ'יפקס מהשוק, אילת וטבריה בצדפים. לשמחתי, לא כולן ממלאות לי את הרכב בשטויות כברכת שלום. לפתח תקווה, למשל, יש טקס קבוע: כשאני מגיע אליה מאחת הכניסות הגדולות, ניגש אליי מוכר ברמזור, קופסת קלקר תלויה על צווארו, ונותן לי בייגלה מלוח גדול וקשה, לפעמים קצת קשה מדי, וברד קפוא בטעם של ילדות – מתוק עד בחילה וכחול כל כך שנראה כאילו גרגמל הכין אותו מדרדסים.
דווקא היום, כשאני מת מרעב והייתי שמח לבייגלה, המוכר לא עומד במקומו הקבוע בצומת. במקומו ניצב צריף עץ, ומעליו כתובת בשפה זרה שנראית דומה לערבית, אבל אינה ערבית – לפחות, לא הערבית הפלסטינית שאני יודע היטב. אני לא מזהה אפילו מילה אחת. אני עוצר לידו, ודלת הצריף נפתחת. איש במדים כחולים-צהובים עם תרבוש אדום יוצא החוצה. הוא נראה כמו שומר או שוטר מספר היסטוריה ישן, ולרגע אני חושב שהוא חלק ממופע היסטורי לילדים, אבל פניו המזוקנים זועפים והחרב על ירכו נראית אמיתית מאוד. הוא מחזיק צרור דפים בידו, מסמן לעברי ושואל שאלה בשפה שאני משוכנע כעת שהיא אינה ערבית. הטון שלו מאיים. אני מנסה לסמן מחווה מרגיעה. הוא מצביע לעבר המכונית שלי, ידו נחה על החרב שלו ושטף המילים הלא מובנות הולך ונעשה תוקפני. אני עומד ללחוץ בכוח על דוושת הגז, אבל מכוניות ממלאות את הנתיב הימני, ואין לי לאן לברוח…
קריאת בהלה נמלטת מחזי כשהוא דוחף את חרבו דרך החלון. אבל זו אינה חרב, אלא פנים מזוקנים וחייכניים, וזהו מוכר הברד והבייגלה שאני מכיר, לבוש חולצה קצרה ומכנסיים קצרים. "בייגלה? רק חמישה שקלים!" הוא אומר ומנופף בפניי בשקית הנייר עם המאפה החמים והריחני.
אני בוהה בו. הוא מחייך בציפייה. אני שולה מהארנק שלי חמישה שקלים, מקבל ממנו את הבייגלה, וממשיך לנסוע. איפה שהוא בדרך אני מגלה שמה שאני נוגס בו הוא למעשה תפוז. בקליפתו.
אחת הבעיות בחיים שלי כשומר ערים היא שאני אף פעם לא בטוח אם הן אלו שנפלו על הראש, או אני.
***
משהו בפתח תקווה מוזר, ואלו לא רק הדברים שאני רואה ושומע. התחושה של תודעה אדירה של עיר עם מאות אלפי תושבים אינה אופפת אותי, ובמקומה אני מרגיש רוח רכה, פשוטה ותמימה יותר, דומה לזו של קיבוץ אליפז בערבה שבו ביליתי את רוב הבוקר שלי. אני לא אוהב את זה. פתח תקווה שאני מכיר היא זקנה וצעירה, הייטקיסטית ופועלת קשת יום, חילונית מרירה שברחה ממחירי השכירות בעיר הגדולה ואולפניסטית צעירה בחצאית ג'ינס שסורגת באוטובוס. כמו רבות מהערים הגדולות, היא מורכבת, מלאה בזהויות שונות ובהתנגשויות ובסתירות ובקצוות מחודדים. אין בה שום דבר רך או פשוט.
אני נוסע על ז'בוטינסקי לעבר מרכז העיר. הכול נראה כרגיל, לפחות מהחלון: מפעלים גדולים, סוכנויות רכב, בתי חולים. בניינים נמוכים ומכוערים, אכולים פגעי זמן, לצד רבי קומות חדשים, מוקפים גדרות אבן שנועדו להרחיק מעליהם את רעש הכביש הסואן. עצי דקל המסודרים בשורות על איי התנועה ואינם מספקים מפלט מהשמש להולכי הרגל הממתינים לרמזור שיתחלף. יותר מדי רמזורים. תמיד יש כאן פקק, אפילו באמצע היום. גם זו לא אשמתה. היא לא תוכננה כעיר, אלא כמושבה, בתקופה שבה מתכנני ערים, אם בכלל היו כאלו, לא חשבו על כבישים של שלושה נתיבים, אלא על בעיית גללי הסוסים שהיו עתידים למלא את הרחובות.
אני לא בטוח מתי הנוף העירוני שאני כל כך רגיל אליו מתחיל להיעלם. כשאני מביט שוב בשלטים, כולם כתובים באותה שפה משונה שנראית דומה לערבית אך אינה ערבית – טורקית עות'מנית, אני מנחש, על פי השלט בכניסה והשומר שכמעט הוריד לי את הראש.
כשאני ממשיך לנסוע, הכביש הסלול הופך לדרך עפר, הבתים הצפופים מתמעטים, מתחלפים בצריפי עץ ובאדמה לא מעובדת, ובהמשך אני רואה פרדסים, שדות, אפילו כרם. מזרחה מכאן האופק פתוח, פרוש, כמעט בתולי. רועה צאן הולך במרחק עם כבשים ועיזים.
צפירות נשמעות מאחוריי ואני ממצמץ ומבין שאני עדיין על כביש, שעדיין יש מאחוריי מכוניות. כשאני מתרכז, אני רואה את שני המראות, כמו מקרן שקופיות שמקרין שתי תמונות חופפות: פתח תקווה שאני מכיר נחה מתחת למעטה של עבר שמכסה על עיניי, על עיניה. אחת הצפירות הופכת לנחרת סוס, והרוכב שעוקף אותי לובש ג'ינס וטי-שירט יחד עם תרבוש עות'מני ומסמן לי מגב סוסו תנועה מגונה שאני מכיר היטב תוך כדי שהוא מקלל אותי בשפה שאני לא מצליח להבין ממנה מילה. השדרנית ברדיו שדיווחה על עומס במחלף הסירה מתחלפת בשדרן שמספר בעברית צחה על משפחה שמתה מקדחת הביצות. "היישוב היהודי מרכין את ראשו," הוא אומר ברי"ש מתגלגלת. "וכעת המשך החדשות. הברון אדמונד דה-רוטשילד הודיע כי בכוונתו להמשיך להשקיע בהתיישבות…"
אני מקמט את מצחי. תחנות הרדיו בארץ התחילו לשדר בזמן המנדט הבריטי, בשנות השלושים, עשרות שנים אחרי הקמתה של פתח תקווה. היא יודעת את זה, מן הסתם – היא הייתה שם. אולי זו לא נוסטלגיה, אלא דמנציה? לא שמעתי על תופעה כזו אצל רוחות מקומות, אבל תמיד היו תופעות מוזרות שקרו בפעם הראשונה. הספרים של אבא שלי מלאים בכאלו. ואז אני מבחין שהרדיו השתתק. לא – נעלם. אין עוד רדיו ברכב שלי.
"פתח תקווה? את שם?" אני שואל, ואז חוזר על השאלה במחשבותיי. אין תשובה.
אני לא דואג לאנשים. רובם לא יבחינו בהשפעה בכלל. אבל אני דואג לה. ככל שאתעכב, יהיה קשה יותר לעזור לה. כשרוחות של מקומות קטנים מרגישות נוסטלגיות, הן מקימות מוזאונים ומעודדות תערוכות היסטוריות. אבל רוחות ערים גדולות וחזקות שנותרות לבדן עם הגעגוע עלולות לשקוע אל תוך העבר. מתי היא הספיקה לשקוע עמוק כל כך? הייתי צריך לשים לב שהיא זקוקה לעזרה.
כיכר המייסדים. לשם אני צריך ללכת. המקום שהיה הבאר הראשונה, מרכז החיים של המושבה ההיסטורית. אם אמצא אותה, אם היא תסכים להופיע ולדבר איתי, זה יהיה שם.
השוק המקורה של מרכז העיר הפך לשוק של עגלות ודוכנים נמוכים, שמאחוריהם מוכרים סוחרים את מרכולתם – פירות, ירקות, קטניות ותבלינים. הכול נקי יותר, צפוף פחות. באוויר יש ריחות של שוק, ולא של פיח. אפילו החום פחות גרוע. ברגע האחרון אני נזכר לנעול את הרכב, אבל כשאני לוחץ על השלט, אני לא שומע את הצפצוף המוכר. כשאני מסתובב, במקום המכונית שלי עומדת עגלה ישנה על ארבעה גלגלים, מלאה חציר. החמור שקשור אליה מלחך בנחת את העשב לרגליו.
"לא יכולת אפילו לתת לי סוס?" אני ממלמל. אני כבר לא מצפה לתשובה, אבל משהו בי בכל זאת מקווה, ולו רק כדי להשקיט את תחושת הבהלה שמתחילה להזדחל לליבי. זה טיפשי לתהות אם אצליח לצאת מכאן. ממילא לא אעזוב עד שאצליח לפתור את זה. ואני שומר ערים, לא אדם רגיל שיאבד בסיפור שטוותה.
אבל הבהלה אינה חולפת, ואני מבין פתאום שאין לי מושג איפה אני נמצא, תחושה זרה לחלוטין עבורי. שומרי ערים לא אמורים ללכת לאיבוד. דווקא עכשיו, כשהעיר המפותלת על כבישיה ושכונותיה ובנייניה הפכה כולה מרחבים פתוחים ופרדסים ועצים ושבילי עפר, אני לא מוצא את ידיי ואת רגליי. חם לי, ואני עצבני, וכל מה שאני רוצה זה להתקלח ולישון מספר דו-ספרתי של שעות. אחרי רבע שעה של הליכה, אני מוותר ופונה לעזרתה של אפליקציית הניווט בטלפון שלי, שמעולם לא הפעלתי בעבר. גם היא לא מוצאת את כיכר המייסדים, אבל מציעה את "ביר-שוע", השם שנתנו הערבים בסביבת אומלאבס לאותה באר מפורסמת שחפרו מקימי פתח תקווה.
"כל הכבוד שטרחת לעדכן מפה מקוונת כדי שתהיה רלוונטית מאה שנה אחורה," אני ממלמל אל עצי הפרדס כשאני מפלס ביניהם דרך.
הטלפון נעלם מייד מבין אצבעותיי, כאילו האבסורד עצמו גרם לו להתפוגג. הייתי חייב לפתוח את הפה הגדול שלי.
אין עוד מכוניות סביבי, רק עגלות סוסים. האנשים לבושים בבגדי בד מאריגים גסים ומכנסיים קצרים, חלקם עוטים כאפיות. חלק מהנשים לובשות סרפנים. אני לא רואה אף חולצה מודפסת, נעל עקב או מכנסי ג'ינס, ואפילו לא רוכסן. "תפוחי זהב מאדמת אומלאבס, אדון?" שואלת נערה חייכנית, תפוז מדיף ריח עז בידה. שיערה עטוף במטפחת בד והיא לבושה בשמלה ארוכה עשויה אריג בהיר וגס. אני מסרב בנימוס וממשיך הלאה.
אחד מרועי העזים הבדואים שמבין בקושי את הערבית המודרנית שלי מזהה את השם "ביר-שוע" ומפנה אותי אל גבעה נמוכה בהמשך הדרך. לשמחתי, כשאני מטפס לראשה אני רואה את הכיכר האמיתית: הריצוף הלבן העכור שדשא מועט בקצותיו, המזרקה הנמוכה, החנויות הקטנות הדחוסות בכוכים צרים סביב הכיכר – מאפיות וקיוסקים וחנויות חשמל, פיצריות ופלאפליות. תחת הסככה האדומה העומדת במקום שבו ניצבה בעבר הבאר הראשונה, יושבים בני נוער, מעשנים, צוחקים, שותים, מפצחים גרעינים ומנגנים בגיטרה באצבעות כבדות משכרות. פועלים זרים מבוגרים יושבים בצל המועט תחת פסל המחרשה ולוחות האבן עם תבליטי המייסדים על סוסיהם. קשיש מאכיל בפירורי לחם את היונים תחת עץ האקליפטוס הבודד והמאובק, השריד האחרון שנותר מהמושבה ההיסטורית. למה הם כאן, בחום הזה, באוויר הלח והחם והכבד מפיח אוטובוסים וזיהום אוויר? אין להם מקום עם מזגן לשבת בו באמצע הקיץ? הלב שלי כבד פתאום. המקום הזה עצוב ומיואש ומכוער כל כך –
כמו גל ששוטף את החוף ומוחק טביעות רגל, הכול נעלם. אני עומד בכיכר מוקפת במבני אבן עתיקים, יפים, עם גגות אדומי רעפים. רוח נעה בין עצי האקליפטוס הצעירים. פניהם של האנשים צרובי שמש וחייכניים. עגלונים נוהגים בסוסיהם, מוכרי נפט מובילים עגלות, נשים נושאות מעדרים ומגרפות. בחצרות ובמרפסות הבתים עובדים בעלי מקצוע, סנדלר מטליא נעליים, נפח מכה בקורנס ומכין פרסות סוסים, מרזבים וכדי חלב. ברחובות משחקים ילדים, חלקם חנוטים בחליפות עם גרביים עד הברך וחלקם במכנסיים קצרים ורגליים יחפות. השפות סביבי הן שילוב של יידיש, רוסית, ערבית, פולנית, טורקית, גרמנית. פה ושם אני שומע גם מעט עברית ארכאית.
החולצה שלי מגרדת, ואני נבהל לגלות שהיא הפכה לחולצה מכופתרת, עשויה מאריג משובץ. לא הבחנתי מתי זה קרה. אני מנער אותה והיא חוזרת להיות חולצת טריקו מהוהה עם הדפס של לונדון. משקפי השמש שהיו תלויים בפתח הצווארון לא מופיעים שוב. אני חורק בשיניי. אם היא לא תופיע בקרוב, אהיה חייב להשתמש בקריאה, לכבול אותה באמצעות השם שלה, להשתמש בו נגדה. להזכיר לה מי היא. הן שונאות שאני משתמש בקריאה.
הצמא מתחיל להציק לי. אני הולך אל הבאר המפורסמת, מחכה בתור, ומנסה להיזכר בדברים שאני יודע עליה. יותר מדי מהידע שלי על הקמת פתח תקווה מגיע מ"הבלדה על יואל משה סלומון", ואני די בטוח שהבאר נבנתה אחרי תקופתם של שטמפפר וגוטמן והרוכבים האחרים בשיר.
לפניי עומדת נערה צנומה בשמלה, ואני לא בטוח איך היא תמשוך למעלה את הדלי ששניים מהגברים השריריים מתאמצים למשוך אותו. אבל כשאני מביט שוב, חמור מסייע לעומדים בתור למשוך את דלי המים למעלה.
יהודה ראב, אני נזכר לבסוף, שאביו היה אחד הרוכבים בסיור המקימים אך נעדר מהשיר המוכר. הוא זה ששכר את הפועלים שחפרו את הבאר והתעקש שימשיכו לחפור גם כשכולם קראו לו מטורף. הם חפרו זמן רב כל כך ולא מצאו מים, אבל ראב לא הסכים שיתפטרו ודרש שימשיכו לחפור, עד שלבסוף, בעומק של שמונה־עשר מטרים, מצאו מים. תושבי הכפרים הערבים בסביבה, שנהגו לגחך על יהודה ראב, באו בעצמם לשתות ממי הבאר הנקייה, ולימים אפילו התייחסו למימיה כסגולה לפריון. בזכותה הפסיקו המתיישבים לשתות ממי הירקון המזוהמים ולחלות. הבאר הייתה המפתח. ראב צדק.
אני לא זוכר שהכרתי את הסיפור הזה, אבל מישהו בוודאי סיפר לי אותו – אבא, או אולי היא עצמה. אני מרים את ראשי. החמור כבר אינו ליד הבאר. במקומו, שתי גלגלות מסייעות לנערה למשוך בקלות את הדלי. היא ממלאת מכל מים גדול והולכת משם. אני מרים את הדלי, עדיין מלא למחצה, ולוגם מהמים הצלולים והטעימים. הם לא יישארו כאלו, אני יודע. כשמלחמת העולם הראשונה פרצה, יהודה ראב חזר לפתח תקווה וביקש לשתות מהבאר, אבל נאמר לו שגופה הוטלה לתוכה והמים היו כעת מזוהמים ורעילים כמימי הירקון.
אני בטוח שלא ידעתי את העובדה הזו לפני היום. אני נרעד, אוחז בקצות הדלי בכוח ומביט רק בהשתקפותי במים, כדי לא לראות את האשליה שסביבי. אני חושב על העיר שאני מכיר, העיר שהייתה זקנה כבר כשנולדתי. על בתי החולים, על בית הקברות, על אזורי התעשייה, על ההיי-טק, על הקניונים, על הפקקים, על המשפחות הצעירות בבניינים רבי הקומות, על הזקנים בבתים הישנים, על הנערים בכיכר.
אני עוצם את עיניי ולוחש, "פתח תקווה".לעוצמת הקול אין משמעות. אבא לימד אותי את זה. הקריאה מהדהדת למרחקים באוזניה של מי שצריכה לשמוע אותה, כאבן המושלכת לאגם ומעלה אדוות סביבה – אדוות שעולות עכשיו ממני ומהבאר כאחד. נגינת גיטרה צורמנית ממלאת את אוזניי, וכשאני מרים את מבטי אני מגלה שאני רכון על ברכיי מתחת לצל המועט של הסככה האדומה ושאחד הנערים עם הגיטרה מביט בי, עיניו התכולות משועשעות, ללא ספק תוהה לעצמו מי המשוגע שמחזיק אוויר ולוחש לעצמו. הוא מגחך וממשיך לפרוט. כעבור רגע הכול משתנה בחזרה, האדוות כאילו נמשכות לאחור, והאשליה פוגעת בי בחזרה כמו בומרנג. הנער עם הגיטרה הופך לילד עם כינור. החולצה שלי שוב מגרדת, והפעם הצטרפו אליה מכנסיים מאריג נוקשה ומגפי עבודה. כחכוח רם נשמע מכיוונו של גבר לבוש שחורים ובעל זקן עבות שעומד מאחוריי בתור. כשאני מתחיל להתנצל, הוא משתנה לצעיר שרירי בחולצה קצרה. הוא מחייך אליי, מוריד את המעדר מכתפו ומסמן לי שהכול בסדר. אבל הוא טועה. שום דבר לא בסדר. היא לא הופיעה. היא לא אמורה להיות מסוגלת להתנגד לקריאה. בטח לא כאן, במרכז המקום שלה, מול השומר שלה.
"מה קרה?" אני לוחש אל תוך הבאר. "אני השומר שלך. בבקשה, דברי איתי. אני רוצה לעזור."
אין תשובה. הבחור מאחוריי מדבר עם ידידו. אני מבין מספיק רוסית כדי לשמוע שצריך לעזוב אותי בשקט, ומזהה את המילה "מלריה" הנלחשת בעברית. אני נאנח. אני יודע מה אני צריך לעשות – כשאי־אפשר לעזור כשומר ערים, צריך לנסות לעזור כאדם רגיל. אבל אני מהסס להיטמע בין המקומיים, חושש מהבגדים החדשים-ישנים שלי, מהזיכרונות החדשים-ישנים שלי.
למרבה הצער, אין לי רעיונות טובים יותר. אני הולך בעקבות הצעירים שמאחוריי, שסיימו לשאוב מים מהבאר אל תוך דליים. הם מקבלים אותי לשורותיהם בלי שום תהייה. מתברר שהם נשכרו לעבודה על ידי שלמה-יצחק, אחד מבעלי הפרדסים. אני מקבל סל ומתחיל לאסוף לתוכו תפוזים. האחרים רגילים לעבודה קשה, ומהר מאוד אני מתקשה לעמוד בקצב שלהם. הם מדברים תוך כדי שהם עובדים, בעברית יפה, קולחת, ואני מגלה במהרה שהם יודעים כל דבר שמתרחש במושבה: לב מספר שהביאליסטוקאים קנו חלק מהשטח ביהודיה, אבל מהמר שהם יעזבו, בדיוק כמו הירקונים, כי אין להם שום מושג בעבודת אדמה. מיקל שמע שהם מחכים לסיוע שהובטח מחובבי ציון ברוסיה, והסיוע לא ממהר להגיע. מישה יודע שגם ויסוצקי הבטיח לעזור, אבל ידיו כבולות בגלל העות'מנים, יימח שמם, שאסרו על בניית בתים חדשים. איליה חושב לעזוב את הפרדסים ולעבור לעבוד עם אשתו במפעל שהקים הברון, המייצר בשמים ומלח לימון. היא קיבלה במתנה לחג סמובר יוקרתי, אחד מאלו שניתן להרתיח בהם מים מעל גחלים, ועכשיו הם לא צריכים ללכת אל ה"קלוב" כדי לשתות תה.
שלמה-יצחק שומע את החלק האחרון ומתערב, זועף, מזכיר לאיליה את האחרים ששמו את מבטחם בברון בעבר והתאכזבו, מזכיר לפועליו את הנזק הכלכלי העצום שנגרם לו כשנאלץ רק לפני כמה שנים לעקור את כל פרדסי התפוזים, לשתול גפנים ושקדים, ואז, כשלא פרחו, לשתול שוב תפוזים.
"מפעל הוא לא פרדס, אדון," מגחך איליה. "בביירות ובדמשק תמיד יהיה ביקוש לבשמים ולמלח לימון."
"ומה עם חזון כיבוש העבודה העברית?" שלמה-יצחק שואל, וקולו קר. "לפני שנתיים, כשעליתם ארצה, דיברתם גבוהה על אודותיו. עכשיו, חצי מכם עובדים במפעל והחצי השני עזבו לירושלים. הביאליסטוקאים שאתם צוחקים עליהם – הם לפחות באו לחרוש ולנטוע וללמוד מאיתנו את עבודת האדמה. איזו עבודה עברית יש אצל הברון הצרפתי?"
לב זורק את התפוזים שבידיו אל הארגז, והמחווה נראית מרדנית. "ומה פסול בעבודה במפעל? אתה באמת יכול להאשים את החברים שלנו שהם הלכו לחפש עבודה במקום אחר, כשהחברים שלך בעלי הפרדסים תמיד מעדיפים את הפועלים הערבים?"
"אתם שותים תה תחת גגות רעפים שהבאתם ממרסיי," צועק מיקל, "בזמן שאנחנו חיים בקלוב דחוקים יחד בחדרים קטנים!"
"אתם חושבים שנולדתי עם הפרדס הזה?" מרעים שלמה-יצחק. "אבא שלי הוציא את כל כספו כשקנה מהערבים אדמה באומלבאס! הוא היה בן שבע־עשרה כש-"
"הלך ברגל כל הדרך מהונגריה כדי להגיע למקום הזה," משלים איליה.
"למרות שהרופא הממשלתי, דוקטור מזוריקה בכבודו ובעצמו, אמר לו ולחברים שלו לוותר!" ממשיך לב. שמו של הרופא נשמע משונה. שמעתי אותו בעבר, בהגייה מעט שונה, אבל כשאני מנסה להיזכר כל מה שעולה בדעתי הוא ניגון שאני לא מצליח להיזכר במילותיו.
"והוא נטע בעצמו את הפרדס הזה למרות שהיה בדיחת היום ביפו ובירושלים וכולם היו שואלים אותו 'מה שלום הביצות שלך, שטמפפר?'" מסיים מישה. "אנחנו יודעים, שלמה-יצחק. שמענו את כל הסיפורים עשרות פעמים. ואבא שלך נתן לפתח תקווה את שמה. כולם יודעים מי הוא."
שלמה-יצחק נאנח, מביט סביב בפועלים שלו, שהמשיכו להעמיס את התפוזים לאורך כל הריב. "אני מתנצל," הוא אומר לבסוף. "ידוע לי היטב שאתם בחרתם להישאר."
"וידוע לנו שאתה תמיד העדפת להעסיק פועלים יהודים," אומר איליה. "אבל קשה לדבר על כיבוש העבודה העברית כשאין לנו כסף לבנות פה בית."
שלמה משתתק. אני זוכר כמה התרגשו הוא ואביו בימיה הראשונים של המושבה, ולא מתפלא על שהוא מעדיף לשכוח את הקשיים הרבים, את המחלות, את המוות, את נטישת המושבה, את הקושי להתפרנס. נוסטלגיה נועדה להשכיח מאיתנו את כאבי העבר.
יום העבודה מסתיים, ואני חוזר עם האחרים במעלה הגבעה. לפני עשרים שנה, כל המושבה הזו הייתה כמה בתים פזורים ובודדים ואקליפטוסים שננטעו לייבוש הביצות ולטיהור האוויר. כעת, היא מלאה חיים: חבורת ביאליסטוקאים נושאים על כתפיהם חביות יין מהיקב שבאחוזת לחמן, שיישלחו ליפו ולירושלים. אור מאיר את חלונות ביתו של ידידי הוותיק, זרח ברנט, ושמחה אוחזת בי לפני שאני נזכר שאחת ממשפחות הירקונים, שהחושה שלהם נהרסה בהצפה האחרונה, היא המתגוררת בבית כעת. ברנט עצמו לא ישוב עוד מלונדון, כך אומרים. במרכז הכיכר מחכים פקידים מעונבים מבית הברון לדיליז'נסים שיצאו בקרוב ליפו. איני מבין את הצרפתית שבפיהם, אך אני יודע שאין במילים האלו כל חיבה כלפינו, המתיישבים. הם מאמינים שהברון משחית את כספו עלינו ומשוכנעים שהמושבה תיעלם בקרוב, כפי שנעלמה בעבר. הם עוד יופתעו. אני מחייך אל ילדי וילדות פיק"א, עתיד המושבה, החולפים על פניי בדרכם חזרה מבית הספר. בזמני, הוא לא עמד כאן, בכיכר, אלא ברחוב ביל"ו…
אני מכווץ את מצחי. מנין באה המחשבה המשונה הזו? הרי בית הספר פיק"א תמיד ניצב כאן, בכיכר הזו. אני זוכר את האבנים שהונחו לבנייתו. אני מגרש את הזיכרון השגוי. לא לי הוא שייך, אלא לאדם אחר.
האווירה במושבה תמיד נעשית מתוחה יותר לעת ערב מחשש התקיפות. פנסי נפט מודלקים, ואנשים ממהרים לבתיהם. הגורן מתחיל להיערך ללילה, הפועלים והפועלות של גוטמן מנקים את הכברות ושוטפים את אבני הריחיים. הם מחייכים ומברכים אותי כשאני עובר, ואני מנופף להם בחזרה, תוהה האם גוטמן יזמינם גם השנה לליל הסדר, או שהם נעשו רבים מכדי שיצליח לארח את כולם סביב שולחנו. גרעיני חיטה מוצאים את דרכם אל תוך נעלי העבודה שלי. נדמה היה לי שנעלתי סנדלים הבוקר, אף על פי שלא נעלתי סנדלים מאז שהייתי ילד צעיר. ובכל זאת, כשאני מביט בנעליי אני מסוגל לדמיין את כפות רגליי בסנדלים העשויים אריג משונה…
מוזיקה נשמעת, ואני מרים את עיניי. אישה צעירה בהריון מתקדם מחייכת אליי מעל קרש הכביסה שלה. ריח הבושם שלה נישא אליי ברוח, תפוזים ושקדים. היא מוכרת לי כל כך, ובכל זאת איני מצליח להיזכר בשמה. אני תר בעיניי אחר מקור המוזיקה – בוודאי לא תזמורת כינור ציון, בשעה מוקדמת כזו? לא, הנגן הוא ילד תכול עיניים שיושב מצידו השני של הגורן, פורט על רבאבה בעודו שר שיר נושן עם חבריו.

"עַל הַשְּׁבִיל עֵץ עוֹמֵד
הוּא כָּפוּף, גִּבֵּעַ,
יְהוּדִי לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל
בִּדְמָעוֹת נוֹסֵעַ.

אֱלֹהֵי-אָבוֹת,
זְמַן מִנְחָה הִגִּיעַ,
לִכְשֶׁנָּבוֹא לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל
נַעֲלֹז וְנָרִיעַ.

עַל הָעֵץ שׁוֹשַׁנִּים
מַרְהִיבוֹת עֵינַיִם,
בָּא יְהוּדִי לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל
קְרוּעַ מִכְנָסַיִם.

אֱלֹהֵי-אָבוֹת,
אֵלִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם,
שָׁם נָשִׂים, בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל,
טְלַאי בַּמִּכְנָסַיִם."

"שירת ילדים היא מזור ומרפא ללב דואב," אומרת האישה, ואני מסתובב להביט בה. היא לא מכבסת לבנים, כמו שחשבתי בהתחלה, אלא בד לבן אחד, רחב וגדול, שעליו רקמה צבעונית.
"כשדאוד יגלה שהם סחבו את הרבאבה שלו, הם יזדקקו למרפא," אני אומר ומחייך. דאוד אבו יוסף, השומר על המושבה מתקיפות, מעולם לא התייחס בסלחנות לגניבות, אפילו ל"סחיבות" של ילדים. הוא עצמו הגיע אלינו רק כיוון שסוסתו נגנבה.
היא צוחקת. "הם לעולם לא היו גוזלים את רכושו. הבט בנעליהם הנקיות. הם ילדי שכונת יהודייה, ילדים טובים."
היא סוחטת את הבד אל המים הלבנים והם הופכים ורודים. אני מביט בידיה. כפי שחששתי, עורן מגורה ופצוע. "את מדממת," אני אומר.
היא מביטה בידיה בצער, אבל לא בהפתעה. "קרש הכביסה ישן מאוד. היה עליי להיות זהירה יותר."
היא סוחטת שוב את הבד, והמים אדומים לחלוטין כעת. אני מתכווץ, אבל כשהיא פורשת את יריעת הבד על החבל, היא מבהיקה מלובן. הסמל שרקום עליה הוא הבול הראשון של המושבה שלנו: אדמה, עץ תפוזים ומחרשה. האדמה אדומה יותר מחומה, והאישה מחמיצה את פניה. "יהיה עליי לנקות אותו שוב לאחר שיתייבש."
"אבל – ידייך," אני מגמגם. "עליי להביא אותך אל הרופא."
"מאום לא קרה." היא מראה לי את ידיה. אין עליהן כל סימן. היא מחייכת שוב, והחיוך מוכר לי כל כך. שמה נח על קצה לשוני, ואם רק הייתי יכול לבטא אותו, לקרוא לה בשם, אני יודע שתחושת חוסר השקט והסכנה שאופפות אותי היו נשטפות כמו הדם מעל יריעת הבד שלה. אלא שהתחושה רק הולכת ומתגברת, וכשאני מסתובב איני מופתע לראות את יהודה ראב, גדול וחמור סבר, דוהר לעברנו על סוסתו. מאחוריו דוהר על סוסתו דאוד אבו יוסף, צועק אליי אזהרות בערבית. הוא לימד את שומרי המושבה כדי שנוכל לדבר מבלי להבהיל את תושביה…
או שאולי היה זה אבי שלימד אותי ערבית?
דאוד צועק את שמי, ואני מתפכח ורץ אל פעמון המושבה, להשמיע את שלושת הצלצולים שכל אדם בפתח תקווה חרד מהם. אני מועד על עששית נפט, מקלל, ואז סוף-סוף מושך בפעמון. בעודו מצלצל, אני מושיט יד אל הנשק התלוי תמיד על גבי, חרב – לא, רובה, כבר שנים שזה רובה – ורץ בעקבות שומרי המושבה האחרים אל הסוסים.
היריות מתחילות. אני מזנק על הסוס שלי. הדיליז'נסים מיפו לא מחכים למאחרים ויוצאים לדרכם ריקים למחצה, הספסלים בעגלות מיטלטלים ברכיבה המהירה הרחק מאיתנו, אל יפו הבטוחה. מעל לקולות הזועקים בבהלה עדיין נשמעת נגינת הרבאבה. למה הילדים האווילים לא רצים למחסה? הם מכירים את הפעמון, יודעים שהפורעים מבקשים את מותם. אין לי זמן לבדוק. אני מחפש את הפורעים בעיניי, מנסה לספור אותם. עשרות, ללא ספק. אבל כשאנחנו עומדים מולם, איננו רק חמישה גברים עם רובים ישנים – אנחנו התקווה הפרועה והנואשת שהקימה את המושבה הזו, ואיננו לבדנו – לצידנו עומדים עשרות אלפי גולים ונוודים חסרי ארץ שחלמו על האדמה הזו, על הארץ הזו, ולצידם עומדים עשרות אלפים נוספים שיוכלו יום אחד להתיישב בה, שתקוותם היא זו שתשבור את הקללה הנחה על אדמתנו. אנחנו נשמור עליהם. אני, הנוטר, אגן על המושבה הזו –
אני קופא, ומשהו נקרע במחשבותיי כמו גומי שנמתח יתר על המידה. לרגע המושבה פרושה מולי, הגורן והפוסטה ובית פקידות הברון, אנשי המושבה נמלטים על חייהם ובאופק הערבים בכאפיות רוכבים לשסף את גרוננו, אוחזים בחרבותיהם, ואז הם הפועלים הזרים קשי היום היושבים על הריצוף הלבן בכיכר המייסדים, סביבם חנויות החשמל והסככה האדומה והקיוסקים הנסגרים ללילה והנערים המגחכים ושותים, וחיזיון שלישי דורס את קודמיו – דוד אלעזר ראב ובנו יהודה, אוחזים לראשונה במחרשה שהובאה כל הדרך מהונגריה ודמעות בעיניהם, יהושע שטמפפר והרב פרומקין נוטעים את הפרדס הראשון, זרח ברנט מארח את הסדר, ומעל לכל נגינת הרבאבה…
הכובסת מביטה בי. ידיה האוחזות ביריעת הבד שלה מדממות שוב, אבל היא אוחזת בה בחוזקה, פורשת אותה כאילו רצתה לכסות בה את כולנו כמעטה מגונן.
אלא שהיא זו שהטילה את המעטה מעלינו, יריעה של היסטוריה וזיכרון וגעגוע. היא שולטת בה. ההבנה והמודעות האלו שוטפות אותי, ממלאות אותי לרגע בחלחלה על מה ששכחתי, בכעס על מה שעשתה לי, ולבסוף, בחמלה. היא אינה מושבה צעירה, ואני איני הנוטר המגן על האנשים האלו. היא עיר, ואני שומר ערים. והיא זקוקה לי. בלב כבד, אני מבין מה עליי לעשות.
אני מסתובב, מפנה את גבי אל הסוסים ואל הנוטרים. דאוד אבו יוסף ויהודה ראב צועקים אחריי, קוראים לעזרה. אני חורק בשיניי ומתעלם. אני לא יכול לעזור להם. המתקפה על המושבה הסתיימה הרבה לפני שנולדתי. אני אוטם את אוזניי לזעקות וליריות ולשעטות פרסות הסוסים, ורץ אל הילדים התמימים, בניהם של העולים החדשים מיהודייה שלא הבינו את הסכנה ולא רצו למחסה. הרבאבה עדיין נחה בידיו של אחד מהם, ילד קטן בעל עיניים תכולות. אני חוטף אותה ממנו, ואז בוהה לרגע בכלי המלבני המוזר, עשוי עור בהמות ושיערות גמלים, שאין לי מושג איך לנגן בו. אבל כשאני ממשיך להחזיק בו הוא משתנה לגיטרה רגילה – הגיטרה שהנערים בכיכר ניגנו בה, תחת תבליטי המייסדים. גם בכלי הנגינה הזה לא נגעתי יותר מעשור, אבל אצבעותיי וראשי וליבי זוכרים אותו. אני נושם נשימה עמוקה, אחרונה, של אוויר נקי מפיח ומלכלוך, ופורט שיר ששמעתי פעם ברדיו, לפני יותר מעשור.

"אנ'לא מאמין שאני גר בפתח תקווה!
שנים! שנים על גבי שנים!
לא מאמין שאני גר בפתח תקווה!
ערסים, זקנות ובני עקיבא!
ערסים, זקנות ובני עקיבא! שנים! שנים!"

אבא שלי שנא את השיר הזה כשהוא יצא, כמו רוב האנשים בגילו. אבל הם שנאו אותו כי הוא היה מורכב בעיקר מצרחות, והסיבה של אבא הייתה אחרת לגמרי. הכובסת כורעת על ברכיה מולי, ידיה על אוזניה, והתלבושת שלה משתנה, מתחלפת בקצב מסחרר – בגדים שחורים ארוכים, מכנסיים קצרים וחולצת פועלות עם שרוך בצווארון, סרפן ארוך, מכנסי שומרים, ג'ינס וטי-שירט, שמלה, ושוב חולצת פועלות, וחוזר חלילה. אני ממשיך לפרוט, אבל רגליי מקובעות במקומן, אני מפחד לנוע אפילו סנטימטר ימינה או שמאלה בזמן שמאה וחמישים שנות היסטוריה חולפות סביבנו, משתנות יחד איתה, ייבוש ביצות וחפירת באר, חרישה וזריעה ושתילה, סלילת כבישים ובניית רבי קומות, בתי קברות שהלכו וגדלו –
לבסוף, אחרי דקות ספורות שנדמות כנצח, ריצוף הכיכר הלבן-עכור מתחת לסנדלים שלי מפסיק להשתנות, ואני מבחין שהאנשים החולפים על פניי, לבושים בלבוש מודרני, נועצים בי מבטים משועשעים. אחד מהם זורק מטבע לרגליי. אני מפסיק מייד לנגן.
היא עדיין על ברכיה, ידיה מחבקות את גופה, את העור המקומט, את השמלה החומה המיושנת עם הכפתורים המוזהבים וכריות הכתפיים. קול יפחותיה נשמע בכיכר כולה, אך איש אינו שומע אותו מלבדי. דמעות זולגות מעיניה על הריצוף הלבן, על האדמה שרבים כל כך מתו למענה כדי שאחרים יחיו עליה בלי לאהוב אותה באמת.
בדרך כלל אני נמנע ממגע פיזי, אבל הפעם אני לא מהסס. אני כורע לצידה, מניח את הגיטרה בצד ומחבק אותה. היא מתייפחת על כתפי. "אני מצטערת," היא לוחשת לבסוף.
"אני יודע. אני מצטער שהייתי צריך… ש…"
"לא, אל תצטער." היא נדה בראשה, ולשׂיער הלבן שלה שמגולגל אל תוך עורפה בסיכה זהובה גדולה יש ריח של עצי אקליפטוס ושל בייגל מלוח ושל ברד מתוק מדי. "כמעט לקחתי אותך איתי."
האימה אוחזת בי שוב כשאני מבין עד כמה היא צודקת, עד כמה הייתי קרוב להיות אבוד לנצח בעבר שלה, בזיכרון, באדם ההוא, הנוטר שחי כל חייו במושבה. הרגע חולף. אנחנו כאן עכשיו. אני בסדר. היא בסדר. "את זוכרת מה קרה?"
היא מביטה לאחור, והיא אינה קשישה עוד אלא אישה בשנות החמישים לחייה, האיפור על פניה מרוח והבעתה דאוגה. "הנערים האלו –"
אני מביט בנערים, ורואה אותם נמלטים מצידה השני של הכיכר. הגיטרה הייתה גנובה, כנראה, בדיוק כמו האלכוהול והסיגריות.
" –הם ניגנו את הבלדה על יואל משה סלומון."
"באמת?" הם ניגנו רק שירים מודרניים באנגלית כשהגעתי לכיכר – מטאל, בעיקר. אני מופתע לשמוע שהם הכירו את הבלדה. אבל בכל זאת, מדובר בשיר מוכר מאוד, במיוחד כאן – אי־אפשר להתחמק ממנו בטקסים ובחגים. אני מקמט את מצחי. "את שומעת אותו כל הזמן."
היא מושכת בכתפיה. "אחד מהם, זה שניגן… הוא נשמע בדיוק כמו אבא שלך. אבא שלך היה שר לי אותו כל הזמן, אתה יודע?"
לא, לא ידעתי. אבל אני לא מופתע לגלות עוד משהו שהוא עשה טוב בהרבה ממני.
"הוא ניגן, ופתאום פשוט… התגעגעתי כל כך. לאבא שלך. לעצמי." רעד חולף בגופה, ואז בכל הכיכר, בכל העיר, כמו רעידת אדמה. "אף פעם לא עשיתי כזה דבר. לא ידעתי שאני מסוגלת."
"גם אני לא," אני אומר, אבל מכריח את עצמי להירגע. יהיה זמן לדאוג אחר כך, כשאהיה לבד, כשאוכל לתעד את כל זה, לחקור, לנתח, להבין. "למה לא דיברת איתי? חשבתי… חשבתי שאת בסדר," אני אומר.
היא פולטת צחוק מר, והיא שוב קשישה, וקולה רועד כשהיא אומרת, "חשבת שאני מכוערת ומיואשת ועצובה."
היא שמעה את זה. כמובן שהיא שמעה. "אני מצטער כל כך."
"אני לא, אתה יודע." היא מזדקפת, קמה על רגליה בהדרת כבוד, מתנשאת למלוא גובהה. אני מבחין שהתלבושת המיושנת שלה נראית יוקרתית, כמו של בת אצולה, ושסימני הבכי נמחו מפניה המאופרים, הנאים. "הרבה צעירים הגיעו בשנים האחרונות, משפחות עם ילדים, הייטקיסטים, עולים חדשים שמחפשים מקום עם חינוך טוב." אני ממתין. היא נאנחת. "אבל הרבה עדיין היו מעדיפים לחיות במקום אחר. פעם כולם רצו לחיות כאן."
אני קם בעקבותיה. "זה לא רק אצלך, את יודעת. יש הרבה הגירה בעשור האחרון, אפילו תל אביבים עוזבים לברלין, ללונדון…"
היא מעווה את פניה, והיא צודקת – זה לא טיעון טוב במיוחד. אני משתתק ומרים את הגיטרה, תוהה מה לעשות בה. פתח תקווה עוקבת אחרי מבטי. "לא ידעתי שאתה מנגן," היא אומרת, וקולה רועד שוב עם הזקנה.
"לא ניגנתי כבר הרבה שנים," אני מודה. "ואף פעם לא הייתי ממש טוב בזה." אני עדיין מרגיש את הצריבה הקלה שהותירו המיתרים בקצות אצבעותיי, חריצים בלתי נראים של כאב. אם לי היה את הכוח להקים לחיים את העבר שלי ולצלול לתוכו, אני לא חושב שיכולתי לנטוש אותו ולהתעורר. אני לא אמיץ כמוה.
הקמטים העמוקים על פניה מתרככים, ולרגע אני רואה בעיניי את הכובסת, אצבעותיה אדומות מקרש הכביסה המחוספס וידיה מחבקות את בטנה ההרה. "תנגן עבורי משהו, שומר?" היא מבקשת, כמעט רשמית.
הבהלה שוב אוחזת בי, נושאת ריח של מדבר וטעם של רימונים. לא, לא, לא.
"כ-כן. בטח." אני מושיט יד אל הגיטרה. היא ישנה ולא מכוונת, בדיוק כמוני. האצבעות שלי רכות, לא מחוספסות מספיק, וכל החלפת אקורד כואבת. אני שמח על הכאב. הוא מסיח את דעתי מהכאב החריף יותר, העמוק יותר. הזיכרון של הנגינה אינו מר-מתוק. הוא בעיקר מר. כמוה, אולי. אבל היא עוצמת את עיניה כשאני מנגן שיר ישן של חני לבנה, נעה קלות על המרצפות הלבנות-עכורות בריקוד שצעדיו נשכחו עוד כשביצות הקיפו את הכיכר הזו. למרות הכול, שנינו שרדנו. שנינו נשרוד.

"זהו שיר על העיר
שהזקינו בתיה
אך ליבה הוא צעיר
וחולם חלומות
היא ייבשה כאן ביצות
וחרשה את שדותיה
וזרעה וקצרה אלומות…"

—————————

השירים המוזכרים בסיפור:
"על השביל עץ עומד" – שיר יידי עממי. נוסח עברי: אברהם לוינסון.
"פתח תקווה" בביצוע להקת אינפקציה. מילים: ניר טרטר; לחן: גיא בן שטרית.
"פתח תקווה" בביצוע חני לבנה. מילים: נתן יונתן; לחן: נחום (נחצ'ה) היימן.