כשהשעון המעורר צלצל נועם הייתה עמוק בתוך חלום מוזר על קניית שוקולד. היא הושיטה את ידה ללחוץ על הסנוז שייתן לה עוד חמש דקות, בתקווה לחזור לחלום ואולי להספיק גם לטעום משהו. במקום הטלפון היא מצאה כדור מחוספס ומוזר. לא כדור, הבינה כשפקחה עיניים וחיפשה אחר הטלפון. זה לא היה כדור אלא תפוז, מעט פחוס ובהיר יחסית.
יש אנשים שאפשר למצוא תפוז בחדר השינה שלהם. בפרק מוצלח במיוחד של דוקטור הו כיכבה פיג'מה של איש ששמר בה כל מיני פירות למקרה שיהיה רעב, אבל נועם אף פעם לא הבינה איך פרי יכול לספק רעב. היא גם לא אכלה תפוזים מאז… ובכן, מאז הפעם האחרונה שהייתה בבית של סבא.
השעון המעורר צלצל שוב ונועם הבינה שאם לא תעזוב את התפוז היא תאחר לשיעור של מרצה מגעיל במיוחד, ולא ממש התחשק לה לקבל נזיפה מול שנה א' בחוג לתאוריית קסם כאילו הייתה שוב בבית הספר היסודי. באוטובוס האזינה לפרק חדש בפודקאסט האהוב עליה, ועד שהגיעה לאוניברסיטה כבר הספיקה לשכוח מהתקרית. היא התיישבה בשורה אחורית באולם בתקווה שהמרצה המעצבן יפסח עליה בסבבי השאלות לכיתה, ופתחה את התיק כדי להוציא ממנו את המחשב.
"אמממ, סליחה, את יכולה בבקשה לא לקלף את זה פה?" שאלה סטודנטית שהגיעה להתיישב בשורה שלפניה. "זה לא נורא כמו קלמנטינה אבל פירות הדר עושים כזה ריח חזק, זה באמת מפריע." הבחורה הלא מוכרת חייכה חיוך קטן ומתנצל, ונועם בהתה בה בבלבול. "לא לקלף…" היא עמדה לשאול על מה הסטודנטית מדברת כשהבחינה שהיא בעצם אוחזת בתפוז. התפוז שבזה הרגע הוציאה מהתיק במקום המחשב שלה. היא הכניסה אותו בחזרה לתיק והנהנה לעבר המבקשת, שהתיישבה והחלה להתארגן לשיעור.
נועם הניחה שבבלגן של ההתארגנות בבוקר היא ארזה בטעות גם את התפוז המוזר, כמו שלפעמים מניחים זוג גרביים במקרר או את השלט של הטלוויזיה במדף הספרים. האור הלבן של הכיתה גרם איכשהו לתפוז שלה להיראות קצת יותר כתום.
בהפסקה רז חיכתה לה מחוץ לכיתה, וחיוך רחב עלה על פניה של נועם. רז נישקה אותה בנגיעה קטנה על הלחי, ונועם התאפקה לא לגעת בנקודה שנשארה חמימה, מרגישה סומק קל מתפשט גם ללחי השנייה.
"רוצה תפוז?"
"בטח, למה לא." רז לקחה את התפוז והסתכלה עליו. "רוצה לחלוק?"
"אני לא כל כך אוהבת תפוזים," ענתה נועם, והתחרטה כמעט מייד – זה נשמע כאילו היא חולקת שאריות לא רצויות. נראה שרז לא חשבה כך, כי היא שאלה למה בכלל יש לה תפוז. נועם התלבטה לרגע אם לנסות להסביר מאיפה הוא הגיע, אבל כשהבינה שהיא לא באמת יודעת בחרה למשוך בכתפיה ולהשמיע המהום קטן ולא מחייב.
הן התיישבו על הדשא ורז קילפה את התפוז ובכל זאת הציעה פלח לנועם. נועם השקיפה אל הנוף של מפרץ חיפה, והרגישה שכרגיל היא חושבת יותר מדי. מה אם גם רז לא אוהבת תפוזים? מה אם היא אוכלת אותו רק מנימוס? מה אם היא כן חושבת שנועם נתנה אותו רק בגלל שהיא לא רצתה אותו בעצמה, מה שקצת נכון אבל היא הייתה חולקת בכל מקרה, אבל אולי רז לא יודעת את זה, והיא חושבת שלנועם לא אכפת ממנה, ו-
"נועם? אז את רוצה קצת?" רז עדיין הושיטה פלח תפוז לעברה ונועם לקחה אותו, וקצת נרגעה, כי עכשיו היא חשבה בעיקר על איך זה קצת כמו לאכול את מיץ התפוזים של סבא – אולי הייתה שם צביטה קטנה של געגוע, אבל עם זיכרון מתוק.
למחרת נועם מילאה את בקבוק המים שלה במטבח, וראתה עוד שני תפוזים על השיש. לרגע המראה נראה לה טבעי לחלוטין, אבל כשחלפה על פניהם בפעם השנייה היא נעצרה ונזכרה שהיא במטבח שלה, בדירה שלה. מאז שעברה לגור לבד כמה שבועות קודם היא לא קנתה תפוזים. תפוז אחד הוא אולי צירוף מקרים, פרי אחד שהשתרבב בטעות לחדרה, אבל כשהחריגה המשיכה נועם תהתה אם עליה לנסות ולברר יותר לגבי הסיבה לחריגה הזו. לבסוף החליטה שכנראה לקחה כמה תפוזים כשהייתה בסופר בסוף השבוע ושכחה מהם. היא הכניסה את התפוזים שהיו על השיש לתיק, בכוונה הפעם, כדי לחלוק עם רז בהפסקה. בהמשך היום נועם הרגישה שהתפוזים ממשיכים לצוץ סביבה. היא ראתה מישהו אוכל תפוז באוטובוס, אישה מבוגרת אחת שהחזיקה שקית מלאה בתפוזים ובערב, כשקפצה למכולת השכונתית, עקפו אותה באחד המעברים שני ילדים שקנו כמה תפוזים.
כשהגיעה הביתה הטלפון שלה זמזם, עם הודעה מרז ששאלה אם מתחשק לה לצאת לראות סרט. נועם שמחה על הסחת הדעת אבל בעיקר על האפשרות לבלות עם רז, וכתבה "בטח!!" עם חמישה אימוג'ים מתרגשים. רגע לפני השליחה היא התחרטה ומחקה, והקלידה "אפשרי" עם אימוג'י מושך בכתפיים, אבל החליטה שזה אדיש מדי. במקום היא החליטה לשלוח "אשמח לצאת איתך הערב," וכמעט שלחה כשבעצם ההודעה נראתה לה רשמית מדי, אז היא חיפשה אימוג'י להוסיף ולבסוף שינתה שוב את הניסוח וכתבה פשוט "כן" עם סמיילי פשוט. היא התנשמה קלות, כאילו הזזת אצבעותיה על פני המסך הייתה שקולה כמעט לריצה קלה במעלה הרחוב אל תחנת האוטובוס. היא בהתה במסך במתח, מתחילה להתחרט ולשקול אם כדאי להוסיף עוד הודעה ולפרט יותר.
"שבע וחצי בלב המפרץ?"
ההודעה של רז הייתה מעין אישור שהכול בסדר ונועם הרגישה הקלה שוטפת אותה, ומייד אחר כך כעס על כמה שהיא מסתבכת עם עצמה בכל פעם. היא אישרה וענתה "נתראה שם!" ורצה להתקלח ולהתלבש לפני שתוכל להמשיך להתחפר באובססיביות בשיחה הקצרה שניהלה עם רז בהודעות.
כששלושה תפוזים טריים וגדולים הצטופפו בתוך התיק שנועם התכוונה לקחת, תיק שהיא לא השתמשה בו כבר לפחות חודשיים, היא לא יכלה יותר להכחיש שמשהו לא כל כך טבעי קורה לה. לנועם לא היו כוחות קסם, וגם לא היה לה כסף למכשירים מבוססי קסם. היא התלבטה אם לעלות לבדוק אם לשכן יש תקלה שזולגת אליה. היא נזכרה בדליפת קסם שהתרחשה כשעוד גרה עם הוריה, במכשיר להכנת תה המתאים את עצמו באופן אוטומטי לטעמו של השותה ויוצר טעמים שלא ניתן לקנות בחנות. הבית התמלא בריח מריר-מתוק, מעט דומה לשומשום, המאפיין את השמן של מכשירי הקסם הביתיים. נועם הסתובבה בדירתה ורחרחה את האוויר, מנסה ללא הצלחה לאתר ריח של דליפת קסם. הטלפון שלה צלצל להתריע על הודעה חדשה, וכשנועם בדקה אותו היא שמה לב שאם לא תצא היא תאחר לסרט. הרי בכל מקרה, חשבה, הבעיה כנראה מגיעה ממקור חיצוני; ודאי מישהו יטפל בה בקרוב. היא הניחה את התיק בחזרה על המיטה, דחפה את הארנק והמפתחות לתיק אחר, ורצה החוצה, מנסה בכל זאת להריח שאריות של שמן קסם בחדר המדרגות.
פרסומות על המסך התחלפו לטריילר לסרט פעולה גנרי כלשהו, ורז הושיטה יד לקרטון הפופקורן שעמד על ברכיה של נועם. "נועם? מה… מה זה?"
נועם הפנתה מבט לרז, שהחזיקה בידה תפוז, ולאחר מכן מטה אל הפופקורן – שהיה כעת קרטון מלא בתפוזים. היא בהתה בהם, קפואה, עדיין שומעת ברקע את קולות הפיצוצים והמכוניות המתהפכות. "נועם? הפכת את הפופקורן לתפוזים?" שאלה רז בלחישה.
נועם הכריחה את עצמה להסתכל על רז, אבל עדיין לא הצליחה לענות, רק הנידה בראשה. רז קמה ומשכה אחריה את נועם. היא הדליקה את פנס הטלפון כדי לצאת מהאולם החשוך, והן נדחקו לאורך שורת המושבים וירדו במדרגות כשהטריילר התחלף לסרט הבא של מארוול. לאחר שיצאו אל המסדרון, נועם הבינה שהיא עדיין חובקת את התפוזים בקרטון הפופקורן. רז המשיכה לגרור אותה למחוץ לקולנוע, לכיוון חלק פחות הומה של הקניון.
"אני לא יודעת למה זה קורה," מלמלה נועם. "התפוזים האלה, אני לא יודעת, אני לא יודעת איך לשנות צורה לאוכל, או בכלל למשהו, ואין לי בכלל קסם, אני גם לא אוהבת תפוזים, כלומר במיץ זה סבבה ואולי גם כן לאכול קצת אבל אני לא מאוד אוהבת –"
"תעצרי שנייה, נועם." רז משכה אותה להתיישב על ספסל. "התפוזים שאכלנו היום גם הופיעו ככה?"
"גם התפוז מאתמול."
"אנחנו חייבות לדווח לועדת חריגות קסם –"
"אבל אז הם יעצרו את זה!" נועם התפרצה לפתע, מופתעת מעוצמת הקול שלה עצמה.
"את לא רוצה שזה יעצור?" רז עדיין החזיקה בידה של נועם, ולחצה בעדינות.
"אני לא יודעת מה קורה בכלל. איך אני יכולה להחליט לעצור את זה?"
נועם עדיין בהתה בקרטון התפוזים שהחזיקה ביד אחת, והחלה להתחרט על כך שנטשו את כוסות הקולה באולם הקולנוע. רז לא ענתה, ולנועם הייתה תחושה שהכול נהרס. הדייט שלהן נקטע, ורז בטח כועסת עליה, והיא לא יודעת מה לעשות כי היא לא רוצה לעבור חקירה של הוועדה אבל היא כן צריכה להבין מה קורה, כי גם אין לה מה לעשות בכלל עם כל כך הרבה תפוזים –
"טוב, בואי נלך." רז קמה ומשכה איתה את נועם. "אנחנו נלך למכשפה ונתייעץ."
"אם נלך לסתם מכשפת רחוב… היא לא תדווח עלינו?"
"תראי, זה לא שאנחנו עושות משהו לא חוקי –"
"אני יודעת שהקסם עדיין די קטן, ומקסימום היא תדווח, ואולי היא כן תעזור לנו אבל אולי לא, אבל איפה בכלל נמצא מישהי שעוד עובדת בשעות האלה, כי –"
"נועם?"
"כן?"
"יש לי דודה שהיא מכשפה בפנסיה, לא התכוונתי למצוא דוכן אקראי." רז חייכה ונועם נעצרה לרגע, מרוכזת בחיוך כמעט עד ששכחה להתייחס לדבריה של רז. הן ירדו לחניון ונסעו לכיוון בית הדודה. "קוראים לה חגית," רז חנתה ליד בית פרטי קטן בשכונה צדדית של קריית מוצקין. "סימסתי לה מקודם, אז היא יודעת שאנחנו באות."
"חגית לא ממש נשמע כמו שם של מכשפה."
רז צחקה. "אז איך רצית שיקראו לה? גריזלדה? כל אחת יכולה להיות מכשפה."
"לא יודעת, למכשפה שגרה בבניין לידי קוראים ארבליזדה."
רז גיחכה. "היא בטוח המציאה את זה. בואי ותראי שיש גם דודות ישראליות רגילות לגמרי שמתעסקות בקסם לפעמים." רז דפקה על דלת הבית, ואישה כבת שבעים שהדיפה ריח עדין של עוגיות פתחה את הדלת. היא הכניסה אותן למטבח והן הכינו קפה והתיישבו.
רז סיפרה מה קרה בקולנוע, ונועם הוסיפה פרטים על התפוזים שהיא מצאה בימים הקודמים.
"אז אכלתן חלק מהתפוזים?"
"האמת שכן, זה בעייתי? היה להם סתם טעם של תפוזים." רז נראתה רגועה למדי בעוד שנועם התחילה לתהות אם היא בטעות הרעילה את החברה שלה. או את מי שנועם קיוותה שהיא החברה שלה.
"לא חושבת," ענתה חגית. "סביר להניח שאלה סתם תפוזים רגילים. יש לך כמה כאן כדי שאוכל לראות?"
נועם הסתובבה להביא את קרטון הפופקורן כשנזכרה שהיא לא לקחה אותו איתה.
"רז? יש מצב שהבאת את התפוזים מהקניון?"
"חשבתי שאת לקחת אותם…"
נועם הסתכלה על חגית במבוכה. "נראה שהשארתי אותם מאחור."
המכשפה חייכה אליה, והציעה שתבדוק בתיק שלה. "את אומרת שהם צצים כל הזמן בדברים שלך – סביר להניח שזה קרה שוב."
הסתבר שחגית צדקה, ונועם הושיטה לה שני תפוזים שבהחלט לא היו בתיק שלה כשיצאה מהבית, או כשהוציאה את הארנק לשלם במזנון הקולנוע. חגית בחנה את התפוזים, רחרחה אותם, ליקקה אחד מהם, חתכה את השני וסחטה מעט ממנו לכוס. היא הוסיפה לכוס כפית של אבקה לבנה ובחשה, ולאחר מכן שתתה כמה לגימות. "אם לומר את האמת, הם נראים כמו סתם תפוזים."
רז עקבה אחרי כל הפעולות של דודתה. "זה שיקוי? ככה את מגלה מה יש בתוכם?" היא מתחה את צווארה לעבר הכוס.
"זה לא איזה שיקוי, סתם מיץ תפוזים עם סוכר." חגית צחקה והתיישבה בחזרה מול נועם. "אני תמיד מוסיפה אבקת סוכר למיץ תפוזים, יש לי חולשה למתוק." היא הסבירה שהתפוזים של נועם הם תפוזים רגילים לגמרי. "אין בהם ולו קמצוץ של קסם."
"מעולה!" רז חייכה, אבל נועם יכלה לראות שחגית דווקא נראית מאוד רצינית ופחות מרוצה מהתוצאות. "אז מה עכשיו? פשוט… לחיות עם תפוזים?"
"לצערי, זה לא כזה פשוט. אם הייתה איזושהי אינדיקציה לקסם היינו יכולות להבין למה זה קורה בכלל, אבל אם התפוזים לא קסומים…" המכשפה השתהתה ונראתה כאילו היא מתקשה להוציא מפיה את המילים הבאות. "אני מצטערת בנות, אבל אני חייבת לדווח. מיידית." חגית התעסקה מעט עם הטלפון שלה, לא התקשרה אבל נראה היה שהיא שולחת הודעה למישהו.
רז נראתה מבולבלת. "מה הכוונה מיידית? כלומר, אנחנו נפנה לוועדת חריגות קסם, אבל בכל מקרה הם פותחים רק מחר בבוקר –"
"אמרתי לכן, זה לא קסם." נועם חשבה שנראה שהמכשפה לא ממש רוצה להסביר להן למה היא מתכוונת. היא המתינה שחגית תמשיך את המשפט כשנשמעה דפיקה בדלת. "הם הגיעו." חגית קמה לפתוח את הדלת. נועם נבהלה – היא הבינה שחגית כנראה שלחה הודעה למישהו וקראה לעזרה.
מי ש"הם" לא יהיו – אם הם הגיעו כל כך מהר זה עלה להם הרבה קסם. ואם יש להם הרבה קסם לבזבז – הם הרבה מעל כל ועדה או מכשפה. "רז, אני חושבת שעדיף שתישארי פה," אמרה נועם.
"מה? לא! על מה את מדברת?"
"זו הבעיה שלי, והתפוזים שלי, עדיף שתישארי עם דודה שלך."
"את כועסת עליי. כי הבאתי אותנו לכאן ועכשיו היא סיבכה אותך."
נועם לא הספיקה לענות, כי חגית נכנסה לחדר עם שלושה אנשים שהיו לבושים בחליפות שחורות. היא שמה לב ששלושתם מסתכלים עליה, נראה היה שהם ידעו שהיא המקור לצרות. הם נעמדו מולה במעין מבנה משולש, בראשו גבר ובבסיס אישה וגבר נוסף. "שלום נועם. אני הסוכן ג', ואלה הסוכנים ל' ו-ל'." האיש בקודקוד המשולש המאולתר הושיט יד לנועם, שלחצה אותה בהיסוס. האישה מאחור התחילה לגחך, ואז שני הגברים פרצו בצחוק. "סתם, סתם, אני מתנצל. כל פעם אני מתפתה לבדיחה הזו." האיש שהציג את עצמו בתור הסוכן ג' חייך, ואמר, "קוראים לי גבי, ואלה לירון ולימור. אנחנו מהרשות לחקירת המֵעֵבֶר."
"די נו, אנחנו חייבים למצוא שם נורמלי," מלמל מאחורה הסוכן ל', או בעצם לירון. לימור הנהנה בהסכמה.
"בחיים לא שמעתי עליכם," אמרה רז, שעוד ישבה בכיסא מאחור. "מה זה אומר בכלל?"
"זה אומר הרבה דברים. קורים מדי פעם מקרים מוזרים, מעבר למה שאנחנו יכולים להסביר באמצעות קסם. בחודשים האחרונים אנחנו מנסים לאתר –"
"לא חשוב מה כרגע." לימור קטעה את גבי. "אני מתנצלת, האמת היא שאנחנו באמת ענף חדש בסוכנות, ולא מאוד רגילים לקטע של הסודיות."
"או לקטע של הרשמיות," הוסיף לירון במבוכה. "ניסינו להוסיף חליפות אבל זה רק גורם לנו להרגיש כמו שחקנים בהצגה זולה על ריגול חשאי."
"יש ריגול שאינו חשאי?" תהה גבי והסתובב אל לירון, ולימור התחילה לענות לו, אבל אז גבי הסתובב שוב. "בואו ניגש לעיקר כרגע. מה הבעיה?" הוא הסתכל על נועם, והיא סיפרה לו את כל הסיפור והראתה לו את התפוזים. או לפחות מה שנשאר אחרי שחגית שתתה מהם. "נשמע לי שאנחנו צריכים לנסוע לדירה שלך, נועם," אמר.
"אליי הביתה?"
גבי הנהן. "שם זה התחיל."
נועם ורז נפרדו מחגית ויצאו החוצה עם הלא-סוכנים. בחוץ לירון הסתובב אליהן. "אז… הגעתן באוטובוס או…" רז הוציאה את מפתחות המכונית שלה והראתה להם. "איך אתם הגעתם?"
"כשיש קריאה דחופה אנחנו יכולים להשתמש בקפיצות קסם," הסבירה לימור.
"זו קריאה דחופה?" שאלה רז. לירון מלמל משהו על כך שכל קריאה שלהם היא דחופה, וגבי הסביר שמכשיר הקפיצה נמצא במטה, אז אין להם אפשרות להשתמש בו.
הם טיפסו למכונית הקטנה של רז, שלושת הלא-סוכנים דחוקים בקושי יחדיו במושב האחורי. נועם משכה קדימה את מושב הנוסע כדי לפנות מקום לרגליו הארוכות של גבי. "איך אתם חוזרים בדרך כלל?"
"יש לנו תקציב לרב-קו," הסבירה לימור, "ואם זה דחוף יש אפילו תקציב מיוחד לאפליקציה של המוניות!" נועם חשבה שזה קצת משונה שיש יותר הגבלה על מוניות מאשר על שימוש במשאבי קסם יקרים להחריד, אבל מה היא כבר מבינה בתקציבים ממשלתיים. מייד כשרז הרימה את בלם היד בחניה מיהרו לימור, לירון וגבי להימלט מהרכב הצפוף. הם טיפסו אחרי נועם ורז במדרגות אל הדירה, ונועם הבינה שזו גם הפעם הראשונה בה רז תראה את הדירה שלה, והצטערה שדחתה את שטיפת הכלים מאתמול. ומשלשום. ובכלל מהשבוע האחרון. היא פתחה את הדלת והדליקה את האור בסלון, ולא הופתעה לראות על השולחן תריסר תפוזים, מונחים בשתי שורות מסודרות.
"הם לא היו פה כשיצאתי," אמרה והצביעה לכיוון התפוזים.
לימור החלה להוציא כל מיני כלים ומכשירים משונים מהכיסים שלה, והיא ולירון בדקו את התפוזים. גבי העיף מבט בנתונים שהוצגו על המסך של אחד המכשירים, התיישב על כיסא מול הספה, והחווה לרז ולנועם לשבת איתו. "נועם, אני צריך שתתרכזי רגע. התפוזים האלה, מהיכן הם מגיעים?"
נועם הביטה בו בבלבול. "אני לא יודעת. אם הייתי יודעת לא הייתי מחפשת כל כך…"
"אבל נועם, את לא ממש חיפשת."
"הוא צודק," לחשה לה רז. "לפני שסיפרת לי וחיפשנו תשובה סתם אכלת אותם."
נועם התחילה לענות שזה לא נכון והיא לא אכלה את כל התפוזים, אבל בעצם זה לא באמת היה כל כך חשוב. יכול להיות שהניסיון שלה לדחות את החיפוש היה כי היא לא באמת רצתה תשובה? אבל נועם הייתה בטוחה שהיא לא יודעת מאיפה מגיעים התפוזים, ואמרה את זה לגבי.
"נועם, בבקשה, זה חשוב. תנסי לחשוב רגע, מה התפוזים האלה בשבילך? מה הם מזכירים לך?"
תפוזים. נועם הבינה, שהדבר הראשון שעולה במחשבתה כשהיא חושבת על תפוזים הוא סבא שלה. עגלת השוק של סבא, המקרר של התפוזים, המיץ הטרי.
"סבא שלי," הכריזה נועם, קולה חלש, כמעט בלתי נשמע, ולאחר מכן חזרה מעט חזק יותר. "סבא שלי היה אוכל המון תפוזים. הוא היה שותה מיץ כל יום, הוא היה סוחט לנו מיץ עד שהתבגרתי וכבר לא רציתי לשתות אותו יותר. הוא תמיד התעקש לקנות עוד ועוד תפוזים, עד כדי כך שלאחר מותו אמרנו שהירקן יפשוט את הרגל ושפרדסים ייאלצו להיסגר."
גבי נראה נלהב, הנהן בראשו במהירות. "מעולה נועם, מצוין. ספרי לי עוד!"
"הוא היה אוכל גם אם התפוז היה קצת רקוב כבר. תמיד היה אומר שחבל, וסבתא שלי הייתה תופסת אותו והם היו רבים על זה. הוא היה כבר מבוגר ועשה דברים מסוכנים, כמו לטפס על דברים ואז היה נופל. אחר כך היה אומר שעשה את זה כי הוא שכח שהוא זקן," נועם עדיין חייכה כשנזכרה, אבל גם הרגישה מעט מחנק בגרון ודמעות בזוויות עיניה. רז ראתה את הנצנוץ הרטוב והחזיקה בידה. "זה סבא שלי, נכון? אבל איך זה יכול להיות סבא שלי?"
"זו הסיבה שאנחנו פה," הסביר גבי. "הצד השני, מה שמעבר, העולם הבא. אנחנו לא יודעים מה יש שם. האמת, אני אישית גם לא רוצה לדעת. אבל אנחנו יודעים שלפעמים, לעתים רחוקות, יש סדקים קטנטנים. כל כך קטנים שקשה למצוא אותם – אבל אם לא נתקן אותם הם יתרחבו, וזה מסוכן."
"ויש סדק כזה? פה, בדירה שלי?"
"אני חושב שכן. אני חושב שהיה פה סדק קטן, אבל הוא לא רק מתרחב – הוא גם נדבק בך. הוא עקב אחרייך לתיק, לקולנוע, לבית של חגית. זה קורה כשיש אדם מהצד השני שהוא מוכשר מספיק כדי לשלוח סימנים, ואדם מהצד הזה עם היכולת המולדת לקבל אותם."
"אז זה באמת סבא שלי? האמיתי?"
לימור הביטה אליה ממקומה על השטיח ליד שולחן הסלון. "כן נועם, זה באמת סבא שלך. אבל אנחנו חייבים לסגור את הסדק. גבי, תראה את הנתונים. מעולם לא נתקלתי בגודל כזה – אני כבר עכשיו לא בטוחה שנוכל בכלל לסגור אותו."
גבי הנהן וביקש מנועם להראות לו את החדר שלה, שבו התגלה תפוז בפעם הראשונה. לירון עקב אחריהם עם קופסה בעלת אנטנה ארוכה ומסך קטן, והניע ראשו לשלילה. "כמעט, אבל לא כאן. קרוב," הוא אמר, שוב בקול מעט חלש.
"נועם, מה יש מעבר לדלת הזו?" שאל גבי, מניד בראשו לעבר דלת נוספת ממול לדלת הכניסה לחדר.
"זו מרפסת שירות קטנה. יש שם רק מכונת כביסה ומתלה." היא פתחה את הדלת להראות להם, נעצרה ובהתה במקרר עתיק, בצבע ירוק-טורקיזי בהיר, שעמד במקום מכונת הכביסה שלה. "זה שלו," היא לחשה. "זה המקרר של סבא שלי." גבי נכנס למרפסת והסתכל במקרר. "באמת? הוא היה כל כך ישן?"
"כן," ענתה נועם. "זה המקרר הקודם, שהיה במרפסת. זה המקרר של התפוזים. אתה מבין, אשכרה היה לו מקרר נוסף שמיועד כמעט רק לתפוזים, אולי גם קצת בקבוקי שתייה." היא משכה את דלת המקרר וראתה שם תפוזים מסודרים בשורות, כאילו ממתינים שסבא ייקח אותם בבוקר למיץ. "מה עכשיו?"
"עכשיו תסגרי את הדלת, נועם."
"למה?" הריח של התפוזים היה שונה משל תפוזים רגילים. היה להם ריח של תפוזים אבל הוא היה ריח של התפוזים של סבא, בבית של סבא, במקרר של סבא.
"נועם," הפעם הייתה זו לימור שדיברה אליה בעדינות. "אנחנו סיימנו את החלק שלנו. ליאור ואני בדקנו את הדירה, זה מקור הסדק. הוא כאן בשבילך; את צריכה לסגור אותו."
דמעות זלגו במורד פניה של נועם, והיא אחזה בחוזקה בידית המקרר. "ואם אני לא אסגור? הוא יכול לחזור?"
"את חייבת לסגור." לירון נשמע תקיף, משקיע בהדגשת המילים כדי לא למלמל אותן. "הסדק יתרחב ויגרום נזק קטסטרופלי. אנשים מהעולם הזה יכולים ליפול פנימה, נועם."
נועם הרגישה יד מחבקת את כתפה, ופנתה לראות את רז. "אני לא כועסת עלייך," היא לחשה לרז. "לא כעסתי. רק רציתי שתהיי מוגנת," רז רק הנהנה והדקה את החיבוק.
"נועם," לחש גבי מאחוריה. "בבקשה…"
"אני לא רוצה! זה לא הוגן! למה זה צריך להיות ככה? למה אני לא יכולה רק לפגוש אותו, רק לדבר איתו, תרימו הגנות או מכשירים או מה שצריך ותיתנו לי את סבא שלי!" היא משכה באפה ופנתה אל הלא-סוכנים. "אתם לא מבינים. סבא שלי היה אדם טוב. הוא רק ניסה לעזור לכולם, לתת מעצמו, תמיד תרם והתנדב והיה שם כשהיינו צריכים אותו. הוא לא ישלח לי תפוזים אם זה מסוכן, הוא לא יעשה משהו שגורם לנזק."
"אני חושב," ענה גבי, "שאנחנו והצד שמעבר רואים דברים בצורה מאוד שונה. נועם, אני חושב שסבא שלך מנסה להמשיך לדאוג לך ולהאכיל אותך אפילו מהעבר השני, אולי הוא אפילו הרגיש שאת קצת יותר צריכה אותו עכשיו. אבל אני חושב שהוא לא רואה מה זה עושה בצד הזה, אני חושב שהוא לא יכול להבין מה ההשלכות של סדק כזה." נועם חזרה להסתכל על המקרר, וראתה שורה נוספת של תפוזים מעל השורות שכבר היו שם. ידה כאבה מלאחוז בידית המקרר כל כך חזק, אבל היא נשמה עמוק והרגישה. היא הרגישה את הגעגוע הכואב, המתעצם, המבעבע מתוכה ופורץ החוצה עם ריח התפוזים. אבל היא גם הרגישה לא יציבה, כאילו משהו בחדר הזה מאוד לא בסדר. התחושה לא הייתה חדשה לה; היא זיהתה עכשיו את אותה התחושה שקיננה בה עוד מהבוקר הראשון, ורק הלכה והתעצמה עד לאותו הרגע. נועם עצמה את עיניה בחוזקה, נתנה לדמעות לצאת, לקחה נשימה עמוקה מלאה בריח הדרים,
וסגרה את הדלת.