מוקדש לא"ב

צאלה התעוררה בבוקר יום הולדתה לקולות פלישת חייזרים שבקעו מהסלון. תובל הבטיח לה שינה בלתי מופרעת עד שתתעורר ביקיצה טבעית וארוחת בוקר למיטה. הבטחות.
היא יצאה למסדרון, כשהיא מהדקת את החלוק מעל הפיג'מה. יום אחד בשנה מותר לה להישאר בפיג'מה. תובל ישב על ספת הכבידה, אוחז בידיו שלט זרחני, נע מצד לצד של הספה וצועק על הולוגרמות תלת-ממדיות שתקפו זו את זו בסחרחרת צבעים במרכז החדר. עירד ישב במיטה הפינתית על ברכיו, מוצץ שלט זרחני שני.
צאלה נעמדה במרכז ההולגרמות הנאבקות. תובל הבחין בה והקפיא את התמונה.
"בוקר טוב, מותק." אמר.
צאלה חייכה חיוך זעום. "זוכר שיש לי היום יום הולדת?"
"בטח!" תובל נעמד ונשק לה. "יום הולדת שמח!" הוא התיישב חזרה והוסיף, "זוזי קצת, את מסתירה לי את החייזרים."
צאלה לא זזה. תובל הרים את עיניו אליה. "מה קרה?"
"יש לי יום הולדת," אמרה, בתקווה שהפעם יבין את הרמז ויקום להכין לה ארוחת בוקר.
"אני יודע," ענה תובל, "הנה, אפילו קניתי לך מתנה."
צאלה הסתובבה, "איפה?"
"הנה," תובל הושיט לה את השלט. "את יכולה לשחק בזה עם עירד."
צאלה אחזה את השלט בידיה. הוא היה רך וחמים, והתאים את עצמו לכף ידה. תובל חייך, "נהדר, נכון? ייבאו כמות מוגבלת. הייתי צריך להתחנן בדואר בשביל לקבל את זה, ולעקוף כמה חוקי מכס, אבל הצלחתי. אנחנו הראשונים שקיבלנו!"
צאלה ניסתה ללחוץ על השלט. הוא החל לזוז בידיה, ונזל מהן לרצפה.
"תיזהרי!" תובל הזדעק וקפץ מספת הכבידה. במהירות רבה יותר ממה שהתרומם כשהיא נכנסה לחדר, ציינה לעצמה צאלה. "זה ממש יקר," אמר תובל, והרים את השלט. הוא פעם בצבעים ירוקים מסחררים בידיו של תובל.
היא החליטה לנקוט בטקטיקה שונה להשגת ארוחת הבוקר שלה. "אתה לא חושב שזה לא מתאים במיוחד לילד בן חצי שנה?"
תובל כבר היה שקוע בהולוגרמות שחזרו לחבוט זו בזו, "הוא נהנה," הפטיר מבלי להסתכל.
צאלה נאנחה וניגשה ללול. היא הצליחה למשוך את השלט התכלכל מפיו של עירד, והחליפה אותו בבובת גרב נטולת עיניים. התינוק חייך אליה, ומיד תחב לפיו את הבובה והחל למצוץ אותה. היא ציינה לעצמה שלפחות תובל זכר הפעם להחליף את החיתול הראשון של הבוקר.
צאלה חצתה את הסלון, "מה עם אוכל?"
"אכלתי, תודה," ענה תובל מבלי להרים את עיניו מההולגרמות.
"בשבילי. דיברנו על פנקייקים. זוכר?"
תובל הסתכל אליה, מבטו מלא אשם. "ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל הרובוט נתקע ו…"
צאלה השתדלה לא להיאנח. במקום זה היא הלכה למטבח. תערובת נוזלית בצבע חום-אפרפר נזלה מהקירות. התנור היה קר, ורובוט הניקיון שלהם היה מלא בתערובת. היא התכופפה אליו. תערובת נזלה מכל מקום, אפילו מהחיבורים שלו. צאלה נאנחה.
"אתה זוכר שצריך לרוקן את רובי לפני ששולחים אותו לעבודה חדשה, נכון?" צעקה לסלון.
בתשובה בקע מהסלון המהום לא ברור. כמובן שתובל לא זכר. אבל אסור לה להתעצבן. זה יום ההולדת שלה.
זמזום חד קטע את מחשבותיה. זה היה טלפון החירום שהם התקינו עבור העבודה החדשה של תובל. היא רצה לסלון. תובל הנהן למסך המהבהב מולו, נופף אצבע שכיבתה את המסך והסתובב אל צאלה בפנים עגומים. "הם צריכים אותי במשרד."
"אבל זה יום ההולדת שלי." היא השתדלה לא להשמע מאוכזבת.
תובל חיבק אותה. "אני יודע. אני אפצה אותך בערב." הוא ליטף את שערה והוסיף, "זה מצב חירום, את יודעת. אחרת לא הייתי עוזב."
צאלה הנהנה, והדחיקה את האכזבה. "מצב חירום, כמובן." היו הרבה מצבי חירום במכון לטיהור שתן אורגני. היא החלה להתגעגע לתקופה שתובל עבד במרכז לתיעול מוצקים. הוא אמנם הריח מהפרשות גוף כל היום, אבל לפחות השעות היו סדירות. ככה זה בתחנה, כולם חייבים להחליף עבודה מדי שנה.חלוקה שווה של הנטל.
תובל ליטף את עירד, חיבק אותה שוב ויצא.
צאלה הסתכלה אל עירד המוצץ את בובת הגרב שלו, נאנחה בפעם אחרונה ליום זה, כך הבטיחה לעצמה, והלכה לחדר השינה להחליף לביגוד תקני של יום חופשי.
מסך הטלפון צפצף פעמיים.
"שיחת חוץ מכדור הארץ", אמרה בחורה בשׂער אדום זרחני שלעסה מסטיק ירוק, "יש מישהו שיכול לקבל את השיחה?"
צאלה נאנחה. זו הייתה אמא שלה. היא התקשרה, כרגיל, ביום ההולדת לאחל לה מזל טוב ושפע הצלחה, תוך כדי שהיא מבקרת את בחירותיה בחיים, את ההחלטה לעבור לגור עם תובל, את הוויתור על הקריירה שלה למען המשפחה, ואפילו את טעמה בבגדים ובנעליים. באחת משיחות יום ההולדת האלה אמא שלה הצליחה להשניא עליה את הצבע הסגול.
"אני לא בבית", אמרה צאלה.
"אז לא להעביר את השיחה?" שאלה הבחורה וניפחה בלון ירקרק.
"לא, כי אני לא יכולה לענות".
הבחורה פוצצה את הבלון. "טוב." והשיחה נותקה.
צאלה חייכה למסך הכבוי. זה היה הדבר הטוב הראשון שקרה לה ביום ההולדת שלה.

בגן הסייעת הזעיפה גבות אל צאלה. "הוא מאחר," קבעה כשלקחה את עירד מידיה.
"אני מצטערת, היו לנו תוכניות לבוקר." צאלה קיוותה שלא ישאלו אותה מה היו התוכניות. 'למצוץ בובת גרב ולתת לי לישון בשקט' לא נשמע כמו משהו שירצה את הגננת.
"הוא מפסיד חומר," אמרה הסייעת בעודה מרחרחת את החיתול של עירד ומעוותת את אפה. "ואת יודעת כמה זה חשוב בגיל שלו."
"מפסיד חומר? הוא רק בן חצי שנה."
הסייעת הפסיקה מריחרוחיה. "רק בן חצי שנה? רק בן חצי שנה?" קולה התרומם באוקטבה שלמה, "את מבינה שכל רגע שהוא לא מבלה בלמידה מתבזבז? תאי מוח שלמים אובדים! קשרים שלעולם לא יווצרו!" היא המשיכה ותיארה את העוול הנוראי שצאלה מעוללת לבנה הבכור, את הנזק שלעולם לא יהיה ניתן לתקן רק מכיוון שהוא הגיע באיחור של שעה לגן. צאלה רק הנהנה ושתקה. הגננת הרגילה, זו שלא חשבה שצאלה היא אמא איומה, הייתה עסוקה בהסברים מתמטים לקבוצת ילדים בני שמונה חודשים, ולא יכלה לעזור לה.
כשנאום הנזיפה הסתיים הסייעת הניחה את עירד על הרצפה המעוקלת, המותאמת במיוחד לחיזוק היכולת המוטורית שלו, כפי שהסבירה תוך כדי החלפת חיתול ובגדים. היא כיוונה אותו לערמת בובות נטולות פרצוף ששכבו בפינת הגן, ועירד זחל בשמחה של פעוט המגלה אוצר חבוי.
"להתראות חמוד של אמא," אמרה צאלה, ועירד התעלם ממנה.
"זה כי הוא כועס עליך," הסבירה הסייעת, "כי את לא מאפשרת לו להתפתח."
צאלה הדחיקה את התשובה הראשונה שעלתה במחשבתה. במקום זה היא רק חייכה, הנהנה ויצאה מהגן. אם היא רוצה יום חופשי, כדאי שלא תריב עם הסייעת.

התחנה פרחה סביבה במחזור החורף. עצי דובדבן קטנים נתלו מהמעקים שמעליה, מטפסים ירוקי-עד עיטרו את העמודים הכהים. במשק החיצוני מגדלים תפוזים, היא ידעה. בקרוב המטבח יגיש אותם בוקר, ערב וצהריים. זו הייתה הסיבה בגללה תובל והיא בחרו לעבור לתחנה הזו. חיי השיתוף, הקרבה לטבע. הם אמנם חגו במרחק של שלושים וששה אלף קילומטר מעל פני כדור הארץ, אבל היו קרובים יותר לצמחייה המקורית שלו מרוב התושבים שעל פני האדמה המלאה בערים ובטון.
צאלה פסעה לאורך הטיילת. הדירה שלהם הייתה במרחק של עשר דקות הליכה מהגן, אבל היא בחרה במסלול הארוך, מתענגת על ריחות הפריחה ביום החופשי שלה.
בדירה חיכה לה המטבח ההפוך והרובוט הכבוי, אבל השמחה מהצעדה לאורך התחנה השכיחה ממנה את כעסי הבוקר. היא תנקה את הרובוט, תפעיל אותו, הוא ינקה את המטבח ואז היא תזמין לעצמה משהו מהמטבח המרכזי. היום הגישו קינואה אורגנית ברוטב אגסים וכרישת בר. אולי היא תצליח לשכנע אותם להוציא את הקינואה ולהוסיף נרות.
כאשר הרובוט היה נקי דיו על מנת להתחיל לנקות את המטבח צאלה החליטה לפרוש לשינה מרעננת. שעה אחת מתחת לשמיכות תהפוך את היום הזה לחגיגי. כשהיא תתעורר היא תאכל ארוחת צהריים, אולי אפילו תקרא ספר. אחר כך היא תוציא את עירד מהגן, תאכל אִתו ביסקוויטים וחלב כמו שהוא אוהב. בערב תובל יחזור והם יחגגו. לא נורא שהיום לא התחיל כמו שהיא רצתה, חשוב שהוא יסתיים בשמחה.
שעה מאוחר יותר, צאלה התעוררה לקולות פלישת חייזרים שבקעו מהסלון.
עדיין טרוטת עיניים ושונאת את העולם, נסחבה צאלה לסלון. היא לא הצליחה להחליט על מה היא כועסת יותר. על זה שתובל חזר הביתה והעדיף לשחק בדבר המטופש שלו או על זה ששכח להנמיך את הקול לפני שהתחיל לשחק. שני הדברים מוכיחים חוסר התחשבות בסיסי, החליטה.
הדבר הראשון שהבחינה בו היו שתי הולוגרמות ענק שנאמו בפני מסך הטלוויזיה שלהם, שהראה חדר אחר, מלא בהולוגרמות קטנטנות. הדבר השני שהבחינה בו היה שתובל לא היה בבית. גם לא עירד.
ההולגרמה הימנית נראתה כמו בועת סבון מנופחת יתר על המידה, עם תשע זרועות מתנפנפות ומחושים שבקעו מאזורים בלתי צפויים בגופה. היא אמרה, "וזכרו, אם נפעל כמו שצריך, כדור הארץ יפול לידינו!"
ההולגרמה השמאלית, שהייתה דומה להולוגרמה הימנית אבל הייתה מתוחה יותר, והיו לה מעט פחות מחושים הוסיפה, "כמו בלורץ בשל!"
ההולגרמות הקטנות הריעו.
'איזה שטויות', חשבה לעצמה צאלה, 'אף אחד לא מדבר ככה'. השלטים היו מוטלים על הרצפה, בדיוק במקום שבו ההולגרמות הוקרנו. היא תכבה את המכשיר, ואז תתקשר לעבודה של תובל ותצעק עליו. אולי עם מספיק רגשות אשמה הוא יצא מוקדם יותר מהעבודה.
היא חלפה דרך ההולגרמות. כלומר, התכוונה לחלוף דרכן. "אאוץ'!" צווחה ההולגרמה השמאלית כשצאלה נתקלה בה. ההולגרמה הימנית הסתובבה אליה.
"מה את עושה?"
"עיצרו את בת האדם!" צרחו ההולגרמות הקטנות ממסך הטלוויזיה.
ההולגרמה הימנית שלחה אל צאלה שלושה מחושים שהתלפפו סביבה. שניים נוספים ליטפו את גופה. הם לא הרגישו בכלל כמו הולגרמות. הם היו ריריים ולחים. מקרוב צאלה יכלה להבחין בפרטים בתוך גוף ההולגרמה, ממשיים בצורה מטרידה.
"היא מוכנה," אמרה ההולגרמה הימנית. לא הולוגרמה. היא הייתה ממשית מדי. זה היה יצור אמיתי, שונה. חייזרי.
החייזר השמאלי התקרב אל צאלה, "בשלה?"
החייזרים הקטנים צווחו ברקע.
"תעזבו אותי!" צעקה צאלה.
החייזר השמאלי ליטף את שערה של צאלה, "מי מאִתנו ירביע אותה?"
"אך אחד לא ירביע אותי!" צרחה צאלה.
"נעשה זאת ביחד," אמר החייזר הימני. "אל תפחדי, בת אדם. זהו כבוד גדול להתרבות עם גרומפץ."
"הגרומפצים הם שליטים רבי חסד," אמר החייזר השמאלי.
"ואף אחד מאִתנו לא יהרוג אותך במהלך ההזדווגות." אמרהחייזר הימני.
"תודה, באמת." אמרה צאלה. המחושים עדיין הקיפו אותה. היא ניסתה להירגע. היא חייבת לחשוב בצורה צלולה.
"אבל העונג עלול להיות גדול מכדי שתוכלי לעמוד בו," אמר החייזר השמאלי.
"ה… עונג?" שאלה צאלה, מנסה לחשוב על דרך הימלטות. הם חייזרים. הם רוצים להזדווג אִתה. מעבר לתגובת הגועל הראשונית, היא חייבת למצוא דרך להימלט, להזעיק עזרה.
החייזר הימני הרפה ממנה מעט, והחל לנופף במחושיו, "אנחנו ידועים ברחבי הגלקסיה כמאהבים משובחים."
"כל הנקבות ביקום מעונינות להזדווג אִתנו!" אמר החייזר השמאלי, מחושיו רוטטים גם הם.
"אז למה באתם לכאן?"
החייזר השמאלי הנמיך מעט את מחושיו המשתוללים, "כי לא כל אישה ביקום יכולה להזדווג אִתנו."
"אל תדאגי, בת ארץ," אמר החייזר הימני, "את יכולה. בדקנו דגימות מבני מינך שנים רבות, וכולן הוכיחו את הדבר החשוב באמת – אנחנו יכולים להפרות נשות ארץ."
"להטיל בהן את ביצינו," הוסיף החייזר השמאלי.
"ולאפשר להן להיות חלק מהאימפריה הגרומפצית השלישית!" סיים החייזר הימני בתרועה. מחושיו הרפו ממנה כמעט לחלוטין.
צאלה הבחינה בדבר אחד חשוב. החייזרים באמת היו דומים לבועות סבון, גם מקרוב. מתחת לעור בהיר ועדין היא יכלה לראות איברים נפוחים וצבעוניים.
"זה מעניין," היא אמרה.
"בת ארץ חכמה את," אמר החייזר הימני, "אולי אטיל בך את ביציי פעמיים!"
"אם תשרדי בעונג ההזדווגות," אמר החייזר השמאלי.
"כמובן," חייכה צאלה, בתקווה שהחיוך לא מביע את הבהלה שחשה. "הביצים… אפשר לראות אותן?"
החייזר הימני האדים, "זו שאלה מאד אישית, בת אדם."
"אם אנחנו עומדים להזדווג," אמרה צאלה, ליטפה את המחוש, ובחנה את נוקשות העור שתחת ידיה, "הרי שכדאי שאדע מה אתה עומד להטיל בי, נכון?"
העור שתחת ידה לא היה עמיד במיוחד. למעשה, צאלה הייתה משוכנעת שהיא יכולה לבקע אותו בעזרת משהו חד דיו.
"היא צודקת," אמר החייזר השמאלי, והתנפח מעט.
החייזר הימני שחרר מחוש אחד לגמרי, "את יכולה לראות את הביצים כאן," הוא הצביע על האיברים הנפוחים שצאלה ראתה מבעד לעור.
"ואחרי שתטיל אותן, איך תראה?" היא באמת הייתה סקרנית כעת, מבעד למעטה הפחד.
החייזר השמאלי החווה לכוון מסך הטלוויזיה שלהם, "כך נראים בני עמנו כשאינם נושאים ביצים."
צאלה הסתכלה בקפידה רבה יותר בחייזרים. הם נראו כמו השַלָטים הצבעוניים, רק עם מחושים. תובל אמר שמשלוח שלם הגיע אליהם, והוא קיבל את המשחק הראשון. היא חייבת למצוא דרך לעצור אותם.
"כולכם תישארו כאן?"
החייזר השמאלי השמיע צליל שצאלה פרשה כצחוק, "לא, לא. אתם רק שלב אחד בדרכנו לכיבוש מערכת השמש שלכם".
כמובן, רק שלב אחד. היא חייבת לעצור אותם, היא מוכרחה. היא שקלה לנסות להגיע לטלפון, אבל השעה הייתה כבר שעת צהריים. כולם בטח כבר בחדר האוכל המשותף, והיא לא תצליח למצוא איש שיגיע לעזור לה. חוץ מזה, איש לא יאמין לה שחייזרים מוסווים בצורת שלטי משחק מנסים להשתלט על התחנה. היא צריכה לעצור אותם בעצמה.
"אשמח להזדווג אִתך." צאלה חייכה אל החייזר הימני, שהחל להתנפח. "אני רק צריכה משהו אחד." היא הוסיפה.
החייזר השמאלי אמר, "לא! את חייבת להתרבות אִתנו עכשיו!"
"כן, כמובן," אמרה צאלה, "אבל אנחנו לא יכולות להתרבות סתם ככה, אתם יודעים."
החייזרים לא ענו. היא הניחה שהמחושים שלהם הביעו בלבול. היא קיוותה, בכל מקרה.
"אנחנו צריכות עזרים."
"עזרים?" שאל החייזר השמאלי.
צאלה הנהנה. "המחקרים שלכם לא הראו את זה?"
"בדקנו רק את הרמה המולקולרית," ענה החייזר הימני.
צאלה ליטפה את אחד המחושים שוב. כן, העור בהחלט היה פגיע דיו.
"טקס החיזור שלנו כולל עזרים, ובמקרה יש לי כמה ליד המיטה."
החייזרים נופפו זה אל זה במחושים, ולבסוף החייזר הימני הרפה ממנה, "בבקשה, הביאי את עזרי ההזדווגות."
צאלה חייכה, "תודה, אתה נהדר."
היא מיהרה לחדר השינה. בין המגירות שליד צד המיטה שלה היו המסרגות שפעם חיבבה, תקועות בכדור צמר בצבע סגול, שממנו נשרך לצעיף לא גמור. היא תכננה לתת את הצעיף הזה לאמא שלה.
היא שלפה את המסרגות, הכניסה מסרגה לכל כיס של החלוק, וחזרה לסלון.
"אני מוכנה." היא חייכה והתקרבה לחייזר הימני, בצורה שקיוותה שנראית מפתה.
החייזר פשט אליה את מחושיו. "אנחנו נחלוק בך, כמובן," אמר.
"כמובן." היא עפעפה אליו. החייזר השמאלי התקרב גם הוא. צאלה חיזקה את אחיזתה במסרגות.
החייזרים הקיפו אותה במחושיהם. הם היו דביקים ונצמדו לבגדיה בצורה מעוררת חלחלה.
"אני מעדיפה שלא יהיה קהל," אמרה צאלה והחוותה בסנטרה אל מסך הטלוויזיה הדולק.
היא בקושי הצליחה לראות משהו מבעד לסבך המחושים והזרועות, אבל רחש החייזרים הקטנים המעודדים את החייזרים שבסלון שלה נדם.
"רק אנחנו כאן," אמר החייזר הימני, ומחושיו פלשו בגסות לבגדיה.
"מצוין," אמרה צאלה ושלפה את המסרגות מכיסיה. במהירות, לפני שישימו לב, היא תקעה מסרגה בכל חייזר. כמו שחשבה, העור שלהם נבקע בקלות תחת לחץ המסרגה. צווחה דקה וקול נשיפה נשמע מהם.
"מה את עושה?" צווח החייזר השמאלי, שנראה מעט מרוקן מאוויר.
צאלה לא ענתה. היא המשיכה לדקור את החייזרים שוב ושוב עד שכל הבועות בגופם היו מרוקנות. כשסיימה, הם נראו כמו בלונים צבעוניים, מרוקנים. מסך הטלוויזיה נדלק לפתע. החייזרים הקטנים הריעו כשראו אותה. התרועות שככו כשצאלה הרימה את החייזרים המרוקנים והציגה אותם מול המסך.
"אתם רואים מה קורה למי שמנסה להתעסק אִתנו?" צעקה.
החייזרים על המסך היו שקטים לחלוטין.
"לכו מכאן! כל מי שיגיע לכדור הארץ ייטרף על ידי בנות האדם! אנחנו מין נורא ומטיל הוד, אבל מלא רחמים, ולכן אני מאפשרת לכם לסגת לפני שנטרוף את כולכם." היא ניערה את גופות החייזרים על מנת להדגיש את מילותיה.
רחש עבר בקרב החייזרים הקטנים. לבסוף אחד מהם הרים את מחושיו. המחווה התפשטה בקרב כל החייזרים. "לא נבוא לכדור הארץ," אמרו כאיש אחד.
"ותתרחקו מבני האדם בכלל! בכל היקום!"
"ונתרחק מבני האדם בכלל, בכל היקום," חזרו החייזרים אחריה.
צאלה השליכה את החייזרים המרוקנים על הרצפה. הטלוויזיה כבתה. היא המתינה כמה שניות, אבל המסך לא נדלק שוב.
היא התיישבה באנחה. זמזומו של רובוט הנקיון עלה מהמטבח. היא צריכה להעלים את הגופות, הן יעורר יותר מדי שאלות. הרובוט במטבח זמזם שוב. הוא בטח מלא.
צאלה הלכה למטבח. היא חיברה את פתח הניקוז של רובוט הנקיון לביוב ורוקנה אותו. לאחר מכן שלחה אותו לסלון והמתינה. אחרי דקות אחדות הוא צפצף. היא הלכה לסלון, שהיה מבהיק ונטול גופות חייזרים. הוא גם היה נטול שלטים צבעוניים. צאלה שטפה את המסרגות שלה משאריות החייזרים הדביקות. לבסוך התיישבה בסלון, מותשת לחלוטין.
בארבע בדיוק דלת הבית נפתחה.
"שלום!" אמר תובל, עירד בידיו.
"חזרת? מוקדם." צאלה הצליחה לחייך.
"אמרתי במפעל שהיום יום ההולדת של אשתי האהובה, ואני לא מוכן שהיא תחגוג אותו לבד," אמר והוסיף במהירות, "וגם אספתי את עירד, שיחגוג אִתנו." הוא נישק את צאלה והניח את עירד על הרצפה, המקום שבו היו גופות חייזרים לפני שעה קלה.
"אני מעדיפה שלא נצא היום", אמרה צאלה.
"אבל… את לא רוצה לעשות משהו מיוחד? זה יום ההולדת שלך!"
"אני אשמח פשוט לבלות אִתך," צאלה אמרה.
"את רוצה שאכין לך פנקייקים?"
צאלה הנהנה.
"שבי כאן, ואני אעשה הכל, אל תדאגי." הוא חייך אליה, "ומחר אני אלך לקנות לך מתנת יום הולדת חדשה".
"מתנה חדשה?"
"כן," אמר תובל תוך כדי הליכה למטבח, "מסתבר שהמשחק הזה מקולקל. שמעתי בדרך לכאן שכל השלטים הפסיקו לעבוד בבת אחת. זבל יפני. אני אומר לך, מאז שהם נמכרו לרוסים הם הפסיקו לעשות עבודה טובה."
קולו נבלע בקשקוש כלים ופתיחת ארונות.
"גו," אמר עירד מהלול שלו.
צאלה התרווחה על הספה. סוף-סוף יום ההולדת שלה עומד להתחיל.