(השיחה התקיימה ב-2016, תמלול מפגש הפקות מקור תודות לגלי אחיטוב)

ליאת: אנחנו נתחיל. תודה שבאתם.

רותם: תודה שבאתם. בזכותכם אנחנו לא הולכים הביתה בבושת פנים. 

ליאת: תודה שבאתם למפגש השני במפגשים של חגיגות העשרים לאגודה. המפגש הקודם, למי שלא היה, היה עם מקימי האגודה. היה מאוד נחמד. המפגש הזה הוא על הפקות מקור. יושבים איתי רותם ברוכין, מחזאית, סופרת, במאית, תסכיתאית.

רותם: אין כזה דבר, את המצאת את זה.

ליאת: אני בטוחה שיש. עוד משהו? 

רותם: תמכו בפטריאון שלי! 

מהקהל: שיחקת פעם במשהו?

ליאת: היו לה הופעות אורח. 

רותם: אני לא שחקנית. 

גיא: היא הנחתה את אירוע הסיום של… מה זה היה?

רותם: אייקון 2012, זה היה נורא. 

גיא: זה היה מצוין.

רותם: זה היה נורא, נורא, נורא. 

ליאת: בכל אופן, גיא, תסריטאי, כותב, מה עוד?

גיא: מפיק. 

רותם: מועמד לפרס גפן.

ליאת: מועמד לפרס גפן. גם רותם מועמדת לפרס גפן.

ליאת: עוד משהו, גיא? גיא מקים חדר בריחה!

גיא: אני מקים חדר בריחה. בכפר סבא. אבירי השולחן העגול. תבואו, תביאו כסף.

ליאת: ואנחנו פה כדי לדבר על הפקות מקור במשך השנים וגם על הפקות מקור באופן כללי. אנחנו כנראה נדבר הרבה על אביאל טוכטרמן, שהיה אחד מפעילי האגודה. למי שלא יודע, הוא נפטר לפני שבועיים מסרטן. מעבר להיותו אדריכל הוא היה מאוד מעורב בהפקות המקור מבחינת יצירת תפאורה ופרופים מדהימים. 

רותם: לא הייתה הפקת מקור של אחד מאיתנו בלעדיו. 

ליאת: הוא עשה באמת דברים יפהפיים, ואני חושבת שהשם שלו יעלה פה הרבה. הוא היה שמח להיות פה. 

ליאת: שאלה ראשונה: איך נכנסתם לתחום הפקות המקור, ומה הייתה ההפקה הראשונה שהייתם מעורבים בה. 

גיא: גם אני וגם רותם התחלנו להיכנס לזה משגרירות סאנידייל בישראל. עוד לפני שהיא הייתה קיימת, אבל מהעולם של באפי ויצירותיו של ג'וס וידון. אני חושב שהפקות המקור הראשונות בכנסים בארץ התחילו משם. אבל זה התחיל עוד לפני, בהקרנות פעילות של רוקי, שמהן נבע הכל. יום אחד מישהו בא ואמר, בואו נעשה הקרנה פעילה של באפי, כמו שעושים הקרנות פעילות של רוקי. 

רותם: עם פחות סקס. 

גיא: כן. וככה התחלנו. בהקרנות הפעילות היתה לי קצת יד, אבל ממש בקטנה. הפעם הראשונה שממש נכנסתי להפקה גדולה גם כיוצר, כותב והכל זה היה ב-2005 בסרט "מה זה השטויות האלה, באפי ציידת הערפדים?", שזה היה סרט עם מערכונים וסטאנדאפ וראיונות עם סלבס. היה לנו את שלי יחימוביץ', ויונית לוי, וקוואמי.

ליאת: עירית לינור.

רותם: והמצחיק הזה.

גיא: מה? המצחיק?

רותם: ששיחק את יוס ביטון.

גיא: אורי גוטליב. זו הייתה הפעם הראשונה שעבדנו על סרט באורך מלא, מצולם, ערוך והכל. זו הייתה עבודה מטורפת וכתיבה מטורפת.

רותם: ואז עשינו את זה שוב, ושוב, ושוב. כמו משוגעים.

גיא: לפני זה היו דברים קטנים, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שעשינו הפקת מקור. היו המון דברים בין לבין, מחזמרי באפי וזה, וב-2005 היה גם את "הסלון של אנדרו", וגם את "דאבל מיט פאלאס" שאני כתבתי בו.. 

רותם: כן, זה היה תקופה מלאה בבאפי, ובאיזה שהוא שלב התלוננו על זה שיש רק באפי בכנסים. אורי אביב בא והתלונן שהבאפי שלכם נכנס לכל מקום. אל תצטטי את זה. לא לציטוט.

ליאת: ואז גילינו את נושא זכויות היוצרים.

גיא: עד 2009 כמעט כל הפקות המקור והדברים שעשינו היו בעולמות של ג'וס וידון.

רותם: היה את "חלום ליל קיץ" באמצע, שהוא לא בדיוק בעולם של ג'וס.

גיא: נכון. 

רותם: הכניסה שלי להפקות המקור גם הייתה במחזות זמר של באפי, שתרמתי כל מיני כזה רעיון-פה מחשבה-כאן. השתתפתי בכל מיני הפקות אחרי, אבל בשום שלב לא עשיתי משהו מטורף וגדול כמו "חלום ליל קיץ – גרסת הבאפירוקי". זה היה ב-2007. החלטתי לקחת על עצמי לביים את זה, לכתוב את זה יחד עם ורד טוכטרמן, ובמקביל לנהל את הכנס שבו זה הופיע. שזה משהו שאני ממליצה עליו לכל אחד שרוצה להתפטר מהעבודה שלו, או לא לישון בלילה, או לאבד את כל החברים שלו,

ליאת: לא איבדת חברים.

רותם: כל החברים שלי היום זה חברים שפגשתי ב"חלום ליל קיץ" ואחרי כי כל החברים מלפני שונאים אותי.

גיא: אין את הכנס הזה יותר, נכון? 

רותם: פנטסי.קון? פנטסי.קון רץ כמה שנים און ואוף, מדי פעם כשלמישהו יש כוח הוא מחייה אותו. 

גיא: אבל היה בזה המון באפי, רותם. אל תגידי שזה לא קשור לבאפי.

רותם: "חלום ליל קיץ" היה הסיפור השייקספירי בתוך העולם של הכנסים, העלילה שלו הייתה שחבר'ה של רוקי וחבר'ה של באפי צריכים להרים שניהם את המופע שלהם בכנס אחד.

ליאת: הצבעת עליי?

רותם: לא, אני לא הצבעתי עלייך. ליאת שיחקה בזה, בין השאר. ובמקביל מה שקורה במחזה הוא ששחקנים של הבימה הולכים לאיבוד ביער, ופאק ואוברון, שרוצים להעלות את ההופעה עבור טיטניה, מתבלבלים ביניהם. אני חושבת שהיום עם כל נושא זכויות היוצרים עדיין היה אפשר להעלות את ההצגה הזו, וזה בדיוק ההבדל בין הפקה שהיא פרודיה לבין הפקה שהיא לא. אי אפשר להעלות את המחזמר של באפי על במה היום. 

ליאת: אפשר להעלות את חלום ליל קיץ, כי לא השתמשת בדמויות. זה רק שחקנים שמשחקים את הדמויות. 

רותם: אבל יש שירים מבאפי.

ליאת: השירים הם בעיה אחרת. 

רותם: אז זו הייתה ההפקה הגדולה הראשונה שלי, "חלום ליל קיץ – גרסת הבאפי-רוקי", ואותה הרמתי פעמיים. זו הייתה הכניסה הגדולה שלי לעולם הפקות המקור, ומאז עשיתי עוד דברים גדולים, ביימתי, כתבתי הרבה. ומה הייתה השאלה השנייה שלך?

ליאת: מה שלומך?

רותם: מה שלומי? האמת שאני קצת חולה אבל לקחתי אדוויל אז אני מרגישה קצת יותר טוב, תודה.

ליאת: לא הייתה לי שאלה שנייה. 

גיא: אז סיימנו, תודה רבה.

ליאת: מה צריך כדי להרים הפקת מקור? אילו כישורים?

רותם: כאמור, להתפטר מהעבודה ולאבד את כל החברים שלך. מה לא ברור בזה?

ליאת: זה לא כישורים, אלו דברים שקורים לך. 

גיא: מה זה להרים? כדי להפיק הפקת מקור, כדי לכתוב?

רותם: זהו, זה נורא תלוי על מה את מדברת.

גיא: אלה דברים שונים לחלוטין.

ליאת: את כתבת את השאלה הזאת.

רותם: זה טוב מאוד שאני סנילית כי אף אחד לא יכול להתלונן שהתכוננתי מראש לשאלות. להרים הפקת מקור מורכב מהרבה מאוד תפקידים, אבל שלושת העיקריים הם: מחזאית, בימאית ומפיקה. אני מנסה את הקטע הזה של מירב מיכאלי.

גיא: זה היום. אני חושב שאז, לפני איזה עשר שנים, כשעשינו את רוב ההפקות האלה, בעיקר היה צריך המון חבר'ה שיש להם את הדחף.

רותם: אני מעולם לא הסכמתי להיכנס להפקה בלי מפיק/ה. 

גיא: בהתחלה זה היה מאוד שכונה.

רותם: בגלל זה כנראה אני לא הסכמתי לביים. בלי מפיק אתה לא יכול להרים הפקה כמו שצריך, לדעתי. זה נורא נורא חשוב. מחזאי צריך לדעת לכתוב טוב, כמובן, להיות מסוגל לעמוד במגבלות של הבמה, שאלה מגבלות קשות מאוד, ולדעת לכתוב לקהל של כנסים. במאי צריך לדעת לביים שחקנים שהם לא בהכרח מקצועיים, והוא צריך לדעת שלפעמים הוא יצטרך להקריב את כל סופי השבוע שלו – (אל תמר זונדינר שיושבת בקהל) תמר, אני רואה שאת מחייכת – הוא צריך לדעת שהוא צריך לעבוד בסבלנות, הוא צריך לדעת שאנשים יגיעו בלי ללמוד את הטקסטים. הוא צריך גם לחשוב על פתרונות יצירתיים והוא צריך להיות אבא ואמא של ההפקה. המפיק או המפיקה צריכים פשוט להיות כלבוייניקים, סנג'רים שמשיגים הכל, אנשים שמסוגלים לנהל דברים, אנשים שמסוגלים לקבוע חזרות, אנשים סופר מאורגנים ומסודרים, אנשים שצריכים להזכיר. מפיקים זו העבודה הכי קשה.

גיא: צריך הרבה יכולת שכנוע, לדעת איך לגרום לדברים לקרות, איך לגרום לאנשים לעשות דברים. 

רותם: אני עבדתי עם כמה מפיקים מופלאים במשך השנים, מפיקות בעיקר, ואני פשוט לא מבינה איך הן עושות את זה. זה כישרון מדהים.זה גם דורש סוג אחר של אופי. יותר כמו של ליאת מאשר כמו שלי. המאורגנים האלה. 

ליאת: אני לא כותבת.

תמר זונדינר (מהקהל): אני רוצה להגיד משהו. פשוט זה נשמע כאילו אתה צריך להיות  מקצוען כדי לעשות הפקת מקור, וזה לא ממש נכון. בעיקר צריך המון תשוקה.

גיא: כן, זה מה שאמרתי.

תמר זונדינר (מהקהל): בעיקר צריך לקפוץ למים.

ליאת: תמר, למי שלא מכיר, ביימה את… ביימת?

תמר זונדינר (מהקהל): הפקתי את אחיות הגורל, וביימתי את שומרים שומרים. 

רותם: אז תמר אומרת שבעיקר צריך התלהבות, שזה נכון. 

תמר זונדינר (מהקהל): יש עניין עם חובבים וחובבנים, אנחנו שניהם. אנחנו חובבים את הז'אנר, אנחנו אוהבים את זה, ואנחנו חובבנים. אף אחד מאיתנו זה לא המקצוע שלו, ואין לו את הקרדיטים האלה עדיין, וזה פשוט סוג של לבוא ולעשות את זה ולהתמסר לזה, ואיכשהו אנשים מצליחים למצוא כישורים שהם לא ידעו. אני לא בן אדם מסודר והצלחתי להפיק. 

רותם: לדעתי זה עניין של אופי. כל אחד עם הגישה שלו. נעשו הרבה הפקות מקור בכנסים. קיבלתם כאן רק שני קולות, עכשיו גם את השלישי, אני מאמינה שבשביל הפקה טובה, צריך לפחות את שלושת התפקידים האלה – במאי, מחזאי ומפיק. הם יכולים לחפוף. אבל הם עדיין צריכים סט של כישורים.  (לגיא) אתה ענית לזה?

גיא: אמרתי שפעם היינו עושים דברים קצת אחרת, והיום זה הפך להיות יותר מקצועי, אפשר לקרוא לזה. יותר מסודר. 

ליאת: זה כמו להרים כנס. ברור שאפשר להרים כנס עם התלהבות, הוא יהיה פחות טוב מכנס שמורם עם כישורים, ידע וניסיון. 

גיא: התלהבות היא הכרחית אבל לא מספיקה. 

תמר זונדינר (מהקהל): אבל ידע וניסיון זה משהו שצוברים. 

ליאת: ברור, ברור. בגלל זה אני אומרת. זה נצבר.  ולפעמים באמת אנשים שלא הפיקו מעולם פתאום מגלים שהם מפיקים. 

רותם: זה קרה. לפעמים הפקה פשוט נופלת עליך. בדרך כלל הפקה פשוט נופלת עליך.

ליאת: ואז אתה מגלה כוחות שלא היו בך, כמו שתמר אמרה.

רותם: ממש ככה.

ליאת: בכל התהליך הזה של הפקת מקור, מה אתם הכי אוהבים ומה אתם הכי שונאים?

גיא: מה אני הכי אוהב? כשהקהל צוחק מבדיחות שכתבתי. 

ליאת: גיא היה בכל הקרנה של "הרועה האחרון" אני חושבת.

גיא: הייתי בכל שמונה ההקרנות. גם בהפקות הבימתיות, גם בהפקות המצולמות – לראות את הקהל מגיב, שווה את כל העבודה הקשה והנוראית 

רותם: אין ספק שזה הרגע הכי כיפי. אבל רגע, מה עם ההקראה הראשונה? גם זה נורא כיף, לדעתי. 

גיא: זה אדיר.

רותם: ההקראה הראשונה – אחרי שישבתם וכתבתם וסבלתם במשך שבועות, ואז פתאום יושבים כולם במעגל, כל השחקנים, ומקריאים את זה ואז גם צוחקים תוך כדי ואז רואים שדברים עובדים ואז מישהו מכניס בדיחה מקורית משלו, זה גם נורא כיף. בין ההקראה הראשונה לבין הסוף יש המון סבל. לא, סתם, זה כיף. 

גיא: פידבק באופן כללי. כי אנחנו ככותבים שונאים את מה שאנחנו כותבים.

רותם: מתעבים את זה. כל מה שאנחנו כותבים גרוע תמיד. 

גיא: תמיד.

רותם: תמיד. אין יוצא מן הכלל לעולם.

ליאת: אין ספק.

מהקהל: כותבים הם מאוד אומללים.

גיא: יוצרים באופן כללי. רוב אלו שאני מכיר מלאים בפקפוק עצמי.

ליאת: אז אתם שונאים את הכתיבה, או שיש עוד דברים שאתם שונאים?

גיא: לא, לא. הכתיבה זה לא החלק הכי גרוע. 

רותם: הכתיבה היא החלק הכיפי. אני סותרת את עצמי נורא. 

גיא: מה הכי גרוע? לא יודע, מה הכי גרוע רותם?

רותם: איפה להתחיל? בלת"מים. למשל, כשאתם ברוזין והשעה שמונה בערב ואתם צריכים לעלות ואז פתאום אומרים לך, "אה, מצטערים, יש כנס סיינטולוגיה עכשיו של שעתיים", סיפור אמיתי, חלום ליל קיץ 2007. ואז השחקנים שלכם יושבים מאחורי הקלעים וקוראים את הארי פוטר 7 שבדיוק יצא באותו יום בשביל לא להשתגע וכולם מחכים, ואז חמש דקות לפני המפיק שלכם מוריד להם את המסך וכולם מתחילים לצעוק ויוצאים מהאולם ואז אתם כבר מעלים את ההצגה, ואז חצי מהאנשים כבר הלכו הביתה וצריך להחזיר להם כסף וזה פשוט נורא. בלת"מים, וגם פאשלות על הבמה זה מבאס נורא, למרות שבדרך כלל זה רק אתם שרואים את זה. 90% מהפאשלות הקהל לא רואה, אלא אם כן זה דברים כמו שנכנסה מוזיקה לא בזמן או שהתפאורה נפלה

ליאת: או שהאור לא נכבה.

רותם: ואז את צועקת לתומר,  "תומר חושך!" ועידן ואיתי ממשיכים להתמזמז על הבמה ולא יכולים להפסיק. אז פאשלות כאלו הקהל רואה.

גיא: זה הכל מאותה הפקה.

רותם: בהפקות ראשונות יש הכי הרבה פאשלות. ועוד חלק גרוע זה הרגעים המייאשים באמצע. חזרה שמתבטלת כי שחקן מודיע שהוא לא מגיע ואז עוד שחקן מודיע שהוא לא מגיע ואתם נשארים עם שלושה שחקנים ואז את אומרת, "אני יודעת שבאתם כל הדרך אבל אין טעם לעשות חזרה עם שלושה אנשים, לכו הביתה." או שאיזשהו שחקן חודש וחצי לפני זומביקון אומר לך "אני יודע שהתחייבתי אבל אני חייב לעזוב, אני מצטער, אני לא יכול לעשות את זה". ובא לך למות ולבכות ואת מתקשרת לשחקן הקודם והוא צריך לטוס לחו"ל שלושה ימים אחרי אייקון אבל הוא עושה את זה בגלל שהוא כל כך חמוד. זה דווקא היה רגע עצוב ורגע שמח ביחד. אבל כן, יש הרבה רגעים מתסכלים, מאמללים, קשים ואני בכלל מדברת רק על הפקות בימתיות. להפיק סרט זה כולו מאמלל נורא וקשה.

ליאת: כי לוקח המון זמן להגיע לפידבק.

רותם: לא. זה לא רק זה, זה פשוט נורא.

גיא: ימי צילומים.

רותם: ימי צילומים. אל תעשו סרטים.

ליאת: באנו לעודד אנשים לעשות הפקות.

רותם: תעשו הפקות!

גיא: אף אחד לא אמר לי שזו מטרת המפגש.

ליאת: זו לא, אבל אנחנו רוצים שאנשים יעשו הפקות אחרי המפגש הזה כיוון שאתם לא הולכים לעשות את זה.

רותם: אנחנו הולכים. אני ותמר מעלות הצגה באירוע חגיגות ה-20 לאגודה בקיץ. זה יהיה ממש מגניב. 

בן הלפר (מהקהל): האם אי פעם עשיתם או תכננתם לעשות אירוע שירוץ מעבר להפקה אחת?

רותם: בגלל זה עושים סרטים. זו למעשה הסיבה היחידה לעשות סרטים. זה רץ כמה שאתה רוצה, אתה לא צריך יותר לתקצב את זה מעבר להפקה עצמה. הרועה האחרון נניח – אתה יכול עכשיו לשים פה מסך קטן ולראות את זה.

בן הלפר (מהקהל):  זה נכון. אבל אין איזושהי הערכות? 

רותם: יש את האנשים שמחשיבים את זה לחלק מהתחביב – או לחלק מהקריירה. זו אותה גישה למעשה, כי לא משנה אם זה המקצוע שלך או שזה כיף לך וזה מחזיר בדיוק את ההוצאות, התוצאה היא שאתה ממשיך לרוץ עם אותה הצגה וזה בסדר. הגישה שלי היא שלי כיף להרים הצגה בכנס. אחרי הכנס – כשיש פחות קהל, פחות אנרגיה, פחות אנשים שבאים מרחוק בשביל לראות את זה, פחות אולמות מלאים, זה פחות כיף לי. וגם – פחות כיף לי להרים תכנים שהם לא מדע בדיוני ופנטסיה, אז זה גם ככה מגביל אותי מאוד בתיאטרון מקצועי. אני עושה הפקות מקור בשביל הכיף, כמה שזה נשמע פרדוקסלי כי קיטרתי עכשיו כמה זה קשה ונורא. אבל כל הפקה שבאה אלי עד היום ואמרה לי "תגידי, את חושבת שאפשר לרוץ עם זה מחוץ לכנס" – נגיד, 'סוף העולם למתקדמים' חשבו על זה – אמרתי להם "זה קשה, אבל תנסו, אם זה החלום שלכם לכו על זה". 

ליאת: רוב ההפקות שלנו בגלל שהן באמת בז'אנר מאוד מסויים יפלו תחת פרינג', ואין הרבה מקום לפרינג' בארץ. יש מעט מאוד תכניות.

רותם: זה כמעט אף פעם לא רווחי.

ליאת: היתה את ההצגה "כוכב הרובוטים", שרצה איזה תקופה והפסיקה בסוף כי היוצר לא עמד בזה. זה מאוד בעייתי להריץ הפקות מחוץ לכנסים, אפילו לקהל של הכנסים. זה מורכב להגיע, אנשים בדרך כלל באים בכנס כי הם כבר שם, אבל מעבר לזה גם אם היה קהל שרוצה להגיע, מחוץ לכנס אין את כל מערך התמיכה שלו. זה אומר שצריך לשכור את האולם בנפרד, זה אומר שצריך להביא את ההגברה בנפרד, זה אומר שצריך להביא תפאורה בנפרד.

רותם: זה אומר שדותן צריך לטפס על סולם ולתלות וילון בנפרד.

ליאת: אין את מערך הלוגיסטיקה שתומך בהפקה, 

בן הלפר (מהקהל): אז בעצם חיים מהתקציב של הפסטיבל.

ליאת: זה לא תקציב, זה יותר נופל תחת כוח אדם. התקציב הוא פחות הבעיה פה. בגלל שאנחנו עובדים עם מתנדבים אז בפסטיבל כבר יש את הצוות, את המערך שעושה את זה, הבמה כבר מוכנה. הפקות מקבלות תקציבים לתלבושות ותפאורה. הבעיה היא ההגברה, התאורה, ההקמה של המתחם. בכנסים הוא כבר קיים. 

גיא: באופן כללי הבעיה של האגודה היא פחות תקציבית ויותר אנשים שיעשו דברים. 

רותם: נכון, תמיד.

גיא: בכל פרוייקט.

תמר זונדינר (מהקהל): אני יכולה לדבר על איך מעלים הצגות מחוץ לכנסים. קבוצת התיאטרון שלי מעלה הצגות בצוותא 3 שזה אחלה אולם, שוכרים את האולם, שוכרים אנשי מקצוע לתפאורה, תאורה וסאונד. תלבושות אנחנו עושים בעצמנו. ההצגות האלה מחזירות את עצמן פלוס. אנחנו עושים יומיים שתי הצגות בערב אחד, הצגה וגנרלית בערב בראשון. 

רותם: ואיך הולך ההסכם עם האולם?

תמר זונדינר (מהקהל): אנחנו משלמים עליו, כסף שמקבלים מהכרטיסים יכול לכסות את ההצגה. אנחנו ממלאים את האולם שלוש פעמים, שזה אומר 900 איש. אפשר לעשות את זה, אפשר שזה יכסה את עצמו, זה לא כזה סיוט. אני באמת לא בטוחה מה יותר קשה, לעבוד עם הכנס או לעבוד בצוותא 3. העניין הוא כשזה מחוץ לכנס אין את אותה התלהבות. זה לא משהו קהילתי. בכנס מוצאים שחקנים ואנשים שיבואו להשתתף בזה, לא בגלל שזה חוג תיאטרון , אלא כי כי הם אוהבים מדע בדיוני ורוצים להשתתף בהצגה בכנס.

רותם: יותר קל לגייס לכנס.

תמר זונדינר (מהקהל): אני לא יודעת אם יש לנו מספיק קהל בשביל למלא אולמות בהצגה שעלתה בכנס אחרי הכנס. 

רותם: ואני אגיד, במסקנה קצת שונה, בהמשך לשאלה של בן, שאפשר להעלות הצגות מחוץ לכנסים אבל צריך להחליט שזאת המטרה שלכם. האם המטרה שלכם זה לעשות כיף בכנס ולהעלות משהו כיפי שהקהילה תיהנה ממנו – או שהמשחק או הבימוי או המחזאות זו שאיפת קריירה שלכם – או שזה אפילו תחביב קבוע שלכם, כי שלושת הדברים האלה הם דברים מאוד מאוד שונים. אני יכולה להגיד שאחרי שניסיתי להרים את "זומבי.קון 2010" לקהלים חיצוניים ויצא לנו כבר לדבר עם צוותא ויצא לנו לעשות כל מיני תהליכים, ופתאום היו בעיות עם שחקנים, ואז נפל לי באיזשהו שלב האסימון שוואלה, לא כזה בא לי. בא לי להרים הפקה בכנס, מזה אני נהנית. ובשלב הרבה יותר מאוחר מזה אני הבנתי שהעבודה הזו של להרים הפקה בכנס היא עבודה שגוזלת ממני שעות כתיבה – שזה משהו שאני כן רוצה שיהיה המקצוע שלי. בשורה התחתונה צריך להחליט מה אתה רוצה לעשות. 

תמר זונדינר: יש גם את המוטיבציה של האנשים, שלקראת כנס אתה מכניס את עצמך לאיזשהו state of mind, שיש כנס. צריך לעשות משהו לקראת כנס.

רותם: כל החיים ב-hold לפני כנס. כל מי שעשה הפקת מקור יודע להגיד. בעצם, כל מי שעשה כנס יודע להגיד את זה.

תמר: נכון, וכשזה לא לקראת כנס, אז קשה מאוד לגייס את האנשים. אני חושבת שהסיבה העיקרית היא שזה פחות מלהיב להעלות הצגה מחוץ לכנס, זה עוד אקסטרה עבודה, ואני יכולה להגיד עכשיו עלי עם 'שומרים! שומרים!', מצד אחד רצינו להעלות את זה שוב, מצד שני, תכל'ס, החברים שלי, והאנשים שהיה לי חשוב להביא כבר ראו את זה. כבר השגתי את רוב המטרות שהיו לי להשיג. אז אם היה אפשר להעלות את זה בכנס אחר, וזה היה כאילו בא לנו כמעט בחינם, אז היינו שמחים לעשות את זה. אבל אם אתה צריך עכשיו ללכת ולהתחיל להפעיל את הכל מחדש…

ליאת: זה בדיוק העניין, אתה צריך לבוא מראש ב-state of mind שזאת ההופעה הראשונה שלך, ואחרי זה תצטרך להמשיך הלאה. אם אתה לא בא עם זה, לקום אחרי הכנס ולהגיד, אוקיי, בואו נמשיך, זה קצת יותר קשה.

דוברות מהקהל:אפשר להתייעץ על הפקה?

ליאת: כן, יאללה, לכי על זה. מה אתן עושות?

דוברות: אנחנו עושות מחזמר.

גיא: יאי!

רותם: לכנס?

דוברת: כן, עולמות הבא.

רותם: ספרו לנו מיד הכל! מה זה המחזמר הזה?

דוברות: רגע, אנחנו ממש חייבות לזוז, אני רק רוצה לשאול את השאלה.

רותם: תכתבי לי בפייסבוק ואני אעזור לך כמה שתרצי.

דוברות: מעולה. נהדר. רוצה להפיק אצלנו?

רותם: לא. להפיק אני שונאת ואני לא עושה את זה לעולם.

דוברות: מה ההבדלים המהותיים בין להפיק הפקת מקור שהיא רגילה ובימתית לבין להפיק מחזמר? אם מישהו מכם התעסק עם זה.

רותם: שנה וחצי עבודה בערך. מחזמר זה כמו הפקה רגילה, רק שיש שירים שצריך לכתוב אותם. ואם אתם עושים פילקים אז צריך עדיין לכתוב, ולא להלחין –

דוברות: לא לא, הכל מקורי. 

רותם: זה טונה של עבודה.

ליאת: זה אתם צריכים להחליט אם פלייבק, או שירה על במה.

רותם: היה לי קשה מאד להרים מחזות זמר, עשיתי את זה עם הזמרים הכי איכותיים שהצלחתי למצוא בזמן ובמקום שהתאימו לתפקידים האלה. נורא חשוב –  אמ, בניגוד למשחק שהקהילה טיפה סלחנית אם יש לך שחקן פחות טוב, בשירה הרבה פעמים אנשים יוצאים מהאולם אם השירה לא מספיק טובה, כי הם משוגעים, או כי האוזן שלהם רגישה. מחזמר זה פשוט הרבה יותר עבודה. צריך לחשוב על ריקודים גם. לקחתם טווח מצוין, אתן בסדר. 'ליאם' לקח שנתיים עבודה.

גיא: על מה המחזמר?

דוברות: אח ואחות, פרחחי רחוב, גנבים. הם ביצעו שוד עכשיו ממש מורכב וקשה, ובלילה אח שלה נעלם והיא צריכה למצוא אותו ולהוכיח את חפותו. וזה סטימפאנק. 

(הקהל מתלהב כמעט כמו המרואיינים)

גיא: אתם צריכים תפאורה.

דוברות: יש לנו אחראית תפאורה, תעשי שלום!
(אחראית תפאורה עושה שלום)

גיא: מחזמר סטימפאנקי נשמע מצוין.

ליאת: יואו, זה נשמע אדיר.

רותם: מי אתן? מאיפה באתן?

דוברות: שתינו עבדנו עם אמא"י.

רותם: סבבה. ברוכות הבאות לקהילה היותר מגניבה. (לליאת) לי מותר. זה נשמע אדיר, תרימו את זה.

דוברות: טוב, אנחנו צריכות לזוז –

ליאת: תציקו לרותם!

רותם: אני באמת פחות אגרסיבית בפרטי.

דוברות: לא, אני אוהבת את האגרסיביות שלך, זה נורא נחמד, תמשיכי ככה!

(נפרדים מהדוברות)

רותם: יואו, איזה כיף לשמוע על פרויקטים כאלה.

ליאת: דיברנו על זה קצת, אבל מה מבדיל בעיניכם בין הפקות מקור להפקות מקצועיות?

דוברת מהקהל: לא מקבלים כסף.

רותם: תקציב, רמת השקעה, המקצועיות של השחקנים, המקצועיות של אנשי ההפקה. אפילו אני, התואר שלי הוא בתסריטאות, ואני למדתי גם מחזאות, אבל בבימוי עשיתי קורס אחד. לא הייתי מעזה לביים בתיאטרון מקצועי. אני מאד אוהבת לביים, השתפרתי בזה המון בעשר שנים שאני עושה את זה, אבל אף אחד לא היה מקבל אותי ל'הבימה'.

גיא: לא יודע, ראינו דברים מקצועיים גרועים בהרבה מדברים שעשינו.

רותם: גרועים זה, אתה יודע, נורא סובייקטיבי.

גיא: ואם את מסתכלת על תחום הסרטים אז בכלל. כאילו, עזבי הצגות בימתיות.

רותם: יש אנשים שיגידו לך שהבעיה של 'הרועה האחרון' הייתה שהוא נראה כמו טלוויזיה. ובעיניהם זה פוסל את הסרט, למרות שהתסריט שלו נפלא.

גיא: טוב, אבל יש הרבה סרטי טלוויזיה, שנראים הרבה יותר גרוע, ועם עלילה פחות טובה, והם בטלוויזיה, והם בפסטיבלים, ו-

רותם: כי יש להם כוכבים. אם אתם רוצים להרים משהו בתיאטרון מקצועי או בקולנוע מקצועי, קחו איזה סלב. סוג ז' מספיק. כתבתי למרכז הגאה הצגה שרצה איזה עשרים פעם, אז ראיתי את ההבדל בתקציבים. וזה עדיין תיאטרון חובבני, כן? אבל התקציבים היו שונים לחלוטין, כי המרכז הגאה הוא מרכז מתוקצב היטב על ידי העירייה, ורמות ההפקה היו הרבה יותר גבוהות. הייתה מכונת עשן! 

ליאת: גם לנו הייתה מכונת עשן אם לא היינו עוצרים את תומר.

רותם: טוב מאד שעצרתם אותו. מי חשב שזה רעיון טוב מכונת עשן בכנסים? לחצי מהאנשים בכנסים יש אסטמה. come on, you guys! בלי מכונת עשן בהפקות שלכם!

ליאת: כן, כן. אל תבנו על זה. 

ליאת: אני רוצה לדבר קצת על כתיבה, מה תהליך הכתיבה של מחזה או תסריט? במה הוא שונה מכתיבה רגילה? והאם העובדה שזה יעלה בכנס משפיעה על הכתיבה?

גיא: בטח.

רותם: מהסוף יותר קל להתחיל: בטח. קודם כל את מחליטה אם את רוצה לעשות משהו קומי או דרמטי. שנינו, בדרך כלל, עושים קומי, זה הרבה יותר כיף לנו בכנס, כי זה כיף להצחיק את הקהל.

גיא: אני גם לא חושב שדרמה תעבוד.  

רותם: למה, דרמה עובדת. מה היה? 'ליאם' לא עבד?

גיא: אהה…

ליאת: ליאם לא היה דרמה. ליאם היה מחזמר.

רותם: ליאם היה מחזמר דרמטי.

גיא: הוא היה דרמטי, נכון, אבל מאוד יוצא דופן.

רותם: 'סוף העולם למתקדמים' היה דרמה. יותר קשה לעשות דרמה. אני חושבת שגם 'זומבי.קון' לא היה בדיוק קומדיה. הוא היה קצת דרמה קומית. הוא היה דרמה קומית או שהוא היה קומדיה דרמטית? זה הבדל מאד גדול!

ליאת: הוא היה מחזמר.

גיא: לא, לא, הוא קומי מאד.

רותם: הוא היה עצוב גם! ואז יש את הקטע בסוף שהוא רוצח את כולם, ספוילר, מי שלא ראה את זה מאז 2010 – בעיה שלכם. כשאת שואלת מה ההבדל בין כתיבת מחזמר או הצגה לכתיבה רגילה – את מתכוונת כתיבת סיפורת?

ליאת: כן.

רותם: אוקיי, סבבה. אז קודם כל, לי הרבה יותר קל לכתוב מחזה או תסריט, אני חושבת שגם לגיא.

גיא ברקע: כן. משמעותית.

רותם: לא צריך להתעסק עם תיאורים, לא צריך להתעסק עם מחשבות.

גיא: זה פורמט הרבה יותר נוח.

רותם: יש לי שם דמות, נקודתיים – מה הדמות אומרת, מעבר פסקה, מה קורה על הבמה; מעבר פסקה, שם דמות, נקודתיים – מה הדמות אומרת. הרבה יותר קל לכתוב ככה. אבל בראש שלי, אני מרגישה כאילו כתיבה ספרותית היא כתיבה יותר… היא המוצר המוגמר. אני כותבת מחזה,, אני נותנת אותו לבמאית שלי, שיושבת פה מולי (מצביעה על תמר, בקהל), והיא תעשה איתו מה שהיא רוצה. (לתמר) אל תעשי איתו מה שאת רוצה! (צוחקת) היא תעשה איתו מה שהיא רוצה בסופו של דבר. הקול שלה הוא הקובע. כשזה סיפור, אפילו כשיש לי עורך בדרך לפרסום, אז עדיין יש לי המון המון say. וזה המוצר המוגמר. זה על הנייר ובראש שלכם. על הבמה יש לי הרבה פחות שליטה. אפילו כשאני הבמאית, מה שדמיינתי על הנייר זה כמעט אף פעם לא מה שקורה על הבמה. יש המון מגבלות. המון המון המון.

גיא: גם בהפקות מצולמות.

רותם: גם בהפקות מצולמות, אפילו עוד יותר, בהרבה מקרים.

ויקי דר מהקהל: ראה ערך: מתחיל קרב חרבות משולש.

רותם: 'הרועה האחרון', סצנת הסיום שלו הייתה קרב חרבות משולש בין שלוש בחורות שלא היה להן שום ניסיון, אז הן עבדו עם הכוריאוגרפים שלנו, נטע וג'ון. אבל זו עדיין היתה סצנה מאוד קשה לצילום ובסוף מאוד בעייתית. למדנו מהניסיון אחר כך, 'צלילה חופשית' עבד בעיקר על קרבות אקדחים, היה קצת שיסוף סכינים באוויר. איך הגעתי לזה אבל? קרב חרבות משולש?

ליאת: ההבדל בין דברים שכתובים על הנייר לאיך שזה נראה בסרט.

רותם: כן, זה. אי אפשר לדעת איך זה יצא בסופו של דבר. זהו. יש בהחלט הבדל עצום: לכתוב הצגה או תסריט זה יותר כיף, לכתוב סיפור נותן לכם יותר שליטה.

ליאת: נרחיב את השאלה הזאת: מה ההבדל בין כתיבת תסריט לכתיבת מחזה?

רותם: יש לך ארבע שעות? לא? אוקיי, סבבה.

ליאת: גיא? אם היית כותב את 'הרועה האחרון' לבמה, הוא היה נראה אחרת?

גיא: מן הסתם. (צוחק)

ליאת: איך?

גיא: איך? לא יודע, זה פורמט אחר לגמרי! ההבדל בין לכתוב לבמה ולכתוב לקולנוע הוא כמו ההבדל בין לכתוב ספרותי ולכתוב לבמה או קולנוע.

רותם: לא נכון, זה לא בפורמט אחר לגמרי.

גיא: זה פורמט די שונה, יש הרבה דברים שאת לא יכולה לעשות באחד ואת עושה בשני.

רותם: אני כן מרגישה שאלו צריכים להיות רעיונות שונים. כשאתה בא לכתוב לבמה וכשאתה בא לכתוב לתסריט – באופן אוטומטי, אתה חושב על רעיונות שונים, שיעבדו יותר טוב בתסריט – מבחינתי, תסריט צריך לוקיישנים, להסתובב בארץ ולצלם במקומות יפים, ובבמה צריך כמה שפחות לוקיישנים או לוקיישנים יחסית קלים, וסיפור שהוא מאד מהודק, שהוא יחסית קטן, שיש בו מעט שחקנים. ככה אני אוהבת לכתוב. 'זומבי.קון' זה היה אידיאלי מבחינתי, שישה שחקנים ועוד שלושה שחקני אורח שבאים רק בסוף, זה היה מאד מאד כיף. צריך לחשוב על זמן החזרות ועל כמה קל לתאם בין אנשים שמגיעים אליהן. בסרט אתה מביא אנשים לסצנה רבת משתתפים פעם אחת, וזהו. אפשר גם להביא עשרים אלף שחקנים.

גיא: כשאני כותב לבמה אני אוהב לשחק המון עם הכניסות ויציאות, ולעשות עם זה דברים שונים, משעשעים. בסרטים אין את ה-enter left, enter right, exit left, exit right. מהמצלמה אולי, אבל זה לא זה.

רותם: זה פורמט מאד שונה, אבל בוא נגיד שאם היו מבקשים ממך היום להמיר מחזות לתסריט או להמיר תסריטים לבמה, זה אפשרי – זה פשוט סיפור אחר.

גיא: ממחזה לסרט זה יותר קל, אני חושב. בכיוון ההפוך פחות.

רותם: יכול להיות. 'הרועה האחרון' היה מאד משתנה אם הוא היה על במה. לא היה סיפור מסע!

גיא: יכול להיות סיפור מסע על במה. מה, 'זומבי.קון' הוא סיפור מסע.

רותם: ב'זומבי.קון' יש, אתה יודע, יש כאילו עצירה במדבר שהם ישנים בין הקקטוסים, ואז יש סצנה שלמה שהם נוסעים באוטו, שמתבטאת על ידי זה ששניהם יושבים על הבמה בכסאות ואחד מהם מחזיק הגה. בזמן חלום ליל קיץ, כרמל המפיק שלי הלך ותלש הגה מאיזה מגרש גרוטאות, וכולם חשבו שזה נורא מגניב שיש לו הגה בידיים. זה כל מה שצריך – suspension of disbelief הוא מאד חזק .

גיא: ככה עושים את זה, ככה 'הרועה האחרון' היה נראה –

רותם: אבל, 'הרועה האחרון' מאד מבוסס תגליות של המקום. מאד קשה להעביר כזה דבר על הבמה.

גיא: זה צריך היה להיות במה מסתובבת, עם תפאורות מתחלפות.

ליאת: אין שום בעיה, לעקור את הבמה של האשכול, לשים אותה על גלגלים –

בן הלפר (מהקהל): זה עניין של כסף, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, ברגע שיש לך תקציב –

רותם: אתה יכול לקחת את זה אפילו רמה למעלה, אתה יודע? אתה יכול להגיד: הייתי בכיף מרים הפקה מחוץ לכנס, כאילו, אם היה לי איזה פילנתרופ עשיר שהיה משלם לכל הקאסט שלי.

בן הלפר (מהקהל): פה בארץ יש בעיה של שטאנץ. 

רותם: בארץ יש הרבה בעיות עם התיאטרון.

הדובר: אני מדבר על פרסום ושיווק. עשיתי לפני חודש וחצי ערב מעולה, באמת, רקדניות, משגע, היה משהו מטורף, באמת אמנותי, אבל זה לא משהו שהוא ידוע, גם לנישה האלטרנטיבית, והערב הזה נחל כישלון. אז מה שאני אומר, הקהל פה, גם בארץ, מקובע בשטאנץ. עכשיו, לכם יש יתרון, ברגע שיש את הכנס, ויש את הנושא, ויש קהל שהוא מגיע למקום ואז כבר נהיה חלק מהנושא המגניב. אתה מתחרה, בסופו של דבר, אם הוא ילך להרצאה, אם הוא ישב בחוץ עם החבר'ה, להביא אותו לאולם זה לא מובן מאליו, אבל עדיין יש פה איזו מסגרת ופלטפורמה. עכשיו, אם אתה נכנס גם לקטע השיווקי, שבכלל לא נגעתם בו, והתקצוב של שיווק המופע. כמה שלא נעשה sharing בפייסבוק, בלי לשים כסף היום זה לא מגיע לאותה רמה.

רותם: אוקיי, שיווק זה באמת משהו שלא נגענו בו, פשוט בגלל שאנחנו בדרך כלל לא עושים את זה. אני רק רוצה להגיד שמה שמאד חשוב מבחינה שיווקית, זה שאם אתם מרימים הפקת מקור, תקראו לה בתכנייה הפקת מקור, ולא נגיד "פאנל מומחז" או משהו כזה, כי אז אתם מרימים משהו כמו 'תכנית הלילה של אייקון', שהוא הפקה לכל דבר, ואז אנשים לא באים, כי הם חושבים שזה פאנל. אז זהו. זה טיפ.

ליאת: אני רוצה לדבר על משהו שנגענו בו קצת קודם, וזה עבודה בין במאי למחזאי. מבחינתכם, אני משערת שזה שונה לכל אחד – איך בדרך כלל נראית מערכת היחסים, מי קובע, כמה כל אחד מעורב, כמה אתם רוצים להיות מעורבים בדרך כלל.

רותם: תתחיל אתה, במקרה שלך זה יותר קל.

גיא: אני כותב ונגיד דניאל מביים, ואז אני…

רותם: מתעצבן.

גיא: מתעצבן על דניאל –

רותם: ועלי, ועל אדוה, ועל אורי –

גיא: על אדוה? ועל אורי? מתי זה היה?

רותם: אורי זה היה ב'בחזרה ל…עולמות'

גיא: אה. על אדוה אני לא זוכר שהתעצבנתי.

ליאת: איך אפשר להתעצבן על אדוה?

גיא: אני מתעצבן, ואז דניאל אומר: לא, ככה זה יהיה, ואני, בכניעה, מקבל את זה. ככה זה.

רותם: אוקיי, אז אני בדרך כלל הבמאית של ההצגות שלי (צוחקת) קשה לי למצוא במאים. אני לא יודעת איך. אין לי את הכישרון המופלא הזה של גיא, שאני עוד לא למדתי, של להגיד (מחקה את גיא) "אה, אני לא יכול לביים את זה, שמישהו אחר יביים את זה" (חוזרת לטון הרגיל שלה) ואז זה פשוט מצליח לו. אני לא יודעת איך. 

גיא: כי אני לא במאי?

רותם: זה לא משנה! אני שנים מחפשת במאים להצגות שלי. ובסוף חייבת לביים את זה בעצמי. יש לך כישרון לגייס אנשים.אני עבדתי עם כמה במאים אחרים על מחזות שלי, אבל את רוב ההצגות שכתבתי אני גם ביימתי, וגם יצא לי לביים טקסטים של אחרים. אצלי זה שונה מאשר אצל גיא.  גם כתסריטאית שעובדת עם במאים "בתעשייה", וגם כבמאית שעובדת עם מחזאים בקהילה, הגישה שלי מאד קיצונית בדברים האלה: ברגע שהמחזה יצא מהידיים של המחזאי, הבמאי יכול לעשות איתו מה שהוא רוצה. אם הוא מתייעץ עם המחזאי זה בונוס, וכמובן שצריך לכבד כמה שאפשר, צריך לתת את המקום כמה שאפשר, אבל בסופו של דבר הבמאית היא זאת שקובעת. ואני אומרת את זה גם לגבי טקסטים של עצמי. אני כל פעם משכתבת עד העליה לבמה, או עד צילום הסצנה, ואני מאד אוהבת את זה, ושינויים הרבה פעמים באים בחזרות – זה לא הטקסט שהתכוונתי אליו, זה לא מה שרציתי, אבל אם זה טוב, אני אשאיר את זה. אני מאמינה שטקסט צריך להיות גמיש, זורם, משתנה ונע כל הזמן, בשביל להביא לבמה את הדבר הכי טוב שאפשר.

גיא: כשביימת משהו שלי שינית לי טקסטים?

רותם: ב'הר החורבן', אתה וקרן כתבתם את ה-

גיא: מדע בדיוני.

רותם: מדע בדיוני, שהיה בעיקר פארודיית סטאר-טרק, ושכתבתי לך הרבה מאד טקסטים, לשניכם. אני לא זוכרת שמאד התלוננת. זאת אומרת, באיזשהו שלב התלוננת שפיספסתי את הבדיחה כי אני לא מכירה את מרטי מק'פליי או משהו כזה.

גיא: יכול להיות.

רותם: ואז אמרתי, אה, אוקיי, הקהל כנראה יבין את זה ואני לא. אז השארתי את זה. 

ליאת: אז למה לא שכתבת לו את הבדיחות doctor who?

רותם: למה לא שכתבתי לך את הבדיחות doctor who?

גיא: לא יודע, זה עבד.

רותם: (לליאת) כנראה שזה עבד.

ליאת: לא.

רותם: (ציטוט מתוך "משחקי קרוסאובר":) רפרנס כלשהו ל-doctor who.

גיא: לדעת לשחרר זה משהו שהוא מאד מאד לא קל לכותב שעובד עם במאי, לא משנה מי הבמאי.

רותם: גם אם הבמאי זה הוא עצמו.

גיא: זה משהו שצריך ללמוד לעשות, אין מה לעשות. אבל מקבלים את זה, כי בסופו של דבר, ברגע שאנחנו מסיימים לכתוב ונותנים את זה הלאה… 

רותם: צריך להיות בנאדם אחד שהוא מחליט. כשהייתי הבמאית משנה של דניאל עכשיו ב'צלילה חופשית', וב'הרועה האחרון', הרבה פעמים לא הסכמנו, ובסופו של דבר – לו צריכה להיות המילה האחרונה. לפעמים הוא מחליט שהמילה האחרונה שלו, אחרי שהוא הרהר בזה, תהיה לקבל את דעתי. אבל לא תמיד! וזה גם בסדר. זה – פשוט בסופו של דבר חייב להיות בנאדם אחד בראש הפירמידה שאומר: זה מה שיקרה. אחרת אפשר לריב על זה לנצח. זה… מוציא הרבה אמוציות, הפקות מקור. המון.

גיא: כן. אבל אנחנו נשארים חברים אחרי זה.

רותם: אנחנו עוברים תקופת הצטננות ואז נשארים חברים.

תמר זונדינר מהקהל: זה יותר קל כשמעבדים חומר קיים.

רותם: לא זה לא. זה כל כך לא. אולי כשהסופר מת. 

ליאת: אני לא חושבת שהיה לו הרבה מה להגיד.

תמר זונדינר (מהקהל): כן, הוא כנראה לא היה מתערב במחזה אם הוא היה בחיים.

ליאת: למרות שהסוכן של פראצ'ט אמר שהוא מאד ישמח לקבל את הצילומים.

תמר זונדינר מהקהל: העיבוד אצלנו היה של כמה אנשים ביחד, ולא היו לנו קשיים.

רותם: לי היו. ורד ואני עיבדנו את 'חלום ליל קיץ', ורבנו כל הזמן, בלי הפסקה, על שטויות, ועל דברים רציניים, ואז שוב על שטויות, ואז על ענייני הפקה ואז על ענייני כתיבה ואז על עוד קצת ענייני הפקה. סיימנו את 'חלום ליל קיץ' והיינו צריכות תקופת התקררות בשביל לחזור להיות חברות. יכול להיות שזה רק אני?

גיא: לא, זה גם תלוי ברמת ההפקה, גודל ההפקה. יצא לנו לעשות הפקות שבהם לא היה בכלל דרמה – doctor horrible, הראשון שהעלינו. בשני היה קצת יותר.

רותם: כן, היו לי כמה הפקות  שהלכו מאד חלק.

גיא: בדוקטור הוריבל עשינו שתיים וחצי חזרות, היתה הקרנה פעילה מושקעת בטירוף, הקהל עף על זה, זה היה כיף, כולם נהנו, אף אחד לא רב עם אף אחד, זה היה מדהים. בפעם השנייה עשינו הקרנה פעילה כפולה. הרבה יותר מושקעת, והיו יותר אמוציות.

רותם: עשיתי כמה הפקות קטנות, כמו 'ראיון עם ערפדים', שזה היה פאנל מומחז לכבוד ההשקה של 'דם כחול' של ורד, ועכשיו 'תכנית הלילה של אייקון' בפורמט דומה, ולא היו אמוציות. בעצם, אפילו ב'הר החורבן' שהיה כאילו הפקה מאד גדולה, לא היו המון אמוציות. זה תלוי באנשים שאתה עובד איתם, לומדים עם הזמן עם מי לעבוד. בהפקות הראשונות שלי עבדתי יותר עם שחקנים שלא הייתי עובדת איתם עכשיו, לא בגלל שהם לא שחקנים טובים, אלא בגלל שהם דרשו ממני יותר אנרגיה כבמאית, בין אם זה במישור האישי של להרגיע, להשקיט, להגיד שהכל בסדר, או בין אם זה במישור של לקום וללכת באמצע ההפקה..

בן הלפר מהקהל: ברגע שאת מתעסקת עם מישהו שזה ה-hobby שלו, ולא העבודה שלו. אז אם לא טוב לו, הוא קם והולך.

רותם: לא, זה לא קשור. הרבה פעמים האנשים היותר מקצועיים הם אלה שקמים והולכים. אתה תופתע.

אני לא יודעת מה מתניע אנשים. יש כל מיני סיבות. להיות במאי זה קצת להיות פסיכולוג, אין מה לעשות. יש לי שחקנים שמדוכאים לפני חזרה, אז אני צריכה להרגיע, לשאול "מה קרה? הכל בסדר?"

גיא: כמו כל בוס.

רותם: אתה צריך רבע שעה להירגע? אתה רוצה כוס מים? אני תמיד מכינה שוקולד לפני חזרות. זה מאד עוזר.

בן הלפר מהקהל: הו, עכשיו את מדברת.

גליה בהט מהקהל: בכנסים יש 70-120 חברי סגל, ואני לא יודעת כמה פורשים רגע לפני, אבל אני מתארת לעצמי שדי מעט במיוחד בתפקיד העיקרי –

רותם: מעט, כן. אני חושבת שעם השנים גם יש יותר ויותר מחויבות ובדרך כלל, בנאדם שבא מתוך הקהילה, יכול להיות שהוא יעשה דרמות מטורפות, יהיה בלגניסט, יהיה פרימדונה – אבל הוא לא יפרוש. כי יש מחויבות. היה לי רק שחקן אחד שפרש. זה היה נורא. הוא לא היה מהקהילה.

ליאת: אם כבר דיברנו על שחקנים, אני רוצה להיכנס קצת לנושא הזה: איך בוחרים שחקנים, האם אתם עושים אודישנים, כמה מהכתיבה תלויה בליהוק, יוצא ששיניתם תפקיד בגלל ליהוקים?

רותם: מלא.

גיא: בטח.

ליאת: אוקיי, שאלה שאלה. אתם עושים אודישנים?

רותם: (צוחקת) אתה רוצה לענות על זה, גיא?

גיא: בהתחלה, כשרק התחלנו לעשות, זה היה פשוט קבוצת חבר'ה שנפגשים ומנסים להרים משהו. אחר כך, ככל שנהיינו יותר ויותר מקצועיים, אז לא הייתה ברירה אלא לעבור לאודישנים. מהרבה בחינות. אני חושב שזה התחיל מחבר'ה, ואז התחילו לבוא עוד חבר'ה, ואז פתאום ראינו שאנחנו מתחילים לעבוד עם אנשים שלא כיף לנו לעבוד איתם, ואז התחלנו לעשות אודישנים. 

רותם: הפקת מקור צריכה להיות כיפית, אז בדרך כלל אתם רוצים לעבוד עם אנשים שאתם אוהבים.

גיא: זה לא רק זה, זה גם אנשים שאתם יודעים שאפשר לסמוך עליהם. ורק אנשים שאתה מכיר אישית, זה אנשים שאתה יודע שאפשר לסמוך עליהם. כשעושים אודישנים, ובא בנאדם מבחוץ, גם אם עשית לו אודישן והוא סבבה, תמיד יש את החשש הזה כי את לא מכירה אותו.

רותם: אז אני, קרה לי תהליך קצת הפוך משלך. אני התחלתי מלעשות אודישנים, בכל ההפקות הראשונות שביימתי או השתתפתי בבימוי שלהן – ב'חלום ליל קיץ' היו כמה סבבים של אודישנים, ואז ב'ליאם' היו סבבי אודישנים, ואז ב'זומבי.קון' היו סבבי אודישנים, ואז על 'הר החורבן' חשבתי שלושה חודשים לפני הכנס, ואמרתי: "טוב! מי יש לי? סבבה. את תעשי את התפקיד הזה, אתה תעשה את התפקיד הזה, סגרנו." מאז 'הר החורבן' הייתי אומרת שהרמתי רק הפקות קצת יותר קטנות, והרבה פעמים מכורח הזמן ומזה שהרעיון להפקה עולה יחסית מאוחר, כשצריך כבר להגיש אותו לכנס – אז אני פשוט מלהקת מבין אנשים שאני יודעת שיהיו סבבה. לסרטים כן עשינו אודישנים. ל'רועה', ל'צלילה' – המון אודישנים. בסופו של דבר חייבים להתייחס גם לכישרון. אין מה לעשות. זה לא רק מי שכיף לך לעבוד איתו.

גיא: ב'רועה האחרון', גם ב'צלילה', כתבנו תפקידים ספציפיים לאנשים שאנחנו מכירים. זאת אומרת, תפקיד נכתב עבור מישהו –

רותם: ב'צלילה' כתבתי את התפקיד הראשי לרוני, וב'רועה האחרון' כתבת את התפקידים הראשיים לאנשים אחרים מאלו שלוהקו!

גיא: נכון. חלק כן וחלק לא. כאילו, התפקיד של שימי נכתב עבור אורי ליפשיץ, ועשינו אודישנים לכל שאר התפקידים. לא היה לנו ליהוק.

רותם: את ה-lead male ב'צלילה חופשית' כתבתי את זה בלי לדעת מי ישחק אותו.

גיא: נכון.

רותם: הרבה פעמים גם משכתבים, אם רואים שהתפקיד לא לחלוטין מתאים לשחקן. ב'זומבי.קון' זה קרה לי עם עדי לויה. הדמות לא ישבה בדיוק – שתינו הרגשנו לא מרוצות מאיך שהיא והדמות מסתדרות ביניהן, ושכתבנו אותה קצת ונתנו לה מוטיבציה קצת שונה. אז זה לחלוטין יכול לקרות, תמיד צריך להיות גמישים. אין מה לעשות. כשאתם עובדים מול שחקן, יש לו את המגבלות שלו, ויש לו את הרצונות שלו, ויש לו את הדברים שהוא מביא לדמות, והדמות אף פעם לא תהיה בדיוק מה שכתבתם בסופו של דבר. גם ניר קיטרו, שגיא כתב לו את  התפקיד ב'רועה האחרון', אז אני חוויתי את הדמות, כשקראתי אותה, כחנון-ביישן. והוא לקח את זה יותר לכיוון של חנון מגניב. שזה עבד מעולה! אבל זה שונה מהדמות שכתבת. 

ליאת: אז אמרתם שאתם כותבים לאנשים מסויימים, אבל האם אתם מוצאים את עצמכם כותבים לטייפקאסטים מסויימים?

גיא: מה זאת אומרת? אני לא מבין את השאלה.

רותם: אצלך, היית אומר שחוזר החנון? או הגיק? אני נורא מנסה לכתוב נשים חזקות לא משנה מה אני עושה. אני גם מנסה שיהיה משהו להט"בי תמיד. אם אנחנו חוזרים על טייפקאסטים? אנחנו כנראה חוזרים על דמויות גיקיות. תמיד יש לנו איזה דמות גיקית בהפקה. 

גיא: חייבים.

רותם: חייבים.

גיא: אתה תמיד מכניס את עצמך קצת לדברים שאתה כותב.

רותם: אני קצת מרגישה שאצלי תמיד יש סיפורי אהבה, אז אני כותבת טייפקאסטים לתוך סיפור אהבה.

גיא: את אוהבת רומנטיקה.

רותם: כן, אבל יותר מזה, אני חושבת שאנחנו לא עובדים עם טייפקאסטים כמו שאנחנו עובדים עם דיאלוגים שכיף לנו לכתוב, לא משנה מי הדמות. 

ליאת: אז בואו נדבר על תפאורה ופרופים. האם אתם מעדיפים לעבוד עם תפאורה מינימליסטית, או להשקיע בתפאורה מלאה? 

רותם: ובכן, גיא תמיד כותב דברים משוגעים בתפאורה ואני תמיד כותבת מינימליסטי. 

גיא: לא נכון.

רותם: נכון בדיוק. 

גיא: מה כתבתי ב"בחזרה לעולמות 2- שובו של האבדון " ?

רותם: וול, זה פורמט שאני נתתי לך, ולכן הוא היה מינימליסטי יחסית. 

גיא: כן, מאוד מינימליסטי. 

רותם: בוא אני אגיד לך מה היה לא מינימליסטי בכלל. "הרועה האחרון".

גיא: את לא כתבת את צלילה?

רותם: סליחה, בצלילה לא הייתה הרבה תפאורה. 

ויקי דר (מהקהל): סליחה?!

רותם: היו הרבה פרופ ותלבושות וארט…. אוקיי, צריך להפריד בין ארט לתפאורה. יש הבדל בין ארט לסרט לבין ליצור קקטוס שיהיה על הבמה. אחרי ליאם, שהייתה הפקה עם המון המון תפאורה, כאילו באמת, אביאל וטליה עבדו כמעט שנה על הדברים האלה והם ציירו רקעים מטורפים, והיינו צריכים לתלות אותם מאחורה, ואז היה שולחן והייתה חבית והייתה ההשתקפות בחבית ומין דלת כזאת שהיה אפשר לתלות עליה דברים עם מגנטים, ונופים, ולהחביא את הטארדיס בנופים ושולחנות וכיסאות והכל היה מקרטונים, דברים מדהימים. אבל אחרי זה אני הייתי קצת בטראומה עם זומבי.קון, אמרתי אני רוצה תפאורה שלא צריך משאית בשביל להביא אותה, ולא צריך אנשי תפאורה שעומדים מאחורי הקלעים בשביל לתלות אותה, אפשר להזיז אותה עם השחקנים. ובזומבי.קון עשינו משהו יחסית די מינימליסטי, זה היה מבוסס דברים כמו ההגה ושטויות כאלה.

גיא: והלוקרים.

רותם: כן, והלוקרים שזה היה צבעוני. (בתשובה לשאלה מהקהל) "זומבי.קון 2010" זו הפקה שעלתה שלוש פעמים בכנסים. בפעם הראשונה כתסכית-זמר, עם דפים בידיים, בפעם השנייה גם. בפעם השלישית מחזמר מלא עם עוד יותר שירים. זה היה מחזמר מקורי שכתבנו אני וסתיו דריימן על פי רעיון של ניר קיטרו. אם לפשט את זה לשורה, בחור זומבי שמאוהב בחברה הכי טובה שלו, הוא שומע על איזה כנס זומבים שמתרחש בדרום הארץ, הוא מחליט שזו הזדמנות לפגוש זומבים נוספים, נוסע לשם ומגלה שזה כנס של חובבי זומבים. 

מהקהל: ספויילרים!

רותם: אם לא ראיתם את זה מאז 2010 בעיה שלכם! זה בפאנטום VOD. 

גיא: ואז כולם מתים.

רותם: ואז כולם מתים וזה נהדר. אז זומבי.קון באמת היה עם תפאורה מאוד מינימליסטית, אבל כל שביב ממנה היה מושקע בטירוף. כאילו, אין אצל אביאל תפאורה מינימליסטית. הוא צייר קקטוס, ואז קקטוס תלת מימדי, ואז קקטוס מתקפל תלת מימדי. והוא גילף מגבס יד זומבית שעולה מהקבר, ועל הלוקרים מאחורה היו סטיקרים והיה תא אחד נפתח. זה היה מטורף.

גיא: הדבר המדהים באביאל, זה שלא משנה מה היית אומרת לו לעשות, הוא היה יודע איך לעשות את זה, וגם מהר. היה לנו פרוייקט 48-

רותם: פרוייקט 48 זה שעושים סרט ב-48 שעות, כולל הכל. 

גיא: אז התקשרנו אליו באחת עשרה בלילה ואמרנו לו "אביאל, אנחנו צריכים משקפי מציאות מדומה, וייזרים כאלה, עתידניים מגניבים". והוא אמר, "סבבה, תוך שעה".

רותם: לא, הוא פחות או יותר אמר "אה, השעה אחת עשרה בלילה!" ואמרנו לו "48!", ואז הוא אמר "טוב, בסדר".  

גיא: ושעה אחר כך היה לנו סט של שלושה.

רותם: הוא היה מעולה בלאלתר.

גיא: היה לו בבית הכל.

רותם: קצת לפני גרסת המחזמר של זומבי.קון באתי אליו הביתה כדי לדבר על עוד תפאורה. ואז ראיתי אצלו בבית קרטונים, וצינורות, שאלתי אותו "מה זה כל זה?", והוא אמר "את הולכת לבקש ממני כל מיני דברים". "מה, אספת את זה מהרחוב?", "כן, אני אעשה עם זה משהו". והוא עשה עם זה משהו. הוא עשה עם הכל משהו. 

גיא: והלב.

רותם: הלב היה סיפור מטורף. 

גיא: ספרי אותו.

רותם: אז בגרסה הראשונה של התסכית זמר ממש כמעט לא היה לנו כלום. היו לנו פרופים של מוח ויד זומבית שקנינו, וכל מיני שטויות כאלה, ואז, יש רגע ממש בסוף שכולם מתים, וחוזרים כזומבים, וכל הזומבים על הבמה שרים ואז הם קופצים לקהל ואוכלים את כולו, ומיכל ורועי, שני הגיבורים, מתקרבים אחד לשני תוך כדי שכל זה קורה ומתנשקים. אז, בחזרה הטרום גנרלית אמרתי לחן פרוהליך "צריך שתיתני לו משהו לפני הנשיקה. אולי נביא את המוח מפלסטיק". והיא  אמרה "לא, צריך להיות לנו לב", ואז אמרתי "מאיפה אני אשיג לב עכשיו?". ואז התקשרתי לאביאל , חמש אחר הצהריים, למחרת הגנרלית, "אביאל, איך מכינים לב?" תמיד מתחילים מאיך מכינים. ואז הוא מתחיל להסביר לך ואז את אומרת  "אביאל, יש מצב שאתה מכין לי?", "כן", "באמת?!"

גיא: זה נראה ממש כמו לב אמיתי.

ליאת: קרן לנדסמן טוענת שזה עובר בדיקה אנטומית.

רותם: הוא בדק. הוא גילף אותו ממשהו. לפעמים פרופ טוב סוגר לך את ההצגה, וספציפית זו גם היתה סוף  ההצגה. חן החביאה את הלב מתחת לחולצה שלה ואז הוציאה אותו  וכשהיא הושיטה לו את הלב כל הקהל עשה מין "אוווווווו" והם התנשקו. הדבר שאני הכי זוכרת מהגרסה הזו של התסכית זמר זה שהייתה ישיבת ועד נורא דרמטית, נכנסתי לחדר עם הלב ביד כי נורא דאגתי שאני צריכה להחזיר אותו לאביאל, וכולם הסתכלו עלי ומחאו כפיים והרגשתי שזה בגלל שהחזקתי את הלב הזה ביד. זה היה פשוט מדהים.

גיא: הוא עשה דברים מדהימים.

רותם: וזה תמיד כל כך שידרג ובתקציב כל כך קטן, ובצורה כל כך יצירתית ומדהימה. סטימפאנק, איפה הבנות של הסטימפאנק, הלכו? סטימפאנק זה מה זה מסובך. זה מלא תפאורה ותלבושות, ויקי מהנהנת, כי היה לה את כל התלבושות של הסטימפאנק לעשות בהר החורבן, קו עלילה שלם של סטימפאנק, ואז אביאל צריך להכין דברים כמו המשדר הטרנס פוטוני.

מהקהל: והסקסטנט.

ליאת: הסקסטנט היה מצחיק, כי אבנר וליאור במקור לא כתבו סקסטנט, הם כתבו איזשהו מכשיר ניווט אחר, ואז אביאל אמר להם " זה יראה פחות טוב, אולי אני אכין סקסטנט?"

רותם: אז המשדר הטרנס פוטוני – הוא בנה איזה מכונה סטימפאנקית על הבמה, שאפשר למשוך בידיות! והכל היה להרכבה, הבאנו לבמה והרכבנו. דברים שאי אפשר לעשות עם דרקון ענק. (בתשובה לקהל) אני יודעת שסחבתם אותו ברגל. 

שאלה מהקהל: כמה זמן מראש צריך להתכונן להפקה? כמה עובדים על זה מראש?

רותם: מאוד תלוי בהפקה.

גיא: יש הפקות שעשינו תוך שלושה חודשים ויש הפקות שעשינו תוך שנה וחצי, כמו ליאם, שזה הכי הרבה זמן שעבדנו על הפקה.

גיא: מחזמר באורך מלא.

רותם: באורך של כמעט שלוש שעות. ההצגה הייתה אמורה לעלות באייקון, נכנסתי בדיוק בתקופה הזו כבמאית משנה, ראיתי את מצב ההפקה, אמרתי לשירי "שירי, זה לא עולה באייקון, תני הודעת ביטול".  ואז המשכנו לעבוד על זה עד עולמות. אבל, אתה יודע, להבדיל, הר החורבן שזה ארבע הצגות שבתוכן יש מלא קווי עלילה שונים, הרמנו את זה בשלושה חודשים. 

גיא: גם את ההקרנה הכפולה של ד"ר הוריבל עשינו בכלום זמן. 

רותם: שם לא היו לכם קוי עלילה שונים. 

גיא: לא, אבל זה היה גם משולב וידאו.

רותם: יש לי סיפור הלבשה מאחורי הקלעים. בהר החורבן יש כאמור ארבעה קוי עלילה שונים, הקו של הסטימפאנק הוא אחד המסובכים ביותר, לטליה יש תלבושת של, איך קראו לדמות הזאת, ויקי? עם ו'.   דמות של ליידי. אליזבת? זה לא עם ו בכלל. בקיצור, את עולה על הבמה כמתנדבת, ובוחרת, לפי מה שאת רוצה, איזה קו עלילה לשחק עכשיו. לטליה לקח איזה 20 דקות ללבוש את התלבושת של אליזבת. אז לפני כל התחלת הצגה היא היתה מתלבשת בתלבושת הזאת ואז פושטת אותה אם לא בחרת את קו העלילה של הסטימפאנק. This was insane. הלך בלאגן שלם מאחורי הקלעים, אם ויקי ודנה לא היו שם, חצי מהפרופים לא היו נכנסים. 

ליאת: שניה, אני רוצה להגיד משהו באופן כללי למי שיקרא את זה ולמי ששוקל לעשות הפקות. הכנסים כן דורשים איזושהי רמה של הכנה עם עם הגשת ההפקה, שיהיה לכם כבר איזשהו מחזה ביד, שיהיה לכם כבר צוות מוכן. רותם וגיא, בהיותם בעלי ניסיון רב, מקבלים טיפה יותר גמישות בעניינים האלה.

רותם: אנחנו כן מגישים בדרך כלל עם צוות ועם רוב השחקנים.

ליאת: אנחנו ממליצים להתחיל לעבוד על הפקה לפחות לפחות לפחות עשרה חודשים לפני. אל תנסו להרים הפקה בשלושה חודשים. זה לא מומלץ, זה היה קשה מאוד.

רותם: זה היה סיוט. עשינו המון סופ"שים. אגב, אפשר גם להרים הפקות של ארבעים דקות. עשיתי את זה פעמיים, זה היה נחמד מאוד, זה היה הרבה פחות עבודה. ובכללי אפשר להרים הפקות פשוטות יותר, לא חייבים לעשות ארבעה קוי עלילה שלכל אחד מהם יש גם אופציות בחירה. (לגיא) מה עבר לי בראש? תגיד לי, מה עבר לי בראש? אני לא מבינה. ואתה עוד עשית את זה שוב אחר כך! בקיצור, אני תמיד ממליצה להתחיל מהפקה קטנה, פשוטה וקומית. זה יותר קונה את הקהל, אין מה לעשות. 

גיא: וזה כיף.

ליאת: אני רוצה לחזור לנושא הפרופים והתפאורה. מה היה הדבר הכי מורכב שהייתם צריכים להפקה? 

ויקי דר (מהקהל): מכונה, ספר.

רותם: לסרט אביאל עשה דברים מטורפים כמו הספר מהרועה האחרון  והמכונה של צלילה חופשית, טוב, אין מה לדבר על זה עדיין כי הסרט עוד לא יצא. אבל  יש מכונה בצלילה חופשית והיא מטורפת. 

ויקי דר (מהקהל): מה שאפשר להגיד על המכונה בלי לספיילר זה שאנחנו בעצם השתלטנו לאביאל על הבית, זה כבר לא היה רק אביאל, הוא הוביל יחד איתי את הדבר הזה, דותן היה וגבע ויריב ודניאל שעשה את החשמל.

ואביאל היה אומר "טוב, אנחנו צריכים עוד משהו לחלק הזה. רגע, חכי, יש לי פה קערה, רגע שניה, צובע אותה בספריי. לא חסר לי עוד משהו. תביאי שניה את הצבע התלת מימדי". והוא ישב ועשה משהו מדהים.

גיא: טוב, הבן אדם בנה דרקון.

רותם: אה, אני יודעת. השלט בחלום ליל קיץ. השלט בחלום ליל קיץ היה מסובך מאוד מאוד מאוד. בגלל שזה ממלכת הפיות, והם עושים בלאגן ביער בדיוק כמו במחזה השייקספירי המקורי, אז יש שלט בגודל של שלט רחוב על הבמה והוא מצביע לכיוון תיאטרון הבימה, והצד השני שלו מצביע לכיוון בית בארבור או מרכז רוזין – לפי הכנס, ואביאל היה צריך לשנות את השלט בגלל שההפקה עלתה בשני כנסים שונים – ואז מדי פעם שחקן עובר, והוא צריך לתת מכה לשלט , והשלט מסתובב ומראה את הכיוון השני. המכה המתוסכלת הזאת צריכה להיות כל כך מדוייקת, והיא לא יכולה להיות מדוייקת כי את עושה את זה מתסכול! את עושה את זה על הדרך כזה. אז אביאל צריך להכין מנגנון, שעושה ככה פק ונתקע. וזה קורה כמה פעמים, הסיבוב הזה, ובשלב מסויים מגיעות  שתי פיות ומרכיבות על השלט עוד שלט עם מגנטים שאביאל בנה כדי שיחזיק, שכתוב עליו ל"יער הפיות", כיוון שלישי. וגם זה היה נורא מסובך כי היה צריך מגנטים נורא חזקים כדי שהפיות יוכלו להרכיב את זה על הבמה. 

ליאת: וזה עבד!

רותם: זה עבד מדהים.

ליאת: אני לא זוכרת פעם אחת שהשלט הזה לא התחלף.

רותם: הוא פעם נפל.

ליאת: יכול להיות. אני הכי זוכרת את הסלע.

רותם: אביאל הכין סלע בשביל שליאת ועידן ישבו עליו –

ליאת: זה נראה ממש כמו סלע!

רותם: סלע עם מקומות ישיבה.

ליאת: מקרטון, שהיה הדבר הכי נוח שישבתי עליו ever. הוא שם דליים מלמטה, ציפה אותם בלא-יודעת-מה, וזה נראה ממש כמו סלע. 

רותם: עיסת נייר, וקרטון, וגבס – אין לי מושג, סחבנו את זה, הנחנו את זה על הבמה, ועידן וליאת ישבו על זה כל הסצנה.

ליאת: זה היה אחר כך אצל עידן בבית.

רותם: אני מצטערת על כל פריט פרופ שזרקתי כי הוא התיישן. ב'ראיון עם ערפדים', לצורך העניין, הוא עשה כקידום, ההפקה הייתה קידום .לספר של ורד 'דם כחול', שיצא. אז כקידום לקידום, הוא הכין קידום –  קופסאות אדומות כאלה, שהיה כתוב בתוכן in case of vampires break glass או משהו כזה, ואז היה שם יתד, ושום, ומים קדושים. הוא הכין 17 כאלה. הוא תלה אותן בכל הכנס, ואז אחר כך הוא חילק לקאסט. זה היה מטורף. המון עבודה. היה לי אחד כזה בשירותים, כי זה היה נורא מצחיק שזה היה בשירותים, ואז השום התחיל נורא להסריח, כי הוא נרקב. אז הבאתי אותו לאביאל, ואז הוא אמר לי, "אה, אני פשוט אתן לך אחד אחר". ואז גם הוא התחיל להסריח. ואז הוא אמר לי, "תגידי, יכול להיות שזה פשוט לא צריך להיות במקום קטן וצר כמו השירותים?" אז אמרתי, "יכול להיות". ואז הוצאתי אותו מהשירותים והוא הפסיק להסריח. (צוחקות)

ליאת: או שהפסקת להריח אותו.

רותם: יכול מאד להיות. אם אני מסתובבת כבר שנים עם ריח של שום, אז תגידו לי. הוא עשה דברים מדהימים. באמת. 

גיא: ראית את המפה שהוא עשה ל'כוכב ארנב'?

רותם: 'כוכב ארנב' –  גיא פתח בקטע חדש של הפקות בכנסים לילדים. שזה גאוני כי ההורים כל כך מסכנים, הם צריכים להושיב את הילד איפשהו, וזה פשוט – רמה מטורפת, ענבר עשתה את זה איתו בפעם הקודמת –

גיא: ענבר האדירה –

רותם: ענבר האדירה – אני הייתי שם בדיוק לרבע שעה, כי זה היה קצת קריפי שיושבת בחורה מבוגרת עם כל הילדים האלה, אבל זה היה כל כך מגניב! 

גיא: לאירוע הזה אביאל  עשה מפה מדהימה, מדהימה, אני לא יכול לתאר את זה –

רותם: ענקית גם. ואפשר ללכת על המפה, הילדים אומרים לאן ללכת, וזה הרעיון – והיא היתה כל כך גדולה שסתיו הבן של גיא הציץ בקושי מעל המפה. 

גיא: ואביאל צבע את הכל ביד. כל הפרטים הקטנים.

רותם: השילובים שהוא היה מסוגל להם – אתה יודע, אני נגיד מפסלת מעולה, בפימו, באייקליי, בפלסטלינה, אבל אביאל ידע לעבוד בהכל. הוא המציא כל מיני שיטות עבודה, וטכניקות, והוא היה אוטודידקט מטורף, אם צריך נגיד, איזשהו סוג של חשמל בפנים, אז הוא יסדר את זה. טוב, אני יכולה לשבת פה ולבכות על אביאל עוד שבועות, כנראה, אבל – אני כבר עושה את זה שבועות, כאילו –

גיא: כן.

מהקהל: יש לי שאלה, הפקת מקור היא רק על פי מחזות מקוריים?

רותם: גם 'שומרים! שומרים!' וגם 'אחיות הגורל' היה מתורגם –

ליאת: לא מתורגם, מעובד. בגדול יש ענייני זכויות יוצרים שהם מורכבים קצת, אנחנו מעדיפים להרים דברים מקוריים, אבל אנחנו יכולים גם ליצור קשר עם בעלי הזכויות, כמו שיצרנו קשר עם הסוכן של פראצ'ט –

רותם: בואו נפשט את זה טיפה, בסדר? הפקות מקור שהם על פי סדרות טלוויזיה – כמעט אף פעם אי אפשר להשיג את הזכויות.

ליאת: כן, זה קשה מאד.

רותם: ספרים – יותר קל.

מהקהל: אם כבר, אז לגבי ליאם, בואו נדבר על זה.

רותם: אוי ווי, בואו נדבר על זה…

ליאת: אני אדבר על זה.

גיא: לא חייבים.

ליאת: אני מוכנה לתת סיכום של הנושא –

רותם: את לא קשורה להפקה! אני אתן סיכום של הנושא: FOX זונות.

ליאת: FOX זונות!

רותם: לציטוט!

ליאת: אחת הסיבות שאנחנו כבר לא עושים את ההקרנות פעילות של המחזמר של באפי, ולא, כל מיני –

גיא: הקרנות פרקים, והקרנות סרטים –

ליאת: היא שככל שהכנסים מעלים את הפרופיל שלהם, ונהיים יותר ויותר פומביים, אנחנו יותר ויותר חשופים לתביעות. ואנחנו אוהבים לעבוד מסודר ואין לנו עניין לסכן את עצמנו בשביל דברים כאלה. המשבר הכי גדול היה בעצם כשהעלו את 'ליאם', שהיה מבוסס על דמויות מ'באפי' ו'אנג'ל', וחלק מהסצינות גם, כמו שגיליתי אחרי שראיתי את 'אנג'ל' –

דובר מהקהל: רגע, ומישהו תבע אתכם את זה בגלל שעשיתם את זה?

ליאת: זה עלה פעם אחת – ואז קיבלנו מכתב cease and desist מנציגי FOX בארץ שאיימו בתביעה –

רותם: דנה שהיתה אחת המפיקות התקשרה אלינו, וחשבנו שהיא עובדת עלינו. "בסדר, דנה, יאללה, מי אמר לך להגיד את זה, ניר קיטרו?"

ליאת: בסוף הסכמנו שאנחנו לא נעלה את זה יותר, שהיה חבל מאד, כי זה היה הרבה מאד עבודה, ומאז אנחנו מאד מאד נזהרים.

רותם: אפשר להרים הפקות מעובדות מספרים, כמו שעשו עם טרי פראצ'ט, סופרים  חיים, מתים, הכל בסדר.  דברים ישנים, כמו שייקספיר – הרבה פעמים אין זכויות יוצרים בכלל. טלוויזיה וקולנוע זה תמיד יהיה יותר קשה, אבל, יש גם דברים כמו, נגיד, 'משחקי קרוס-אובר', שכלל הרבה דמויות מטלויזיה וקולנוע, אבל נפל תחת ההגדרה של פארודיה. אם אתם רוצים לבסס הפקה על משהו קיים בטלוויזיה או בקולנוע היום בואו להתייעץ. אוקיי? בואו להתייעץ, נראה אם זה יכול ליפול להגדרה של פארודיה – ואם לא, עדיף שלא.

גיא: גם 'אנג'ל: יום במשרד', אני חושב שהוגדר כפארודיה.

רותם: 'אנג'ל: יום במשרד'… יכול להיות שלא היינו יכולים לקרוא לזה 'אנג'ל' אם זה היה עולה היום. אולי היינו צריכים לקרוא לזה 'יום במשרד-'של ערפד'. זה חרוז. 

ליאת: אנחנו מאד נזהרים, אם אפשר להשיג זכויות אנחנו ננסה להשיג זכויות, אבל אנחנו מעדיפים לעבוד עם חומרים מקוריים.

רותם: בבקשה תתייעצו לפני שאתם מתחילים לעבוד על הפקה. לשלוח מיילים לא עולה כלום.

ליאת: כן, כי קרו מצבים שאנשים הגיעו כבר לשלב שאחרי כתיבה, ואז הם מגישים את זה לכנס, ואומרים להם: "אי אפשר".

רותם: "אבל חבר'ה, אי אפשר להעלות את ההפקה שלכם, זה סרט אנימה נורא נורא מפורסם. יתבעו לנו את הצורה."

ליאת: כן, ואי אפשר גם ליצור קשר עם בעלי הזכויות כי אנחנו לא מעניינים אף אחד.כמו שניסינו להסביר לבחור שרצה להרים את המחזמר של באפי: אנחנו לא מעניינים את FOX מספיק כדי שיתנו לנו את הזכויות, אנחנו כן מעניינים אותם מספיק כדי שיתבעו אותנו.

רותם: תובעים כותבי פאנפיקים! חבר'ה, זה מסוכן.

בן הלפר מהקהל: כמו MGM, שאין להם נציגי זכויות בארץ, אבל יש להם עורך דין פה, שתובע על הפרת זכויות.

ליאת: זה בדיוק ככה. אנימה זה עוד יותר בעיה, אנחנו כבר לא פועלים תחת ההנחה של, "ובכן, הם ביפן, הם לא ידעו מזה" –

רותם: זה מה שחשבנו לגבי FOX.

גיא: שאלות מהאינטרנט!

רותם: יו, יש עוד שאלות!

ליאת: אוקיי. איזו הפקה הייתם רוצים להרים  אם היה לכם תקציב בלתי מוגבל, את כל השחקנים שאתם רוצים, whatever. מה הייתם רוצים להרים?

גיא: 'זומבי.קון: הסרט'.

(צוחקים)

גיא: זו ההפקה שהכי הייתי רוצה לראות.

רותם: כפרה שלי.

גיא: כאילו, לא הייתי רוצה להרים אותה בעצמי, כן? זה של רותם. אני אומר, זה הפקה שהייתי רוצה לראות.

רותם: אתה מוזמן. מי שרוצה להרים את 'זומבי.קון: הסרט' מוזמן. יש לו את ברכתי. או את 'זומבי.קון: המחזמר', דרך אגב. יש טקסט כתוב, אני פשוט לא רוצה להרים את זה יותר בעצמי. סרט היה יכול להיות מגניב. היינו מצלמים במצפה רמון. כלומר זה היה נורא.

גיא: יש לי הרבה רעיונות כל הזמן. לדברים שהייתי עושה עם תקציב בלתי מוגבל. משהו שמערב שירים, חבובות – מדע בדיוני, פנטזיה. אולי חבובות של שאטנר.

רותם: חבובות של שאטנר!

גיא: חבובה של שאטנר פותרת תעלומות. זו יכולה להיות סדרה מגניבה.

ליאת: רותם? 

רותם: את רוצה את הפנטזיה, או את המשהו-שאני-שואפת-ואולי-אני-אעשה-יום-אחד?

ליאת: פנטזיה, אחרי זה נגיע לשני.

רותם: אני הייתי מאד רוצה להרים על הבמה את אחד מהסיפורי שומרי ערים שלי.

גיא: וואי, זה מה שהייתי צריך להגיד.

רותם: זה דורש המון המון המון המון המון המון! תקציב. התיאטרון בארץ לא יכול לעשות את זה אפילו, אולי בתקופה שחנוך רוזן היה פיטר פן ועף עם כל החבלים וזה.

גיא: הייתי רוצה לראות את זה כסדרת טלוויזיה. סדרת טלוויזיה על שומרי ערים.

רותם: הייתי מוכנה לראות את שומרי הערים בכל פורמט שהוא, בטלוויזיה – בקולנוע, זה – זה לא יקרה לעולם. אולי כשזה יהיה רב-מכר, ואז כאילו –

גיא: לא, את יודעת, זה סדרת טלוויזיה, six seasons and a movie. כאילו, אחרי השש עונות של הסדרה, עושים סרט קולנוע.

רותם: אבל גיא! הספר צריך להיות רב-מכר בשביל זה. 

גיא: הוא יהיה.

רותם: קודם תאחל לי שהספר יהיה רב-מכר. קודם תאחל לי לסיים לכתוב את הספר. קודם תאחל לי להתחיל לכתוב את הספר.

(צחוק בקהל)

ליאת: אוקיי, אז עכשיו לקטגוריה השנייה שהזכרת?

רותם: מה היא הייתה?

ליאת: משהו שאשכרה אפשר להרים ואולי יום אחד יקרה.

רותם: אז ככה, תקשיבו, ב-2019 יש worldcon, איפה?

ליאת: דבלין.

רותם: דבלין! שאלף, זה מדהים כי זה אירלנד, ואני חולה על אירלנד, ודבר שני, דיברתי עם כל מיני חבר'ה שלי שחיים בלונדון, שרובם שיחקו ב'זומבי.קון'. אגב, שחקן שעובד איתי בתפקיד ראשי עוזב את הארץ באיזשהו שלב. אני לא יודעת למה. זה פשוט ככה. כל ששת השחקנים הראשיים של 'זומבי.קון' חיים בחו"ל היום, ורוני וייסמן – בקיצור, דיברתי איתם, ואני רוצה להרים מחזה מ'הטירה הנעה' של דיאנה ווין ג'ונס, בדבלין 2019. אני מקווה שכאילו, את יודעת, כבר יהיה מישהו אחר שייקח את הרעיון הזה, כי אני אהיה נורא עסוקה, בכל העבודות תסריטאות שיהיו לי. 

ליאת: ובספר השלישי.

רותם: ובספר השלישי – אוּ, יפה. היא שואפת. אז זה מה שאני נורא נורא רוצה להרים, וזה גם ריאלי.  הרעיון עלה לי בחלום, וכתבתי על זה בפייסבוק, ואז הגיבה גילי בר-הלל, שהיא אחת המתרגמות הידועות בארץ ואחת האוהבות הכי גדולות של דיאנה ויין-ג'ונס, ואמרה לי: הטירה הנעה? אני משיגה לך את הזכויות. אמרתי לה: באמת? אז היא אמרה: כן, את תרימי את ההצגה, אני אשיג לך את הזכויות. ואמרתי: אומייגאאאד!

(צחוק)

גיא: צריך לדבר עם worldcon מעכשיו, להגיד להם.

ליאת: (צוחקת) צריך לסגור עם worldcon שיבחרו את דבלין סופית.

רותם: זהו, עוד לא בחרו את דבלין, כן.

ליאת: זה קורה שנה הבאה. גיא?

גיא: מה, הפקה שאני באמת הולך לעשות?

ליאת: לא, הפקה שאתה חושב שהיא אפשרית, אם היה לך זמן וכוח.

גיא: כן. אין לי, כי אני כל כך רחוק מזה עכשיו –

רותם: לי ולגיא יש הפקה שאנחנו כבר מלא שנים מדברים עליה, אבל אנחנו לא מצליחים להסכים על הפורמט שלה –

גיא: מה, murder mystery?

רותם: ה, סוג של murder mystery-

גיא: רצח בכנס של גיבורי על –

רותם: שהתכוונו לעשות מזה סוג של –

גיא: מחזה פעיל כזה עם הקהל.

רותם: סלאש לארפ, סלאש חדר בריחה, סלאש הפקה בימתית… אנחנו עוד לא מצליחים לסגור על פורמט, אבל זה נורא מגניב! כתבנו כמה דמויות ממש מגניבות וכמה תרחישים ממש מגניבים! אולי יום אחד הוא ירים את זה.

גיא: אולי. יש לי הפקה משלי כרגע. 'אבירי השולחן העגול', בכפר סבא, בואו, תביאו כסף.

ליאת: טוב. זה הזמן לסיפורי פאשלות ואירועים מצחיקים, על הבמה או מאחורי הקלעים.

גיא: ניר קיטרו!

רותם: ניר קיטרו די ממצה את זה.

ליאת: לניר קיטרו יש נטייה להיפצע –

גיא: בכל הפקה שהוא משתתף בה.

רותם: להישבר, ליפול מהבמה –

גיא: לבלוע חפצים –

ליאת: הוא היה אמור להופיע ב'מוזיקאים מברמן', והצליח, משהו כמו חודש וחצי לפני, ליפול ולרסק את הרגל שלו באיזה שלושה מקומות, והם אשכרה שקלו להעלות אותו לבמה בכיסא גלגלים, לבנות סביבו עגלה או משהו… אבל אז הם ויתרו על זה וליהקו את עדי שיפר.

רותם: וככה אני קיבלתי אותו ל'חלום ליל קיץ'!

ליאת: כן, לפני 'חלום ליל קיץ' הוא היה אמור לבוא לאודישן, ואז הוא שבר את הפלטה של הגשר שלו, והיינו צריכים לדחות את האודישן.

(צוחקים)

גיא: ואז ב'ליאם', יש קטע ש…הרמוני?

רותם: קורדיליה!

גיא: קורדיליה מפזרת נצנצים על הבמה

רותם: זאת הייתה טעות. זה עבד יפה בתיאוריה.

גיא: כן. ויש קטע שהוא שוכב על הרצפה, וכאילו, והוא –

רותם: הוא מקבל את הנשמה שלו בחזרה –

גיא: והוא בלע נצנצים, והתחיל להשתעל נצנצים והוא לא יכל לנשום, על הבמה, ואז הוא היה מאחורי הקלעים, התחיל להקיא נצנצים שם… וכאילו, שבועות אחר כך הוא המשיך להקיא נצנצים.

ויקי דר מהקהל: וגם על הבמה היה לו בשלב מסוים איזשהו נצנץ תועה שלא ירד ממנו –

רותם: ממש כאן (מצביעה על הסנטר), וזה נצנץ לו כל ההפקה –

גיא: נצנצים זה לא דבר שיורד, אף פעם.

רותם: סצנות נורא דרמטיות על הבמה, ולניר יש נצנץ עליו.

מהקהל: משם סטפני מאיירס קיבלה את ההשראה?

ליאת: אנחנו תהינו בקשר לזה –

ליאת: אמרת את זה בסצנות שנחתכו מ'כרוניקה של כנס ידוע מראש'.

רותם: כן? אמרתי את זה?

ליאת: ברור.

גיא: ואז הוא… ב'זומבי.קון' הוא נפל ונחבט בראש מרמקול –

רותם: אני לא זכרתי את זה אפילו.

ויקי דר מהקהל, ברקע: אני בטוחה שגם הוא לא זוכר את זה כל כך.

גיא: אורי ליפשיץ העביר את 'המסע אל הר החורבן האפל של האבדון' הראשון כשהוא ב-

רותם: ורטיגו נוראי –

ליאת: ורטיגו מטורף, הוא לא יכל לעמוד.

גיא: היה דלי מאחורי הקלעים, ממש צמוד לאיפה שהוא ישב, למקרה שהוא יצטרך להקיא תוך כדי שהוא מדבר.

רותם: הוא היה אמור לעשות כל מיני דברים כמו להנחות את המתנדב, ואז שי יצא ועשה את זה במקומו. אבל תראה, אלו פשלות קטנות יחסית. פשלות גדולות זה כאילו, זה שמשהו נורא גדול מתבטל – אני לא צריכה להגיד שוב על 'חלום ליל קיץ' שזה נדחה בשעתיים בגלל הקטע הזה, אבל אף הפקה שלי אף פעם לא התחילה בזמן. לא! אחת בעצם התחילה בזמן. תמיד יש בעיות סאונד, וזה מעצבן נורא, אני שונאת שקהל מחכה בחוץ. הם נכנסים כשהם כועסים על כולנו –

גיא: כן. סאונד באשכול זה הבעיה הכי גדולה.

רותם: 'בחזרה לעולמות' התחיל בזמן –

גיא: סאונד זה הדבר הכי נוראי בהפקות –

רותם: סאונד זה הכי נוראי.

גיא: כן.

רותם: פשלות אבל גדולות שאנחנו זוכרים?

דותן צור, מהקהל: ב'זומבי.קון'? כשטלי הפילה את הסכין שהיא הייתה צריכה לאחר כך במרכז הבמה?ובתצוגת אלתור נפלאה, מישהו שאל אותה: "טלי? מה את עושה כאן?" ואז היא אמרה: "יש משהו שאני -חייבת- לעשות!"

רותם: נכון. זה היה גדול.

ליאת: אני זוכרת, שבגנרלית של 'ליאם', הייתה איזה סצנה, שבה, נו? רוני – מה היא שיחקה?

רותם: רוני שיחקה את דרוסילה.

ליאת: דרוסילה! אחרי שרוצחים את ההורים שלה והכל, היא מצטרפת – כפי שהבנתי אחר כך – למנזר. בגנרלית, משום מה האישה שעמדה לידה לא לבשה מדי נזירות.

רותם: הם עוד לא הוכנו.

ליאת: ואת תוהה, למה האישה הנחמדה הזאת מציעה לה לקרוא ספרים, ולשתול ורדים?

רותם: אני ושירי ישבנו בקהל: "מה זה? היא השכנה ממול?"

ויקי דר (מהקהל): ב'הר החורבן', מישהו, שאני לא אזכיר את שמו כרגע, העלה ילדה בת 12, לסצנה…

רותם: היה לנו אחראי מתנדבים ב'הר החורבן', בשביל להעלות כל הזמן מתנדבים מהקהל.

גיא: מי זה היה?

ויקי דר (מהקהל): מי זה היה?

ליאת: מי זה היה, מעניין.

ויקי דר (מהקהל): אתה!

רותם: לא, זה לא היה הוא.

ויקי דר (מהקהל): זה כן היה הוא.

גיא: זה הייתי אני.

ליאת: זה היה הוא.

רותם: אתה העלית ילדה בת 12 לבמה?! אני האשמתי מישהו אחר כל הזמן הזה!

ליאת: ובכן, זה היה גיא.

ויקי דר (מהקהל): לסצנה שאתה! כתבת.

גיא: כן.

רותם: סצנה סקסית!

ויקי דר, מהקהל: אבל היא החזיקה זמן, הוא לא העלה אותה לסצנה הזאת.

ליאת: לא, הוא העלה אותה לסצנה הזאת.

ויקי דר (מהקהל): עכשיו, אני וקרן היינו sex-bots.

ליאת: שהיו אמורות להגשים פנטזיות –

רותם: ילדה בת 12!

ויקי דר (מהקהל): כן, פנטזיות של סקס. עכשיו, קרן באה אלי, כי אני הייתי עסוקה בלהתלבש וזה, קרן באה אלי ואומרת לי לסצנה של הרובוטים יש ילדה על הבמה! ואני כזה: מה ילדה?! ואני מסתובבת ואני רואה – ילדה!

ויקי דר (מהקהל): ואז במקום הטקסט המקורי שמדבר על הפנטזיות של המתנדב על הבמה התחלתי להגיד  – ורוד! ונצנצים! וברביות!

ליאת: וואו, אנחנו ישבנו שם מאחורי הקלעים והתרשמנו עמוקות.

רותם: גם בעמדת הסאונד היינו בשוק. אני זוכרת את זה –

גיא: זה היה נהדר.

רותם: אני ודניאל עמדנו ככה מלמעלה והיינו כזה: לא, לא, לא, מה עושים? מה עושים?! אומייגאד, אולי אני ארד למטה ואני אעצור את זה? אומייגאד, אומייגאד, ואז כזה: לא, ויקי טיפלה בזה. הכל טוב. 'הר החורבן' היה כיף.

גיא: ב'משחקי קרוס-אובר' חן שרון כמעט הרג את אדוה.

רותם: כן, וואו, שהוא דפק את הראש שלה במיטה, איזה מסכנה. 

ליאת: ב'חלום ליל קיץ' היו שני דברים –

רותם: מצחיקים מאד.

ליאת: אני שיחקתי את –

רותם: מג'נטה.

ליאת: מג'נטה, תודה, ויש איזשהו שלב שאני לובשת, משהו מתחרה, וניר לובש מחוך, ויש לי פירסינג בטבור, ואנחנו מתקרבים, ועושים מה שעושים, ואז אנחנו צריכים להתרחק. ואז – זה היה בגנרלית, אין צילום של זה לצערי – ניר מתרחק, ואני כזה: לא, לא…! והוא לא מבין, והוא ממשיך להתרחק, ואז שומעים כזה: פליק! וכל העגיל שלי מתפזר, תודה לאל שהוא רק נפתח. פשוט מתפזר על הבמה-

רותם: ואנחנו בעמדת הסאונד,  ואני כזה: מה? מה נפל לה?

ליאת: היה לי תליון של פיה, והייתי צריכה ללקט את העגיל, ואת הכדור, והכל – וניר בכלל לא קלט, והסצנה ממשיכה. והיה עוד קטע, זה היה בגרסת הבמאי של חלום ליל קיץ, ש-

רותם: הבמאית!

ליאת: הבמאית, שיש את ה-Time Warp, ואז אחרי זה כולם שוכבים על הבמה, ואיתי קפלן ועדי ממשיכים לפזז, ועדי לבשה קרוקס כתומות, אני זוכרת את זה מאד בבירור.

רותם, ברקע: מגפי קרוקס.

ליאת: ובאיזשהו שלב הוא מניף אותה באוויר ומניח אותה על הבטן שלי.

גיא: ב'משחקי קרוס-אובר', ניר קיטרו חטף ברך למפשעה.

רותם: מדניאל, כן, כשהיא נפלה עליו.

רותם: היה לנו עוד כלמיני היפצעויות וכאלה, (לענבר) לך היה פעם משהו מצחיק, נכון?

ליאת: היא שרטה את הברכיים, ב'חלום ליל קיץ', כי את החלקת על הברכיים לעידן, להגיד לו שיחתום לך על החזה – והברכיים שלך דיממו אחר כך. אני זוכרת את זה.

רותם: כן. חיפשנו פלסטרים בצבע עור ולא מצאנו. (לגיא) אתה זוכר שעוד העריצו את עידן דקל? אנחנו מה-זה זקנים, אף אחד לא יודע מי הוא היום. סליחה עידן!

דוברת מהקהל: אני השתתפתי במחזמר 'באפי', זה היה השלישי. זה היה שיא ההערצה.

רותם: שאחרי שהוא החליף את בובת ספייק ענק מקרטון.

ליאת: אוקיי. אז אני רוצה על – דברים שדרשו אלתור של רגע אחרון. משהו ש… היה צריך יצירתיות מיוחדת כדי לפתור –

גיא: כל הזמן.

רותם: שוכחים איזה תלבושת, או לא מכניסים איזה משהו, או מכניסים משהו מוקדם מדי.

גיא: שורות שמתבלבלות – דברים כאלה קורים כל הזמן.

ליאת: ב-deleted scene של 'כרוניקה של כנס ידוע מראש', שמעולם לא העלינו אותם ל-V.O.D, אנחנו באמת צריכים. ב'חלום ליל קיץ', עידן,היה לבוש כמו ספייק. אז היה לו את המעיל עור הנורא ארוך ומתחת לזה חולצה אדומה, ומתחת לזה טי-שירט, ובאיזשהו שלב הוא מוריד את זה, ואז הוא, צריך להתלבש חזרה, ואני -ואני עומדת ומדברת עם ניר, ועידן בינתיים מנסה ללבוש את זה, ואיכשהו הוא הסתבך, כאילו עם השרוול של המעיל –

רותם: היתה חולצה אדומה ארוכה מעל חולצה שחורה קצרה, ומעל כל זה מעיל. היד שלו לא נכנסה לשרוול של החולצה הארוכה האדומה,  אז בעצם קצה השרוול האדום בלט מהמעיל שלו. 

ליאת: ואז אני מדברת עם ניר, והוא אומר לי: "את מעדיפה את זה, ומצביע על עצמו, או אֶת – זה" ומצביע על עידן שבדיוק מחזיק את השרוול שיוצא בצורה מצחיקה מהמעיל, ומנסה להבין מה קרה שם… 

רותם: זה היה נפלא, זו הייתה אחת הפשלות שנראה כאילו הן תוכננו מראש לבמה. יש מדי פעם כל מיני דברים כאלה, שזה פשלות שדווקא עבדו לטובת ההצגה, או דברים מצחיקים שקרו, או כל מיני דברים שהוספנו ברגע האחרון, או, נגיד – אני זוכרת שב'חלום ליל קיץ' בגרסת הבמאית ב-2008, היה את הקטע שבו אני סתם נכנסת, עולה על הבמה לנזוף בך ובעידן, ואז כמה שעות לפני ההופעה פשוט באתי לליאור והיא הייתה לבושה כפיה, ואמרתי לה – "אולי תיכנסי ותנשפי עלי נצנצים?" ולא עשינו על זה חזרות, ושכחתי לעדכן את עידן וליאת שזה קורה, וגם לא ידעתי איך זה ילך כי לא נשפו עליי נצנצים אף פעם עד אותו רגע… 

ליאת: זה היה מצחיק.

רותם: עידן כמעט נשפך מצחוק מול הבמה.

ליאת: אני כן רוצה להתייחס לשאלה שעלתה בפייסבוק, למה לא מצלמים בעצם את ההפקות.

גיא: למה, יש את ה-V.O.D של האגודה, שחשוב שכולם יכירו אותו – רוב ההפקות שם. 

ליאת: אבל, בגלל הצורה שבה זה מצולם, מתוך הקהל, עם כל הבעיות סאונד, וזה שלא מתחברים ישירות למיקרופונים אז הסאונד אף פעם לא טוב במיוחד, הצילום אף פעם לא טוב, שומעים תמיד את הקהל מאחורה – זה אף פעם לא יצא מושלם מספיק בשביל למכור את זה כדיסק –

רותם: במוזי.קון הם התחברו למיקרופונים. איך הם עשו את זה?

ויקי דר מהקהל: ב'סטארגייט' אנחנו גם התחברנו למיקרופונים.

רותם: אם מישהו היה לוקח על עצמו את הקטע הזה של לתעד ממש בצורה רצינית את ההפקות –

תמר זונדינר מהקהל: אם אני לא טועה, ב'אחיות הגורל' מישהו משלנו בא עם מצלמה וחיבר אותה. בגלל זה יש לנו, אם אני לא טועה ארבע גרסאות, שתיים שהכנס צילם  ושתיים שאנחנו. 

ליאת: ב'חלום ליל קיץ' יש את מה שהכנס צילם, שיש סצנות שלא רואים את הפנים של השחקנים בגלל שהתאורה עליהם, ויש את מה שגילי טייכהולץ צילמה, שזה צילום הרבה יותר טוב, הבעיה היא שלגילי הייתה נטיה להסיט את תשומת הלב לניר ועידן שהתמזמזו על הבמה, וזה לא משנה אם יש אנשים שיש להם שורות בסצנה הזאת!

רותם: זה אכן לא משנה. היית אומרת שהיא ייצגה את תחושתו של הקהל.

גיא: וגם יש בעיית עריכה. 'מותו וחייו של ליאם או'לירי' נמצא בעריכה כבר קרוב ל… שבע שנים?

ליאת: יום אחד אני אערוך את 'חלום ליל קיץ' גם. 

תמר זונדינר מהקהל: צריך לזכור שבצילומים שלbroadway, יש גם –

גיא: צלם על הבמה.

תמר זונדינר מהקהל: זה מתחבר ביחד עם מה שאמרנו קודם, כאילו – זה מין בונוס כזה, ולבונוס אף פעם אין אנרגיה. זה כמו להעלות את ההצגה שוב אחר כך.

ליאת: כן, אני למשל עובדת על כתוביות ל'הר החורבן האפל של האבדון', סיימתי את הערב הראשון. לקח לי רק שלוש שנים.

גיא: גם אם נצלם עם צלם על הבמה, זה יהיה תקוע בעריכה שנתיים. 

ליאת: חוץ מזה, זה גם יפריע מאד.

רותם: זה פחות באנרגיה של הכנס. ושירה שאלה בפייסבוק  איך מתמודדים עם זה שאתה עובד כל כך כל כך קשה, אתה מעלה את זה פעם-פעמיים, ונגמר. אז התשובה היא שזה התמודדות נורא קשה, הדיכאון אחרי כנס גדול בהרבה כשיש לכם הפקת מקור גדולה, טובה ומוצלחת ואתם חוזרים לחיים האמיתיים, שבהם אתם לא במאים מקצועיים ולא מחזאים מקצועיים ולא משלמים לכם על זה, עדיין.

גיא: אני חושב שזה הסיבה העיקרית שהפסקתי.

רותם: כן?

גיא: כן.

רותם: אני הפסקתי כי אני מנסה להיות מחזאית – אני מנסה לעבוד בכתיבה באופן מקצועי, הפקות בכנסים זה פשוט לוקח יותר מדי זמן ואנרגיה. אבל מי שאוהב לעשות את זה, הזמן הכי טוב להתחיל לעבוד על הפקה זה כשההפקה הקודמת נגמרה. יום אחרי הכנס. זה מונע את הדיכאון. 

ליאת: אוקיי, אז אנחנו נגיד תודה רבה לרותם וגיא, אני רוצה במיוחד להודות לרותם שנתנה לי הזדמנות לעלות על במה, אני מעולם לא החשבתי – ואני עדיין לא מחשיבה את עצמי כשחקנית, אבל – במקרה במקרה, במקרה! באמת שבמקרה הייתי בהקראה של 'חלום ליל קיץ'-

רותם: באמת, כאילו? את לא היית מועמדת? לתפקיד?

ליאת: לא! אתם אמרתם "בואו נעשה הקראה", ואני במקרה ישבתי שם. זה היית את, יעל, ו-ורד, זה בכלל לא הייתה הקראה של שחקנים. ואני. ואת אמרת לי, "בואי תקריאי" –

רותם: באמת? ככה זה קרה?

ליאת: כן, ככה זה קרה.

רותם: אומייגאד! אני זוכרת – במקור הדמות הייתה קולומביה ואז אמרת לי שאם את עושה את זה –

ליאת: אני לא הולכת ללבוש את זה!

רותם: את לא הולכת ללבוש את התחתונים עם הנצנצים.אני צריכה לחזור אחורה, אוקיי? הדמות של קולומביה ברוקי לובשת חולצת נצנצים ומין תחתונית כזאת. ואז ליאת אמרה לי: אני לא רוצה להיות קולומביה כי זה תלבושת איומה, אז אמרתי: סבבה. אז תהיי מג'נטה. עכשיו, אחרי זה, אחרי שהיא קראה את התסריט עם מג'נטה, ומג'נטה הרי לובשת את את המדי עוזרת בית הזאת-

ליאת: עדיין יש לי אותם.

רותם: אז היא אמרה לי – אבל אני ממשיכה להתנהג כאילו הכישוף בכלל לא משפיע עלי, אז אמרתי, הא, זה נכון, הכישוף לא משפיע עלייך. צריך שתורידי את התלבושת באיזשהו שלב.

ליאת: כן. ואז היא הכניסה שורה לתסריט שבו… מי? ניר? מוריד לי את השמלה שהסתבכה בענפים, ואני אומרת לה: רותם – אחרי שמורידים לי את השמלה, מה אני לובשת?

רותם: אז אמרתי לה: חזייה ותחתונים, כמו ברוקי!

ליאת: ואני אמרתי לה: זה לא הולך לקרות.

רותם: היא מעולם לא הייתה מסורה לרוח הרוקיסטית באמת.

ליאת: תודה רבה לכולם שבאתם, תודה רבה לגיא ורותם.