פרק ראשון מתוך הספר עטור הפרסים של נ"ק ג'מיסין

פרק 1

 את, בסוף הדרך

את זאת היא. היא זאת את. את אסוּן. זוכרת? האישה שבנהּ מת.

את אוֹרוֹגֵנית שכבר חיה עשר שנים באמצע שום מקום, בעיירה הזאת ששמה טירימו. רק שלושה אנשים יודעים מי את באמת, ושניים מהם את ילדת.

טוב. עכשיו נותר רק עוד אחד שיודע.

בעשר השנים האחרונות את חיה חיים רגילים ככל האפשר. הגעת לטירימו ממקום אחר. לאנשי העיירה לא אכפת מנין הגעת ולמה עשית זאת. כיוון שברור שאת משכילה, הפכת להיות המורה במעון המקומי לילדים בני עשר עד שלוש-עשרה. את לא המורה הטובה ביותר אבל גם לא הגרועה ביותר. הילדים שוכחים אותך כאשר הם ממשיכים הלאה, אבל הם לומדים. הקַצב ככל הנראה מכיר את שמך מפני שהוא אוהב לפלרטט איתך. האופה לא מכיר אותך מפני שאת שקטה, ומפני שכמו כמעט כל האנשים בעיירה הוא חושב עלייך רק בתור האישה של גִ׳יגַ׳ה. ג׳יג׳ה נולד וגדל בטירימו, סתת אבנים מקאסטת-המקצוע נֶגֶד. כולם מכירים ומחבבים אותו, ולכן הם מחבבים גם אותך בעקיפין. הוא ניצב בקדמת התמונה המציגה את חייכם יחד. ואת ברקע. כך את מעדיפה.

את אימם של שני ילדים, אבל עכשיו אחד מהם מת והאחרת נעדרת. אולי גם היא מתה. את מגלה את כל זה כאשר את חוזרת לביתך לאחר יום העבודה. הבית ריק, שקט מדי, הילד הקטן מגואל בדם וחבול על רצפת הסלון.

ואת… נאטמת. את לא מתכוונת לעשות זאת. אבל זה יותר מדי, נכון? יותר מדי. עברת הרבה דברים בחיים, את חזקה מאוד, אבל יש גבול למה שכוחך יכול לספוג.

יומיים חולפים לפני שמישהו בא לחפש אותך.

היומיים עברו עלייך בבית עם בנך המת. קמת, השתמשת בשירותים, אכלת משהו ממאגר הקור, שתית את זרזיף המים האחרון מהברז. את עושה את הדברים הללו בלי לתת את הדעת, מתוך שגרה יומיומית. לאחר מכן את חוזרת לצידו של אוצ׳ה.

(באחת הפעמים שקמת הבאת לו שמיכה. כיסית אותו עד לסנטרו המוכה. מתוך הרגל. צינורות הקיטור הפסיקו לעבוד וקר בבית. הוא עלול לחלות במשהו).

למחרת, מישהו דופק על הדלת הראשית של הבית. את לא קמה לבדוק במי מדובר. זה ידרוש ממך לתהות מי נמצא שם ואם עליך לתת לו להיכנס. המחשבה על הדברים האלה תגרום לך לחשוב על הגופה של בנך מתחת לשמיכה, ומדוע שתרצי לעשות את זה? את מתעלמת מהדפיקות.

מישהו הולם על החלון של החדר הקדמי. בעקשנות. את מתעלמת גם מזה.

לבסוף מישהו שובר את הזכוכית בדלת האחורית. את שומעת צעדים במסדרון בין חדרו של אוצ׳ה לבין חדרה של נָאסוּן, בתך.

(נאסון, בתך).

הצעדים מגיעים אל הסלון ונעצרים. "אסוּן?"

את מכירה את הקול הזה. צעיר, גברי. מוכר ומרגיע בדרכו המוכרת. לֵרנַה, הבן של מָאקֵנְבַּה מסוף הרחוב, שעזב לכמה שנים וחזר לכאן כרופא. הוא כבר לא ילד, הוא גבר כבר זמן-מה, ואת מזכירה לעצמך שוב להתחיל לחשוב עליו כגבר.

אופס, מחשבה. בזהירות, את מפסיקה לחשוב.

הוא שואף אוויר בקול חד, וצמרמורת עוברת בך בתגובה לאימה הגואה בו כאשר הוא מתקרב ומבחין באוצ׳ה. למרבה התדהמה, הוא לא זועק. הוא גם לא נוגע בך, אף שהוא מתקרב מצידו האחר של אוצ׳ה ומביט ישר בך. מנסה לראות מה מתחולל בתוכך? כלום, כלום. הוא מסיט את השמיכה כדי לבחון היטב את גופתו של אוצ׳ה. כלום, כלום. הוא מחזיר את השמיכה למקומה, והפעם מכסה גם את פניו של בנך.

"הוא לא אוהב את זה ככה," את אומרת. זאת הפעם הראשונה זה יומיים שאת מדברת. התחושה מוזרה. "הוא מפחד מהחושך."

אחרי רגע של דממה, לרנה מסדר את השמיכה עד מתחת לעיניו של אוצ׳ה.

"תודה," את אומרת.

לרנה מהנהן. "ישנת?"

"לא."

לרנה עוקף את הגופה ואוחז בזרועך, מקים אותך על רגלייך. הוא עדין, אבל ידיו יציבות והוא לא נכנע כאשר את מתנגדת ברגעים הראשונים. הוא רק מפעיל לחץ רב יותר, ללא הפסקה, עד שאת נאלצת לקום או ליפול לאחור. זאת כל הבחירה שהוא משאיר לך. את קמה. ואז, באותה יציבות עדינה, הוא מוביל אותך אל דלת הכניסה. "את יכולה לנוח בבית שלי," הוא אומר.

את לא רוצה לחשוב, לכן את לא מוחה ואומרת שיש לך מיטה טובה מספיק, תודה רבה באמת. את גם לא מכריזה שאת בסדר ושאינך זקוקה לעזרתו, מה שלא נכון. הוא מוביל אותך החוצה ולאורך הרחוב, וכל הזמן אוחז במרפקך באחיזה איתנה. כמה אנשים אחרים התאספו ברחוב. כמה מהם מתקרבים אל שניכם, אומרים דברים ולרנה משיב. את לא שומעת מה הם אומרים. קולותיהם הם רעשי רקע מזמזמים שמוחך אפילו לא טורח לפרש. לרנה מדבר אליהם במקומך, והיית מודה לו על כך אילו היה אכפת לך ממשהו באותו הרגע.

הוא מביא אותך אל ביתו, המדיף ריח של עשבים וכימיקלים וספרים, והוא משכיב אותך במיטה ארוכה שיש בה חתול אפור שמן. החתול זז מעט כדי לאפשר לך לשכב, ומתכרבל כנגדך ברגע שאת דוממת. היית שואבת מכך נחמה אילו משקלו וחום גופו לא היו מזכירים לך מעט את אוצ׳ה, כאשר הוא מנמנם איתך.

נמנם איתך. לא, שינוי הזמן דורש מחשבה. מנמנם.

"לכי לישון," אומר לרנה, וקל מאוד לציית לו.

✼ ✼ ✼

את ישנה זמן רב. את מתעוררת פעם אחת. לרנה הניח משהו לאכול על מגש ליד המיטה: מרק בשר צח ופירות חתוכים וספל תה, כולם כבר בטמפרטורת החדר. את אוכלת ושותה, ואז הולכת לשירותים. האסלה אינה נשטפת. יש לידה דלי מלא במים, שלרנה ככל הנראה הניח שם למטרה הזאת. את בוהה בו בתדהמה, ואז מרגישה את המחשבות מתחילות לפרוץ לתודעה ואת חייבת להילחם, להילחם, להילחם כדי להישאר בדממה החמימה והנעימה של הנשייה. את שופכת קצת מים לתוך האסלה, מורידה את המכסה וחוזרת למיטה.

✼ ✼ ✼

בחלום, את נמצאת בחדר בזמן שג׳יג׳ה עושה את זה. הוא ואוצ׳ה נראים כפי שראית אותם בפעם האחרונה: ג׳יג׳ה צוחק, מחזיק את אוצ׳ה על ברך אחת ומשחק איתו "רעידת אדמה" והילד מצחקק ומצמיד את ירכיו ופורש זרועות כדי לשמור על שיווי המשקל. אז ג׳יג׳ה מפסיק פתאום לצחוק וקם על רגליו, זורק את אוצ׳ה על הרצפה ומתחיל לבעוט בו. את יודעת שזה לא קרה ככה. ראית את צורת האגרוף של ג׳יג׳ה, חבורה עם ארבעה סימנים מקבילים, על בטנו ועל פניו של אוצ׳ה. בחלום ג׳יג׳ה בועט בו, מפני שחלומות אינם הגיוניים.

אוצ׳ה ממשיך לצחוק ולפרוש את זרועותיו, כאילו זה עדיין משחק, אפילו כאשר דם מכסה את פניו.

את מתעוררת בצרחות, שהופכות לבכי שאינך מסוגלת לעצור. לרנה מגיע לחדר, מנסה להגיד משהו, מנסה להחזיק אותך, ולבסוף משכנע אותך לשתות תה חזק שיש לו טעם נורא. את ישנה שוב.

✼ ✼ ✼

"משהו קרה בצפון," אומר לך לרנה.

את יושבת על קצה המיטה. הוא יושב על כיסא מולך. את שותה עוד מהתה הנורא. ראשך כואב יותר מאשר אחרי לילה של שתייה. לילה עכשיו, אבל החדר מואר באור עמום. לרנה הדליק רק מחצית מהעששיות. לראשונה את מבחינה בריח המוזר באוויר, שגם עשן העששיות אינו מכסה עליו: ריח גופרית חד ומצחין. הריח היה שם כל היום, והחמיר בהדרגה. הריח חזק במיוחד כאשר לרנה נמצא בחוץ.

"הדרך מחוץ לעיירה מלאה כבר יומיים באנשים שמגיעים משם." לרנה נאנח ומשפשף את פניו. הוא צעיר ממך בחמש-עשרה שנה, אבל הוא כבר לא נראה כך. שערו אפור טבעי כמו לרבים מהסֵבָּאקים, אבל הקמטים החדשים על פניו משווים לו חזות זקנה יותר — הקמטים והצללים בעיניו. "הייתה רעידת אדמה, גדולה, לפני יומיים. כאן לא הרגשנו דבר, אבל בסוּמֵה —" סומה נמצאת בעמק השכן, יום רכיבה מכאן. "כל העיירה…" הוא נד בראשו.

את מהנהנת, אבל את יודעת את כל זה בלי שהוא יספר לך, או יכולה לנחש לפחות. לפני יומיים, כאשר ישבת בסלון והבטת בגופתו המרוטשת של בנך, משהו הגיע לעיירה: עיוות אדמה כה נורא עד שמעולם לא סיסנת דבר כזה. המושג רעידת אדמה אינו מספיק כאן. הרעש הזה היה ממוטט את הבית על אוצ׳ה, לכן הצבת בדרכו משהו — נקרא לזה שובר גלים — המורכב מכוח רצון ממוקד ומאנרגיה קינטית ששאלת מהדבר עצמו. המעשה לא דרש ממך מחשבה. תינוק היה יכול לעשות את זה, אף שאולי לא מושלם כל-כך. הרעידה התפצלה וזרמה סביב העמק, ואז המשיכה הלאה.

לרנה מלקק את שפתיו. הוא נושא אלייך את מבטו ואז מסב אותו. הוא האחד הנוסף, מלבד ילדיך, שיודע מי את. הוא יודע על כך כבר זמן-מה, אבל זאת הפעם הראשונה שהוא מתמודד עם זה. את לא יכולה לחשוב גם על זה כרגע.

"ראסק לא נותן לאיש לעזוב או להיכנס." ראסק הוא רָאסְק מְחַדֵש טירימו, הראש הנבחר של העיירה. "זה עדיין לא סגר כללי, הוא אומר, עדיין לא, אבל רציתי לצאת אל סומה, לנסות לעזור שם. ראסק אמר לי שלא, ואז הוא שלח את הכורים הארורים לחומה כדי לתגבר את הנושאים בזמן ששלחנו סיירים החוצה. הוא אמר להם במפורש למנוע ממני לעבור בשערים." לרנה קומץ את אגרופיו, הבעתו מרירה. "יש שם אנשים בדרך הקיסרית. רבים מהם חולים, פצועים, והממזר החלוד הזה לא נותן לי לעזור."

"שמרו תחילה על השערים," את לוחשת. קולך צרוד. צרחת הרבה אחרי אותו חלום על ג׳יג׳ה.

"מה?"

את לוגמת עוד מהתה כדי להרגיע את הכאב. "תורת האבן."

לרנה מביט בך. הוא מכיר את הפסוקים. כל הילדים כבר לומדים אותם במעון. כולם גדלו על סיפורים שסופרו סביב המדורה, סיפורים העוסקים בבעלי התורה החכמים ובגיאומאים הנבונים שהזהירו את הספקנים כאשר הסימנים הופיעו, ומספרים איך לא שמעו לדבריהם, ואיך הצילו אנשים כאשר האגדות הוכחו כאמת.

"את חושבת שהגענו לזה," הוא אומר בכבדות. "אש-מתחת-לארץ, אסוּן, את לא רצינית."

את רצינית. ואכן הגעתם לזה. אבל את יודעת שהוא לא יאמין לך אם תנסי להסביר, ולכן את רק נדה בראשך.

דממה מכאיבה ומכבידה שוררת בחדר. לאחר רגע ארוך, בעדינות רבה, לרנה אומר, "הבאתי את אוצ׳ה לכאן. הוא במרפאה, הוא כעת, אה, בקירור. אני אדאג לכל, אה… הסידורים."

את מהנהנת לאט.

הוא מהסס. "זה היה ג׳יג׳ה?"

את מהנהנת שוב.

"את, ראית אותו —"

"כשחזרתי הביתה מהמעון."

"הו." עוד שתיקה מביכה. "אנשים אומרים שהחסרת יום, לפני רעידת האדמה. הם שלחו את הילדים הביתה כי לא מצאו מורה מחליפה. אף אחד לא ידע אם שכבת חולה בבית או מה קרה." כן, טוב. ככל הנראה פיטרו אותך. לרנה נושם עמוק ומשחרר את האוויר מריאותיו. האזהרה שתנועותיו משדרות כמעט מכינות אותך לבאות. "רעידת האדמה לא פגעה בנו, אסוּן. היא עברה סביב העיירה. היא הרעידה כמה עצים וריסקה סלעים במעלה הנהר." הנהר עובר בקצה הצפוני ביותר של העמק, האזור שבו איש לא הבחין בגיאודת הכדכוד המהבילה. "כל האנשים שהיו בעיירה ומסביבה לא נפגעו בכלל. במעגל כמעט מושלם. כולם בסדר."

היו זמנים שהיית מסתירה את האמת. היו לך אז סיבות להסתתר, להגן על חייהם של אחרים.

"אני עשיתי את זה," את אומרת.

לסתו של לרנה נחשקת, אבל הוא מהנהן. "לא אמרתי לאיש." הוא מהסס. "שאת… אה, אורוגנית."

הוא מנומס כל-כך. כבר שמעת את כל המונחים המגעילים יותר. גם הוא שמע, אבל הוא לעולם לא יגיד אותם בקול רם. גם ג׳יג׳ה לא. בכל פעם שמישהו היה זורק את המילה רוֹגַה ככה סתם באוויר. אני לא רוצה שהילדים שלי ישמעו שפה שכזאת, הוא אמר תמיד —

זה פוגע בך קשה. פתאום את מתכופפת ומשתנקת. לרנה נבהל, ומנסה למצוא חפץ קרוב — סיר לילה, שלא היית צריכה קודם לכן. אבל דבר לא נפלט מקיבתך, ולאחר רגע ההשתנקויות נגמרות. את נושמת בזהירות, ואז נושמת שוב. בלי לומר מילה, לרנה מציע לך כוס מים. את רוצה לסרב, ואז משנה את דעתך ומקבלת אותה. בפיך יש טעם של קיא.

"זאת לא הייתי אני," את אומרת לבסוף. הוא מזעיף פנים בבלבול ואת מבינה שהוא חושב שאת עדיין מדברת על רעידת האדמה. "ג׳יג׳ה. הוא לא גילה מה אני." את חושבת. אסור לך לחשוב. "אני לא יודעת איך או מה אבל אוצ׳ה — הוא קטן, אין לו שליטה רבה. אוצ׳ה כנראה עשה משהו וג׳יג׳ה הבין —"

שהילדים שלך הם כמוך. זאת הפעם הראשונה שאת מסוגלת לעצב בבהירות את המחשבה הזאת בראשך.

לרנה עוצם את עיניו, משחרר נשימה ארוכה. "אז זה מה שקרה."

זה לא מה שהיה צריך לקרות. זה לא היה צריך להיות מספיק כדי שאב ירצח את בנו. לא היה צריך להיות משהו בעולם שיגרום לדבר כזה לקרות.

הוא מלקק את שפתיו. "את רוצה לראות את אוצ׳ה?"

לשם מה? הבטת בו במשך יומיים. "לא."

לרנה קם באנחה על רגליו, עדיין מעביר את ידו בשערו. "אתה מתכוון לספר לראסק?" את שואלת. אבל המבט שלרנה מפנה אלייך גורם לך להרגיש טיפשה מאוד. הוא כועס. הוא כזה ילד רגוע ומחושב. לא חשבת שהוא מסוגל בכלל להתרגז.

"אני לא מתכוון לספר לראסק שום דבר," הוא מתפרץ עלייך. "לא אמרתי שום דבר כל הזמן הזה, ואני לא עומד להתחיל עכשיו."

"אז מה —"

"אני הולך למצוא את אֵרַן." ארן היא הדוברת של קאסטת-המקצוע נגד. לרנה נולד כנושא, אבל כאשר חזר אל טירימו אחרי שהפך לרופא, הנֶגֶדים אימצו אותו. בעיירה כבר היו מספיק נושאים, והיזמים איבדו את משליך הרסיסים. כמו כן את טענת שאת נֶגֶד. "אודיע לה שאת בסדר, והיא יכולה להעביר את זה לראסק. את הולכת לנוח."

"כשהיא תשאל אותך למה ג׳יג׳ה —"

לרנה נד בראשו. "כולם כבר ניחשו, אסוּן. הם יודעים לקרוא מפות. זה ברור כמו יהלום שמרכז המעגל הוא השכונה הזאת. אחרי שהם שמעו מה ג׳יג׳ה עשה, לא היה קשה לקפוץ למסקנות למה הוא עשה את זה. התזמון לא מסתדר כל-כך, אבל אף אחד לא מתעמק עד כדי כך." בעודך מביטה בו, מבינה לאט מה הוא אומר, שפתיו של לרנה מתעוותות. "מחצית מהם מזועזעים, אבל האחרים שמחים שג׳יג׳ה עשה את זה. כי מובן שלילד בן שלוש יש די כוח להתחיל רעידות אדמה במרחק אלפי מיילים מכאן, ביומנס!"

את נדה בראשך, מבוהלת מעט מכעסו של לרנה ומתקשה להשלים עם זה שאנשים חושבים שילדך המבריק והמצחקק עשוי — או יכול — אבל זה בדיוק מה שג׳יג׳ה חשב.

את שוב מרגישה בחילה.

לרנה נושם עוד נשימה עמוקה. הוא עושה את זה במהלך כל השיחה ביניכם. זה הרגל שלו שכבר ראית בעבר. ככה הוא מרגיע את עצמו. "הישארי כאן ונוחי. אחזור בקרוב."

הוא יוצא מהחדר. את שומעת אותו עושה דברים מעשיים, חדורי מטרה, בקדמת הבית. לאחר כמה רגעים הוא יוצא לפגישה שלו. את חושבת שאולי כדאי לנוח ומחליטה שלא. במקום זה את קמה ונכנסת לחדר האמבטיה של לרנה, ושם את שוטפת את פניך ואז מפסיקה כאשר המים החמים היוצאים מהברז מחרחרים ואז יורקים נוזל חום-אדמדם ומסריח ואז רק זרזיף מים דק זורם. יש צינורות שבורים בדרך.

משהו קרה בצפון, אמר לרנה.

הילדים הם אלה שיהרגו את כולנו, מישהו אמר לך את זה לפני זמן רב מאוד.

"נאסון," את אומרת להשתקפות שלך. את רואה במראה את עיניה של בתך, העיניים שהיא ירשה ממך, אפורות כמו אבן צפחה וקצת מהורהרות. "הוא השאיר את אוצ׳ה בסלון. איפה הוא הניח אותך?"

אין תשובה. את סוגרת את הברז. אז את לוחשת לאוויר, "אני צריכה ללכת עכשיו." מפני שאת צריכה. את צריכה למצוא את ג׳יג׳ה, ועל כל פנים את יודעת שמוטב לא להישאר כאן. אנשי העיירה יבואו לטפל בך בקרוב.

✼ ✼ ✼

רעידת האדמה שחולפת תהדהד. הנחשול שחוזר אל הים, יתפרץ בחזרה אל היבשה. ההר שהתפורר ישאג שוב.

— לוחית ראשונה, "על ההישרדות", פסוק חמש

העונה החמישית / נ"ק ג'מיסין
מאנגלית: צפריר גרוסמן
אופוס, 2022
392 עמודים