פעם, זה היה מיוחד. פעם, זה היה נחשב לאות כבוד.

פעם, כשקראו להם "החיוניים", הייתה תחושה שלא משנה מה נאמר להם עד עכשיו, הם בחרו במסלול הנכון. פעם, אפילו אנשי הצוות בסופרמרקט הרגישו חשובים כמו הרופאים, ויחידות ההצלה. אם הם היו חיוניים, הכרחיים, לא הייתה עבודה שהיא קטנה מדי או לא חשובה מספיק. אחרת, הם לא היו נשארים לעשות אותה, נכון?

אבל זה היה פעם.

כל זה היה פעם, כשנדמה שסופהּ של המגפה באמת היה באופק. ברם, כמו ים בוגדני, הגלים לא חדלו. למרות שאולי השוואה של המגפה לים רחב איננה דימוי הוגן. הים לא שופט ולא מבדיל בין אלו שיודעים לשחות לבין אלו שלא. במבט לאחור, המצב דמה יותר למפעיל בבריכת גלים, שמפעיל ומפעיל את המנגנון בבריכה מסיבותיו האישיות – בין כי הוא חושב שהצעקות מהמים היו של אושר והנאה צרופים ובין כי הוא חושש להפסיד כסף אם יעצור. אז כולם השתינו בבריכה וכולם נעשו חולים. עד שחלק מהם לא.

המגיפה נמשכה והכתה שורש בכל תחומי החיים, יותר עמוק ממה שהיו מסוגלים לדמיין, אך הטבע עשה את מה שהוא יודע לעשות – והסתגל. המגיפה חגגה את עשורה השני עלי אדמות, ובזמן הזה נולדו ילדים. חלקם התגלו כנשאים טבעיים של נוגדנים חזקים שהרחיקו מהם אפילו את המוטציות המסוכנות ביותר, חווים גם את הקטלניות מבניהן בתור כלא יותר מאשר צינון חורף קל.

ספרי ההיסטוריה, אם יישאר מי שיקרא אותם, בטח ידביקו להם שם מפוצץ כמו "החזית החדשה כנגד המגיפה". משהו מלחמתי, עטור כבוד; משהו שהאנושות מזהה ומכבדת כמעשה גבורה. שם שלמעשה נועד,  בסופו של דבר, להוציא שם טוב למקבלי ההחלטות, אותם אנשים שסגורים להם בראש מגדלי השן שלהם וצופים מלמעלה על הארץ החולה.

אבל הם לא היו גיבורים וזו לא הייתה מלחמה. לא באמת.

בעוד שאנשים הסתגרו בבתיהם – ברי-המזל שהמשיכו לתפעל את משרתם מרחוק ואלה שהתברכו בפחות ונאלצו פשוט לשרוד מבלי לאבד את דעתם – החיוניים שוטטו בחוץ, בכל שעות היממה ובכל מזג אוויר, על-מנת לשרת את אותם שוכני-מערות מודרניים. הממשלה הקציבה מנות מזון לכל בית. מנות בסיסיות למעוטי היכולת ומנות מפוארות למי שהיה בידו לשלם יותר. זה היה אחד מתפקידיהם – להביא את המענק עד הדלת, לכל בית, פעם בשבוע, ממש כמו מחלקי עיתונים. קופסה המשולשלת לתוך הפתח המיועד בכניסה, צלצול או דפיקה בדלת, ומשם לבית הבא.

היה אסור להם להתרועע עם האנשים הסגורים, גם אם לא היה ידוע בוודאות שהם חולים.

נדמה היה, שמבחינה סטטיסטית, כולם נדבקו בזן כזה או אחר של המחלה. התלות בשירותם של החיוניים הפכה אותם למצרך נדיר – לכלי – שהממשלה לא יכלה להרשות לעצמה להסתכן שייחשף למשהו שאולי תסס ותפח מעבר לחסינות הגנטית שהתברכו בה. בני האדם היחידים שהם ראו היו חיוניים אחרים, עסוקים במסלולי החלוקה שלהם, בפינוי הזבל מכניסות הבתים ובטיפוח המרחב העירוני. הם רצו, שכאשר האסון יחלוף מן העולם ואנשים ייצאו לרחובות, שהאנשים לא יאלצו לדשדש בין חורבות, בצל המזכיר את העיר שגדלו בה.

מלבד רכבי החיוניים, עיקר התנועה ברחובות הייתה של אמבולנסים שהוזעקו על ידי קרובים כדי להבהיל את בני המשפחה שפיתחו סימפטומים לבית החולים, אבל זה לא תמיד הספיק. אנשים עדיין מתו בבתיהם לפני שצוותי ההצלה יכלו להגיע. אם האמבולנס כבר היה בדרכו ולא הספיק להגיע לפני שחולה נחנק למוות בחדרו המבודד, האמבולנס שינה את ייעודו ושימש לפינוי המת. אם לא אמבולנס זמין באזור, זה הפך לתפקידם של החיוניים. זה היה, ללא ספק, התפקיד השנוא עליהם ביותר. אנשים התנדבו לבצע את התפקיד הזה לעיתים רחוקות כל-כך, עד שאותה "זכות גדולה" לפנות גופות נגועות הפכה למעין עונש או קנס שהיה מוטל על מי שהיה מפסיד במשחקי הימורים או בהטלות מטבע, או שאותה "זכות" שימשה כקלף מיקוח להשגת טובין. הם היו נותנים הרבה בשביל שמישהו אחר ייקח מהם את העול של פינוי גופות.

למרבה המזל, זה לא היה עניין תכוף. הם היו צריכים בעיקר לפתוח סתימות בצנרת ופחות לעסוק בפינוי גופות.

אלו היו החיים בצל המגיפה, אותה מגיפה שהייתה להם מציאות מיום היוולדם. הם מעולם לא ריחמו על עצמם או חשו כי מר גורלם. לפעמים אולי הרגישו איזו צביטה בלב כלפי האנשים הסגורים בבתיהם, שהסימן היחיד לקיומם היה מעצם היעלמותם של המארזים בפתחי הדלתות. הסקרנים מבניהם אפילו צפו מרחוק ולעיתים ראו ידיים גרומות נשלחות מבעד לחרך פתוח וחוטפות את הקופסה פנימה, זה ולפי הגופות שהיה עליהם לפנות. לרוב החיוניים כלל לא ידעו שאותם אנשים חיים, עד שגילו שהם מתים. כך שזה אף פעם לא היה עצוב.

ככה הם גדלו. זה כל מה שהכירו.

זה מה שכל העולם הכיר, ונדמה שהייתה השלמה קולקטיבית עם המציאות שככה זה יישאר.

למרות הכול, החיוניים הרשו לעצמם להיות אופטימיים. באמת שהם האמינו שעיטור הגבורה שהרעיפו עליהם אמר משהו, שיום יבוא ויהיו עוד כמוהם, שיוכלו להציל את העולם. החסינות הטבעית הנחילה בהם יצר הישרדות אשר לא נכנע לטבע – אם כי בדיעבד הם הבינו שזו הייתה ברובה שטיפת מוח שעשתה הממשלה – שהניעה אותם לדבוק בתפקיד שהוקצה להם במסירות.

באמת שזו לא הייתה גבורה.

רק עקשנות טהורה.

אופליה הייתה חרוצה בדיוק כמו כל השאר, אך מאז ומתמיד הייתה גם מהסקרנים – אלה מהם שהיו עוצרים וצופים מהצד, כמו נוסעים בזמן שחזרו לחקור אנשי מערות במו עיניהם. היא נהגה להשקיף מרחוק על התנהלותם של המבודדים, חוקרת הצופָה בחבורה של יצורים פרימיטיביים, כדי ללמוד על מנהגיהם וחברתם, שנדמתה לכולם כמעין משהו זר לחלוטין. חלקם אפילו יאמרו 'נחות'.

לא פעם הם מצאו את עצמם נאלצים להזכיר אחד לשני שבסופו של דבר כולם בני-אדם. גם אז לא בטוח כמה באמת האמינו בזה. לפעמים נדמה היה שחלק מהחיוניים נהנו מהפקפוק שבכך. אופליה הייתה מאותם אנשים, אם כי הספק שלה לא נבע מתחושת בוז או עליונות. תמיד היה נראה שזו הסקרנות שמניעה אותה. "הם כמעט כמו מכרסמים, תראה!" היא הייתה מכריזה, בדרך כלל לרומן – מהשותפים התדירים ביותר שלה לסיורים – שהביא איזון וזהירות לסקרנות שלוחת הרסן שלה. "מה כבר יכול לקרות שם בפנים שהם מתנהגים כל-כך… שונה?" היא העלתה שאלות ותהיות והמשיכה להציג תיאוריות בעוד רומן מהנהן לצידה בדממה.

על פי רוב, רומן היה צריך להרים קצת את ראשו כדי להסתכל אליה כשהחלה לשטוח את משנתה, הודות לחיבתה לנעילת נעלי עקב גם בשעות העבודה. זה אמנם לא עמד בקו אחד עם קוד הלבוש, אבל זה היה בעיקר בגדר המלצה וגם אז התייחסו בעיקר לציוד המגן שנדרש בכל עבודה עם חולים ולא לפרטי הלבוש הרגילים. "ככה הווירוס יהיה חייב להתאמץ קצת יותר כדי לתפוס אותי" היא נהגה להצהיר בחיוך נוצץ.

רומן לרוב ענה לתיאוריות שלה בהמהום קצר שמשתמע ממנו "כן, את צודקת" או "אה, אני מבין", בזמן שעיניו הכסופות והחדות כאזמל נעות בינה לבין בהיה בקו הבניינים המשתרע באופק המסלול שלהם. למרות המבט המרוחק, אם היו שואלים אותו על מה אופליה דיברה, הוא היה מסוגל לתמצת חצי שעה של תיאוריות למשפטי מפתח בודדים, מדויקים וענייניים, גם תוך כדי ביצוע מטלות תחזוקה אחרות – החל מטיפול וטיפוח של הצמחייה וכלה בפינוי ומיון האשפה.

היום, תשומת ליבו של רומן התחלקה בין התיאוריות של אופליה לבין הרחוב שבו סיירו, כשצד במבטו נקודות שהיו צריכים לתעד לפי רשימה שקיבלו, לצורך יצירת תמונת מצב עדכנית. תמונת המצב הזו תקבע את המשימות הבאות שלהם. אופליה אהבה את מטלות הסיור, בעיקר עם רומן בתור השותף שלה, כי היכולת שלו לשים לב לכל-כך הרבה פרטים אמרה שלא רק שיש מי שיקשיב לה, אלא שהיא יכלה להרשות לעצמה לשים לב פחות לדרך ולהתייחס לזמן הזה כהפסקה נחוצה מהעבודה המתמדת. לרומן לא באמת היה אכפת, הוא רק רצה לחזור הביתה כמה שיותר מוקדם. הוא גם ידע שלהמציא ממצאים לא יעזור לאף אחד, בטח לא לאנשים שעליהם הם אמורים לשמור ולהם הם אמורים לעזור בשגרתם הטרחנית. בכל מקרה לרוב דבר לא השתנה, ולכן כשמשהו היה שונה לרוב הוא היה עולה עליו בקלות, אם כי העננים הכבדים המצביעים על בוא החורף אילץ אותם לעבוד לאט יותר מהרגיל, ולהקדיש תשומת לב יתרה לסביבתם.

"היי," רומן עצר, ואיתו עצר גם שטף הדיבורים של אופליה, שהשתתקה בציוץ מופתע מזה שהוא הגה מילה ברורה, לשם שינוי, ואפילו יותר מזה שהיו עוד שבאו אחריה, "בפתח, שם. עדיין יש קופסאות. זה לא זמן חלוקה או איסוף". האופן המתומצת שבו דיבר, בזמנים בהם החליט לדבר, תמיד נתן לאופליה את התחושה שהיה לו פעם מבטא שנשחק ונעלם מזמן, אבל הוא אף-פעם לא שש לענות על שאלות אישיות. היא לא ידעה אפילו איך קראו להורים שלו – אם הם חיים בכלל – אפילו ששאלה לפחות פעם אחת. לפעמים הוא רק היה מושך בכתפיו, ולפעמים ההמהום הקבוע שלו היה הופך למעין נהמה שקטה, אבל היא מעולם לא קיבלה תשובה אמיתית.

אופליה הביטה לכיוון אליו הצביע, לאחת מהכניסות בתוך רצף של דירות הקרקע, בשורה של בניינים צמודים אחד לשני. "אתה צודק!" עקביה תקתקו על האספלט ונעצרו כשנזכרה שהיא חייבת לעטות את המסכה שלה כשהיא מתקרבת לאזורי מגורים. בן רגע, חלקו התחתון של פניה היה מכוסה בבד מעוטר בגווני ורוד מתערבלים, מפסטל לניאון, וקול עקביה הדהד שוב ברחוב הריק כשהיא ניגשה לסף הדלת, עוטה כפפות ומושכת את הקופסאות מתוך פתח האספקה כדי לראות יותר טוב את המדבקה שמציינת מתי הן הושארו שם. "הן פה כבר שבוע…". העוז בקולה דעך במהרה בעת שמבטה עבר בין התאריכים המודפסים לזה המוצג בשעון היד שלה.

"מוזר". רומן כבר היה צעד מאחוריה, עוטה מסיכה שחורה וחובש כפפות חד-פעמיות לבנות. הוא התכופף לצידה והעביר את ידו מתחת לקופסה הראשונה שהונחה שם, מרגיש התנגדות כמעט אפסית מהקרטון שהיה ספוג בנוזלים שהעידו שמה שהיה בקופסה בהחלט לא היה אכיל. "רקוב" הפטיר, מחליף את הכפפות המטונפות בזוג חדש לפני שהוציא נייד מכיסו, מביט סביב כדי לאתר את מספר הבית. "אין דיווח מתים".

אופליה עיקמה את אפה מתחת למסכה והתיישרה למלוא גובהה, מתאזנת שוב על עקביה. "משהו כאן לא בסדר…" מלמלה. מבטה ננעץ עכשיו בדלת הסגורה, ובלי מילה נוספת היא צעדה מעל לקופסאות כשידה מושטת לידית, כאילו הייתה אחוזת טראנס.

"לא", רומן תפס בידה השנייה כדי לעצור אותה, מושך מעט לאחור, "אסור להתערב".

"זה לא נראה נורמלי!" אופליה הסתובבה בחדות. רומן לא זכר אם אי-פעם ראה אותה כועסת. "חייבת להיות איזו פרצה אם מדובר במקרה חירום! אם כל האוכל עדיין בקופסה, בטח קרה משהו".

"לא המשמרת שלנו".

"אבל מה אם אי-אפשר לחכות שהפינוי יגיע?" אופליה כמעט ייבבה בתסכול ומשכה את ידה מאחיזתו בנחישות, "ובמקרה הטוב, אולי… אולי נוכל לדבר איתם…" פניה התרככו לאור המחשבה. "יש כל כך הרבה שאני רוצה לשאול אותם".

באופטימיות מחודשת, אופליה הסתובבה אל הדלת ונקשה עליה.

לפני שהספיקה לומר מילה כדי להציג את עצמה משהו נחבט בדלת הנעולה מבפנים, מלווה בנהמה כמעט חייתית של יצור מבוהל ותוקפני. ציוץ מפוחד בקע מגרונה והיא זינקה לאחור, כמו מפחדת שהדלת תישבר, ומעדה על הקופסאות.

למרבה המזל, רומן היה קרוב מספיק כדי לתפוס אותה לפני שהיא נפלה, גם הוא נועץ מבט בדלת. הוא היה כל-כך מרוכז, שהיה נדמה שהוא מסוגל לראות דרכה את מה שיש שם בפנים.

"צריך ללכת. נקרא לפינוי", הוא עזר לה להתייצב שוב על רגליה הרועדות, רועדות כל-כך שהוא היה צריך להעיף מבט נוסף כדי לראות שהיא לא נקעה אף אחד מהם. "אנחנו לא ערוכים למתן עזרה".

"ל-לא, מה אם… מה אם זו רק חיית המחמד שלהם?" אופליה נאבקה נגד כל יצר של הישרדות ובריחה שהתעורר בגופה ושניסה להניא אותה מלהישאר במקום ולהתרחק משם, בדיוק כמו שרומן הציע. "אולי יש להם איזה… איזה כלב שנבהל".

"גם אז – הדלת נעולה", רומן המשיך לתמוך בה, מחזיק בכתפיה רק מספיק כדי שיוכל למשוך אותך בחזרה אם היא תתעקש.

אופליה הביטה מעבר לכתפה, עיניה מצומצמות לחרכים דקים "אז? ראיתי אותך פורץ מנעולים בעבר".

רומן הסיט את מבטו הצידה וחזרה אל אופליה, מחווה בראשו לעבר חלון לצד הדלת, ככל הנראה אחד שממוקם במטבח. "חלון יותר פשוט, לא?" הוא תהה בקול, לא נלהב להשתמש בכישוריו הפחות-חוקיים.

אופליה הזעיפה את פניה, אבל הסתובבה חזרה והטתה את גופה אל חלון הזכוכית, מאזנת את גזרתה הדקה על עקב אחד. ראשה נע כמו ינשוף סקרן כשניסתה למצוא את הזווית הנכונה כדי לראות פנימה, אך ללא הועיל. "כלום", היא נאנחה והתייצבה חזרה על שתי רגליה ומביטה ברומן, "תריסים או ווילונות, כנראה. מסכנים, אפילו אור שמש הם לא מקבלים…"

"אולי פשוט נלך?" רומן ניסה לשכנע אותה שוב.

"לא!" היא רקעה ברגלה בקול נקישה, "זו אפילו סיבה יותר חשובה לבדוק-",

הוויכוח המתהווה בניהם נקטע באיבו, כמשהו החל לשרוט את הדלת מבפנים, כמו חיה שמתחננת לצאת.

מבטה של אופליה נע בין הדלת לבין רומן, והיא התרחקה ממנו כשרגליה התייצבו. היא לקחה נשימה עמוקה, עיניה עכשיו נעוצות ברומן. "בבקשה? רק נציץ וננעל שוב את הדלת. אני יכולה לוותר על שאלות, רק… אני רק רוצה לראות שהם בסדר".

"מה אם יתחקרו?"

"מה כבר יעשו לנו? אנחנו בסך הכול עובדים בשירות הציבור, לא? טובת הציבור היא במעלה ראשונה מבחינתנו, ואם יש לנו חשד שיש מישהו בסיכון שאנחנו יכולים לעזור לו-"

"בסדר," רומן קטע אותה באנחה. "רק להסתכל וללכת. כן?"

"כן, כן," הוא היה יכול לראות את החיוך בעיניה כשפיה נמתח מאחורי המסכה. היא פינתה את הדרך לרומן שעבר אותה והתקרב לדלת, שולף מכיסו ערכת פריצה קטנה.

היה קשה לדעת אם הקרקוש שהגיע עכשיו מהדלת היה של הכלים המחטניים שמגרדים את מנגנון המתכת הפנימי של המנעול, או של הדבר הזה שניסה להשחיז את טפריו בצידה השני. למרות הרוח הקרירה שנשבה בחוץ, פניני זיעה קטנות נצצו על מצחו של רומן באור מנורות הרחוב שנדלקו תחת הצל שהטילו העננים, והוא הרגיש את ליבו הולם חזק יותר עם כל נקישה של המנגנון. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא עשה את זה, וזו לא תהיה הפעם הראשונה שאחד האחראים עליו גילה. הוא לא באמת דאג מההשלכות האלו. בגלל שכולם היו בסגר, כבר עברו עשור או שניים מאז שהמנעולים עברו שדרוג כלשהו, אז גם לא היה לו ספק שהוא מסוגל לפרוץ את המנעול.

אולם זו לא הייתה שאלה של מסוגלות, אלא אם באמת היה כדאי לעשות את זה.

גם הוא היה סקרן, והוא היה מוכן להודות גם שאפילו הוא חש שמץ מהדאגה שאופליה ביטאה, אבל הקולות שנשמעו מבפנים גרמו לדם לקפוא בעורקיו. זה לא נשמע כמו שום חיית מחמד שאנשים יכולים להחזיק בבית. הוא לא היה בטוח שאנשים בכלל יכולים להחזיק חיית מחמד בבית מאז שהחמירו את הסגר ואסרו גם את התירוץ של 'לטייל עם הכלב'. אם זה לא היה כלב…מה זה כן היה?

נשארה עוד נקישה אחת כדי שהמנעול ייפתח, ורומן עצר, מביט שוב לעבר אופליה. עיניו הכסופות פוגשות את הערבוב של התקווה, הדאגה והחשש שנשקף מאותן עיניים ירקרקות-עכורות, כמו עלים שמשנים צבע בסתיו.

הוא ידע מה תהיה התשובה. הוא כבר שיתף פעולה, זה כמעט נגמר. אם הוא ישאל זה רק יבזבז להם את הזמן, וידחה את הקץ רק במעט.

הוא נשם עמוק והחזיר את מבטו לידית.

הנקישה האחרונה נשמעה וכל המנגנון השתחרר. משהו מיד התחיל לזוז, אבל הפעם רחוק יותר מהדלת. רומן נעמד, אוחז בידית ביד אחת ומחזיר את הכלים לכיס ביד השנייה. הוא התחיל לפתוח את הדלת, והדבר הראשון שתקף אותם היה הריח. צחנה של בשר רקוב שכמעט גרמה לו להקיא לתוך המסכה, אבל זה לא נגמר שם.

הוא נרתע לאחור. בזמן שהוא ניסה להתרחק מספיק כדי לקחת נשימה עמוקה ולנקות את נחיריו, הדלת המשיכה להיפתח ואור ממנורות הרחוב נשפך פנימה, חושף קבוצה שפופה של יצורים שלקרוא להם 'בני-אדם' יהיה… נדיב. הם היו כפופים ושדופים, עורם חיוור ופניהם שקועות. הם רכנו מעל גופה שהייתה שרועה בשלולית דם, יבש ברובו, וחלקים ממנה כבר היו חסרים – לא סתם חסרים, אלא חתוכים, קרועים… לעוסים, אפילו.

היצורים הסתובבו אליו בלחישה מאיימת, מנסים להגן על עיניהם הרגישות מהאור העמום שחדר פנימה מבחוץ. לסתותיהם התחתונות היו שמוטות, דם וריר ניגרו מהן, וחתיכות בשר עדיין דבקו בזוויות הפה שלהם, לפחות אצל חלקם. הם דמו יותר לחבורה של צבועים שארוחתם הופרעה בידי טורף גדול יותר, מאשר לבני אדם, וכמו חיה שניצבת מול טורף יותר גדול, היו בפניהם שתי אפשרויות – לתקוף או לסגת.

הם החלו לנהום על רומן, כמו אותן חיות שחשות שארוחתן בסכנה. עיניהם התמקדו בו מתוך האפלה הטחובה של הבית. לאט-לאט הם עזבו את ארוחתם, והתקרבו לדלת. רומן הרגיש את הבחילה שלו מתגברת והתחיל להתנשם במהירות. כעת הדלת הייתה פתוחה לחלוטין, רחוקה מהישג ידו, אבל הוא היה חייב לנסות לסגור אותה שוב.

מסוחרר מהצחנה שהציפה את כל חושיו, רומן הבין מאוחר מידי שפספס פרט קטן אך חשוב – אחד מהם עמד ליד הדלת, לוחש ורוטן כנגד האור הפתאומי שצרב את עיניו. רומן הרגיש את טעם הבשר הנרקב על לשונו בעת ששאף עמוק דרך פיו, וזינק אל הדלת, אבל היצור התאושש לפני שרומן הצליח להתקרב די הצורך, והוא נאלץ לסגת.

לרגע קצר היה נדמה שהוא הצליח לזנק לאחור בזמן, אך היצור זרק את עצמו לרצפה, אצבעותיו תופסות תחילה בקצה מכנסיו של רומן ואז ברגלו. היצור משך בכוח, מפיל אותו לרצפה ופוצע אותו. היה קשה לראות את האצבעות שננעצו בבגדיו מבעד לדם, אך כנראה שהן הסתיימו בציפורניים שבורות ומכורסמות בחלקן, ונדמה שבאחרות זו הייתה כבר עצם גלויה.

רומן ניסה נואשות למשוך את עצמו חזרה, לבעוט ברגלו החופשית, אבל היה נדמה שליצור יש כוח כמעט על-אנושי ושבנחישותו רצה להפוך אותו לקינוח. בעוד שרומן ניסה להשתחרר, שאר בני המשפחה טיפסו מעל זה שתקף אותו, גם הם מנסים לאחוז בו ולגרור פנימה. הריח היה כבר כמעט בלתי נסבל וגרם לראשו להסתובב, מאיים להשבית את מעט ההתנגדות שהצליח לגייס.

הוא ידע שאם יעבור את הסף, הוא לא יחזור משם.

"תעזבו אותו!" אופליה צרחה בזעם, ועם נעלי העקב בידיה היא זינקה להגנתו של רומן, הולמת בזרועותיהם של היצורים הכמעט-אנושיים. כשזה לא עבד, היא החלה להכות בראשיהם, נועצת בהם את העקב הדק שוב ושוב עד שהוא נשבר. לבסוף הם שיחררו ונסוגו חזרה פנימה.

אופליה מיהרה לטרוק את הדלת והיא ננעלה בנקישה מהדהדת. לרגע השתררה דממה והרמזים היחידים למאבק הקצר שהתרחש היו עקבות הדם מחוץ לדלת, רגלו הפצועה של רומן וריח המוות שעדיין עמד באוויר.

ראשו של רומן נשמט לאחור בעודו מתנשף, עדיין מעכל בראשו את מה שראה. יבבות קטנות העירו את רומן מההלם שכמעט שקע בו והוא מיהר לקום על רגליו, מחליק על הדם הטרי בניסיון להגיע אל אופליה.

היא הייתה חיוורת, ונעלי העקב השבורות והמוכתמות בדם נשמטו מידיה. הם היו עכשיו באותו גובה, אבל היא לא הייתה מסוגלת להסתכל בעיניו. ככל שהתקרב אליה יותר, היא נתנה לגופה לשקוע עד שברכיה נכנעו והיא נפלה לישיבה על הקרקע. "צדקת…" היא אמרה בעודה מנסה לעצור את הבכי, "לא היינו צריכים… אני לא הייתי צריכה… וסתם שכנעתי אותך, ואתה כמעט-" היא הרימה את ידיה לפניה, ורומן נאלץ לעצור אותה כדי שלא תתלכלך עוד יותר בדם המזוהם.

היא המשיכה לייבב בנשימות רועדות וכשהרימה אליו את עיניה מבטה נראה חלול ומרוחק, כאילו הייתה שם רק בגופה. פיה נע נואשות בניסיון לומר משהו, אך שום קול לא בקע מגרונה. רומן רצה לומר משהו, אבל לא ידע מה. הוא ידע שהמצב לא היה מזהיר, אבל הוא אף פעם לא חשב שזה יכול להיות כל-כך גרוע.

זה מה שהם הגנו עליו?

הוא סירב להאמין. הוא רצה שזה יהיה מקרה בודד, שהם פשוט איבדו את שפיותם אחרי שהיו סגורים זמן כה רב, והאבל על כך שמישהו בתא המשפחתי המצומצם מת דחף אותם מעבר לקצה.

לפני שיכל לנחם את אופליה עם הרעיון הזה, הדממה נשברה וקולות החלו להישמע מהדירות הסמוכות. כנראה שריח הדם המשיך להתפשט באוויר, ועורר תגובה חייתית אצל השכנים הסמוכים. נהמותיהם של אלו עוררו את הבאים בתור במעין קריאה לקרב שהדהדה בכל השכונה.

"קדימה. נלך". לא היה זמן לנחמה. לא עכשיו. עדיין לא.

"אבל… מה…?"

"נקרא לעזרה בדרך. נלך מכאן, עכשיו."

אופליה תלתה בו עיניים גדולות ונוצצות מדמעות, אבל לבסוף הנהנה.

הם נמלטו אל רכב הסיור, מזעיקים כוחות חירום רדומים שלא חשבו שאי-פעם יצטרכו.

_{עריכה: לילי דאי
עריכת לשון: אורלי טרנר}
איור: אורן ישראל

פרויקט "המציאות שאחרי" נולד מתוך אמונה שהמדע הבדיוני והפנטסיה הם דרך טובה להפליג בדמיון אל היום שאחרי. הכותבות והכותבים פורשים בפנינו מגוון עתידים – אופטימיים ופחות אופטימיים, פנטסטיים ומד״ביים, כאלטרנטיבה להווה המתמשך של השנתיים האחרונות.