סיפור מועמד לפרס גפן מתוך "היֹה יהיה" 2021 (הסיפור פורסם לראשונה באוקטובר 2021)

״אורחים נכבדים, אני שמחה ונרגשת להציג בפניכם…״

״נרגשת״? היא אף פעם לא נרגשת. זה עושה רושם היסטרי ולא מקצועי.

״אורחים נכבדים, תודה שהצטרפתם אליי היום. אני מתכבדת להציג בפניכם…״

יותר מדי כבוד וכיבודים. נשמע כאילו היא מנסה להתחנף אליהם. הם לא עושים לה טובה שהם נותנים לה לדבר. הם צריכים להכיר לה תודה על יצירת כלי שישנה את החיים שלהם מהקצה לקצה. אם כבר, היא גאה להציג את הפרויקט. זהו, זו המילה הנכונה. גאה.

״אורחים יקרים, אני גאה להציג בפניכם…״

דוקטור אלבז עיקמה את אפה בחוסר שביעות רצון. המשפט האחרון נאמר בקול רם יותר מהקודמים, והיא לא אהבה לשמוע את קולה שלה מהדהד בחדר הריק. אלקטרודות, צנטריפוגות, מיקרוסקופים – כל אלה לא תבעו הסברים ודיבורים, ולא הפריעו עם הערות ביניים ושאלות מטופשות. גם רוב הקולגות שלה לא היו דברניות במיוחד והתרכזו בעבודתן. האווירה במעבדה הייתה שקטה ורגועה, כמו שהיא אוהבת.

אבל עכשיו לא הייתה לה ברֵרה אלא לתרגל את המצגת לבכירים, שבלעדיהם אין מימון להמשך המחקר. היא חייבת להיות נחמדה, או לכל הפחות יותר ורבלית, ולכן: ״אורחים יקרים״. רגע, מה עם ״אורחות יקרות״? לא כל הבכירים הם גברים. וחוץ מזה, רוב האנשים שעובדים על הפרויקט הנוכחי הן נשים, כולל היא עצמה. אולי כדאי להפוך את הפנייה לשוויונית יותר.

״אורחות יקרות ואורחים יקרים, אני גאה להציג בפניכן ובפניכם את היהלום שבכתר שלנו, ׳פרויקט פלקון׳. אתם ודאי תוהים…״

דוקטור אלבז עצרה וכחכחה בגרונה. אחר כך החוותה בידה הפנויה לעבר הקהל הדמיוני והמשיכה, ״אתן ודאי תוהות ואתם ודאי תוהים… לא, אי־אפשר ככה.״

דוקטור אלבז השמיעה נשיפה של תסכול והטיחה את הניירות שהחזיקה על שולחן העבודה. היא הסירה את משקפיה כדי לעסות לרגע את גשר אפה, ואז החזירה את המשקפיים למקום ובהתה במצגת הפתוחה מולה על המסך. עם כל הכבוד למודעות המגדרית, אי־אפשר להעביר ככה מצגת שלמה. היא הייתה שוקלת להשתמש רק בלשון נקבה, אבל התורמים הנכבדים נוטים להיות שמרנים למדי. עיניה נדדו הצידה אל לוח השעם שעליו ננעצו הודעות ותזכורות חשובות, כמו גם דברי הלל ושבח עצמיים שהארגון רצה שיתנוססו מול עיני הצוות בכל עת להגברת המוטיבציה.

היא התמקדה לרגע בפוסטר שהכינה מחלקת הגרפיקה לכנס המקצועי שייערך מחר באילת. לגרפיקאית היה רעיון נפלא, להשתמש באיור של הבז הנודד שעל שמו נקרא הפרויקט, ולהציג לאורך גופו את הנתונים. ליד המקור החד והמעוקל נכתב ״99.2% אחוזי הצלחה!״ וליד הכנף: ״שואפים להגיע גבוה יותר״. ליד הצוואר נכתב: ״פתרון אלגנטי וקל לתפעול, שמאפשר שמירה על סודיות מוחלטת לאורך כל צינור הפיתוח״ וליד הטפרים האימתניים: ״עם תוכנת פלקון המורחבת, כל הנתונים הרגישים נמצאים תמיד בשליטתכם המלאה״. אפילו המבט החד והממוקד של העוף הדורס נסך תחושת ביטחון ועוצמה. אין ספק, זו הייתה הברקה של מחלקת גרפיקה. עכשיו, אם היא רק תצליח להעביר את החלק שלה כמו שצריך, המצגת תבטיח את המימון הדרוש, תאפשר את המשך המחקר והפיתוח ותמנע פיטורים של שלוש מאות עובדות ועובדי המִתְקן.

אבל בלי לחץ, חשבה לעצמה. זה לא שעתיד המחקר בממשק אדם-מכונה מוטל על כתפייך או משהו כזה. היא הרימה שוב את הניירות שעליהם הדפיסה את המלל למצגת. שינון, שינון ושוב שינון יעזרו לה להעביר את המצגת בצורה הידידותית והטבעית ביותר, כך חשבה. אנשים עם הרבה כסף אוהבים נשים חייכניות וידידותיות עם פתרונות קלים. רצוי בלשון זכר.

נשמעה דפיקה בדלת. דוקטור מורגנשטרן הביוכימאית עמדה בפתח משרדה, אוחזת באפרסק חצי אכול.

״דוקטור, את עוד מנסה ללמוד את זה בעל פה? לא חבל על הזמן והמאמץ?״ אמרה דוקטור מורגנשטרן. היא חייכה וקרצה לעברה. ״לא יודעת אם שמעת, במקרה יש לנו כלי כזה, טכנולוגיה מתקדמת, שמאפשרת לך להעתיק זיכרונות אוטומטית לשבב החמוד הזה שיש לך שם מעל האוזן,״ אמרה ונקשה קלות על העיגול המתכתי ברקתה הימנית.

דוקטור אלבז נזכרה, בצער מסוים, שמורגנשטרן דווקא לא הייתה מהקולגות שלא אהבו לדבר. ״כן, אבל זו מצגת חדשה יחסית, אף אחת עוד לא שיננה אותה ולכן אין זיכרון מוכן מראש,״ השיבה. ״עשי לי טובה, סגרי בבקשה את הדלת. יש לי עוד שעה ללמוד את זה, ואז אני חייבת לסנכרן זיכרונות ולצאת״.

״מתי הטיסה לאילת, עוד כמה שעות, לא? כבר ארזת?״ שאלה הביוכימאית, תוך התעלמות מהבקשה המפורשת לסגור את הדלת. ״מקווה שתצליחי לנוח במטוס – לפעמים סנכרון הזיכרונות עושה קצת כאבי ראש. אבל זה ממש כיף שאפשר לצאת מדי פעם מהמעבדות ולנשום קצת אוויר בחוץ, נכון? כשנסענו לטורונטו לפני שלושה חודשים, היו לי כאלה זמזומים ברקות שכמעט לא יכולתי להשתתף בפאנל ביום השני.״ היא נגסה ברעש באפרסק שבידה, מוצצת את המיץ שניגר ממנו, והמשיכה לדבר, בפה מלא. ״לפחות המלון היה נהדר, ממש מפואר, והמארחים היו כל כך נחמדים ועשו לנו סיור ברחבי טורונטו. עיר מקסימה! כל כך הרבה תרבות ואדריכלות, וכמובן הפארקים הירוקים, כל כך רחבי ידיים ומשובבי נפש! את יכולה לשבת שם מתחת לעצים, בין הפרחים, ופשוט להרגיש כמו אדם חדש. הייתי נהנית עוד יותר בלי הזמזום בראש, אבל אי־אפשר שלא ליהנות בקנדה, זה פשוט…״

״לא זכור לי שסבלתי מכאבי ראש בפעמים הקודמות,״ קטעה דוקטור אלבז את מבול הנוסטלגיה. היא שחררה מעט את אצבעותיה שהתהדקו יותר ויותר סביב שדכן הסיכות בזמן הנאום על נפלאות קנדה.

הביוכימאית חייכה מאוזן לאוזן. ״נו, אם את לא זוכרת, כנראה שזה עבד מצוין. טוב, אפסיק להציק לך,״ אמרה וסגרה את הדלת, משאירה על שולחנה של הקולגה רסס קל של רוק ואפרסק, שניתז בעת שדיברה. דוקטור אלבז שלפה מטלית אנטיבקטריאלית מקופסה על שולחנה כדי להיפטר משאריות השיחה הבלתי נסבלת. בזמן שניקתה, תהתה בינה לבין עצמה מדוע אנשים שמתעקשים להציק אומרים אחר כך ״סליחה שהצקתי״ או ״אפסיק להציק לך״. אם אתם לא רוצים להציק, אל תציקו. גם העקיצה המרומזת על הנסיעה המפוארת לקנדה, כשהיא עצמה טסה רק לאילת, לא חמקה ממנה. ממילא היא לא תזכור אפילו ציצת עשב אחת מהפארקים המפוארים של טורונטו ברגע שתצא מכאן, חשבה לעצמה. מה הטעם בהשתפכות הזו?

היא השליכה את המטלית לפח האשפה, ניערה את ראשה והתרכזה שוב במצגת. הכנס אולי פחות יוקרתי ובינלאומי, אבל הוא לא פחות חשוב לעתיד המחקר שלה. ממילא רוב המימון מגיע ממקורות מקומיים. תתרכזי, בבקשה, דוקטור.

~~~~~~

שעה אחר כך, במעבדת הסנכרון, שניידר הטכנאי התמודד עם כאב ראש משלו. דוקטור אלבז הייתה אמורה להגיע ולבצע הליך פשוט יחסית של סנכרון זיכרונות, אבל במקום זאת הוא תקוע עכשיו עם פציינטית היסטרית ושבב לא תקין. זה יעכב את כל התהליך, והצוות שאמור להגיע לכנס באילת עלול לפספס את הטיסה.

״רק רגע, גבירתי,״ אמר הטכנאי, ״אני יוצא רק לדקה להביא רכיב חסר ומייד חוזר אליך.״

הוא שעט החוצה מחדר הסנכרון, משאיר מאחוריו אישה המומה ומבולבלת. האישה הסתכלה סביבה: היא נמצאה על מיטה בחדר טיפולים כלשהו, קצת דומה לרופא שיניים, אבל… חשוך פה. יש כמה צגים שמציגים קווים ומשמיעים צפצופים קצובים. אא״ג, נזכרה האישה. ככה קוראים לזה. מכשיר שמודד את הפעילות החשמלית של המוח. היא הושיטה יד רועדת למעלה ומיששה את ראשה.

ברקתה הימנית היה נקב קטן, שאליו מחוברים כמה כבלים. ככל הנראה, היא ביקשה התקנה של משהו בכונן החיצוני של המוח. אבל מה? משחק, תוסף, שדרוג? היא לא זוכרת למה היא כאן, אז אולי זו אפליקציית יומן לניהול מטלות? היא לא זכרה שביקשה דבר כזה. היא לא זכרה שהגיעה למקום המוזר הזה.

היא לא זכרה אפילו איך קוראים לה.

היא ניסתה להיזכר בשמה, והניסיון גרם לכאב חד ופועם לפלח את המחצית הימנית של ראשה. היא ייבבה בכאב, נגעה במצחה ונשמה נשימות קטועות בפה פתוח עד שהכאב נרגע. כשהורידה את ידה למטה, ראתה שבזרועה יש מחט, מקובעת למקומה בפלסטרים. מה קורה כאן? היו סיפורים על אנשים שעשו עליהם ניסויים, בדיקות של שבבי זיכרון חדשים, קיברנטיקה מתקדמת… היא לא זכרה שהתנדבה לניסוי כזה. לעזאזל, היא לא זכרה שום דבר.

״נוימן! נוימן!!״

צעקות הדהדו במסדרון. הטכנאי הוא שצעק. היא שמעה את צעדיו ההולכים ומתרחקים במהירות.

״נוימן! תביא לי עוד מזרק פְּרוֹפּוֹפוֹל וערכת שבבים חדשה!״

צעקה לא ברורה הדהדה בתגובה ממרחק גדול יותר. ככל הנראה, נוימן הוא שצעק בחזרה.

״פישלתי, נו, והיא בין-לבין וכבר כמעט ערה לגמרי.״ עוד צעקה לא ברורה בתגובה. ״נו בסדר, מה אתה רוצה? אני יודע. היא בלימבו, אני לא רוצה לשרוף לה את המוח, אז תביא כבר את הערכה והפְּרוֹפּוֹפוֹל! אני הולך להביא את דוקטור שרעבי להזרקה.״

צליל של דלת כבדה נטרקת חתם את שיחת המסדרון. דממה נפלה על החדר, דבר לא נשמע מלבד צפצוף המכשירים ונשימותיה המפוחדות של האישה.

פרופופול? למה השם הזה נשמע לה מוכר? היא התאמצה לזכור, בזהירות, ולקחה נשימה עמוקה. כן, היא זוכרת! זה חומר הרדמה! היא זוכרת שעברה פעם בדיקה רפואית כלשהי עם פרופופול. היא ראתה בעיני רוחה תמונה ברורה של יד מחזיקה מזרק עם הנוזל הלבן. בשביל זה ההכנה עם המחט בזרוע שלה – וֵנְפְלוֹן, היא נזכרה, ככה קוראים לזה. למה הם רוצים להרדים אותה? מה הם רוצים לעשות לה? למה הם גרמו לה לשכוח מי היא?

האישה ללא שם החליטה שלא תחכה ותלך לחפש את התשובות בעצמה. האיש במסדרון חושב שהיא ״כמעט ערה״ – היא ערה לחלוטין, ואם תישאר כאן, מי יודע מה עוד יעוללו לה. אולי ימחקו לה את המוח לגמרי. היא הושיטה את ידה לרקתה הימנית, אחזה בכבלים ומשכה.

ניתוק הכבלים גרם לעוד גל של כאב פועם, והיא נשמה שוב, אחזה במצחה החם וחיכתה עד שיעבור. אחר כך גיששה ברקתה ומצאה את מכסה הנקב, שנראה כמו ראש סיכה ממתכת, וסגרה אותו. קול הנקישה של המכסה המתקבע למקומו הרגיע אותה מעט. זהו, היא אולי עוד לא יודעת מי היא, אבל לפחות הראש שלה סגור עכשיו.

אחר כך הוציאה לעצמה את הוונפלון מהווריד, בזריזות ובקלות יחסית, מה שהפתיע אותה. נראה שזה משהו שעשתה בעבר – אולי היא אחות, או רופאה? היא ידעה בדיוק איך לתלוש את הדבק מסביב בזהירות, ללחוץ עם גאזה על מקום הדקירה, ולשלוף את הצינורית הדקה בלי לגרום נזק. לפחות יש לה איזשהו יתרון. אחר כך הדביקה את הגאזה עם פלסטר שהיה על מגש ליד, והסתכלה שוב סביבה.

על כיסא ליד המיטה היה תיק בצבע כחול. שלה? של מישהי אחרת? היא לא ידעה. אבל הניחה שאם הוא כאן, לידה, הוא כנראה שלה. חיטוט מהיר בתוך התיק לא גילה ארנק או תעודה מזהה, רק חבילת טישו, נרתיק למשקפיים, וטלפון סלולרי עם שמות משפחה של אנשי קשר שלא היו מוכרים לה. היא תלתה את רצועת התיק על כתפה ולקחה שוב נשימה עמוקה.

האישה ללא שם לא ידעה כמה רחוק תצליח להגיע, ואם בכלל תצליח לברוח מהמקום הזה, אבל ידעה שהיא חייבת לנסות. אחרי שהסתכלה לשני הצדדים כדי לוודא שאיש לא מתקרב, היא יצאה מהחדר והלכה לאורך המסדרון מהר ככל שיכלה, נצמדת לקיר ומביטה בחשש מעבר לכל פינה.

המסדרונות היו דומים זה לזה במידה מבהילה. אריחי חרסינה בצבע ירקרק כיסו את הקירות, עד לגובה הכתף בערך, והרצפה הייתה מכוסה מרצפות פשוטות עם קישוט דמוי-אבנים, שיצר דפוסים חוזרים אקראיים וחסרי ייחוד. בדמיונה של האישה ללא שם, מתוך המרצפות עקבו אחריה פנים מפחידים בשיניים חשופות, ודמויות של מפלצות אגדיות רשפו אש והושיטו אליה טפרים אימתניים. אין שם כלום, ניסתה להרגיע את עצמה. זה לא אמיתי, זו סתם רצפה. זה רק בראש שלך, כמו למצוא צורות בעננים. המשיכי הלאה.

תמונה של פיקניק ביום אביבי עלתה בראשה. עננים בשמיים תכולים, סלסילה מלאה בכל טוב, מפת משבצות. מי היה שם איתה? הניסיון להיזכר עלה לה בגל נוסף של כאב ראש, והיא נאלצה להישען על הקיר ולהמתין שהסחרחורת תחלוף. היא הבינה – אם הזיכרון עולה לבד, מעצמו, זה לא כואב. אם היא מתרכזת ומנסה להיזכר ביוזמתה, זה כואב כמו בעיטה של סוס בגולגולת. היא קיוותה שעוד ועוד זיכרונות יעלו מעצמם, בלי לייסר אותה כל כך.

בינתיים, במעבדה, שניידר הטכנאי גילה שאין שימוש למזרק המוכן שבידו. הציפור פרחה מן הקן. מה עושים עכשיו? לעזאזל, דוקטור אלבז תהרוג אותו. היא לא הטיפוס הכי סלחני, בטח שלא לכשל בסדר גודל כזה. היא לא צעקה ולא הרימה את קולה אף פעם, אבל כל צוות המתקן ידע להתרחק ממנה כאשר קרתה תקלה או כשניסוי כלשהו לא עלה יפה. לדוקטור תמיד היו מילים מושחזות היטב עבור אנשי הצוות שסרחו, שנאמרו בטון שקט ופגעו בדיוק במקום הכואב ביותר. היא זכרה כל הליך וכל שלב בניסויים לפרטי-פרטים והייתה ביקורתית וקפדנית עד אימה. עם זאת, הנזיפה תמיד הייתה לגופו של עניין ואפשר היה ללמוד ממנה. בתום כל שיחה קשוחה כזו, אנשי הצוות ידעו בדיוק מה לתקן להבא, כך שאותה טעות לעולם לא קרתה פעמיים. כמו כל אנשי הצוות, שניידר העריץ את יכולותיה הטכניות ואת כישרונה שאינו מוטל בספק, אבל מבטה הכעוס – מבט של זעם עצור ומיקוד מוחלט, כמו חיית טרף ברגע שלפני הזינוק – היה משהו שהוא השתדל להימנע ממנו בכל מחיר.

הוא הניח את המזרק ומיהר להתקשר לדוקטור שרעבי, האחראית על חוויית המשתמש. היא תדע מה לעשות.

~~~~~~

במקום אחר במתקן, דוקטור אלבז צעדה במרץ לכיוון היציאה, ותוך כדי הליכה המשיכה לשנן את הנקודות למצגת, הפעם בלי להיעזר בניירות שנשארו מאחור, נעולים בבטחה במגֵרת השולחן שבמשרד. כשנשאה את מבטה, גילתה שכבר השאירה את מעבדת הסנכרון רחוק מאחוריה, בלי לשים לב – ככל הנראה כל כך התרכזה בחומר, שלא שמה לב לאן נושאות אותה רגליה. לא היה לה זמן להתמהמה, היא רצתה להשתמש בכל דקה פנויה לליטוש המצגת הגורלית. לכן השתדלה לדבר ״בגובה העיניים״ אל הקהל הבלתי נראה של בעלי ממון, שחסרו את הידע הטכני כדי להבין עד כמה הפרויקט שלה חיוני ופורץ דרך. אחד מאנשי הצוות שלה הציע להשתמש בסוג של משל ציורי כהסבר להדיוטות, והיא אימצה את המלצתו. המימון חשוב יותר מהדיוק המדעי בנסיבות האלה.

היא התגברה על הסלידה מקולה שלה, ופתחה בהסבר בקול רם: ״אתם ודאי זוכרים את החידה הידועה – הכבשה, הכרוב והזאב נמצאים על גדת הנהר. אתם צריכים להעביר את שלושתם לצד השני של הנהר, אבל בכל רגע נתון הסירה יכולה להכיל רק אחד מן השלושה… אין בזה הרבה היגיון,״ מלמלה לעצמה, ״זאב וכבשה אני עוד מבינה, אבל כרוב הרבה יותר קטן ושוקל הרבה פחות משניהם. לא הגיוני שהוא תופס את אותו משקל בסירה.״ היא הנידה בראשה כמנסה לגרש את הביקורת שלא הייתה רלוונטית להדגמה, והמשיכה למלמל בפני הקהל הדמיוני.

״אסור להשאיר יחד את הזאב והכבשה, כי הזאב יטרוף את הכבשה. אסור להשאיר יחד את הכבשה והכרוב, כי הכבשה תאכל את הכרוב – כבשים בכלל לא אוכלות כרוב. לא חשוב – אז איך תעשו את זה? פתרון החידה נעוץ בהפרדה בין האלמנטים הללו. מעבירים את הכבשה ומשאירים יחד את הזאב והכרוב. אחר כך חוזרים, לוקחים את הזאב ומעבירים אותו, אבל מחזירים את הכבשה לגדה הראשונה, ואז לוקחים את הכרוב. במילים אחרות, וכדי שלא נתבלבל כולנו מרוב כרובים וזאבים – שם המשחק הוא הפרדה. וכאן מערכת פלקון נכנסת לתמונה.״

היא הגיעה לדלת במסדרון שהייתה נעולה, והניחה את ידה על קורא טביעות היד שלצד הדלת. המכשיר סרק את כף ידה, השמיע צפצוף עליז של אישור וביטל את הנעילה. הדלת נפתחה אוטומטית, והיא המשיכה בדרכה.

״המערכת מפרידה ביעילות מרבית בין מידע מקצועי למידע אישי, כך שבעת השהייה באתר, העובדים – והעובדות, לעזאזל, כאן אני יכולה לומר את זה,״ מלמלה לעצמה וחזרה למצגת.

״אז, המערכת מפרידה… את זה כבר אמרתי… לאן הגעתי? הפרדה. אוקיי. ברוב מקומות העבודה שדורשים רמה גבוהה של סודיות, לעובדים יש שני מכשירי טלפון סלולרי – אחד לשימוש אישי והאחר רק לענייני עבודה, שלא יוצא מגבולות המתקן עצמו. במקומות רבים, גם חפצים אישיים כמו ארנק, יומן, תעודת זהות וכו׳, מושארים במקום בטוח מחוץ למתקן. אבל מה לגבי הזיכרון האנושי? הזיכרונות הולכים איתנו גם אל מחוץ לכותלי המשרד. כותלי? אולי זה משלב גבוה מדי?״ דוקטור אלבז הרהרה לרגע אם צופי המצגת לא יחשבו שהיא מתנשאת. גם ככה היו כמה קולגות שאמרו שהיא כזאת מאחורי גבה, כשחשבו שהיא לא שומעת. מבחינתה, ״נוקדנית ומתנשאת״ היה שם קוד ל״מקצועית ומצטיינת בעבודתה״. אם זה גורם למישהי להרגיש נחותה ממנה, זו הבעיה שלה.

״… הזיכרונות הולכים איתנו גם אל מחוץ לכותלי המשרד. ובכן, בעזרת שבב פלקון סימן 3, זיכרון מקצועי משמש כתכולת זיכרון נפרדת. כאשר העובדים במצב ׳זיכרון מקצועי׳, ההיפוקמפוס – האזור במוח שאחראי על עיבוד זיכרון – שולח את הזיכרונות ישירות לשבב המקצועי במקום להטמיע אותם בחלקים שונים במוח. כאשר שבב הזיכרון המקצועי מופעל, המוח יכול ׳לשלוף׳ רק את הזיכרונות שאוחסנו בשבב המקצועי, מבלי לקשר אותם לפרטים המאפשרים זיהוי אישי שמפוזרים במוח. אפילו השמות הפרטיים של העובדים – והעובדות – חסומים לגישה ואינם כלולים בשבב המקצועי, ליצירת שכבת אבטחה נוספת. בכך נמנעת למעשה כל אפשרות של ריגול תעשייתי או הדלפת חומרים מחוץ לאתר העבודה. פלקון מנצל את ההכנה לשבבי זיכרון לפעילויות פנאי שקיימת אצל רוב האוכלוסייה באופן שגרתי, ומוסיף הרחבה מאובטחת שעמידה באופן מלא בפני פריצה, תקיפה זדונית או…״

הטלפון הסלולרי של דוקטור אלבז צלצל וקטע את החזרה על המצגת. היא הפטירה קללה ושלפה את הטלפון מהתיק כדי להשיב. על צג המכשיר הופיע השם של טכנאי מעבדת הסנכרון. מה הוא רוצה ממנה עכשיו? היא לחצה על ״השב״ בחוסר סבלנות.

״שניידר, לא משנה מה הבעיה, אני בדרך החוצה. אנחנו כבר באיחור,״ נבחה לתוך המכשיר.

״כן, דוקטור אלבז, אני מבין, אבל את חייבת לחזור. יש לנו בעיה רצינית של –״

״שניידר,״ היא קטעה אותו, ״אני עסוקה, יש כאן עוד אנשים שיכולים לעזור, אני לא יכולה לאחר לטיסה הזאת! אתה לא מבין? שלום.״

״אבל –״

היא ניתקה את השיחה בכעס. לרוב היא הסכימה להגיש עזרה בבעיות טכניות, אבל יש גבול. הם באמת לא מבינים שם במעבדה שעל המצגת הזו יקום או ייפול הפרויקט כולו?

הטלפון צלצל שוב, ועל המסך התנוסס שוב שמו של שניידר. היא התעלמה והמשיכה ללכת במסדרון, משננת את עיקרי המצגת. הם ילדים גדולים, שיסתדרו לבד, חשבה לעצמה.

~~~~~~

דוקטור שרעבי הגיעה למעבדה ומצאה סצנה מדאיגה למדי. שניידר הטכנאי היה על סף דמעות, כבלים וחוטי חשמל מנותקים היו מפוזרים סביב באי־סדר, והמחשבים הצמאים לקלט השמיעו צפצופים עגומים. היא הושיבה את שניידר התשוש על כיסא והשקתה אותו מים, ובינתיים הטכנאי סיפר לה בבהילות על התקלה בהפעלת השבבים.

״…והכי גרוע, אני לא מצליח להשיג את דוקטור אלבז. היא לא עונה לטלפון. אני אפילו לא יודע איפה היא באתר. וכמעט כולם כבר הלכו הביתה כי סוף היום, אז אין כל כך ממי לבקש עזרה. נוימן מחפש בצד המזרחי, ואני יכול לצאת לצד המערבי, אבל זה לא מספיק. אמרתי לאידיוטים האלה באבטחה שצריך להשקיע במעקב, אבל הם אמרו שיש סכנת פריצה גם למצלמות במעגל סגור. איזה פספוס. חשבתי שהיא יותר רדומה כשיצאתי מהחדר… לעזאזל,״ גנח הטכנאי בייאוש, ״מה אני אמור לעשות עכשיו?״

״בסדר, לאט-לאט,״ השיבה דוקטור שרעבי בטון מרגיע. ״אין מצלמות, אז בוא נעבוד עם מה שיש. יש לנו מערכת כריזה, אפשר להשמיע קריאות רצופות עד שהיא תשמע ותחזור לכאן, או תפעיל קריאת מצוקה בפאנל חירום.״

״אבל לכי תדעי אם דווקא היא תהיה פנויה להקשיב בזמן שנשמיע את ההודעה.״

דוקטור שרעבי הנהנה. ״נכון. לכן חשוב להשמיע את הקריאות שוב ושוב, עד שהן תגענה לאוזניים הנכונות. שנייה, אולי אני אצליח להשיג אותה.״ היא שלפה טלפון נייד מכיסה וחייגה לדוקטור אלבז.

~~~~~~

בצד הצפוני של המתקן, האישה ללא שם ישבה על הרצפה, שעונה בגבה לקיר, וניסתה להסדיר את נשימתה. היא הלכה בקצב של כמעט-ריצה רחוק ככל שיכלה, נמלטת מכל צליל של צעדים מתקרבים, אבל לא מצאה את דרכה החוצה, עד שלבסוף תחושת סחרחורת אילצה אותה לקרוס לרצפה. היא צפתה בבטנה העולה ויורדת, מחזה שרק גרם לה להאיץ את קצב הנשימות. היא עצמה את עיניה ונשמה עמוק. אחר כך פקחה אותן וניסתה להשתלט על תחושת החנק שלחצה על בית החזה שלה.

״קדימה,״ מלמלה לעצמה, ״חמישה דברים שאני רואה. קיר לבן, תיק כחול, מכנסיים שחורים, נעליים אפורות, מרצפות… אממ, בצבע בז׳ עם כתמים?״

המרצפות לא השיבו לשאלה לגבי צבען, והיא המשיכה הלאה.

״ארבעה דברים שאני מרגישה. נעל שמאל לוחצת, רצפה קרה, ראש כואב… פאניקה זה נחשב?״

גם השאלה הזו נותרה ללא מענה. כעת היא נשמה בקצב מעט יותר איטי. מעודדת מהתוצאה, היא המשיכה למלמל. ״שלושה דברים שאני רואה… לא, רואה כבר עשיתי. שלושה דברים שאני שומעת. אממ, אני שומעת: את עצמי נושמת, את עצמי מדברת, ו –״

קול קלוש של טריקת דלת וריצה במסדרון נשמע מעבר לקיר. מישהו קרא משהו שנשמע כמו ״דוקטור… אני צריך… ברחה!… לא ידוע… ניסיתי… מרחוק… אין אות.״ ההדהוד הקשה עליה לקבוע אם האנשים המדברים מתקרבים אליה או מתרחקים ממנה. היא הצמידה את אוזנה לקיר, אבל כל מה שהצליחה לשמוע היה את הדופק שלה עצמה, מאיץ שוב. המקום היה בנוי בצורה כל כך משונה, כמו מבוך. היא לא ידעה לאן להתקדם, ומעולם לא חשה כל כך לכודה ובודדה. או שכן? זו הפעם הראשונה שלה כאן, או שכבר עשו לה דברים כאלה בעבר? ואיך בדיוק היא זוכרת תרגיל להרגעת חרדה, אבל לא זוכרת מי היא? האישה ללא שם נאנקה באימה, חשה את הבכי מאיים לפרוץ, את שפתיה ולחייה הרוטטות, את טעם המלח של הדמעות המחליקות בגרון.

ואולי עדיף להפסיק עם תרגילים שלא עוזרים ופשוט להיכנע לבכי, חשבה לעצמה. היא התייפחה חרישית, מחבקת את ברכיה חזק ככל שיכלה, ונותנת סוף-סוף פורקן לדמעות החמות שהתגלגלו במורד לחייה. היא הוציאה את חבילת הטישו מהתיק כדי לקנח את אפה, ובנחיריה עלה ניחוח עדין של בושם שדבק בניירות הרכים. הבכי הרגיע אותה מעט, או לכל הפחות השרה עליה תחושה של תשישות מבורכת.

חוויית התשישות שאחרי הבכי הייתה מוכרת לה וכמעט נעימה, כמו הדהוד מתמשך של אקורד מז׳ורי שנוגן אי־שם על קלידי פסנתר ידידותי. האישה נאנחה בהקלה והשעינה את ראשה על הקיר שמאחוריה, אוחזת מבלי משים בבד התיק הכחול שהיה תלוי על כתפה, ממוללת ומלטפת אותו בקצות האצבעות וחשה את המרקם הצפוף של שתי וערב. בראשה עלה זיכרון מאוד ברור ומוחשי של התקף חרדה שעברה פעם: היא הייתה בחנות בגדים וניסתה למדוד שמלה. החלק העליון של השמלה היה אסימטרי, ועוצב בצורה משונה עם רצועות מסובכות שעברו מעל ומתחת לזרועות, ועוד חלק מסביב לצוואר. כשניסתה ללבוש אותה, החליקה בטעות את ראשה לתוך השרוול במקום הצווארון, וזרועותיה הסתבכו ברצועות הבד. היא ניסתה להיחלץ ומצאה את עצמה מסתבכת יותר ויותר בשמלה הטובענית. השמלה הייתה כהה וכיסתה את עיניה. היא לא ראתה דבר והתקשתה לנשום, והרגישה שעוד רגע תאבד את הכרתה. למרבה המזל, בשלב הזה מישהי פתחה את הווילון של תא ההלבשה – אולי המוכרת? – וחילצה אותה לקול צחוקה העליז של… עוד מישהי. חברה, אולי. היא לא כעסה עליה, משום מה, לא נעלבה מהצחוק. רק חשה הקלה. מי זו? היא לא ניסתה להיזכר בכוח, כדי לא להכאיב לעצמה, והשתדלה שהזיכרונות יעלו מאליהם, כפי שעלה הזיכרון עכשיו כשנגעה בבד התיק.

בת־מצווה. היא הייתה צריכה את השמלה הזו לבת־מצווה של מישהי. היא נזכרה בקול נשי צוחק ואומר לה: ״את נראית כמו מומיה עם הדבר הזה על הראש, כל הדודות יברחו״. היא זוכרת שצחקה גם היא, למרות שליבה עוד הלם בחוזקה והחדר הסתחרר סביבה. היא הסתכלה על ידה השמאלית ובחנה שוב את טבעת הנישואין על האמה. אולי זו אשתה? היא נשואה, זה ברור, אבל למי? או אולי גרושה והחליטה להשאיר את הטבעת? יש לה ילדים?

צלצול שעלה מתוך התיק קטע את מחשבותיה. היא חיטטה בתיק ומצאה טלפון נייד. על הצג התנוסס שם: ״ד״ר שרעבי״. האישה הנידה בראשה – השם לא היה מוכר. אולי זו מישהי שהזמינה אותה לכאן? הטלפון מכיר את המספר. מצד שני, זו יכולה להיות מישהי שבכלל לא קשורה למקום הזה. וטרינרית, רופאת שיניים, רופאת משפחה. השד יודע. ואולי זו קרובת משפחה?

היא חששה להשיב לשיחה. הטלפון צלצל עוד כמה פעמים, ונדם. היא תחבה אותו לעומק התיק, השעינה שוב את ראשה על הקיר ועצמה את עיניה.

תמונות מחיי משפחה עלו בראשה עמומות ומטושטשות, כמו סצנות קטועות מסרט ישן. השמלה שמדדה אז, שהסתבכה כל כך בתוכה, הייתה מיועדת לחגיגת בת־מצווה. הילדה רצתה ניתוח להתקנת הכנה לשבבים כמתנה לבת־מצווה, ואמא שלה התווכחה איתה ואמרה לה: ״זה מוקדם מדי, המוח שלך עוד ממשיך להתפתח ולהתעצב, חכי עד גיל שש־עשרה. את לא באמת צריכה להכניס למוח אפליקציית משחקים יפנית לאיסוף מפלצות גוג׳יבון, תשתמשי בטלפון שלך, ממש דבילי לעבור ניתוח כזה בשביל משחק טיפשי״. הבת בכתה ואמרה שכל החברות שלה כבר עשו את הניתוח וגם היא רוצה. הוויכוח הזה חזר על עצמו כל יום מחדש.

רגע, היא התווכחה איתה! היא האמא. יש לה בת. היא ניסתה בכל כוחה להיזכר איך קוראים לבת, איך היא נראית. הפנים נראו מטושטשים כל כך, כאילו ניבטו אליה מבעד לחלון זכוכית חלבית או חומת קרח.

הניסיון להיזכר גרם לפרץ נוסף של כאב ראש מייסר, והיא הרגישה שעורפה מזמזם כאילו חטף מכת חשמל. גל של בחילה גאה בה, והיא קמה ורצה במהירות לשירותים הקרובים בהמשך המסדרון.

צליל של רעש סטטי ניסר את חלל המסדרון. מייד אחריו, קול חושש דיבר במערכת הכריזה של המתקן, וירה כמה משפטים בחופזה. ״אה… דרורה? דרורה, אם את שומעת אותי, אנחנו מחפשים אותך. את חייבת לחזור למעבדה כדי שנטפל בך. אנחנו, אה, באמצע תהליך, את בטח מבולבלת ולא זוכרת בדיוק מה קרה, אבל אני מבטיח לך שלא נעשה לך שום דבר רע. אם את לא בטוחה איך לחזור למעבדה, פשוט חפשי שלט של לחצן חירום, יש אחד כזה בכל מסדרון. יהיה שם פאנל קטן שתוכלי לפתוח עם כפתור שאפשר ללחוץ עליו ויתריע לנו על המיקום שלך, כדי שנוכל למצוא אותך. בסדר, דרורה? אז, אה… חפשי את כפתור החירום.״

נשמע צליל ניתוק, ודממה נפלה על המסדרון. כמה שניות אחר כך, נשמע שוב הרעש הסטטי ואחריו קולו המוטרד של הטכנאי. ״אה… שכחתי לומר, אם את לא זוכרת, זה שניידר, הטכנאי מהמעבדה. אז רק תלחצי על כפתור החירום, טוב? טוב.״

נשמע צפצוף פידבק מחריש אוזניים, ואחריו שוב ניתוק. הדממה חזרה למסדרון, מופרעת קלות רק בצליל הרך שנלווה לסגירה האוטומטית של דלת השירותים, שסבה על ציריה בעצלתיים, אדישה למתרחש.

אריחי החרסינה בשירותים היו בצבע ורוד-כתום-אפרסק, והשרו אווירה חמימה ונעימה בניגוד לאחיהם הקרירים והאדישים, אריחי החרסינה הירקרקה של המסדרון. השירותים הקומתיים הדיפו ניחוח רענן של חומרי ניקוי ומטהרי אוויר, והיו מאווררים כהלכה. על קירות השירותים היו תלויים שלטים עם הודעות אופייניות, כמו שמות אנשי התחזוקה במשמרות לכל השבוע, בקשה מהמבקרות בתאים לשמור על הניקיון ולא להשליך תחבושות הגייניות לאסלה, וגם שלט צבעוני שעליו התנוססה אזהרה לבבית בחרוזים: ״גם בשירותים, אנחנו לא חושפות פרטים! שיחות מקצועיות בין העובדות, ננהל רק במעבדות. בתודה, ההנהלה״.

דוקטור אלבז שמעה את ההודעה של שניידר בכריזה בזמן ששטפה פנים וידיים בכיור הוורוד. מישהי ברחה להם מהמעבדה, דרורה משהו? לא פלא ששניידר היה עצבני. טוב, אם תיתקל במישהי בשם דרורה במסדרון, תפנה אותה ללחצן חירום. ממילא היא לא תצליח לצאת מהמתקן לפני שימצאו אותה.

•

המתקן כולו היה בנוי כסוג של מבוך, כדי להוסיף שכבת אבטחה נוספת מעבר להפרדת הזיכרונות האישיים. מדי בוקר היו העובדים מוציאים את השבב הביתי שכלל סיפור כיסוי כלשהו על עבודתם – בדרך כלל תפקיד פיקטיבי ב״מפעל הרפאים״, מבנה נפרד וקטן יותר לצד המתקן האמיתי – ומחליפים אותו בשבב המקצועי, שהשתלט על ההיפוקמפוס במוח והוסיף ידע נחוץ לביצוע העבודה שלהם. השבב המקצועי כלל מידע סודי של הארגון, פרוצדורות, מיקום של מתקנים ומכשירים, וכמובן – את תוכנת ״חוט השני״ שמאפשרת להם לנווט באתר. לא היו שלטים על הדלתות, לא הייתה הכוונה מכל סוג שהוא. מי שלא הותקנה בשבב שלו תוכנת ״חוט השני״ ולא יכול היה להזדהות על ידי סריקה ביומטרית בדלתות הנעולות שהפרידו בין חלקי המתקן השונים, היה הולך לאיבוד ועשוי לנדוד באתר במעגלים במשך ימים ארוכים.

דוקטור אלבז נזכרה בפיקוח שלה על הניסויים בשלב המוקדם, כשהרעיון של אתר שלם הבנוי כמבוך התקבל בנימה סקפטית מאוד מצד הדירקטוריון. הם הבינו את הצורך בהגנה על הפטנטים ועל ההמצאות החדשניות, אבל נטו להאמין בפתרונות טכנולוגיים לשמירה על אבטחה. השימוש בקירות פיזיים של בטון ולבנים להרחקת מרגלים תעשייתיים נראה להם כמו רעיון פשוט מדי, ארכאי וכמעט ילדותי. ״אנחנו לא משחקים פה מבוכים ודרקונים,״ נזף בה אחד מחברי הדירקטוריון.

כדי לשכנע אותם נדרשה הוכחה מרשימה, לכן היא הגתה את ״ניסוי הכלים״ שיוכיח מעל לכל ספק שההשקעה באדריכלות המתוחכמת תשתלם בסופו של דבר. בהשקעה נמוכה יחסית, נבנה דגם חלקי של המתקן מקירות גבס זמניים. סטודנטים, ששימשו כנסיינים ליעילות מבנה המבוך, התבקשו למצוא את הדרך החוצה. הם צוידו בחטיפים, מים, ומשדר שיש להפעיל כדי לשדר אות מצוקה רק כשיתייאשו סופית מלמצוא את היציאה – או, כמובן, אם חייהם נמצאים בסכנה. לא שארבה להם סכנה כלשהי בתוך המבוך, אבל הבלתי צפוי תמיד עלול להתרחש – שרפה, קריסה, או אפילו התקף לב פתאומי.

רוב הנסיינים נשברו תוך שעות ספורות והזעיקו חילוץ באמצעות לחצני החירום. האמיצה ביותר מביניהם שוטטה באתר הניסוי במשך כמעט יום שלם לפני שהרימה ידיים. היא ניסתה להשאיר לעצמה סימנים במסדרונות, לספור פניות, לשרטט מפה – שום דבר לא עזר. כשחילצו את אותה אשת חיל, גילו שעוד היו ברשותה מספיק מים ואוכל כדי להמשיך, אבל היא דיווחה על תחושת פאניקה הולכת וגוברת, כאילו קירות המבוך איימו לסגור עליה מכל עבר. תחושת האימה הכריעה אותה. היא הוצפה במחשבות טורדניות שאם תמשיך בניסוי, ימצאו בסופו של דבר את השלד המרקיב שלה באחת מהפינות. כל זאת במבוך מצומצם יותר עם קירות דקיקים, שהיה רק צל חיוור של הדגם בגודל המלא, אך סיכל בהצלחה כל ניסיון לנווט בו. חברי הדירקטוריון היו המומים מהתוצאות, ואותו חבר שנזף קודם לכן בדוקטור אלבז התנצל בפניה והיכה על חטא. הרעיון היה גאוני.

עם זאת, חברי הדירקטוריון התעקשו על התקנת אמצעי חירום לחילוץ אנשים שעלולים להיתקע במתקן, למקרה שמשהו ישתבש. לכן הוחלט להתקין את הפאנלים המיוחדים עם כפתורי המצוקה, אם כי עד היום לא היה בהם צורך. העובדים שתמונת המפה של המתקן הייתה בראשם לא חשו כלואים או אבודים אף לרגע. בעקבות הניסוי המוצלח, הדירקטוריון אישר פה אחד את המימון לבניית המתקן, ומינה את דוקטור אלבז למנכ״לית של המפעל החדש. הקולגות שלה נותרו פעורות פה. רובן לא האמינו שרעיון המבוך יֵצא לפועל, ופיתחו הערכה מחודשת ליכולות התכנון של המנכ״לית החדשה.

דוקטור אלבז תלשה כמה מגבות ממתקן הייבוש והספיגה את ידיה ופניה. אחר כך הצמידה מגבת רטובה לעורפה וציינה לעצמה בצער שדוקטור מורגנשטרן צדקה הפעם, ובכל זאת יש רמז כלשהו לזמזום מכאיב בראשה. כנראה שהתהליך התנהל בצורה פחות חלקה הפעם. היא גם הרגישה קצת בחילה. יש מטבחון בהמשך המסדרון, אולי כוס תה תעזור. היא יכולה לקחת איתה את התה למכונית. בדרך כלל שתתה תה וקפה ללא סוכר, אבל הפעם תה חזק עם כפית יפה של סוכר יוכל לעשות את העבודה ולאושש אותה. כשהגיעה למטבחון מזגה לעצמה את התה, הוסיפה פנימה את הסוכר, ואז תהתה אם הלימון שהביאה לפני יומיים, בקופסה סגורה היטב, עוד נשאר במקרר הקטן של המעבדה הסמוכה, כדי להוסיף לתה. הטעם החמצמץ ירענן אותה מעט. היא הניחה את התה על הדלפק, והלכה לכיוון המעבדה בהמשך המסדרון כדי לבדוק אם הלימון עדיין ממתין לה במקרר.

~~~~~~

האישה ללא שם המשיכה לשוטט, אחוזת הרהורים. היא נזכרה בטעמו של קינוח מתוק ומושחת מאוד שאכלה פעם. היא והאישה שהייתה איתה בחנות הבגדים שוטטו ברחובות מוארים בשעת לילה, מדברות וצוחקות לסירוגין. רגליה כאבו מרוב הליכה, הזיעה הדביקה את חולצתה לגבה, אבל ההתרגשות הובילה אותה הלאה והיא לא רצתה שהפגישה תסתיים. זה היה דייט? אולי דייט ראשון?

היא עדיין לא הצליחה להיזכר בשם או בפנים של האישה האחרת, אבל כמו מתוך חלום ראתה את הסצנה בעיני רוחה.

היא שמעה את קולה של האישה האחרת אומר: ״אני כל כך רעבה…״

היא השלימה: ״…שיכולת לאכול סוס?״

האישה צחקה. ״שיכולתי לאכול מוס! מתאים לי משהו מתוק עכשיו. בא לך גם?״

אחר כך ישבו שתיהן בבית קפה ואכלו את אותה עוגת מוס מושחתת, עם הר של קצפת. עודף המתיקות עורר בה בחילה קלה והיא נאלצה לשתות הרבה מאוד מים, אבל לא היה אכפת לה.

היא הייתה מאושרת. היא הרגישה את האהבה מפעפעת בעורקיה. היא התאהבה בה באותו הלילה, באופן מוחלט, מכף רגל ועד ראש. מי זאת?

היא תיזכר בה בסוף, אבל קודם כול, צריך להיחלץ מהמקום הזה. בהמשך המסדרון ראתה מין כוך שנראה כמו פינת שתייה חמה, מצויד במיחם ובמקרר קטן, ועל הדלפק היו מונחים שקיקי תה וצנצנות קפה וסוכר. אולי באמת כדאי לי לשתות משהו, אמרה לעצמה. כוס תה עם סוכר, זה יעזור לבחילה. היא נטלה כוס חד־פעמית מהמתקן ושקיק תה מהצנצנת, הוסיפה כפית נדיבה של סוכר והתקרבה למיחם כדי למזוג את המים.

אלא שליד המתקן כבר הייתה כוס תה יתומה. לפי האדים שעלו ממנה, היא נמזגה ממש בדקות האחרונות. יש כאן עוד מישהו, נבהלה האישה ללא שם. אני חייבת לברוח לפני שימצאו אותי.

״דרורה?״ קולו של שניידר הטכנאי נשמע שוב בכריזה. ״דרורה, אם את שומעת אותי, אני פה במעבדה…״ נשמע רחש של דיבור רחוק יותר. הקול נשמע לה מוכר, מוכר עד כאב. ״כן, בסדר. אז אני אגיד לה,״ מלמל קולו של שניידר ברמקולים. אחר כך המשיך בקול חזק יותר. ״דרורה, אני כאן עם דפנה. היא מבקשת שאני אגיד לך ללחוץ על כפתור המצוקה, כדי שנוכל לבוא ולמצוא אותך. אנחנו לא רוצים לפגוע בך, אנחנו רוצים לעזור. הכול בסדר. תני לנו להסביר לך מה קרה, רק תלחצי על כפתור המצוקה כי בטח הלכת לאיבוד ואנחנו דואגים.״

דרורה. הוא מדבר אלי? קוראים לי דרורה? תהתה האישה ללא שם. ומי זו דפנה? אני מכירה דפנה?

רעש סטטי נשמע במערכת הכריזה, ואחריו דיבר אליה קולה של אישה. הקול המתוק, הקול של עוגת המוס והשמלה, של העיניים הצוחקות והשפתיים הרכות, של האהבה הזורמת בעורקיה ובכל נימי נפשה. איכשהו, לא היה לה ספק שהקול הזה מדבר אליה.

״דרורה, זו דפנה. כאן במתקן את מכירה אותי בתור דוקטור שרעבי, ואני מכירה אותך בתור דוקטור אלבז. שניידר הוריד לי באופן זמני את המחיצות שבין הזיכרונות כדי שאוכל לנסות להזכיר לך.״

מחיצות שבין הזיכרונות? תהתה האישה ללא שם. והשמות האלה – דרורה ודפנה, דפנה ודרורה… הזיכרון צף ועלה מעצמו, מבלי לעורר כאב ראש נוסף: היא נזכרה שהחברות והחברים קוראים לשתיהן ״די אנד די״, ביחד, על שם המשחק ״מבוכים ודרקונים״ באנגלית. די אנד די. דרורה ודפנה.

האישה ללא שם התנשפה בנשימות איטיות, רדודות. סוף-סוף משהו מוכר, שמעגן אותה למציאות ולמקום המוזר הזה. היא חשה את גופה הולך ונרגע, והרפתה את אחיזתה בתיק הכחול. היא הריחה את ניחוח התה המהביל. היא ליטפה את הטבעת שעל אצבעה. ויותר מהכול, היא שמעה את קולה העדין, החם, האוהב, של האישה שאיתה חלקה את חייה.

בפרץ של הקלה והכרת תודה, היא פצחה בריצה לאורך המסדרון וחיפשה בלהיטות את פאנל החירום כדי ללחוץ על כפתור המצוקה.

~~~~~~

שבועיים אחרי מה שכונה בפי עובדי (ועובדות) המתקן בשם החיבה ״תקרית אורה הכפולה״, החיים במעבדות המחקר חזרו למסלולם. המצגת בכנס באילת הייתה הצלחה מסחררת, והבטיחה את המימון להמשך העבודה על פרויקט פלקון. האווירה במעבדות ובחדרי הסנכרון הייתה רגועה הרבה יותר, והיו מי שסברו שהשינוי המבורך הוא תוצאה לא רק של הצלת הקריירה והפרנסה של כולם, אלא גם מה שנראה כמו התרככות מסוימת באופייה, או לכל הפחות בהתנהגותה, של מנהלת המתקן דוקטור דרורה אלבז.

מלבד המנהלת עצמה ודוקטור דפנה שרעבי, בת זוגה ושותפתה להקמת הפרויקט, איש לא ידע מה הסיבה להתרככות הזו. בימים הראשונים שאחרי התקרית, העובדים הציפו את שניידר הטכנאי בשאלות על מה שקרה, אך זה משך בכתפיו ואמר שהוא לא יודע כלום מלבד מה שידוע לכולם – כלומר, פרטי התקלה הטכנית והחיפוש אחרי דוקטור אלבז המבולבלת במסדרונות המתקן. מה שהתרחש ומה שנאמר אחרי שהיא שבה למעבדת הסנכרון, מלבד הטיפול בתקלה עצמה – כל זאת כבר נמחק מזיכרונו של שניידר, לבקשתו. הוא העדיף לשכוח את החלקים המביכים יותר של הטעות שעשה, בכלל זה נזיפות מהבוסית, בהנחה הסבירה למדי שהיו כאלה. במקביל, הטכנאי מיהר והטמיע כבר למחרת בבוקר אמצעי בטיחות נוסף ומחמיר במיוחד בתהליך סנכרון הזיכרונות, שימנע הישנות של תקריות כאלה. לשמחתו או לצערו, ההליך קיבל את השם המתבקש ״נוהל שניידר״. אחרי כשבוע נוהל שניידר הפך לדבר שבשגרה, כאילו היה קיים מאז ומתמיד, והקולגות הפסיקו לשאול שאלות ותייגו את התקרית כקוריוז משעשע, חלק מהווי העבודה במתקן.

חברי הדירקטוריון, לעומת זאת, רצו להיכנס בעובי הקורה ולהבין מה בדיוק התרחש. דוקטור אלבז אומנם הסבירה להם ולשאר בעלי העניין בכנס במילים קצרות מה אירע, אחרי שאלה תהו מדוע המצגת התאחרה בכמה שעות. לפי ההסבר הנלהב שלה, היה מדובר בלא פחות מהזדמנות מופלאה להוציא מתוק מעז ולנצל תקלה מקרית כדי ללמוד שיעורים חשובים על אופן הפעולה של השבבים החדשניים. ״דוקטור יקרה, עם כל הכבוד,״ אמר אחד מחברי הדירקטוריון, ״אנחנו מכירים את הסיסמה ׳זה לא באג, זה פיצ׳ר׳. אבל בשביל זה אני צריך הסבר הרבה יותר טוב מ׳הטכנאי פישל אבל זה דווקא חיובי׳. אני רוצה דוח מפורט – מה קרה, איך זה קרה, מה היו התוצאות ואילו לקחים הופקו.״ שאר חברי הדירקטוריון המהמו בהסכמה.

לכן באותו יום, שבועיים לאחר שהתפצלה בטעות ל״לי״ ו״אורה״, צעדה דוקטור אלבז עם המייסדת-השותפה של הפרויקט, דוקטור שרעבי, לכיוון ״האקווריום״, חדר הישיבות השקוף שבמרכז המתקן. שתיהן עברו לפני כן במעבדת הסנכרון לצורך איחוד הזיכרונות משני השבבים שלהן, כדי שתוכלנה לנהל דיון כשכל המידע במוחן נגיש ועומד לרשותן. היות שסנכרון זיכרונות כזה מהווה סיכון אבטחה, הוסכם שהן יקבלו ליווי צמוד של מאבטחים לכל מקום שאליו הלכו עד שהגיעו לחדר הישיבות, כולל כניסה של שתי מאבטחות איתן לחדר השירותים בצבע ורוד-אפרסק. אחרי העצירה ההכרחית כדי לענות על קריאת הטבע, נכנסו השתיים לחדר הישיבות. הן התיישבו ליד השולחן המרווח והנוח, פרשו דפים עם הערות שרשמו לעצמן בכתב יד צפוף ופתחו את המחשבים הניידים כדי לכתוב את הדוח לדירקטוריון. המחשבים לא היו מקושרים לאף רשת חיצונית, מן הסתם. המאבטחים לא נכנסו איתן אך השגיחו מבחוץ, בהבעה מרוכזת וחדורת מטרה.

״אני חייבת לומר, דעתי לא לגמרי נוחה מזה שהחלטת לקרוא לנוהל האבטחה החדש ׳פרוטוקול אתונה וספרטה׳. אנחנו לא מנסות לכבוש את יוון, רק לכתוב סיכום אירוע,״ אמרה דרורה וסקרה בעצבנות קלה את פלוגת האבטחה החמושה שהקיפה את חדר הישיבות.

״טוב, זה רק שם זמני. ובכל מקרה פסלת רעיונות אחרים שהיו לי,״ השיבה דפנה ולעסה בהרהור את קצה העט שהחזיקה בידה. ״רציתי לתת לזה מוטיב זוגי. נניח, ׳פרוטוקול רמוס ורומולוס׳, או ׳רוזנקרנץ וגילדנשטרן׳, או ׳פייר ומארי׳, או…״

״ג׳קיל והייד?״

״רציתי לומר ׳צפרדי וקרפד׳, אבל אם את מתעקשת.״

״פרנקנשטיין והמפלצת של פרנקנשטיין?״

דפנה נאנחה. ״את מתעקשת לגרור את זה לכיוון של מפלצות? המוטיב הזוגי רק מיועד לשקף את הדואליות של שני שבבי הזיכרון.״

״טוב, אז בואי נקרא לזה בשם משעמם כלשהו שאפשר לכתוב בדוח, כדי לא להרגיז את חבר המנהלים. נניח, פרוטוקול כפתור ופרח,״ הציעה דרורה. ״כפתורים ופרחים לא מאיימים על אף אחד.״

״אלא אם את סובלת מקומפונופוביה!״ העירה דפנה. זוגתה הרימה גבות והטתה את ראשה הצידה. ״פחד מכפתורים,״ הסבירה דפנה. ״או שאת אלרגית לפרחים, ואז הם יכולים לאיים עליך במידה מסוימת,״ הוסיפה בעליצות. דרורה חייכה כמעט בעל כורחה. דפנה התעקשה תמיד לראות את הזווית האנושית האזוטרית ביותר.

״בואי נניח שזה פחות רלוונטי לדוח כתוב, לא יהיו כפתורים ופרחים פיזיים אז אין מה לדאוג,״ הציעה, וכתבה בראש הדוח את הכותרת ״דוח תקרית וגיבוש פרוטוקול אבטחה ׳כפתור ופרח׳ לסנכרון דו־שבבי.״

״הייתי כפסע מלהציע את השם ׳דרורה הכפולה׳, אבל היות ואנחנו עדיין רוצות הפרדה של נתונים מקצועיים ואישיים אחרי הגשת הדוח, עדיף להימנע. מחוץ לנסיבות של החדר הזה, את רק דוקטור אלבז,״ אמרה דפנה באותה נימה עליזה. דרורה כרכמה את פניה בתגובה.

״אני יודעת שמאחורי גבי העובדים ממילא קוראים לי דוקטור ג׳קיל ומיסטר הייד, אז בואי לא ניתן לזה יותר מדי רוח גבית,״ אמרה.

״דרורה, בחייך. הם לא מתכוונים לומר שאת מפלצת, הם פשוט מתייחסים לרעיון של ניסוי מדעי שקרתה בו תקלה.״

״את בטוחה בזה? אם יש משהו שהבנתי מהתקלה הזו, זה שבתור דוקטור אלבז המקצועית והמנותקת מזיכרונות הבית, התנהגתי בצורה ממש…״

״אסרטיבית?״ הציעה דפנה.

״רציתי לומר ׳בלתי נסבלת׳, אבל אוקיי, נגיד, אסרטיבית,״ הסכימה דרורה. ״אסרטיבית כמו אזמל מנתחים.״ זוגתה המהמה והנידה בראשה בחוסר הסכמה.

״מותק שלי, הם מעריצים את העפר שלרגלייך,״ אמרה. ״את דוקטור דרורה אלבז, רופאה נוירוכירורגית ואלקטרופיזיולוגית, מחלוצות ממשקי מוח-מכונה בארץ ויוצרת כמה מהדורות עטורות פרסים של שבבי זיכרון ביוניים, כולל סדרת פלקון המהוללת שלנו כאן במתקן, שאת המנהלת שלו. הצלחת לפרוץ מחסומים שעד לפני כמה שנים נחשבו לבלתי עבירים. אל תסמיקי,״ נזפה בה דפנה ברוח טובה, ״הכול נכון. גם אם קולגות מספרים בדיחות פה ושם כדי לרכך את האווירה, זה לא אומר שהם מכבדים אותך פחות.״

״אוקיי,״ הסכימה דרורה וחשה את לחייה בוערות, ״אבל אנחנו חייבות להחליט עד כמה לפרט בדוח את הצד של החוויה האישית שלי. היו שם לא מעט רגעים… מביכים.״

״אין שום מבוכה בקושי רגשי. נהפוך הוא, זה רק יעזור להם להבין עד כמה חשוב לדייק בקידוד הזיכרונות ובסנכרון שלהם,״ טענה דפנה.

״בואי נתחיל מההתחלה,״ השיבה דרורה והחלה להקליד במרץ. ״מחברות הדוח, דוקטור דרורה אלבז, מנהלת המתקן ופרויקט פלקון, ודוקטור דפנה שרעבי, סמנכ״לית תחום נוירוביולוגיה ונוירופסיכולוגיה…״

בזמן שהשתיים כתבו ושוחחו ביניהן, אחד מאנשי האבטחה שעמדו מחוץ ל״אקווריום״ ליווה במבטו את השיחה, ותהה לעצמו למה נדרשת כל הסודיות הזו. מבנה המבוך של המתקן היה לשם דבר בענף, ולפני שהגיע למקום הוא האמין – במידה לא מבוטלת של יהירות – שיצליח להבין איך לנווט בו בעצמו, גם בלי להעתיק את תוכנת ״חוט השני״ לשבב שבראשו. כשהגיעו למתקן, הטכנאים הודיעו למאבטחים בנימוס שהתוכנה הזו לא תותקן על השבבים שלהם, היות שהם לא עובדים קבועים של המתקן, והם מתבקשים בכל לשון של בקשה להישאר עם המדעניות שהם מלווים בכל עת כדי שלא ילכו לאיבוד. אחרי כמה עשרות פניות ופיתולים בתוך המתקן, הבין המאבטח שהוא וחבריו אולי מאבטחים את המדעניות, אבל המדעניות הן שמובילות אותם, ואוי ואבוי להם אם יסטו מהדרך ולו בכמה צעדים. גאוותו נפגעה מעט. הוא לא יכול היה שלא לתהות אם נוכחות הצוות שלו במתקן היא פורמלית בלבד, למראית עין, ואינה נחוצה באמת.

הוא ניסה להתבדח עם המדעניות כדי להפיג את תחושת חוסר הנעימות. ״בשביל מה אתן בכלל צריכות אותנו? נראה שאין לאף אחד סיכוי לפרוץ למקום הזה. ואם כבר יפרוץ, אין סיכוי לצאת ממנו. אנחנו די מיותרים,״ אמר והשמיע צחוק חלול. בתגובה, דוקטור שרעבי טפחה על כתפו בעידוד וצקצקה בלשונה לאות שלילה, ואילו דוקטור אלבז פצחה בהסבר על החשיבות של רבדים נפרדים במערך האבטחה, ואמרה שגם אם צוות האבטחה הוא רק בבחינת הכרוב שעל הסירה, הדבר לא גורע מחשיבות התפקיד שלהם בתמונה הגדולה. המאבטח לא לגמרי הבין את האנלוגיה, אבל הדוקטור המשיכה את ההסבר ברצינות תהומית ונראה היה שהתייחסה להערתו כביקורת מהותית מקולגה השווה לה במעמדו, כך שהוא לא העז להתבדח שוב. במקום זאת, בדק שוב שהנשק שבחגורתו נצור היטב, ושמר על ארשת חתומה. אם נגזר עליו להיות כרוב, הוא יהיה כרוב יעיל ומקצועי למופת.

בזמן שפטרל סביב ״האקווריום״ וצפה בישיבה המיוחדת, שם לב להבדלים בשפת הגוף של שתי המדעניות. האחת נראתה שלווה, נשענה אחורה בכיסאה בנינוחות, והרבתה להשתמש בגופה כשדיברה: הרימה גבות וקרצה, חייכה וצחקה, החוותה בידיה להדגמת נקודה זו או אחרת, ומדי פעם יזמה מגע עם בת שיחה להבעת חיבה. האחרת נראתה מוטרדת, קמטי דאגה התנוססו במרכז מצחה, והבעת פניה לא השתנתה הרבה כשדיברה. את ידיה החזיקה על השולחן או מתחתיו, על ברכיה, ומדי פעם השפילה את מבטה אל הדפים שעל השולחן, ועווית קלה רפרפה בלחייה רק לשבריר שנייה, כאילו שרירי פניה התמרדו בצורך לשלוט בהם ולהחזיק אותם ללא תנועה זמן רב כל כך.

אחרי כשעה של עבודה מאומצת, טיוטת הדוח הייתה מוכנה. דרורה אספה באנחת רווחה את הדפים שלה ושל דפנה, ותחבה אותם לקופסה שעליה נכתב ״מסמכים מסווגים – להשמדה״. דפנה נשענה לאחור והתמתחה בסיפוק. אחר כך הסתכלה על בת זוגה, שעברה שוב על פרטי הדוח שעל המסך במבט מוטרד.

״מותק שלי, הכול בסדר. הכנסנו את כל מה שצריך, הם לא יבואו בטענות על שום דבר.״

״אני רק רוצה לוודא שלא פספסנו שום דבר מהותי,״ הצטדקה דרורה.

״אין מצב,״ השיבה דפנה בפסקנות. ״תראי, פתרון שני השבבים הוא ביצת הזהב שלהם, פטנט שאין בשום מקום אחר. התחום הזה פרוץ כמו מסננת, נתונים דולפים או מודלפים מכל חור. הצענו להם דרך מושלמת לוודא שהעובדים לא יהיו בסיכון לסחיטה או איומים, או שיתפתו למכור סודות מקצועיים. האינטרס שלהם הוא לאפשר לנו להמשיך, הם לא יציבו יותר מדי משוכות בדרך.״

״אולי זה נכון, אבל השורה התחתונה היא שקרתה כאן פשלה עם פוטנציאל לבעיות,״ השיבה דרורה באותו מבט מוטרד.

״פוטנציאל לבעיות רק מבחינת ההשפעה הפסיכולוגית על מושא השבבים, כלומר, מי שקרתה אצלה התקלה,״ טענה דפנה. ״את עברת חוויה די טראומטית, וזה מאוד מפריע לי, מבחינה אישית וגם כאחראית על חוויית המשתמש. אבל בשום חלק מהחוויה שעברת לא היית בסיכון להדלפת סודות מקצועיים.״

דרורה השפילה מבט לכיוון המקלדת. אותה עווית בלתי נשלטת של חוסר שביעות רצון חלפה שוב בלחייה.

״דרורה, יש לנו עכשיו הזדמנות פז לדבר על דברים ולעבד אותם. כן, המילה שאת לא אוהבת, ׳לעבד׳ חוויות. אבל זה חשוב.״

דרורה נאנחה. ״בסדר, אבל מה את רוצה שאני אומר?״

״מה בדיוק מציק לך?״ שאלה דפנה בעדינות. דרורה ניסתה להיזכר ביום התקרית ובתחושות שליוו אותה.

״מה שמציק לי זה הפער בין מי שאני בעבודה למי שאני מחוץ לעבודה, כנראה,״ אמרה לבסוף.

״כלומר?״

״הולכתי את עצמי במעגלים במסדרונות, הלוך ושוב, בלי לדעת שכל צד שלי מושך לכיוון אחר,״ אמרה דרורה. ״כשהייתי ׳דוקטור אלבז׳ התרכזתי רק במצגת לכנס, ולא ניסיתי אפילו לחשוב על הבית. נזכרתי בעבר המקצועי שלי בלי לזכור מי אני. כשהייתי ׳דרורה׳ רציתי רק לחשוב על הבית ולהבין מי אני, ולא הצלחתי. כשסוף-סוף הבנתי מה קרה וחזרתי למעבדה, הראש שלי הוצף בזיכרונות מהבית שנראים טיפשיים וחסרי חשיבות – צבע הפרחים בעציצים שאני אוהבת, כמה זוגות נעליים יש לי, הווילון במקלחת…״

״המוח מנסה לעגן את עצמו בדברים מוכרים. זה הגיוני. החוויות שלך עם כל הזוטות האלה הן עוגן הרבה יותר חזק מבחינה רגשית ונפשית מאשר טקסטים למצגות או רקע מקצועי. האמיני לי,״ הרגיעה אותה דפנה. ״הרי ברוב הימים, כשאת יוצאת הביתה, הסנכרון ביציאה משבית את השבב המקצועי שגורם למוח לשמור את המידע רק על גבי השבב עצמו, ואחר כך מפעיל את השבב הביתי, שמאפשר להיפוקמפוס לחזור ולאחסן זיכרונות במוח. וכמובן, מוסיף לזיכרון הקיים את סיפור הכיסוי במפעל הרפאים.״

דרורה הנהנה. מבחינתה, בלי השבב ש״מפעיל״ את הזיכרון המקצועי, היא משוכנעת שהיא מנהלת פרויקט מומצא כלשהו לשדרוג מעבדות במפעל הסמוך, ולא המנהלת של פרויקט הדגל של המתקן הזה. מדי יום היא מגיעה למפעל ומקבלת את השבב הנוסף שאמור להיות, לכאורה, ״התדרוך היומי״ לעובדים. במקום התדרוך, השבב מזכיר לה מי היא מבחינה מקצועית, ומנתק אותה מזיכרון הבית, בת הזוג והמשפחה. אחר כך היא ומאות העובדים האחרים עוברים במסדרון המקשר למתקן שבו הם עובדים באמת, מבלי שיש להם מושג מי היו לפני שנכנסו למפעל הרפאים. שבב אחד משכיח מהם את העבודה, והשני – את החיים מחוץ לעבודה. פתרון מעט מסורבל, אך יעיל, לבעיה מורכבת.

״אבל אותו יום לא היה יום שגרתי,״ המשיכה דפנה בהסבר. ״לכן הסנכרון בדרך החוצה נעשה בתוך המתקן שלנו, ולא במפעל הרפאים. רצינו להכין אותך לכנס, וכדי לייצג את המתקן, היית צריכה לדעת מי את מבחינה אישית וגם מקצועית. הרי הזהות שלך מוכרת עוד מלפני שהתחלנו את הפרויקט הזה. לכן המטרה הייתה להעתיק באופן זמני את הזיכרון המקצועי לשבב הבית, ולאפשר לו לעבוד עם המוח בצורה הרגילה. כך יכולת לגשת לכל הזיכרונות שלך, שצברת כאן במתקן וגם מחוץ למתקן. וכשהכנס הסתיים, העברנו את הזיכרון המקצועי בחזרה לשבב המקצועי, ביחד עם הזיכרונות מהכנס, וחזרנו לשגרת הפיתוח הרגילה. זה הגביר את הסיכון לזמן מה, אבל ממילא בכנס צריך לחשוף חלק מהנתונים שלנו, והשתדלנו לנקוט בכל אמצעי הזהירות כדי למנוע דליפת מידע. כולל ליווי צמוד של החבר׳ה האלה,״ אמרה והחוותה בסנטרה לכיוון המאבטחים שהקיפו את האקווריום כלהקת כרישים סביב כלוב צלילה.

״ובמקום זאת, באותו יום התעוררתי עם ונפלון בווריד וכאב ראש מהגיהינום, ולא היה לי מושג מי אני.״

״נכון. ההחלפה הרגילה פשוט מקימה מחיצה בין זיכרונות שונים. השבב המקצועי מונע ממך לשלוף זיכרונות ממקומות אחרים במוח ומאחסן את כל הזיכרון בעצמו. בסנכרון הכפול שמשלב את כל הזיכרונות, יכולה להיות הצפה של המוח, שזה בדיוק מה שקרה לך. ההרדמה הייתה אמורה לעזור לך להתגבר על הבלבול הזמני והסערה שנגרמת כשיותר מדי נוירונים ׳נדלקים׳ במוח בבת אחת. זה כמו פקק תנועה ענק בתוך המוח.״ דפנה חייכה. ״לא פלא שכאב לך הראש.״

״אבל לא הרגשתי הצפה של זיכרונות! אם כבר, הרגשתי יותר מדי מחיצות, וכשניסיתי לעבור אותן היו גלי כאב נוראי.״

״כן… זה מה שקורה כשהפעילות החשמלית במוח עולה מעל מאסה קריטית מסוימת. יש שינויים מהירים בהרחבה ובהתכווצות של כלי הדם שאמורים להביא אנרגיה למוח, והתוצאה היא כאבי ראש לא סימפטיים בכלל. לגבי המחיצות שהרגשת, זה בגלל ששני השבבים הופעלו במקביל, במקום בזה אחר זה. הרי במקום להעתיק את הזיכרון מהשבב המקצועי ואז להשבית אותו, ולהפעיל את השבב של הבית עם התוכן של שני השבבים, שניידר התחיל את הפרוצדורה בהפעלת שבב הבית בלי לכבות קודם את השבב המקצועי. שני השבבים הופעלו בו־זמנית, נלחמו זה בזה על הזכות לקבל קדימות, וההיפוקמפוס כמעט לא הספיק להגיב לבלגן החשמלי הזה. אפשר לומר שהיה לך סוג של…״

״קצר במוח,״ אמרו שתיהן בבת אחת וצחקו. דפנה המשיכה, ״לכן הפתרון של המוח היה להפעיל אותם לסירוגין, לפי הגירוי של המוקדים בזיכרון שהיו רלוונטיים באותו רגע. אם נתקלת במשהו שקשור למצגת, השבב המקצועי הופעל, וחשבת בתור ׳דוקטור אלבז׳. אם הרגשת משהו או נזכרת ברגע אישי, או הפעלת את חוש הריח, השמיעה, המישוש וכולי – התחלת לחשוב בתור ׳דרורה׳, רק לא זכרת שאת דרורה כי הגישה שלך לזיכרונות האישיים הייתה חלקית… אלה היו ה׳מחיצות׳ שהרגשת.״

דרורה הנידה בראשה בחוסר אמון. קשה היה לה ליישב את דמותה של דוקטור אלבז, המושחזת כסכין, הקפדנית עד זוועה, שאף פעם אינה מחייכת – עם דמותה הרגשנית וחסרת הביטחון שמחוץ לכותלי המתקן. נכון, היא הייתה מקצועית ועבודתה הייתה חשובה לה, אבל… גם זוגתה הייתה חשובה לה. גם בת השתים־עשרה ובן השבע שבבית, שהיו נבונים ועקשנים כמו האימהות שלהם. גם פולי, החתול הזקן ושתום העין של המשפחה, שהתעקש לעשות פיפי מטר מחוץ לארגז החול ולא בתוכו. גם הציורים בצבעי מים שאהבה לצייר. היא אהבה לבשל, לטייל, הייתה בוכה בקלות מול סרט עצוב או תבשיל שנשרף בתנור, ותמיד-תמיד סלחה על טעויות שלא בכוונה. הרי במשך עשרות שנים היא עצמה התמודדה עם בעיות שפגעו בתפקוד שלה, ועם גלים כמעט בלתי נסבלים של – לא, היא חייבת להבין את הנקודה הזו. זה בדיוק מה שמציק לה.

״דפנה,״ אמרה והרגישה את הדמעות נקוות בזוויות עיניה, ״תסבירי לי איך דוקטור אלבז לא סובלת מהתקפי חרדה.״

בת זוגה חייכה. ״זה די ברור, לא?״

״איך ברור? כשנדדתי פה בין המסדרונות ולא היה לי מושג מי אני, בקושי הצלחתי לנשום. נשענתי על הקירות, ראיתי מפלצות ברצפה, רצתי לשירותים להקיא, לא הצלחתי לאסוף את עצמי. זה נשמע לך כמו מנהלת שאף פעם לא טועה ולא ממצמצת, מישהי שמטילה אימה על הקולגות שלה?״

דפנה המהמה בתגובה. ״ממ-הממ. זה בדיוק מה שאמרתי לך בזמנו שיקרה כשננתק לגמרי את העולם החיצוני מעולם המתקן.״ היא ליטפה ברוך את לחיה של זוגתה והמשיכה.

״הרי זיכרון הוא לא רק מידע. הוא גם, ואולי בעיקר, חוויה. הנתונים שאנחנו צוברות בראש שלנו קשורים לאופן שבו רכשנו אותם. את לא זוכרת רק את החומר שלמדת באוניברסיטה, אלא גם איך הרגשת בזמן שלמדת אותו. את הריח של הקפה שלגמת בזמן שניסית להישאר ערה בקורסים משעממים, את המבטים של הסטודנטים כשהעברת את הרפרט, את המגע של הנייר בתזה שהדפסת להגשה בחמישה עותקים. את זוכרת לא רק את הדיונים המקצועיים עם חברי הדירקטוריון לפני שבנינו את המתקן, אלא גם את התקפי החרדה שהיו לך לפני, אחרי, ואפילו בזמן הדיונים האלה. שתית ליטרים שלמים של תה עם לימון ולקחת כדורים כדי להתגבר על גלי הבחילה כל בוקר לפני שהלכת לדיונים…״

״נכון, באמת היו לי,״ מלמלה דרורה, ומחתה את הדמעות מזוויות עיניה. ״אז איך הצלחתי לשכנע אותם?״

״מותק שלי, את חושבת שהתקפי החרדה שלך מבטלים את היכולות המקצועיות שלך? נהפוך הוא. יש לך כוחות שאת לא מודעת להם בכלל. את מטילה ספק בעצמך על כל צעד ושעל, אבל תמיד מגיעה לפתרונות הנכונים. היית מדענית מדהימה הרבה לפני שהגית את שבב פלקון כאן במתקן. מה שקרה הוא שברגע שיצרנו את ׳דוקטור אלבז׳ המקצועית, נטולת הבית והמשפחה, היא הייתה קיימת אך ורק כאן, במיקרוקוסמוס הזה של המתקן שלנו. היא לא נשאה איתה את העול של עשרות שנות ניסיון חיים מצטבר, שכלל גם לא מעט אכזבות וחששות וספקות. כל מה שהיא הכירה היה הידע המקצועי שלה, שלא מוטל בספק, וההישגים שלה כאן בתכנון והפעלה של השבב. הצלחות מסחררות בזו אחר זו. לא פלא שהאגו שלה הפך למבצר בלתי חדיר. כאן, במתקן, היא הייתה מושלמת. היא הכירה רק את הפרסונה שלה בעבודה, כשהיא ׳תותחית׳ במה שהיא עושה. לא היו לה דפוסי זיכרון חווייתי שיגרמו לה להטיל ספק בעצמה.״

״זה אמור להיות חיובי, לא?״ תהתה דרורה.

״אמוּר זה שם של נהר באסיה.״ דפנה חייכה. ״וברצינות, תחשבי על זה – מי שלא מבינה מה זה לטעות, לא מסוגלת לסבול טעויות של אחרים. את בעצמך קראת לה, לעצמך, בלתי נסבלת, במצב כזה. היא ממוקדת בדבר אחד בלבד, קשה לה להתמודד עם מורכבות חווייתית. כמו שאמרת, ביום של התקרית בכלל לא עלה בדעתה לחשוב על משהו חוץ משינון המצגת. אם היא הייתה מנסה לגשת לזיכרונות אישיים, היא הייתה מגלה הרבה יותר מהר שמשהו לא תקין. אבל היא לא זו שגילתה מה השתבש בסופו של דבר. את זו שהבנת את זה, והזעקת אותנו. היא מפספסת כל כך הרבה. זה באמת נראה לך חיובי? לאשת המקצוע המנותקת אין את ניסיון החיים, את חוויית הפחד, ואת אומץ הלב שנובע מהתגברות על הקשיים – כדי לחוש אמפתיה ולגלות רגישות לאחרים, או אפילו לעצמה.״

״אני זוכרת שהתווכחנו על זה המון,״ אמרה דרורה. ״אז לא הבנתי למה כל כך חשוב לך שאני אזכור חלקים פגומים באישיות שלי.״

״כי הם לא פגומים! בשבתי כ׳מפקחת על חוויית המשתמש׳, שזו דרך מתחכמת לומר ׳הפסיכולוגית של המתקן׳, הצעתי לך את האופציה הזו. לבחור להעביר לשבב המקצועי חלק מהידע החווייתי שלא מאפשר זיהוי אישי, אבל כן מאפשר ׳לרפד׳ קצת את האישיות. כך שלא הכול יהיה על בסיס עבודה בלבד. חלק מהעובדים האחרים באמת בחרו באפשרות הזו. אבל את, עקשנית שכמותך, רצית זיכרון מקצועי נקי במאה אחוז. עד כדי כך היית מחויבת לפרויקט, להצלחת הרעיון. לא רצית לקחת סיכון שמשהו ישתבש,״ נזפה בה דפנה ונגחה קלות בכתפה.

״את טוענת שאני בחרתי להיות רובוט?״

״את בחרת לעשות הכול כדי שהפרויקט יצליח, לתפיסתך, כולל ויתור על כל קווי האופי שעלולים לכאורה להוות מכשול.״

״אז אלה הן שתי האופציות היחידות? אישה רגשנית ומוכת התקפי חרדה, או רובוט נטול רגש?״

דפנה הזעיפה את פניה. ״זה ממש לא שחור ולבן כמו שאת מציירת את זה. את זוכרת שהמילה ׳רובוט׳ מבוססת על המילה ׳עבודה׳, נכון? ׳רובוטה׳? זה מה שקורה לנו כשאנחנו מתמקדים אך ורק בעבודה. את עדיין בן אדם, גם כשאת עובדת. גם לא רציתי שדרורה שמחוץ למתקן לא תזכור כלום ממה שקורה כאן, שתהיה משוכנעת שהיא לא מגשימה את החלומות המקצועיים שלה. רציתי שתיקחי איתך הביתה תחושה של הישג, בלי הפרטים הספציפיים, אבל שתרשי לעצמך להרגיש גאה במה שאת עושה. אז כן, התווכחנו על זה שבועות שלמים. אבל,״ אמרה ומשכה בכתפיה, ״פרויקט פלקון הוא הצלחה מסחררת לכל הדעות, אז אולי צדקת לגבי סיפור הכיסוי שלך.״

דרורה חשבה על זה לרגע.

״לא, טעיתי. אני חושבת שהיה קל יותר להתמודד עם החרדות בחוץ אם היה לי שמץ של מושג לגבי הצלחה או שתיים שלי בתחום המקצועי. אפילו בלי קשר לפלקון. ואולי דוקטור אלבז תהיה נגישה יותר לקולגות שלה עם זיכרון או שניים של כישלונות. למעשה, אני חושבת שהיא כבר נגישה יותר, כי היא זוכרת משהו – שמץ של תחושת אובדן שליטה – מהתקרית לפני שבועיים.״

דפנה הניפה את זרועותיה כלפי מעלה בהתלהבות. ״הללויה! היא סוף-סוף הבינה, בשם מנמוסינה הקדושה, אם כל המוזות!״

דרורה צחקה למשמע הקריאה העליזה של זוגתה. דפנה הייתה מעריצה נלהבת של המיתולוגיה היוונית והרומית. היא הייתה זו שהעניקה לחתול שתום העין את השם ״פוליפֵמוס״, על שם הקיקלופ שלחם באודיסאוס, ״פולי״ בקיצור. גם מנמוסינה, אלת הזיכרונות, הייתה חביבה עליה במיוחד.

״טוב, אז זה לא שחור ולבן, אבל אני עדיין דואגת לגבי האיזון בין הצדדים האלה,״ אמרה דרורה. ״באותו יום הרגשתי כאילו מישהו פשוט לוחץ על מתג בראש שלי. לוחץ ועוזב, לוחץ ועוזב… כאילו אין לי שום שליטה. אני לא רוצה לחזור למצב כזה, זה נורא.״

דפנה חייכה אליה. ״זוכרת את הסוסים שראינו בהחלפת המשמר בארמון בקינגהאם, בטיול לאנגליה?״

בזמן שדרורה ניסתה להיזכר בסוסים, דפנה קמה והלכה מסביב לשולחן עד שהגיעה לכיסאה של דרורה. היא הושיטה את זרועותיה מאחורי זוגתה, וכיסתה את עיניה בכפות ידיה. ״את זוכרת שהיו לחלק מהסוסים רטיות שחורות כאלה בצדדים של העיניים? קוראים להם ׳סכי עיניים׳, והמטרה שלהם היא לא לאפשר לסוס ראייה היקפית כדי שיתרכז רק במה שלפניו ודעתו לא תוסח מהדברים שהוא רואה בצדדים.״ היא הסירה את ידיה מעיניה של דרורה וחייכה אליה. ״אז ההחלפה בין השבבים אצלך הייתה כמו לכסות״ – שוב כיסתה את עיניה – ״ולהוריד״ – והסירה את ידיה מעיניה של דרורה. ״לכסות ולהוריד, שוב ושוב. מן הסתם, הצד הדומיננטי של דוקטור אלבז הוא גם בעל הראייה הצרה. שאלת למה היא לא סובלת מחרדות? בין היתר, מכסים לסוסים את העיניים באופן חלקי כדי למנוע מהם לראות משהו לא רצוי ולהיבהל. וזה עובד. אבל זה גם גורם להם לפספס המון. זה בדיוק מה שהשבב המקצועי שלך עושה. לא היית רוצה לחיות עם עיניים מכוסות, נכון?״

״לא כל החיים, לא. אבל גם לא הייתי רוצה לאבד את מה שכבר הצלחנו להשיג כאן.״

״והטענה שלי היא,״ אמרה דפנה ותחבה אצבע בכתפה של דרורה, ״שהיית מצליחה להשיג את זה גם עם כל החששות והחרדות והרגשנות, פשוט כי את אשת מקצוע נהדרת בכל מקרה.״ היא חיבקה את זוגתה מאחור והדביקה נשיקה על עורפה.

דרורה ליטפה את זרועותיה של דפנה בהכרת תודה, והרהרה לרגע. היא רוצה להיות פתוחה לאנשים, לגלות הבנה ואמפתיה. היא רוצה להיות מי שהייתה כששכנעה את הדירקטוריון להקים את המתקן, עם כל הפגמים והחולשות באופייה וכל החששות שנלוו לתוכנית השאפתנית. היא רוצה לראות את התמונה הגדולה. ובעיקר, היא לא רוצה לנבוח בקוצר רוח על האנשים שעובדים איתה כתף אל כתף, ואחראים על ההצלחה לא פחות ממנה. איך תזכור את כל זה בתוך המצודה המבוצרת של אישיותה המקצועית?

״דפנה, אפשר לקודד את הזיכרון החוויתי, כלומר ההרגשה, בלי המידע של הזיכרון, נכון?״

״תאורטית, כן. זה ייקח יותר זמן וההטמעה במוח צפויה להיות יותר איטית, אבל היא אפשרית.״

״ואת בטוחה שזה לא יגרום לי להתקפי חרדה?״

״בטוחה במאה אחוז? לא. הנתיבים במוח כבר סלולים היטב, וקשה לשנות אותם. אבל זה לא בלתי אפשרי. אני מאמינה שעם קצת ניסוי וטעייה, נצליח למצוא את האיזון הנכון שייתן לך ליהנות מהמיטב שבשני העולמות. ואני מזכירה לך שוב – לפני פרויקט פלקון היית מקצועית ומוצלחת ומדהימה לא פחות, עם כל החולשות האלה. זיכרון הוא דבר מורכב, הוא לא יכול להיות סטרילי.״

דרורה הנהנה באיטיות. ״טוב, אז כל מה שנשאר הוא הגדרת טריגרים שיבטיחו שאני יכולה להתחבר לחוויות האלה גם בזמן העבודה במתקן,״ הכריזה. ״צריך לקודד את הזיכרונות האלה בצורה יותר מפורטת. אני יודעת מה לעשות.״ היא פתחה מסמך ריק במחשב והחלה להקליד בשצף-קצף.

דפנה הסתכלה מהצד על זוגתה, מקישה באצבעות זריזות על המקלדת, עיניה נוצצות בהתלהבות. כשהיא זוכרת כמה היא טובה בזה, אמרה לעצמה, היא כמו דג במים. בלי חרדות ובלי חששות, רק הרבה תשוקה לעבודה והרבה יצירתיות בריאה.

היא התבוננה במסך מעבר לכתפה של זוגתה. ״מותק שלי?״

״מה, מותק?״

״למה הכותרת של המסמך שלך היא ׳עוגת מוס שוקולד׳?״

דרורה חייכה. ״תחשבי לבד. אני בטוחה שתיזכרי בסוף.״

דפנה חשבה לרגע, ואחר כך נזכרה באותה פגישה ראשונה של שתיהן. היא חייכה והעניקה לדרורה נשיקה מצלצלת על הלחי, ואחר כך חזרה למקומה ליד השולחן.

דרורה סיימה את כתיבת הסקיצה לקידוד הזיכרון החווייתי, והשתיים החלו לאסוף את המחשבים והחומרים לגריסה כדי לחזור עם המאבטחים למעבדת הסנכרון, שם יהפכו שוב לדוקטור אלבז ודוקטור שרעבי בלבד, לפחות עד סוף יום העבודה.

״דפנה?״ שאלה דרורה.

״מה?״

״את מי את אוהבת יותר, את דוקטור אלבז או אותי?״

דפנה חייכה.

״כן,״ השיבה, ויצאה מהאקווריום כדי להוביל את החבורה כולה בצעד קליל אל תוך המבוך.