סיפור מועמד לפרס גפן מתוך "היֹה יהיה" 2021

״תראה מה זה,״ אמר דוד, ״אשכרה הבל הבלים הכול הבל.״

הרכב עמד בחניה של בית הלוויות בשמגר, מנוע דולק, המיזוג בשיא העוצמה ועדיין בקושי מצליח להתמודד עם שמש אוגוסט שהבעירה את האספלט. דוד, במושב הנהג, שילב את הידיים מאחורי הראש והתמתח למלוא גובהו הלא מרשים. אהרל׳ה הזיע בחולצה הלבנה ארוכת השרוולים. האוויר היה חנוק, מהול בריח הלח והישן שבקע מהמיזוג.

״עלמא דשיקרא,״ המשיך דוד בהרצאה המאולתרת. ״יודע מה זה עלמא דשיקרא? זה בארמית, עולם השקר,״ המשיך בלי לחכות לתשובה. ״זה מהזוהר הקדוש. ככה קוראים לעולם הזה, עם כל השטויות שאנשים מתעסקים בהם. כסף, כבוד, יופי. אשכרה הבל הבלים.״

אהרל׳ה העיף מבט לעבר בית הלוויות. הקהל בפנים לא הראה עדיין שום סימני תנועה.

״נגיד איזה מיסטר גולדמן כזה,״ המשיך דוד. ״עסקי נדל״ן, חברה של מיליונים, דירה גדולה בשדרה החמישית. ועכשיו מה? סרטן בגיל שבעים, הלך ככה כמו כלום. עכשיו הוא בטיפולנו, כמו כל אחד אחר.״

״לא כמו כל אחד,״ אהרל׳ה מלמל.

״מה זה?״

הפנים של דוד היו שזופים, וכך גם האמות שלו שנחשפו כשהפשיל את שרוולי החולצה הלבנה. כיפת צמר לבנה גדולה כיסתה על הקרחת שלו ובשוליה אותיות ״נ נח נחמ נחמן מאומן״, וזקן חום קצר עיטר את פניו. בן ארבעים, נמוך אבל מוצק, בתקופות חלשות הוא חלטר מדי פעם כסבל. לא שהיו הרבה תקופות חלשות בעסק כמו שלהם.

״לא כמו כל אחד,״ חזר אהרל׳ה, קצת חזק יותר הפעם. ״עובדה שקוברים אותו בהר הזיתים.״

דוד צחק. ״רואה מה זה? כרטיס שורה ראשונה לתחיית המתים. גם לביאת המשיח יש יהודים שרוצים לחתוך את התור.״

הקהל התחיל לנהור החוצה מבית הלוויות; ההספדים הסתיימו, ועכשיו התחילה העבודה עצמה. דוד ואהרל׳ה מיהרו ללבוש את הז׳קטים השחורים שתלו על גב המושב; אהרל׳ה נשם עמוק, הכין את עצמו. ״לך פתח את הרכב מאחורה כמו שהראיתי לך,״ אמר דוד. ״אבל תן לדבל׳ה להניח את המיטה. הכבישים שמה זה זוועה, שלא ייפול לנו בדרך חס וחלילה.״

״כבר הראית לי איך להניח,״ אמר אהרל׳ה.

דוד צחק שוב וטפח לו על השכם. ״לאט-לאט, ילד. הכול תלמד. תזכיר לי כמה נסיעות כאלה כבר עשית?״ היד הגדולה נשארה לרגע על הכתף של אהרל׳ה כמו רמז לחיבוק, ואז דוד דחף אותו בעדינות לעבר היציאה. ״יאללה, אודרוב.״

בחוץ היה ריח של אבק וזיעה, ועוד בדל של ריח – יותר ציפייה לריח מאשר הדבר עצמו – שבקע מהמיטה שנישאה לעברו על ידי ארבעה קרובי משפחה של המנוח. אהרל׳ה ניסה לא לחשוב על זה. הוא מיהר לאחורי רכב הלוויות והשמש צלתה אותו בז׳קט ובמכנסיים השחורים שהיו שניהם קצרים ורחבים מדי.

״עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבֵרה…״ זימר קולו של דבל׳ה מראש התהלוכה. כשאהרל׳ה העיף מבט הוא ראה שאפילו האמריקאים ויתרו הפעם על החליפות: הבן של מיסטר גולדמן, שהלך לפני המיטה כמנהג ירושלים, לבש חולצת משי חומה ודקה שניכר שנתפרה למידותיו. הכיפה השחורה נתלתה משׂערו כטובע שנאחז בקורת עץ ואת פניו עיטרו זיפים בני שבוע. החולצה נקרעה לאות אבל, ואהרל׳ה תהה לעצמו כמה מאות דולרים הלכו לפח באבחת מספריים.

הרכב היה באורך של כמעט חמישה מטר, ומושב הנוסעים חילק אותו לשניים, מפריד בין הנהג ובין החלל האחורי שבו הונחה הגופה על גבי אלונקה. אהרל׳ה פתח את הדלת האחורית בתנופה ואז מיהר להתרחק לצד הרכב בזמן שדבל׳ה כיוון את המיטה פנימה והידק אותה על גבי האלונקה. הוא ניסה לעשות את החשבון: מבית החולים עד לקבלת תעודת הפטירה, הזמנת הטיסה – איך בכלל מזמינים כרטיס לגופה? יש אופציה כזאת באתר? – וכמובן הזמן באוויר, מיסטר גולדמן בטח מת כבר לפחות שלושה ימים. הוא נשם עמוק לקראת הכניסה חזרה לרכב ושנא את העובדה שעל זה הוא חושב.

״לאיפה ברחת?״ דבל׳ה הופיע לפתע מולו. ״מה, נבהלת מהגופה?״

דבל׳ה היה שמנמן ורך כפי ששמו העיד עליו, עם שׂיער, זקן ופאות בצבע ג׳ינג׳י שהתחברו יחד בשלב כלשהו. הוא היה לכאורה מאותה אגודה של אהרל׳ה אבל הכיפה הלבנה שלו, שעליה נכתב ״יחי אדוננו מורנו ורבנו המלך המשיח״, סימנה אותו כבן ברית מפוקפק במקרה הטוב. אהרל׳ה ידע מה דבל׳ה ראה כשהביט בו – בחור צעיר מדי, רזה מדי, עם בגדים מיד שנייה וזקן של כמה חודשים מקסימום. עוד אחד מהמיץ של הזבל שהברסלבים אספו מכיכר החתולות. אהרל׳ה התקשה להאשים אותו.

״לא ברחתי לשום מקום,״ השיב אהרל׳ה, מעט מאוחר מדי. סביבם התחילו האבלים לנוע לעבר רכב ההסעות. ״יותר טוב שאתה תעשה את העבודה שלך ואני את שלי.״

פניו של דבל׳ה הקדירו. ״בחור, אתה התחצפת אליי?״

אהרל׳ה הרגיש את האדרנלין מציף אותו, הידיים שבצידי גופו נקמצו לאגרופים. על קצה לשונו היו עשרים מילות קללה שכוונו לדבל׳ה, לכרס שלו ולכל השושלת שלו עד עשרה דורות אחורה. עם השנים אהרל׳ה גילה שלקללות שלו יש נטייה מפתיעה להתגשם, אפילו לבלתי סבירות שבהן.

הוא נשם עמוק. הימים האלה מאחוריו. הייתה לו עבודה עכשיו, עבודה שבחר, והוא לא יהרוס לעצמו עוד פעם.

״מחילה,״ אמר אהרל׳ה. ״לא התכוונתי להעליב, חלילה.״

דבל׳ה הנהן. ״ככה יותר טוב. יאללה, לדרך. שלא תאחרו חס וחלילה.״

״רגע, אתה לא בא איתנו?״

דבל׳ה הסתכל עליו כאילו הוא אידיוט. ״נראה לך? יש לוויה שמגיעה לפה עוד חצי שעה על השעון, גם כן שלנו. מי יקבל אותם, אתה?״

אהרל׳ה לא אמר דבר, רק הנהן והסתובב לכיוון הרכב. יש גבול גם לשליטה העצמית שלו, ודבל׳ה ידע למתוח את הגבול הזה. בכל זאת היה מעדיף שיצטרף אליהם. זאת הייתה הפעם הראשונה שלו – עד עכשיו עשה רק סידורים ובירוקרטיות – והוא פחד לפשל.

ברכב היו עדיין אותם ניחוחות, מזגן וזיעה והריח האטום של אוויר עומד, אבל מאחוריהם אהרל׳ה הרגיש משהו אחר. הוא ידע שדוד לא ישים לב. הגופה עברה טהרה ונשמרה בקירור, ועדיין ריח דק ועדין של מוות נישא אליו מאחור. כמעט יכול היה לדמיין את החיידקים והפטריות שמתחילים כבר עכשיו במלאכתם, לקיים את הכתוב ״כי עפר אתה ואל עפר תשוב״. צמרמורת עברה בו.

בדירת מרתף מרווחת ליד כיכר ציון, שעשרות בני נוער נדחקו אליה מדי ערב בשביל ארוחה חינם ואולי גם קצת בשביל הנשמה, אהרל׳ה שמע פעם שיעור של רב שאמר שהקדוש ברוך הוא חנן כל אחד מברואיו בסגולה מיוחדת שרק הוא זכה לה. במקרה של אהרל׳ה, נראה שהסגולה הזו הייתה חוש הריח. היה לו אף שיכול לזהות ריח של בושם מהצד השני של הרחוב. כמו רוב הדברים בחייו, הוא היה נפטר בשמחה מהסגולה הזאת אילו רק הקדוש ברוך הוא היה דואג לצרף לה פתק החלפה. זה לא שלא היו ריחות נעימים פה ושם – רחובות ירושלים אחרי הגשם הראשון, או ריח חלות השבת באחת הפעמים הנדירות שבהן אבא שלו זכר לקנות חלות – אבל הם בטלו בשישים לעומת הריחות שגרמו לך לרצות להיוולד תתרן. זו הייתה הדאגה המרכזית שלו כשדוד הציע לו את העבודה בחברה קדישא. אלמלא חשש לאכזב אותו, כנראה היה מסרב.

עוד לפני שיצאו מהחניון דוד הדליק את הרדיו-דיסק וצלילים עליזים של ״רבי נחמן, נחמן מאומן״ שטפו את חלל הרכב.

״זה ראוי?״ שאל אהרל׳ה בזהירות.

״בטח ראוי,״ השיב דוד. ״מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד – ׳תמיד׳ זה כולל במוות. דווקא במוות! כמו שאין לך מקום ששכינה לא שורה בו, ככה אין לך מקום ששמחה לא שורה בו… תסתכלי לאן את נוסעת, בהמה מטומטמת!״ המשפט האחרון, שלווה בצפירה חדה, כוון לנהגת שניסתה להשתלב מימין בכביש הפקוק.

דוד נאנח בקולניות כשהפקקים של צפון ירושלים בשעות אחר הצהריים נגלו לפניהם במלוא הדרם. ״בטח גם האוטובוס מתעכב,״ אמר אהרל׳ה כדי לעודד אותו.

״נקווה. חייבים לתקתק את זה היום, על הדקה. הם שילמו כסף טוב, כסף טוב מאוד.״

אהרל׳ה רצה לשאול מה עם עלמא דשיקרא אבל לא העז. ממילא ידע שהכסף לא הולך לדוד עצמו אלא לצורכי האגודה. צורכי קודש. ״מאה אלף שקל למטר על שני מטר, ברוך השם,״ דוד הניד בראשו בהתפעלות. ״בתל־אביב, מה תל־אביב, בניו יורק אין לך נדל״ן כזה. ישתבח שמו העושה נפלאות לכל בריותיו!״ למרות דבריו, העצבנות עדיין ניכרה בו.

גם אהרל׳ה היה עצבני, אם כי מסיבות אחרות. זאת הייתה העבודה הכי רצינית שהייתה לו, אבל הקודמות תמיד נגמרו רע. דווקא לא בגללו. כלומר, לא בדיוק. כשעבד בפיצוצייה, הכסף בקופה בסוף המשמרת הראשונה היה פי שניים ממה שהעידו הקבלות. לכאורה זה היה דבר טוב, אבל הבעלים חשד והעיף אותו לכל הרוחות. כשהשגיח על חתול, החתול התעקש ללכת אחריו, ויילל יללות אימים במשך כמה ימים כשלא נתנו לו. ובשבוע שחבר סידר לו ג׳וב באשרם במדבר, כעוזר למדריך מדיטציה, המדריך חווה הארה ועבר ללמוד בישיבת מקובלים בצפת.

״בסוף נגיע,״ אמר אהרל׳ה. ״הר הזיתים לא יברח.״

״תגיד לי, אתה רציני? מה, לא ראית את הקהל שהיה שמה? אני חותם לך, בלי נדר, עוד עשרה שם יצטרכו קבורה בטווח של שנה, עוד שלושים בטווח של חמש שנים. זה הרבה לקוחות שצריך להרשים, ילד.״ את המילים האחרונות ליווה בצפירה חדה ובכמעט-התנגשות בסובארו סטיישן עתיקה שבמושב האחורי שלה הצטופפה כמות בלתי סבירה של ילדים.

״פעם היה מספיק שיראו את ההר עצמו כדי שיסגרו עסקה,״ המשיך דוד. ״את הנוף לעיר העתיקה, את קבר זכריה הנביא, כל זה. ברוך השם יש מה לראות. אבל זה כשהיה שיתוף פעולה, רעות. עכשיו כולם מנסים לגנוב לנו את הלקוחות. אתה מוצא את עצמך מתחרה עם פְּרוּשים,״ הוא נעצר לרגע בדיבורו, ואהרל׳ה ידע שלא ירק רק בגלל כבוד המת, ״עם ספרדים, מוגרבים, אפגנים… לכולם יש חלק מההר שהם משווקים. אפילו אצלנו החסידים זה יד איש באחיו. מה אני אגיד לך, אדם לאדם זאב נהיה פה.״

״ממתי זה ככה?״ שאל אהרל׳ה, להוט ללמוד.

״הרב יענקל אומר שזה ככה מאז שהתחילו להגיע הציונים. בלגנו פה הכול, אלה.״

״זה כי לפני העליות שתים־עשרה האגודות לא היו קיימות, נכון? היו רק הספרדים.״

״מי סיפר לך את השטויות האלה?״ דוד הרים את קולו, מוציא עליו את קוצר הרוח של הפקקים.

אהרל׳ה השתתק, לא רצה לספר איך לפני שבועיים, קצת אחרי שאמר לדוד כן, התגנב לאולם הקריאה של הספרייה הלאומית כדי להריץ חיפוש בגוגל.

דוד הניד בראשו בזעף. ״השמות משתנים,״ אמר, ״האגודות לא. מה, לא אמרתי לך שעוד מימי המלכים קברו פה?״

אהרל׳ה האמין לו. בית הקברות היה עצום, ומי שלא הכיר את הדרך יכול היה לתעות במשך שעות ולא למצוא את הקבר שחיפש. נציגי האגודות עשו ככל יכולתם לשמר שם נוכחות קבועה, יום ולילה, אבל הם היו כמו יריקה במדבר. המתחם היה פשוט גדול מדי. אהרל׳ה עצמו כבר השתתף במשמרת כזו במסגרת הסינג׳ורים שהמציאו לו, לילה שלם של פטרול בין חלקות קבר שלאור הירח נראו כמו בבואה מעוותת של העיר העתיקה שנשקפה ממערב. בית הקברות גבל בשכונות סילוואן וראס אל עמוד, ואהרל׳ה הניח שהפטרולים נועדו להגן מפני השחתת מצבות, אבל התברר לו שגנבת עפר הייתה בעיה גדולה לא פחות. יהודים בגולה שלא היו להם האמצעים של מיסטר גולדמן רצו עדיין מעט מחוויית הקבורה בהר הזיתים, ועפר מההר – אמיתי או מזויף – היה סחורה חמה בשוק השחור.

״זאת באמת כזאת בעיה לתת להם עפר?״ שאל אהרל׳ה את דוד כששמע על כך לראשונה.

״אתה חושב בקטן, ילד,״ השיב דוד. ״לשניים-שלושה נפטרים? בכיף, תפאדלו מה שנקרא. אבל מה עם עשרת אלפים? חמישים אלף? מיליון נפטרים, מברוקלין עד מיאמי? את כל ההר יורידו לנו פה מתחת לרגליים. וזה לא שיש לנו פה הרבה עפר בלי דיירים, כן?״

אחרי גבעת התחמושת הם סוף-סוף יצאו מהפקקים והאווירה ברכב נרגעה קצת. אהרל׳ה פתח חלון והרוח החמה שנשבה פנימה הטביעה את רמזי הריח. הוא הניע קלות את ראשו לקצב הצלילים העליזים שבקעו מהרמקולים. הוא בהה מבעד לחלון וחשב על מיסטר גולדמן ועל המוות, על הסופיות שלו. חשב שיש בזה עצב, אבל גם שלווה גדולה.

אהרל׳ה כמעט קפץ ממקומו כשנשמעה חבטה מאחורי הרכב. כנראה היה קופץ ממש, ולא כמעט, אלמלא חגורת הבטיחות שריתקה אותו למקומו.

״מה זה היה?״ קרא דוד. ״לא אמרתי לך שתיתן לדבל׳ה לשים את המיטה?״

״דבל׳ה שם אותה!״ אהרל׳ה השיב בצעקה. ״אני לא נגעתי בה בכלל!״

דוד הביט ימינה ושמאלה. הם היו על הכביש המהיר שנוסע מזרחה למעלה אדומים, לפני הפנייה להר הזיתים. לא היה שום מקום לעצור בו.

״איזה בלגן,״ סינן דוד מבעד לשיניים חשוקות. ״טוב, טוב, לך תבדוק את זה. רק נקווה שלא קרה איזה משהו שאי־אפשר לתקן על הדרך.״

אהרל׳ה נשאר לשבת.

״נו, מה? אתה מחכה להזמנה מיוחדת?״

״אני לא…״ אהרל׳ה התחיל ואז הפסיק. היום הוא אמור היה רק ללוות, להסתכל. אולי לעזור לכסות את הבור. הסיכום היה שהוא יתרגל לאט, צעד-צעד. קור מילא את כל גופו, והוא היה כבד מאוד ונידף ברוח בעת ובעונה אחת. ״מאז משה ומה שקרה, אני אף פעם לא…״

דוד נשם נשימה עמוקה. הוא לא הוריד את העיניים מהכביש אבל כשדיבר היה קולו אחר, רגוע ורך. ״אהרל׳ה, תשמע. לא סתם הצעתי לך לעבוד איתי. אני מכיר אותך. אני מסתכל לך בעיניים ורואה איזו נשמה גבוהה יש לך, גם אם אתה לא רואה את זה עדיין. בעיניים עצומות אני סומך עליך. סבבה?״

אהרל׳ה בלע רוק. ״סבבה,״ אמר חלושות.

״סבבה,״ חזר דוד, קרוב יותר לקול הרגיל שלו. ״אז לך לשם ותעשה מה שצריך.״

אהרל׳ה הוריד את חגורת הבטיחות, קם בזהירות – דוד בדיוק פנה ימינה – והניף את עצמו מעל לספסל הנוסעים.

לא היו חלונות באחורי הרכב – הנוסעים באגף הזה לא נזקקו להם בדרך כלל – ונדרשו לאהרל׳ה כמה רגעים עד שהעיניים שלו הסתגלו לחשכה היחסית. בדיוק כמו שדוד חשש: המיטה שבה הונח הנפטר הייתה מוטלת לרגלי האלונקה, נוטה על צידה. מתאים למזל שלו. אהרל׳ה קילל בשקט ואז הפסיק מפני כבוד המת.

הוא צעד קדימה, כפוף מעט, כשהבין פתאום מה הוא רואה.

הוא עצם את העיניים. פקח אותן שוב. שום דבר לא השתנה.

אהרל׳ה פשוט עמד שם במשך רגע ארוך, המום מכדי לדבר.

אין מצב, חשב לעצמו שוב ושוב, ועם כל רגע שעבר חש את הלב שלו שוקע עמוק יותר עד שהתיישב איפשהו באזור האגן. אין מצב אין מצב אין מצב אין מצב…

״נו מה?״ קרא דוד. ״עצרת להסתכל על הנוף?״

״הוא לא פה,״ אמר אהרל׳ה. קולו נבלע ברעש המנוע וצלילי המוזיקה שהתנגנה עדיין.

״מה זה?״ צעק דוד מלפנים.

״הוא לא על האלונקה!״ חזר אהרל׳ה.

״תגיד לי, אתה עושה צחוק?״

אהרל׳ה הסתובב לכיוונו של דוד. ״לא פה, אומרים לך!״

דוד הנמיך את המוזיקה. ״מה זה, ילד, חזרת להשתמש ולא אמרת לי?״

אהרל׳ה הרגיש שוב את הכעס עולה בו. כל הגוף שלו נקפץ והוא התכוון להגיד לדוד שהוא יודע טוב מאוד שהוא לא השתמש מאז מה שקרה, ואיך הוא בכלל מעז לשאול אותו דבר כזה, ושאם הוא אומר לו שהגופה של מיסטר גולדמן לא פה אז היא לא פה, נקודה. הוא כנראה היה אומר את כל זה ועוד הרבה יותר, כנראה היה אומר דברים שהיו גורמים לדוד לחשוב טוב-טוב אם הוא רוצה להמשיך לעבוד איתו.

אבל במקום זה, אהרל׳ה צרח.

משהו נאחז לו ברגל.

אהרל׳ה ניסה להרים את הרגל אבל לא הצליח. הוא הסתכל למטה, למרות שהיה מעדיף לעשות כל דבר אחר בעולם הזה חוץ מלהסתכל, וראה שתי ידיים נאחזות בו. ידיים עטויות תכריכי פשתן לבנים שנשמטו עד המרפק, חושפים עור שהחל להתכסות בשלפוחיות ובכתמים כחלחלים. הידיים היו מחוברות לגוף עטוי אף הוא, כמו גבעה לבנה שנאחזה באהרל׳ה. ריקבון המוות, שקודם היה רק רמז מטריד, הציף את נחיריו, מעורבב בריח של סבון ושל חומרי חיטוי. מלבד הידיים, רק ראשו של הנפטר הציץ מבעד לתכריכים, קירח כמעט לגמרי. הפנים היו ריקים מהבעה והעיניים הפקוחות ננעצו באהרל׳ה במה שנראה כתדהמה אילמת.

מיסטר גולדמן.

סביבם שטפו עדיין צלילי מוזיקה עליזים. דוד צעק משהו מהמושב הקדמי אבל אהרל׳ה לא שמע. כל כולו היה ממוקד בכאן ועכשיו. הוא בעט בזרועות שנאחזו בו אבל הן לא הרפו. בהיסח הדעת תהה אם זה נחשב ביזוי המת. הגופה החלה להתרומם על רגליה, עטופה פשתן לבן כמו תחפושת גרועה של רוח רפאים. הפנים קרבו אל פניו של אהרל׳ה, כל כך קרוב שהוא יכול היה להבחין בכל קמט, הפה נע אך לא השמיע שום קול. המת נעמד ואז הנמיך את עצמו, ולרגע מטורף אחד אהרל׳ה לא ידע אם הוא מתכוון לנגוח בו או להשתחוות בפניו.

הרכב דהר עכשיו בסמטאות של א־טור, במורד רחוב שנסלל בשיפוע של ארבעים וחמש מעלות. אהרל׳ה ומיסטר גולדמן איבדו שניהם את שיווי המשקל ונפלו קדימה, בכיוון הנסיעה, והתנגשו בספסל הנוסעים. הגופה נפלה על אהרל׳ה והוא הדף אותה מעליו בבהלה ומיהר לקום, מנסה לא לחשוב על התחושה הרכה של ההתנגשות. מיסטר גולדמן נפל לרצפת הרכב, נאבק ללא הצלחה בתכריכים ובכוח המשיכה, ורק עיניו לא עזבו את אהרל׳ה. אהרל׳ה ניצל את ההזדמנות כדי לזנק מעל המושבים לעבר דוד.

״הוא חי!״ צרח בעודו מתקדם.

דוד שמע כנראה משהו בקולו של אהרל׳ה כי הוא לא התווכח. הוא כיבה את הרדיו. ״תחזיק אותו,״ אמר, ״אני אחפש חניה.״

״לעשות מה?״ אהרל׳ה קיווה שלא שמע טוב.

״תחזיק אותו אומרים לך! מה אתה רוצה, שיסתובב לנו פה חופשי?״

אהרל׳ה הסתובב חזרה לעבר מיסטר גולדמן שהיה שרוע עדיין על גבו, ידיים ורגליים מפרפרות כמו צב שהתהפך. מאחוריו שמע את דוד מחייג בדיבורית של הרכב. ״שומע?״ צעק כשהופיע ה״הלו״ של דבל׳ה מהעבר השני. ״נוהל עצמות יבשות. אני חוזר: נוהל עצמות יבשות.״

אהרל׳ה עקף את הגופה ולקח מהאלונקה את הטלית שבה הייתה מכוסה. ״דוד, אתה רציני איתי עכשיו?״ נשמע קולו הגבוה להפתיע של דבל׳ה.

״רציני, ברבי שאני רציני. עצמות יבשות אומרים לך! זהו, לא יכול לדבר, טפל בזה. ביי.״

אהרל׳ה הטיל את הטלית על גופו של מיסטר גולדמן, שמחצית התכריכים נשמטו מעליו בינתיים. הוא הפעיל את כל משקל הגוף שלו כנגד זרועותיו של המנוח, דוחף למטה ובאותו זמן משתדל לגעת בו כמה שפחות. נדמה היה לו שמרגע שהניח עליו את ידיו, המת נאבק פחות.

הוא נותר כך במשך דקות ארוכות, אוחז בטלית כנגד מיסטר גולדמן. רק כשהגיעו לדרך יריחו, כמה דקות מהכניסה לבית הקברות, היה די מקום לעצור את הרכב. אלמלא היה אהרל׳ה עסוק בריתוק גופה למקומה, הוא היה זוכה לתצפית נפלאה על חומות ירושלים ממזרח ועל כיפת הסלע שבהקה בשמש אחר הצהריים.

דוד נדחק מעל המושבים בקושי מסוים והצטרף לאהרל׳ה באחורי הרכב. ״אלוהים אדירים,״ מלמל כשראה את הגופה מתנועעת מתחת לטלית.

דוד גישש מתחת לספסל. ״תחזיק אותו עוד רגע,״ הורה, כאילו אהרל׳ה תכנן בדיוק באותו רגע לעזוב הכול ולקום לתפילת מנחה או לקנות כרטיס בכיוון אחד לאיים הקריביים – שתי אפשרויות שדווקא עלו על דעתו במהלך רבע השעה האחרונה. דוד התכופף לערֵמת ציוד שהייתה קבורה מתחת לספסל והתחיל להשליך חפצים בזה אחר זה, עד שאחז בשתי ידיו רצועה מהסוג שסבלים משתמשים בו כדי להדק רהיטים לגג הרכב. ״בוא,״ אמר. ״תעזור לי לשים אותו חזרה על האלונקה.״

״לשים אותו חזרה?״ אהרל׳ה חזר.

״אלא איפה תשים אותו?״

אהרל׳ה חיפש תשובה ולא מצא. ״יאללה, אחת-שתיים,״ אמר דוד. ״יש לנו קבורה להרים, גם ככה אנחנו מאחרים כבר.״

ברגע שדוד אחז ברגליה של הגופה היא הגבירה שוב את מאבקה. אחת מהרגליים בעטה היישר בפניו. דוד קילל ואז עצר את עצמו, הרגל מפאת כבוד הנפטר שהתקשה ליישב עם הנסיבות הנוכחיות.

כעבור עשר דקות, הרבה מאמץ וכמה כמעט אסונות, הגופה הייתה מונחת שוב על האלונקה, מהודקת ברצועות שהיו חזקות דיין להחזיק מקרר בנסיעה על כביש מהיר. אהרל׳ה נשאר באחורי הרכב כדי לשמור שמיסטר גולדמן לא יצליח בכל זאת להשתחרר. הגופה המשיכה לנוע ולהיטלטל כאילו היה איזה כוח שמשך אותה כלפי מעלה. אהרל׳ה יכול היה לחוש את העיניים מחפשות אותו מתחת לסדין. הוא ניסה בכל כוחו לא לחשוב על העובדה שגופה קמה לתחייה, או על איך זה יכול להיות ומה זה אומר, או על הריח שרק הלך והתגבר, איכשהו.

הדקות הספורות שנדרשו להם להתקדם בדרך יריחו עד לבית הקברות היו הארוכות בחייו.

סביבם השתרעה עיר המתים העצומה של הר הזיתים, שורות-שורות וחלקות-חלקות של קברים צפופים במעלה ההר ככל שהעין יכולה לראות, ועוד רבים במורד שהוסתרו על ידי הכביש. הרכב היה גדול מכדי להיכנס בשביל הגישה הצר שהוביל משער בית הקברות אל החלקה, ודוד ניווט במומחיות אל המדרכה הסמוכה. לידם חנה כבר האוטובוס היוקרתי שהוביל את האבלים.

אהרל׳ה הופתע לגלות שעשרה אנשי חברה קדישא המתינו להם. מאחוריהם עמדו עשרות האבלים, עייפים וקצרי רוח ובלי פיסת צל באמצע אוגוסט.

״מה עושים עכשיו?״ לחש לדוד.

״לך תפתח את הדלת, הכול מסודר.״

אהרל׳ה יצא מהרכב ופתח את הדלת האחורית מבחוץ, מנסה לא לחשוב עד כמה הביטוי ״הכול מסודר״ לא משקף את מצבם באותו רגע. אנשי החברה קדישא מיהרו פנימה: ארבעה מהם אחזו את קצות המיטה והיתר התגודדו סביבם, מסתירים את המיטה מעיני הקהל. בראש צעד הרב יענקל טייטלבוים בכבודו ובעצמו, ראש חברה קדישא חסידים, וקולו הסדוק מזוֹקן זימר: ״עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבֵרה…״

גל של מלמולים נסערים נשמע מבין האבלים. הבן, אנדרו גולדמן, עמד ליד הרכב כשהגיע, ועכשיו פסע אחרי התהלוכה בפנים של אדם שרגיל שמצייתים לו. הוא פתח את פיו כדי לומר משהו אבל דוד, שירד בינתיים מהרכב, הקדים אותו. ״איז ביג אונר,״ אמר בחיוך גדול ובאנגלית הרצוצה שלו. ״מניין אוף צדיקים.״

גולדמן הבן התעלם ממנו. ״תעצרו!״ הורה.

הוא ניסה להתקרב למיטה אבל דוד התייצב בדרכו וחסם אותו. ״ווט קאן איי הלפ יו?״ שאל וחיוך מנומס על שפתיו.

גולדמן הנמיך את קולו ללחישה, ואהרל׳ה התקרב לדוד כדי לשמוע. ״אני ראיתי אבא שלי זז!״ אמר בעברית.

המבט של דוד היה יצירת מופת, תערובת מדויקת של שליש הפתעה, שליש השתתפות בצער, שליש דאגה. ״זז?״ חזר בהנמכת קול. ״אתה מתכוון שטלטלנו את המיטה, חלילה?״

״זז!״ חזר גולדמן, מגייס את כל השכנוע שהיה בו. ״ברכב. לפני שהורידו במיטה.״

נושאי המיטה המשיכו בינתיים להתקדם לעבר חלקת הקבר, גולדמן המשיך לנסות לנוע לעברם ודוד המשיך לחסום אותו, הכול בחיוך ובנונשלנטיות שגרמו לתנועה להיראות כמעט מקרית. האבלים נעצרו כולם ובהו במחזה בתדהמה.

״שנדבר בצד?״ שאל דוד.

גולדמן הבן העיף מבט סביב. ״אוקיי,״ אמר. ״אבל שיעצרו בינתיים.״

דוד סימן בידו ונושאי המיטה נעמדו סמוך לקיר החלקה, כך שמי שרצה להביט במנוח צריך היה להיכנס בשער החלקה ולהקיף אותם. דוד ואנדרו גולדמן טיפסו בשביל כמה מטרים מעבר לחלקה ואהרל׳ה אחריהם.

״יו האב וורי גוד עברית,״ אמר דוד לגולדמן כשהיו לבדם.

״עשיתי צבא שנתיים, מתנדב,״ השיב גולדמן הבן, עם דגש חזק על ההברה הראשונה והשלישית. כעבור רגע הניד בראשו. ״די בולשיט. אני ראיתי הוא זז.״

דוד שתק במשך רגע ארוך, מניח להאשמה להיתלות באוויר ולצנוח ארצה ממשקל האבסורדיות של עצמה. ״אבא שלך מת, לא עלינו, נכון?״ שאל לבסוף. גולדמן הנהן. ״תעודת פטירה יש לך?״ עוד הנהון. ״נו, אז איך זז?״

גולדמן הניד בראשו. ״I know what I saw,״ אמר. ״אני לא יודע בדברים של קבר, אבל אני יודע כשמשקרים אותי.״

עכשיו ההבעה של דוד הייתה של חרטה מוחלטת, עמוקה. ״אם נהגנו לא כשורה, אני מתנצל בפניך מכל הלב,״ אמר. ״מעומק הלב, בשמי ובשם החברה קדישא כולה.״

״אז תן לבדוק,״ אמר אנדרו גולדמן. הוא התחיל לפסוע שוב לכיוון האלונקה.

דוד חסם אותו פעם נוספת. ״אי־אפשר,״ אמר. ״מנהג ירושלים.״

״מה זה מנהג ירושלים?״

״בטוח הסבירו לך כשקניתם את החלקה,״ אמר דוד. ״מנהג ירושלים שאסור לבן של הנפטר להתקרב למיטה. זה חלק מההסדר שחתמת עליו.״

״למה?״ ניכר בגולדמן הבן שהוא עוצר את זעמו בקושי רב.

דוד הביט לצדדים והנמיך את קולו. ״שדים,״ אמר.

״שדים?״ חזר גולדמן.

״שדים, שדים.״ דוד הנמיך עוד את קולו, כאילו נבוך. ״אתה יודע מה זה זרע לבטלה? זה נגיד בלילה, כשיש לך חלום כזה ו…״ גולדמן הבן, הבעתו תערובת של גועל ואי־אמון, החווה לדוד בידו שימשיך. ״נו, אז כל פעם שגבר שופך זרע לבטלה, שדות לוקחות אותו ומולידות מזה שדים. זה לא אני המצאתי, זה הזוהר הקדוש. ואז כשבנאדם נפטר, השדים באים ללוויה ונאספים מסביב למיטה. מסוכן לבן של הנפטר לעמוד לידם, הם מקנאים בו.״

״ואתה מאמין בבולשיט זה?״

דוד השתהה לרגע ואז פרץ בצחוק. ״ברור שלא,״ אמר. הוא שתק רגע ואז הוסיף, ״לא יותר ממה שאני מאמין שאבא שלך, שנפטר לא עלינו ורופאים בדקו אותו ונסע לפה בתא מטען של מטוס, קם פתאום לתחייה בדרך לבית הקברות.״

אנדרו גולדמן היסס, מבין שנדחק לפינה. דוד אחז בכתפו של אהרל׳ה וגרר אותו לפנים, מכת המחץ. ״הנה, הבחור הזה היה איתי באוטו. בחור זהב, יתום מאם, עושה עבודת קודש. אהרל׳ה, אתה ראית את המנוח זז?״

״ל… לא,״ גמגם אהרל׳ה בבהלה. ״שום דבר.״

״אתה רואה?״ שאל דוד, פונה חזרה אל גולדמן הבן. ״בנאדם אחד יכול לפספס משהו, אבל שניים? ולמה שבחור טוב כזה ישקר לך, חלילה?״

גולדמן הוסיף לעמוד שם במשך עוד כמה רגעים. הוא העיף מבט עצבני לאחור, לעשרות בני משפחה וחברים שנצלו בשמש אוגוסט, קרוע בין החשד שעדיין קינן בו ובין החשש להישמע כמו מטורף.

״אני יודע!״ אמר אהרל׳ה פתאום. ״בטח ראית את הרמפה!״

אנדרו גולדמן הפנה אליו את מבטו. ״הרמפה?״ שאל.

״יש רמפה ברכב,״ הסביר אהרל׳ה, ״שעוזרת להזיז את האלונקה. בטח משהו השתחרר בטעות וזה מה שראית.״

״הרמפה,״ חזר גולדמן, נאחז במילה כטובע בקורת עץ. ״כן, הרמפה. בטח זה מה שראיתי.״

״שמח לשמוע שהכול מסודר,״ אמר דוד, ״ושוב סליחה שציערנו אותך.״ הוא לחץ את ידו של גולדמן וחצי-הוביל חצי-גרר אותו אל החלקה. האבלים ונושאי המיטה שבו כולם לנוע.

ככל החלקות בהר, החלקה שבה נטמן מיסטר גולדמן הייתה עמוסה קברים במידה שלא אפשרה ליותר משלושה אנשים לעמוד זה לצד זה. ההספדים נישאו כבר בבית הלוויות והטקס היה קצר – הבן אמר קדיש והגופה הורדה לתא בתוך הקבר שכיסה אותה מעיני מי שהביטו מבחוץ; דוד עמד בתוך הבור והניח רגל אחת על הטלית כדי למנוע מן המנוח להתגלגל החוצה.

תוך דקות הכול נגמר. פרקי התהלים נקראו ובני המשפחה ניגשו בזה אחר זה להטיל עפר אל תוך הקבר. הרב יענקל פנה אל המת והתנצל אם חטאו לו בשוגג בדבר־מה, ואנשי החברה קדישא מיהרו לגרוף את העפר על הגופה ולכסות אותה כליל. נדמה היה לאהרל׳ה שהוא רואה את העפר זז קצת ממקומו כשמיסטר גולדמן ניסה שוב לקום, אבל ייתכן גם שדמיין כתוצאה מהלחץ. האבלים כבר התחילו לנוע חזרה לכיוון האוטובוס. אנשי חברה קדישא חסידים נותרו סביב הקבר כמין משמר כבוד משונה. הרב יענקל הוציא טלפון כשר מכיס מכנסיו והקליד בו בחמת זעם.

דוד ואהרל׳ה ליוו את האבלים לאוטובוס, אנדרו גולדמן היה האחרון לעלות. ״שלא תדעו עוד צער!״ קרא דוד אחריו. ״ווי וויל סנד יו א פיקצ׳ר אוף דה מצבה און דה שלושים!״ בדרך חזרה פנה לאהרל׳ה וטפח על שכמו. ״עבודה יפה, ילד. הרמפה! ברבי שאני לא יודע מאיפה הבאת את זה.״ למרות מאורעות היום, אהרל׳ה חש איזו חמימות רגעית פושטת בו.

שאר אנשי החברה קדישא המתינו לשובם. דוד נשא מבט שואל לעבר הרב יענקל. הרב בן השבעים היה לבוש בפשטות יחסית, וסט שחור מעל חולצה לבנה, ועיניו היו נבונות וטובות. הוא לא היה משלהם – חסיד בעלז – אבל זכה לכבוד מכל חברי האגודה.

״הזעקתי את הפרושים,״ אמר הרב. דוד הקפיד שהיריקה שפלט בתגובה לא תיפול לרגלי הרב או על אחת מהמצבות שסביבם – תוצאה של שנים רבות של אימון. ״תצטרכו להמתין להם כאן.״

״כבוד הרב לא יצטרף אלינו?״ שאל דוד.

כבוד הרב הניד בראשו. ״עיסוקים רבים טורדים אותי. הלוויה שהייתה אמורה להגיע אחריכם הוסטה לחלקת הספרדים – למרבה המזל היה להם קבר שיועד ללוויה אחרת מחר – וצריך לנסוע וללבן את הפרטים. אני סומך עליך שתדבר בשמי, דוד.״

״דוד, מה לעזאזל קורה פה?״ שאל אהרל׳ה לאחר שהרב הלך לדרכו ואיתו יותר מחצי ממניין הקברנים. רק שלושה נשארו עכשיו, משמר למקרה שמיסטר גולדמן יצליח לנער מעליו מטר וחצי של עפר ולחזור לסורו.

״כמה פעמים אמרתי לך לא לקלל בתוך בית הקברות?״ גער בו דוד. ״זה ביזוי המת.״

״מצטער. זה…״ הוא ניסה לנסח את השאלה בצורה הגיונית ונכשל. ״זה קורה הרבה, הדבר הזה?״

״אתה צוחק עליי, חביבי?״ סינן דוד. ״שבעים שנה לא קרה דבר כזה.״

אהרל׳ה ניסה להחליט אם מת שקם לתחייה פעם בשבעים שנה נחשב הרבה או לא, ולא הגיע למסקנה ברורה. ״מה זה אומר?״ שאל.

״אתה מכיר הרבה מקרים שבהם המתים קמים לתחייה?״ שאל דוד. הוא הביט סביבו, נאנח ואז סינן, ״זה אומר שהוא בדרך.״

״הוא?״ חזר אהרל׳ה, למרות שנדמה היה לו שהוא יודע. הוא הרגיש את הלב שלו מאיץ אפילו יותר מאשר כשמיסטר גולדמן נאחז בו.

״הוא. בן דוד. המושיע. הבחור על החמור הלבן.״

שאלות רבות כל כך תססו באהרל׳ה שהוא התקשה לנשום, אבל אחת הייתה דחופה מכל האחרות. ״זאת תחיית המתים?״ שאל. ״ככה זה נראה?״

דוד הניד בראשו. ״ככה זה נראה כשהוא עוד לא בכושר. משיח זה לא רגע, זה תהליך. אלה רק סימנים ראשונים, רמזים על זה שהוא נמצא בסביבה. דברים כאלה קורים לידו, והר הזיתים זה איפה שזה מתחיל. לא, עוד הרבה צריך לקרות לפני שהוא יתגלה. זה נותן לנו מספיק זמן לעצור את זה.״

״לעצור את זה?״ אהרל׳ה היה בטוח ששמע לא נכון.

״אלא מה? לתת לו לבוא ולהרוס לנו הכול?״

״איך להרוס? אבל הוא המשיח!״

״המשיח, יפה מאוד באמת,״ אמר דוד. ״ומה יהיה איתנו, הא? ממה תהיה פרנסה אם אנשים יפסיקו למות? על זה חשבת? לא, בטח שלא.״

״אבל בימות המשיח לא יהיה מחסור כיס!״ התעקש אהרל׳ה.

״ואללה? מאיפה שמעת את זה? אני יודע רק שיגור זאב עם כבש. יעני גם על-האש לא נוכל לעשות. וזה עוד בלי להזכיר את המלחמה, גוג ומגוג וכל זה.״

״אבל הצדיקים יינצלו!״ אהרל׳ה צעק הפעם. אנשי החברה קדישא הביטו בו כמו שמביטים על ילד שנשאר ער עד הבוקר בליל הסדר כדי לראות את אליהו הנביא נכנס ושותה מהכוס.

״נגיד שזה ככה,״ אמר דוד. ״אתה יודע לחתום לי שאנחנו נהיה ביניהם? מה, אף פעם לא דיברת לשון הרע, לא התעפצת בתפילה, לא שפכת זרע לבטלה?״

אהרל׳ה רצה לומר לדוד שהוא יודע טוב מאוד איזה דברים הוא עשה, איזה חטאים רודפים אותו, אבל לא התכוון לומר את זה מול האחרים. במקום זה אמר, ״אם כך נגזר עלינו…״

״לא עכשיו, ילד, בחייך,״ קטע אותו דוד. ״פרה-פרה כמו שאומרים. על המשיח יהיה זמן לדבר אחר כך. כרגע יש לנו נפטר שצריך לטפל בו, והחלק הקשה של היום עוד לפנינו.״

אהרל׳ה ניסה לחשוב מה קשה יותר מאשר גופה בת שלושה ימים שנאחזת לו ברגל. הוא עוד יכול היה להרגיש את המגע על השוק שלו. לפחות החום נעשה נסבל יותר. הוא עמד ליד הקבר, צפה מערבה, וניסה לעכל את כל מה ששמע. השמש נטתה לשקוע מעל הוואדיות של סילוואן וצבעה את השמיים בארגמן עמוק.

אהרל׳ה ידע מה מטריד את דוד. כל שתים־עשרה האגודות שנאו זו את זו במידה כזו או אחרת, אבל כולן היו מאוחדות בשנאתן כלפי הפרושים – ״חברה קדישא הראשית והכללית״. בעקבות סדרה של השקעות חכמות אי־שם במחצית המאה התשע־עשרה הם החזיקו ביותר מחצי משטחי הקבורה בהר, והאחרים נאלצו להסתפק בפירורים של הנדל״ן היקר ביותר במדינת ישראל. לכך נוספה השנאה בין פרושים לחסידים שנמשכה כבר למעלה משלוש מאות שנה. לא פלא שכל מי שעמד כאן תיעב את עצם המחשבה לבקש מהם עזרה.

הפרושים נתנו להם לחכות יותר משעה לפני שהואילו סוף-סוף להופיע. הם היו שלושה, רב קשיש במגבעת וחלוק מלא ושני מלווים בגיל העמידה שאחד מהם אחז בזרועו של הרב כדי לתמוך בו. השני החזיק פנס ענקי שאלומת האור שלו סנוורה את כל הנוכחים. ״שמעתי נכון שהכרזתם נוהל עצמות יבשות?״ שאל המלווה שצעד בראש. ״כי הייתי בטוח שאני לא שומע טוב.״

״בוא ותראה בעצמך,״ אמר דוד והחווה לעבר הקבר הטרי.

״מה, אתה רוצה שאני אחפור?״ שאל הפרושי בחליפתו המהודרת.

״אם אתה לא רוצה לחפור, נראה לי אתה בג׳וב הלא נכון,״ השיב דוד.

הפרושי פלט אנחה שהביעה שיהיה זה מתחת לכבודו לענות. ״ביקשתם את עזרתנו ובאנו. לא תעשו לפחות את המעט הזה?״

דוד הנהן לעבר יתר החסידים, הוציא פנס ראש מכיסו ונטל את חפירה. אהרל׳ה מיהר לעזור גם הוא, ובתוך דקות ספורות עמד הקבר פתוח. דוד עטה כפפות ומשך את המנוח אל מחוץ לתא ואל אור הפנסים. מיסטר גולדמן היה אזוק עדיין ברצועות וגופו היה מכוסה באבק, אבל זה לא מנע ממנו להדוף מעצמו את הטלית ולהתפתל בניסיון לקום על רגליו. הוא נראה חזק יותר, איכשהו, כאילו משהו מהעפר נספג בגופו ועיבה אותו. עיניו שוב היו נעוצות באהרל׳ה, שהסב במהירות את מבטו. הוא שמע פעם שברווזים שבוקעים מהביצה עוקבים אחרי הדבר הראשון שהם רואים במחשבה שהוא אמא שלהם, ותהה אם יכול להיות שזה אותו דבר עם מתים שקמים לתחייה.

קולות תדהמה נשמעו במקביל מהפרושים ומאותם חסידים שראו את הגופה רק כשהייתה עטופה בטלית.

״מה עוללתם, ריקים שכמוכם?״ קרא הפרושי שדיבר קודם, רבו הביט במחזה בדממה.

״אנחנו לא עשינו כלום,״ השיב דוד. ״זה קרה בדרך.״

״כי יִקָרֵא לפניך בדרך,״ ציטט הפרושי. ״ודאי, הרי ידוע שדברים כאלה קורים כל שני וחמישי.״

״טוב, איך שלא קרה, עכשיו הוא אחריות שלכם.״

הפרושים החליפו מבטים. ״שלנו?״

״שלכם, שלכם,״ חזר דוד. ״יש חלוקת עבודה ברורה מאוד. דיבוקים זה שלנו, שדים של הבבלים. מתים שקמים מהקבר זה אתם.״

הפרושים החליפו מבטים פעם נוספת. ״הוא בחלקה שלכם, לא?״

״זה לא משנה חלקה,״ אמר דוד מיד. ״הוא בהר של כולנו.״

הפרושי צקצק בלשונו. ״אתם לא יכולים ככה לזרוק עלינו את הפשלות שלכם.״

דוד לא הסתכל עליו, הוא הביט ישירות ברבי. ״אתם צריכים שנביא את כתב הברית?״

הפרושים יצאו מהחלקה והסתודדו ביניהם. שניים מהחסידים ירדו לקבר כדי להחזיק את מיסטר גולדמן שהצליח לקום שוב לישיבה.

מחשבה פתאומית הכתה באהרל׳ה. כמה מחשבות, למעשה, אבל רק אחת מהן הוא העז לבטא בקול. ״שבעים שנה,״ לחש.

דוד הביט לעברו. ״מה שבעים שנה?״

״אמרת שמשהו כזה קרה לפני שבעים שנה. אז אם ככה לא בטוח שזה המשיח, נכון?״ הוא לא הצליח להסתיר את התקווה שהתגנבה לקולו.

״נראה לך שאני אומר סתם?״ שאל דוד. ״מה אתה חושב, שזאת פעם ראשונה שהוא מגיע? בכל דור יש מי שהוא בחזקת משיח.״

״אז המשיח כבר אמור היה להתגלות? ומה קרה?״

״טיפלו בזה,״ השיב דוד בלחישה.

אולי הוא היה אומר יותר, אבל הרב הפרושי פסע לפנים. ״טוב ויפה,״ אמר. אלה היו מילותיו הראשונות מאז שהגיע. הוא דיבר בשקט, ברוגע שלא תאם את המצב, ואהרל׳ה מצא שמבטו נמשך לעברו כאילו במגנט.

השמש שקעה כבר, ודמדומים הנוטים לחשכה כיסו את בית הקברות שבהר הזיתים. הרב עטוי המגבעת נעמד ליד הקבר ומלוויו משני צידיו. אחד מהם פתח תיק צד, הוציא מתוכו שופר ונתן אותו בידי הרב שקירב אותו לשפתיו. הוא תקע תקיעה ארוכה שפילחה את אוויר הלילה, ועוד בטרם גוועו ההדים האחרונים צירף לה את זעקת התרועה הרצוצה ואת מהלומות השברים. שני מלוויו הצטרפו אליו, מזמרים ניגון שקט ונוגה.

הפרושי הרחיק את השופר משפתיו אך הצלילים נותרו, משתלבים זה בזה וממלאים את האוויר שסביבם. כעבור רגע החל הרב לזמר שיר אחר, חד ונחוש, אורג אותו אל תוך שירם של מלוויו ואל תקיעות השופר במעשה של שתי וערב.

רעד עבר באהרל׳ה למרות חומו של הלילה. ״מה קורה כאן?״ הוא לחש לדוד.

הפרושים החלו עכשיו בשיר שלישי והמנגינה הקפיאה את דמו של אהרל׳ה. דוד דיבר בקול נמוך כל כך שהיה ממש על סף השמיעה. ״הטקס נוגד את ההשפעה של המשיח. ככה אפשר יהיה לטפל בבלגן שהוא השאיר לנו פה.״

סביבם המנגינה הלכה והתגברה, מגיעה לצלילים שלא מן העולם הזה. שלושת הפרושים פסעו לאחור כאיש אחד, מתווים מעגלים סביב החלקה וקול השופרות והשירה מלווה אותם. כשהשלימו שבע הקפות מהופכות כאלה הפנסים הבהבו במהירות, כמנסים לשדר מסר בקוד מורס, ואז כבו לגמרי. עלטה כבדה כיסתה את בית הקברות. אפילו אור הכוכבים לא נראה ועדיין השירה המשיכה, מנגינת רפאים שהייתה מנותקת מן השופר ומהפיות ששרו אותה, מצליפה באוויר סביבם כרוח מייללת. אהרל׳ה חש את החשכה מרחרחת ואז סוגרת עליו, מזנקת כחיית טרף…

ופתאום זה נגמר. האור חזר, ודממה מילאה את בית הקברות שעל הר הזיתים. אהרל׳ה מצא את עצמו על ברכיו. גל של עצב מילא אותו, כאילו איבד משהו, למרות שלא ידע מה. הכול נראה כפי שהיה קודם, כולל מיסטר גולדמן שהוסיף לנוע בתוך הבור. ועדיין משהו השתנה – משהו באוויר היה דומם יותר, ריקני. גם עיניו של מיסטר גולדמן לא ליוו עוד את אהרל׳ה אלא בהו מעלה בעיוורון.

אהרל׳ה מיהר לקום, נבוך מהאחרים שאיש מהם לא הושפע באותה צורה. הפרושי החזיר את השופר למקומו. הרב נסוג כמה צעדים לאחור והשניים האחרים נטלו אתי חפירה בידיהם.

דוד הניח יד על כתפו של אהרל׳ה. ״חכה לי ברכב,״ אמר.

״למה?״ שאל אהרל׳ה. ״מה קורה עכשיו?״

״עכשיו סוגרים קצוות.״

סוגרים קצוות. ״לא עדיף להשאיר אותו?״ שאל בקול רועד קצת. ״לא כל המתים, אני מבין, אבל הוא לפחות כבר חזר?״ אהרל׳ה כמעט הציע שכך אפשר יהיה למכור את חלקת הקבר פעם נוספת, בתקווה שאולי זה ישכנע את דוד.

״אי־אפשר,״ לחש דוד חזרה. ״אתה לא מבין בכלל כמה ניירת זה.״

אהרל׳ה היסס קצת לפני שנפרד. ״תודה שסיפרת לי את כל זה,״ אמר, למרות שלא היה בטוח אם הוא אכן מודה לו.

דוד הניח יד חזקה על שכמו. ״אמרתי לך כבר, ילד. אני סומך עליך בעיניים עצומות, גם אם אתה עוד לא. וחוץ מזה,״ הוסיף וצחוק בקולו, ״למי תספר?״

אהרל׳ה פנה ללכת. משהו עדיין הציק לו – משהו מעבר לכל הדברים המובנים מאליהם. רק כשיצא מהחלקה הוא הבין – הוא לא הריח כלום. לא את רגבי האדמה, לא את האבק באוויר, אפילו לא את הגופה מאחוריו. בפעם הראשונה מאז שזכר את עצמו, העולם היה נטול ריח. הוא חש כאילו כל גופו היה עטוף בלטקס, מאלחש את כל נקודות המגע שלו עם העולם החיצון.

הוא הסתובב ופסע במורד השביל למקום שבו חנה עדיין רכב הלוויות. ראשו היה עמוס כל כך ממאורעות היום שהוא הרגיש קהה ונפוח. הוא התיישב על המדרכה שהאספלט שלה פלט עדיין את חום היום. ידו האחת תופפה על ברכו ומחשבותיו התרוצצו במעגלים. המתים קמים לתחייה רק בקרבת המשיח, ורק הוא ודוד היו ברכב כשמיסטר גולדמן קם לתחייה. ודוד היה כבר במאות נסיעות כאלה.

הוא פשפש בכיסיו אבל מצא אותם ריקים. הוא היה צריך סיגריה. בדחיפות. סיגריה, לסתום את הפה, ולחשוב טוב-טוב מה הצעד הבא שלו.

מאחוריו, מבעד לדממת בית הקברות, אהרל׳ה שמע קולות מאבק, כמה גניחות, ושאון של אתי חפירה עולים ויורדים, עולים ויורדים בצליל לח ועמום.