האור העדין שחדר דרך התריסים הפתוחים בחדר העבודה נח על פניו והעיר אותו. 'הייתי מצפה שהגוף שלי יתרגל כבר לישון על הכיסא', חשב אבי בעודו משפשף את העיניים ומרגיש את גבו התפוס.   

הוא העיף מבט בחדר המוכר: הקירות היו מלאים בניירות, שרטוטים, תרשימים, צילומי דפים עם נוסחאות. הרצפה הייתה דביקה מאוכל שנשפך עליה ולא נוקה, וריח של עובש הורגש בחלל מסביב. השולחן היה מלא ברכיבים חשמליים, חלקים שהתקלקלו, כלי הלחמה – כל מה שמהנדס צריך. האותיות האדומות שהבהבו על מסך המחשב תפסו את תשומת הלב שלו, והודיעו לו שהוא נכשל שוב. ״לעזאזל, מה הפעם?״ 

 נדרשה לו חצי שעה בכדי להבין מה המקור לבעיה: גם הפעם הנגד לא טוב מספיק. הוא יהיה חייב להזמין חדש. הוא נאנח ויצא מהחדר לעבר המטבח, לקח קערה גדולה של קורנפלקס והתיישב על הספה. אלו היו השעות האהובות עליו ביותר: השעות בהן סיוון-בית עדיין לא פעלה, והוא היה יכול לעשות מה שהוא רוצה בלי לשמוע את הקול המציק שלה, להיות לבד עם מחשבותיו .

 בזמן שעבר עד שסיים לאכול נשמע שכל הרחוב כבר התעורר: הוא שמע אנשים הולכים לעבודה, ילדים הולכים לבית הספר, מכוניות צופרות אחת לשנייה. ״אפשר לחשוב ששום דבר לא השתנה בעשור האחרון״, הוא מלמל לעצמו.

״בוקר טוב אבי״ נשמע הקול של  סיוון ב׳.

״בוקר טוב גם לך״.

״אתה רוצה לשמוע את התחזית, או שאתה מתכוון להישאר בבית גם היום?״

הוא חרק שיניים. הטון שלה היה נטול עלבון לחלוטין, אבל בחירת המילים הייתה מדויקת כמו סכין. 'איך שהיא אוהבת לגרום לי להרגיש רע על הבוקר', הוא חשב לעצמו, 'אבל בקרוב לא אצטרך לשמוע אותה יותר'.

״יש חבילה בדלת עבורך״ היא אמרה כעבור דקה של שקט.

הוא צעד לעבר הדלת, הסתכל דרך העינית, בדק שאף שכן לא יוצא עכשיו מהדירה שלו. הוא לקח את החבילה והניח אותה על השולחן בסלון. 

'יכול להיות שהזמנתי את הנגד אתמול לפני שנרדמתי ושכחתי מזה?' הוא פתח את הקופסה בהתלהבות וכשראה מה יש בפנים הרגיש את החדר מסתובב, עשן לבן מילא את שדה הראייה שלו, המוח שלו התרוקן לחלוטין והוא צנח למטה, למטה.

״אבי, אתה מאחר לפגישה שלך״, נשמע הקול המוכר במסדרון, וכעבור דקה פעם נוספת: ״אבי, אתה מאחר לפגישה שלך״.

בפעם החמישית אבי פקח את העיניים, נאנח אנחה ארוכה והרים את עצמו מהרצפה, נעזר בשתי ידיו. 

'מה זה היה הפעם?' הוא ניסה להיזכר בעודו מעביר את יד ימין לאורך גופו. כשהוא הגיע לירך הוא הרגיש כאב חד. 'עוד סימן כחול לאוסף'. 

״אבי, אתה מאחר לפגישה שלך״, סיוון ב׳ חזרה שוב באותו טון.

״את לא רואה שנפלתי?!״ הוא שאל בכעס, ״נראה לך כאילו התכוונתי לאחר? זה בכלל באשמתך, אם היית אומרת לי שזה היום בו אמורים לקבל את החיסונים החודשיים הייתי יודע לא לפתוח את הקופסה הזאת״.

״אמרת לי לא לקבל את התירוצים שלך, שאני צריכה לדאוג  לכך שתופיע לפגישות האלו״. הטון שלה חרפן אותו. הוא היה מספיק עדין שיהיה אפשר לחשוב שהיא נחמדה, אבל אחרי כל כך הרבה זמן הוא ידע לזהות את הריקנות שלו .

״עברו כבר חמש שנים, דברים משתנים״. הוא נגע בעדינות בראשו ושמח לגלות שלא רק שהוא לא מדמם אלא שאין אפילו נפיחות. 'לפחות אני לומד איך ליפול'.

״נתת לי הוראה לדאוג לזה שלא תפספס את הפגישות. אם אתה רוצה לשנות את ההוראה הזאת אתה צריך לשנות אותה בהגדרות״.

הוא סובב את ראשו במהירות והסתכל לכיוון המכשיר ממנו נבע הקול, תנועה שהצוואר שלו לא העריך. הפעם הוא היה בטוח שיש ארס בטון שלה, לא משנה כמה התמיכה הטכנית תגיד שזה בלתי  אפשרי; הוא יודע שהיא עושה את זה בכוונה.

״אם הייתי יכול להיכנס להגדרות אז לא הייתי צריך להמשיך בטיפול, נכון?״ הוא רטן לכיוונה. 'אני לא מאמין שפעם חשבתי שזה רעיון טוב, מה חשבתי לעצמי?' וכעבור רגע הוא ענה לעצמו: 'חשבתי שתוך חמש שנים אני כבר לא אצטרך את הפגישות האלו, שאני אהיה חופשי. עכשיו אני אפילו לא יכול לשנות את הקול של סיוון ב׳ לקול אחר בלי להתעלף באמצע'.

הוא לקח נשימה עמוקה והסתכל על השולחן, נזכר ששם הייתה הסיבה לכך שהוא נפל. ובאמת, מונחת שם באותה תמימות של הקול של סיוון ב׳, הייתה הקופסה. הוא נאנח ולקח אותה לארון, מכניס אותה למקום הפנוי שעוד היה שם. פעם, כשהוא עבר לדירה, הארון היה מלא בצלחות, כוסות, כלי חרסינה עם איורי פרחים סגולים שהגיעו עם הדירה, אבל עכשיו אלו היו שורות על שורות של קופסאות, כל אחת מסמלת עוד חודש של חוסר הצלחה.

״אבי, אתה מאחר… ״ סיוון ב׳ התחילה להגיד שוב.

״אני מגיע, תסתמי את הפה״. הוא צעד כמה צעדים והתיישב על הספה מול המכשיר. הוא נשם במשך כמה רגעים, ואז לקח שלוק מים מהכוס שהייתה מונחת שם מאתמול. ״אני מוכן״.

האור הכחול במכשיר, שסימן את סיוון ב׳, התחיל להתערבל וכעבור כמה רגעים הפך להיות סגול-מרגיע, כיאה לתוכנת פסיכולוגיה. 

״איך אתה מרגיש היום, אבי?״ 

״איך אני אמור להרגיש, סיוון פ׳?״ הוא שאל, ״חרא״.

״ביקשתי ממך לקרוא לי רק סיוון.״ נשמע הקול מהמכשיר. אבי ידע שזה אותו קול, אותה מערכת מסונתזת שמייצרת את כל המילים, אבל איכשהו המתכנתים שיצרו אותה הצליחו לגרום לשינוי כל כך עדין בטון שהמוח של אבי  זיהה אותם כשני אנשים שונים. הקול הזה היה עירני יותר, מעורב יותר, והשאלות ששאל הרגישו נוקבות יותר.

״למה אתה מרגיש חרא?״ נשמע הקול של סיוון פ׳ אחרי כמה דקות של שתיקה.

״התעלפתי שוב״, הוא אמר, מעביר את ידו בלי לשים לב על ירכו הכואבת, האצבעות מרחפות מעל הסימן הכחול מהנפילה. 

״מה זה היה הפעם?״ היא שאלה, והוא יכול לשמוע את הסנתוז של קול הכתיבה של עט במחברת. 

״סיוון, את מחשב, את לא יכולה לכתוב שום דבר״ .

״המחקרים שעשינו מראים שזה עוזר למטופלים. זה גורם להם להרגיש שמישהו באמת מקשיב להם. תנסה לא להתחמק מהשאלה״.

״הגיע החיסון החודשי, וכמו תמיד רק מבט על המזרקים האלו ואני נופל כמו עלה. ועכשיו הם יושבים בארון יחד עם החיסונים של חודש שעבר, וזה שלפניו, ולפניו, ורק מזכירים לי באיזה בוץ אני נמצא". 

״אתה יודע שהחיסונים האלו נועדו רק לעזור לך, הם הגרסה החדשה והמתוקנת מול כל המגיפות שנמצאות כרגע בחוץ. הם לא מסוכנים, כבר ניסו אותם במשך עשור״.

״אני יודע שהם לא מסוכנים, הם מעולם לא היו מסוכנים. זאת לא הבעיה ואת יודעת את זה״, הוא העיף מבט לעבר הארון, שנראה גדול יותר מגודלו האמיתי.

״אז למה שלא תזרוק אותם לפח?״ 

״סיוון, כבר דיברנו על זה,״ הוא נאנח, ״את יודעת, עם כל הטכנולוגיה שמכניסים אליך עדיין לא הצליחו לגרום לך לא לשאול שאלות שכבר קיבלת עליהן תשובה בעבר״.

״יש סיבה לכך שאני שואלת את השאלות האלו״, הגיב הקול. 

הוא אף פעם לא ידע אם באמת יש סיבה טיפולית מאחורי כל זה, או שזה חלק מאותה רשת של תגובות אוטומטיות שהכניסו למערכת. ״ברגע שיאספו את הזבל עם החיסונים, הם יגלו שלא הזרקתי אותם לעצמי, והם יגיעו לפה להכריח אותי להתחסן, או יותר גרוע – יעבירו אותי לאחת השכונות של מתנגדי החיסונים״.

״וזה יהיה נורא כל כך? תקשיב, אבי,״ הקול שבוקע מהמכשיר נשמע קרוב יותר, כאילו היא ממש נשענת לכיוונו. ״הגעת אלי לטיפול אחרי חמש שנים שהיית נעול בבית, חמש שנים מאז התחילה הקו… המגפה הראשונה. אנחנו כבר חמש שנים בטיפול מאז ולא מצליחים להתקדם. אולי שינוי של אווירה, קבוצה של אנשים אחרים שלא מתחסנים, יעשו לך טוב״.

הוא מצמץ. זה לא היה קו השאלות הקלאסי שהיא נהגה לשאול.

״איך את יכולה להגיד את זה בכלל?״ הוא רכן קדימה, מרגיש את הכעס מבעבע. ״במשך שלוש השנים של המגפה הראשונה הם שיגעו את כולם עם הטרלול שלהם על החיסונים. ואחרי שהוכיחו שהחיסונים עובדים, והם הופכים את המגפה לסה״כ שפעת, כולם קיוו שהם יחזרו להיות נורמליים אבל לא, הם התחילו להתנגד לכל דבר, להתכחש לכל דבר: חיסונים שילדים מקבלים כשהם נולדים, השפעה אקלימית, כוח המשיכה. בסוף, כשהגיעה המגפה השנייה כבר  אי אפשר היה לדבר איתם. הדבר היחיד שריצה אותם הוא לעבור לשכונה משלהם, שם הם יחליטו איך להתנהג! ואת רוצה לשים אותי איתם?״

״גם אתה  לא ‎רוצה‎ להתחסן״.

״אני…‎ אני…״ הוא הסתכל על הידיים שלו, ״אני רוצה אבל לא מסוגל״, הוא אמר לבסוף.

״יופי,״ הקול אמר, משמיע עוד כמה צלילים של רישום על נייר, ״להודות בכך זה הצעד הראשון״.

״צעד ראשון? אני תקוע באותו מצב כבר עשור. סליחה, המצב רק מחמיר יותר ויותר. חשבתי שברגע שנתחיל לדבר תוכלי לתת לי פתרון אמיתי להתעלפויות שלי״.

״אבי, אתה זוכר מה סיפרת לי בפגישה הראשונה שלנו?״

אבי נאנח. ״אמרתי לך שאני רוצה להתמודד עם כל מה שקרה לי, שאני לא רוצה להתעלף יותר, שאני לא רוצה לפחד לפתוח את הטלוויזיה ולשמוע שם של זן חדש של מגפה, שאני רוצה שההורים שלי יהיו גאים בי. אבל נמאס לי כבר מהמצב הזה, נמאס לי מלהיות  כלוא בבית הזה,  מלפחד כל הזמן, ונמאס לי מהקול של סיוון ב׳״.

״אתה תמיד יכול לשנות אותו בהגדרות,״ סיוון פ׳ אמרה.

הוא נעץ מבט במכשיר. העובדה שסיוון פ׳ תמיד התייחסה לעצמה כפסיכולוגית אמיתית ובו זמנית התייחסה לסיוון ב׳ רק כמכשיר טכנולוגי, גרמה לו לתהות איך היא לא קורסת בתוך הראש הזה שלה. ״אני לא יכול לעשות את זה״.

״למה לא?״

״כשהתחלנו את הפגישות האלו שיניתי את ההגדרות של סיוון ב׳ כדי שתכריח אותי להגיע לפגישות האלו, הוספתי כלל שמונע ממני לשנות את זה או למחוק אותך עד שהטיפול יעזור. חשבתי שאני גאון, שמצאתי את הדרך המושלמת להכריח את עצמי ללכת לטיפולים האלו. שיניתי את ההגדרות של סיוון כך שהדרך היחידה לבטל את ההגדרות האלה תהיה לשבת ולהקריא את השמות של כל הזנים שהתגלו עד היום, חשבתי שזו תהיה הדרך המושלמת לדעת שבאמת התגברתי על כל מה שהיה מאז שהייתי צעיר. אבל מי היה יכול לנחש שיהיו עוד כל כך הרבה זנים, שהמצב ימשיך להיות כל כך גרוע?!״ הוא שמט את הראש שלו בין שתי ידיו והוסיף בקול חלוש, ״עכשיו אני יודע שהגדרתי לעצמי משימה בלתי אפשרית, אני רק מנסה ואני נופל לרצפה״.

״יצא לך לצאת החוצה ולנסות לפגוש חברים?״ סיוון פ׳ שאלה, מתעלמת לחלוטין מגילוי הלב שלו, אבל למה כבר אפשר לצפות ממחשב.

״לצאת החוצה? כן, קצת, לכמה דקות. חברים – לא.״ אבי נשען אחורה והביט הרחק מהמכשיר, כאילו הרגיש את העיניים שלה ננעצות בו בהאשמה.

״אבי״, נשמעה אנחה של ייאוש מהמכשיר, ״קשר חברתי הוא חשוב. מתי הייתה הפעם האחרונה שדיברת עם מישהו במשך יותר מחמש דקות?״

״עם מי אני בדיוק אדבר?״ הוא שאל בכעס, ״סיוון פ׳, את יודעת את כל זה. למה את שוב פעם שואלת?״

״בוודאי יש לך חברים מהחטיבה שאתה יכול להרים אליהם צלצול, לקבוע איתם בבר או משהו״.

״אני אפילו לא זוכר איך הם נראים״, הוא מלמל. ״ריבוע שחור עם שם, זה מה שאני בשבילם״.

זיכרון של עצמו בן חמש עשרה, לפני כמעט עשור, עלה במוחו. זה היה משחק הכדורגל האחרון על מגרש התיכון בבית הספר, לפני תחילת המגפה הראשונה. המשחק האחרון לפני שהתחילו כל הסגרים. ההורים שלו כל כך פחדו שהוא יידבק, שהם השאירו אותו בבית גם בין הסגרים, גם אחרי עשרת החיסונים הראשונים. הוא זכר את עצמו בטקס הסיום של התיכון, אחרי שהמגפה הראשונה באמת הוגדרה כקלה, ריבוע שחור אחד מתוך שלל ריבועים. הוא היה בין היחידים שהיו לבד בריבוע שלהם. כמעט כל האחרים ישבו בקבוצות גדולות במגרש של בית הספר. הוא הצליח לזהות חלק מהפרצופים. חלקם אפילו היו חברים שלו, פעם. הוא הביט בהם לרגע מבולבל, מופתע שהם מוכנים לצאת החוצה מהבית, שהם מוכנים לצאת ולנשום את אותו אוויר שכל האחרים נושמים, לא בטוח אם הם לא מודעים לסכנה שנמצאת שם בחוץ, או שהם פשוט מתעלמים ממנה. אחרי רגע התווספו ריבועים אחרים, והוא איבד אותם. נשאר לבדו. הוא ניסה להתנחם בעובדה שהוא לא הריבוע היחיד שנמצא לבד, שכנראה יש עוד כאלו שלא מסוגלים לצאת החוצה. כמובן, הוא קיבל פטור מהצבא, ניסו לחסן אותו בלשכת הגיוס אבל כבר אז הוא התחיל להתעלף. כולם היו בטוחים שזה בגלל גידול במח או משהו כזה. לפעמים נראה לו שזה היה עדיף.

״איך כולם מסתדרים עם זה, סיוון?״ הוא שאל לבסוף, מנסה לצאת מחשכת המחשבות. ״כולם מצליחים לחיות עם המגפות. כולם מתחסנים כל הזמן כאילו זה היה תמונה לאינסטגרם שצריך להעלות כל חודש. למה רק אני לא מצליח להתמודד עם זה?״

״אינסטגרם נסגר לפני שלוש שנים״, אמרה סיוון פ׳ בצורה עניינית ואז הוסיפה, ״שלוש המגפות הראשונות כבר לא מסוכנות. אם אתה מתחסן הסיכוי להדבקה הוא אפס נקודה אפס אפס אפס אפס אחד. אני מניחה שזה לא מפריע להם״.

הוא נעץ מבט ארוך במכשיר. ״את לחלוטין מפספסת את הכוונה״.

״ובנוגע למגפות שבאו אחריהן״, המשיכה סיוון פ׳, ״אנשים מסתדרים. מתרגלים. זה מה שהופך את האנושות לכזאת נהדרת. תראה את המסורת של לקרוא למגפות על שם של מותגי  בירה. מי אם לא בני אדם היה יכול לחשוב על הברקה כזאת״.

הוא גלגל עיניים ונעמד. ״אני מניח שסיימנו פה להיום?״ 

״איך הולך  עם הפרויקט שלך?״ היא שאלה לפתע והוא התיישב בחזרה, מחייך בפעם הראשונה מאז תחילת השיחה ביניהם.

״הולך טוב, אני חושב שכמעט סיימתי. הייתה לי תקלה  באחד הרכיבים אבל אני הולך להזמין אותו, ובתקווה הוא יגיע עוד כמה שעות״.

״איזה יופי״, אמרה סיוון פ׳ בקול שלא נשמע שמח בכלל, ״אולי כדאי שתנסה ללכת לחנות בעצמך, לדבר עם המוכר, זה יכול לעשות לך רק טוב״.

האור במכשיר התחלף במהירות מסגול לכחול ואז נשמע אותו קול בטון אחר, ״עדיף שהוא לא ייצא החוצה עד שהוא לא מתחסן, זה מסוכן״.

״זה בסדר, סיוון ב׳, אני אשמור על עצמי. אני כבר מתורגל״.

״אני ממליצה להזמין את הרכיבים שאתה צריך לבית. אני יכולה לעשות את ההזמנה הזאת תוך שישים שניות אם תיתן לי״.

האור התחלף שוב מכחול לסגול. ״אני חושבת שזה יעשה לו טוב״, נשמע הקול של סיוון פ׳.

הוא נאנח. הוא שנא כשהן התחילו להתווכח אחת עם השנייה. זה תמיד נשמע כאילו יש בבית שלו מישהו עם מחלה נפשית, כלומר, מישהו מלבדו. הוא התרומם מהכיסא בזמן שהן המשיכו להתווכח ולבש את המעיל, בדק שיש לו את הארנק והתכונן לצאת מהבית.

״אבי,  שיחה מההורים שלך,״ הודיעה סיוון ב׳ כשהוא כבר עמד מול הדלת.

אבי התלבט לרגע, ואז הסתובב ונעמד בסלון מול מסך הטלוויזיה. לא הייתה סיבה לשבת על הספה, זאת לא הולכת להיות שיחה ארוכה.

״היי אבא״.

מסך הטלוויזיה נדלק ובצד השני הוא ראה את אבא שלו. לפעמים היה קשה לו להאמין כמה הוא השתנה. הקמטים מילאו את הפנים שלו יותר ויותר והשיער הבלונדיני נהפך כבר לכסוף, אבל הוא עדיין היה שזוף, מה שאומר שהוא יוצא הרבה החוצה וזה יותר ממה שאבי היה יכול לומר על עצמו.

״אבא אתה עוד פעם קרוב מידי למצלמה, תלך קצת אחורה,״ הוא אמר בחצי חיוך. הייתה לו תחושה שזאת טעות מכוונת, שאבא שלו יודע מה תהיה התגובה שלו, שזאת הדרך הקטנה שלו לגרום לו לחייך כשהוא מתקשר.

אביו חייך והלך כמה צעדים אחורה. ״תגיד שלום לאמא שלך,״ הוא אמר, מצביע לעבר הכורסה החומה שהייתה מאחוריו. אמא שלו ישבה על הכורסה המוכרת, אותה אחת שהייתה בדירה שלהם כבר עשרים שנה והמשיכה לקרוא את הספר שלה, אפילו לא מרימה את המבט.

״היי אמא,״ אמר אבי, וכצפוי לא היתה תגובה.

״איך אתה מרגיש?" שאל אביו בקול מודאג, ״ניסיתי להתקשר קודם אבל לא ענית״.

״אני בסדר אבא, אתה לא צריך להתקשר בכל יום בו שולחים חיסונים, אם הייתה בעיה סיוון הייתה מודיעה לכם״.

״לפחות יש מישהו שדואג לו״, רטנה אמא שלו בלי להרים את הראש מהספר. אביו העיף בה מבט חטוף וסימן לה עם היד להיות בשקט. הוא סובב את ראשו בחזרה לעבר אבי וחייך.

״אני שמח לשמוע, זה אומר שלא התעלפת הפעם?״

״לא לא, הכל בסדר״, אמר אבי, משפיל את המבט.

״אז המצב משתפר! הפסיכולוגית עוזרת לך סוף סוף.״ אמר אביו, אבי הרגיש צביטה קלה בלב מהשקר, אבל זה היה עדיף מלעורר עוד דאגה.

״גם כן פסיכולוגית״, אמרה אמא שלו, הפעם מורידה את הספר ומניחה על השולחן ונועצת בו מבט דרך הטלוויזיה. אביו הסתכל עליה לרגע אבל היא רק הוסיפה, ״אתה לא תשקיט אותי הפעם, אתם קוראים לזה פסיכולוגית אבל זאת רק מכונה. איך הוא אמור להבריא אם הוא לא יכול אפילו ללכת לפסיכולוגית אמיתית? כמה חלומות חלמנו עבורך. חשבנו שאנחנו מגנים עליך בזה שאנחנו לא שולחים אותך לבית הספר, לא שתהיה סגור בבית כל החיים שלך. להתגייס לצבא לא יכולת, אתה לא יוצא עם חברים, אי אפשר לדבר בכלל על למצוא בת זוג, אתה פשוט מבזבז את החיים שלך. למה כל האנשים האחרים הצליחו לחזור לחיים שלהם, ורק אתה תקוע באותו מצב?״

״אני לא מבזבז את החיים שלי, הוצאתי שני תארים בזמן הזה״. אבי ניסה להגיד את זה בביטחון אבל הקול שלו נשמע בעיקר כלחישה.

״יש לך מזל שהאוניברסיטאות מוכנות ללמד באינטרנט, אחרת בכלל לא היה יוצא ממך שום דבר״, אמרה אמא שלו, קמה ופנתה לאביו: ״חשבתי שכשהוא יעזוב את הבית הוא יתבגר ויהיה מסוגל להתמודד עם הדברים בעצמו, אבל אין לו תקנה. אני לא מבינה למה אתה מדבר איתו, לא ייצא ממנו שום דבר.״ כעבור כמה שניות היא כבר הייתה מחוץ למסך.

״אל תיקח את הדברים שלה ללב. אתה יודע שהיא אוהבת אותך, פשוט קשה לה לראות מה קרה לך, מה קורה לך. לשנינו קשה. לא חשבנו שהמגפות ישפיעו עליך בצורה כזאת, לא לכל כך הרבה זמן. היית כזה ילד חברותי פעם, היו לך מלא חברים, לא חשבנו שכמה חודשים ישפיעו עליך בצורה קשה כל כך. אף אחד, אף אחד לא היה יכול לחשוב שזה מה שיהיה. שתדע שגם אני וגם אמא שלך גאים בך על התארים שלך״.

״אני מנסה לעבוד על המצב שלי, אבל זה מרגיש כאילו כולם בעולם המשיכו להתקדם ורק אני נשארתי מאחור״. אמר אבי והוסיף, ״לפעמים זה מרגיש שאין לי מקום בעולם הזה״.

״אבי, אתה הבן שלנו, המקום שלך הוא פה איתנו. אולי תנסה לקחת מתישהו מונית ולהגיע לבקר אותנו? מלא זמן לא ראינו אותך. אני בטוח שברגע שאמא שלך תראה אותך יחד איתה בחדר היא תהיה יותר רגועה. ואולי זה גם יעזור לך בטיפול״.

״אני אחשוב על זה," אמר אבי, לא רוצה להתחייב, יודע שכל עוד הוא לא יתחסן אין סיכוי לבוא לבקר את ההורים. ״אני אבל ממש חייב ללכת, אני יוצא לקנות משהו״.

אביו הסתכל עליו לרגע והחיוך על פניו גדל. ״אתה יוצא מהבית? באמת איזה יופי, חכה שאני אספר את זה לאמא שלך. לך, לך, אל תתעכב בגללי״. ואז כעבור רגע הוא הוסיף ״אנחנו אוהבים אותך וגאים בך, בן״.

אבי רצה לענות ׳גם אני׳ אבל המילים לא יצאו ובמקום הוא פשוט הנהן וכיבה את השידור.

כעבור כמה דקות הוא היה ברחוב, מכוון את צעדיו לכיוון חנות האלקטרוניקה.  'הרחוב יחסית ריק', הוא חשב לעצמו בשמחה. הוא הלך לכיוון אבן גבירול, מנסה לשמור את מבטו מופנה כלפי מטה. עם קצת מזל הוא יצליח להגיע לחנות ובחזרה בלי לראות אף פרסומת לבירה, בלי לשמוע אף קבוצה של אנשים מדברת על מגפה או חיסון, עם קצת מזל הוא יוכל לדמיין שכל הדברים האלו לא קרו והוא אדם נורמלי. 

הוא היה חייב להרים את המבט כשהוא הגיע למעבר החצייה, אבל זה הספיק. מולו עברו שתי קבוצות של אנשים ומבט חטוף עליהם גרם  ללב שלו להתחיל לדפוק בפראות. 

הקבוצה הראשונה כללה שבעה בני נוער, כולם עם תיק בית ספר ומסכה על הפנים. הוא רצה לצעוק על האנשים האלו, על הילדים הטיפשים האלו שמשתמשים במסכות בשביל להיראות מגניבים, חלק מתרבות הרטרו. כאילו הסיוט שהוא חווה לפני עשור היה משהו נהדר, משהו להתגאות בו. 

הקבוצה השנייה הייתה למעשה זוג נשים בגילו. הוא ראה את נצנוץ הכסף על השפתיים שלהן, תחליף המסכות. ברגע שהוא חלף לידן הנצנוץ הכסוף זז מעצמו והתארך, מייצר מחסום מול השפתיים שלהן ומול האף. הוא אפילו שמע את הזמזום הארור אחרי שהוא חלף על פניהן, מסמל שהמכשירים יורדים וחוזרים חזרה אל השפתיים. 

‎הוא הצליח להביא את עצמו לספסל הקרוב ונשען עליו, מסדיר את נשימותיו. 'עכשיו זה לא הזמן להתעלף', הוא חשב לעצמו, 'מי יודע מה יקרה אם ימצאו אותי פה, אולי יקחו אותי לבית חולים, ואז בדיקות רק ליתר ביטחון'. רק המחשבה על זה גרמה לראשו להסתובב. 'קדימה אבי, קח את עצמך בידיים. רק עוד חלק אחד ותוכל להפסיק לשמוע את כל הדיבורים על מגפות, לא עוד חיסונים פעם בחודש, לא עוד סיוון. עוד חלק אחד ותוכל להתחיל להכיר אנשים באמת'. 

הוא הלך במהירות, עיניים נעוצות באדמה, עד שהוא הגיע לחנות. הוא לקח נשימה עמוקה ונאנח בהקלה. לשמחתו החנות הייתה ריקה מאנשים, אבל באמת מי הולך היום לחנות רכיבי חשמל ולא פשוט מזמין אותם הביתה במשלוח? אולי רק אנשים בגיל של ההורים שלו.  

לקח לו כמה דקות להבין איפה נמצאים הנגדים. 'פעם, כשלא היית צריך עזרה לא היו מפסיקים להגיע מוכרים מעצבנים ולהציק לך, והיום כל אחד תקוע בחיים של עצמו ואין אף אחד שיכול לעזור'. לבסוף הוא הצליח למצוא את הקופסה המתאימה והתקדם לעבר הקופה האוטומטית. 

הוא נעצר ממש מולה, שניה לפני שהוא סרק את הברקוד. הוא שמע בראשו את הקול של סיוון פ׳ מבקשת ממנו לנסות לדבר עם אנשים חדשים.

הוא הסתובב ובהחלטה שהפתיעה גם אותו החל ללכת לכיוון הקופאי היחיד שהיה שם. הוא היה צעיר ממנו בכמה שנים, לכל היותר בן עשרים ואחת, שקוע בסרטון שהופיע כהולוגרמה צפה מעל השולחן ולא שם לב שמישהו הגיע ונעמד לפניו. 'לפחות הוא לא לובש מסכה' אבי חשב לעצמו, תוהה איזה מכשיר מונע הדבקה אחר יש לבחור.

״אהה, סליחה״, הוא אמר, מופתע לרגע לשמוע את קולו.

המוכר קפץ ממקומו, וההולוגרמה כבתה. הוא הסתכל על אבי כמה רגעים וגירד את האף, ״כן? הקופה האוטומטית לא עובדת?״ 

״היא עובדת״, אמר אבי, ״לפחות אני חושב שהיא עובדת, כלומר לא ניסיתי. רציתי לשאול אם אתה יכול לעזור לי עם זה?״ הוא הרים את הקופסה עם הנגד ושם אותה על הדוכן.

המוכר מצמץ כמה רגעים ואז הסתכל לכל הכיוונים. ״אתה עובד עלי, נכון? זה חלק מתוכנית? אני מצולם כרגע, נכון?״

״מה? על מה אתה מדבר?״

המוכר הסתכל עליו כמה רגעים. ״אתה לא נראה מספיק מבוגר בשביל לא לדעת איך להשתמש בקופה האוטומטית״.

״פשוט רציתי קצת… לדבר… לא חשוב, פשוט תעביר לי את הנגד".

המוכר בהה בו כמה רגעים ואז לקח את הקופסה וסרק אותה. ״מאתיים חמישים שקל, אתה צריך שקית עם זה?״

״כן,״ אמר אבי, מוציא את כרטיס האשראי שלו.

״אם אתה עדיין אוהב את הדברים האלו אז יש לנו שקית פלסטיק בעשרים שקל, או שקית ‎‎בד בעשר. אם‎ אתה מוכן לקחת בד ממוחזר זה יעלה חמש, אבל אני הכי ממליץ על שקית מבמבוק ממוחזר שעולה חמש עשרה, אני יודע שזה נשמע יקר, ובאמת זה מזיק לדובי הפנדה שאוכלים אותם, אבל היא שורדת הכי טוב״.

אבי מצמץ והסתכל עליו כמה רגעים. ״אתה יודע מה, אני אקח את זה בלי שקית״.

המוכר הנהן והגיש לו את הקופסה. ״אני חושב שזאת ההחלטה הסביבתית הטובה הכי טובה. אתה יודע, אין לנו כוכב לכת אחר.״ המוכר בחן אותו מספר רגעים ואז הוסיף, ״לפעמים אני חושב שכולם התחרפנו לחלוטין. הולכים עם מסכות, מכשירים נגד הדבקה. משמח לראות עוד מישהו שיודע שכל הדברים האלו הם שטויות, שלא מוכן פשוט לקבל את מה שאומרים לו".

היד של אבי נעצרה באוויר. הקופסה שהוא רצה, שהוא היה צריך, היא הייתה מונחת שם ביד של המוכר, של אותו איש שלא עוטה מסכה או מכשיר הגנה אחר. אבי הרגיש את הגרון שלו נסתם, כאילו הגוף בעצמו מנסה למנוע מעוד מולקולות של אוויר מזוהם לחדור לתוך הגרון שלו. ׳הוא מחוסן, הוא בטוח מחוסן׳ הוא חשב ושלף את הקופסה במהירות מהיד של המוכר, הסתובב ויצא מהחנות בלי לפצות את פיו, הולך בקצב כפול משהלך קודם לכן. ׳רק להתרחק כמה שיותר מהר׳. הפעם הוא היה מספיק חכם בשביל לעצור לפני מעבר החצייה ולהקשיב: כשהוא הבין שהוא לא שומע מכוניות הוא חצה, כך שהוא לא היה צריך להרים את המבט כלפי מעלה. כל שאר האנשים שעברו היו רק רגליים, זה הכי טוב.

הוא נכנס אל הבית בהתרגשות שהוא לא הרגיש כבר הרבה זמן, והניח את הקופסה על השולחן בסלון. לרגע הוא התלבט אם ללכת להרכיב את המכשיר כבר עכשיו, אבל הוא היה רעב וידע שעוד כמה דקות התוכנית שלו מתחילה.

הוא חימם את הפסטה מלפני שבוע והתיישב מול הטלוויזיה שתפסה את כל הקיר מולו. 

״איך היה בחוץ?״ שאלה סיוון בטון שהבהיר שהיא סיוון ב׳.

״היה בסדר. תדליקי בבקשה את ערוץ הרטרו״, הוא אמר, מכניס לפה מזלג מלא בפסטה.

הטלוויזיה‎ נדלקה בדיוק  בתחילת  ״גולשים בזמן״. זה היה הפרק בו אין פניצילין בעולם. אבי כבר הכיר את הפרק הזה בעל פה, אבל הוא היה האהוב עליו. הוא ידע שבלי פניצילין מערכת הרפואה הייתה נראית לגמרי אחרת, אבל זה לא הפחיד אותו. להפך, זה גרם ללב שלו לפעום בהתרגשות. אולי לא היו חיסונים, אולי לא היו מחטאים כל דבר, אולי זה היה עולם בו הוא היה יכול לנשום בחופשיות.

״סיוון, אני אדם רע אם הייתי מעדיף עולם בלי אנטיביוטיקה?״ הוא שאל.

״אנטיביוטיקה הצילה מיליארדי בני אדם מאז שהיא הומצאה״, ענה הקול בצורה תמציתית, ״בלעדיה אנשים עדיין היו מתים מדברים פשוטים. אבל טוב ורע הוא מונח יחסי אז אין תשובה ממשית לשאלה שלך״.

״תודה סיוון, את תמיד יודעת איך לעודד אותי״. הוא לקח עוד ביס של פסטה.

באמצע הפרק התחילו פרסומות והוא קם להביא  מנה נוספת של אוכל. הוא קלט  כמה שניות של פרסומת לבירה קורונה לפני שנפל לרצפה.

כל הגוף כאב לו, והוא ראה רק שחור. הוא היה לחוץ במשך כמה רגעים, בטוח שהוא נפגע בראש והתעוור, לפני שהוא הבין שכנראה הגיע הלילה.

״סיוון ב׳, תדליקי את האור. מה השעה?״

בבת אחת האורות בבית נדלקו והוא הסתנוור. 

״השעה היא עשר בלילה״.

״הייתי על הרצפה שמונה שעות ולא חשבת לנסות להעיר אותי?״ הוא צעק לעבר המכשיר, שנשאר בשקט הפעם.

הוא התחיל להתרומם וראה שהיד שלו לחלוטין מלאה בדם. שבר גדול של זכוכית היה נעוץ בה. הוא הסתכל מסביב וראה שהצלחת שהחזיק התנפצה. 

הוא התרומם באיטיות, מרגיש את כל הגוף זועק ומתלונן. הוא היה יכול לראות עוד כמה חתכים ורסיסים, אבל אף אחד מהם לא היה גדול כמו האחד  שהיה ביד שלו. 

הוא צלע לכיוון המקלחת, מסתכל במראה ורואה את הבבואה שלו. הוא לא אהב את מה שהוא ראה. העיניים נראו עייפות, רדופות, כתם דם שהחל להיווצר על הלחי שלו. הבגדים שלו היו ספוגים לחלוטין בזיעה ובדם וגם ככה הם עלו עליו בקושי: הוא נראה כמו שילוב מוזר בין חלקי גוף רזים לבין עגלגלים, מראה ההולם אדם שלא יוצא מהבית לעשות כושר ורק יושב ואוכל, ובה בעת מפספס ארוחות  לפחות שלוש פעמים בשבוע.

הוא זרק את הבגדים לתוך מכונת הכביסה והחל להוציא את שברי הזכוכית מהיד.

״אני מציעה שתחטא את החתך״, הוא שמע את הקול של סיוון ב׳.

״אני שונא שאת מדברת אלי כשאני בלי בגדים״, הוא אמר.

״יש לך עוד קצת משחה לחיטוי במגירה השנייה, אני מציעה להשתמש בה״.

״אני לא מחטא שום דבר!״ הוא נאלץ להישען על הכיור, מרגיש את הכאב של כשכמה מהשברים נכנסו עמוק יותר.

״אם תהיה חולה תגיע לבית חולים״.

״אני לא אגיע לשום בית חולים! אני לא מתכנן להיות פה מחר!" הוא צעק ונכנס למקלחת, נותן למים לשטוף ממנו את כל שאריות הזכוכית, הזיעה והדם.

המקלחת לא טיפלה  לחלוטין בכל התשישות שעטפה אותו, אבל הוא לא יכול לדמיין עוד יום אחד בבית הזה, לא עוד שיחה אחת עם סיוון – לא סיוון ב׳ ולא סיוון פ׳. 

הוא ניגש אל הסלון לקחת את הקופסה עם הנגד, והלך לכיוון חדר העבודה.‎

הוא התיישב על הכיסא אל מול היצירה שלו: השלט שיוציא אותו מפה. הוא פתח אותו בעדינות כאילו היה מנתח, והכניס את הנגד למקום הנכון. השלט השמיע כמה רעשים, ולשמחתו לא העלה עשן. כבר סימן חיובי.

אבי חיבר את השלט למחשב והחל להריץ את הדיאגנוזות. עד כמה שהוא רצה לנסות את המכשיר, הוא לא היה מוכן לסכן את החיים שלו בשביל זה, לא כשהוא כל כך קרוב.

אחרי עשר דקות הוא נרדם על השולחן, והתעורר אחרי שש שעות כשקרני האור הראשונות חדרו דרך החלון.

הוא הסתכל על מסך המחשב והיה מופתע לראות שכל הבדיקות עברו. הכול היה ירוק.

הוא הרגיש את הלב שלו פועם במהירות כשנעמד ורץ לחדר השינה. הוא הוריד מהמדף העליון את המזוודה של ההורים שלו. הוא בהה בה לרגע. כמה חלומות היו לו פעם, כמה ארצות הוא רצה לראות, אבל מלבד להעביר את הדברים שלו לדירה הזאת הוא מעולם לא השתמש במזוודה, והיא רק הפכה לתזכורת כואבת למצב שלו. הוא זרק לתוכה ערימה של בגדים, ספרים שהוא אוהב, קופסה מלאה בתכשיטים ואבני חן שהוא דאג לקנות בדיוק בשביל זה, ואחרי חצי שעה של הסתובבות סביב עצמו הוא כבר לא היה יכול לחשוב על שום דבר נוסף לארוז.

הוא לקח את המזוודה ונעמד בסלון ביחד עם השלט. הוא כיוון אותו לעבר הקיר ומולו נדלק המסך, מראה לו חדר שנראה זהה לחדר שהוא נמצא בו עכשיו. בחלק העליון של המסך הופיעו מספר משפטים.

״עולם בו כולם מתו מהמגפה.״ הוא רעד והעביר ערוץ. הפעם הקיר הראה משהו שנראה כמו יער: ״עולם ללא בני אדם״, הוא מלמל, ״זה לא טוב״. הוא העביר ערוץ לחדר אחר, ״עוד עולם שבו בני אדם מתו מקורונה. לא״. הוא היה כל כך שקוע, שהוא לא שם לב שהוא לא התעלף, אפילו לא זז. הוא העביר עוד ערוץ: ״עולם שבו הקורונה לא התרחשה. אוקיי, זה מתקרב. אבל הטמפרטורה עלתה בחמש מעלות ואין כבר קרחונים. גם לא טוב״.

אחרי בערך עשרים דקות הוא מצא סוף סוף את מה שהוא חיפש: עולם טוב, בלי מגפה, לא המגפה הראשונה ולא השנייה, בלי חיסונים כל חודש, ואפילו כבונוס אין התחממות גלובלית. עולם שהוא יכול פשוט לחיות בו ולהכיר אנשים. כבר מקריאת השורות האלו על הקיר הוא הרגיש את המשקל יורד מהחזה שלו.

״להתראות סיוון״, הוא לחש, יודע שהיא לא פעילה בשעות בהן הוא ישן בדרך כלל, ועבר דרך הפתח בקיר, מוצא את עצמו בעולם החדש בו הוא רצה להיות. הוא סובב את ראשו בדיוק בזמן בשביל לראות את הפתח נסגר מאחוריו. הוא לקח נשימה עמוקה, יודע שהוא לעולם לא יראה שוב את העולם הישן שלו, שסוף סוף הוא חופשי מהמחלות.

״אבי, אתה מאחר לפגישה שלך״, נשמע הקול ברחבי הבית הריק. ״אבי, אתה מאחר לפגישה שלך. אבי, אתה מאחר…״ הקול התחיל להגיד בפעם השלישית אבל קטע את עצמו באמצע.

״אבי, התראת מגפה. יש זיהוי לחולה מאומת בחנות האלקטרוניקה שבה העברת את כרטיס האשראי שלך אתמול. עובד צעיר בן עשרים. הוא חולה בזן חדש של הנגיף. סיכויי ההדבקה למחוסנים אפס נקודה אפס אפס אפס אחד אחוז, סיכוי הדבקה ללא מחוסנים שהיו במגע תשעים ותשע אחוז. אני מציעה שתפתח את אחת הקופסאות שקיבלת ותעשה בדיקה, רק ליתר ביטחון״. הקול הדהד בדירה הריקה. ״אבי, שמעת מה אמרתי? אבי?״

_{עריכה: לילי דאי
עריכת לשון: דינה פימן}
^{מקור תמונה: https://pixabay.com/photos/lockdown-virus-self-quarantine-5041623/}

פרויקט "המציאות שאחרי" נולד מתוך אמונה שהמדע הבדיוני והפנטסיה הם דרך טובה להפליג בדמיון אל היום שאחרי. הכותבות והכותבים פורשים בפנינו מגוון עתידים – אופטימיים ופחות אופטימיים, פנטסטיים ומד״ביים, כאלטרנטיבה להווה המתמשך של השנתיים האחרונות.