החבילה הגיעה לביתה של שושנה סבזי בערב שבת סוער במיוחד. הגשם לא הפסיק לרדת מהבוקר, ניתך באלכסון על בתי הקומות הנמוכים והמרכז המסחרי הישן. הכביש הראשי התלול הפך לנהר שוצף והעלה מי ביוב כהים.

שושנה עמדה מתחת לגגון והביטה בשער נפתח ונסגר. רוח פראית הכתה בפניה וחזית חצאיתה הפרחונית נספגה במים, אבל היא לא העזה לזוז. השליחים צעדו לקראתה על השביל.

זה לא סימן טוב. אנשים אחרים עלולים אולי לחשוב שמדובר בגשמי ברכה, אבל שושנה ידעה את האמת. חודש מרחשוון הוא זמן גרוע לביקורים ולחבילות. ואם סערה כזאת משתוללת, סימן שמישהו מנסה להסתיר את מה שמתרחש אצלה בגינה.

"אני עסוקה," אמרה כשהשליחים הגיעו למדרגה הראשונה, "תבואו בזמן אחר."

השליחים הביטו זה בזה. "נאמר לנו שתקבלי אותנו," אמר הגבוה מבין השניים. הם לבשו חליפות מחויטות בצבע חציל מיובש, מהסוג שאפשר למצוא במגזינים אצל שולה הספרית, ונראו יבשים למדי.

"מה זה, הייתם בעדלאידע לפני שבאתם לכאן?"

"התאמנו את עצמנו לאופנה העכשווית," אמר הגבוה בשמץ עלבון. "אין לנו זמן לזה, אנחנו צריכים את עזרתך."

שושנה הביטה בחבילה שהחזיק השליח השני ופיה יבש. תנועה חלושה נראתה בצרור הקטן.

האם זה מה שהיא חושבת שזה?

היא הנהנה ופתחה להם את הדלת. השליחים חלפו על פניה והיא הסיטה את מבטה כדי לא לראות אם רגליהם נוגעות ברצפה או לא.

"נאמר לנו שאת עוזרת לחלשים ממך," אמר הגבוה כשנכנסו לסלון.

שושנה התאפקה לא לנחור. "אתם? חלשים?"

"לא אנחנו." הגבוה החווה כלפי הצרור והנמוך הניח אותו  על שולחן הקפה. היצור שבפנים זז בחוסר נוחות ומתח ידיים זעירות מבין קפלי הבד. שושנה השתדלה לא לנעוץ בו מבטים.

"הרבה דברים אמרו לכם," אמרה ביובש והצביעה על המטבח. "אני אכין תה." כשהידיים עסוקות, הראש חושב יותר טוב. והיא הייתה צריכה לחשוב טוב-טוב עכשיו.

שושנה הרתיחה מים והניחה על מגש צלוחית עם קוביות סוכר, קומקום מתכת קטן ואת כוסות הזכוכית עם הידיות המעוצבות ששמרה לאורחים. לא שהיו לה הרבה אורחים. התושבים בחצור הגלילית שמרו על מרחק בטוח מהבית שלה, ואלה שהגיעו ממרוקו או מרוסיה גם אמרו עליה שהיא מכשפה. לא בפרצוף שלה, כמובן. הם תמיד עצרו לשאול מה שלומה ואיך הבריאות כשראו אותה ברחוב, ורק ברגע שהמשיכה ללכת ירקו כדי לסלק את המזל הרע. לפעמים הילדים שלהם פיזרו קמח על מדרגות הכניסה שלה כדי לראות אם יופיעו עקבות בצורת רגלי תרנגול. עד שהשמש עלתה, שושנה הספיקה בדרך כלל גם לטאטא את הקמח וגם לסלק את השדים שצעדו בתוכו. 

כשהמים רתחו היא הרימה את המגש בידיים רועדות. "תרים אותו," פקדה כשהגיעה לסלון. "זה לא המקום בשבילו על השולחן, התה רותח."

השליח מיהר להרים את החבילה בזמן שהיא הניחה את המגש. "זאת היא, לא הוא."

שושנה נעצרה. "היא? אתם בטוחים?"

היא לא חשבה שהשליחים מספיק מנוסים כדי לקבוע דבר כזה.

"אל תדברי שטויות," אמר השליח הגבוה. "ברור שאנחנו בטוחים. קיבלנו את כל המידע מלמעלה."

"ולמעלה אמרו לכם שאתם צריכים לבוא אליי?" היא שאלה בספקנות וסימנה להם להתיישב.

"נאמר לנו שאת היחידה שיכולה להגן עליה," אמר השליח הנמוך ברכות. "רק עד שיעבור זעם. אנחנו לא יכולים גם להילחם וגם לטפל בה."

שושנה היססה. לפעמים היא הספיקה לתפוס את ילדי השכנים לפני שפיזרו קמח בכל מקום. אין שדים בארץ־ישראל, היא נזפה בהם כשזה קרה, שלמה המלך אסר עליהם להיכנס לגבולות הארץ. אז תפסיקו כבר ללכלך לי את הבית. זה היה חצי שקר, אבל לפחות היא זכתה בכמה שבועות של שקט בלי שיהרסו לה את הגינה.

"שדים מגיעים לפה. הקטנים יותר, אם הם צריכים משהו," היא הודתה לבסוף, "לגדולים אני לא עוזרת, אבל הקטנים… הם בסך הכול הלכו לאיבוד."

"אנחנו יודעים," אמר הגבוה, "זאת ממש תחנת רכבת פה. חוסר ציות מדרגה ראשונה –"

"מיכאל," הזהיר הנמוך, "תזכור למה אנחנו פה."

הגבוה עיוות את שפתיו בחוסר נוחות. "אל תאמר את שמי כשאנחנו על הארץ, אתה יודע מה זה עושה!"

החדר התחמם בבת אחת ומשהו בשליחים התעוות. שושנה מיהרה לרכון אל הקומקום. "תה?" היא שאלה בלי להביט בהם והוסיפה שלוש קוביות סוכר לכל כוס. עד שמזגה את הנוזל הרותח, השליחים כבר חזרו לצורתם הקודמת.

"תודה." הנמוך לקח ממנה את הכוס בידו הפנויה. "אז בחזרה לילדה," הוא אמר בנינוחות, "היא הבאה בתור אחרי חגי, זכריה ומלאכי."

שושנה כמעט נחנקה מהתה. "נביאה? חשבתי שסיימנו עם התקופה הזאת. להחזיר את הנביאים עכשיו עם כל הטכנולוגיה… אתם בטוחים שזה חכם?"

השליח התעלם מהשאלה. "לקחנו אותה אתמול מאימא שלה. המשפחה שם יותר מידי שמרנית. הילדה תמצא את עצמה בבית משוגעים כבר בגיל שתים־עשרה. אנחנו צריכים שתגדלי אותה, לפחות עד שנוכל לקחת אותה בחזרה."

"לגדל אותה?" שושנה נענעה בראשה, "מאיפה אני יודעת לגדל דברים כאלה. ועוד בגילי! מה אני אגיד לשכנים, אפילו ילדים משלי אין לי."

"תגידי להם שהיא הבת של האחיינית שלך," אמר הגבוה בחוסר סבלנות. "את השדים את מאכילה, אבל לדאוג לבת תמותה כמוך את לא יודעת?"

הנמוך נעמד והושיט לה את החבילה. "אנחנו מעריכים את מה שאת עושה פה," אמר בעדינות, "לא לכולם יש אומץ ורגישות לדאוג לכל ברואי האל. אנחנו," הוא פזל הצידה אל השליח הגבוה, "לפעמים שוכחים שגם השדים הם ילדיו של המלך. והמלך חושב שאת הכי מתאימה לתפקיד, בבקשה קחי אותו על עצמך."  

שושנה לקחה את החבילה. התינוקת שבפנים השמיעה קול דק של רוגז כשידי השליח המרגיעות הוחלפו בידיה של שושנה, אבל אחרי כמה רגעים היא מצאה לעצמה פינה נוחה על השדיים הגדולים של הזקנה.

"מתי תבואו לקחת אותה?" שושנה בחנה את הפנים העגולות והאף הכדורי שתפס את רובן. היא הייתה מתוקה, הנביאה הבאה של עם ישראל.

השליחים נעמדו. "לא בעוד הרבה זמן. את יודעת איפה למצוא אותנו אם תצטרכי משהו."

שושנה הביטה בהם עוזבים. זמן הוא מונח יחסי, והיא לא חשבה שהשליח מבין מה זה 'הרבה' בשנות אדם. הם עלולים לחזור אחרי ששושנה כבר תתפורר בקבר והתינוקת הזאת תהיה בגיל הבלות.

אבל מחשבות מדכאות כאלו מעולם לא שרדו אצלה הרבה זמן. היו דברים מעשיים וחשובים יותר להתעסק בהם. כמו במה היא אמורה להאכיל את היצור הקטן. אוכל של שדים וזקנים לא יעבוד פה. שושנה דחפה אצבע לתוך הפה הצעיר ומיששה בעדינות את החניכיים. היו שם ארבע שיניים קדמיות שהוציאו ממנה אנחת רווחה.

אָז גוֹשְׁנֶאִי נֶא מִימִירֶא. הנביאה הקטנה יכולה לאכול אוכל מוצק, היא לא תגווע ברעב.

"ועכשיו הגיע הזמן לישון." שושנה התרוממה בכבדות וצעדה לחדר השינה. "אם מישהו רוצה שאטפל בך, הוא יצטרך להפסיק את הכאבים האלו בירך שלי." את המשפט האחרון אמרה בקול רם יותר, למקרה שמישהו למעלה מאזין.

היא הניחה את התינוקת בקצה הרחוק של המיטה והקיפה אותה בכריות, ואז כיסתה את שתיהן בשמיכה ועצמה רק עין אחת, ליתר ביטחון.

*

היה מישהו נוסף איתן בחדר.

שושנה התעוררה בבת אחת, גרפה את התינוקת מהמיטה וקפצה על רגליה בסרבול. הנביאה הקטנה התעוררה בבהלה והתחילה לצרוח. הבכי התערבב בנשיפות הקולניות של הזקנה ובקול גירוד חלוש שנשמע בפינת החדר.

"מי שם?" שושנה השתעלה והתאמצה לראות משהו בחדר החשוך. החפצים המעטים שלה התמזגו בקירות והכול הפך לבלילה כהה.

קול הגירוד נמשך.

"שאלתי מי שם!" היא פקדה וקיללה את הבכי הקולני שלא נפסק. היא לא הייתה בנויה לשטויות האלו בגילה.

"זה… זה רק אני, שברירי," לחש קול עצבני מהפינה החשוכה ומייד הוסיף בחרדה, "אל תאכלי אותי!"

שושנה הרפתה באחת מעמידת המגננה שלה והתיישבה בכבדות על המיטה. "תדליק את האור, אידיוט שכמוך." היא נאנחה והעבירה את התינוקת אל הכתף, כדי שתירגע.

השד הקטן שרט את הקיר בדרך אל המתג ואחרי רגע אור צהוב שטף את שלושתם.

שושנה נעצה מבט מעוצבן ביצור הקטן שהתכווץ בכניסה. הוא בבירור ניסה ללבוש צורה של ילדה, אבל משהו שם הסתבך בדרך; הלחיים היו שקועות מדי, העיניים בלטו מהחורים והציפורניים דמויות הטפרים התעקלו מעשרים אצבעותיו וקרעו את השמלה ואת שתי הצמות.

"מה אמרתי לך על החוקים שלי?" היא נזפה, "אתם לא נכנסים בלי רשות, ואתם אף פעם לא מפריעים כשאני ישנה! חוץ מזה, שבת היום. איך בדיוק עברת את השער?"

ייתכן שהיצור המסכן נשאר על הארץ עוד לפני שנכנסה שבת המלכה? מה הוא אכל כל הזמן הזה? היא בחנה שוב את שמלת הילדה שלבש ותהתה אם הספיק לעשות נזק. שדים קטנים לא יכולים לקחת לעצמם גוף אנושי, אבל אם מישהו יראה את החיקוי הזול הזה לילדה, שושנה תצטרך לטפל בנפגעים.  

השד ראה את המבט על פניה ומיהר לנפנף בידיו. "הגדולים! הגדולים בדרך! באתי להזהיר, הגדולים אמרו שיאכלו את שושנה! את שושנה ואת היצור." הוא העיף מבט נגעל בתינוקת.

"הגדולים בדרך?" היא התבלבלה. "על מה אתה מדבר? השער סגור בלילות שבת, איך בדיוק הם יעברו לארץ –"

אבל אז התחילו כפות רגליה היחפות לעקצץ, כאילו דקרה אותה הרצפה במחטי כפור בלתי נראות. העקצוץ היה מציק, לא כואב במיוחד, אבל שושנה הכירה את התחושה הזאת. היא חוותה עקצוץ דומה פעם, בשיראז. בלילה ההוא דקירת המחטים התגברה והפכה לכאבים בלתי נסבלים, עד שלא יכלה לדרוך על כף רגלה בלי לצרוח. ואחר כך צרחה בגלל דברים אחרים.

זה סימן שהאדמה סובלת, שהיא נאלצת לשרת יצורים כל כך אפלים, עד שמשקלם שורף את נשמתה. וזה אומר שהשדים הגדולים עברו את השער והם בארץ־ישראל בליל שבת, דבר שלא עשו מאז ששלמה המלך הכריז שהם יצורים של חול ונעל את השער בימי קודש.

ושברירי חושב שהם רוצים את הילדה.

שושנה תפסה את הכפכפים הקרובים למיטה ומיהרה אל הארון. "איך ידעת שהנביאה כאן?" היא שאלה תוך כדי פשפוש בערמות הבגדים הישנים שלה.

"מריחים." שברירי עיקם את פניו. "כל השכונה מסריחה. היי! מה את עושה?"

הוא ניסה להתנגד, אבל היא הצליחה לעטוף אותו בשמיכה של הנביאה ולדחוף אותו בין הכריות על המיטה. "תפסיק להשתולל, זה רק לכמה דקות."

"הם יאכלו אותי במקום!" הוא השתעל כשדחפה לו את המוצץ לפה. הוא לא נראה כמו התינוקת, אבל זה יספיק בינתיים.

"מה פתאום, הם רק נורא יתעצבנו," שושנה אמרה ולבשה את המעיל שלה. "וחוץ מזה, אתה חייב לי. אז תישאר פה ואל תזוז."

היא יצאה מהדלת האחורית כשהילדה ספונה בבטחה בין המעיל לחזה שלה. "תחזרי לישון, ילדונת," היא לחשה וטפחה על הגוף הקטן, אבל הנביאה החזירה לה מבט סקרן וערני למדי.

הגשם פסק והכפכפים של שושנה השמיעו קולות יניקה כשצעדה במהירות במעלה הרחוב הראשי אל המקום הבטוח היחיד בעיר.

אנשים שמעולם לא פגשו שדים חושבים עליהם כל מיני דברים מטופשים, כמו ששדים לא יכולים להיכנס למקומות קדושים, שאפשר לקרוא בשמם והם יופיעו, או שהם יבואו לך אם תתקלחי בחצות. אבל זה שטויות. שדים הם הרבה פחות צפויים. והם בהחלט יכולים להציץ לך במקלחת, אבל לא רק בחצות.

ולכן שושנה לא חיפשה בית כנסת להתחבא בו. היא נחפזה לעבור את הכיכר שפעם הייתה כיכר הטנק ומאז כבר סילקו משם את הטנק אבל השאירו את השם, חלפה על פני גן המשחקים הנטוש והגיעה לקו העצים הראשון. היא הרימה מבט מודאג לשמיים הנקיים מעננים וקיללה את עצמה. היא הייתה צריכה לסרב לשליחים. שימצאו לעצמם פראיירית אחרת שתסכן את עצמה. השדים הגדולים בטח כבר מצאו את הבית שלה ואת שברירי המסכן, ובקרוב הם יתחילו לחפש אותה בחוץ.

"רק עוד קצת, גִּ'יגָאר, חמודה," היא הרגיעה את התינוקת והתחילה בצעידה התלולה אל הכביש שבתוך היער. בקצה הכביש עמדה רחבה מרוצפת אבנים ישנות, ובמרכזה ניצב הקבר. היער השחור ריחף מסביב כמו שומר ראש. "עוד רגע ואנחנו אצל חוני. וחוני יעזור לנו, הכוח של חוני תמיד עובד."

שאגה עמומה נשמעה מרחוק והבזק מחטים קרות חדר דרך הכפכפים של שושנה. לא נשאר לה עוד זמן רב. היא התחילה לרוץ לכיוון רחבת הקבר, הכפכפים וירכיה חורקים במאמץ.

"חוני, חוני המעגל יבוא לעזרתנו," היא זימרה בהתנשפות. "הכוח של חוני יצילנו."

הקבר של חוני המעגל היה האטרקציה היחידה בחצור הגלילית, אם לא מחשיבים את המפעל של השימורים. שושנה לא הייתה בטוחה שהוא באמת קבור שם, כי תלו אותו בירושלים, אבל זה לא היה חשוב. כל עוד מספיק אנשים האמינו שהוא נמצא שם, אפשר היה לבקש את עזרתו.

"לקח לך המון זמן," התלונן קול מבין העצים.

שושנה נעצרה בבת אחת. הקול העביר בה צמרמורת של שנאה ישנה. "מה את עושה כאן?"

בת תמותה יצאה מהעצים. הגוף היה שייך לבת הצעירה של ראש המועצה, נערה בעלת עיני שקד בהירות. אבל זאת הייתה רק קליפה. הנפש ששכנה בפנים היא זאת שהטרידה את שושנה.

מַחֶלֶת חייכה. "את באמת כבר זקנה. חשבתי שהבהמות של אָגֶּרֶת ונעמה יגרמו לך להזדרז."

"ואת נראית בדיוק אותו דבר," שושנה ירקה על הרצפה בגועל, "עדיין היצור הכי מכוער שנברא."

החיוך של מחלת נמחק. "שתינו יודעות שזה שקר," היא אמרה בקור והעבירה את אצבעותיה בשׂערה המבריק. מחלת תמיד בחרה בגוף הצעיר והיפה ביותר בסביבה. פעם, בשיראז, הייתה זאת אחותה של שושנה.

"בלי יופי פנימי אין כלום." שושנה הניחה יד זהירה על הנביאה. מחלת לא פספסה את המחווה ולרגע היה אפשר לראות את דמותה האמיתית דרך הפנים הצעירות.

"מספיק עם השטויות." היא צעדה קדימה. "תני לי את היצור."

"תחזרי הביתה, מחלת." שושנה צעדה לאחור וידה הפנויה נכנסה לכיס המעיל, ממששת את ניירות הטישו המשומשים. "איך לך מה לחפש פה בליל שבת."

"את כל כך תמימה." מחלת הנידה בראשה והמשיכה להתקדם. "את חושבת שהחוקים עדיין תקפים? ברגע שהם הורידו לכאן את היצור, הם הכריזו מלחמה. ובמלחמה אין חוקים."

"מה כל כך מיוחד בה? היא רק תינוקת." שושנה החליפה ידיים והתחילה למשש את החפצים הנשכחים בכיס השני.

"כמה טיפשה את יכולה להיות?" מחלת גיחכה, "את באמת חושבת שהמלאכים המתוקים היו מתאמצים כל כך רק בשביל תינוקת – מה את מחפשת שם?"

האצבעות העקומות של שושנה נסגרו על החפץ הגלילי הקטן. היא חייכה והתכופפה אל הקרקע במהירות. מחלת התחילה לרוץ, אבל שושנה הייתה מהירה יותר. הגיר שבידה פגש את האספלט ובתנועה חלקה היא ציירה על הרצפה מעגל סגור.

"זה לא יעבוד." מחלת נעצרה בבוז מחוץ למעגל. "המלך שלכם כבר לא מקשיב לתחינות כאלה. את חושבת שהוא אוהב אותך כמו שהוא אהב את חוני?"

"לא." שושנה ליטפה את הנביאה הקטנה. "אותי לא, אבל את באמת חושבת שהמלאכים היו מתאמצים כל כך בשביל סתם תינוקת?"

עיניה של מחלת השחירו. "את תיאלצי לצאת משם בסוף," היא אמרה בקור. "שתיכן בנות תמותה. וכשזה יקרה, אנחנו נהיה פה."

היא מלמלה בלי קול ושאגת כאב נשמעה מקצה הכביש, ומייד אחריה קולות דהירה ונקישת טלפיים על האספלט. זוג בהמות גיהינום הופיעו מתוך החשכה ונעצרו סמוך למעגל, סוחבות אחריהן כרכרה. הבהמות זזו בחוסר שקט, עורן נמתח על שריריהן החזקים ולהבות כחולות בקעו מתחת לטופריהן.

 שושנה מלמלה תפילת שמע זריזה ובחנה את השדות שבכרכרה. אגרת ונעמה הקפידו פחות על דמות האדם שלהן. אחת מהן נראתה כאילו מעולם לא ראתה בן תמותה מקרוב, והאחרת הייתה כתם ריק שחור וחסר צורה.

"עוד פעם המעגל הזה? ההוא של חוני לא הספיק לנו?" רטן  הכתם השחור. "תני לנו את הילדה, גברת שושנה, ונוכל ללכת. הוויכוח הזה בכלל לא שייך לבני התמותה."

"נעמה צודקת," אגרת אמרה. "אנחנו לא רוצות לפגוע בך, אנחנו יודעות שאת עוזרת לילדים שלנו כשהם בצרה."  

שושנה העבירה את עיניה בין שלוש השדות ונאנחה. "אתן צריכות ללכת עכשיו," הסבירה בעדינות, "אחרת אצטרך לסלק אתכן."

מחלת הרימה את עיניה לשמיים זרועי הכוכבים. "לא נראה לי שתצליחי." היא גיחכה. "המלך עסוק בדברים אחרים עכשיו."

שושנה הציצה בתינוקת הקטנה שבתוך המעיל שלה. הילדה החזירה לה מבט יציב. אולי השדות צודקות וזה לא עניין לבני תמותה, אבל הנביאה לא יכלה להגן על עצמה, ושושנה שנאה קרבות לא הוגנים.

"אז מה החלטת?" שאל הכתם השחור. שושנה התיישבה על הרצפה בתוך המעגל. השדות קיללו בחוסר סבלנות.

"אלוקים, אם אתה שומע אותי, במחילה ממך." שושנה פתחה בהיסוס. היא מעולם לא דיברה איתו בקול רם, ובטח מעולם לא ציפתה שיענה לה. "אני לא מתכוונת לצאת מהמעגל הזה עד שתוריד גשם." היא עצרה רגע כדי לחשוב, ואז הוסיפה, "אבל לא גשמי ברכה, אלוקים, גשם רציני. כזה שעושה חורים בקיר."

כי הדבר היחיד שבאמת יכול לסלק שדים חזרה למקום שממנו הגיעו, אלה מים. מים טהורים וחיים. הם לא יהרגו את השדות. שום דבר לא יהרוג אותן, וזה מזל, כי שושנה רצתה שמחלת תסבול, אבל היא גם ידעה מה קורה למי שלוקח חיים

השמיים נשארו בהירים ומחלת נחרה. "אמרתי לך, יש לו דברים אחרים על הראש."

שושנה התעלמה ממנה. "אני צריכה את הגשם דחוף, אם לא מפריע לך."

ענן הופיע בשמיים. שושנה חייכה בהקלה כשהשמיים התכהו ורוח חזקה סחפה ענני סערה מעבר לקצה ההר. ברק האיר את פני השדות ואחריו נשמע הרעם כמו פיצוץ מבוקר. הבהמות שאגו בפחד וחשפו ניבים שחורים.

"זאת הייתה טעות," אמרה אגרת והשוט שלה פגע בגב הבהמה, "ואת תשלמי עליה." הכרכרה הסתובבה לפני שהטיפה הראשונה נחתה על הקרקע.

הגשם התחזק, טיפות קפואות וחדות שטפו את רחבת הקבר. שושנה התכווצה וכיסתה בידיה על פני הנביאה הקטנה. רעמים התפוצצו מעליהן והתינוקת נבהלה והתחילה לבכות. שושנה חיבקה אותה חזק יותר והתפללה לטוב. שערותיה נדבקו למצחה ונחלי מים קפואים זלגו במורד צווארה אל חולצתה.

כשהגשם הפסיק בבת אחת, שושנה הרימה את הראש בזהירות. היא והתינוקת היו שתי הנפשות היחידות ברחבה. לא היה זכר לשדות. הזקנה התרוממה בזהירות ועיניה סרקו את קו העצים בשיטתיות עד שנפלו על גוש כהה פזור שיער שידעה שתמצא שם. פיה התמלא נוזלי קיבה.

לא שוב.

שושנה התקרבה אל הנערה בצעדים איטיים ונעמדה מעל הפנים דמויות הגולגולת, השפתיים הקמוטות, העיניים השקועות בארובותיהן. הירך שלה כאבה והתינוקת צרחה באוזנה, אבל היא לא הייתה מסוגלת לזוז.

 לאחותה של שושנה היה שם יפה, אבל מאז מה שקרה נאסר עליה לומר אותו בקול רם. גם שמלות צבעוניות ושיער פזור נאסרו. מחלת אהבה נערות יפות, וההורים של שושנה לא התכוונו לבדוק אם ביתם השנייה נאה מספיק.

העפעפיים השקועים זזו קלות אך לא נפקחו, ושושנה ידעה שהנפש שבפנים מנסה להתרגל לגוף הזקן.

את אחותה הם השאירו בשיראז. אי־אפשר היה להוכיח שהיא הילדה שלהם, ואיך יעלו אותה למטוס בלי דרכון? היה עדיף ככה. וזאת כאן, מה שושנה תעשה איתה? איך תסביר לראש המועצה שהקשישה המצומקת הזאת היא הילדה שלו? שוב יחשבו שהיא משוגעת.

שושנה מלמלה תפילה וחיכתה בסבלנות. רגעים אחר כך נשמעו נשימות מאחוריה.

"עשית עבודה טובה, שושנה," השליח החמיא ושושנה הסתובבה אל שני המלאכים. הפעם הם לבשו חליפות בצבע כורכום, ולא נראו מרוצים.

"למה קראת לנו?" שאל השליח הגבוה. "עוד לא הגיע הזמן לקחת את הנביאה."

שושנה טפחה לנביאה הקטנה על הגב כדי להרגיע אותה. זה לא עזר. היא הצביעה בידה הפנויה על הגוף הסמרטוטי שעל הרצפה. "הנערה צריכה את עזרתכם."

השליחים הביטו זה בזה. אחר כך הביטו בנערה. הגבוה קימט את גבותיו ופסק, "כבר אין מה לעשות עבורה. אנחנו ממהרים, שמרי על הנביאה עד שיגיע זמנה."

בשיראז שושנה הייתה צעירה מכדי להתנגד. אחותה שהפכה פתאום לקשישה נזרקה לרחוב כאילו הייתה כלב מלא פרעושים. עכשיו שושנה לא צעירה בכלל, ובתו של ראש המועצה תצטרך מישהי שתסביר לה מה קרה, שתעזור לה להתרגל לחיים החדשים שלה. שושנה הביטה בתינוקת שבזרועותיה ואז בגוף הרופס שעל הרצפה. היא לא יכולה גם לגדל תינוקת וגם לגדל זקנה, ורק אחת מהן הייתה זקוקה לה נואשות. ונמאס לה שמנצלים את טוב לבה.

הכפכפים שלה נגררו על האספלט הרטוב כשצעדה כאחוזת אמוק לכיוון השליח הגבוה. היא דחפה את התינוקת הצורחת לזרועותיו.

"אם אתם רוצים שהיא תחיה, תשמרו עליה בעצמכם," פסקה ולאחר מחשבה הוסיפה, "והיא צריכה שיחליפו לה טיטול." ובלי לחכות לתשובתם, הסתובבה לכיוון הגוף הרופס שעל הרצפה. הפעם היא לא התכוונה להשאיר את אחותה מאחור.

עריכה: לילי דאי
עריכת לשון: אהוד מימון
מקור תמונה: https://unsplash.com/photos/erxT2em063k