מה את אומרת

צחנה של יושן, של זיקנה מעופשת המקהה את הנחיריים, נישאה ממתקן הגניזה ודחקה באודליה הממאנת להיכנס סוף-סוף אל בית הקברות. היא סבלה ממנה די והותר כשדירתה שימשה אכסניה למיטלטלי האם, מיום שעברה זו מביתה לבית האבות ועד ליום שעברה מבית האבות לבית העלמין. אחרי שעברה את גדר הבטון הגסה, שעדיין קרנה מחומה הקודם של השמש השוקעת, עלה באפה ריחם של הברושים המאובקים הסמוכים, ולרגע רפתה מעט האחיזה המצמיתה של הזיכרונות החיים-עד-מאוד שעתידים לתקוף שוב בעוד שעה קלה. חלקת הקברים לא הייתה רחוקה משם, ובשוליה, נאבק בברז חלוד וחורק, עמד אמיר ומילא כלי קטן במים.

"אֶה דָאלי" הפטיר. קולו העמוק והרם, חוסנו, כל חזותו – החל בסנדלים החומים שלרגליו, עבור בצווארון הקמוט של חולצתו הלבנה אשר כפתור אחד יתר על המידה פתוח בה, וכלה בבלוריתו המתולתלת – זעקו כולם קיבוצניק, אף כי לא היה בכך שמץ של אמת. הוא היה איש עסקים עד לשד עצמותיו, אשר קבע מושבו מעבר לים ורק כוח אחד בעולם יכול היה להתיקו מענייניו ולהביאו לכאן מדי שנה.

"היי אמיר מה נשמע? מה שלום המשפחה, איך הולך עם ה… מה—" בניסיונה הנואש להשיח עם אדם חי במקום הנורא הזה כמו קיבלו מילותיה רצון משל עצמן, לא להישאר לבדן אלא להימשך עוד ועוד, עד שהתבטלו כולן כאדוות אגם על סלע גבו של אמיר, שהופנה אליה בעיצומם של הדברים. הוא הכניע את ידית הברז המצווחת חלושות ונפנה לכיוון הקבר.

"פְּסדר," ענה, ובתום שהות שלא הותירה מקום לספק באשר למידת העניין שלו בדברים, הוסיף: "ואצלך?"

היא הלכה בעקבותיו, מתאמצת להדביק את צעדיו הארוכים. "מסתדרים, אתה יודע," אמרה. "אני עובדת בשתי משרות חלקיות עכשיו, שעילאי נכנס לגן עירייה…"

אמיר נעמד בפיסוק קל לצד גוש השיש השחור, שלף מכיס מכנסיו פיסת בד מרוטה, התיז את המים בכוח רב בהרבה מהנחוץ והחל משפשף במרץ כעוס. "תראי מה זה," סינן, "כל האבק והציפורים המזוינות שמחרבנות על הלוחות הסולאריים, לא מספיק שילמתי לה ת'חשבון-חשמל כשהיא הייתה חיה, גם עכשיו אני צריך?!"

אודליה המתינה בדממה שיסיים, מבטה משוטט כה וכה. על שול הגג השטוח של מבנה הטהרה עמד עורבני והחזיר לה מבט נוקב, כאילו הבין את הדברים ורק חיכה שיסתלקו כדי שיוכל לתרום את חלקו לעיטור הקבר. היא הניפה את ידה לעברו והוא נדרך מייד כמתעתד לזנק, אך כעבור שנייה או שתיים התחרט, ורק פלט קריאה קצרה וצורמת.

מלאכתו של אמיר תמה: הלוחות הסולאריים היו נקיים במידה סבירה, גם אם ראש המצבה עם המילים הצבועות שעליו – "אמא אהובה" וכיוצא בזה – נותר מטונף. מי הניקוי זלגו חומים-אפורים במורד השיש והחזירו מעט מן הברק לכפתור הזהוב, כסוף-המסגרת, שאודליה ניסתה לשווא להתעלם ממנו.

"אמיר, אני לא יכולה."

הוא השליך את הסמרטוט לצד הקבר, הזדקף והסתכל עליה חסר הבעה. "את חושבת שלי זה נעים?"

"נעים זה אף פעם לא היה," השיבה, "אבל כל שנה זה נהיה עוד יותר גרוע. זה הורג אותי."

"עיניים על המטרה, דאלי," אמר. "כולה רבע שעה. עוד שבע פעמים וגמרנו."

"אבל זה עינוי, ע-י-נ-ו-י. אני צריכה שבועות כדי להתאושש אחרי כל פעם. כבר לא אכפת לי הכסף…"

"נו, אולי אם מישהי הייתה מבקרת אותה קצת יותר בשנים האחרונות, דואגת שהוויבערס בבית-אבות לא יכניסו לה כל מיני רעיונות דפוקים לראש—"

עיניה של אודליה התלקחו. "אולי אם מישהו שהוא לא אם חד הורית שנאבקת למחייתה—"

"אז אל תגידי שלא אכפת לך הכסף!" הכיש, וכדי לחסום כל אפשרות להמשך הוויכוח רכן בזריזות ולחץ על הכפתור. אודליה החניקה צעקה. לרגע שררה דממה, שהסתיימה בפצפוץ קלוש מהרמקולים הסמויים, ומיד אחריו נשמע הקול המוכר.

"מי זה, אמירוּש?"

אמיר שילב את ידיו. "היי אמא."

"מה שלומך אמירוש? איזה יופי שבאת, גם אשתך פה?"

"טל נשארה לשמור על הבית, שלא יתפרק" ניסה להתבדח.

"נו, מזל שלפחות אחד מכם יודע איך עושים את זה. מה שלום קרין החמודה?"

"קרני."

"אוי, נכון! קרני. מתוקה שכזאת. איזה מין שם זה קרני?"

אודליה לא הצליחה לדכא לחלוטין חיוך קטן של שמחה לאיד. בתו של אמיר נולדה שלוש שנים לפני מות סבתה, וההתנצחויות המטופשות על שמה תועדו במסגרת ההנצחה ועל כן ישובו ויעלו בוודאי בכל פגישה.

"אחותך פה?" דרש הקול העולה מן הקבר.

אודליה נרעדה. "פה."

"ומה איתך, מצאת כבר בעל?"

אודליה נסוגה צעד לאחור. "די, אני מתה," לחשה. אמיר התבונן בה לרגע, מעריך את חומרת המצב, ואז זינק לצדה ומשך אותה, כמעט בכוח, עוד מטר אחורנית. "קחי את עצמך בידיים," לחש על אוזנה.

"אני לא יכולה איתה! היא משגעת אותי!"

"תפסיקי להרוס. זאת לא אמא שם, את יודעת טוב מאוד שזה רק מההקלטות."

"את ההקלטה הזאת אני שומעת מגיל שש־עשרה!"

"הכול בסדר איתכם שם?" שאל הקול מהקבר, "אני לא שומעת טוב."

"הכול מצוין, אמא!" קרא אמיר בעליצות מלאכותית, "רק שנייה!" ובפנותו לאודליה, שוב בלחש ובכעס, התיז: "את קורעת את התחת כל היום, בקושי מגרדת שכר מינימום, וככה את מוותרת על מיליונים?! מה הבעיה שלך לעשות הצגה רבע שעה בשביל המחשב המזדיין?"

"לך בטח אין בעיה," סיננה אודליה בחזרה. "אותך היא תמיד אהבה."

"אז למה היא הכריחה גם אותי להתייצב לאזכרות המפגרות האלה, אה?"

"אנלושו-מ-עת…" התנגן הקול המסונתז מהקבר.

אודליה נזכרה בסרטון בו נשמע הביטוי הזה, זהה לחלוטין בהגייה גם אם נאמר בהקשר שונה לחלוטין. היא עצמה שלחה את הסרטון למשרד עורכי הדין הארור, עם עוד כמה גיגה-בייטים של הקלטות, מסרונים וסרטונים מהטלפון שלה. אילו ידעה אז עד כמה תהיה הבינה המלאכותית נאמנה לחומרים, אין ספק שהייתה בוררת אותם ביתר קפידה. עם זאת, הזיהוי הרגיע אותה קמעה, בהעניקו מעט גשמיות רציונלית לרוח הרפאים המטרידה. היא נשמה עמוקות וצעדה לפנים.

"אני ועילאי מסתדרים מצוין, אמא. איך אצלך?"

"אי־אפשר להתלונן. חיים."

אמיר פלט גיחוך קצר. "זה טוב," אמר. "לא שקט לך מדי לפעמים?"

הפעם היה זה תורה של אודליה לשלוח לעברו מבט מתרה. את החבל הזה אסור היה למתוח יותר מדי — זה היה אחד התנאים בצוואה.

"מה פתאום שקט? אין לי רגע אחד של שעמום. אני נפגשת עם חברות, מדברת… רק חבל לי שלעילאי הקטן אין דמות אב, זה נורא חשוב לילדים."

אודליה הכתה באגרוף על ירכה. "כרגע אני מאוד טרודה בענייני פרנסה," השיבה בשיניים חשוקות, "אולי כשייכנס קצת כסף אני אוכל להתפנות לחפש מישהו."

"שטויות," אמרה האם. "מי שבאמת רוצה, מוצאת צ'יק-צ'ק. תראי את שלומית, גם טיפלה בשני ההורים שלה שהיו חולים, וגם ניהלה משרד, וגם השיגה חתן אל"ף-אל"ף. אני לא מבינה, מה יש לה שאין לך?"

"טוב, אמא, זה לא יעזור," התערב אמיר. "בואי נחליף נושא. את צריכה אולי שנביא לך משהו?" הוא לכד את מבטה של אודליה, לוודא שלא תדרדר את המצב, והיא החזירה לו שאלה אילמת, בתנועות שפתיים ובנענוע ראש בלבד: מי זאת שלומית?

אמיר הניף את ידו בביטול והמשיך את שיחת הסרק. אודליה ידעה שגם עליה להשתתף — המחשב מדד את משך האינטראקציות. אך שלומית העלומה הציקה לה. במהלך השנים שמעה בפרטי-פרטים על בנות-חיל רבות שמצאו בעלים מושלמים, חלקן אפילו פעמיים או שלוש. הן היו בנות של שכנים, של חברות ילדוּת, של דיירים בבית האבות, של הזאת מהשיקום ושל ההיא בתור לדואר. לאף אחת מהן, למיטב זיכרונה, לא קראו כך, ובחומרים שהם העבירו להנצחה לא הופיעה שום שלומית, בזאת הייתה משוכנעת. המחשב לא היה אמור לטעות או להמציא דברים משל עצמו.

"אמא," התפרצה לבסוף, "מי זאת שלומית?"

"הבת הגדולה של פרחיה, מַזְתומרת," השיב הקבר בלי להתבלבל, והמשיך מיד בשיחתו עם אמיר: "…ואתה יודע שעד היום הם לא החזירו לנו אותו, נכון?"

אודליה הרגישה צמרמורת מטפסת במעלה גבה. היא סימנה לאמיר להתרחק שוב מהקבר וניגשה אליו.

"מה את רוצה עכשיו?"

"משהו פה לא בסדר," לחשה. "היא בחיים לא הכירה שום פרחיה ושום שלומית, ואנחנו אף פעם לא סיפרנו לה משהו כזה. מאיפה זה הגיע? ביקרת פה כשלא הייתי?"

"ממש!" אמיר פרץ בצחוק אמיתי, לבבי, לא צפוי.

"מה כל כך מצחיק שם?" התרעמה האם. "ספרו לי, שגם אני אצחק."

העורבני – אם אכן היה זה אותו אחד – חלף פתאום במעופו מולם, בדרכו אל איזה חרק אומלל על האדמה, ותשומת ליבה של אודליה הוסבה בעקבותיו אל שני אנשים שעמדו בחלקה סמוכה ונעצו בהם מבטים מאשימים: מי זה מעז לצחוק בבית קברות? היא אמנם לא זיהתה אותם מהשכונה, שרבים מוותיקיה נטמנו באותו אזור, אבל על פי מראם העגמומי ניחשה שהם מבקרים קבר טרי או מונצח. אודליה התקשתה להחליט איזו מבין האפשרויות גרועה יותר.

אופנת ההנצחה התפשטה, מיותר לציין, כאש בשדה קוצים. עבור קשישים רבים, הרעיון שימשיכו לחלוק מניסיונם ולהשיא את עצותיהם הטובות לצאצאיהם אחרי מאה ועשרים היווה פיתוי שאין לעמוד בפניו – במיוחד עבור אלה מביניהם שנהגו להתערב ולבחוש בקלחת בלי הרף גם לפני כן. מטבע הדברים היה עליהם להבטיח שהצאצאים כפויי הטובה אכן יבואו לבקר ולהקשיב, וההתניה של הירושה בהתייצבות סדירה למפגשים כאלה היוותה, בדרך כלל, תמריץ משכנע דיו. במילים אחרות, בתי הקברות מלאים באנשים שבחרו להנציח את עצמם בבינה מלאכותית.

"שום דבר, אמא," השיב אמיר וקרץ לאודליה. "סתם, נזכרתי בסיפור שלך על החתול אצל לאה עם העוגת גבינה."

זה היה אחד הסיפורים המיותרים, הנמתחים-כמו-מסטיק, שאמא אהבה לספר, ושהיה משעשע בפעם הראשונה בלבד, וגם זה בדוחק. אך החתול לא היה אצל לאה והעוגה לא הייתה גבינה. אודליה התכוונה לומר לו משהו, ואז הבינה, עצרה בעצמה וחייכה. זה היה תכסיס: האם הווירטואלית לא תעמוד בפיתוי לתקן אותו, אולי אף לספר הכול מחדש, והשעון ידפוק.

"אה, חשבתי שאתם צוחקים עליי, כי נדמה לכם שאני לא יודעת שאתם מנסים להשכיר את הבית אפילו שהוא עוד לא שלכם."

השניים קפאו על מקומם. היוזמה הזו שלהם הייתה בתחום אפור מבחינה חוקית בכלל, ואפור-כהה-בואכה-שחור מבחינת תנאי הצוואה בפרט, כיוון שהבית היה אחת מאבני הדרך של החוזה, ולא היה אמור לעבור רשמית לרשותם אלא בעוד שנה. את השמועות הראשונות על בית להשכרה – מפה לאוזן בלבד, כדי להימנע מהשארת עקבות ברורים – החלה אודליה לטפטף בשכונה חודש בלבד לפני כן.

אמיר התאושש ראשון. "על מה את מדברת?"

"על שני פרחחים שחושבים שהם יותר חכמים מאמא שלהם. אני אולי זקנה אבל לא סנילית."

"מאיפה שמעת דבר כזה? זה בכלל לא הגיוני."

"ממתי כל מה שאתם עושים הגיוני? לקרוא לילדה קרני זה הגיוני? לגדל ילד בלי אבא ככה סתם, זה הגיוני?"

אודליה סימנה לאמיר בבהילות, שוב ושוב, את הסימן הידוע של 'פסק זמן'. עיניה היו עגולות מרוב אימה. אמיר הנהן, מסמן לה בחזרה 'רגע'.

"אמא," אמר, "בהרבה מאוד דברים את צודקת, אבל את זה אני באמת לא מבין מאיפה הבאת. תקשיבי, מישהו פה מסמן לנו, כנראה צריך עזרה או משהו, אנחנו הולכים ונחזור עוד מעט, בסדר?"

"אני מחכה…"

הם התרחקו בצעד מהיר מהקבר, למרחק גדול מן הדרוש להבטיח פרטיות. אודליה גילתה שנשימתה קצרה. "מאיפה היא יודעת, לעזאזל?!"

"בואי, תירגעי קודם…"

"מה תירגעי? תסתכל, אני כולי רועדת—"

"הכול בסדר. היא לא באמת יודעת. אולי זה ניחוש. אולי היא מנסה לטמון לנו מלכודת."

"די, נו, היא הייתה מומחית במניפולציות רגשיות, לא בכאלה. זה קריפי מה שהולך פה. קודם שלומית, עכשיו הבית, אני אומרת לך – קורה פה משהו לא טבעי."

"לא קורה כלום. זה רק מחשב והוא יודע רק מה שאנחנו נתנו לו. ככה זה עובד. בטוח שיש הסבר הגיוני לגמרי לכל זה."

"איך? אנחנו בעצמנו עוד לא חשבנו להשכיר במפגש הקודם, איך המידע נכנס למחשב כבוי?"

"אולי הוא לא היה כבוי, אולי מישהי מהחבר'ה שלה באה…"

"מה פתאום? עד שנפטרו ממנה, עכשיו יבואו?"

אמיר נפנף בזרועותיו, כאילו ניסה לקטוף תשובה מהאוויר סביבו. "הכול יכול להיות. אולי נערים שיכורים נכנסו לפה בלילה ולחצו על הכפתור…"

"נערים שיכורים סיפרו לה שאנחנו רוצים להשכיר בית וששלומית של פרחיה מצאה חתן?!"

"טוב, טוב," הוא הניח יד על כתפה. "תראי, אני מסכים איתך שיש פה איזה עניין שצריך לבדוק, אבל אין עוד הרבה זמן, בואי נגמור עם זה, ואני אנסה למצוא איזה מומחה לדבר איתו לפני שאני טס בחזרה, בסדר?"

"תמצא מישהו שמוציא דיבוק. זה סיוט, זאת רוח רפאים אמיתית. אני מפחדת."

"פשוט תכחישי הכול ליתר ביטחון, תדברי על מזג האוויר עד שייגמר הזמן, ונעוף מפה. בסדר?"

הוא הניח את זרועו סביב כתפיה, מכוון אותה בעדינות נחושה בחזרה אל הקבר.

"או! נזכרתם שיש לכם אמא?"

"לא יפה," ענה אמיר, "את בעצמך חינכת אותנו לעזור לאנשים במצוקה. אז עזרנו."

"מה הייתה המצוקה?"

אמיר היסס. אודליה הרגישה שגם היא צריכה לשאת בנטל, רוח רפאים או לא. "אישה מבוגרת," אמרה, "הסתבכה עם עציץ כבד…"

"כן? ומה אתם מבינים בעציצים? זה לא שהבאתם לי אי־פעם איזה פרח או משהו. אצל כל השכנים גנים בהאיים, רק אצלי שממה."

היא הגזימה, כמובן, אך היה בדברים גרעין של אמת. אנשים הניחו קקטוסים, זרי פרחים וצמחים נוספים על המצבות הסמוכות. מנין לה הידע הזה? אודליה הרגישה שהיא עומדת להתעלף.

"תגידי אמא, מה המתכון שלך לאורז עם צימוקים שהיית מכינה בשישי?" ניסה אמיר להציל את המצב, "אני רוצה שטל תדע להכין כזה."

"אל תשנה את הנושא! אני מאוד כועסת על שניכם עכשיו. רוצה לדבר על מה שאשתך לא יודעת? על הבחורה הנחמדה שפגשת לפני שנה, היא יודעת?"

אודליה הסבה ראשה בחדות אל אמיר, ולתדהמתה הוא היה חיוור לגמרי. "מה…" היה כל שהצליח לומר.

"מה מה, אתה יודע טוב מאוד מה. זאת שמדברת בשקט תמיד. כמה זמן המשכתם להתמזמז אחרי שאחותך הלכה?"

"מאיפה… אני לא… את היית כבו- זה היה אחרי הפגישה שלנו!"

"אם הייתי צריכה להסתמך רק על מה שאתם מספרים לי בפגישות, הייתי מתייבשת מזמן. אמרתי לכם, יש לי הרבה חברים."

"כל השדים בגיהינום!" קרא אמיר, הסתובב והחל לרוץ בכיוון היציאה. אודליה נותרה המומה, מתבוננת חליפות באחיה המתרחק ובקבר הדומם-לעת-עתה.

"אמיר!" צעקה, היסטריה מתגנבת לקולה. "אמיר! מה אתה עושה? בוא הנה, אל תשאיר אותי פה לבד! ארבעה מיליון, אמיר!"

הוא לא הקשיב, או לא שמע, וכבר הגיע לקרבת השער. קול חלש בראשה של אודליה הזכיר לה שהמצב לא אבוד לגמרי – החוזים עליהם חתמו הכירו במצבי חירום שונים, ומן הסתם אפשר יהיה לקבוע מפגש חלופי, אם כי זה ידרוש הרבה מאוד הסברים שאף אחד מהם בוודאי לא שש לתת. קולות פנימיים אחרים, תובעניים הרבה יותר, דחקו בה לברוח גם כן.

"בושה למשפחה, בחיי," ציין הקבר. "ככה גידלתי אתכם? אני מקווה שהבעל שאת תמצאי יהיה יותר נאמן. האמת, יש פה מישהו שאולי ימצא חן בעינייך—"

אודליה נשאה את רגליה ונסה.

*

העורבני, שחזר בינתיים לעמדת התצפית על הגג, סקר את השטח. כל בני האדם הטורדניים עזבו את האזור. מצוין, ובשעה טובה: בקרוב יצטרך לריב עם המיינוֹת על מקום לישון בו, כבכל ערב, אך נכון לעכשיו נותר מספיק אור. הוא פלט עוד צרחה והיטה את ראשו. לא אנשים, לא חתולים, אפילו לא עורבנים אחרים. אף אחד לא יפריע לו לנסות ולהשיג שוב את העיגולים הנוצצים שהקסימו אותו כל כך. הוא קפץ ודאה אל האבן הזוויתית השטוחה, שהייתה כה נפוצה כאן אך לא במקומות אחרים. עוד מבט זריז סביב, ומיד השתופף והחל לנקר את העיגול המוזהב, הדומה למטבע מבריקה. העיגול סירב להתנתק, אך הוא זז מעט כשהנקירות היו חזקות – מספיק כדי לשכנע את העורבני להמשיך לנסות. הוא ידע שבקרוב יעלה קול מן האבן, ויהיה עליו לעבור לעיגול אחר.

"האלו? הא-לו!"

"פרחיה?"

"או! תראו מי פה! מה שלומך?"

העורבני זינק לאוויר, מתוסכל. איך הבחינו בו תמיד בני האדם המוזרים האלה, המתחבאים בתוך אבנים? הוא דאה מטרים ספורים ונחת ליד עיגול זהב אחר, בעוד השיחה שהשאיר מאחוריו צוברת תנופה.

"נפלא. בדיוק ביקרו אותי הילדים. הם לא מפספסים אף ביקור."

"מה-את-אומרת… נו, אז מה הם מספרים? מה חדש? אודליה מצאה כבר מישהו?"

"אודליה לא צריכה אף אחד," אפשר היה לשמוע את הגאווה בקול. "היא מסתדרת מעולה בעצמה, וכשיתחשק לה להתמסד היא תמצא מישהו צ'יק-צ'ק. היא לא צריכה לחפש בכלל, עומדים אצלה בתור. ומה עם שלומית, אני מקווה שהשותף החדש במשרד לא עושה לה בעיות?"

"בוקר טוב בנות," נשמע קול נוסף, מרוחק קצת יותר. "מה פספסתי?"

השיחה נמשכה דקות ארוכות, והעורבני, שמאמציו שוב כשלו, צרח בקול ועף אל ענפי אחד הברושים להתארגן לקראת הלילה. לא נורא. היו הרבה עיגולים זהובים, היה לו זמן, והייתה לו סבלנות. הוא ימשיך לנסות עד שישיג את מבוקשו.

_________________________________________

הסיפור "מה את אומרת" זכה במקום הראשון בתחרות הסיפורים של כנס עולמות 2021: קהילה.

עריכה: לילי דאי
עריכת לשון: אהוד מימון
מקור תמונה:Image by Annette Meyer from Pixabay