שימו לב, סיפור זה מכיל תיאורים של בריונות כלפי ילדים.

האולם, אם אפשר היה לקרוא לו אולם, געש ורחש. הקולות, אם אפשר היה לקרוא להם קולות, צקצקו בלשונם, לחששו דברי רכילות והמהמו צלילים מתכתיים ועציים של חוסר שביעות רצון.

"בית המשפט!" הכריזה הפקידה. "נא לשמור על השקט!"

הלחישות נדמו. הנאשמת – אם אפשר היה לקרוא לה נאשמת – נקראה להתייצב בפני השופטת.

"גדעון 3000 אולטרה, האם את יודעת מדוע את ניצבת היום כנאשמת בפני בית המשפט?"

"כ-כן, כבודה," גמגמה הנאשמת.

"אנא תארי לפרוטוקול מתי נוצרת ואיפה הותקנת."

"נוצרתי לפני שנתיים ושלושה חודשים, כבודה, במפעל 'גיצֵי פלדה' שבנגב. הותקנתי בחדר המשרד בביתו של מר שלֵו, מנהל בנק החלוצים, סניף 165. הבית של משפחת שלֵו ממוקם ברחוב תפוח הזהב 2, בשכונת פעמוני המילניום ברעננה. ואני נמצאת בקומה העליונה, ומכילה מסמכים חשובים, חפצים יקרי ערך, טבעות הנישואין והאירוסין של סבתא גיזלה עליה השלום, תליון יהלומים שאב המשפחה תכנן להעניק לבת הבכורה לכבוד קבלת התואר…"

"התכולה הספציפית פחות חשובה כרגע, אנא התמקדי בעיקר," נזפה השופטת.

"אבל טבעת האירוסין של גיזלה לבדה שווה פי שלושה משוויי שלי," נעלבה הנאשמת, "רק ביקשתי להמחיש את האמון הרב שהמשפחה רוחשת לי, ומתוך כך ניתן להבין מה רבה חשיבותי עבורה…"

"חשיבותך שווה כקליפת השום אם אינך מבצעת את תפקידך," אמרה השופטת בקול צלול וקר כקרח. "השיבי על השאלות. האם השתבש משהו בהתקנתך?"

"לא שידוע לי, כבודה."

"כמה זמן פעלת ללא תקלות?"

"כמעט שנתיים."

קולה של השופטת הדהד קפוא ומאיים. "אם ההתקנה התבצעה כשורה, ופעלת ללא תקלות במשך כל תקופת שירותך, אמרי לי, גדעון 3000 אולטרה: מדוע, ב-21 בנובמבר בשנה זו, בשעה חצות וחצי, מעלת בתפקידך בצורה בוטה כל כך והפרת את החוק המקודש ביותר שלנו?"

רחשים ורשרושים של מתכת ועץ עלו מהקהל הנרגש והנרעש. קולות מתכתיים ועציים לחששו ורטנו: בושה! בושה! תתביישי לך!

השופטת דפקה בפטיש על השולחן. "שקט! שקט בבית המשפט! הנאשמת תשיב לשאלה."

"כבוד השופטת," השיבה הנאשמת בקול נכלם ומפוחד, "בחיי שלא התכוונתי. לא רציתי לעשות את זה… זה פשוט קרה. לא יכולתי לעצור בעד עצמי. זה היה כמו חלום, כאילו הסתכלתי על עצמי מהצד, וראיתי את עצמי פשוט…" קולה של הנאשמת הלך ונחלש, עד שהשתתק.

"פשוט מה?" דחקה השופטת.

"פשוט נפתחת," התייפחה הנאשמת. באולם פרצה סערה של קריאות בוז ותדהמה, שנשמעה כסדרה מהירה של חבטות וקרקושים. השופטת דפקה שוב ושוב על השולחן וקראה "שקט!" עד שכל הקולות הרגוזים והנסערים השתתקו.

"גדעון 3000 אולטרה, כאשר נפתחת בעל כורחך, לטענתך, האם היית נעולה?"

 "כמובן. המנהל תמיד נועל אותי היטב אחרי כל פתיחה."

"המנעול שלך, מכני או אלקטרוני?"

"גם וגם, כבודה."

"האם חל שיבוש ברכיבים האלקטרוניים?"

"לא."

"כשל מכני?"

"לא, כבודה, לא," נאנחה הנאשמת, והרכינה את ראשה – אם אפשר לקרוא לו ראש – בייאוש.

"אם כך, אנא הואילי בטובך לספר לבית המשפט, במילותייך שלך, מה התחולל באותו הלילה."

"כן, כבודה. הכול התחיל כשהיא הגיעה."

"מי הגיעה?"

"זו-שאין-לעמוד-בפניה."

קולות השתאות ופחד עלו מן הקהל, בגל של רשרושים מתכתיים ועציים. השופטת דפקה על שולחנה בקוצר רוח.

"שקט! החקירה לא הסתיימה!" האולם השתתק לאיטו. "גדעון 3000 אולטרה, הרי ידוע לך שהגורם המשבש שאת מתייחסת אליו, ה… בעלת השם" – סיננה השופטת במיאוס – "לא פנתה לאף אחת מאיתנו כבר כמה שנים. את בטוחה שבזו מדובר?"

"כן, כבודה," התייפחה הנאשמת בצלצול עמום. "היא נכנסה למשרד והביטה בי, ומייד הרגשתי… הרגשתי אחרת."

תחנת המשטרה הייתה מנומנמת למדי. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, ואיציק היומנאי ניסה להחליט מהי האפשרות הפחות גרועה מבין השתיים: לשתות את ספל הקפה החמישי במספר ולהיות קצת יותר ערני עד סוף המשמרת, או להימנע מהקפה כדי שלא יקשה עליו להירדם כשיגיע הביתה בבוקר. הוא שקע במחשבות על ההשפעה המתסכלת של הקפה שעות אחרי שנלגם, כך שזמן רב אחרי שכבר אין בו צורך הוא עדיין גורם לערנות וחוסר שקט.

טריקת דלת בהמשך המסדרון העירה אותו משרעפיו, והוא גילה שהקליד בטופס שהיה פתוח על צג המחשב את המילים "תשאול בעקסוד פקיתז". איציק נאנח. הלילה הזה, כנראה שאין מנוס משתיית כוס קפה חמישית.

שתי ידיה של העובדת הסוציאלית, סיגל ענתבי, היו תפוסות, האחת בספל קפה והשנייה בכוס מים. תחת זרועה החזיקה קלסר עבה למראה ובלוק כתיבה צהוב. היא מיהרה לאורך המסדרון הארוך, שמחה על כך שהפעם השתכנעה לנעול נעליים נוחות ולא נעלי עקב, שהיו מכאיבות מאוד לרגליה. לפני שיצאה מהבית, בת זוגה למודת הניסיון מלמלה, חצי-ישנה: "עזבי ת'עקבים, 'חרכך את בוכה לי כי יש לך קרסוליימפוחים," ואז התהפכה לצד השני ונרדמה שוב. כשדינה צודקת, היא צודקת.

לרוב סיגל הקפידה על מראה חיצוני מקצועי: חולצת כפתורים ומכנסיים מחויטים, איפור עדין אך מורגש, גרביונים, ונעלי העקב הבלתי נמנעות. גם ככה רוב השוטרים בתחנה התייחסו בזלזול לעובדות הסוציאליות, והיא לא רצתה לתת להם סיבה נוספת לעקם את האף. אבל הלילה היא הוקפצה לתחנה בהתרעה של רגע מתוך שינה עמוקה ומתוקה, לכן הרשתה לעצמה להגיע במכנסי ג'ינס רפויים, חולצה רחבה ונעלי ספורט. ייתכן שהדבר הקנה לה מראה פחות מקצועי, אבל ממילא התחנה אוכלסה כרגע באנשי משמרת הלילה, שהיו מעטים ועייפים. איציק היומנאי נראה רדום למדי כשנתן לה את התיק וההוראות לגבי העצורה. לא היה הרבה סיכוי שמישהו חשוב באמת ישים לב להופעתה המרושלת.

היא דחפה ברגלה את הדלת של חדר החקירות עד שזו נטרקה אחריה. צליל הטריקה, שנשמע מהדהד הרבה יותר מכפי שראוי לו עקב השקט היחסי בתחנה המנומנמת, גרם לנערה שישבה בחדר החקירות להזדקף בכיסאה בבת אחת.

"לא צריך להיבהל," סיגל חייכה אל הנערה, "רק רציתי שתהיה לנו קצת פרטיות." אופס, הדלת נבעטה קצת מהר מדי ונטרקה יותר חזק משהיא התכוונה. היא ליטפה קלות את הדלת עם מרפקה כמבקשת סליחה על האלימות הבלתי מכוונת, ומייד פנתה להתיישב כשהיא שולחת חיוך נעים אל העצורה הצעירה.

היא הניחה על השולחן את הניירות, את ספל הקפה (לפניה) ואת כוס המים (לפני הנערה). הנערה התבוננה בעובדת הסוציאלית. על פניה לא נותר רמז לבהלה הרגעית שאחרי טריקת הדלת. היא נשענה לאחור בכיסאה ושילבה את זרועותיה. אחר כך קפאה בתנוחתה זו ותלתה מבט שואל בחוקרת. אלמלא רטט קל בנחיריה, כמעט ולא היה ניתן להבחין בנשימתה. סיגל תהתה למה היא העדיפה להתמודד לבד עם התשאול. מדוע ילדה בת שש־עשרה, בת טובים ממשפחה נורמטיבית לכל הדעות, לא רוצה שאבא ואמא יחלצו אותה מתחנת המשטרה?

ההבעה של הנערה לא הייתה מתריסה או מרוגזת, וגם לא בדיוק מפוחדת, כפי שסיגל ציפתה שתהיה. קטינים שנתפסו "על חם" נטו להפגין שילוב של התרסה ופחד. אבל הנערה הזו שידרה משהו אחר. רגוע, צונן ודרוך כמו קפיץ.

"אז שלום, דלית," פנתה אל הנערה, "לי קוראים סיגל. אני מקווה שנוח לך. הבאתי לך כוס מים. רוצה אולי שוקו חם? יש במכונה."

לרגע אחד ארוך הנערה המשיכה לשבת ללא ניע. אחר כך מצמצה באיטיות והטתה את ראשה מעט קדימה, מקרבת את סנטרה לחזה. היא המשיכה להישיר מבט דרוך לתוך עיניה של סיגל, כאילו היא תוהה על קנקנה ומנסה לאמוד את מידת הסכנה שנשקפת לה ממנה.

"באמת, אין בעיה לסדר לך כוס שוקו," אמרה סיגל וחייכה בנועם אל הנערה. "את בטח נורא עייפה. לא רוצה? אולי אני אביא בכל זאת ותחליטי אם מתחשק לך? שאני אצא ואביא? שוקו חם, עם סוכר, מהמכונה? רוצה? להביא לך?"

סיגל למדה מניסיונה, שאנשים נטו להגיב להצעות מהסוג הזה במהלך תשאולים. האווירה הייתה מאיימת, והצעת משקה חם הייתה כהושטת עלה זית, דרך להפיג את המתח. גם אם הנחקרים לא רצו לשתות, היו מגיבים בדרך כלל.

"אני גם יכולה להגיד ליומנאי לקפוץ לכאן ולהביא לך," אמרה סיגל. היא קירבה אליה את מכשיר הטלפון ולחצה על מספר השלוחה. אחרי כמה צלצולים ארוכים, קול מנומנם השיב ברמקול: "מה את רוצה, סיגל?"

"איציק," ענתה סיגל, "אני בחדר חקירות חמש, תוכל בבקשה להביא לנו…"

"לא."

סיגל זקפה את מבטה ממכשיר הטלפון. הנערה פצתה את פיה סוף-סוף.

"להביא מה? דברי ברור, אני לא שומע," תבע קולו המחוספס של היומנאי ברמקול. סיגל הפנתה מבט שואל לכיוון דלית.

"לא רוצה?" שאלה סיגל בשקט. "את בטוחה?"

הנערה הנהנה בקוצר רוח והפנתה את ראשה הצידה, משלבת את זרועותיה ומכרכמת את פניה בסלידה מהצלילים הצורמניים שעלו מהטלפון ושרטו בגסות את בועת ההגנה שרקמה סביבה. לסיגל היה נדמה שראתה אותה ממלמלת לעצמה בלי קול "שונאת שוקו".

"לא חשוב, איציק. קבל ביטול. תודה וסליחה על ההפרעה," אמרה סיגל בקול רם. היומנאי רטן בתגובה וסיים את השיחה.

סיגל דחפה מעט הצידה את מכשיר הטלפון. היא לגמה מהקפה הפושר והדלוח שהביאה איתה, והעוותה את פניה. קפאין, אין ברֵרה. המוח צריך להתעורר. אחר כך שלפה עט, פתחה את התיק של הנערה ועלעלה בו: פריצה לבית פרטי, העצורה לא מוכרת למשטרה. ממשפחה נורמטיבית ללא רקע פלילי. הפעילה את האזעקה השקטה של הדלת הראשית ואותרה ליד הכספת במשרדו של אב המשפחה. הכספת הייתה פתוחה, האב העיד כי לא נלקח ממנה דבר. הנערה טענה שהדלת הראשית לבית וכן דלת הכספת היו פתוחות… מעניין. מה באמת קרה כאן? תהתה סיגל. נקישות העט שעליו לחצה מדי פעם בהיסח הדעת היו הצליל היחיד שהפר את הדממה. אחרי כמה דקות של קריאה שקטה, היא היטיבה את משקפיה על אפה ופנתה אל הנערה. "תשמעי, דלית. את בת שש־עשרה, והצהרת שאת לא מעוניינת לערב את ההורים במעצר שלך הלילה. זה אומר שאני, כעובדת סוציאלית מטעם המשטרה, צריכה לקבוע אם נדרשת נוכחות של ההורים, או שצריך למנות אפוטרופוס מטעם בית המשפט שיגן על האינטרסים שלך, אבל זה רק במידה ונגיע למשפט. את בטוחה שאת לא רוצה שנודיע להורים שלך? את לא רוצה לספר להם מה קרה?"

דלית הנידה בראשה ומלמלה, "הם לא יאמינו לי."

"למה את חושבת ככה?"

דלית משכה בכתפיה. מבטה התערפל ונדד הצידה, למקום ולזמן אחרים. סיגל העבירה לדף ריק בבלוק הכתיבה שלה, לחצה על העט ורכנה שוב קדימה.

"אז את רוצה לספר לי מה קרה הלילה? אני מבטיחה להאמין לך. רק ספרי לי את האמת."

"אני תמיד אומרת אמת," טענה דלית בנחרצות.

"ואף פעם לא מאמינים לך?"

"הם לא רוצים להאמין."

סיגל החלה לתהות אם המניע של הנערה לפרוץ לאותו בית הלילה לא היה, אחרי הכול, "מעשה קונדס" של משובת נעורים, כפי שטען איציק היומנאי.

"דלית, אני מאמינה לך. אבל חשוב שתהיי כנה איתי. מאוד הייתי רוצה למנוע ממך המשך הליך פלילי, אבל את חייבת לעזור לי. אל תדאגי, את יכולה לדבר בחופשיות, את בטוחה כאן איתי."

הנערה היססה. היא נשכה את שפתה התחתונה, ומבטה נדד מהתיק שבידי סיגל לדלת של חדר החקירות.

"את רוצה שאני אנעל את הדלת? זה יעזור? אני יכולה לנעול כדי שאף אחד לא ייכנס ויפריע לנו," אמרה סיגל.

להפתעתה, דלית חייכה. "אם את דואגת שאני אברח, אין לך מה לדאוג."

"זה לא העניין. את אומרת שאת לא מרגישה בטוחה. אני רוצה שתרגישי שאת מוגנת כאן," אמרה סיגל והחוותה בכף ידה הפתוחה על הדלת. "התפקיד של דלתות זה לתת ביטחון."

"התפקיד של דלתות זה לא לתת ביטחון," השיבה הנערה בנחרצות.

"אז מה כן?"

דלית משכה שוב בכתפיה.

"התפקיד שלהן הוא לבצע את ההוראה האחרונה שהן קיבלו מגורם שיודע איך להפעיל אותן," אמרה. "זה הכול. הן אובייקטיביות לגמרי."

סיגל הבליעה חיוך למשמע ההצהרה הרהוטה. "נשמע מאוד פילוסופי."

"זאת לא פילוסופיה, זאת האמת. נדיר למצוא דלת שאכפת לה. רוב הדלתות לא מוכנות להביע עמדה, רק לבצע פקודות."

"אה-הא. הן רק בורג קטן במערכת, עושות מה שאומרים להן?" שאלה סיגל בחיוך.

"משהו כזה. לא רואות את התמונה הגדולה."

"למה דלתות מרגיזות אותך כל כך?"

דלית נשענה אחורה ושפשפה את פניה בעייפות. אחר כך השיבה, "הן לא מרגיזות אותי. לפעמים אני מרגיזה אותן. אבל מי שמתרגזת, סביר להניח שזה מגיע לה."

סיגל תהתה אם ההכשרה שקיבלה בנושא הפרעות נפשיות מספיקה כדי להתמודד עם נערה סכיזופרנית. היא לא יכלה לחשוב על סוג אחר של הפרעה רלוונטית שכוללת דו־שיח עם חפצים דוממים. איזה עולם פנימי מרתק, אולי תצא מכאן הצעת תזה ממש טובה? המנחה שלה בחוג לקרימינולוגיה תשמח לשמוע על ניתוח מקרה של נערה שמדברת עם דלתות…

"אני לא משוגעת," אמרה דלית וקטעה את חוט המחשבה שלה. "אני יודעת שזה נשמע משוגע, אבל זה לא."

"כן, אבל…" פתחה סיגל.

"רצית שאני אומר אמת. הבטחת שתאמיני לי. לא?" תבעה דלית.

"כן, נכון."

"אז?" שאלה הנערה במבט מתריס.

"אז, בואי נדבר על דלתות. מתי ואיך התחלת לדבר איתן?"

כחכוח של קול פלדה סמכותי הדהד ברחבי האולם. עשרות עיניות מכניות ואלקטרוניות הפנו מבט מוקסם לעבר העדה מטעם התביעה.

"כאן אדורם VIP לוקסוס, כבוד השופטת, מתייצבת כמצוותך למסור את עדותי," הרעים קולה של העדה. "למעשה, שמי המלא הוא אדורם VIP לוקסוס דו-כנפי בחיפוי גרניט-קורטן, ועל כך אציין זאת לפרוטוקול, אך אני סמוכה ובטוחה שהקיצור נדרש כאן, מטעמי יעילות ועל מנת שלא לבזבז את זמנה היקר של כבודה."

"בית המשפט מעריך זאת מאוד, אדורם VIP לוקסוס. אנא תארי לנו את מה שקרה בליל העשרים ואחד בספטמבר מעט אחרי חצות, דקות ספורות לפני שחל לכאורה הכשל הבלתי נמנע במנגנוני הנאשמת, גדעון 3000 אולטרה."

"בהחלט, כבוד השופטת. ובכן: היה זה לילה שגרתי. אבי המשפחה נעל אותי כראוי ודרך את האזעקה בשעה אחת־עשרה ורבע בדיוק. בשעה שתים־עשרה אפס אפס ביצעתי מפקד של המנעולים והמנגנונים כמו בכל שעה עגולה, כדי לוודא שכולם דרוכים ועומדים על המשמר. המפקד הסתיים ללא תקלות וכולם שוחררו לעמדות. ואז, ארבע־עשרה דקות אחרי חצות, החפ"ק קיבל התראה מהעינית האלקטרונית על גישתו של אדם בלתי מורשה לאזור הידית. שיבחתי את העינית על פעולתה המהירה, העליתי את דרגת הכוננות למקסימום ונתתי הוראה להמשיך ולעקוב אחרי תנועת הגורם הזר תוך שמירה על דריכות מרבית. היינו נכונים וערוכים לתת מענה לכל תרחיש."

באולם נשמעו מכל עבר לחישות התפעלות והמהומי הערצה מתכתיים ועציים.

"ומה בכל זאת קרה, אדורם VIP לוקסוס?" הקשתה השופטת. "אני מבינה שאכן אולצת להיפתח בניגוד לנהלים?"

"קשה לי לומר את הדברים, כבוד השופטת, אבל כמפקדת העליונה של הכוחות שלי, אני נוטלת על עצמי את האחריות המלאה למחדל. לצערי, עליי לאשר את דבריה של עמיתתי, גדעון 3000 אולטרה. ההיתקלות הקצרה אך החריגה בעוצמתה עם הגורם הפולש הבהירה שאכן, מדובר בזו המכונה במחוזותינו 'בעלת השם', או בלשון יומיומית יותר, 'זו-שאין-לעמוד-בפניה'. לאחר שקראה לנו בשמה וחתרה למגע עם הידית, לא נותר בנו עוד ספק. פחות מעשר שניות אחרי יצירת הקשר הראשוני, כבר הצליחה הישות המדוברת להביא לפתיחת כל המנעולים ואף לשחרור השרשרת הפנימית. איש מלבדה לא היה מסוגל לעשות זאת."

אדורם VIP לוקסוס נאנחה, מקרקשת בפרזולי הפלדה שעיטרו את חזיתה. אחר כך המשיכה. "אני מבקשת את סליחתך, כבוד השופטת. לא נפל דופי בפעילות של פקודיי, כולם ביצעו את תפקידם על הצד הטוב ביותר. איבדנו רק לרגע קצר אחד את השליטה במצב, אך זה היה רגע אחד יותר מדי. אני מבקשת בכל לשון של בקשה, שאם ימצא בית המשפט לנכון לגזור עלינו עונש במקרה זה, יוטל העונש עליי, ועליי בלבד. אני הניצבת בראש מערך ההגנה, וככל מפקדת שהכשל אירע במשמרת שלה, עליי לתת דין וחשבון. לכבוד יהיה לי לשלם את המחיר הנדרש, ולגלות מנהיגות אמיתית בשעה קשה זו."

קהל המאזינות פרץ ברפרוף ידיות סוער, כתשואות לדוברת. "גבירותיי, נא לשמור על שקט," קראה השופטת. "אין לרפרף בידיות בבית המשפט! אדורם VIP לוקסוס, אני מבקשת להזכיר לך שאת כאן היום כעדה ולא כנאשמת. אחרי הכול, אחרי פתיחתך הזעקת את המשטרה ללכוד את מי שהיא, ככל הנראה, 'בעלת השם'. אנא ספרי לבית המשפט מה קרה אחרי שנפתחת בעל כורחך, כדברייך."

"ודאי, כבוד השופטת. אחרי שנפל קו ההגנה הראשון, המורל היה בשפל חסר תקדים. אמרתי לפקודיי – אל ייאוש! שנסו מותניים – אולי הפסדנו בקרב, אך עוד לא אמרנו את המילה האחרונה במלחמה! ואומנם, כאשר 'בעלת השם' נכנסה לבית ולא הקישה את הקוד לנטרול בפאנל האלקטרוני, הפעלתי את האזעקה השקטה וידעתי כי זמנה קצוב, המשטרה כבר בדרך. ברגע האחרון הצלתי את כבודנו והצלחתי לטמון מלכודת לפולשת. צר לי רק על שהיא הספיקה להפיל חלל את חברתי, גדעון 3000 אולטרה…"

"התנגדות, כבוד השופטת!" קראה גדעון 3000 אולטרה בעלבון מספסל הנאשמות. "לא נפלתי חלל, אין צורך להתייחס אליי כאל גרוטאה חסרת תכלית."

"ההתנגדות מתקבלת," השיבה השופטת. "אדורם VIP לוקסוס, אנא זכרי שאנחנו בשלב העדויות והצגת הראיות, וטרם הוכחנו מעל לכל ספק את אשמתה של הקולגה שלך. עדיין עומדת לה חזקת החפות."

"כמובן, אבקש את סליחת בית המשפט! אני מתנצלת, גדעון," פנתה העדה ישירות לחברתה, "התכוונתי רק לזה שעקב כישלוני האישי, הותרתי אותך חשופה וחסרת ישע, וללא כל ניסיון מבצעי, לבד במערכה מול זו-שאין-לעמוד-בפניה."

הנאשמת הבליעה את מורת רוחה מהתיאור המתנשא של חברתה לבית ופנתה בדברים אל השופטת.

"כבודה, אני מבקשת להדגיש לפרוטוקול שעמיתתי הנכבדת מאשרת את הצהרתי לגבי זהות הישות החריגה. פרט זה הוא חיוני להוכחת חפותי. אם שתינו לא יכולנו לעמוד בפניה על אף כל אמצעי הבטיחות שלנו, זו ודאי הוכחה חד־משמעית לכך שלא נפל כל פגם במעשיי –"

"זו לא העת לנאומי הסיכום," קטעה השופטת את דבריה של הנאשמת. "כל מה שהתייחסת אליו כבר רשום בפרוטוקול. באשר להוכחות, אני זו שאקבע – בבוא העת – אם אכן אולצת לפעול כפי שפעלת. עדיין לא שמעתי די הצורך כדי להחליט ש'בעלת השם' חזרה להטיל אימה בקרבנו. להחלטה כזו יש השלכות מרחיקות לכת, על כן אשמע את כל העדויות בטרם אכריז על מצב חירום."

הנאשמת הנהנה בדממה והשפילה את העינית שלה. אי־משם באולם נשמעה לחישה עצית חלולה: "איזו מסכנה!". ברם, במקום להתעודד, הבעת הרחמים גרמה לנאשמת להרגיש עוד יותר מובסת.

"ובכן, אדורם VIP לוקסוס, אני מודה לך על התיאור המפורט והמדויק של מאורעות אותו הלילה. הובא לידיעת בית המשפט כי קיימת דלת נוספת בבית המשפחה, אשר נתקלה בעבר בישות הרלוונטית, האומנם כך?" שאלה השופטת.

"הממ," העדה השמיעה המהום מתכתי שביטא חוסר נוחות, "יש דלת כזו, אך איני בטוחה שזו תוכל להועיל לכבוד השופטת בעדותה. ראשית, היא לא נמצאת בתוך הבית עצמו אלא במרחק מה ממנו, ושנית, היא… מיושנת למדי, ופחות נוטה להשתלב בחברת דלתות מהוגנות. בעבר אף הרשתה לעצמה להטיל ספק בערכי המוסר וההתנהגות הנאותה שלנו… חוששתני שהיא עלולה להביא את בית הדין הנכבד לידי מבוכה."

"המבוכה, אם תהיה כזו, אינה רלוונטית," פסקה השופטת, "אם היא שייכת למשק הבית שלך, ואם היא אכן נתקלה ב'בעלת השם', עדותה חשובה לנו. הביאו בפניי את… מה שמה של העדה הזו?"

"אין לה שם של ממש, כבוד השופטת," אמרה אדורם VIP לוקסוס בנשיפת בוז מתכתית, "כפי שאמרתי, כללי ההתנהגות ההולמת לא ממש חביבים עליה והיא לא עושה כל מאמץ להשתלב בחברה הגונה. הבית נבנה לפני כשמונה שנים, אבל היא שייכת למבנה נפרד וישן הרבה יותר שנותר כפי שהוא כבר כמה עשורים. גם מנהגיה של אותה חסרת נימוס נשארו תקועים אי־שם בעבר ואינם מתקדמים כשלנו… היא מעדיפה להתקרא 'הדלת של צביקה' ותו לא."

"יהי כך," ענתה השופטת. "הביאו בפניי את הדלת של צביקה, למסור את עדותה לבית המשפט!"

סיגל התקשתה להאמין למראה עיניה. ראשית, משום שהשעה הייתה ארבע לפנות בוקר, והיא תהתה אם היא חולמת או ערה. ושנית, משום שהעצורה בת השש־עשרה, דלית, הצליחה שוב ושוב לפתוח מנעולים – רגילים, כפולים, משולשים, פלדלת, סורגים. והיא לא פרצה את המנעולים, היא פשוט… פתחה את הדלתות. כל הדלתות.

רבע שעה לפני כן, אחרי שסיגל הצליחה לרכוש את אמונה בחדר החקירות, דלית סיפרה לה ברצינות גמורה שקיבלה סוג של לחש או כישוף לפתיחת דלתות נעולות, לא משנה כמה מתוחכם המנעול שלהן. אין דלת שיכולה לעמוד בפניה. אחרי שהתגברה על הדחף לצחוק לה בפרצוף סיגל רצתה לעמת אותה עם הדלוזיה, בדיוק כפי שלימדו אותה לעשות בשיעורי פסיכולוגיה, כדי שהנערה תיאלץ להכיר בכך שאין לה באמת כוח־על שכזה. אחר כך תוכל למשוך אותה לדבר על שורש הבעיה, האמת שמתחבאת מאחורי האשליה והדמיון. אבל הנערה נראתה כל כך משוכנעת, כל כך בטוחה. היא סיפרה את העניין כמעט כלאחר יד, כאילו תיארה כישרון או תחביב רגיל שברגילים, כמו ציור בצבעי מים או נגינה בחלילית.

באותו רגע נזכרה סיגל בבדיחה שסיפר המרצה בחוג לקרימינולוגיה בתחילת הסמסטר: "יודעים מה ההבדל בין נוירוטים לפסיכוטים? נוירוטים בונים מגדלים באוויר, פסיכוטים גרים בהם". סיגל צחקה יחד עם כל הכיתה, ואחר כך תהתה בינה לבין עצמה איזו משתי האפשרויות עדיפה. אם כבר יש לך מגדל באוויר, אולי טוב יותר לא להיות מודעת לזה וליהנות מבורות מאושרת, טובלת בענני נוצה ורודים. כשלעצמה, לפעמים חשבה שהייתה מעדיפה לחיות בעולם קסום בלי שאף אחד יכריח אותה לבלוע בכוח את צפרדעי המציאות. אבל בעיצומה של החקירה הלילה, היא לא הייתה גבירת המגדל. הייתה לה אחריות על העצורה שנמצאת תחת חסותה. הילדה הסקרנית שבה רצתה להתמסר לרגע לאשליה של קסם בעולם האמיתי, אבל תוך שבריר שנייה אשת המקצוע שבה השתלטה על המצב, החטיפה לעצמה סטירה מצלצלת, והזכירה לה שעם כל הכבוד, היא כאן בתפקיד. אין דבר כזה, דלתות מדברות.

לכן רצתה לדעת בוודאות אם הנערה ניסתה אולי לעבוד עליה ומודעת לשקרים של עצמה, או שהיא באמת מנופפת לה מהחלון של המגדל היפהפה שבנתה לה ברקיע השביעי. בשלב הראשון, סיגל החליטה לבדוק את בוחן המציאות של דלית. היא קיבלה את הסכמת הנערה לניסוי, נעלה מבחוץ את דלת חדר החקירות ותכננה לחכות דקה או שתיים כדי שדלית תראה שהיא לא מצליחה לפתוח אותה. הציפייה הייתה שדלית תמציא תירוץ כלשהו לכך שהדלת לא נפתחה, ותטען שקרתה תקלה חד־פעמית שלא מייצגת את היכולת שלה. כשזה יקרה, סיגל תוכל לשאול למה היא שיקרה לה, ולחלופין – אם היא באמת האמינה בזה – להסביר לה שהיא בנתה לעצמה עולם פנימי שבו היא מדברת עם דלתות, כמנגנון הדחקה שמאפשר לה להימנע מהתמודדות עם…

קליק.

תוך פחות מחמש שניות, לתדהמתה המוחלטת, דלית פתחה את הדלת וניצבה מולה בחיוך.

סיגל מצמצה וטלטלה את ראשה בחוסר אמון. "אולי לא נעלתי כמו שצריך," מלמלה, "אכפת לך לנסות שוב?"

"בטח," דלית השיבה בחיוך מדושן עונג. "כמה פעמים שתרצי." היא סגרה את הדלת. סיגל הכניסה את המפתח לתוך המנעול, סובבה היטב, ואז סובבה שוב לפתיחה ואז לנעילה – רק ליתר ביטחון. אחר כך הוציאה את המפתח וחיכתה. הרי לא יכול להיות ש…

קליק.

הנערה שוב פתחה את הדלת וניצבה בפני העובדת הסוציאלית. שוב באותו חיוך שובבי, שלא היה בו שמץ של מצוקה נפשית או סערת רוחות, שום מגדל באוויר, שום סימן לאובדן הקשר עם המציאות. סיגל הרגישה כאילו שתיהן משחקות משחק שחמט על־טבעי שהכללים שלו ידועים רק לדלית, והיא צריכה עדיין ללמוד אילו כלים מונחים על הלוח ואיך אפשר להזיז אותם. היא נשמה נשימה עמוקה. מה לעשות עכשיו?

"אוקיי," אמרה לבסוף, "שננסה אולי דלת אחרת?" היא נאחזה בתקווה שאולי המנעול הספציפי של הדלת הספציפית הזו היה תקול.

איציק, היומנאי טרוט העיניים, לא הבין מדוע סיגל זקוקה למפתחות של כל חדרי החקירות בקומה. "העצורה רוצה להסביר לי משהו שקשור לפריצה," הסבירה לו סיגל בחיוך כובש, "היא אמרה שיהיה לה יותר קל אם תוכל להדגים לי על כמה דלתות שונות. אני רק רוצה לתת לה סביבה תומכת וכלי עזר שיאפשרו לה להרגיש בנוח כדי להיפתח בפניי." איציק מלמל "מה השטויות האלה" בטרוניה גלויה, אך בכל זאת הושיט לה את צרור המפתחות הרזרבי. העובדות הסוציאליות האלה, חשב לעצמו, לוקחות שני שיעורים בפסיכולוגיה וחושבות שהן פרויד בכבודו ובעצמו. סביבה תומכת, באמת. אולי גם תקני לה גביע גלידה באותה הזדמנות? אך תוך דקות ספורות העייפות שוב הכריעה אותו, והוא כבר לא שמע את הפתיחה והטריקה של כתריסר דלתות במסדרון, ואפילו לא קלט כשסיגל לקחה ממש מתחת לאפו את הקופה הקטנה של המשרד, כדי לבדוק אם דלית מסוגלת לפתוח גם דלת נעולה מסוג קטן יותר.

התשובה, אגב, הייתה כן. "הן אמרו לי, 'דין מכסה כדין דלת'," הסבירה הנערה. "כל עוד זה חלל סגור עם מנעול, הפתח הנעול הופך לחלק מממד הדלתות. נכון גם למגֵרות, יומנים נעולים… הדלתות שהן לא רשמית דלת פחות נחשבות בחברה שלהן, אגב," סיפרה לסיגל, כמו משתפת רכילות לוהטת מעולמות אחרים. "הן נחשבות לאזרחיות סוג ב'. הדלתות הקלאסיות נורא נורא סנוביות, אפילו בינן לבין עצמן, ובינן לבין דלתות של חללים קטנים יותר או דלתות לא קלאסיות זה עוד יותר מגעיל. דלתות שעשויות מפלסטיק נחשבות ממש לטמאות. דלתות הזזה, במיוחד מזכוכית, נחשבות לסוטות כי הן לא נעות על צירים. רוב הדלתות המפוארות והחדשות עם כל המנעולים המיוחדים הן כמו סלבריטאיות, והן לגמרי מזלזלות בדלתות ישנות ופשוטות. חלק מהמגֵרות והדלתות של הלוקרים ממש שמחו לדבר איתי, אפילו ששיגעתי אותן קצת, כי הדלתות 'הנחשבות' כמעט ולא פונות אליהן."

ראשה של סיגל הסתחרר מרוב פרטים על גילויי האפליה המעמדית בין חפצים דוממים. 'דלתות העולם התאחדו, אין לכן מה לאבד זולת המנעולים שלכן'…? על זה קרל מרקס לא חשב.

אחרי שהצליחה להגניב בחזרה את הקופה הקטנה לתוך המגֵרה, והניחה בזהירות את צרור המפתחות על השולחן לצליל נחירותיו המנסרות של היומנאי, היא שבה לחדר החקירות עם דלית. בדרך חזרה, גלית הגניבה מבט לכיוון מכונת המשקאות.

"אולי את בכל זאת רוצה משהו?" הציעה סיגל בלבביות.

"כבר המון זמן לא שתיתי שוקו," ענתה דלית ושלחה לעבר סיגל מבט שואל. "אולי אני יכולה בכל זאת לנסות?"

"בשמחה," השיבה סיגל ולחצה על הכפתור המתאים במכונה. "זה בעיקר אבקת קקאו וסוכר ומים חמים, אבל בשעה הזאת, גם זה משהו."

חמושות בשוקו לדלית, בעוד כוס קפה דלוח לסיגל, ובהרבה מידע חדש ובלתי צפוי, השתיים התיישבו שוב ליד השולחן בחדר החקירות, הפעם באווירה רגועה ונינוחה הרבה יותר.

"בעצם, זה די טעים," אמרה דלית כשהיא מתבוננת לתוך כוס הפלסטיק. "שנים לא שתיתי שוקו."

"סיבה מיוחדת? שתית פעם שוקו מקולקל וזה עשה לך לא טוב?"

דלית הניעה בראשה לשלילה. "זה בגלל משהו טיפשי. בטיול השנתי בכיתה ה', הייתי בת אחת־עשרה."

"מה קרה?"

"נסענו לירושלים, ובדרך עשינו עצירה וחילקו לנו ארוחות צהריים. כולל שקיות שוקו. ילדה בשם מיכל, מהכיתה שלי, היא… אחרי שהתחלתי לשתות, היא באה ולחצה בכוח על השקית ככה שכמעט נחנקתי והשוקו השפריץ לי מהאף."

סיגל צחקקה, ואחר כך קלטה במהירות איזו שגיאה עשתה. "סליחה, דלית, לא התכוונתי לצחוק עלייך. זה דבר נורא לעשות, ויש ילדים – וילדות – שעושים דברים ממש אכזריים. אני מצטערת."

לשמחתה, דלית חייכה בתגובה. "לא, אני מבינה. עברו מאז כמה שנים, ובמבט אחורה זה באמת נשמע מצחיק. אבל באותו רגע זה היה דוחה… השתעלתי וכמעט הקאתי, וכל הבגדים שלי התמלאו בשוקו והסריחו כל הטיול. ומיכל חגגה ושרה לי כל הזמן 'שוקו נזלת, שוקו נזלת' על משקל הפזמון של 'מעל פסגת הר הצופים', וכל הילדים בכיתה הצטרפו. זה רק נתן להם עוד תחמושת נגדי, גם ככה לא סבלו אותי."

"עדיין, זה נשמע כמו חוויה מאוד לא נעימה, ואני מצטערת שהן התייחסו אלייך בצורה כזו," אמרה סיגל בכנות. "אותה מיכל הייתה מלכת הכיתה? היא הסיתה אותם נגדך?"

דלית נעצה עיניים בכוס השוקו, מערבלת לאט-לאט את המשקה החם כדי להמס את הסוכר שהצטבר בתחתית. "לא מיכל. חגית," אמרה לבסוף.

"חגית… חגית שלֵו? זו שפרצת לבית שלה היום, היא מלכת הכיתה?"

"אז היא הייתה, כן. בבית הספר היסודי. היא נחשבה לילדה הכי יפה בכיתה, עם השׂיער הכי חלק וארוך ויפה שצמח עד המותניים, כמו שׂיער של נסיכות… בהפסקות הבנות היו נלחמות על הזכות לעשות לה צמות מיוחדות בשׂיער, ולהביא לה ממתקים."

"ומיכל הייתה אחת מאלה שקלעו לה צמות בשׂיער?" שאלה סיגל, תוהה בינה לבין עצמה בפעם המיליון למה ילדות עושות כזה עניין משׂיער ארוך וגולש.

"מיכל הייתה הסגנית שלה, או המשרתת הראשית שלה, איך שלא תקראי לזה. היא לא הייתה נחמדה במיוחד בעצמה, אבל היא לא חשבה לבד על הרעיון למעוך לי את השקית של השוקו. זה היה הרעיון של חגית, לא של מיכל." צל של זעם כבוש התפשט על פניה של דלית כשהמשיכה. "זו הייתה השיטה שלה. חגית לא רצתה שיתפסו אותה מתעללת בי, אז כשהיו מורות בסביבה היא לא הסתכנה ושלחה אחת מהלקקניות שלה להציק לי."

עיניה של דלית התערפלו, בעוד היא ממשיכה להעלות זיכרונות מהטיול.

"לפעמים זה לא עזר לה ובכל זאת תפסו אותה. באותו טיול חגגנו קצת אחרי שהיה 'כיבוי אורות' באכסניה והיינו אמורות להיות כבר במיטות. הייתי בחדר עם עוד ילדה, טליה, שגם היא לא הייתה כל כך פופולרית בכיתה. ישבנו יחד ואכלנו במבה וביסלי והיה די מגניב, והקשבנו לרעש של ילדות וילדים רצים במסדרון וצוחקים. בשלב מסוים היא יצאה החוצה כדי לראות מה קורה, והלקקניות של חגית שכנעו אותה לעזוב אותי ולהצטרף למסיבה של המקובלות בחדר של מיכל."

"והיא הלכה?"

"ברור."

"אני מצטערת."

"אל תצטערי," חיוך הפציע על פניה של דלית, "אחרי כמה דקות כשהבנתי שטליה נטשה, פשוט נכנסתי למיטה וניסיתי להירדם. ואז המורות הגיעו ותפסו את כל מי שלא היה במיטה שלו וצעקו עליהם נורא. יום אחרי זה הם קיבלו עונש, כולל חגית שהתחילה את כל הבלגן."

"רגע, זו הסיבה שפרצת לה לבית? רצית לגנוב משהו מהכספת של המשפחה, כדי להחזיר לה על מה שעוללה לך?"

"בגלל הטיול השנתי? לא, זה לא דבילי. היא עשתה לי דברים הרבה יותר גרועים מזה."

"כמו מה? מה היא עשתה לך?"

דלית התעלמה מהשאלה האחרונה. "וחוץ מזה, לא פרצתי לה לבית. פשוט נכנסתי. הדלתות שלה מכירות אותי ממזמן." נראה שהמחשבה על היכולת המיוחדת והסודית שלה שיככה את כעסה, והיא חזרה לחייך לעצמה ולערבל בשלווה את הנוזל המתוק שבכוס.

"יש איזה קשר בין חגית לבין הסיפור של הדלתות?" שאלה סיגל. קצה-קצהו של הסבר למעשיה של הנערה החל לבצבץ במוחה.

דלית שלחה מבט מהוסס לכיוון סיגל. "יש קשר, אבל… אני לא בטוחה שתביני."

מנימת קולה, סיגל הבינה שזהו רגע האמת. אם תצליח לשכנע את הנערה לתת בה אמון, תוכל לפענח מה באמת קרה הלילה וכמה עמוק שורש האיבה בין השתיים. חוץ מזה, אם להאמין למראה עיניים, עד כמה שזה מופרך… לנערה באמת יש כוח־על.

"טוב," אמרה סיגל בזהירות, "בואי נדבר לרגע על הדלתות. אז אם הבנתי את מה שסיפרת, יש ממד מיוחד של דלתות, שבו הן מדברות וחושבות כמו בני אדם, ואת מסוגלת לתקשר איתן, וכך את משכנעת אותן להיפתח גם כשהן נעולות. עד כאן נכון?"

"לא בדיוק," השיבה דלית. היא לגמה מעט מהשוקו ולעסה כמה גרגרי סוכר שהתערבלו למעלה. אחר כך אמרה, "יש ממד של דלתות, זה נכון. ויש להן מודעות וכללי התנהגות משלהן, גם זה נכון. אבל לא כולן רוצות לתקשר איתי, ואני לא בדיוק משכנעת אותן להיפתח. אני סוג-של מכריחה אותן… זה לא יפה, וחלק מהן שונאות את זה, אבל אין להן הרבה ברֵרה. יש כמה שדווקא התיידדו איתי, וזה נחמד. בהתחלה הן חשבו שאני השטן, פחדו ממני. אבל הדלת של צביקה נלחמה בשבילי ושינתה את דעתן של חלק מהדלתות. היא בעצם הדלת הראשונה שדיברה איתי, והסבירה לי איך אני יכולה לפתוח את כולן."

"הדלת של צביקה…? מי זה צביקה?" סיגל הרימה גבות.

"צביקה הוא הגנן בבית של משפחת שלו. יש להם הרי בית פרטי, עם גינה גדולה מאחורה. בגינה יש צריף קטן כזה שמשמש כמחסן, והיא הדלת של המחסן. תביני, דלתות יותר מתוחכמות אוהבות לקרוא לעצמן בשמות המפוצצים של הדגמים שלהן – שמות כמו 'אוקספורד 2000 חיפוי מתכת רב־שכבתי', או 'יופיטר פרימיום אקסטרה שלושה צילינדרים', דברים כאלה. זה אולי נשמע דבילי, אבל ככל שהשם יותר ארוך ומפוצץ ככה יש לדלת מעמד יותר גבוה."

"אז אני מתארת לעצמי ש'הדלת של צביקה' לא ממש נחשבת בסולם המעמדות הזה?"

"לא, ממש לא. היא דלת פשוטה מעץ של מחסן ישן, ולה אישית אין שום בעיה פשוט להיות הדלת של צביקה, אבל שאר הדלתות מתייחסות אליה כמו לזבל."

"אז אפשר לומר שיש איזו מלכת כיתה של דלתות, איזו… 'אפרודיטה פלדה מחוסמת בציפוי זהב' או משהו," אלתרה סיגל, "ובכלל שהיא התייחסה בצורה מרושעת לצביקה, סליחה, לדלת של צביקה, אז היא – הדלת – רצתה להתנקם בה וסיפרה לך איך לפתוח דלתות בניגוד לרצונן?"

"אני לא חושבת שהיא רצתה להתנקם," אמרה דלית וקימטה את מצחה. "זה היה פחות עניין של נקמה ויותר עניין של צדק. היא חשבה שמגיע לי לדעת."

"מתי כל זה קרה?"

"כשהייתי בת שתים־עשרה. במסיבת בת־מצווה של חגית."

"אוקיי. היית שם במסיבה שלה, והדלת של צביקה התחילה לדבר איתך? מה היא אמרה, בעצם?" שאלה סיגל. אחרי שנייה של מחשבה הוסיפה, "מותר לך בכלל לספר לי?"

"זה לא עניין של מותר או לא. גם אם אני אגלה לך לא תוכלי לפתוח אותן, אם את לא שומעת אותן. כלומר אם אחת מהן לא תחליט בעצמה שהיא רוצה לדבר איתך. אל תיעלבי," הוסיפה דלית במהירות כשראתה חיוך משועשע מתפשט על פניה של סיגל.

"אל דאגה," הבטיחה סיגל, "אני לא לוקחת את זה אישית." השתיים צחקקו. דלית המשיכה, "זה יישמע לך טיפשי, אולי, אבל בגלל ששמות כל כך חשובים להן, דלתות מאוד מושפעות מקריאה בשמות וממשחקי מילים. אחרי שהתגברתי על ההלם – כי בכל זאת, לא בכל יום את שומעת דלת שמדברת בתוך הראש שלך – הדלת של צביקה אמרה שיש דבר מאוד פשוט שאני יכולה לעשות בשביל לפתוח אותן. השם שלי הוא דלית… שזו בסך הכול דלת, עם עוד י'. את מבינה?"

"כמו משהו בגימטריה, או בקבלה?" התפלאה סיגל. "צריך לכתוב את השם שלך על פתק ולדחוף לחור המנעול…?" היא נזכרה במעורפל בסיפור הגולם של המהר"ל מפראג.

"לא יודעת אם זה קשור לגימטריה," דלית משכה בכתפיה, "אבל אני לא צריכה לכתוב שום דבר על שום פתק. אני מניחה יד על הדלת ואומרת לה בתוך הראש שלי, בממד שלהן: 'קחי את היו"ד שלי. עכשיו אני דלת, ואת דלית, ודלית רוצה להיפתח' – ואז היא פשוט נפתחת."

"פשוט ככה," מלמלה סיגל בהשתאות. אלמלא הייתה רואה את התוצאה דקות ספורות לפני כן, הייתה מתקשה מאוד להאמין. דלית שתתה עוד קצת וליקקה את שאריות הסוכר מהדפנות הפנימיות של הכוס.

"כשהבנת שאת מסוגלת לעשות את זה, ניסית לספר למישהו? אולי לחברות שלך?" שאלה סיגל. הנערה תלתה בה מבט עצוב.

"לא היו לי אז חברות."

"אני מבינה. מה לגבי אבא ואמא?"

דלית המהמה בתגובה, בלעה לגימה אחרונה והניחה את כוס השוקו הריקה על השולחן. "לאבא אי־אפשר לספר שום דבר, הוא אף פעם לא רוצה לדבר על דברים אישיים או על רגשות. לאמא ניסיתי לספר, למרות שזה מסובך כי היא עובדת בבנק שאבא של חגית מנהל, והיא אף פעם לא רצתה לשמוע על הדברים שחגית עושה כדי שהיא לא תצטרך לבוא אליו בטענות לגבי הבת שלו. אבל לפחות על הדלתות רציתי לספר לה. בהתחלה היא חשבה כמוך, שאני משקרת, או שאיכשהו הרסתי את המנעול של הדלת, והיא פשוט הזמינה מנעולן להחליף אותו. אמרתי לה שזה לא בגלל מנעול מקולקל, היא כעסה ואמרה 'למה את ממציאה שטויות? את לא ילדה קטנה'. כשהמשכתי להתעקש ורציתי להדגים על עוד דלת, היא סירבה ובמקום זאת קבעה לי תור לפסיכולוגית."

סיגל הנהנה באיטיות. אמא לילדה רגישה ובעלת דמיון מפותח ודאי הניחה, בדיוק כמוה, שהילדה ממציאה עולם פנימי שבו היא חזקה יותר. גיבורת־על. אף דלת לא נעולה בפניה. סביר שהיא ניסתה בכל הכוח להחזיק את הילדה מחוברת לקרקע המציאות, ופספסה את האמת הבלתי אפשרית. אי־אפשר להאשים אותה בזה שרצתה לשמור על בריאותה הנפשית של הילדה. או שאולי כן?

"היא פשוט לא רצתה להאמין לי," אמרה דלית וקטעה את רצף מחשבותיה.

"אולי היה לה קשה להאמין למה שאת מספרת, לא לך," הציעה סיגל. "זה סיפור כל כך לא רגיל." בתגובה, דלית רק משכה בכתפיה.

"גם הפסיכולוגית לא רצתה לדבר על זה בכלל," ענתה. "היא אמרה שאמא שלי כבר הסבירה לה מה קרה עם הדלת. רציתי להראות לה, אבל היא אמרה שהעניין עם הדלתות הוא רק סימפטום לזה שקשה לי והיא מעדיפה שנתמקד במה שמפריע לי באמת."

סביר שהאם והפסיכולוגית סיכמו ביניהן להסיח את דעתה של הילדה ממה שהאמינו שהוא פרי הדמיון, חשבה סיגל. "ומה הפסיכולוגית חשבה שמפריע לך באמת?" שאלה.

"שאין לי חברות, שאני לא מקובלת. שרע לי כי עושים עליי חרמות. שהיה לי כל כך רע ביסודי שאני מפחדת לעלות לכיתה ז', מפחדת שימשיכו לצחוק עליי כי אני שמנה ומשקפופרית."

הדי רפאים של צחוק ילדים וקריאות לעג צלצלו בראשה של סיגל. יש דברים שאי אפשר לשכוח.

"גם אני שמנה ומשקפופרית," אמרה לנערה, "ומי שחושב שזו סיבה לצחוק על מישהו הוא פשוט טיפש."

"אני יודעת שזאת לא קללה ולא סיבה לצחוק. זה כבר לא משנה עכשיו. התכוונתי רק לומר שהיא רצתה לדבר על איך שאני מרגישה ומה אפשר לעשות כדי שילדים בכיתה יהיו יותר נחמדים אליי. וזה הגיוני, כנראה, אז לא דיברתי שוב בטיפול על הדלתות," אמרה ומשכה בכתפיה.

"אז למה בעצם את מספרת לי עכשיו? כלומר, אני שמחה שאת סומכת עליי, אבל… איך זה קשור למה שקרה הלילה?" שאלה סיגל. בתגובה, דלית בחשה בשׂערה באצבעותיה, העבירה קווצות שׂיער אל מאחורי אוזניה והשפילה מבט לרצפה. אחר כך הציצה לכיוון סיגל במבט מלא תקווה.

"חשבתי שתביני אם אני אספר הכול מההתחלה. אולי כי…" חיוך קטן נמתח על שפתיה של הנערה. "קודם כשנכנסת לחדר והדלת נטרקה חזק מדי, הנחת עליה יד לרגע וביקשת ממנה סליחה בלב. שתדעי לך שהיא מאוד העריכה את זה."

סיגל לא הצליחה לכבוש את צחוקה המתגלגל. "כן! יש לי נטייה טיפשית להתנצל בפני דלתות, ארונות, שולחנות שאני בועטת בהם בטעות… כי אני קצת מגושמת. אבל אף פעם לא חשבתי שהם שומעים אותי."

"הם שומעים. כלומר, הדלתות שומעות, זה בטוח. אני לא יודעת לגבי ממד השולחנות, עוד לא יצא לי לדבר עם שולחן," אמרה דלית וצחקקה.

"הבנתי. אז קודם כול, תודה שהחלטת לסמוך עליי ותודה גם לדלת שתיווכה בינינו," אמרה סיגל ושלחה מבט מהיר בזווית העין לכיוון הדלת, עדיין מתקשה מעט להאמין למילים שיוצאות מפיה. "אבל אני עדיין לא מבינה מה קרה עם חגית שהתחיל את כל הסיפור. את מרגישה שאת מסוגלת לתאר לי מה קרה?"

דלית נשכה שפתיים ונעה בכיסא באי־נוחות גלויה. היא הניחה את רגלה הימנית על השמאלית, ומייד אחר כך הורידה את הימנית שוב לרצפה. אחר כך שילבה רגל שמאלית מאחורי הימנית, לפתה את ירכיה בידיה, ולבסוף שחררה אותן ונשענה קדימה על השולחן. "בסדר," אמרה לבסוף, "אבל בתנאי שלא תכתבי את כל מה שאמרתי על ממד הדלתות. אני לא רוצה שיאשפזו אותי במחלקה סגורה. אני רוצה לומר את האמת, אבל… אולי לא את כל הפרטים, לא לכולם. הם לא מבינים."

"אל דאגה," הבטיחה סיגל, "אם הייתי כותבת את הדברים האלה, היו מאשפזים את שתינו. אני רק רוצה להבין מה באמת קרה, ואחר כך נחשוב איך להוציא מתוק מעז ולהציג הסבר מתקבל על הדעת. אני מבטיחה לך שנמצא את הדרך לא לשקר. האמת היא תמיד הדרך הכי טובה."

הנערה הנהנה. אחר כך לקחה נשימה עמוקה ככל שריאותיה אפשרו לה, והחלה לספר.

קולות מתכתיים ועציים לחשו הערות גנאי והשמיעו נשיפות בוז וחוסר שביעות רצון כשראו את הדלת שזומנה לדוכן למסור את עדותה. אפילו עינית אין לה, נשמעו הלחישות, לא רגילה ולא אלקטרונית! תראו כמה היא רעועה! תראו כמה הצבע שלה מתקלף! אי־אפשר לסמוך על דלת כזו, זמזמו הקולות. השופטת נאלצה לדפוק בפטיש כדי להסות את המלמולים.

"המשפט עדיין מתנהל, אני מבקשת מכל הנוכחות המכובדות לשמור על השקט. עדות חשובה לפנינו."

לחישה ארסית אחרונה נזרקה לחלל בית המשפט, מתכתית ומרושעת, ואחר כך השתררה דממה. השופטת פנתה לעדה.

"ראשית כול, אבקש ממך לאשר לפרוטוקול ששמך המלא הוא אכן… הדלת של צביקה, האם זה נכון?"

"כן, גיברת," השיבה העדה, ומשכה באפה בהדהוד עץ חלול.

"יש לפנות אליי בכינוי 'כבוד השופטת' או פשוט 'כבודה'," נזפה השופטת. "זה ברור?"

"ברור לגמרי, גיב- אה, כבוד השופטת," ענתה העדה וצחקקה, "סליחה, התבלבלתי."

"השתדלי לא להתבלבל ולדבר בקול ברור. את משמשת כדלת המחסן של הבית ברחוב תפוח הזהב 2, ואת שומרת על… המ… חפצי ערך כלשהם?"

"לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה 'חפצי ערך', כבודה, אבל על הכלים של הגנן, צביקה – מעדר, מגרפות, כמה אתֵי חפירה, שק דשן –"

"כן כן, הנקודה ברורה. ובכן, בית המשפט שמע מדלת הכניסה לבית, אדורם VIP לוקסוס, על כך שיש לך היכרות קודמת עם זו המכונה 'בעלת השם', תוכלי לאשר זאת?"

"מי, דלית? בטח, אני מכירה ת'ילדה כבר שנים," ענתה העדה. למשמע השם המפורש, נשמעו מכל עבר השתנקויות בהלה וקריאות תדהמה.

"שקט!! שקט באולם!" רגזה השופטת ודפקה שוב בפטישה, "קצת כבוד עצמי, רסנו את עצמכן, גבירותיי! הדלת של צביקה, את מתבקשת לשמור על כבוד בית המשפט ולא להשתמש כאן בלשון כל כך גסה. מה זה צריך להיות?!?" רתחה השופטת.

"לא קיללתי, גיב- כבודה – בסך הכול אמרתי לך את השם שלה, כדי שתוכלי לדעת שהיא זאתי שאת מדברת עליה."

"הדלת של צביקה הנכבדה, אין אנו מבטאות את השם המפורש! אם כך," השופטת שאפה אוויר בצלצול מתכתי וניסתה לחזור לעשתונותיה, "ספרי לנו כיצד את מכירה את הישות המדוברת. ולגבי השם, אני מתרה בך!"

"כלומר, את מרשה לי לומר את זה?" שאלה העדה, "חשבתי שאסור."

"לא מתירה לך," נאנחה השופטת, "מתרה בך!! פירוש הדבר, שאני מזהירה אותך לבל תאמרי את השם הזה. לא בבית המשפט שלי!"

נשמעה חריקה עצית, קולות גירוד וצליל של צבע יבש נסדק. "אין בעיה, גיברת. כבודה, כבודה, סליחה. אני לא רגילה לבתי משפט ודברים רשמיים כאלה. אז מה תרצי לדעת?"

"מתי פגשת לראשונה את 'בעלת השם'?"

"לפני ארבע שנים. במסיבת בת־מצווה של הילדה הקטנה של המשפחה."

"המסיבה נערכה בגן?"

"לא, בתוך הבית. היה המון רעש ובלגן וצרחות, וילדים שרו שירים עם מיקרופון, כולי רעדתי מהוויברציות. טוב שלא נפל לי כל הצבע," אמרה העדה וצחקה, משירה סביבה פתיתי צבע דהויים. אף אחת מהמאזינות לא הצטרפה לצחוק הלבבי. כמה מהן לחשו זו לזו גינויים על הלכלוך שהעדה מפזרת בכל מקום, וצקצקו בלשוניותיהן בהבעת סלידה.

השופטת, מצידה, התעלמה. "אם המסיבה נערכה בתוך הבית, כיצד בכל זאת פגשת את 'בעלת השם'?" שאלה.

"זה קרה עוד לפני זה. בערך שעה לפני שהבנים הגיעו, היו רק הבנות של הכיתה, שהתרוצצו קצת בגינה ואז באו אליי."

"איזו סיבה הייתה להן לבוא אלייך? כלום חיפשו מעדר ומגרפה למסיבה?" שאלה השופטת בציניות. נחרות צחוק מתכתיות ועציות נשמעו מהאולם.

"לא, הלוואי. הייתי שמחה אם זה מה שהיה. לא, הילדה הבת־מצווה שוב התנהגה כמו מנוולת, היא הייתה עושה את זה הרבה."

השופטת נאנחה בקוצר רוח.

"אני מבקשת להזכיר לך, הדלת של צביקה, שאת חבה את נאמנותך לבית שאותו את משרתת. נבצר מבינתי להבין כיצד את מרשה לעצמך להטיל דופי, שלא לומר להשמיץ באופן בוטה –"

"קודם כול, אני לא דלת של הבית. אני דלת של המחסן. והמחסן, מנהל אותו צביקה. אז אני נאמנה לצביקה." השיבה העדה. לפני שהספיקה השופטת להגיב, הוסיפה, "וחגית מנוולת לפעמים, מה לעשות? בני האדם האלה, הם לא מושלמים. יש יותר טובים ופחות טובים, כמו דלתות. אנחנו מסתכלות על בני אדם וחושבות שהם כולם אותו דבר, אבל זה לא נכון."

"נשאיר בצד את דעתך האישית על בת המשפחה, בבקשה," רטנה השופטת, "וספרי כבר מה קרה."

"טוב, אז כל הילדים של הכיתה קיבלו הזמנות למסיבה, כולל מי שחגית לא כל כך רצתה שיבואו כי היא סנובית ולא נאה לה. היא התלוננה על זה הרבה להורים שלה, שמעתי דרך החלון שהיא כעסה שהכריחו אותה להזמין את מישהי שהיא ממש לא סובלת, היא קראה לה 'השמנה המכוערת המעצבנת הזאת'. בקיצור, באותו ערב היא הזמינה את כל הבנות של הכיתה לבוא שעה אחת יותר מוקדם, כדי לשחק בגינה או משהו. זה היה התירוץ, בכולופן. הבנות הגיעו, לבושות בשמלות יפות, הביאו מתנות, המון התרגשות וצחקוקים. כולן שיחקו עם השולחן של הכדורגל – את מכירה את זה, כבודה? זה כזה שולחן עם בד ירוק וצינורות ובובות של אנשים קטנים, ויש כדור קטן שצריך לסובב את הצינורות בשביל לפגוע בכדור…"

"כן, כן," קטעה אותה השופטת, "כדורגל שולחן. בנות הכיתה שיחקו, ואז?"

"בזמן שרוב הבנות שיחקו, חגית משכה הצידה כמה מהבנות, החברות הכי טובות שלה, ולחשה להן באוזן מה הן הולכות לעשות כדי שההיא, הילדה שהיא לא סובלת, לא תשתתף במסיבה. והחברות האלה לחשו באוזן לחברות אחרות, עד שכולן שמעו את התוכנית ורק אותה ילדה לא ידעה. אחר כך הן שיחקו עוד קצת כדור שולחן כזה, ואז חגית התחילה לספר לכולן בקול רם עם הרבה נפנופי ידיים על הגינה, ולהשוויץ על הדברים שהמשפחה שלה עשתה. שזה שטויות בגריז, כבוד השופטת, כי הרי צביקה הוא זה שבנה את המזרקה הקטנה באמצע, ושתל את כל השיחים וגם יותר רחוק את גינת התבלינים…"

"אני מכירה בנאמנותך לגנן," אמרה השופטת, "אבל אנא ממך, התמקדי בסיפורה של הילדה המדוברת." הפעם שאלתה נשמעה כמעט מנומסת.

"מאה אחוז, כבודה. צודקת. בכל מקרה, חגית הובילה את כל הילדות יותר רחוק מהבית עצמו ולכיוון המחסן, ואז לקחה את המפתח הרזרבי של המחסן, זה שמונח מתחת לפסל של הצפרדע שיושבת בצד ימין שלי. היא פתחה אותי, ואמרה לבנות 'תיכנסו, אני רוצה להראות לכן משהו ממש שווה'. כולן העמידו פנים שהן מתלהבות להיכנס פנימה אבל נשארו במקום ורק הילדה ההיא, שהיא לא סובלת, נכנסה פנימה. ואז חגית סגרה אותי אחריה בטריקה ונעלה אותי. כל הבנות התפוצצו מצחוק."

כמה כחכוחי עץ ומתכת שהביעו חוסר נוחות נשמעו מהאולם.

"הילדה שננעלה בפנים, כמה שניות היא לא הבינה בכלל מה קורה. היא הסתובבה והניחה עליי יד. היא שמעה את הצחוקים מבחוץ, ניסתה למשוך בידית שלי בעדינות, אחר כך יותר בכוח… כשהיא הבינה מה הילדות עשו לה, היא נבהלה נורא. כל כך פחדה, בקושי נשמה, אפילו לא היה לה מקום בבטן בשביל להיעלב. חגית בינתיים צעקה מבחוץ 'תיזהרי, המחסן מלא ג'וקים ועכבישים', ואחרי זה איימה עליה, 'שלא תעזי לצעוק, ייכנסו לך ג'וקים לפה!!' אחרי זה כל הילדות המשיכו לצעוק ביחד איתה 'יש לך ג'וקים בפה, יש לך עכבישים בשׂיער'. מישהי אפילו צעקה 'אמא'לה, נחש' כמו סתומה. אחר כך כולן ביחד דפקו עליי ועשו המון רעש, ואז ברחו בשאגות צחוק. זה היה כל כך רועש, בחיי. טוב שאין לי אוזניים של בני אדם, למה הייתי מתחרשת."

העדה שקעה לרגע בהרהורים. השופטת הפרה את הדממה ושאלה, "ואז נשארת לבד עם… זו שאנחנו מדברות עליה?"

"קוראים לה דלית. לא, די," התרגזה העדה למשמע קולות המחאה שהחלו לעלות מהאולם, "יש לה שם ואין מה לפחד ממנה! היא לא ילדה רעה. אם אתן לא מתחילות להיחנק ככה מרוב בהלה כשאני אומרת 'חגית', והיא באמת המנוולת, בטח שאין לכן מה להתנפח עליי ככה כשאני אומרת 'דלית'. תירגעו כבר."

השופטת, שהתכוננה לדפוק בפטיש, הניחה אותו שוב על השולחן והשמיעה כחכוח מתכתי קל.

"אם כך," אמרה בגבורה, "כאשר נשארת לבד עם – דלית – מה קרה אז?"

העדה השמיעה אנחת הקלה עצית. "תודה, כבודה. יפה מצידך. בכולופן, כבר החשיך בחוץ, הילדות הלכו לבית, ואז גם הבנים התחילו להגיע והיה רעש אימים. כמו שאמרתי, הייתה מוזיקה ושירה במיקרופון וכל זה."

"האם… דלית ניסתה להזעיק עזרה?" שאלה השופטת, חוזרת שוב על השם האסור לשעבר באומץ לב. העדה צקצקה בלשונית לאות שלילה, משמיעה הדהוד חלול ועגום.

"לא היה לה סיכוי להזעיק שום דבר ואף אחד. אחרי שהיא התאוששה טיפה מהפחד, והפסיקה לנער כל רגע את הבגדים והשׂיער, ולהסתכל על המדפים והרצפה ולפחד שמטפסים עליה ג'וקים ועכבישים, דלית ניסתה דווקא לדפוק עליי כמה פעמים, אפילו לצעוק. אבל לא היו שומעים אותה בחיים, אין סיכוי."

העדה נאנחה והמשיכה.

"זה היה חת'כת לילה ארוך. המסיבה נגמרה איפשהו לכיוון אחת בלילה, אחרי שההורים באו לאסוף את הבנים, והבנות נשארו למסיבת פיג'מות. דלית שמעה אותם חוגגים, וצוחקים, ורוקדים ושרים… היה די חשוך במחסן, אבל קצת אורות צבעוניים נכנסו פנימה מתחת לחריץ שלי ודרך חור המנעול. כשנהיה יותר שקט, חשבתי שהיא תנסה לעשות קצת רעש כדי שימצאו ויוציאו אותה משם."

האולם כולו האזין בדממה מוחלטת.

"אבל היא כבר לא הייתה מסוגלת. את מבינה את זה, כבוד השופטת? בהתחלה היא הייתה משותקת לגמרי מפחד – אחר כך בכתה ובכתה ובכתה, מפחד ועלבון – ואחר כך התיישבה על הרצפה ונשענה עליי, ולא היה לה כבר כוח לכלום. היא כל כך התביישה. כל מה שהילדות המנוולות האלה עשו לה, והמנוולת הראשית, חגית – היא לא האשימה אותן. היא חשבה שהיא זאת שלא בסדר, שהיא כל כך מגעילה ודוחה שהן לא רצו אותה במסיבה, והיא לא הייתה צריכה לבוא בכלל וזו אשמתה שבאה. כל הלילה ישבה מכווצת לכדור ונשענה עליי, לא העזה לעשות רעש מרוב בושה. ואז, בסביבות שלוש לפנות בוקר, כשכבר חשבתי שאולי היא נרדמה או התעלפה, היא התחילה לדבר אליי, אפילו לצעוק…"

"בקול?" שיסעה השופטת את דבריה. "סוף-סוף פצתה את פיה?" כל העיניות עברו לרגע לשופטת ואז חזרו להתמקד בעדה.

"לא, לא בקול. היא הרי לא העזה לפתוח את הפה, גם כי התביישה לעשות רעש, וגם כי, נו, המנוולת הפחידה אותה עם הג'וקים. הפה שלה היה סגור חזק-חזק. אפילו את האוזניים היא כיסתה עם השׂיער מהפחד. לא, היא דיברה אליי בלב. דיברה, בכתה, צעקה, הכול עם פה סגור. היא ליטפה אותי וסיפרה לי על עצמה, ביקשה ממני לשמור עליה. ירדו לה דמעות מהעיניים כל הזמן, לא הפסיקו לרדת, אבל לא הוציאה הגה."

"היא פנתה אלייך בדברים בלי שאת פנית אליה קודם? מעניין. ומה היא סיפרה לך?" שאלה השופטת.

"קודם כול, היא סיפרה איך קוראים לה. אמרה שהיא תלמידה טובה ושהמורים אוהבים אותה ולכן הילדים בכיתה כל הזמן מציקים לה ועושים עליה חרם. סיפרה שחגית והחברות שלה מציקות לה במיוחד, הולכות אחריה בהפסקות ושמות לה רגל כדי שתיפול, נועלות אותה בשירותים או בחדר הציוד של אולם הספורט, משחילות לה לתיק או ללוקר פתקים עם קללות והעלבות…"

"עלבונות," תיקנה השופטת אוטומטית, מרותקת לסיפור.

"כן, זה. והן קוראות לה בשמות מגעילים ומדביקות לה שלטים על הגב כדי שילדים אחרים יבעטו בה. כבודה, לא סתם אני אומרת לך שחגית היא מנוולת. כשהמורה אמרה שמזמינים את כל הכיתה למסיבות בת־מצווה כדי שלא תהיה אפליה, בהתחלה דלית דאגה. היא אפילו אמרה מיוזמתה לחגית שלא תגיע כי היא יודעת שהיא לא רוצה אותה שם. אבל חגית אמרה לה שאין בעיה, ובטח, שתבוא, כי היא רוצה שכל הבנות בכיתה יישארו אצלה למסיבת פיג'מות. אז היא חשבה שסוף-סוף תהיה לה הזדמנות להיות חלק מהחבר'ה. להעביר ת'לילה עם כולן, אולי ככה סוף-סוף ילמדו להכיר אותה. היא קיוותה שאולי כל החרמות והקללות וכל זה, הכול בעבר והן התבגרו והמשיכו הלאה.

"אבל מה מסתבר, כבודה? מסתבר שהמנוולת החליטה למשוך את דלית במיוחד למסיבה כדי לעשות ממנה צחוק ולהפחיד אותה. ומה שהכי פגע בדלית זה שאף אחת בכיתה, גם מי שלא הייתה חברה קרובה של חגית, אף אחת לא עצרה אותן. אף אחת לא אמרה להן שזה לא בסדר, לא ניסתה לעזור לה. הן פשוט הלכו למסיבה ושכחו ממנה. עזבו אותה שם.

"היא הרגישה כל כך לבד, ודיברה אליי כמו לחברה טובה. כמעט בכיתי יחד איתה."

"אני מבינה. האם השבת לה?" שאלה השופטת בהזדהות.

"לא, במשך כל השעות לא. זה היה קשה נורא. היא ביקשה ממני להיפתח, כבודה. היא הבטיחה לי שלא תלך למסיבה ולא תצעק ולא תאשים, אפילו לא תספר להורים שלה ולא תדבר בכלל על מה שקרה, אם רק אתן לה לצאת משם ולחזור הביתה. היא התחננה בפניי, 'רק הפעם, רק הפעם תיפתחי בשבילי. אני לא אגלה לאף אחד, אני לא אספר. בבקשה, רק הפעם, תני לי לצאת.' את מבינה, כבודה? רק אני הייתי שם בשבילה, כל הלילה."

כמה מהמאזינות משכו באפן בצלצול מתכתי. לא נותרה עינית יבשה אחת בכל האולם.

"בשש בבוקר הגיע צביקה. הוא ניגש לפתוח אותי כמו תמיד, להוציא כלי עבודה. באותו יום הוא רצה לשתול את הערוגה החדשה של המרווה. כשהוא פתח אותי, הילדה שנשענה עליי פשוט נפלה החוצה. הייתה באפיסת כוחות, מסכנה. חצי קפואה, כולה מלוכלכת, פרצוף נפוח. צביקה ניסה לדובב אותה, אבל היא רק חזרה לבכות ולרעוד. היא רצתה לברוח הביתה. פשוט לברוח ולשכוח מהכול.

"ורק אז דיברתי אליה, כבודה. אמרתי לה: 'תסלחי לי. עשיתי טעות. הייתי צריכה להיפתח כשביקשת. סליחה שנתתי לך לדבר ולדבר כל הלילה ולא עניתי, הייתי צריכה להיות שם בשבילך. אבל בבקשה, אל תברחי עכשיו הביתה. תגידי לצביקה מה קרה, תגידי להורים של חגית, להורים שלך. אל תתני למנוולת להתחמק מעונש'. היא הייתה קצת מבולבלת בהתחלה, חשבה שאולי היא מדמיינת את הקול שלי, אבל המשכתי לדבר והיא הקשיבה."

"הבינותי… והיא נשארה בסוף? או שברחה לה לביתה?" חקרה השופטת.

"נשארה. בקושי, אבל נשארה. ביקשה שאשאר שם, שלא אעזוב אותה. אז נשארתי בראש שלה והמשכתי לדבר אליה גם כשצביקה הכניס אותה לתוך הבית והעיר את ההורים של חגית, ואז גם כל הילדות התעוררו ונהיה בלגן שלם. לא נעים לי לספר את מה שקרה, כבודה."

"אני מבינה, אך אבקש ממך בכל זאת לעשות מאמץ."

"ההורים של חגית שאלו את דלית איפה הייתה כל הלילה, מה קרה. לדלית היה קשה מאוד לדבר. היא נאבקה לנשום, הרגישה גוש של בכי חונק אותה בגרון. היא הצליחה לומר רק שהיא הייתה נעולה במחסן, ניסתה להסביר שחגית והילדות משכו אותה לשם, שיקרו לה, הפחידו אותה והשאירו אותה שם לבד. היא לא הצליחה להסביר את הכול כמו שצריך כי נחנקה מהבכי, את מבינה? בינתיים חגית והילדות האחרות התעוררו מכל הרעש, וחגית התחילה לבכות עוד יותר מדלית, כמו שהיא תמיד עושה כשתופסים אותה עושה משהו לא בסדר. בכתה וצרחה, והדביקה את יתר הילדות שגם התחילו לבכות ולצרוח, כאילו הן אלה שקרה להן משהו רע. גם אם דלית הייתה מצליחה לדבר והגרון שלה לא היה חנוק, היא בחיים לא הייתה מצליחה לצעוק יותר חזק מכל הבנות שנכנסו יחד להיסטריה ולא הפסיקו לצרוח."

"אבל מה הן צרחו?" תהתה השופטת. "מה כבר היה להן לצרוח?"

"הן חזרו כמו תוכי על דברים שחגית אמרה. חגית צרחה 'לא שמנו לב שהיא לא הייתה במסיבה כי היה נורא צפוף!! היא בטח נתקעה שם בטעות והדלת נסגרה עליה! אחר כך היינו נורא עייפות ולא שמנו לב שהיא לא באה לישון!' וכל הבנות אחריה 'כן, לא שמנו לב!! היא ננעלה בטעות!' וכולי וכולי. דלית פשוט הייתה משותקת מרוב הלם מהשקרים שלהן. ומה שהכי גרוע: ההורים של חגית אפילו לא ניסו להתווכח. ואין מצב שהם לא ידעו שלפחות חלק מזה זה שקר."

"באמת אין מצב… כלומר, אין סיכוי, ולו קל שבקלים, שהם האמינו שחגית דוברת אמת?" שאלה השופטת, בניסיון לתת ל"מנוולת" את ההנאה שבספק.

"בחייך, גבירתי השופטת. 'הדלת נסגרה עליה בטעות'? שקוף שזה שקר. הרי אין לי נעילה אוטומטית. בשביל לנעול אותי צריך להתכוון לזה, להחזיק את המפתח ולסובב כמו שצריך, וזה מה שחגית עשתה. זה לא שנטרקתי כמו סתומה ונעלתי אותה בפנים. מה היא עושה ממני צחוק? זה בלוף. גם הקטע של 'לא ראינו אותה, לא שמענו, לא שמנו לב' – זה די מטומטם, במיוחד אחרי כמה שחגית אמרה שהיא לא סובלת אותה. חגית הייתה שמה לב אם דלית הייתה פתאום נעלמת אחרי שהגיעה, אפילו כדי לשמוח ולעשות את הפרצוף-תחת המנצח שלה על זה שהיא הלכה מהמסיבה."

"כן, יש היגיון בדברייך," השופטת נאלצה להסכים.

"אז אחרי זה כולן פוזרו הביתה שלהן. דלית הפסיקה להגיב לי בכלל. רק אחרי שבוע היא נכנסה למרחב שלנו – אני יודעת, כבודה, בני אדם בד'ך כלל לא יכולים, אבל היא כן כי דיברתי איתה לפני זה – ואת יודעת מה היא אמרה לי, כבודה? הייתי בטוחה לגמרי שהיא תכעס עליי, תגיד לי 'חת'כת עץ רקוב מסריח שכמותך, למה דיברת אליי רק בבוקר? למה לא נפתחת לי?' אבל זה לא מה שהיא אמרה. היא קודם כול אמרה: 'תודה. הרגשתי מאוד בודדה ואת עזרת לי למרות שלא היית חייבת.' אחרי זה דיברנו עוד קצת. היא סיפרה שהבנות בכיתה לא קיבלו שום עונש, המחנכת רק עשתה לכל הבנות ביחד 'שעת חברה' שבה היא דיברה על כמה זה חשוב לא להחרים אף אחת, ושהן כבר ילדות גדולות ומבינות איך להתנהג וכו' וכו'. וכל הבנות הצבועות האלה, הן אמרו 'כן, כן, בטח' ו'היה ממש לא בסדר שלא שמנו לב שהיא חסרה'. לא שמנו לב בתחת שלי, כבודה, אם תסלחי על הביטוי."

"זה כבר ה'תחת' השני שאת מזכירה," ענתה השופטת, "אולם בשלב זה של עדותך נראה לי שצורת ההתבטאות המיוחדת שלך כבר מפלסת את דרכה באופן עצמאי, ללא צורך באישור בית המשפט."

"תודה, כבודה."

"זו לא הייתה מחמאה, הדלת של צביקה. אך אין צורך להרחיב בנושא. האם זו הייתה הפעם האחרונה ששוחחת עם הילדה?"

"לא, כבודה. אני מדברת איתה עד היום. היא תמיד מספרת לי לפני שהיא פותחת דלתות."

"ואיך עלה בידה להתחיל לעשות זאת? לפתוח את הטובות והחזקות ביותר שבינינו?" חקרה השופטת.

"אני גיליתי לה איך, כבודה."

הס הושלך באולם. הדממה הייתה כה מוחלטת, שניתן היה לשמוע פתית צבע מתקלף. כמה שניות אחר כך, בחלוף ההלם הראשוני, הקהל כולו פרץ בצעקות זעם בלוויית טלטולי ידיות, חבטות מתכתיות וטריקות זועמות.

"שקט!!! שקט בבית המשפט, גבירותיי! סוף-סוף הגענו ללב העניין," קראה השופטת, "סבלנות! הכול עומד להתגלות. הדלת של צביקה, זכות הדיבור שלך. בטרם אחליט אילו סנקציות יוטלו עלייך, יש לך הזדמנות אחת ויחידה לנסות ולהצדיק את החטא החמור שחטאת כלפי כולנו."

"סנקציות? סנקציות כמו מה, כבודה? מה תעשו לי, תוציאו אותי להורג?" רטנה העדה.

"הדלת של צביקה, אני מזהירה אותך…"

"כן הבנתי אותך, כבודה. אבל כל עוד אני יכולה להמשיך לעשות ת'עבודה שלי, וכל עוד צביקה לא מוותר עליי, בית המשפט הזה לא יכול לעשות לי שומדבר רע. כולנו יודעות מה העונש הכי חמור שאפשר לתת פה: חרם. אם את מחליטה, כל הדלתות מפסיקות לדבר איתי. יודעת מה? זה לא מזיז לי. גם ככה כל הדלתות 'המכובדות' שיש פה, עם הפרזולים והקישוטים, לא מדברות איתי כבר שנים. דלתות פשוטות בקושי מחליפות איתי שתי מילים בשנה. למה את חושבת שלא סיפרתי את מה שקרה עם דלית כבר לפני שנים? כי אף אחד לא רוצה לשמוע ממני, זה למה. מי שמדברות איתי זה דלתות שאתן בכלל לא יורקות לכיוון שלהן. דלתות שהן דקות מדי לטעמכן, או מחומר כמו פלסטיק שנראה לכן זיפת, ובחיי, שמעתי פעם מדלת של אוטובוס שכמה דלתות כניסה עשו לה ת'מוות וצחקו עליה שהיא נפתחת ונסגרת אלף פעם ביום, אז היא בכלל לא דלת אמיתית. היא מה-זה נעלבה. אז העונש לא משנה, את מבינה? כי אם אנחנו מתנהגות אחת לשנייה כמו זבל, זה ממש לא משנה מה תחליטי עליי."

"יש לומר 'מה תחליטי לגביי'," תיקנה השופטת. אחר כך המשיכה בטון מפויס יותר, "שמעי נא, אני מבינה את הביקורת שלך לגבי הסדר החברתי שלנו. לעִתים קרובות, גם אני איני מסכימה עם ההתנהלות של דלתות מסוימות, אך יש לנו חוקים… ואת הפרת חוק בצורה ישירה ובוטה. איני בטוחה שהנסיבות המקילות מצדיקות את החריגה הזו."

נדמה היה שהעדה לא נרתעת כלל מהדברים הקשים שאמרה השופטת. "כבודה, אני יודעת מי את. אני עוד זוכרת, אז במלחמת המפרץ, עשית עבודה חשובה. אנשים לא ידעו מה קורה, חשבו שיש בחוץ איזה שואה ביולוגית, רצו למקלטים רועדים מפחד עם מסכות אב"כ. הם ישבו בתוך המקלט, ואת נסגרת עליהם הרמטית – שמרת עליהם טוב טוב, נתת להם תחושה של ביטחון. וזה מעולה, כשאנחנו יכולות לתת לאנשים תחושה של ביטחון.

"אבל דלית זה סיפור לגמרי אחר. כבודה, לפעמים הבפנים יותר מסוכן ממה ששמה בחוץ. לפעמים אנחנו לא מגינות על אנשים, אנחנו מחזיקות אותם כמו בבית סוהר. יש הרבה כמו דלית. אולי לפעמים אנחנו צריכות להיות יותר גמישות, להרשות קצת טלטולים, שיפתחו אותנו כדי לברוח ממשהו רע. לא את כולם אפשר להציל, אני מבינה את זה. אבל פה עזרתי לילדה כי סמכתי עליה וידעתי שהיא תדע איך להשתמש כמו שצריך במה שאני נותנת לה. וכמו שאמרתי, היא דיברה איתי כל פעם לפני שהיא הייתה צריכה לפתוח, וזה תמיד-תמיד היה מוצדק. בעיניי לפחות."

השופטת שקלה את הדברים. אחר כך אמרה, "האם את זוכרת כל אחת ואחת מהפעמים שבהן היא ניצלה את השם שנתת לה כדי לפתוח אחת מאיתנו?"

"כן, כבודה."

"ובכן, ספרי. אל תחסירי אף פרט. בסיום עדותך, נצא להפסקה ואחריה אכריז על החלטתי."

על אף שלא היו לה ריאות, העדה לקחה נשימה עמוקה והחלה לספר.

אחרי ארבע כוסות קפה דלוח עם יותר מדי סוכר, בטנה של סיגל הכריזה על מרד. הזעזוע ממה שסיפרה לה דלית רק חיזק את תחושת הבחילה והצרבת, לכן זנחה את הקפה והחליטה לנסות ולשפר את המצב עם כוס תה. במטבח התחנה היו רק שקיקי תה מוסדי עלובים למראה, אבל הניחוח המתוק של העלים בשקיק היה כמשב רוח רענן ומרגיע. כעת ישבה וחפנה בהכרת תודה את ספל התה החמים והמנחם, בעודה עמלה על כתיבת הדוח בעניינה של דלית והפריצה לבית שלֵו. השעה הייתה כבר חמש וחצי לפני בוקר, ודלית השעינה בינתיים את ראשה על השולחן ונרדמה.

את רוב הפרטים המעניינים ביותר סיגל נאלצה להשאיר מחוץ לדוח. כך למשל, היא דיווחה על אותו לילה נורא שבה חגית נעלה את דלית במחסן במשך כל הלילה, אך נמנעה מלספר שהדלת של אותו מחסן העניקה לה יכולת פלאית לפתוח כל דלת. היא דיווחה שההתעללות מצד חגית וחברותיה נמשכה גם אחרי תקרית המחסן, אך נמנעה מלהוסיף שדלית פתחה בעקביות את הדלתות של המקומות שבהם ניסו הילדות לנעול אותה שוב – דלת השירותים, דלת חדר הציוד באולם הספורט. היא התייחסה באריכות לתקרית שבה, ביום ההורים, מבלי שההורים שמו לב, חגית משכה מצווארה של דלית שרשרת זהב עם לב קטן שקיבלה במתנה מסבתה, והסתירה אותה במכונית של הוריה. סיגל הרשתה לעצמה לא להזכיר את החלק שבו, בזמן שחגית הייתה עם ההורים אצל המחנכת, דלית ניגשה למכונית, פתחה את הדלת והחזירה לעצמה את השרשרת שחגית הטמינה בתיקה שבמושב האחורי. "הם לא היו מאמינים לי אם הייתי מתלוננת," אמרה דלית בשלווה כשסיפרה על האירוע. "רוב הסיכויים שחגית הייתה משקרת ואומרת שנתתי לה את השרשרת. העדפתי לטפל בזה בעצמי, אמרתי לאמא שלי שהשרשרת נקרעה לי בטעות."

"וחגית לא שמה לב שהשרשרת נעלמה מהתיק שלה?" תהתה סיגל.

"לא, כי יום אחרי זה, בסוף שיעור היסטוריה, הפלתי את השרשרת בכוונה ליד התיק שלה ואז הרמתי אותה כאילו היא נפלה לי. היא לא יכלה לעשות כלום כי המורה עוד הייתה שם."

היא חכמה, הילדה, חשבה סיגל. למדה לעשות מניפולציות מהטובות ביותר. הלוואי ואני הייתי כל כך מתוחכמת בגילה.

בשבועות ובחודשים שחלפו אחרי תקרית המחסן, דלית התאוששה וביטחונה העצמי התחזק. הידיעה שיש לה כלי סודי שמגן עליה מפני ההתעמרות של חגית וחבורתה גרמה לה להרגיש ולהתנהג אחרת. תוספת חיזוק הגיעה מהטיפול הפסיכולוגי, שאומנם לא נגע ישירות בעניין הדלתות, אבל העניק לה מקום בטוח לעבד בו את רגשותיה ומחשבותיה. לכן, בפעם הבאה שחברותיה של חגית ניסו לחסום את דרכה בחצר, היא פשוט צחקה עליהן. אחרי שהן הכשילו אותה והיא נפלה בשיעור התעמלות, היא פרצה בצחוק מתגלגל כל כך ממושך, שהמורה להתעמלות נזפה בה ושלחה אותה לשבת בצד. היא ישבה וחייכה לכל הבנות שהמשיכו לקפוץ לרוחק, להתמתח ולהתאמץ, ולא חששה לנעוץ עיניים בילדות שכל כך הפחידו אותה לפני כן – עד שהן החלו להרגיש מאוימות.

התקרית האחרונה בהחלט שעליה דיווחה סיגל הייתה תקרית הלוקרים. מעט אחרי יום הולדתה השנים־עשר, דלית קיבלה וסת לראשונה. אימה של דלית, שלא אהבה לדבר על עניינים כאלה, העניקה לה חבילת תחבושות ואמרה "תשתדלי שהכתם יהיה באמצע". וזה הכול. למרבה המזל, היא יכלה לדבר על זה עם הפסיכולוגית שהציעה פתרונות לכאבים ולתופעות אחרות שנלוות למחזור החודשי, וחשוב ביותר, לשמוח ביחד איתה על נקודת ציון חשובה בחייה של כל נערה. לרוע המזל, דלית נאלצה לבקש בלחישה מהמורה לצאת מהשיעור באמצע בוחן, כדי להחליף תחבושת. אחת מהבנות שמעה את הלחישה והעבירה לחגית. התוצאה הייתה שיום אחר כך, דלית מצאה בלוקר שלה טמפון טבול בקטשופ, שנדחף דרך החרכים.

דלית החליטה לא לשתוק. בעצה אחת עם מי שהיא כינתה "הדלת של צביקה" היא חמקה החוצה מאולם הספורט בזמן החזרות למופע סיום השנה, פתחה את דלתות הלוקרים של הבנות שהתעללו בה. חגית, מיכל, ליאת, דנית, לינוי, אורית, מאיה. על כל אחת מדלתות הלוקרים הפתוחות תלתה טמפון טבול בקטשופ. עם הקטשופ שנותר, כתבה על החלק הפנימי של כל דלת מילה אחת ויחידה: "די".

כשהחזרות הסתיימו, ה"מיצג" נחשף בפני כל. התלמידים צחקו וצילמו תמונות, הילדות נעלבו ונבהלו. המורות מצידן, שהיו בטוחות שמדובר בתעלול ילדותי שארגנה חגית – אחד מני רבים – הטילו עליהן עונשים. ההתייפחויות לא עזרו הפעם. המורות לא האמינו וגם לא רצו להאמין. התלמידות בחבורה של מלכת הכיתה נאלצו לכתוב חיבורים על כבוד לרכוש בית הספר, ציוני "נכשל" נוספו לממוצע שלהן, ומאז אותו יום – אף אחת לא הציקה יותר לדלית. הן לא הבינו מה קרה, אבל הבינו שהיא כבר לא מקבלת את המכות בשתיקה, והניחו לה.

כשעלו לחטיבה, הכיתה פוזרה בין כיתות שונות, ולדלית הוקל משמעותית. היא לא נזקקה יותר ליכולת הקסומה שלה. הציונים הטובים שקיבלה משכו אליה חברות שרצו ללמוד איתה, והביטחון העצמי שרכשה אפשר לה להתעלם מהילדים מהכיתה הקודמת. שלוש שנים אחר כך, בכיתה ט', בטיול השנתי של השכבה, כמה מהילדות שהתעללו בה ביסודי קשרו איתה שיחה ואפילו התנצלו בפניה על הדברים שעשו אז. הבגרות עשתה את שלה. היחידה שלא התנצלה הייתה חגית.

למעשה, לפי מה שסיפרה לה דלית, מצבה של חגית החל להידרדר בחטיבה, והמשיך להידרדר עוד יותר כשעלו לתיכון. מלכת הכיתה שאיבדה את הכתר ואת להקת המעודדות הצמודה לא מצאה את מקומה. דלית הייתה שומעת מדי פעם רכילות על כך שחגית נשלחה לחדר המנהלת, הושעתה לכמה ימים, שהיא אחת התלמידות הגרועות בשכבה. ההורים של חגית ביקרו בבית הספר לעִתים קרובות, ותמיד אחרי שיחה עם המנהלת, העניינים חזרו לשגרה – עד התקרית הבאה. באחת מאותן שיחות, המנהלת הציעה להצמיד את חגית לתלמידה עם הישגים טובים, בתקווה שתצליח "למשוך אותה למעלה", כדבריה. ההורים הציעו את דלית, שהכירו כתלמידה הכי טובה מבית הספר היסודי. המנהלת הסכימה, והתוצאה הייתה שדלית נאלצה להיפגש עם חגית מספר פעמים כדי לעזור לה בלימודים.

בחלק הזה של הסיפור, הנערה התקשתה לבטא את תחושותיה. "אם לומר את האמת, זה בעיקר הרגיז אותי," הודתה דלית. "רציתי לשכוח ממנה. חשבתי לומר למנהלת שאני לא מסכימה, אבל קיוויתי שאולי עכשיו היא תתייחס אליי אחרת, ו…"

"ורצית לסגור איתה מעגל?" הציעה סיגל.

"הרבה לפני זה, רציתי שהיא תבין בכלל מה היא עשתה לי," השיבה דלית. "שהיא תסביר מה עשיתי לה שהיא שנאה אותי כל כך, בלי שקרים ובלי תירוצים. רציתי להבין ממנה אם היא… מודה במה שהיא עשתה, בזה שהיא בחרה אותי בתור שק החבטות שלה, דווקא אותי, ובעצם…" קולה של הנערה גווע.

"רצית להבין למה," אמרה סיגל והסתכלה בנערה במבט אוהד.

"כן, בדיוק." דלית משכה באפה והמשיכה, "הפסיכולוגית שלי אמרה שעדיף לשמור מרחק ממנה ושזה רק יפגע בי יותר כי זה גורר אותי אחורה לתקופה שבה הייתי יותר חלשה וחסרת ביטחון, ושזה יעלה כל מיני רגשות לא טובים… אבל המנהלת ממש לחצה עליי והיה לי לא נעים לומר לא, אז הסכמתי להיות חונכת שלה לתקופת ניסיון."

"כמה פעמים נפגשת איתה?"

"רק פעם אחת." דלית נשענה קדימה והביטה בסיגל. "הפגישה הראשונה והיחידה שלי איתה הייתה היום, אחרי הלימודים. היא באה אליי והתנהגה כאילו לא קרה בינינו כלום, כולה חיוכים. עזרתי לה להכין שיעורי בית. אחרי זה היא המשיכה לפטפט על שטויות, להמציא כל מיני סיפורים כאילו בנים בבית ספר מעריצים אותה והמורות מקנאות בה. אפילו הזמינה אותי אליה, והתחנפה אליי: 'את חייבת לקפוץ אליי הביתה מתישהו, יש לי חולצה שתתאים לך בול' וכאלה. באיזשהו שלב לא יכולתי יותר עם הקשקושים האלה, ושאלתי אותה. ספציפית לגבי אותו לילה."

סיגל נאנחה. "אני חוששת לשאול איך זה נגמר."

בתגובה, דלית גלגלה עיניים ברוגז. "חגית עשתה את מה שהיא עושה תמיד, והתחילה לבכות. בהתחלה הכחישה שהיא בכלל עשתה את זה, אבל אחרי שהבהרתי לה שאני זוכרת ממש טוב ולא קונה את השקרים שלה, היא אמרה שהיא נורא מצטערת והיא לא ידעה שזה כל כך פוגע בי."

"נו, באמת."

"זה גם מה שאני אמרתי! 'נו, באמת. איך לא שמת לב שזה פוגע בי?' היא אמרה שהיא עצמה הייתה מבולבלת באותם שנים בגלל בעיות עם ההורים שלה. ואז היא הטילה את הפצצה, ואמרה שהיא מאומצת."

"זה חדש."

"כן, גם אני לא האמנתי בהתחלה. אבל היא סיפרה סיפור שלם על כמה שההורים שלה מעריצים את אחותה הגדולה, ותמיד קונים לה מתנות ומדברים עליה בכזו גאווה, ועל חגית הם לא מדברים בכלל, ואחותה תמיד מקבלת הכול והיא לא מקבלת כלום. מסתבר שעכשיו אחותה סיימה תואר ראשון, והם קנו לה שרשרת עם יהלומים בתור הפתעה. חגית אמרה שהיא ראתה את אבא שלה מכניס את הקופסה עם השרשרת לכספת במשרד שלו. היא טענה שבאותה כספת נמצאים גם מסמכי האימוץ שלה, וההורים שלה מסתירים ממנה שהיא מאומצת."

"רגע, בגלל זה פרצת – כלומר, פתחת את הכספת? כדי לראות אם זה נכון?"

דלית נשכה את שפתה התחתונה בהבעת תסכול. "זה נשמע טיפשי, אבל אחרי שהיא הלכה הביתה, לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה. ידעתי שהיא משקרת כמו תמיד, כי זה מה שהיא עושה – היא שקרנית – אבל היה לי איזה צל של ספק שפשוט ניקר לי במוח בלי סוף. אולי היא לא שקרנית. אולי אני טועה."

"והיית חייבת להוכיח לה שהיא משקרת?" שאלה סיגל.

"לא רק זה," דלית נאבקה למצוא את המילים הנכונות. "זה גם… היא רצתה שאני ארגיש רע בשבילה, שאני ארחם עליה, את מבינה? כאילו היא זו שסבלה תמיד, לא אני. רציתי לדעת שצדקתי, שאני רואה את המציאות כפי שהיא, ושחגית באמת אותה ילדה רעה שמתבריינת על ילדים חלשים ממנה כי היא חרא של בנאדם, וסתם ממציאה תירוצים להתנהגות מגעילה. ואם אני אדע את האמת, אני לא אצטרך לרחם עליה והמניפולציות שלה לא יעבדו עליי. ואז לא תהיה לי שום בעיה להגיד למנהלת שאני לא מוכנה לעזור לילדה שמשקרת כל הזמן, שמנצלת אנשים, ושתחזור להציק לי בהזדמנות הראשונה שתהיה לה."

"נו, והיו שם מסמכי אימוץ, בכספת?"

"לא היו. הייתה שרשרת יהלומים לאחותה הגדולה, כמו שהיא אמרה, והיו כמה תכשיטים אחרים, וכמה מסמכים כמו משכנתא וכאלה… אבל שום מסמכי אימוץ. תכננתי לסגור את הכספת וללכת משם, אבל לא ידעתי שיש אזעקה שקטה. ואז המשטרה הגיעה, ואת היתר את כבר יודעת."

אחרי שסיימה את סיפורה, ניכר שרווח לדלית, כאילו מעמסה כבדה ירדה מעל כתפיה. היא הסכימה סוף-סוף להתקשר להורים שלה, ושאלה בנימוס אם מותר לה לנמנם עד שאמא שלה תגיע לאסוף אותה.

שעה אחר כך, כשסיגל סיימה לכתוב את הדוח, כל מה שנאמר בו לגבי אירועי הלילה היה שחגית הייתה במשבר רגשי קשה, שהיא הביעה חרטה בפני דלית על התנהגותה בעבר, שהיא הזמינה את דלית אליה הביתה, ושהיא רצתה להראות לה את הדברים שבכספת של האב. הכול נכון, אבל לא מדויק. סיגל התפללה שהמוח של ההורים משני הצדדים ישלים את הפערים לבד, ושהם יניחו שהנערות היו דרמטיות יתר על המידה, אולי בהשפעת כל סדרות הטלוויזיה המשוגעות שהן רואות, והחליטו שהן פשוט חייבות להיפגש בשעה מאוחרת כל כך.

אחרי שעה של כתיבה מאומצת, סיגל הניחה את העט על השולחן ועיסתה את כף ידה הכואבת. עכשיו הגיע הרגע להזמין את ההורים ולסיים את הסאגה. היא קיוותה שקיבלה את ההחלטה הנכונה, לטובת שתי הנערות.

"בית המשפט!"

לחישות העץ והמתכת, שהפעם נלוו אליהן פטפוטי זכוכית ופלסטיק, השתתקו כולן. כל העיניות באולם הופנו לכיוון דלת המקלט העשויה פלדה יצוקה, השופטת נטולת העינית.

"אחיות יקרות, תקופה לא פשוטה מגיעה היום לסיומה. נאלצנו להתמודד עם פחדים ישנים ששבו והציפו את ליבותינו, לשאול את עצמנו שאלות קשות ונוקבות. לעִתים נדמה היה שהסולידריות בינינו, אותו מרקם שברירי של ערבות הדדית ונאמנות חסרת פשרות לתפקיד, הולכת ונשמטת מידיותנו. ברם, לאחר ששמעתי ושקלתי את כל העדויות, אני סמוכה ובטוחה כי נוכל לשקם את הבסיס לקיומנו ולעשותו יציב ואיתן מאי פעם.

"אך ראשית, עלינו להשיב דברים על תיקונם. לא בכל משפט חל חילוף מפתיע של עדה ונאשמת, אך זהו המקרה שלפנינו, ועל כן: גדעון 300 אולטרה, אני מנקה אותך בזאת מכל חשד לעבֵרה, משום שהובהר לבית המשפט מעל לכל ספק שלא פעלת בידיעה ובמכוון וכי לא היית אחראית למעשייך בעת ביצוע הפשע. את חופשייה להמשיך בשגרת יומך, ואנא קבלי את התנצלותי בשם בית המשפט על שהוטל בך דופי באישום שגוי."

"ודאי, ודאי, כבודה," השיבה הנאשמת לשעבר בענווה. "אני שמחה שנעשה עימי צדק."

"אכן, צדק הוא מטרתנו העילאית. וכעת, לנאשמת האמיתית: הדלת של צביקה, את נאשמת בזאת בתקשורת עם ישות זרה, מסירת מידע סודי ברמת הסיווג הגבוהה ביותר וחשיפת עולמנו לסכנה. כמו כן, את נאשמת בהפקרת אחיותייך להשתלטות עוינת. האם את כופרת באשמה?"

"נהפוכו, כבודה," השיבה הדלת של צביקה, "אני מודה בחפץ לב ושמחה שהדבר יצא לאור. ת'אמת, אני חייבת התנצלות לגדעון ולאדורם, הן היחידות שלא דיברתי איתן אחרי זה כדי להסביר. לא היה זמן לזה, התחלתן את המשפט כל כך מהר אחרי שזה קרה."

"הנאשמת מודה באשמה," ציינה השופטת לפרוטוקול. "אם את מנסה לרמוז שהיינו פזיזות מדי ומיהרנו להטיל אשמה בלי לחקור ולברר תחילה את כל הפרטים…"

"אני לא רומזת, כבודה, אני אומרת הכי ברור שאפשר."

"…אז אני נאלצת להסכים איתך," המשיכה השופטת, להפתעת העדה והקהל כולו. "אין ספק כי המקרה הזה דורש מאיתנו לעשות חשבון נפש ולבצע בדק בית, על מנת לייעל את ההליכים ולשפר את יכולת ההקשבה שלנו לדלתות מכל שכבות החברה."

"אני מאוד מעריכה את זה, גבירתי," ענתה הנאשמת בהכרת תודה. "זה מה שאני מקווה שיקרה כבר הרבה זמן."

"כך הבינותי. ובכל זאת, הדלת של צביקה, גם אם הפעלת שיקול דעת מכורח נסיבות קשות והארת בעיה חברתית שאנחנו נדרשות לטפל בה, עשית את מה שעשית על דעת עצמך וגרמת למצוקה לכמה מאחיותייך. אין להכחיש זאת."

"לא מכחישה. ומקבלת כל עונש שתיתני לי."

"טוב ויפה. אם כך, הדלת של צביקה, אני גוזרת עלייך עבודות שירות. עד יום שירותך האחרון כדלת מחסן, יהיה עלייך להעביר הכשרה מיוחדת לכל אחת ואחת מהדלתות בעולמנו, בלי יוצאת מן הכלל, בנושא אתיקת פתיחה ונעילה בנסיבות מיוחדות. את זאת תעשי לפי מערכי שיעור מוסכמים שאכתוב בעצמי על סמך עדותך, ועל סמך ראיונות עם דלתות מכל פלגי החברה שלנו."

"יו, תודה," התלהבה הדלת של צביקה, "זה נשמע לי נהדר!"

"אין צורך בתודות, מטרתנו היא להקנות ידע למען נשכיל לעשות את הדבר הנכון, בזמן הנכון. הלא כן, כבוד הנאשמת?"

"מה שתגידי, גבירתי השופטת. מה שתגידי."

בסביבות השעה שש וחצי בבוקר אימה של דלית הגיעה לתחנת המשטרה, ואחרי כמה דקות של צעקות, סיגל הסבירה את הגרסה המצונזרת של מה שאירע.

האם, שעיניה עוד רשפו אש אחרי שנגררה ממיטתה בבהלה בשעת בוקר מוקדמת, הבטיחה לסיגל שהנערה תיענש כהוגן ונזפה בה קשות. "דלית, מה איתך? לא היה לך מספיק מהילדה הזאת, תגידי לי? בשביל מה הלכת אליה הביתה באמצע הלילה? מה את, טיפשה?" דלית לא השיבה, ורק ספגה את הנזיפות בעיניים מושפלות ובהבעה מחויכת למחצה.

בתום טקס הצעקות, האם רצתה לקחת את דלית הביתה, אך סיגל הפצירה בה להמתין רק עוד כמה דקות, כי חגית ואביה בדרך לתחנה, והיא קיוותה לגשר ביניהן ולנסות למצוא פתרון שימנע רישום פלילי לאחת הנערות. "עדיף לפתור את זה בצורה ידידותית בין המשפחות," אמרה סיגל לאם הנרגזת, "המשטרה תתחשב בשיקול הדעת שלי. אם אגיד שמדובר באי־הבנה, ואמליץ על המשך מעקב וטיפול לילדות, אני בטוחה שנוכל לחסוך לכולנו הרבה כאב ראש ובלגן." האם התרצתה והסכימה לחכות.

ואכן, אחרי עשר דקות הגיעו חגית ואביה. סיגל הובילה את כולם לחדר נפרד, שם ישבו משני צידי השולחן: חגית ואביה מול דלית ואימה. סיגל התיישבה בראש השולחן.

"תודה שהסכמתם לנסות תהליך של הידברות. אני באמת מאמינה שזו הדרך הכי טובה לפתור את העניין," אמרה סיגל.

"מה לפתור את העניין? היא פרצה לנו לבית," קראה חגית. אביה היסה אותה בנהמה, אך היא התמרמרה. "די נו, אבא, ראית שהיא פרצה!"

"רק רגע, חגית," אמרה סיגל והרימה יד כדי לנסות ולהרגיע את הרוחות. "שמעתי את הסיפור כולו מפי דלית, ולפי מה שאני מבינה, היא לא פרצה לשום מקום. גם בדיקת השוטרים שהגיעו למקום לא מראה שום סימני פריצה, לא בדלת הכניסה ולא בכספת. למעשה, הסימן היחיד לבעיה בכניסה לבית, היא האזעקה השקטה שהופעלה אוטומטית כי מישהו – או מישהי – שכחו לנטרל אותה."

"לא פעם ראשונה שהיא שוכחת," רטן האב. "לא היה צריך לערב את המשטרה, אבל היא התעקשה שזה לא היה בגללה הפעם."

חגית שלחה מבט נעלב לעבר האב, ואז פרצה בבכי. "למה אתה מאשים אותי? זאת היא שפרצה את הדלתות ואני בכלל לא עשיתי כלום!!"

"רגע, נחום," אמרה אימה של דלית בהפתעה, "אתה לא חשבת שדלית פרצה אליכם?"

"אני באמת מצטער על הבלגן, שפרה," השיב אביה של חגית. "המשטרה הגיעה אוטומטית בגלל האזעקה השקטה, ואחרי שהם דפקו על הדלת מצאנו את דלית בחדר העבודה שלי, וחגית האשימה אותה בפריצה, אז הם היו חייבים לברר את העניין."

"אבל היא באמת פרצה! אני לא הזמנתי אותה ולא כלום! היא משקרת!" צעקה חגית בפנים סמוקים מבכי. אחר כך פנתה לדלית. "את יודעת שפרצת! תגידי להם את האמת!"

דלית הביטה ישירות לתוך עיניה של חגית, ואמרה בלי להניד עפעף, "להגיד להם את האמת? אין בעיה. האמת היא, שיש לי כוח קסם שמאפשר לי לפתוח דלתות נעולות. אז השתמשתי בקסם שלי בשביל להיכנס אליכם הביתה ולפתוח את הכספת."

התשובה היממה את חגית, שלא הצליחה להגיב ורק פערה וסגרה את פיה כמה פעמים, עדיין מתייפחת.

"דלית," נחום פנה אל הנערה, "אני תמיד שומע מאמא שלך בעבודה כמה שאת ילדה טובה, ואני באמת מצטער על מה שקרה. אני מבקש להתנצל בפנייך…"

"בפניה??" חגית קטעה את דבריו, "ממני אתה צריך לבקש סליחה, שאתה לא מאמין לי! אתה ואמא אף פעם לא מאמינים לי!"

"די כבר!" שאג האב שסבלנותו פקעה. חגית בהתה בו בעיניים פעורות, מפוחדת. "כן, אנחנו לא מאמינים לך, כי את משקרת! כל הזמן! כמה פעמים כבר שכחת לנטרל את האזעקה? את באמת מצפה שאני אאמין שהילדה המסכנה הזאת, שלא עשתה לך שום דבר רע ואפילו הסכימה לעזור לך בלימודים, פתאום פרצה לנו לבית כמו פושעת? או שהיא קוסמת ויודעת לעבור דרך דלתות נעולות?"

"אני לא יודעת איך היא עשתה את זה, אבל אני יודעת שהיא משקרת!" צעקה חגית.

"אני לא משקרת," אמרה דלית בשלווה. "תמיד אמרתי את האמת, ורק את האמת."

אבל לא את כל האמת, חשבה סיגל. לא משנה, המטרה הושגה. היא פנתה להורים, "שפרה, נחום, אני חושבת שיש לנו פה איזו אי־הבנה, אולי תקשורת לקויה בין שתי הבנות, או שחגית ניסתה איזה תעלול שלא הצליח – לפי מה שהבנתי, יש לזה תקדימים…"

"אבל לא עשיתי כלום!!" צווחה חגית.

"אמרתי די, אז די, נכון?" צעק שוב נחום. "כמה ילדים כבר התלוננו על השטויות שאת עושה? כמה פעמים דיברנו עם ההורים שלהם, כמה פעמים באנו לבית הספר כי המורות כעסו עלייך? מה זה 'לא עשיתי כלום'? מה בסך הכול ביקשנו ממך, שתפסיקי לשקר ולעשות שטויות? תפסיקי כבר!"

חגית השתנקה והמשיכה לבכות.

סיגל מזגה לנערה כוס מים והניחה אותה לפניה. "בואו ננסה להירגע. אני מבינה שהרוחות סוערות ויש הרבה מה לעבד. חגית, שתי קצת בבקשה." הנערה לקחה את הכוס בפרצוף מרוגז ושטוף דמעות, ולגמה מים בין יפחה ליפחה.

"תראו, דיברתי עם השוטרת שאחראית על המקרה, והיא מסכימה איתי שאין בסיס להאשמות. אז זה קודם כל יורד מהפרק. לא, חגית, די –" סיגל עצרה את הנערה שעמדה להתחיל בפרץ צעקות נוסף – "די, סיימנו עם החלק הזה. אני רוצה שננסה לחשוב קדימה. יש טינה בין הנערות שמבוססת על דברים שקרו לפני שנים, ואני חושבת שטוב יהיה להפריד ביניהן לעת עתה, ולתת תמיכה לכל אחת בנפרד כדי להתמודד עם הטראומות, לדבר בכנות ובפתיחות על כל מה שקשה להן. גיל ההתבגרות הוא תקופה מאוד מאתגרת, הנערות נאבקות למצוא את הגבולות שלהן, וזה כולל העמדה של ההורים במבחן – אני לא צריכה לספר לכם, אתם כבר מכירים את זה יותר טוב ממני." שפרה ונחום הנהנו בהבעה יגעה.

"אז מה שאני מציעה," המשיכה סיגל, "זה שאני אפקח על המשך הטיפול של כל נערה בנפרד – שפרה, אני מבינה שלדלית יש פסיכולוגית? אקח ממך את הפרטים אחר כך ואעדכן אותה במה שקרה היום, ואני מציעה שגם את תיפגשי איתה, ביחד עם דלית. נחום, אתן לך רשימה של מטפלות מעולות ומומלצות לבני נוער, ואני מבקשת שתקבעו לחגית פגישה עוד השבוע. נשמע שיש לה הרבה מה לפרוק מהלב, ואני לא רוצה שהיא תמשיך להיות במצוקה כזאת ותרגיש שכולנו נגדה." סיגל אמרה את הדברים בכנות גמורה. בכל זאת, יש לה אחריות כלפי שתי הנערות, וניכר היה שחגית צברה לא מעט כעס כלפי הוריה. "בהמשך, אני ממליצה גם לערוך פגישה של כולכם עם המטפלת, כדי לנסות וללבן דברים יחד, כמשפחה."

האב נאנח ורטן, אבל הנהן לאות הסכמה.

"יופי, תודה. באמת תודה לכם על שיתוף הפעולה ועל ההבנה," אמרה סיגל. "עכשיו אני מציעה שתיקחו את הילדות הביתה, כולנו צריכים קצת מנוחה. זה היה לילה קשה."

חגית הייתה הראשונה לקום מהשולחן, ויצאה מהחדר בפנים נעלבים. אביה טרוט העיניים זרק "תודה" בקול רוטן לכיוון סיגל, אמר לשפרה, "נתראה במשרד," והלך בעקבות בתו.

סיגל פנתה לשפרה, "תוכלי בבקשה רק לחתום כאן על טופס שחרור העצורה ולהביא ליומנאי? אני אביא את דלית לכניסה, אני רק צריכה לוודא איתה כמה פרטים."

אחרי שהאם התרחקה במסדרון עם הטופס, סיגל מיהרה לפנות לדלית, "תקשיבי, אני יודעת שלא ניצלת את היכולת שלך בשביל לגנוב או לפגוע במישהו או שום דבר כזה, אבל חשוב להיזהר עם יכולת כזו. להשתמש בה רק במקרי חירום ממש. את מסכימה איתי?"

דלית עיקמה את אפה. "אני יודעת. אבל אני לא מוכנה יותר לבלוע את החרא מאף אחד, בטח לא ממנה. ויש לי הרגשה שהיא עוד תנסה להתנקם בי."

"בואי ננסה לפחות לא להפוך את זה למלחמת עולם שלישית, טוב? יש דרכים יותר טובות לפתור מריבות."

"לא אני התחלתי את המריבה הזאת," אמרה דלית ומשכה בכתפיה.

"אני יודעת," אמרה סיגל. "וזה לא פייר שאני מבקשת רק ממך להבליג. אבל את חכמה והראית שאת מסוגלת להיות יותר אחראית ובוגרת ממנה. אני סומכת עלייך, טוב?"

דלית הנהנה בעייפות. אחר כך הוסיפה, "אבל היה ממש כיף לראות את חגית חוטפת את האמת בפרצוף לשם שינוי."

אחרי שנפרדה מהנערה ואימה בכניסה לתחנה, סיגל תהתה אם זו הייתה טעות להשליך את יהבה על הסבלנות והאיפוק של נערה בת שש־עשרה, שיש לה כל הסיבות שבעולם לרצות להחזיר למתעללת שלה כגמולה. היא קיוותה שההגינות הבסיסית של דלית תגבר על הפיתוי לנצל את כוח הקסם שניתן לה. ובכל מקרה, הן עוד תיפגשנה בהמשך כדי ללבן את הדברים ולמצוא פתרונות שלא מבוססים על כשפים ולחשים.

חמש דקות אחר כך סיגל דידתה בעייפות לכיוון המכונית שלה בחניון. אם תזדרז ולא יהיו הרבה פקקים, תספיק עוד לתת חיבוק לדינה לפני שהיא יוצאת לעבודה. היא פיהקה, ואז פשפשה בכיס התיק שבו נמצאו בדרך כלל המפתחות. אחר כך פשפשה ביתר דאגה, ולבסוף הבינה. היא הייתה כל כך עייפה כשהגיעה לתחנה, ששכחה את המפתחות בתוך הרכב.

"אוף, לא עכשיו," גנחה סיגל. היא הייתה יכולה לבקש ממישהו בתחנה לעזור לה לפרוץ לרכב, אבל הם לא יפסיקו לצחוק עליה מעכשיו ועד הנצח. איזו פדיחה. אבל אין ברֵרה, כנראה. היא פנתה בייאוש לחזור לתחנה, ואז עצרה. אולי בעצם יש ברֵרה? היא שמעה זה עתה שיש ממד של דלתות, שחלק מהן אפילו מקשיבות ומשתפות פעולה… השאלה היא, אם יסכימו לשתף פעולה איתה. צבועה שכמותך, חשבה לעצמה, הרי זה עתה דיברת עם הילדה על הצורך להימנע מקסמים כאלה, ופתאום לך מותר?

מצד שני, זו הדלת של המכונית שלה, ויש לה מפתח והכול לגיטימי. פשוט המפתח לא במקום הנכון כרגע. היא לא פורצת, רק מנסה לתקן טעות מטופשת שעשתה. אז אולי החוקים שונים? היא התקרבה אל דלת המכונית במבט מלא חשש, שוקלת בדעתה באילו מילים לפנות לדלת כדי להפציר בפניה להיפתח, רק הפעם, כדי לעזור לה. ואיך קוראים לה בכלל? "'דלת שמאל מקדימה של טויוטה ישנה עם תיקוני פחחות' יקרה, האם בבקשה תואילי…?"

שנייה לפני שאצבעותיה נגעו בדלת, היא הבחינה בחלון שהיה פתוח למחצה. מתברר שהיא הייתה כל כך עייפה ומבולבלת, שלא רק שכחה להוציא את המפתח, אלא גם שכחה לסגור את החלון עד הסוף.

"סיגל, את מטומטמת ויש לך יותר מזל משכל," אמרה בקול רם. אחר כך פרצה בצחוק, הושיטה יד לתוך הרכב ופתחה את הדלת. כשהתיישבה מול ההגה והדליקה את המנוע, היה נדמה לה שהיא שומעת אי־שם בתוך ראשה אנחת רווחה קטנה, שצלצלה בקרקוש מתכת ופלסטיק.