הערת המערכת: לצערנו, בין השאר בשל נסיבות השנה הזו, העבודה על הסיפור נעצרה לפני שהסתיים. אנחנו מתנצלים על אי הנוחות, ומקווים שהפרקים שכן התפרסמו יסבו הנאה ואולי השראה.

הים היה כחול מאוד כשעידן פקח את עיניו. הגלים שיחקו בחול, מכים ושבים ככפות של חתול תובעני. הוא הרפה מאדי האימה שנישבו בו עדיין והתבונן בגלים, שורטים ומלטפים את החול. 

החול היה לבן מאוד, נקי מאוד. ללא שמץ של כסאות חוף, צעצועי פלסטיק, עטיפות ארטיק, נקישות מטקות והצעקות המלוות אותן. רק אוושת הגלים וקריאות הציפורים. שחפים? כן, אלה ודאי צריכים להיות שחפים, מה עוד יהיו?

הוא לא היה בטוח כמה זמן עבר לפני שהמחשבות צפו מעל פני השטח. מה יהיה עם החוזה? זעקה בו הראשונה. עד ה-15 לחודש הוא התחייב להשיט את היאכטה הזו ממש, "גחלילית" יקרא שמה בישראל, אל נמל אשדוד, ומה התאריך עכשיו? את הטלפון שלו לא ראה בשום מקום, מי יודע אם הוא עדיין חי אחרי הגל המטורף הזה אתמול, והמכשירים – המכשירים היו כבויים כולם. עידן חשש להדליק אותם.

אתמול היה ה-12, חשב לעצמו. כלומר, אם היה זה אתמול. הסופה הכתה סמוך לחצות, בוקעת וצומחת משום מקום כמעט, שעתיים לאחר שעבר את מלטה. 

מד הדלק האנאלוגי הצביע על האפס הבלתי אפשרי. תקול בוודאי. כן, המד הוא שתקול. החלופה גרועה בהרבה.

מתי הוא עיגן את עוד-לא-"גחלילית"? כיצד עשה זאת? מה מצבה עכשיו? ידו נשלחה ללוח הבקרה ונמשכה שוב. זה תקוע, נכון? זה לא הולך לעבוד? זו בעיה, בעיה אמיתית שהוא יצטרך להתעסק איתה עכשיו באי המן הסתם יווני הזה. רק עוד כמה דקות של שקט, בבקשה. רק עוד כמה דקות של גלים רכים, מתונים, המגרדים בעצלתיים את בטנו של החוף.

אט אט נכנס לתוך הרחש גם קולו של שעון. מאיפה צץ כאן שעון? היו אלה נקישות עמומות, קצובות כמעט, מתקרבות ומתרחקות לסירוגין. עלה בדעתו של עידן שהזמן מצפה לו, מהלך סחור סחור בטקט בלתי צפוי, ומבקש לשוב ולבקוע אל חייו. 

הוא לא היה בטוח שהוא מעוניין בכך. לא כרגע. 

מישהו נגע בכתף שלו. הוא זינק על רגליו, שב ומרגיש בהן לראשונה, שב ומרגיש בכאב, בסערה שהגיעה משום מקום וטלטלה אותו ואת הספינה כגרגיר חיטה, סופה שלא חשב שיפגוש כמוה בים התיכון. הכאב כמעט הפיל אותו חזרה באבחה, אך הוא הצליח לגייס מה מעצמו ולהישען על כסא הנווט.

שיער ארוך היה לה לאורחת, שחור כערפל וסמיך כמוהו, ממסגר פנים סגלגלים, חדים קצת יתר על המידה. עיני שקד שצבען חרדלי, שפתיים מלאות, משוכות למעין חיוך דרוך. שמלה אדומה רקומה בזהב, שנראתה כאילו ראתה ימים טובים יותר, השתפלה מכתפיה וצנחה לכסות את כל כולה.

בחורה… הוא לא בדיוק היה קורא לה יפה, כן? אבל משהו היה בה. משהו מושך כזה, משהו שונה. היא הסתכלה בעידן רגעים מספר, ליקקה את שפתיה בלשון ורדרדה ופנתה אל לוח המכשירים.

לעידן לקח עוד כמה רגעים לתלוש מעצמו את שיירי התחושה הזו, שנחה עליו כצעיף. את האשליה המבטיחה שזה סופה של הדרך. שאין לו לאן למהר. ההבנה המציקה שהוא מת והגיע.

אבל המגע על כתפו היה אמיתי מדי, יותר מדי מן העולם הזה. קול הגירוד של ציפורניה, הארוכות ומושחזות, על לוח הבקרה היה אמיתי, הוא עודנו חי ו"הגחלילית" הייתה שבורה וריקה מכדי להגיע איתו לאיזשהו מקום אחר.

הוא פסע צעד אליה. נעמד לצדה, ניסה להישמע אסרטיבי. "אקסקיוז מי, מיס," פנה אליה "יו שולדנט בי דואינג ד'אט." לך תבין את היווניות האלה מה עובר להן בראש.

עיניה ננעצו בעיניו כזוג צלצלים צהובים והיא צחקה. צחוק עשיר ועמוק. צחוק פעמונים? לא, לא, צחוק של ספלי בירה ריקים רק למחצה, צחוק מתובל ומעושן של ערב מאוחר בעיר התחתית שעמד בניגוד צורב כל כך לכחול הים שבחוץ.

הוא תפס את יד שמאל שלה. "נו!" צעק "סטופ איט!" היא הסתובבה אליו ודחפה אותו קלות בחזה עם כף ידה השמאלית. נשימתו של עידן נעתקה והוא מעד אחורנית, מתנשם ומשתנק. עכשיו אני בטוח לא מת, חשב לעצמו. הנערה רכנה מעליו בסקרנות, חיוכה הולך ומתרחב. קונג פו ארור, או שאני שבור אפילו יותר משנדמה לי. רגע, היא הולכת לשדוד אותי?

הוא ניסה להדוף אותה, אבל מעין שיתוק אחז בו ובעודה רוכנת מעליו לא יכול היה שלא לשאוף אל תוכו את הריח שלה. עשיר מאוד, חריף ואדמתי, ומשכר, משכר ממש. ריח שנראה כל כך לא שייך לפנים הנעריות והידידותיות שלה. 

ידה נשלחה לגעת בצווארו, ליטוף קל, אבל המהלומה שהפילה אותו הדהדה עדיין בבית החזה שלו. ציפורן חדה החליקה על צווארו והוא חש כאב. זה דם? יש דם? היא הולכת להרוג אותי עכשיו? אוי אלוהים!

היא נרתעה ומעין בהלה חלפה בעיניה, ועידן הבין שאת המילים האחרונות הוא ביטא בקול. 

"יהודי", אמרה, המבטא שלה היה משונה. העיצורים לא נהגו כמעט אלא נבלעו לתוך התנועות, מטעימים אותן כרוטב בשרי וסמיך. "אתה לא נראה כמו יהודי".

עידן צחק, צחוק פתאומי שהשתנק לכדי צפצוף. עברית, היא דיברה עברית, למה היא דיברה עברית? הגרון שלו היה מכווץ עדיין, הגוף תפוס כולו. מה היא עשתה לו? 

היא הושיטה לו יד, אבל משכה אותה במהירות חזרה. "אני לא ידעתי. אתה יכול לקום."

עידן קם, השיתוק עזב את הגוף שלו, מתחלף לעקצוץ מדגדג. הוא מישש את צווארו וניגב ממנו כמה טיפות של נוזל חם, אדום. מה לכל הרוחות היא ניסתה לעשות?

אבל מה ששאל היה רק "איפה אנחנו?"

היא פסעה צעד אחורה ונשענה על המכשירים, מסיטה את ראשה לצד וסוקרת אותו מימין, אחר כך משמאל. ולמה לעזאזל אני לא נראה כמו יהודי? איך בכלל יהודי אמור להראות?

"בוא," אמרה לבסוף, "אני אקח אותך למקום של היהודים."

זה נשמע מצחיק, האופן בו היא אמרה את זה, אבל הרווחה שחש הייתה אמיתית לגמרי, אותה רווחה שחש כאשר הצליח להגיע לבית חב"ד בבוגוטה לפני שנתיים, כשנתן לעצמו להיות דביל וכויס. אם יש פה קהילה יש להם אינטרנט, ואני אצליח ליצור קשר ולסדר את כל זה ולאכול אוכל טעים וחם ולישון כמו בן אדם ואני לא מת, אני כבר לא מת.

הוא הנהן ופסע בעקבותיה. רק אז חזר ושמע את קול הנקישות שטרדו את מנוחתו קודם לכן, שהטרימו את הופעתה; לא היו אלה מחוגי שעון, כי אם צעדיה.

עקבים? תהה. מי מסתובבת על החוף בעקבים? ההבטחה של השיבה לנורמליות שבה והעירה בו איזו מן חשיבה שנדמתה לו כנורמלית. אם היו אלה עקבים, היא כנראה הייתה נמוכה ממנו כמעט בראש ומשום מה הסב לו הדבר נחמה משונה. גם השמלה הייתה רחוקה מבגד חוף. היא הייתה מפוארת ובלה, בנויה לתלפיות וכבדה. כאשר נעה, נכח עידן כמה מטאטאת השמלה את הרצפה סביבה, כמה מכבידה על תנועותיה המהירות, ומבלי משים חשק להתוודע אל הצורה אשר תחתיה.

משהו קרא בו לעצור, להאט, ללכת על פי הנהלים. הטלפון הלווייני צריך לפעול עדיין, לא? מכל נקודה בעולם, זה הקטע. אך קולה של התבונה נסוג מפני קריאות הציפורים. הספינה הייתה מחניקה, הוא היה חייב לצאת מכאן, קודם כול, לצאת מהקבר הזה. היא, המבקרת, הראתה בפניו את הדרך. הכללים יחכו, התיקונים יחכו.

הדלת המוליכה אל הסיפון הייתה פתוחה לרווחה. לא כך, היא הייתה עקורה מציריה. אף גל לא יכול היה לעשות כן. הנערה התעלמה מכך, היא חצתה את הסיפון, וזינקה בחינניות אל החוף. עידן עשה את דרכו בעקבותיה, אבל אז עצר רגע והעיף מבט לאחור, אומד את מצב הטרום-"גחלילית".

מצב הקטמרן היה פחות ממזהיר, זו כבר לא הייתה אותה סירה בוהקת אותה הוציא לפני ימים ספורים מהמספנה במרסיי, חבטות ושריטות נראו בירכתיה. עם זאת, המפרשים היו מקופלים כיאות ומקום מושבה על החוף היה סביר כמעט. הוא עיגן אותה, עיגן בוודאות.

מאיפה אם כן דלף הדלק? ומתי?

עידן העיף בה מבט נבוך, כמצפה לתשובה, והיא לכדה את המבט ומשכה אותו אל עומק היבשה.

"אנחנו צריכים למהר," היא אמרה, "שבת נכנסת מוקדם היום." היא פנתה לו עורף והתחילה ללכת. הוא פסע אחריה, הלום עדיין.

רק אחרי דקות מספר של הליכה הוא הסתכל על החול. החול היה עדיין לבן מאוד, נקי מאוד, ורק עקבות רגליה נראו שם. קוים חדים, ששני קוים נוספים מתפצלים מהם כלפי מעלה. כאדם המרים ידיו. כעקבות ציפור גדולה.

ככלות הכול, הוא לא היה גבוה ממנה בראש.

פרק ב: העיר שמבעד לסבך