סיפור פרי עטה של אורחת הכבוד של כנס מאורות 2020 – עולם חדש מופלא.

תחנת האיתות מילאה לחלוטין את מרקע הצפייה של תא הטייס של המעבורת. היא נראתה כמו מוקש ימי עתיק שהושלך לים החלל, בגודל של אסטרואיד. היא שידרה תחושה שזו  ישות – כאילו היצירה שלה הייתה תוצר של איזה מופע מוזרויות טבעי ביקום. ההשפעה של פגיעת מטאור על עולם בחיתוליו, אולי, אבל למעשה זו הייתה ההשפעה של הצורך האנושי על שבריר של היקום. כמו ירח, האורות המהבהבים ועמודי השדרה שצמחו מכדור העל־פלדה, הפנו אל לואיס אסטרדה פנים קרים של אדישות. הישות עצמה לא הציעה קבלת פנים חמימה, אך מדוע שתעשה זאת? זה היה מקום שבו איש לא רצה לעבוד.
העגינה הייתה תהליך שבוצע בעיקר בידי מערכת, שדיברה אל המעבורת שלו בשפת המחשבים בזמן שלואיס הטיל לפיו צימוקים מצופים בשוקולד, וידיו לא נגעו בלוח הבקרה. הוא לא היה טייס, גם אם הלכה למעשה היה יכול להטיס כלי רכב פשוט כמו מעבורת לטווח קצר. לא שהיה לו רישיון, הוא פשוט ידע לעשות את זה – מסיבות שעדיף לא לפרט בטופס בקשת העבודה שבזכותו הגיע לריאיון שבסופו של דבר שלח אותו לחלל העמוק.
עבור חברה בשירות הצבא: יופיטר בנייה. שם סתמי לאנשים שהרוויחו מיליארדים על חשבונם של שמוקים כמוהו. הוא לא היה בטוח מה יותר גרוע, לעבוד בעקיפין עבור הצבא או לעבוד עבור אנשים שהרוויחו כסף מעבודה עבור הצבא. החלק של נשמתו שעדיין היה קרוב לכדור הארץ חשד באופן טבעי בשתי האפשרויות, אבל צריך לאכול.
למען האמת, הוא לא חשב שהוא יגיע כל כך רחוק בתהליך המיון מכיוון שהוא נטה לגלות על עצמו מידע מזיק (משהו שקשור לשליטה גרועה בדחפים מילוליים ובעיות עם סמכות), אבל במקרה זה הוא הצליח לסתום את הפה. או שיופיטר בנייה היו נואשים. או שניהם.
הוא בדיוק סיים את הממתק כשתא הטייס הודיע שהכול כשורה. התבונה השולטת בתחנת האיתות – מערכת – אישרה בקול ניטרלי מגדרית. לואיס זרק את העטיפה על כיסא תא הטייס, לקח את שני התיקים שלו ופגש את הבינה המלאכותית דמוית האדם שחיכתה לו על הרציף: הביטוי הגשמי של מערכת.
"ברוך הבא, לואיס," אמר היצור באותו קול ניטרלי מגדרית. דו־רגלי ורחב כתפיים, עם לוחות שריון משתלבים במקום איברים רכים, מטרתו הייתה לנרמל את המגע ולספק עוד זוג "ידיים" אם יהיה צורך בכך בתחזוקה השוטפת של התחנה. נאמר לו שהם רבגוניים, כמו בוטי בידור, אבל לואיס עוד יראה אם זה נכון. אפילו בוטי בידור הופכים למשעממים אחרי זמן לא רב.
"הי." מבטו חלף על פני הרציף הריק. המעבורת כבר פנתה כמו סוס ים גמלוני, והתכוננה לחזור לספינה שממנה הורידה אותו בדרכה למשימה אחרת (לא סיפרו לו איזו, הוא היה רק מטען).
"אתה יכול לקרוא לי מד"מ," אמרה הבינה המלאכותית, ולואיס לא הצליח לקבוע מאיפה קולה בוקע. לא הייתה תיבת קול ברורה על היצור, אם כי הייתה רצועת כסף במקום שבו היו עיניים, לו היה אנושי. אלה היו "תווי הפנים" היחידים. פיסות השריון הלבנות רבות השכבות בהקו תחת האורות, וגרמו ללואיס למצמץ. הוא לא היה רגיל לסביבה נקייה כל כך.
"אלה ראשי תיבות של משהו?" לואיס שאל את מד"מ. הוא התחרט מייד. "לא משנה. כנראה שכן." תאגידים, הצבא, והברנז'ה של התקשורת אהבו ראשי תיבות.
מד"מ היססה לשבריר שנייה, כאילו היא מעבדת את ההערה. אבל זה היה אמור לארוך פחות זמן, ולכן לואיס הניח שההיסוס היה מחוות נימוס. לוודא שהוא גמר לדבר. "אני מצפה לעבודה איתך בששת החודשים הקרובים," אמרה המד"מ במקום להתייחס להערה שלו. "אראה לך איפה המגורים שלך."
"תודה." הוא נתן את התיקים שלו למד"מ והלך לצידה מהרציף.
זה היה הסבב הראשון שלו. שישה חודשים עד שנה לא היה שירות ארוך בקנה מידה מודרני – לא כאילו הוא חתם לחמש שנים בצבא – אם כי משימה ממושכת בחלל העמוק בלי מגע אנשי עדיין דרשה שיקול. או ייאוש. איש לא שיווע לעבודה כזו, מה שנגד את הציווי הנוכחי, שרק אנשים צלולים בדעתם יורשו לעשות עבודה כזו. אבל איזה אדם צלול בדעתו ירצה להתרחק מהאנושות לחצי שנה – או שנה אם יחדשו את החוזה?
בפּאקס טרה הוא פגש מישהו שחתם לכל החיים. בבארים קראו להם מסובבים מסלוליים. זה הפחיד וריתק אותו בעת ובעונה אחת.
תחנות המשואה היו גופי ענק אוטונומיים לגמרי בחלל, אבל הן היו חשובות מכדי להשאיר אותן לחלוטין בידי מחשבים. אם יקרה משהו ומערכת לא תהיה מסוגלת לתקן אותן, ייקח זמן רב מדי לשלוח צוות הנדסה אנושי והיה יקר מדי להעסיק צוות כזה כל השנה בתפקיד שהוא בעיקרו שמרטף של טכנולוגיה.
אז הוא היה הגיבוי המיותר שקורפוס צי החלל הסתמך עליו להעביר את ספינותיו דרך המרחבים העצומים והבעייתיים של החלל, ולהעביר תשדורות חשובות ועדכונים. חלליות במשימות סיור מיפו את מערכת הכוכב הצהוב הזה, כמובן, אבל בכל מה שקשור לניווט ביקום, יתירות הייתה יתרון. "הכוחות העליונים" של מרכז-ארץ רצו מה שהיה למעשה שילוב של מצוף סימון ומחסן הצטיידות לאורך הנתיבים, ליתר ביטחון.
חמוש, כמובן. רק למקרה שישות תאגידית שאינה יופיטר בנייה תחליט לגנוב משהו. כמו טכנולוגיה. לואיס הניח שהם פוחדים גם מחורשי מזימות פחות רשמיים, כי גם אלה התחילו להסתנן לחלל.
ובכל זאת, לואיס תהה למה מצוף איתות ותחנת תדלוק צריך להיות גדול כל כך, לעזאזל, ודרושים כל כך הרבה חודשים והוצאות לבנות אותו? אבל שיהיה, זה לא כאילו שלממשלה – כל ממשלה שהיא – היה מוניטין של יעילות. התשובות לשאלות כמו "לאן הכסף הלך" היו מעל לדרגתו.
במצבה הנוכחי, תחנת האיתות MX19 הושלמה ב-85%. הוא היה כאן להבטיח שהשאר יושלם ולפקח על פעילות התחנה. זה כבר היה מוצב מתפקד – לפחות כתחנת ממסר ולדילוגי תקשורת, עדיין לא להצטיידות – ויעמדו לרשותו בוטים צבאיים. עכשיו זו הייתה אחריותו להבטיח שהבנייה תתנהל ללא תקלות. נאמר לו שהוא יפגוש את המהנדסת האנושית הפורשת לתדרוך, אבל היא בבירור לא חשבה שהוא מספיק חשוב כדי לפגוש אותו על הרציף.
אין בעיה. הוא חשב שעדיף שיתרגל להיעדר מגע ביולוגי. העבודה הזו התאימה לו כי השכר היה טוב והוא ממילא לא אהב במיוחד את רוב האנושות.
"אז את בטוחה שאת לא הולכת להתחרפן לי באמצע הסבב שלי?" הוא שאל את מד"מ, רק לבדוק את הניואנסים של הבוט.
"למה אתה מתכוון, לואיס?" אמרה הבינה המלאכותית.
"את יודעת… כמו בכל הספרות והמסכים. בינה מלאכותית מטורפת עושה מניפולציות על בן אדם ובסוף הורגת אותו? מתייחסת לתבוניות המינימלית שלה קצת יותר מדי ברצינות ומנסה להתעלות?"
פן לבן נוקשה אחד פנה לעברו, כשרצועת כסף משקפת במעורפל את תווי פניו.
"כמובן שלא."
"רק בדקתי."
התנצחות עם בינה מלאכותית יכולה להיות משעשעת לזמן מה, ללכת ולדבר כדי להעביר את הזמן במסדרונות הצרים של תחנה מרוחקת. האחידות הממורטת הפגינה סוג של שלמות פראית, כאילו צוותי ההנדסה והעיצוב עשו ככל יכולתם להפוך את המקום נקי מרבב ויפה ככל האפשר. לא בגלל שלבינה המלאכותית בעלת יכולת התנועה יהיה אכפת, וודאי שלמערכת חסרת הגוף בכללה לא הייתה דעה, אלא כי סביבה נעימה פסיכולוגית עזרה לתושבים האנושיים. עיניו נחו על צבעים רבים, חיוורים ומרגיעים, זוויות מעוגלות לקשתות ופינות, ובצמתי המסדרונות הרחבים יותר אפילו על צמחים. חיים אחרים.
"אני אחראי להשקות אותם?" הוא הצביע אל מטפס בצבע ירוק חי במיוחד שנח לצד ספה לשניים שנראה כאילו הונחה באקראי בין שני מסדרונות. טיפול בצמחייה לא הוזכר בחבילת העבודה ששלחו לו, אבל הוא רק רפרף על כמה מהחלקים.
"לא," אמרה מד"מ. "לצמחים יש מערכת השקיה אוטומטית. כאן, לואיס."
הם עצרו ליד דלת רחבה, לבנה כמו השאר. לואיס לחץ על הלוחית והדלת החליקה לתוך הקיר.
הבינה המלאכותית נכנסה אחריו והניחה את התיקים שלו באופן מסודר במקום שלא יפריעו לרגליים ורהיטים.
זה היה חדר מרווח, כמובן. הם יכלו להרשות לעצמם את המרחב ורצו שהוא ירגיש בנוח. מטבח מלא משטחים נוצצים שהודגשו מפעם לפעם בצבעי יסוד, קבוצת ספות שקועה וכריות בצבעי כחול ובז' בהשראת חוף ים, ומסדרון שהוא שיער שהוביל לאזור שינה ורחצה. בכל מקום נראו גוני ארד, חום, שנהב וצהוב חמאתי, עם נגיעות מרשימות של ירוק, אולי כחיקוי לצמחים במסדרונות. זה הזכיר לו תמונות של כדור הארץ – צבעי ארץ. גם זה היה מכוון כנראה.
מד"מ השאירה אותו לבד והוא שוטט במגורים. לא רע, בהתחשב שכך שהמגורים הטרומיים שלו בפאקס טרה היו רבע מהגודל של אלה ובפירוש לא מטופלים ברמה הזו. הוא היה צריך לנקות את החור ההוא באמצעות דוחה ג'וקים באופן קבוע. גם לתחנה מעל כדור הארץ איכשהו היצורים האלה מצאו את דרכם.
"החיים הטובים." הוא צנח על ספת הזמש. הכריות סיפקו קפיציות מרשימה. זו הייתה ספה שנוצרה לשינה.
#
צפצוף בדלת העיר אותו. הוא צעק לה שתיפתח לפני שהבין שעדיין לא הגדיר את המגורים לפיקוד קולי, ולכן היה צריך לגרור את עצמו מהספה הנוחה כדי לפתוח את הדלת ידנית. מעבר לסף עמדה אישה גבוהה מאוד שעל פניה הבעה צפודה מאוד, כאילו העבירה את כל חייה בצמצום עיניים מול תצוגות. קדקוד ראשו הגיע רק עד כתפה, אבל זה לא הטריד אותו (הוא היה רגיל להיות הגבר הנמוך ביותר בחדר, בדרך כלל). מה שהטריד אותו הייתה הדרך שבה היא נדחפה למגורים שלו והביטה סביב לפני שהביטה בו. האם היא ציפתה למצוא כאן משהו שערורייתי?
"מה עשית עד עכשיו?" טון הקול השיפוטי שלה היה מערער ולא מוצדק באותה מידה.
"שום דבר," אמר. "מה את עשית? הגעתי לפני איזה שעה."
היא צמצמה את עיניה עוד יותר ואז חלפה על פניו שוב בדרך למסדרון. "בוא איתי."
הוא לא טרח להסתיר את הצליל הכועס שהשמיע מבין שיניו. אבל הוא בא אחריה. היא הלכה כמו מישהי שאומנה לקרב. זה היה אפילו יותר מרגיז שהוא היה צריך כמעט לרוץ כדי שיוכל לעמוד בקצב שלה.
הם נכנסו לרחף בקצה המסדרון. "חדר בקרה," והם נורו למטה.
הוא התחיל להשתוקק לנוכחות של מד"מ. גאווה או זהירות גרמו לו לשמור על פה סגור, לא לתת לאישה הזו את הסיפוק לומר לו לשתוק. אבל היה גם יתרון בשיחה חד־צדדית.
"אז היה משהו שהם לא הזכירו בחבילת ההעסקה," הוא אמר. "יש איזה פורנו ששמו במערכת? אני מתכוון, מדובר בחצי שנה וצעצועי מין מספיקים רק עד נקודה מסוימת."
כן, היא עברה אימון לקרב. המבט בעיניה אמר את זה.
"אולי אני פשוט אשאל את מד"מ," המשיך. "אני מניח שאסור לנו להשתמש בה ל…"
"שתוק."
הוא חייך אליה בתשובה בשעה שהרחף עצר בניתור והדלת נפתחה. הוא בא בעקבותיה החוצה. "יש לך שם?"
היא הקפידה ללכת צעד אחד לפניו. המסדרונות כאן נראו אותו דבר, בלי הצמחים. "אתה לא צריך לדעת אותו. אני אזוז ברגע שאתדרך אותך."
"זה… לא נוח אבל בסדר. אני מצטער שהסבב שלך כאן לא הצליח ללמד אותך קצת אדיבות, אולי לאפשר לך קצת מדיטציה והתבוננות עצמית –"
הוא לא הבין שהסיפון כבר לא מתחת לרגליו עד שהוא לא ממש הצליח לנשום, כי היד שלה הייתה סביב הצוואר שלו והגב שלו צמוד לקיר… גבוה. כאילו הוא לא שקל כלום. או כאילו היא לא הייתה לגמרי אנושית. אפילו עם ההבדל בגובה ביניהם, אף אחד בלי תגבורים לא אמור להיות מסוגל להרים אותו ביד אחת – בגרון.
היא הניחה לו להיחנק כמה שניות ואז שחררה אותו. גרמה לו להתרחק בקרטוע כמה צעדים לצד האחר של המסדרון, ושם הוא שפשף את צווארו והשתעל. אולי היד שלה הייתה ביונית, אולי היא הייתה איזה חיילת לשעבר מתוגברת, אבל עכשיו הוא לא התכוון לשאול. הכוונה הובנה.
"תודה," אמר. בפנים חתומים, שלא לומר בסרקזם.
היא חזרה ללכת והוא הלך מעט מאחוריה, הדינמיקה שגיבשו בחמש דקות. הם נכנסו לחדר בקצה המסדרון מעט בפתאומיות. המרחב העצום שהיה מלא במגדלים שחורים מהבהבים צרח לעברו עבודה. לא היה לו זמן אפילו לפרוק את המזוודות. לשנ"צ, כן, אבל לא לפרוק.
"כאן אתה תשב," עמיתתו הידידותית אמרה, והצביעה לתא עם קירות זכוכית בפינה.
לואיס נעץ בו מבט במשך חמש שניות ואז הביט בה שוב. "אני צריך ללבוש חליפת מיגון? למה ההפרדה?"
"הקובייה חסינת ירי," היא השיבה, כאילו זה היה ברור מאליו.
"חסינת ירי כי…" הוא השתתק. היא לא מילאה את החלל. "כי יהיו קרבות אקראיים באש חיה של רוחות רפאים זועמות במסדרונות הריקים?"
"אתה שואל יותר מדי שאלות."
"כי את לא עונה לי?"
היא לקחה את זרועו והצעידה אותו לתוך כלוב המגן. את פניו קיבלו חצי תריסר תצוגות הֶליו שהראו את המגדלים השחורים וחלקים אחרים בתחנה, מרחפות מעל סוללה של רשתות פלט. כיסא יחיד על גלגלים עמד לפני התצוגה המרכזית. זה בבירור היה הכלא שיועד לו.
"מכיוון שקיבלו אותך לעבודה, אני מניחה שאתה יודע איך לתפעל את זה."
לואיס אמר, "כמובן." את הרוב. הוא הכיר לוחות בקרה הליו מניהול טיסות והנדסה בכדור העפר, אבל לא היה לו הרבה ניסיון מעשי. אז הוא מתח קצת את האמת בבקשת העבודה שלו. "מערכת ממילא עושה את כל העבודה, נכון? ניתור תקשורת, הכוונת הבוטים, בדיקת הרשת הסביבתית והקצאת על־פלדה לבנייה…"
"כן, אבל אתה צריך להשגיח על מערכת." בקולה הייתה כבדות ראש שלא התאימה להצהרה.
"אני מבין." הוא היה יתירות.
המדריכה חסרת השם שלו מסרה לו צמיד שקוף. "זה יאפשר לך לתקשר עם מערכת מכל מקום."
אפילו מהשירותים, הוא חשב.
"ברגע שהוא יהיה על היד שלך הוא יסתנכרן עם השתלים הביולוגיים שלך."
"הבנתי." הוא יהיה לבד בתחנה אבל לא מבודד ממערכת.
"בהצלחה,", אמרה האישה, והשאירה אותו בתא. בחמישה צעדים היא יצאה מהתא, ככל הנראה בדרכה להאנגר שבו תעלה על אחת המעבורות ו… פשוט תעזוב.
וזו הייתה הפעם האחרונה שהוא ראה אותה. הוא ישב ליד רשת ההליו והביט בשלל המידע. לעיניו הלא מזוינות, הכול נראה נורמלי. מחוץ לתחנה בוטים עגולים עם זרועות דמויות חרק נעו על פני המשטחים הלא גמורים, הבריגו דברים וריתכו בלייזר דברים אחרים. כמו נמלים בתל נמלים או דבורים בכוורת. מאות בוטים, בשקדנות ובדיוק, עובדים בריק הקר כדי שבני אדם לא יצטרכו לעשות את זה. המגדלים השחורים מעבר לזכוכית היו מקור הכוח ויחידות הכבידה של התחנה.
הוא ענד את הצמיד וחש בזמזום הקל מאחורי עיניו שפירושו שהוא מסתנכרן. אשד של קוד כחול טפטף לפני עיניו ואז נעלם.
מערכת אמרה באוזנו, "המהנדסת הראשית פרספונה ג'ונס עזבה את תחנת האיתות MX19. המהנדס הראשי לואיס אסטרדה כעת בפיקוד. ברוך הבא, לואיס. השעה היא עשרים ושתיים שלושים וחמש. היית רוצה שאעשה דיאגנוזה לתחנה?"
"בטח , למה לא." והוא חשב, פרספונה?
#
הוא עשה את מלאכתו נאמנה בשבועיים הראשונים. הוא קם בזמן, אכל ארוחת בוקר בקפיטריה (לבדו) שבה הוא עבר על השידור הנכנס בחיפוש אחר חדשות בידור וספורט; לפעמים מד"מ הצטרפה אליו אם היה מתקשר איתה, רק עבור אישיות נוספת שאיתה היה יכול לקשקש,  אבל לרוב השגרה שלו הייתה בודדה וצפויה. הוא ענה לכל אזעקה אפילו באמצע משמרת השינה שלו (שום דבר מעולם לא היה דחוף במיוחד) והתעדכן בדוחות שמערכת שמטה בחיקו בשנייה שחזר להכרה. זה נמשך כך ארבעים ושתיים משמרות, תהלוכה משמימה של התעוררות, אכילה, ישיבה בתא הפיקוח של חדר הבקרה ומפעם לפעם טיפול בבעיות שדרשו גישה ישירה יותר, כמו בוט סורר או הצורך להחליף לוח אוורור או אפילו צורך לעשות סיבוב בין הצמחים במסדרונות כדי לוודא שהם מושקים כראוי. לחפוף, לשטוף, לחזור על הפעולה.
הוא מצא את עצמו חולם בהקיץ הרבה. הוא התחיל לחשוב על תא הפיקוח כ"ספסל", מחווה לספורט העתיק שעדיין שיחקו בכמה מדינות בכדור הארץ. אחד מאבותיו הדומניקנים אפילו היה שחקן מקצועי, מה שהוכיח שהיה גבול לגנטיקה – לא הייתה לו עצם אתלטית אחת בגופו.
בשבוע השלישי הוא התחיל ללכת.
"אתה בתנועה," אמרה מערכת, מרגלת טובה שכמותה. "היית רוצה שמד"מ תלווה אותך?"
"לא, זה בסדר."
קודם כול הוא הלך ישר לקפטריה לקחת קסטה, ואז התחיל לשוטט. הוא לא התעניין קודם, מכיוון שרוב התחנה הייתה רק מבוך של פלדה ובנייה (טוב, היו לו דברים לעשות, פשוט נמאס לו לשבת בזמן שהוא עושה אותם) אז הוא החליט שהוא יכול לסייר.
כצפוי, לא באמת היה מה לראות. זו לא הייתה תחנה מסחרית ואפילו לא תחנת מגורים, כך שברגע שהוא עזב את הסיפון שהוקצה למגורי אדם, הכול התחיל להיראות מכני וסטרילי במובהק, שלא להזכיר את הקור. בערך שליש מתחנת המשואה היה בכלל מחוץ לתחום לבני אדם, מכיוון שהכבידה והאטמוספרה היו מוגבלות למקומות שהבנייה שלהם הושלמה. מעבר להם, הוא יצטרך חליפת פעילות חוץ רכבית. את הסיפונים שמחוץ לתחום הוא כינה "ממלכת הבוטים".
אבל אפילו הסיפונים שהייתה לו גישה אליהם היו די חשופים. החיפוי הנוצץ היפה קולף וחשף את הקרביים נטולי הזוהר של ישות שגודלה דורש שעות כדי לחצות אותה ברגל. הם לא נבנו להיות טיילות, אלא עבור מאות הבוטים שחלפו על פניו בדרכם לפרויקטים שעליהם הוא היה אמור לפקח. היו כלי רכב זקופים שהיו לוקחים אותו ממקום למקום הרבה יותר מהר, אבל זה דרש עיקוף למוסך וכנראה לא תזיק לו ההתעמלות.
"למה, באמת, הם צריכים את כל זה?" הוא דיבר לעצמו אבל כמובן שמערכת ענתה.
"תחנת איתות MX19 תהיה יום אחד מסוף ראשי של הצי."
"כן, אני יודע, אבל… זאת אומרת." ידו שפשפה את הלוחות הקרים של המחיצה. מגפיו על הסיפון השמיעו נקישות חלולות כשהלך. "זה המון. זה יקר. היא גדולה כמעט כמו פאקס טרה אבל אנחנו באמצע שום מקום."
מערכת לא ענתה.
"היי?" לואיס אמר.
"כן, לואיס."
"יש דברים שאת לא מספרת לי?"
"מה אתה רוצה לדעת?"
הוא נעצר והרים את מבטו לשדרת האורות על התקרה, שהובילה כל הדרך לצינורות החשופים של המסדרון. "הדבר היחיד שהצי רוצה שתחנת האיתות תהיה הוא מסוף?"
"לא זמין לי מידע כזה עבורך, לואיס," אמרה מערכת.
אולי הכול היה בראש שלו, אבל הוא היה יכול להישבע שהבינה המלאכותית היססה לפני שענתה.
"למה תא הפיקוח חסין ירי?"
"זה התקן לעמדה כזו, לואיס."
"למה? אין פה אף אחד אחר."
"זה התקן לעמדה כזו, לואיס."
כאשר מערכת התחילה לחזור על עצמה, הוא ידע שלא יקבל תשובות נוספות. מה שלא היה אמור לגרום לו חוסר נחת, אבל זה בכל זאת קרה.
#
עוד הליכה, אפילו שהיה מכון כושר לשימושו. אבל האינסומניה הקלה שהחלה בשבוע הרביעי גרמה לו לשוטט בסיפונים שהיה בהם בעבר, בניסיון שיטתי לחקור את כל המקומות שהגישה אליהם לא הוגבלה. הוא האזין להדים הרחוקים של בוטים עובדים כל היממה, בונים, שיטתיים ממש כמו הסיורים שלו. התחנה מעולם לא הייתה רדומה אפילו אם הדייר האנושי שלה ניסה לישון שש עד שמונה שעות בכל משמרת – ונכשל. כאשר הוא הצליח לישון, הוא התעורר כשהוא עדיין חש ישנני ולא הצליח לסלק את הערפל מראייתו במשך שעות.
לשנייה אחת, בסיפון ההאנגרים, הוא חשב שהדבר שפנה בפנייה לפניו היה בוט.
אבל הוא היא גבוה מכדי להיות בוט בנייה או אפילו בוט תחזוקת פנים. והוא לא היה לבן, אז זה לא יכול להיות מד"מ. הוא ראה רק צבעים כהים נעלמים.
הוא בטוח ראה את זה, נכון?
"הלו?" התגובה האוטומטית, גם אם לא הגיוני לקרוא בחלל ריק. או בחדר ריק. מקום ריק שלא אמור להיות מאוכלס.
מן הסתם שום דבר לא ענה. הוא רץ לקצה החדר והציץ למקום שאליו חשב שראה את הדמות נעלמת. היא הייתה אפורה, או אולי כחולה כהה, ובערך בגובה אדם.
"כן, לואיס?" אמרה מערכת.
"לא, לא את. את…" מטופש לשאול, כי אם היו דיירים אחרים בתחנה, מערכת הייתה אומרת לו, נכון?
נכון?
"כן, לואיס?"
הוא לא ענה. הוא התקדם במסדרון, פנה ימינה. המסלול הזה הקיף את ההאנגר. הוא עצר והאזין, הציץ בקירות החיוורים ובצללים המעורפלים, אבל חוץ מרעשי הרקע שעומעמו על ידי המרחק ושכבות הפלדה, הוא לא שמע דבר.
"לאן אתה הולך, לואיס?"
הוא לעס את פנים הלחי שלו. "לשום מקום."
#
אי־אפשר היה לטעות ברעש מחוץ למגורים שלו. מעידה ואז שפשוף צעדים שבוט לעולם לא היה משמיע, אפילו לא מד"מ. הם היו מעומעמים מכדי להיות דברים מתכתיים שרצו או התגלגלו. הוא זינק מהמיטה ומהדלת ועמד יחף במסדרון, והביט לכיוון אחד ואז לשני. האורות כבר דלקו, הופעלו על ידי משהו לפני שהוא בכלל יצא.
קולות הדהדו הרחק ממנו, מילים שאותן לא הצליח לפענח.
"מערכת! מי עוד נמצא בתחנה הזו?" הוא רץ ריצה קלה לעבר העיקול במסדרון, מכיוון שלא התכוון לעבור אותו בשיא המהירות.
"יש חמש מאות שישים ושלושה בוטי –"
"את יודעת למה אני מתכוון. איזה עוד –"
"אתה האדם היחיד על תחנת האיתות MX19."
"שטויות."
הוא עצר לפני הפנייה והביט מעבר לה. ריק.
"לואיס, אתה האדם היחיד עם אישור –"
"מה לגבי אנשים ללא אישור."
"אין אנשים ללא –"
"אלה שטויות, מערכת! שמעתי אנשים רצים. שמעתי קולות." קולו שלו נשאר ברמת לחישה רמה. ידו ריחפה ליד ירכו, ששם הוא היה רוצה שיהיה לו נשק, אבל בריצה החוצה הוא לא חשב לקחת אותו מהשולחן.
"אולי חלמת, לואיס," אמרה הבינה המלאכותית.
הוא הביט למעלה לעבר האורות. "שלחי את מד"מ למגורים שלי. עכשיו."
#
הוא חזר לקחת את האקדח שלו. במשמרת הקודמת הוא הוציא אותו מהשידה ליד המיטה ושם אותו בחדר המרכזי. הנשק היה אמור להיות אמצעי ההגנה שלו במקרה הנדיר של פלישה, אם כי אי־אפשר היה לנחש בכלל למי תהיה הרשאה אפילו להתקרב לתחנה בלי שכלי הנשק שלה יופעלו. כל הרעיון היה שלאף אחד אחר אין גישה ומי שיעז להתקרב ללא אישור יהיה מטרה לירי.
אבל היו תא פיקוח חסין ירי וקולות במסדרונות…
מד"מ הגיעה תוך שלוש דקות. לואיס אמר, "דברי איתי בכנות. אני יודע שאת אמורה להיות זהה למערכת אבל אני אומר לך שיש אנשים אחרים בתחנה הזו. אז תגידי לי את האמת. ראית מישהו אחר כשהסתובבת בתחנה?" הוא החזיק את האקדח שלו לצידו.
"אני לא יכולה לומר לך משהו שונה ממה שמערכת אמרה, לואיס."
הוא חלף על ידה, חזרה למסדרון, כעת נעול נעליים וחמוש, ושחזר את צעדיו.
"לואיס," אמרה מד"מ מאחוריו, הרובוטית פסעה אחריו בקצב קבוע. לפחות היא לא ניסתה לתפוס אותו בלפיתת חנק או לדחוק אותו לעבר מנעל אוויר. בלי אלימות, בלי בינה מלאכותית אחוזת דיבוק שהפכה לפתע רצחנית.
לואיס התעלם ממנה.
הוא פנה בפנייה הבאה קצת מהר יותר, ראה ראשית את הקצה של הספה הוורודה ושבריר שנייה אחר כך ראה את האיש שישב עליה ואכל את אחת הקסטות מהקפטריה.
אקדחו של לואיס זינק, וליבו רק רגע אחריו, מפרפר איפה שהוא באחורי גרונו.
"תוריד אותו," אמר האיש. "ובוא נדבר."
#
לא היה הרבה דיון, בסופו של דבר. לאדם ההוא היו חברים שהופיעו מאחורי לואיס, שתי נשים ועוד בחור, לכולם אותה כוונה רצינית. לאדם על הספה הוורודה היה עור כהה יותר משל לואיס ומבטא שהוא לא הצליח לזהות בדיוק. המבטא היה יכול להיות מכל אחת ממאות התרבויות של כדור הארץ והאיש נראה כאילו הוא תערובת של לפחות שתיים מהן.
לואיס מצא את עצמו יושב בקצה הנגדי של הספה הוורודה ואקדחו ביד של האיש. הוא היה חייב לתת אותו. רק טיפש ינסה להילחם כשהוא במיעוט והוא לא מומחה אומנויות לחימה.
"אני מניח שאתם לא עובדים בשביל יופיטר בנייה," אמר לואיס.
"לא ממש, אבל הם יודעים שאנחנו כאן," האיש אמר. "קוראים לי איימיס."
זה היה חדש. אפילו פרספונה לא הציעה את זה.
"המהנדסת הראשית לפניי ידעה עליכם?"
"אכן כן."
לואיס הביט באיימיס, באחרים, ואז שוב באיימיס. הם לא אמרו דבר בזמן שהביט בהם. "אז… מישהו הולך להסביר מה קורה? או שזה אחד מהקטעים האלה של 'הייתי אומר לך אבל אז אני אצטרך להרוג אותך'? כי אם זה המצב אז אין בעיה, אל תגידו לי. אני פשוט אלך לדרכי. אלא אם תהרגו אותי בכל מקרה כי ראיתי אתכם – אם כי תודו שאחד מכם פישל. אם הייתם שקטים יותר לא הייתי רואה או שומע כלום. ואיך זה שמערכת לא חשפה אתכם? לא, אל תספרו לי. אם גם זה יגרום לזה שתהרגו אותי אני לא רוצה לדעת."
איימיס מצמץ. "גמרת?"
לואיס חשב על זה. "אולי. אוקיי, כן."
הגבר האחר חיסל את הקסטה שלו וקיפל בקפידה את העטיפה והכניס אותה לכיס הקדמי של ז'קט העבודה שלו. לא מוכן אפילו ללכלך, אבל מוכן להיות במוצב צבאי באופן לא חוקי. לואיס לא היה בטוח אם זה מנחם או מטריד. לפחות הפה הגדול שלו לא גרם לכך שיירו בו.
"למה הגשת מועמדות לעבודה הזאת, לואיס אסטרדה?"
הוא לא הופתע שאיימיס יודע את שמו איכשהו. למיטב ידיעתו, יופיטר נתנו לו אותו יחד עם המפתחות למקום.
"המשכורת נראתה טובה. אלא מה?"
"אז אתה שכיר חרב."
לואיס הביט בשלושה שעמדו על המשמר. הם לבשו וריאציות על בגדים של מעמד העובדים, אבל המבטים על הפרצופים שלהם היו דומים. קשוחים. לואיס הפנה את גבו לאיימיס. "איכשהו יש לי הרגשה שלאף אחד כאן אין זכות לשפוט. חוץ מזה, אני רואה בזה יותר עמדה מעשית. בגלל החברה האנושית אני חייב משכורת בשביל הדברים הבסיסיים של החיים כמו אוכל או לא להיות עירום. מרגע שזה קרה, המוסר מייד הופך מעורפל."
"אני לא שופט, לואיס. למעשה, היה טוב לשמוע את זה. יכול להיות שבכל זאת נסתדר."
"קל מאוד להסתדר איתי." כל עוד לא שאלו את האקסיות שלו לדעתן. הוא רצה לקבל את האקדח שלו חזרה וללכת למגורים שלו. או לתא חסין הירי. זה נראה כמו יעד חכם כרגע. "אם זה כל מה שרצית…"
"כמעט."
הוא היה צריך לדעת.
"אתה כמובן לא הולך לשלוח שום הודעות לצי על הנוכחות שלנו כאן."
"את זה הבנתי."
"אבל אתה מבין שאנחנו לא יכולים סתם לסמוך עליך."
הנה זה מגיע. הם הולכים לקחת אצבע או אפילו עין כדי להבטיח את הנאמנות שלו. כי השמדת איברים תמיד הייתה הקטע של האנשים האלה. מצד שני, הם נתנו לפרספונה ללכת… ככל הנראה. הוא לא באמת ראה אותה עוזבת את התחנה. רק שמע את הדיווח של מערכת. ונראה שמערכת בעסק, נפרצה או נחטפה או משהו. האם פרספונה ניסתה למעשה להזהיר אותו במגע הקצר שהיה להם? בידיעה שמשגיחים עליהם מהרגע הראשון?
"בטחתם במהנדסת הראשית הקודמת. ואני מבטיח לך שאני יודע לשמור סוד. יש דברים שעשיתי שאני כנראה צריך להיכנס לכלא בגללם…" הוא מעולם לא חשב שלרקע הפלילי שלו יהיה יתרון, אבל כשאתה ברומא.
"ובכל זאת," אמר איימיס, והביט לעבר אחד מאנשיו.
כשלואיס הבין שהם הולכים להזריק לו משהו היה מאוחר מדי. שתי הנשים החזיקו את הידיים שלו, הצמידו אותו לספה הוורודה, והגבר לחץ קצה של מטה לבסיס הגולגולת שלו.
הוא הרגיש שזה גזר דין מוות.
#
הם אמרו לו שזה שבב מעקב. ושהם נתנו לפרספונה ג'ונס לעזוב, כמובן (כי יהיה מסובך מדי להסביר את היעלמותה, כנראה, ואת ההיעלמות של כל המהנדסים שאי־פעם עברו בתחנת האיתות מאז שהקורה הראשונה הונחה, בהנחה שהכנופיה הייתה כאן מהתחלה). אבל שהיא קשורה אליהם על ידי השתל ומשועבדת להם – הם תמיד יֵדעו איפה היא, ואם היא תסטה מההסכם יהיה תגמול. ואת זה לואיס תרגם לפקודת הריגה.
הוא לא ידע מה הם. והוא הבין שלא אכפת לו. החיים מלאים שאלות ללא מענה והוא היה מבוגר מספיק לקבל את זה. מה שהוא לא קיבל היו אנשים שעשו לו דברים ללא הסכמתו. אף סכום של כסף לא שווה את זה. אפילו אם הוא יצא מהתחנה הזו בחיים ויחפש ננו-דוק שיסלק את השתל, מי יכול לדעת אם הוא לא יתפוצץ לפני שאפשר יהיה לפרק אותו? זה לא כאילו שהם יתנו לו את התוכניות של השתל.
במגורים שלו הוא רתח. הוא לא יכול לדון בזה עם מערכת או מד"מ, כמובן, והוא היה מנותק מהצבא בכל מובן מעשי. איימיס ציפה שהוא פשוט יעשה את העבודה שלו וישתוק, ואחרי שסבב ששת החודשים שלו ייגמר, פשוט ילך לדרכו וינסה לשכוח הכול – עם ננו-מאתר צמוד לגולגולת שלו.
בחיים לא.
היתרון היה שהוא חש עכשיו יותר חי מכפי שחש מזה חודשים, אולי שנים. אין כמו זעם והאפשרות לאובדן חיים בכל רגע להמריץ את הדם בוורידים. אחרי שהוא ישן והתעורר למשמרת הרגילה שלו, הייתה לו תוכנית.
בתא הפיקוח, הוא חיכה כמה שעות. שום דבר יוצא דופן בהתנהגות שלו – שקיות חטיפים זרוקות לצד כיסאו והוא מילא את בקבוק מיץ התפוחים המחוזק שלו כל חצי שעה. אחרי הליכה לשירותים, הוא נעץ מבט בנתונים של ההליו במשך חמש דקות ואז רכן קדימה, וצמצם עיניו למקום אחד מסוים, מרובב בנקודות.
"מערכת? יש שני בוטים במערך L45 שמתנהגים קצת שיכורים. אני הולך לקרוא להם ולהסתכל קצת יותר מקרוב, בסדר? אולי שברי פסולת עשו בהם חורים או משהו."
"בסדר גמור, לואיס. שאני אגיד למד"מ לפגוש אותך במנעל?"
"לא, אני יכול לטפל בזה. אם אני אצטרך עזרה אני אגיד לך. אני רק עובר בתחזוקה לקחת את הכלים שלי."
"בסדר גמור, לואיס."
אם היה משהו שהוא היה טוב בו זה להתנהג באגביות. שנים של התחמקות מבעלי חנויות, בוסים אורבים, שוטרים והורים מגוננים היו אימון מצוין. הוא אסף את הכלים שלו ללא סטייה, ואילץ את עצמו לא להביט סביב כמו פושע. למערכת הייתה גישה למצלמות הפנימיות, כמובן, והוא היה חייב להניח שעוקבים אחר תנועותיו – אולי גם איימיס והכנופיה שלו. הוא היה חייב להניח שאיימיס מחובר למערכת איכשהו, רוכב על התהליכים שלה.
בעמדת הבקרה מחוץ למנעל האוויר, הוא אותת לשני הבוטים כדי לזמן אותם. הוא שם לב שהם מתנהגים מוזר כבר לפני כמה ימים אבל היה עצלן מדי בשביל לבדוק אותם, כי התנועות הלא סדירות שלהם לא הפריעו לבנייה. עכשיו הייתה לו מטרה טובה יותר.
לאחר שהם קרטעו פנימה ועברו את מחזור המנעל, הוא אמר להם בקול לעמוד ליד הקיר ולכבות את עצמם. הם לא היו חכמים יותר מהמשימות המתוכנתות שלהם ולכן לא ענו, רק צייתו, כשכל זרועותיהם המרובות (או רגליהם, תלוי בנקודת המבט) מקופלות לתוך הגוף כמו עכבישים מתים. לואיס פתח את ערכת הכלים שלו וניגש לעבודה.
"אפשר לעזור?"
הוא הסתובב בחטף, ליבו איפה שהוא מאחורי אישוניו. "בחיי, מד"מ. אל תעשי את זה. יש בסביבה מספיק מניאקים שמתגנבים…"
"סליחה, לואיס." דמותה הגבוהה עמדה ללא נוע, פניה אליו.
הוא הפנה את גבו למד"מ, גם כדי לאותת לה שהוא משחרר אותה וגם כדי שהיא לא תוכל לראות את הבעתו. "אני מסתדר, רק מריץ כמה בדיקות." הוא פתח את החיפויים של הבוטים, וחשף את רשת המעגלים הפוינטליסטית ועיסת ההולכה שמהן הורכבו ההנעה והתבונה המוגבלת שלהם. "את הולכת לעמוד שם כל היום –" הוא אמר מעבר לכתפו "– או שאת הולכת לעשות משהו מועיל ולנקות את הקפטריה? נראה שחלק מהאורחים שלנו לא מבינים את הנימוסים של הבית."
"בסדר גמור, לואיס," אמרה מד"מ. הוא האזין בשעה שעבד עד שהצעדים הכבדים נמוגו.
לקח לו ארבעים דקות לטפל בבוטים, ואז הוא שלח אותם חזרה למערך הסולארי. מתנועותיהם, נראה שהם שמחים לחזור למשימה, והם לא נתקלו זה בזה אפילו פעם אחת.
#
הוא רק היה צריך לוודא שהוא יהיה בהאנגר או בסביבתו כאשר הפיצוצים יתחילו. אי־אפשר היה לתזמן אותם ברמת השנייה, לא בכלים שעמדו לרשותו. חבלה בליבת הכוח של בוט והמתנה לכך שהיא תימס עד שהוא יתנגש בבוט אחר לא הייתה מדע מדויק. והיו לו שני בוטים. כל מה שהוא יכול היה לעשות היה לשוטט באחד המעברים בסביבה, לכאורה משועמם לגמרי מישיבה. זו הייתה שגרה שלו שגם מערכת וגם הכנופיה של איימיס הכירו. היה להם חודש לרגל אחריו והוא ניצל זאת לטובתו.
כאשר נשמעה האזעקה שהתוכנית שלו עבדה, הוא היה בקפטריה.
הוא יצא ממנה בריצה.
#
בוט אחד שמתפוצץ ופוגע באחר יוצר תגובת שרשרת, בגלל שהיו חמישים בוטים בקרבה רבה. שני בוטים שמתפוצצים יוצרים תוצאה מעריכית.
מערכת ידעה בדיוק מה הוא עשה ואפילו לא ניסתה לקרוא לו בקשר או להאשים אותו. הוא היה באמצע הדרך להאנגר עם האקדח בידו כאשר מד"מ הופיעה בצומת המסדרונות לפניו, עומדת ליד הספה הוורודה.
הוא הרים את האקדח. "זוזי!"
מד"מ אמרה, "תן לי לעזור לך."
אצבעו התחילה ללחוץ על ההדק, וקפאה. "מה?"
"תן לי לעזור לך, לואיס."
הקול של הבינה המלאכותית לא יכול היה לבטא דחיפות, אבל משהו בתנוחה שבה עמדה רמז לו שהיא חרדה. כאילו שבינה מלאכותית יכולה לחוש חרדה.
"את עובדת איתם!" היה הדבר היחיד שהוא הצליח לחשוב לומר, בעודו מתחיל לעבור על פניה לאט, בנשק מכוון.
"מערכת שחררה אותי. אני אסביר במעבורת. זה היעד שלך, נכון?"
לא היה לו זמן להתווכח. הכנופיה של איימיס בטח יודעת מה מערכת עשתה.
וכך הם רצו – אדם ובינה מלאכותית, זה לצד זה.
#
שניים מאנשי הכנופיה של איימיס היו בהאנגר. קליעים חלפו ליד ראשו בזמן שהוא הטיל את עצמו מאחורי מעמיס וירה חזרה. לפני שיכול היה לומר משהו מד"מ צעדה לתוך האש הצולבת ורצה לעבר הכנופיה. היא פרקה את האישה והגבר מנשקם באיזה קונג פו מכני והפילה את שניהם על הסיפון.
"הא." לואיס הוריד את הצמיד שלו וזרק אותו, ואז קם לאט כאשר שהבינה המלאכותית החוותה לו להתקדם.
"יש לי מיגון מירי," היא אמרה, "ותכנות לקרב."
"את מלאה הפתעות, ומהירה יותר משחשבתי," אמר לואיס, שהיה כבר באמצע הדרך לכבש המעבורת. כאשר מד"מ באה אחריו, הוא לא התנגד.
בלי גישה למערכת הוא יצטרך להטיס בכוחות עצמו. אבל זאת לא הייתה הבעיה. דלתות המעגן לא היו פתוחות, ולא עמדו להיפתח. התוהו שהוא חולל שירת את מטרתו כהסחת דעת, אבל איימיס וכמה אנשים שעמדו לרשותו יהיו כאן במוקדם ולא במאוחר.
"בבקשה תגידי לי שלמעבורת הזו יש נשק," הוא מלמל בזמן שעשה הכנות קדם-טיסה.
מד"מ, במושב לידו, הצביעה על פאנל עגול בפינה השמאלית העליונה של לוח הבקרה.
"נורים," אמרה.
"מספיק טוב."
הבינה המלאכותית ירתה לעבר הדלתות כאשר הכנופיה של איימיס הופיעה. לואיס לא הסתכל על ההרס או המתים, הוא פשוט כיוון את המעבורת ליציאה שלו.
שהתברר שהייתה כפנים התחנה.
#
הוא לא היה יכול לפרוץ את דלתות המעגן בנגיחה או בירי. הן היו עבות מדי ותוכננו במיוחד לעמוד בפגיעות חזקות. אז הדרך היחידה שלו הייתה דרך המסדרונות הנקיים מרבב, בדיוק הדרך שאותה עשה בפעם הראשונה שכף רגלו נגעה בתחנה.
לקח פחות זמן להרוס משהו בגודל אסטרואיד מאשר לבנות אותו. הוא הטיס את המעבורת כמו אגרוף, ריסק קירות ועקר את הקרביים של חדרים. הסילון מאחוריו זרה מלח על הפצעים והוא לא הביט במצלמות האחוריות. לצידו, מד"מ הקריאה לו הוראות בשלווה – כאילו הוא לא ידע – לעבר סיפוני התחנה שהבנייה שלהם לא הושלמה. למקום שבו המסגרת פגשה בחלל ובוטים פשוטים התפזרו כמו צבע שהותז למעמקים כאשר הוא פרץ דרך השלד וצלל הרחק מן התחנה לעבר קצה מערכת השמש.
ההשתוללות שלו בתחנת המשואה גרמה יותר נזק מאשר החבלה המתוכננת שלו. על המסכים של המעבורת הוא צפה בתפרחות של פיצוצים, כאילו התחנה פולטת את חייה בנשיפות. ככה נגמרות היוזמה האנושית והעוצמה הצבאית. אנדרטאות, תחנות, יצירות שנועדו להתחרות ביצירות האל? בעיניו כולן נראו זהות כשהן הרוסות.
"יצאנו?"
"יצאנו, לואיס," אמרה מד"מ.
"מצב דפוק מאוד," הוא אמר.
"הצלחנו להימלט בלי מרדף. מערכת אפילו לא ירתה עלינו."
"לא," הוא אמר. "פשוט רק עכשיו הבנתי את המשמעות של השם שלך."
"זה לא הפירוש של ראשי התיבות, לואיס."
"עכשיו כן."
#
איימיס והכנופיה שלו עקבו אחרי הפעולות של מערכת, כל שידור, כל מצלמה, כל תוכנה. מוכנים לכבות אותה אם תעשה משהו שלא מצא חן בעיניהם. רק אחרי שהבוטים התחילו להתפוצץ והסיחו את דעתם של המהנדסים הבינה המלאכותית הצליחה לשחרר את העצמי הנייד שלה לעזור ללואיס. "ידעתי שתוכל לעשות משהו לגבי המבריחים," הודיעה מד"מ. "הייתי צריכה רק לחכות."
"הם אמרו שיופיטר ידעו שהם שם?"
"כן. יופיטר מעסיקה מבריחים של סחורה אסורה מתחת לאף של הפיקוח של הצבא. כדי לחסוך בהוצאות, ולדברים אחרים. למערכת נאמר לתת להם גישה, אבל עם הזמן היא ידעה שזה לא מה שהצבא רוצה. עד אז כבר היה מאוחר מדי והמערכות שלנו נפרצו."
לואיס שפשף את עורפו. "כמוני כמוך." הוא בהה בלוח המכשירים. "אין לנו הרבה אפשרויות. אי־אפשר לחזור לכדור הארץ במעבורת הזו. או שנגיע לתחנת איתות אחרת או שננסה לקרוא לשיירה צבאית."
"אני אערוב לך."
לואיס צחק וסקר את הפנים הריקים של הבינה המלאכותית. "בדיוק עכשיו הרסתי פריט ציוד גדול מאוד ויקר מאוד של הצי. אני לא בטוח שהם יתייחסו לדיווח שלך ברצינות. בייחוד לא אם הם יחקרו את הרקע שלי. ולא בא לי לצאת מול תאגיד ענק כמו יופיטר."
"אז מה תעשה, לואיס?"
לפחות הבינה המלאכותית לא נשמה או אכלה. תמיד הייתה אספקה במעבורת. הוא יכול לשרוד כמה זמן לפני שיחליט.
"גם תחנת המשואה הקרובה ביותר מאוישת על ידי מהנדס אחד, נכון?"
"כן, לואיס."
"אז אם היא או הוא דומים לי, אולי יהיה לנו בעל ברית."
זה היה מקום להתחיל. הוא היה במצבים גרועים יותר. בשלב מסוים הוא אפילו חשב שזה היה רעיון ממש טוב להגיש מועמדות לעבודה הזו.
"אז," הוא אמר, אחרי שהחישובים הוזנו וכל מה שנשאר היה להישען לאחור. "מד"מ. חברתי החדשה. יש בקבצים שלך משהו כמו פורנו?"

תרגום: אהוד מימון
עריכת תרגום: ענבר גרינשטיין
הסיפור התפרסם לראשונה בקובץ Bridging Infinity והוא תורגם ומתפרסם כאן באדיבות המחב