ליליה נוגסת במרשמלו ורוד בצורת דרקון וצוחקת. מובן שהיא מסתירה את פיה בכף יד קטנה, כמו שחינכתי אותה, אבל אני רואה שמאחורי היד היא ממש צוחקת. ביום ההולדת שלה. איזה נס. מעליה נפרש יער חוטים צבעוניים שבקצותיהם עשרות בלוני שלך–לנצח, ועל כל אחד מהם תמונה של הילדה האהובה שלנו. עשרות ליליות שונות ומשונות מכסות את התקרה.

למעשה אלה בסך הכול שבע תמונות. ירון צילם את כולן, ולמרות שלא קל לי להודות בזה, הן נפלאות. הוא מצלם אותה רק מהפרופיל, טיפה מאחור, עם פוקוס רך וזהיר. ליליה מסתכלת לשמים וצוחקת. ליליה רוכנת ובוחנת שבלול ואגל טל על עלה דשא. ליליה על הנדנדה, רגליים מונפות אל השמים ושיער מתנופף.

לפחות שליש מכל תמונה מלא ברעמת השיער השחורה-כחולה היפהפייה הזו. עוד שליש הולך לפיסת עור קטיפתית ורכה עם חלקי פנים. לחי-מצח-עין. סנטר-לחי-אף. כל השאר זה אווירה. עומק. צבע. זווית.

״מאוד אומנותי,״ סיכמה סבתא שלי בנימוס מפתיע כשראתה אותן. ״הילדה נראית כמעט נורמלית.״

הוא מקדים בכמה דקות, מביא איתו מתנה בגודל של הילדה ואת המצלמה הכי טובה והכי יקרה שיש בשוק. מדובר באבא המושלם, אמר עורך הדין שלו בדיון המשמורת האחרון. אי־אפשר להתווכח. הוא מחבק את ליליה בדיוק מתחת למזגן ומסנן בשקט מעל הראש שלה, ״מה זה הגועל נפש הזה?״

זה באמת קיטשי להחריד, צבעי גלידה ונצנצים, אבל זה מה שליליה הכי אוהבת עכשיו. על הקירות תלויים סרטים ארוכים ועליהם עשרות דגלונים משולשים של דרקוני מרשמלו בכחול, ורוד, צהוב ואפרסק. העוגה היא דרקון מרשמלו ענק, צהבהב (לורי, הדמות החביבה עליה בסדרה), הקאפקייקס מקושטים בדרקוני מרשמלו מחייכים. הצלחות, הכוסות, קשי הקרטון, על כולם מופיעים היצורים המכוערים והמתוקים האלה.

ובמרכז השולחן כד פרחים ענקי שממנו מזדקרים שלושים שיפודי מרשמלו דרקונים עמוסים. גמרתי על זה שלוש שקיות ג׳מבו במחיר שהוא פשוט שערורייה, ושירון לא יסכים לשלם עבורן לעולם. הוא עומד ובוהה בכד רגע ארוך, ואני יודעת שהוא סופר. אני מתאפקת לא להגיד כלום, ונושאת את כל נאום ההתרסה רק בתוך הראש שלי.

שלושים שיפודים, ירון. על כל שיפוד חמש פיסות מרשמלו. מאה וחמישים חתיכות, לא פחות, לשבעה ילדים. 21.428 מרשמלואים לילד. אם גם אתה ואני היינו אוכלים היינו יכולים להוריד את זה ל-16.666, כמה הולם. אבל אתה לא תיגע בהם בגלל המרתון הבא. אמסטרדם, נכון? ואני לא אגע בהם בגללך.

ההלם ניכר על פניו כשהילדים מגיעים בזה אחר זה, בתוך עשר דקות. הדלת נפתחת שוב ושוב ובפתח מציצים ילדים מאחורי מותני האמהות, ולמראה השפע המתוק נשטפים פניהם חמדה וחמדנות.

ההתרגשות מסמיקה גם את לחייה של ליליה, מבריקה את עיניה. השפתיים שלה פשוקות בתדהמה. זה לא קשור למה שקרה בשנה שעברה, אני בטוחה שהיא כבר שכחה את אחר הצהריים האינסופי עם יעלי, שנקודת רוק בהקה כתמיד על השפה התחתונה השמוטה שלה. יעלי שכרסמה קערית בייגלה שלמה באדיקות ומִלמלה כל העת, איפה כל הילדים, איפה כל הילדים.

ליליה פוגשת את האורחים שלה בהתרגשות ומבוכה. למרות החום הנורא, האמהות לא נותנות לי לסגור את הדלת לפני שאנחנו מחוללות מעל ראשי הילדים בריקוד הסימנים הקטן שנועד לוודא שאני זוכרת מה סיכמנו. שישה דו״חות שנתיים בחצי מחיר. אמא של נירי, מלכת הכיתה היפהפייה, קיבלה את שלה לגמרי בחינם, והבוקר הודיעה שנירי מסרבת. היא סחטה ממני עוד דו״ח בחצי מחיר לעסק של אחותה, ונירי כאן.

אני גוררת את הילדים לשירת ״יום הולדת שמח״ וסבב ברכות. הם ממלמלים, מושכים בכתפיהם, אבל אני מתעקשת, דוחקת בהם, כמעט מתחננת. פשוט תגידו משהו. ליליה יושבת על הכיסא המוגבה, זר לראשה, הראש רכון מעט והיא משלחת מבטים זהירים אל מעגל הילדים יפי התואר.

שיהיו לך הרבה חברות. מזל טוב ושתהיי יפה. שיהיו לך בגדים יפים ותמונות יפות. שיאהבו אותך אפילו ש.

ירון מצלם ללא הפסקה. בין התמונות הוא מסתכל על המסך ועושה לולאות אינסוף עם האצבע. מוחק, מוחק, מוחק.

הילדים לא שמים לב. בשבילם זה רגיל לגמרי. הם נולדו לעולם שבו טכנולוגיית שלך-לנצח היא כמעט זכות יסוד. אני עוד זוכרת את הפרסומת הראשונה שלהם. אישה צעירה שהביטה במסך הטלפון ואמרה בדרמטיות, ״סנטר כפול?!״ והתוותה בקצה אצבעה את לולאת האינסוף על המסך. התמונה התפוגגה לענן זהרורים סגולים-זהובים, שבתומו התייצב על המסך לוגו פח האשפה המחייך המוכר כיום לכל ילד.

״להיראות נפלא תמיד,״ אמר הקריין. ״שלך-לנצח, שליטה מלאה בכל תמונה. עד אינסוף.״

וזה בדיוק מה שהתוכנה נתנה. אלגוריתם זיהוי פנים מושלם שרץ על כל מכשיר אלקטרוני בעולם. וכשטכנולוגיית הנייר האלקטרוני הכחידה את תעשיית הנייר, האפשרות שתתקיים בעולם תמונה מחוץ לטווח השליטה של האלגוריתם נעלמה כמעט לגמרי.

מהרגע הראשון שלך-לנצח הפכה לתוכנה האהובה בעולם. בני הנוער כינו את תנועת המחיקה המפורסמת ״לעשות שמיניות״ והשם תפס מיד. ההצלחה הייתה גדולה כל כך שבתוך שנים ספורות הופיע סוג חדש של דלקת מפושטת במפרק כף היד שמאפיינת משתמשים כבדים של התוכנה, וזכתה כמובן לכינוי העממי ״דלקת שמיניות״.

היום ירון נראה מועמד ודאי לדלקת שמיניות מהירה. הוא לא מפסיק לרגע, עוד ועוד שמיניות. אולי זו תמונת פנים מלאה של הילדה. אולי רואים את אחד הילדים האחרים או את דרקוני הקיטש. אולי יש לו סיבה טובה למחוק. אבל רוב הסיכויים שלא. ירון יודע יפה מאוד איך לצלם את ליליה, איך לוודא שהילדים האחרים יופיעו ברקע קצת מטושטשים, כדי שזיהוי-פנים יפספס אותם והאמהות לא יעשו לנו שמינייה.

רוב הסיכויים שאני אשמה בכל השמיניות האלה. אני זזה כל הזמן, משתרבבת בלי משים לתוך הפריים שלו. אוזן, כתף, נחשול השיער השחור-כחול שלי שהוא כל כך אהב פעם. הוא לא מסוגל לחכות לזיהוי-פנים וזיהוי-הגוף האוניברסליים שימחקו את הפרצוף שלי. הוא חייב להעלים אותי מהעולם שלו עכשיו, מייד.

אני לא טורחת למחוק אותו כבר. כשנפרדנו הייתי עוברת על התמונות ומריצה טשטוש דמות והשלמת רקע, כמו בנאדם נורמלי. אחר כך הוא הגדיר מחיקה אוטומטית של עצמו מכל תמונה שאני מצלמת, וגם המעט הזה נחסך ממני.

מה שבטוח, אני לא עושה שמיניות באמצע מסיבת יום ההולדת של ליליה. בזמן שהיא פותחת את המתנות שלה אני מצלמת תמונה או שתיים למזכרת. עד שהיא תהיה בת שמונה־עשרה, אף אחד לא יכול למחוק אותן, אפילו לא אבא שלה. אלה סתם תמונות, לא אומנותיות בכלל, שבהן רואים את מלוא הפנים הלא יפים של ליליה אהובת ליבי.

כשהיינו נשואים הייתי מתחננת על כל תמונה כזו. תשאיר לי רק אחת או שתיים. אני אוהבת את הפרצוף שלה ככה, כמו שהוא.

אבל ירון היה מביט בי בבוז נוראי ומאיים שהן יהרסו לה את החיים, ואז עומד במטבח שעות ומוחק ומוחק. על הפרצוף שלו הייתה הבעת התיעוב המוכרת, זו שראיתי לראשונה כשראה את תמונות הילדות שלי. עוד לא המציאו תוכנה שתמחק את הרגע ההוא מהזיכרון שלו, או שלי.

ישבנו ממש פה, על הספה הישנה של סבתא, מפותלים זה בזה. הוא ליטף את רעמת השיער השחורה-כחולה הפרועה שלי ומלמל לתוכה, ״יפה שלי״.

בדיוק חודש לפני כן גילינו שאני בהיריון, ורק שעות ספורות חלפו מאז נישאנו בחצר של ההורים של ירון. חמישים בני משפחה, רובם שלו, כמה חברים, כולם שלו. אוכל ממש מצוין שהכנו בעצמנו. ואז שמענו פינג של נוטיפיקציה וירון הציץ ואמר, ״הפתעה! אישרו לנו איחוד ספריות בשלך-לנצח.״

קפאתי. אפילו לא ידעתי שהוא ביקש. ״אבל לא אישרתי שיתוף.״

״שלחתי להם תעודת רישום לנישואים,״ הוא אמר, וכבר פתח את התוכנה. ״רציתי להפתיע אותך. פתאום קלטתי שאף פעם לא הסתכלנו על תמונות ילדות אחד של השני. אני רוצה לראות איך הבוטן הקטנה הזו בבטן שלך תיראה.״

ולא ידעתי מה להגיד כדי שלא יפתח בשום אופן. ולא ידעתי מה להגיד כשפתח בכל זאת, כשנכנס לספרייה שלי. לא ידעתי מה להגיד כשהחיוך גווע על שפתיו והפך להבעת תדהמה, וכשפניו נשטפו גועל ואז נאטמו והוא הלם במסך שוב ושוב עד שכבה.

״זו לא את,״ סינן בשיניים חשוקות. ״תגידי לי שזו לא את.״

זו הייתי אני. ירון נעלם לכמה ימים, עד היום אני לא יודעת לאן, וכשחזר לא פגש את מבטי במשך שבועות ארוכים ולא ליטף את הבטן שלי. הוא הציע שנמחק את כל תמונות הילדות של שנינו. ״התחלה חדשה,״ שיקר לי.

אבל אצלנו לא מחקו תמונות. סבתא לא השתמשה בשלך-לנצח. היא חשבה שזו טכנולוגיה נלעגת לאנשים פחדנים. ״זה שאני מוחקת את התמונות לא עושה אותך יפה,״ אמרה. ואני דווקא אהבתי את התמונות שלי, את הזיכרונות.

ירון מעולם לא פתח שוב את ספריית הקבצים הישנה שלי ולא בא איתי לבדיקות בהיריון ולא פגש את מבטי ומעולם מעולם לא לחש לי שוב: ״יפה שלי״.

ובכל זאת, חוש האחריות שלו הספיק כדי להישאר איתנו בשנים ההן. במקום לשבת לראות טלוויזיה הוא יצא לריצה מהירה. במקום לבלות שבת בים עשה ריצה ארוכה. במקום לצאת לחופשות משפחתיות, נסע למרתונים באירופה, באמריקה, אפילו אחד בסהרה. אף פעם לא שאלתי מה הוא עשה במקום לשכב איתי.

אבל הוא נשאר, והוא שתק. רק בלילה האחרון, לפני שעזב, סוף-סוף נפלטה לו הזעקה שהחזיק בפנים כל השנים האלה. ״מבחוץ את אולי נראית נורמלית, שירה, אבל מבפנים את עדיין הדבר הקטן והמגעיל ההוא. את אשמה בסבל של הילדה שלנו, ואני אקח אותה ממך. אני אציל אותה.״

כשהפעמון מצלצל ירון עושה עוד שמיניה. אני מרחיקה את יעלי בפעם המאה משיפודי הדרקונים ורצה לדלת.

~~~~~~~~~~

החום מסתער מבעד לדלת בגל שמנוני. השליח מביט בבלוני יום ההולדת, מוקסם. הוא כמעט ילד בעצמו.

״פה זה…״ הוא מנגב את מצחו הבוהק ומשפיל מבט לניירות בידיו. ״משפחת אטיאס?״

רק שירון לא ישמע אותו, אין לי כוח לעוד מלחמה. ״כן. מה אפשר לעזור?״

הוא שוב מביט לתוך החדר, מוטרד. ״סליחה גבירתי, אבל אני מחפש את הבית של אסתר אטיאס…״

״זה הבית,״ אני אומרת. הגב שלי ממוזג ונעים, הפנים לוהטות.

״אבל היא…״

״בבית אבות.״

הוא מביט בניירות שלו שוב. ״אה, אסתר אטיאס, תעודת זהות 3591761?״

״כן, כן. מה העניין?״

״אני השליח של שלך-לנצח. גברת אטיאס המנוחה השאירה לנו הנחיות מחיקה אחרונות.״

אני בוהה בו.

״אמא של ליליה,״ נירי היפה מאחוריי, קולה נחוש. ״היעל הזאת לקחה עוד שיפוד, תגידי לה שזה לא רק בשבילה.״

אני הודפת בעדינות את השליח ומותירה את העולם הממוזג והנעים מאחורי הדלת. בתוך בועת הלהט בחדר המדרגות אני מבהירה, ״סבתא שלי לא מנוחה. היא בבית אבות.״

הוא בוחן שוב את הניירות בחוסר אונים. ״קיבלנו התראה,״ הוא אומר, מדפדף ומושך קבוצת ניירות מהודקים בסיכה חלודה. ״הנה. אני משתתף בצערך, גברת אטיאס.״

״אף אחד לא התקשר אלי.״

הוא נד בראשו. ״אין לי מושג למה. אבל אנחנו מחויבים לבצע את הצוואה בתוך עשרים וארבע שעות מרגע הפטירה.״

״תראה לי את הצו.״

הוא מהסס, כפוסח על שני הסעיפים. ״איך קוראים לך?״

״שירה אטיאס.״

״אני מבין.״

״אתה מבין?״

״את ה…״

״נכדה.״

״נכון. אני מבין.״ הוא מהנהן כמו אידיוט. ייתכן שהוא באמת אידיוט.

תיכף אני אצרח. ״נו, תראה לי.״

הוא נד בראשו. ״אנחנו רשאים להראות אותה רק ל…״ הוא סורק שוב את הניירות שלו, ״מר ירון שלו.״

״אין מצב. אני הנכדה שלה, וירון שלו זה הגרוש שלי. היא שונאת אותו.״

הוא מרפרף, מוציא את הדף השני בחבילה ובוחן אותו לרגע קצר. ״אלה ההנחיות של המנוחה,״ הוא אומר. ״אני מצטער ממש, גברתי.״

בראש הדף שלו ניצב הפח המחייך המחורבן, ובתחתית, מתחת לשורות ארוכות של טקסט תוקפני, זוחלת על גחונה החתימה הזוויתית של סבתא. השליח לא זז. הוא גם לא יזוז. שמעתי כבר את כל הסיפורים עליהם. ובכל זאת, אני פותחת את הדלת, משתחלת מהתופת הבוערת בחדר המדרגות אל קור המוות בבית, יורקת, ״זה לא יקרה,״ וטורקת לו את הדלת בפרצוף.

~~~~~~~~~~

״אם תמשיכי ככה אני מחזיר אותך לתא וסוגר עניין.״

השוטר הזה יפה כמו פרח. והוא כבר לא יכול לראות את הפרצוף שלי. בטח רוצה לשים ראש על מזרן בחדר צוות. אולי סתם לשחק באיזו רשת חברתית, לבהות ברצף אינסופי של פרצופים יפים כמוהו עד שיירדם לתוך רצף אינסופי של חלומות יפי בלורית ותואר.

״אתה חייב לעזור לי,״ הקול שלי חרב. ״אלה כל הזיכרונות שלי, הילדות שלי.״

הפנים של השוטר אטומים, ואצבעותיו משחקות בצרור המפתחות על השולחן. ״מצטער, גברתי,״ הוא אומר, ״לא מגיע לך שום פרס על מה שעשית.״

״רק דחפתי אותו.״

הוא מרים את הטלפון ומראה לי שוב את התמונה. יש לה מסגרת כחולה לבנה כמו לכל התמונות המשטרתיות. אי־אפשר למחוק אותן בלי צו בית משפט. אני בטוחה שהשליח המסכן ינסה, אחרי שישתחרר. עין ימין שלו סגורה וסגולה והשפה העליונה נפוחה כמו בלון, וכל הלחי הימנית שלו מכוסה שריטות עמוקות, מדממות.

״הוא יהיה בסדר,״ אני אומרת.

השוטר נד בראשו. ״אני מקווה מאוד. גם בשבילו וגם בשבילך. אם יקרה לו משהו…״

אני מהדקת את הידיים שלי והאזיקים נלחצים לתוך הבשר. ״אני לא כזאת,״ אני אומרת.

השוטר משמיע צליל גיחוך, אבל לא מחייך. ״זה מה שכולם אומרים.״

״איך אתה היית מרגיש במקומי אם כל התמונות של ההורים שלך היו נעלמות, בבת אחת?״

הוא מרים את מבטו רק לרגע. אבל יש שם משהו. רחמים או הבנה, אני מקווה. משהו. ״גברת אטיאס, את בטח מבינה שאת לא הראשונה שזה קורה לה.״

״ברור,״ אני משלבת רגליים בכוח ודוחפת את הידיים והאזיקים ביניהן, שלא אתפתה להכות גם אותו. ״אני לא ילדה, השוטר בכר.״

״יוסי.״

שמות פרטיים. זה טוב. זו התקדמות. ״אני שירה. ואני קהל היעד הטבעי, יוסי. לא צריך לשכנע אישה בת חמישים לאהוב את שלך-לנצח.״ בטח שלא עם הפרצוף שנולדתי איתו. ״אבל הצוואה היא לא למחוק תמונות גרועות, אלא למחוק הכול. כל החיים שלה, ורוב החיים שלי.״

״היא הייתה בת תשעים. בטח יש לך תמונות על נייר ישן.״

״יש כמה,״ אני מודה.

״אז למה את אומרת שהיא מחקה הכול?״

אני נדה בראשי. ״לא הכרתי אותה ככה. צעירה, זרה מוחלטת. יש שם רק תמונה אחת של שתינו. אני בת שנתיים, ואני ישנה בידיים של אבא שלי ביום ההולדת שלו.״ אני משפילה מבט, לטובת האפקט הדרמטי. עשיתי את זה אלף פעמים. ״שעתיים אחר כך ההורים שלי יצאו למסעדה ובדרך חזרה נהרגו בתאונת דרכים.״

אני סופרת עד חמש ואז מישירה אליו מבט ומקפידה על קול מדוד, רגוע. ״בדיוק בתקופה ששחררו את שלך-לנצח. אלה התמונות האחרונות בעולם שהודפסו על נייר לא-מחיק. אחרי שההורים שלי מתו חייתי אצל סבתא, רק היא ואני. כל הצילומים שיש לי מאז, כל החיים שאני זוכרת, בתוך האלגוריתם עכשיו.״

״תצטרכי ללמוד לחיות עם זה, גברת אטיאס. חוק הפרטיות גובר על הרצון האנוכי להחזיק מזכרת מהמת.״

אוקיי, אז אנחנו בקלישאות, ושוב בשמות משפחה.

הוא שותק עוד כמה רגעים. ״אני מתנצל מראש,״ הוא אומר לבסוף.

״מה?״

״אני בשום אופן לא אומר שום דבר על המראה של סבתא שלך,״ הוא מדבר ממש לאט. ״לא הכרתי אותה ולא ראיתי אותה. אבל לפעמים אנשים פשוט לא אוהבים את הפרצוף שלהם, גם אם כל מי שמסביבם כן אוהב אותו. את יודעת מי מחזיק בשיא המחיקות בשלך-לנצח?״

טריוויה של שאלוני באזפיד, זה בדיוק מה שהיה חסר לי. ״דוגמניות. זה ידוע. אבל זה חלק מהעבודה שלהן.״

״אז זהו, שלא,״ הוא רוכן לפנים ונוקש על השולחן במפתחות שלו, מרוצה מעצמו בבירור. ״זה לא קשור לעבודה. הן מוחקות בעיקר תמונות פרטיות, המון. תמונות שבעיני כל אחד מאיתנו יכולות להיראות מושלמות –״

אני מאבדת את הסבלנות. ״זה לא המקרה של סבתא שלי. בגיל ארבעים ותשע אני כבר יודעת.״

״ארבעים ותשע?״

״כן.״

״אמרת שאת בת חמישים.״

״מה זה משנה?״

״האמת תמיד משנה, גברת אטיאס.״

״שירה,״ אני אומרת שוב. ״תשמע, השוטר בכר, אתה צודק. עלית עליי. אני משקרת בקשר לגיל שלי כבר שנים. סבתא שלי לימדה אותי לעשות את זה. שלושה חודשים אחרי יום ההולדת, מחליפים את המספר. ככה כשמגיע היום הולדת הבא, לא חוטפים ממנו דיכאון.״

הוא מהנהן, כאילו משהו התבהר לו, אבל לא אומר כלום.

אני מסתכלת על השעון. לא התקדמנו מילימטר. עד שעצרו אותי, עד שהגענו לפה, עד שהוא הוציא אותי לחקירה נעלמו כבר ארבע שעות. ירון בטח נתן לשליח הכול, ונשארו לי רק עוד שעתיים. ייקח שעה להגיע מכאן לבית המשפט בתל־אביב, עוד חצי שעה למצוא חניה בווייצמן, כמה זמן שלוקח הדיון… אפילו אם השופט יוציא צו אלקטרוני מיידי, אנחנו על הגבול. ואני תקועה פה עם כבוד השוטר באזפיד-חשבון-וכל-האמת-לנצח. יש לי רק עוד סיכוי אחד.

״אתה יודע, ״ אני אומרת, ונועצת מבט מעל הכתף שלו בתקווה שאני נראית קצת חולמנית. ״כשהייתי קטנה היא הייתה שרה לי לפני השינה שירי ילדים ישנים, אבל ממציאה להם מילים משלה. ‘הילדה המכוערת מקטרת ומקטרת, הקופה הקטנטנה לעולם לא ישנה.׳ אנשים היו מזדעזעים.״

״זה נשמע באמת קצת…״ הפרצוף שלו מתכווץ, איזו רתיעה אסתטית.

״מזעזע, לגמרי.״ אני מסכימה איתו, כמעט מחייכת אליו. הוא חייב להבין. ״היינו הולכות לגן השעשועים, והיא אמרה לאמהות האחרות, תיזהרו שהילד שלכם לא ימות ויתקע אתכן עם תינוקת קטנה ומכוערת כמו קוף שלא ישנה אף פעם. אמרה להן שיעיפו את הילדים מהבית ברגע שיגדלו ויחליפו מפתח, שלא יחזרו.״

הוא נראה המום. מצוין.

״היא ביקשה להאריך את הצהרון בגן עד שבע בערב כדי שלא תצטרך להתעסק איתי.״

ראיתי על הפרצוף שלו את השאלה הגדולה. למה את בכלל רוצה לזכור את המפלצת הזאת.

״כשהייתי בת שבע הגיעו לבית שלנו פקידי סעד. איש נמוך עם נקודות חן על הקרחת ואשה גבוהה מאוד עם שיער קצר אדום, משקפיים אדומים, שפתון אדום וציפורניים אדומות. כמו שני רמאים מאגדת ילדים. הם ביקשו שאחכה בחדר שלי, אבל סבתא התעקשה שאישאר. היא אמרה להם שילדים שגדלים בצמר גפן לא מבינים כלום.

״הקירח אמר לה שהם קיבלו תלונות. הגבוהה דחפה לה את התיקייה ליד, שתקרא בשקט, אבל סבתא הקריאה הכול בקול. כל מה שאמרו השכנות, המורה, הדודים שלי. היועצת. היא שאלה אותי אם באמת דיברתי עם היועצת. לא ידעתי. הרבה מבוגרים שאלו אותי שאלות בבית הספר. ואז היא אמרה להם שהכול אמת, מה שכתוב שם. היא שאלה אותם מה הבעיה.

״הם אמרו לה כמובן שזו התעללות רגשית בלה בלה בלה, המשפחה דורשת להוציא אותי מיידית מחזקתה. היא צחקה להם בפרצוף ואמרה שדודה שלי, ברכה, אוהבת רק את אילאיל הקטנה שלה, ותחזיר את הקופה הקטנה תוך יומיים. הם היו מזועזעים, שוב. הגבוהה אמרה לה שלא צריך לדבר על ילדים ככה, ושברכה בכלל לא מתכוונת לקחת אותי. הם מעבירים אותי מכאן לאומנה.

״תוך שנייה הם היו מחוץ לבית. היא צרחה חזק כל כך שכל השכנים באו. אמרה להם לא לחזור בלי משטרה. וזהו.״

יוסי בכר רכן לפנים. ״מה זאת אומרת? הם לא חזרו?״

״לא.״

״זה לא הגיוני. הרווחה מחויבת לטפל במקרה כזה.״

״נכון. לא הגיוני, אבל זה מה שקרה. רק שנים אחר כך גיליתי שהיא הפעילה את האקס שלה, איזה בכיר במשרד הפנים. הוא הוריד אותם מאיתנו.״

״אבל למה? היא רצתה להיפטר ממך.״

אני מגחכת ונדה בראשי. ״היא אהבה אותי.״

״אם את אומרת.״ הוא נשען שוב לאחור, ברור שהוא חושב שאני קצת מטומטמת.

״היא האכילה אותי. טיפלה בי. קנתה לי בגדים וספרים ודאגה שכלום לא יחסר לי. היא לא מרחה אותי. לא היו בינינו שום שקרים.״

בכר מגחך.

״סליחה, צודק. שום שקרים חוץ מעניין הגיל. מהדודים שלי לא שמעתי אפילו פעם אחת מאז הביקור ההוא של הרווחה. והיו לי שלושה חברים כל הילדות. אחת מכוערת כמוני, אחת ממש מטומטמת. את שתיהן פגשתי רק בבית הספר.״

״והשלישית?״

״השלישית גרה בבניין שלנו. ילדה עם פיגור קשה. כשהייתי בת שבע העבירו אותה למוסד.״

הוא שותק.

״כשהגעתי לגיל שמונה־עשרה סבתא אמרה לי, חייבים לעשות משהו עם הפרצוף המכוער הזה שלך.״

הוא נראה כאילו הפרצוף שלו נדפק בחלון.

אני ממשיכה כאילו כלום. ״היא אמרה שירשתי את הפרצוף הזה ממנה. אף של מכשפה, סנטר חלש, שיניים של ארנב. שיעור יתר. אמרתי לה שלא אכפת לי. שחיצוניות זה שטויות. שיש בעולם כולו תנועה של קבלת השונה. המוזרים, החריגים, השמנים, המכוערים. היא אמרה שלא כדאי להאמין לשטויות שכותבים ברשת. בני אדם תמיד יהיו מטומטמים ושטחיים. אמרה לי מה כל אחת מהמורות שלי עשתה לפרצוף שלה. כל אחת מהשכנות. דודה ברכה. אפילו אילאיל, בת הדודה שלי שהייתה מבוגרת ממני בשנתיים בסך הכול. היא הראתה לי תמונות שלה מפעם וסיפרה איך סידרה לעצמה את הפרצוף בגיל עשרים, ואיך זה סידר לה את החיים. מגיע לי פרצוף נורמלי, היא אמרה. שיראו מבחוץ כמה אני יפה מבפנים.״

אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש.

יוסי בכר שותק בצייתנות אבל נרגש בבירור.

״אז הסכמתי.״ אני נשענת לאחור. ״שנה שלמה התרוצצנו בין רופאים ובתי חולים וקוסמטיקאיות. סבתא מכרה את הדירה שלה כדי לשלם על כל זה, אבל לאוניברסיטה הגעתי עם פרצוף חדש. לא שנהייתי איזו יפהפייה, אבל נראיתי רגילה. ממש נחמדה. ביום השני ללימודים בחור אחד התיישב לידי והציג את עצמו. לקח לי כמה שבועות עד שהבנתי שאני מוצאת חן בעיניו.

״סבתא לימדה אותי שאני לא חייבת להיכנס למיטה עם כל מי שרוצה אותי, שאני יכולה לבחור ומותר לי להגיד להם לא. כשהבאתי את החבר הראשון שלי הביתה היא אמרה לו שהוא אידיוט. השני היה חכם, אבל באמצע הארוחה היא קמה והלכה. אמרה אחר כך שהוא בהמה חסרת נימוס.

״כשהבאתי את השלישי היא אמרה, ‘הוא מעצבן, אבל תתחתני איתו.׳ וזה מה שעשיתי. היא אמרה לי לא להביא ילדים. כשליליה נולדה ירון לא היה מסוגל להסתכל על הפרצוף שלה. בכה ימים ולילות, בקושי תפקד. סבתא שלי טיפלה בה שנתיים וחצי, עד שגמרתי לכתוב את הדוקטורט.״

״חתיכת טיפוס היא הייתה,״ אומר יוסי בכר.

אני מציצה בשעון. נשארה שעה. ״בבקשה תעזור לי.״

״אני לא יכול.״ יוסי בכר משפיל מבט, ואני כמעט אומרת משהו, אבל הוא פותח מגירה בשולחן. ״לא רציתי לעשות את זה, גברת אטיאס –״

״שירה.״

״שירה. אבל כנראה שאת מסוגלת לעמוד בזה.״

הוא מעביר את העמוד הראשון, על הפח המחייך יש רסס קטן של נקודות אדומות-חומות. אני מרגישה אשמה. מתחתיו מופיעים כל הפרטים. מחיקה מוחלטת. כולל מופעים באלבומי חברים, כולל דברי דפוס עתיקים. כולל הנחיה מיוחדת להשמדת שתי תמונות שלה שהופיעו באיזה עיתון לפני שבעים שנים. מכל הארכיונים בארץ ובעולם.

אני המומה. ״זה עולה הון.״

יוסי בכר מהנהן. ״הכול שולם מראש.״

״זה לא שפוי,״ אני אומרת. ״סבתא שלי הייתה הבנאדם הכי קשה ואכזרי שהכרתי בחיים שלי. אבל אהבתי אותה, והיא אהבה אותי. אין סיכוי שהיא עשתה לי את זה בדעה צלולה.״

״אולי אפשר לטעון לחוסר שפיות,״ הוא מקמט את מצחו. הוא לא משוכנע, אבל נראה לי שהוא סוף-סוף מבין.

״אין לי אף אחד בעולם, יוסי. בכר. אני מתחננת.״

~~~~~~~~~~

הצעדים שלו ארוכים ומהירים, ואני רצה אחריו, בקושי עומדת בקצב. הוא חוזר לאחור ופותח לי את האזיקים. לא נראה לי שזה מותר, על פי הנהלים, אבל אני אסירת תודה. אנחנו רצים שוב, שתי נמלים מוטרפות במסדרונות אינסופיים.

״אין לנו כמעט סיכוי,״ אומר יוסי בכר, אבל הוא נוהג במהירות, וכשאנחנו מתקרבים לרמזור אדום הוא מפעיל את הצ׳קלקה וחוצה את הצומת הריק, ואת כל הבאים אחריו. שוב אנחנו רצים במסדרונות ומצליחים להשתחל.

הדוכן מצופה בפורמייקה זולה. השופט כותב משהו. הוא צעיר ממני בעשר שנים לפחות. כמו רופא המשפחה שלי, עורכת הדין שייצגה אותי בגירושין. מנהלת המעבדה בעבודה. כל העולם כל כך צעיר. והוא נראה עייף. בכר מסמן לי לשתוק.

״כבודו, אנחנו מבקשים צו עיכוב מחיקה לשלך-לנצח,״ הוא אומר.

השופט נשען לאחור. ״השוטר…״

״בכר.״

״בכר. בית דין לילה מיועד למקרי חירום.״

״מדובר ב… סוג של מקרה חירום,״ מגמגם בכר.

״אני מקווה מאוד שאתה לא מבזבז את זמנו של בית המשפט.״

בכר מהדק את שפתיו. ״המבקשת היא יתומה, אביה ואמה מתו כשהייתה תינוקת –״

״המבקשת היא לא ילדה חסרת אונים,״ קוטע אותו השופט בחריפות. ״אם היו לה הורים, היא כבר הייתה מחליפה להם חיתולים.״

״כמובן, כמובן, כבודו. אני רק מבקש לבסס את הקשר המיוחד –״

השופט מרים את ידו ופונה אלי. ״את. מה הסיפור?״

הפה שלי מתייבש בבת אחת.

״היא מסוגלת לדבר?״

״אוהו!״ אומר בכר, ואז מזדקף. ״סליחה, כבודו. בהחלט. היא מסוגלת לדבר.״

אני קמה לאט מהספסל ומנסה לדחוס הכול למשפט אחד. ״סבתא שלי גידלה אותי לבד, ואין לי משפחה מלבדה. היא השאירה צוואת מחיקה כוללת. עומדים למחוק את כל הזיכרונות שלי. כל החיים.״

״עצוב מאוד,״ אומר השופט, ״אבל זו זכותה.״

״אני לא חושבת שהיא עשתה את זה בכוונה,״ אני אומרת, ולפני שבכר יספיק להתערב, אני מוסיפה, ״זאת אומרת, כן, היא חתמה על הצוואה והכול, אבל אני רוצה לערער. לדעתי היא לא הייתה שפויה בזמן שחתמה.״

״זו האשמה חמורה,״ השופט לוחץ על המסוף שלו. ״שבי. בכר, תעלה לי את המסמכים.״

״כבר במערכת, כבודו.״

מישהו פותח את הדלת. ״אפשר להכניס עצור?״

השופט מרים את היד. ״תן לי דקה.״ הוא נראה מרוכז. בכר עומד ופוכר ידיים מעלי. אני משלבת שוב רגליים ותוקעת את הידיים ביניהן. שלא אחבק אותו בטעות.

״גברת אטיאס,״ אומר השופט. ״יש לנו בעיה.״

״עוד לא עבר הזמן,״ אני אומרת במהירות. ״יש עוד כמעט חצי שעה.״

״ואחר כך מגיעה לה גם תקופת גניזה לצורך ערעור,״ מוסיף בכר.

״אני שמח שלמדתם את החוק,״ השופט עונה ביובש. ״אבל יש לצוואה של סבתא שלך נספחים חסויים. יש לך צילומים שלכן יחד?״

״ברור.״ אני מעלה את האלבום מיום ההולדת הקודם של ליליה.

״תביאי לי את זה בבקשה,״ הוא מושיט יד עטויה בגלימה שחורה ואני ניגשת במהירות ומניחה בה את הנייד, ונשארת לעמוד מולו כשהוא מרפרף במהירות על הצילומים.

״הנה זה,״ הוא רוכן לפנים ומסובב את הנייד. ״תסתכלי.״

זו תמונה מלפני שלוש שנים. ליליה מחייכת, יש לה זר פרחים על הראש. היא דומה לי שתי טיפות מים. אני יושבת לידה, עם הפרצוף המשופר שסבתא קנתה לי, וסבתא עומדת קצת מאחורינו. מטושטשת מעט.

״הם כבר התחילו לבצע,״ אני אומרת. ״אבל אתה עוד יכול לעצור את זה.״

״רגע,״ הוא מסובב את הנייד חזרה אליו ומדפדף אחורה במהירות. ״עכשיו תסתכלי על זה.״

זו תמונה ישנה מאוד. אני על הספה, ולידי בת השכנים המפגרת, מחייכת מאוזן לאוזן. אני לא מצליחה להיזכר בשמה בשום אופן. סבתא עומדת מאחורינו. בתמונה הזו הפנים שלה כבר כמעט נעלמו.

״ברור, הם התחילו מהתמונות הישנות. ועדיין –״

״תסתכלי על הילדה,״ אומר השופט. ״עלייך.״

לוקח לי רגע להבין מה אני רואה. ״הפנים שלי.״

השוטר מהנהן. ״זו צוואה ישנה מאוד. יש לה נספחים חסויים. אישור רפואי בחתימה נוטריונית על מצב נפשי תקין, חתום בנוכחות שני עדים.״ הוא משיב את מבטו אל המסוף שלו. ״ברכה אטיאס ואילאיל נחמני.״

לא יכול להיות. היא לא סובלת את המשפחה שלי.

״יש גם הצהרה מנומקת מול עורך דין. אני מצטער, גברת אטיאס. בעוד פחות משעה הכול ייעלם.״

״הכול?״

הוא נושך את שפתיו.

״אני לא מבין,״ אומר בכר. ״למה הפנים של שיר- של גברת אטיאס נמחקו מהתמונה הזו?״

״סבתא שלה קיבלה צו אפוטרופסות על גברת אטיאס,״ אומר השופט, ״ללא מועד סיום. מנכ״ל משרד הפנים חתם עליו לפני יותר מארבעים שנה, וגם היועץ המשפטי לממשלה. הצו נותר בתוקף גם כשהגברת אטיאס הגיעה לבגרות, והוא לא ניתן לביטול או שינוי.״ הוא מניד ראשו. ״בחיים שלי לא ראיתי כזה תיק.״

״מה זה בדיוק אומר?״ שואל בכר.

״שהמנוחה רשאית לקבל החלטות בשביל גברת אטיאס,״ אומר השופט. ״וההחלטה שלה היא למחוק כל צילום של גברת שירה אטיאס מרגע שנתקבל צו האפוטרופסות, בשנת…״

הוא פונה אל המסך. אני כבר לא מקשיבה. אני לא צריכה שהוא יגיד לי באיזו שנה.

היא הייתה שפויה לגמרי, מסתבר. אין שום דבר מקרי בצוואה הזו. כי היא הייתה שם כל הזמן. כשלמדתי לדוקטורט וירון בכה וצרח, שנתיים וחצי רצוף. כשהוא סינן שאם היה יודע מראש מי אני, לעולם לא היה נוגע בי, ובטח לא מביא איתי ילדים. כשקרא לי כלבה קרה ומכוערת עם גנים מחורבנים. כששמע אותי קוראת לליליה קופיפה ודמבו ונטרף מזעם. כשאמר שיש מספיק שופטים שחושבים כמוהו, שאנשים כמוני לא צריכים להתרבות. שופטים שיראו תמונה אחת מפעם וישמעו ש״לא היה גילוי נאות על המצב״, וייתנו לו משמורת מלאה.

זה קשקוש כמובן. אני כמעט בטוחה שאף שופט לא היה נותן לו משמורת בגלל סיבות כאלה. אבל סבתא האמינה. היא אמרה שירון גם יפה וגם מקסים, וזה מספיק. זה כל מה שצריך בעולם שמתעב כיעור.

״אני כל כך מצטער, גברת אטיאס,״ אומר השופט בשקט. ״בתוך כמה דקות לא יהיו יותר תמונות של סבתא שלך, וגם לא תמונות ילדות שלך. כולל צילומים במרחב הציבורי, כולל סרטונים, אני לא יכול לעצור את זה.״

מישהו פותח שוב את הדלת. אני יוצאת. בכר צועק משהו. אני הולכת במסדרון, מתנדנדת. אחרי רגע הוא רץ אחריי, הולך לידי, אומר משהו. אני לא מבינה אף מילה.

הוא לופת את זרועי. ״גברת אטיאס, תעצרי, בבקשה.״

אני עומדת. ״שירה,״ אני אומרת.

״את נראית לא טוב, שירה,״ הוא אומר.

הוא כל כך יפה, בכר. הרבה יותר יפה מירון. אני מניחה את היד על העורף שלו ומנשקת אותו. הוא נרתע לרגע, אבל אני מהדקת את האחיזה, והוא נכנע. הלשון שלו חמימה ורכה. אני מרפה ממנו ונוגעת בשפתיים שלי. השפתיים היפות, המעוצבות בקולגן.

״זה לא כי אתה בחור טוב,״ אני אומרת, ״למרות שאתה באמת בחור טוב. רק כי אתה יפה. תשמור על הפרצוף שלך טוב-טוב, בכר.״

אני משפשפת את הידיים. הוא נוגע באזיקים על חגורתו, אבל נותן לי ללכת.

~~~~~~~~~~

בשלוש בלילה ירון מקלל אותי בשקט והולך. בגללי הוא מפסיד ריצת נפח בעוד שעתיים. על השולחן נח צו חשיפת צילומים, חתום בידי שופט, ופתק מעורך הדין שלו. הצו הועבר כבר לשלך-לנצח. בתוך יממה הם יעבירו לו הרשאות לספריות שלי.

ליליה ישנה על הספה, ומסביבה שרידי גפיים של דרקוני מרשמלו. אני מנשקת לה את המצח. הילדה שהייתי איננה עוד, זכרה נמחה לעד. אף אחד לא יכול לקחת אותך ממני, קופה אהובה שלי, דמבו מתוק.

אני יושבת לידה. פותחת את הספרייה של גיל שש ועושה שמיניות. גיל חמש, שמיניות. גיל ארבע. אני נפרדת מכל תמונה. מכל זיכרון. בגיל שמונה־עשרה ליליה תקבל הכול: הניתוחים. האף. הסנטר. השיניים. הצמדת אוזניים. קשירת חצוצרות. אף אחד לא יֵדע לעולם.

ליד התקרה מרחף בלון מרוקן למחצה. הפנים שלה מקומטים ומתוקים ואהובים, כבר הולכים ומיטשטשים. אני פותחת את הקשר ומוציאה את האוויר לאט-לאט, שלא להעיר את בתי משנתה.