מסוף התקשורת צפצף בפעם הרביעית, ונועה חפנה את ראשה בידיה בייאוש והרכינה אותו על השולחן.

״אני לא עונה לה,״ מלמלה. ״אני מעדיפה לאכול לעצמי את האצבעות.״

הצפצוף המתריע על שיחה נכנסת נשמע בפעם החמישית. נועה הרימה מעט את מבטה. עיניה העייפות השקיפו לכיוון הצג הקטן.

״תני לי לנחש,״ אמר אלכס בעודו מתקתק על המקלדת, ״מחלקת רכש?״

״יותר גרוע,״ אמרה נועה, ״ניהול משאבים ולוגיסטיקה.״

״היית מצפה שהם יצדיקו את התואר הזה לפני שייכנסו להיסטריה כש…״ אלכס חייך ונשען אחורה. ״מה זה עכשיו? התנתק הכבל? נכבה המסך?״

מסוף התקשורת נדם, ונועה נשמה לרווחה. ״הודעת שגיאה,״ היא גירדה את גשר אפה, ״אבל שירלי הסתומה לא מסוגלת לומר לי מה ההודעה, כי היא סתומה.״

״את תהיי חייבת לענות לה, את יודעת.״

״ממש לא,״ פסקה נועה. ״אין מצב שאני מבזבזת עוד חצי שנייה על ה-״

צפצוף המסוף קטע את דבריה. ״אלוהים, תמותי כבר!״

״ארטמיס היא לא מקום גדול כל כך,״ גיחך אלכס, ״את מעדיפה שהיא תבוא לכאן בעצמה?״

נועה הביטה באלכס בעיניים אדומות מבהייה במסוף המידע, ולחצה על כפתור המענה במסוף. ״כן, שירלי?״ אמרה בקול מרוסק בזמן ששמה את האוזנייה באוזנה. למרות שכיוונה את השמע לעוצמה נמוכה, קולה הצפצפני של שירלי נשמע היטב בחדר מחלקת מערכות המידע של תחנת החלל ״ארטמיס״. שירלי הצליחה אף להאפיל על רחש המחולל שנשמע בכל פינה בארטמיס.

״כן שירלי, אני… אני מבינה שמופיעה הודעת שגיאה, אבל אני לא באמת לא יכולה לעז- לא, אני מאוד רוצה לעזור, אבל זה מאוד יעזור לי אם תגידי לי מה כתוב שם… על המסך, שירלי. באמצע המסך. על החלון. מתחת לפס הכחול. ההודעה. כן, אני מבינה שזה באנגלית. מה לעשות, זו השפה התקנית. לא, אני לא קבעתי את התקן, שירלי.״

אצבעותיה של נועה גירדו את השולחן. בפעם הקודמת שביקשה משירלי להפעיל את מודול ההתחברות מרחוק, היא הגיעה לסף התמוטטות עצבים. אלוהים, מי שלח לתחנת חלל כה מרוחקת את הבירוקרטים המטומטמים ביותר שאפשר היה למצוא?

״…אהא. הבנ… הבנתי. חכי שנייה.״ נועה הסירה את האוזנייה והשתיקה את המסוף. היא עצמה את עיניה, חשבה על מקום בטוח ושקט ונשמה שלוש נשימות עמוקות.

״הכול בסדר?״ שאל אלכס.

״כן, תודה,״ אמרה נועה, ״הרבה יותר טוב.״ היא הרכיבה מחדש את האוזנייה.

״הלו, שירלי? כן, הייתי צריכה לוודא משהו. תראי, הכי טוב שפשוט תאתחלי את המערכת. כן, זה משהו שקיים. זה לא עוזר שהפעלת את המחשב מחדש חמש פעמים, שירלי, אני מדברת על הגישה שלך למערכת. זה בתפריט הראשי, שירלי. התפריט בצד שמאל, למטה. זה שכתוב עליו ‘ראשי׳. למטה. בצד השמאלי של המסך. לא, זה השעון. נפתח תפריט? עכשיו תלחצי על הסמל האדום. זה עם האותיות הבוהקות שאומרות ‘אתחול׳. בעברית. על רקע אדום. אלוהים, אני הגדרתי אותו בעצמי רק בשבוע שעבר! זה… עזבי, אני באה אלייך.״

נועה הורידה שוב את האוזנייה. היא נשמה עמוק, והטיחה את אגרופה בפינת השולחן. ואז הטיחה אותו שוב. ושוב. כשהטיחה את אגרופה בפעם הרביעית צעקה: ״תמותי, סתומה, תמותי!״

״את מרגישה יותר טוב?״ שאל אלכס.

״למה היא מאלצת אותי לבוא אליה כל פעם?״ מלמלה נועה בייאוש. ״אני חושבת שהיא נהנית מזה.״

״היה נחמד אם היה אפשר להתיר את חוזה העבודה, נכון?״ אמר אלכס.

״אני לא מאמינה שהסכמתי להיות כבולה לארטמיס לארבע שנים,״ אמרה נועה, ״זו הטעות הכי גדולה שעשיתי בחיים שלי.״

היא עזבה את החדר באנחה וטרקה אחריה את הדלת.

~~~~~~~~~~

״איך היה?״ שאל אלכס.

נועה לא ענתה. עברה כרבע שעה מאז שחזרה, במהלכה התיישבה בעמדת העבודה שלה בפנים קפואים ולא אמרה מילה.

״ניחשתי כך,״ המשיך אלכס, ״רציתי לדבר איתך על ה-״

״הם…״ מלמלה נועה, ״מטומטמים.״

״אמת,״ ענה אלכס.

״לא, אני מתכוונת שהם ממש מטומטמים,״ קולה של נועה דעך עד שכמעט הפך ללחישה. ״אני לא אומרת את זה כבדיחה, או קללה. הם באמת, אבל באמת, לגמרי…״

״טיפשים,״ השלים אלכס, ״עם יכולת מנטאלית מופחתת באופן משמעותי ביחס למה שנדרש מאנשים בתפקידם.״

נועה הביטה בו ארוכות. ״הא?״

״הם אנשים שמצפים מהם לתחזק ולנהל תחנת חלל הסובבת כוכב לכת מרוחק המיועד להארצה,״ אמר אלכס, ״ובמקום לעשות את מה שנדרש מהם, הם נסוגים למקלט הטמטום וזורקים את האחריות על המעטים כאן שיש להם שכל וכישורים.״

נועה לטשה בו עיניים. ״אתה עושה מחקר סוציולוגי על מטומטמים?״

״זו יותר תצפית שאני עורך מהרגע הראשון שהגעתי לארטמיס,״ אמר אלכס.

נועה הנהנה בעניין. ״ואתה סובל את המטומטמים האלו כבר שש שנים?״

״חמש,״ אמר אלכס.

״רגע אחד,״ נועה הזדקפה, ״ארטמיס נוסדה לפני יותר משש שנים. חשבתי שאתה כאן מההתחלה.״

״התחנה קיימת כבר קרוב לשש שנים, ואני הגעתי אחרי קצת פחות משנה.״

נועה קימטה את מצחה. ״משהו כאן לא מסתדר לי,״ מלמלה. ״הרשות לפיתוח פלנטרי תשקיע משאבים יקרים בהחלפת מהנדס מערכות מידע בתחנה מרוחקת אחרי פחות משנה בתפקיד?״

אלכס גיחך. ״הרשות נאלצה לעשות את זה אחרי שיוני, הבחור הקודם בתפקיד שלי, איים שיתאבד אם ישאירו אותו כאן רגע אחד נוסף.״

״יתאבד?״ עיניה של נועה נפערו, ״מאיפה אתה יודע את זה?״

״שאלתי את עצמי למה היו צריכים להחליף מישהו בכזו פתאומיות,״ ענה אלכס, ״והתחלתי לחשוד אחרי שיהודה מההנדסה…״

״אוי אלוהים,״ גלגלה נועה את עיניה, ״הפוץ הזה.״

״בדיוק,״ חייך אלכס, ״מהנדס שאמור להיות עם מיומנות טכנית בהתאם, אבל לא מבין שהתקן האיחסון הנייד שלו נועד לאחסן מידע.״

״סליחה?״

״הדביל היה מנהל תכתובות עם כל העולם, אבל לא טרח לשמור כלום ברשימת אנשי קשר,״ שילב אלכס את ידיו באיטיות, ״ברגע שעדכנתי את מערכת ההפעלה בהתקן נמחקה לו ההשלמה האוטומטית. הוא בא לכאן וצרח עליי שמחקתי לו הכול, אבל השתתק כששאלתי אותו איך הוא שמר אנשי קשר. הפוץ צרח עליי עוד קצת, כי הוא פוץ, והלך.״

״ואז?״

״ואז הגעתי למסקנה שנשבר לי ופרצתי למאגר של מחלקת כוח אדם,״ חיוכו של אלכס התרחב, ״את לא תאמיני, אבל הסיסמה שלהם הייתה ארבע פעמים הספרה אחת.״

״אתה השתגעת?״ קפצה נועה, והעיפה את הכיסא אחורה. ״זו עבֵרת מידע חמורה!״

אלכס נשען קדימה ואמר ״ארבע. פעמים. אחת.״

נועה נאנחה. היא הרימה מחדש את כיסאה. ״מה היה כתוב שם על יוני, והאם אני רוצה לדעת?״

״אחרי חודש וחצי ב׳טמטום עמוק תשע׳ הוא החל לשלוח הודעות לכל בעל תפקיד במערכת השמש שיוציאו אותו מכאן ושיפסיקו לו את החוזה,״ אמר אלכס. ״אבל זה בכלל לא פשוט להפסיק חוזה עבודה בתחנה מרוחקת כמו ארטמיס. קשה לתקצב מעבורות ואספקה שיגיעו לכאן, הם נאלצים לחסוך בכל מיליגרם של דלק.״

״אז הם פשוט נתנו לעסק להמשיך ככה עד שהוא איים שיעשה לעצמו משהו?״ אצבעותיה של נועה תופפו בעצבנות על השולחן.

״אני חושב שהציטוט המדויק של יוני היה…״ אלכס גירד בראשו, ״משהו בסגנון ‘אני מעדיף לפוצץ את ליבת הכור ולשרוף פה הכול, מאשר לענות על קריאת שירות נוספת אחת של עוד מטומטם שלא יודע מה זה אתחול.׳ כנראה פתחו קריאה אחת יותר מדי בלו-״

״-גיסטיקה,״ השלימה נועה.

״כל אדם אחר היה עף לכלא,״ אמר אלכס, ״אבל ליוני היה מזל כי תמיד צריכים אנשים שיודעים פורטרן.״

״אבל איך זה יכול להיות, אלכס?״ נועה אספה את שיערה לאחור וחפנה שוב את ראשה. ״זה פאקינג הרשות לפיתוח פלנטרי… תחנת חלל! זה צריך להיות…״

״הטובים לטיס?״ גיחך אלכס, ״כן, אני מודה שגם אני חשבתי ככה בעבר. אבל הרשות לעולם לא תודה שלא באמת צריך את כוח האדם הזה כדי לתחזק תחנה.״

״לא צריך?״ נועה הרימה את ראשה ונעצה מבט חודר באלכס. ״על מה אתה מדבר?״

״תעשי לי טובה,״ נחר אלכס בבוז, ״תשעים אחוז מתוכנית העבודה השגרתית מבוצעת על ידי מחשבים, והיתר מבוצעים על ידי דבילים שצריכים להפעיל אותם. וכשכולם תלויים במחשבים, עיקר העול נופל על…״ אלכס החווה בידו לעבר נועה, ואז אליו.

״אתה גורם לזה להיראות כאילו…״ הרהרה נועה לרגע, ״…כאילו אנחנו מנהלים בפועל את ארטמיס.״

אלכס הישיר אליה מבט ונשען לעברה. ״וזה לא נכון?״

״נו, באמת.״ נועה נפנפה את ידה בביטול. ״כנראה פספסתי את זה כשהייתי צריכה להסביר לשירלי שצריך כבל חשמל כדי שהמסוף יעבוד.״

אלכס הסיר את משקפיו, קיפל אותם בקפידה והניח אותם על השולחן. ״תגידי לי משהו,״ אמר באיטיות, מבטו מופנה למשקפיים, ״מה הנוהל הכי בסיסי שצריך לבצע כשמגיעה מעבורת אספקה?״

״נוהל בקרה וחיטוי למשלוח מהר ככל האפשר,״ ציטטה נועה ממדריך התחזוקה של הרשות.

״ומה עושה מי שלא קשור לצוות סיפון העגינה?״

״נשאר בחדר ממוגן למקרה של תאונת נחיתה.״

״ואיך את מסבירה את זה שאנחנו מוצאים את עצמנו צורחים את זה בכריזה לתחנה המזורגגת הזו בכל פעם שמגיעה מעבורת?״

נועה צמצמה עיניה, בניסיון לרדת לסוף דעתו. ״רגע אחד…״

״איך את מסבירה את זה שאנחנו אלה שצריכים להסביר לצוות תחזוקה את סדר הפעולות שצריך לעשות לפני הטיפול הרבעוני למוטות הפלוטוניום, כי אחרת המטומטמים האלה יגרמו לתגובת שרשרת?״

״אבל…״

״למה, לעזאזל, אנחנו היחידים שכל חודש מזכירים לכולם מחדש לשים לב להתראת הבדיקה של מטהרי המים, אבל אף אחד לא זוכר שכאשר לא דאגנו לזה, ארטמיס הייתה עלולה למות בצמא לפני שהגיעה המעבורת עם אספקת החירום?״

נועה ישבה בכיסאה באפיסת כוחות. היא לטשה בו עיניים עייפות ומיואשות. לרגע אחד פתחה את פיה ואז סגרה אותו.

״אנחנו ‘בסך הכול אחראים על מסופי המידע׳,״ אלכס זקף את אצבעותיו וסימן מירכאות דמיוניות באוויר, ״אבל אם תחשבי על זה, התחנה הזו הייתה הופכת לערֵמת אבק ועצמות בלעדינו.״

השתררה דממה בחדר הקטן. נועה הרימה את פניה והביטה על אלכס בהיסוס למשך כמה רגעים.

״תראה,״ אמרה לבסוף, ״אומנם יש פה המון דברים שכדאי לשנות, אבל אני חושבת שקצת הגזמת.״ המסוף על שולחנה של נועה שוב צפצף ונועה סובבה אליו את מבטה. ״זה מהלוגיסטיקה,״ מלמלה, ״עדיף שאגש לשם שוב.״

״אשמח לספר לך על מה חשבתי בהזדמנות,״ אמר אלכס, אך נועה לא שמעה את המשך דבריו אחרי שטרקה את הדלת מאחוריה.

~~~~~~~~~~

״…ואין ספק שאתם עושים עבודה חשובה מאוד במחלקת מערכות מידע…״ המשיך יואל לברבר.

נועה ישבה מול מנהל תחנת חקר החלל ״ארטמיס״ ורצתה להתאבד. יואל דיבר כבר יותר מעשר דקות, במהלכן דקלם סיסמאות תאגידיות שחוקות.

״…אבל יחסי אנוש הם דבר חשוב מאוד כאן, ואנחנו בכל זאת כמו משפחה כאן…״

נועה הביטה במסוף השולחני של יואל. הוא היה כבוי ומאובק מחוסר שימוש. היה ברור לשניהם שליואל אין מושג איך להפעיל אותו.

״…אמון וכבוד הדדי, אלו אבני הבניין של הרשות…״

עוד תעלומה אחת מני רבות: כמה יעיל יכול להיות מנהל שאין לו מושג איך להתחבר למערכות המידע של הארגון שלו? עד כמה מודע יכול להיות מנהל לבעיות השוטפות אם אין לו מושג איפה כפתור האנטר במקלדת?

״…ולכן רציתי לדבר איתך היום על ההתנהלות הבעייתית שלך.״ סיים יואל.

״ההתנהגות הבעייתית שלי?״ אמרה נועה בפנים חסרי הבעה. ״אתה רציני?״

״אני שומע שאת מדברת לצוות באופן מאוד פוגעני,״ קולו של יואל היה חמור והבעת פניו ריקנית, כאילו גילם תפקיד ותו לא.

״גם הצוות מתנהג כלפי באופן פוגעני.״ נועה גלגלה עיניים. ״הצוות סתום.״

״זו בדיוק ההתנהגות שאני מדבר עליה!״ אמר יואל. ״הבעיה העיקרית שאני מזהה בארטמיס היא יחסי אנוש.״

״אני מבינה,״ קולה של נועה עלה, ״כלומר, מערכת הקירור של הכור נכבתה בשבוע שעבר בגלל שמישהו לא אמר בוקר טוב למישהו אחר? כי אני חשבתי שזה בגלל שיהודה גירד את האשכים במקום לקרוא את הנוהל החדש.״

״אני לא יכול לשמוע אותך אם את צועקת ככה.״ יואל המשיך להביט בה במבט חלול.

״אני לא צועקת, אני מדברת בהיגיון!״ רתחה נועה.

״סליחה, נועה, שאני מנסה לעזור לך,״ אמר יואל, ״אבל את לא יכולה לזלזל ב-״

״בבבונים שעובדים כאן?!״ נועה קמה בכעס מהכיסא ופנתה לעבר היציאה.

״ואני חושב שמגיעה התנצלות ליהודה!״ נשמע קולו של יואל בזמן שטרקה אחריה את הדלת.

~~~~~~~~~~

״אני לא רוצה לדבר על זה,״ אמרה נועה אחרי שחזרה מפגישתה עם יואל.

״צודקת לגמרי,״ אלכס המשיך להביט בצג המסוף שלו. ״באמת אין מה לדבר. הכול אחלה.״

עיניה של נועה ננעצו בו כסכינים. ״שוב התחלת?״

״א-נ-י?״ אלכס מצמץ בהגזמה והצביע לחזהו. ״אני לא אמרתי כלום!״

״אוקיי, ניצחת.״ נועה נעצה בו מבט מאיים. ״קדימה, ספר לי מה הרעיון המבריק שלך.״

״בסדר,״ ענה אלכס בשלווה, ״תגידי, איך את שותה את הקפה שלך?״

״אלכס, אין לי כוח ל-״

״את רוצה לראות על מה אני מדבר או לא?״

הזעם במבטה של נועה דעך, והתשישות חזרה לעיניה. ״חזק עם חצי כפית סוכר.״

״מצוין.״ אלכס חייך והקיש במהירות על המקלדת שלו.

״מה מצוין?״ מלמלה נועה, ״מה אתה עוש-״

״שששש…״ חיוכו של אלכס התרחב. ״בואי ניתן לזה עוד רגע אחד או שניים.״

״אבל למה אנחנו מחכ-״

״הנה הקפה שלך,״ נשמע לפתע הקול השנוא ביותר על נועה. שירלי הייתה לבושה בחולצה מנומרת ומכנסיים שחורים. שיערה היה אסוף בסיכה צעקנית. היא הניחה בזהירות את ספל הקפה המהביל על שולחנה של נועה. ״תרצי עוד משהו?״

״אנ-״ החלה נועה ואז השתתקה, כשראתה את פרצופו המרוצה של אלכס. ״ל… לא, שירלי, את יכולה ללכת.״

״תקראי לי אם תצטרכי משהו שוב,״ אמרה שירלי ויצאה מהחדר. נועה נותרה ישובה בכיסאה, מבטה החודר מופנה לאלכס. היא הביטה לפתע על ספל הקפה ואז שוב על אלכס. ״הקפה מורעל, נכון?״

״איזה מורעל בראש שלך?״ קולו של אלכס הרצין. ״השתגעת?״

״אלכס, מה הולך פה?״

״אין לך מה לדאוג,״ המשיך אלכס, ״היא לא תזכור כלום עוד רגע.״

״מה, לעזאזל, עשית לה?״ אמרה נועה, לאחר כמה שניות הוסיפה, ״רגע, ואיך עשית את זה?״

״או, זו בדיוק השאלה החשובה!״ נשען אלכס לאחור ושילב את ידיו מאחורי עורפו בחיוך. ״את זוכרת את שבב הניטור שכל עובדי הרשות מחויבים בהשתלה שלו?״

נועה שלחה את ידה מבלי משים ונגעה מאחורי אוזנה, במקום שבו הושתל השבב.

״כן, בדיוק זה,״ עיניו של אלכס נצצו בחדווה ילדותית, ״הדבר הקטן הזה, ששולח דיווח רפואי שוטף לרשות.״

״מה עם הדבר הקטן הזה?״ ידה של נועה נשארה קפואה מאחורי אוזנה.

״את יודעת שהוא עושה יותר מזה, נכון?״ המשיך אלכס, ״הוא מזרים לאנשי הצוות פולסים סוגסטיביים. לשתות יותר, לאכול נכון, לשמור על כושר… זו הדרך של הרשות לשמור על רף בריאות משופר לעובדים שלה, במיוחד בסביבה מאתגרת כמו תחנת חלל.״

״זה תמיד נשמע לי קצת מטריד, שמשהו בראש שלי אומר לי מה לעשות,״ אמרה נועה. ״רגע, זה מה שעשית לשבב של שירלי?״

״זה לא קיצוני כמו שזה נשמע,״ אמר אלכס. ״זו לא שליטה מוחית, אלא יותר דחיפה קטנה בכיוון הנכון. כל מה שעשיתי היה לפרוץ את ההגנות המגוחכות ששמו על זה.״

״פאק, אלכס…״ מלמלה נועה, ״כמה זמן אתה מתעסק עם זה כבר?״

״הממ…״ אלכס גירד את ראשו. ״התחלתי לפני הרבה זמן, אני מניח. זה לא היה כזה סיפור לעלות על זה, אני בכל זאת מהנדס חומרה במקור. אבל לפני כמה חודשים קיבלתי תמריץ להפוך את זה למשהו יישומי.״

נועה עצמה את עיניה. ״אני רוצה לדעת?״

״יהודה, הפוץ מהנדסה,״ נאנח אלכס.

״מה הוא עשה?״ נועה זקפה גבה.

״זוכרת שנפצעת אחרי שזרח מהמנהלה הסתובב במסדרון עם מוט ברזל על הכתף?״

״אם אני זוכרת?״ נועה נאנחה. ״אני נפצעתי בתקרית, יואל נפצע בשחזור.״

״אז כשהיית מושבתת במשך שבועיים, העלוקה הזה נכנס למשרד שלי והתחיל להוציא לי את הנשמה על משהו שולי להחריד, בזמן שניסיתי להשלים עבודה של שני אנשים.״

״וואו, איזה קרצייה,״ אמרה נועה, ״מה ענית לו?״

״שאלתי אותו אם הוא שם לב שאמרתי לו שש פעמים שהוא מוציא לי את הנשמה. הוא ענה לי שמצידו זה יכול להיות גם עשר פעמים. הוא הפך לבובה הראשונה.״

״בובה?!״ צמרמורת חלפה בגווה של נועה.

״בדקתי אותו לכמה ימים אבל רק לדברים קטנים, את יודעת,״ אלכס חייך. ״קפה, לנקות את השירותים. הייתי צריך הוכחת היתכנות, וקיבלתי אותה.״

״רגע אחד,״ נועה הזדקפה, ״ובכמה ימים האלה אף אחד לא שם לב?״

״מתי בפעם האחרונה ראית פה מישהו ששם לב למשהו?״

״צודק…״ אמרה נועה ושקעה בהרהורים.

״נו,״ שאל אלכס, ״עושים את זה או לא?״

״עושים את מה?״ תמהה נועה ומיד הוסיפה, ״אתה נורמלי?״

״זה הרעיון הכי שפוי שהיה לי אי־פעם,״ אמר אלכס. ״תסתכלי סביבך, נועה,״ הוא החווה בידיו סביבם, ״יש לך אוצר טכנולוגי בין הידיים שמוגבל על ידי אוסף סתומים ופרוטוקולים שהמציאו טכנוקרטים שבחיים לא ראו כוכב לכת אחר.״

״מה. אתה. אומר?״ אמרה נועה. ״למה אנחנו מנהלים את השיחה הזו בכלל? למה אתה פשוט לא ‘משכנע׳ אותי עם הצעצוע הנוראי הזה שלך?״

״כי אדם יחיד לא יכול לנהל את התחנה הזו בעצמו,״ אמר אלכס, ״את יודעת את זה בדיוק כמוני.״

נועה בחנה אותו לכמה דקות. ״שכח מזה,״ אמרה לבסוף, ״אם אתה רוצה לצרף אותי לתוכנית המטורפת שלך, תצטרך למצוא תירוץ ממש טוב כדי שאשתכנע ורצוי שזה יהיה משהו שאי־אפשר יהיה להתווכח איתו.״

אלכס שתק לכמה רגעים ולבסוף נאנח. ״טוב נו,״ מלמל, ״חשבתי שתרצי לדעת ש… עזבי, לא חשוב.״

״לדעת שמה?״ אמרה נועה.

״לדעת ש…״ המשיך אלכס בקול מהוסס.

״נו, תגיד את זה כבר!״

״לדעת שצילה מהרכש הקימה בשבוע שעבר סניף של אגודת הארץ השטוחה,״ אמר אלכס, ״נרשמו אצלה כבר שמונה אנשים. היא ביקשה שיביאו לישיבה הראשונה רק בקבוקי מיץ ממותק, כי במים המטוהרים יש אלומיניום.״

״בוא נשים קולר אלקטרוני על רפי השכל,״ סיננה נועה.

~~~~~~~~~~

חלפו ארבעים וחמש דקות מאז החלה נועה את סיור הבוקר בארטמיס, וצוות התחזוקה סיים להחליף את מסנן המים של מערכת הטיהור המרכזית. נועה לא זכרה מתי הייתה הפעם האחרונה שפעולה זו בוצעה בזמן, לפני שנוזל צהבהב החל לזרום בברזי התחנה. בפעמים הקודמות היא עמדה על סף דמעות כשיוסי, ראש צוות התחזוקה, בהה בה באדישות כשניסתה להסביר לו את הסכנה לבריאות במסנן שתאריך התפוגה שלו עבר לפני חודשיים. הפעם הוא החליף את המסנן בדיוק כשהתבקש. או יותר נכון, שוכנע.

נועה קרבה אליהם והתבוננה בהם כשחיברו מחדש את בית המסנן לצנרת. ״חכו רגע,״ קראה לפתע, כאשר סיימו להבריג את הבורג האחרון. היא ניגשה לכיוונם והתכופפה לברז השירות שהיה ממוקם בבסיס המסנן שזה עתה הרכיבו. היא פתחה את הברז והניחה למים להיקוות בכף ידה הפתוחה. היא קירבה את ידה לפיה ולגמה. היא עצמה את עיניה וחייכה.

נועה המשיכה בסיור, לעבר חדר מחוללי הכוח, או כמו שנהגה לקרוא לו עד לא מזמן ״מלכודת המוות שלא הייתי שולחת אליה את הגרועים שבשונאיי״. נועה תהתה איך המתקן הרגיש ביותר בארטמיס, כור הפלוטוניום שסיפק את האנרגיה הדרושה לייצור חשמל, חימום והנעה, מעולם לא התפוצץ או דלף. אלכס והיא התקינו תזכורות מיוחדות שהתריעו לצוות ההנדסה ללא הרף על מועד ביצוע עבודות התחזוקה, אך איכשהו הן מעולם לא בוצעו בזמן. ״את מגזימה, מותק,״ היה יהודה נוהג לגחך מולה בכל פעם שהסבירה לו את הסכנות במשאבת מים כבדים שלא עברה טיפול תקופתי בזמן, מד טמפרטורה שלא כויל, או מעטפת ליבה סדוקה. היא מעולם לא הבינה אם הוא באמת דביל, או שהוא עושה את עצמו. אבל עכשיו התהייה הזו הייתה מיותרת.

המסדרון שהוביל לחדר המחוללים המוזנח לשעבר היה מבריק, לשם שינוי. טופס בדיקות השגרה היומי כבר היה מלא בסימני ״וי״ וחתימה של אחראי המשמרת.

״סיירת בוקר מקדקוד,״ נשמע קולו של אלכס ממכשיר הקשר הזעיר, ״דווחי.״

״קודם כל, תפסיק לעוף על עצמך,״ ענתה נועה, ״ודבר שני, גיליתי עכשיו משהו ממש מטריד.״

״קדקוד שומע… סתם, מה גילית?״ אפילו דרך רשת הקשר אלכס לא הצליח להסתיר את חיוכו.

״אתה לא תאמין אבל החבר׳ה בצוות ההנדסה יודעים קרוא וכתוב,״ אמרה נועה. ״הם אשכרה מילאו טופס שגרת בוקר.״

״אמרתי לך שכל מה שצריך בתחנה הזו זה תמריץ חיובי.״

״או שוק חשמלי למוח משני מיואשים,״ אמרה נועה. ״אבל בסך הכול אני מאוד מרוצה. זה החודש הכי כיפי שהיה לי מאז שהצטרפתי לרשות. אני סוף-סוף לא פוחדת שקופסת השימורים הזו תתפרק לי מתחת לרגליים.״

״זה אפילו לא קצה הקרחון,״ אמר אלכס. ״לא שמעתי תלונה מטופשת אחת היום. אף אחד לא התלונן על מסך כבוי, הודעה על סיסמה שגויה שקל להבין, או פונטים קטנים מדי.״

״כן, הסתומים בהחלט אוהבים את הפונטים הגדולים שלהם,״ אמרה נועה, ״אני ממשיכה לאגרונומיה. היי, אתה חושב שהקפדה על השקיה במועדים קבועים תועיל לצבע הירוק של הצמחייה?״

״כן, זכורים לי ויכוחים מועילים בנושא זה עם יואל,״ אמר אלכס, ״שמשום מה לא היה שותף לפרדיגמה המהפכנית שלך.״

~~~~~~~~~~

נועה התעוררה עם כאב ראש חד. הכאב לא נבע ממקדחה שננעצה בראשה, כפי שחשבה בתחילה, אלא מאזעקת החירום שהשתוללה ברקע. היא הורידה מעליה את השמיכה, התרוממה מהמיטה בבלבול ונפלה כשניסתה להיעמד לפני שהתעוררה לגמרי.

״שיט!״ קראה בכאב ונעמדה שוב. השעון הראה שלוש לפנות בוקר.

הפעם האחרונה שהעירו אותה באמצע הלילה הייתה כשזרח, ראש אגף מנהלה החדש, החליט לנתק כבל מצומת התקשורת האופטית המרכזי, והפיל את כל השרתים בשתיים בבוקר. הוא לא הצליח לזכור איזה מהם הוא ניתק, אז היא ואלכס עברו על כל אלף ארבע מאות ארבעים ושבע נקודות התקשורת שהיו מחוברות לחדר התקשורת. הוא רק אמר שהכבל נראה לו ״קצת לא בסדר אז ניסיתי לתקן, ולמה את צועקת עליי? לא עדיף שתחייכי קצת, יהיה לך יותר יפה.״

״אלכס,״ אמרה בקול צרוד. האזעקה המשיכה לצרוח. ״אלכס!״ קראה בקול רם למערכת הקשר, בעודה בודקת את צג המסוף הנייד שהיה על שידת חדר השינה שלה. ״כשל קריטי במכבש המִחזור״, הבהבה ההודעה. נפלא, הרהרה נועה. כל הבעיות הידועות בתהליך הסנתוז נפתרו, או לפחות כך חשבה. מה קרה עכשיו, ועוד במשמרת הלילה?

״אני כאן, הכול בסדר,״ נשמע קולו של אלכס.

״זה לא נראה כך מאיפה שאני נמצאת,״ רטנה נועה בעודה מכפתרת את חולצתה. ״אפשר לדעת מה קורה במקום הכי מסריח בארטמיס?״

״באג קטן באלגוריתם המיון החדש,״ מלמל אלכס, ״אבל אני עובד על זה.״

״לעזאזל, אלכס!״ נועה נאבקה עם רוכסן מכנסי העבודה שלה. ״סיכמנו שאנחנו לא מנסים שום דבר חדש בלי לתאם אחד עם השני. ולמה לעזאזל בשלוש בלילה?!״

״מצאתי סוף-סוף דרך להגדיל את תפוקת האיסוף בשנים־עשר ורבע אחוז והייתי חייב לנסות,״ אמר אלכס. ״תסמכי עליי שכשאני אסיים, את תראי ש…״

״אני עכשיו מגיעה לשם.״ נועה קשרה את השרוך האחרון בנעל. ״אין מצב שאתה מאתחל בלעדי את שרת הפיקוח.״

״מה את אומרת?״ אלכס נשמע פחות מחויך מהרגיל. ״רוב הסיכויים שאני עושה את זה לפני שאת יוצאת מהמעלית.״

״אני כבר במעלית, נודניק.״ הדלת האוטומטית נפתחה, ונועה לחצה על כפתור קומת מתקן הפסולת. ״וחוץ מזה, אתה צריך עוד מישהו שיהיה פיזית מול ארון התשתית.״

״נו?״ אמר אלכס בחוסר סבלנות, ״אז אני אשים שם את אחת הבובות.״

״על גופתי המתה. אני עוד רגע שם.״ נועה בהתה בצג החיווי של המעלית. ״ותעשה לי טובה, תפסיק לקרוא להם ככה.״

הדלת נפתחה, ונועה פסעה לחדר מִחזור הפסולת של ארטמיס. היא עיוותה את פניה בהבעת גועל כשריח האשפה הכה באפה. כשידה מכסה את אפה, פסעה נועה במהירות לצד המסוע הארוך שהתפתל בין המתקנים שמילאו את הקומה. היא עקפה את המחטא הכימי והמגרסות והמשיכה לקצה המסוע, המקום שבו החל התהליך המפרך: בורר סוגי הפסולת הממוחשב, והמקור להתראה הצורמנית שהעירה אותה. אלכס עמד מול פאנל הבקרה בעיניים טרוטות.

״מה אתה הורס שם באמצע הלילה?״ נועה עדיין הגנה על אפה מהצחנה. ״ולמה, לעזאזל, אתה בלי מגן פנים? זה ריח נוראי.״

״אמרתי לך שאני מסדר את זה לבד,״ רטן אלכס. ״לא היית צריכה לבוא. מצאתי את התקלה, וזה לא היה שרת הפיקוח. זה היה הבאד״י.״

״האיך?״

״הבאדי,״ אלכס הרים את ראשו מהפאנל, ״שכחת?״

״אויש, אתה וראשי התיבות המוזרים שלך.״ נועה שפשפה את עיניה. ״הבודק… אה, כלומר…״

״בורר אסינכרוני לדגימה יזומה,״ דקלם אלכס.

״למה אתה פשוט לא יכול לקרוא לזה ‘הפראייר שטועם את הזבל לפני המיון כדי שאנחנו לא נצטרך׳?״ סנטה בו נועה.

״ניסיתי,״ אלכס עצם את עיניו ועיסה את רקותיו, ״אבל ראשי התיבות לא הסתדרו לי.״

״טוב, אתה הולך לתקן את הבאדי שלך?״

״אני מסיים עוד רגע…״ מלמל אלכס, מבטו נעוץ במסך. ״ואם הכול ילך כשורה, אני מכניס לפעילות את גרסת הבאדי המשופרת.״

״לפחות לא המצאת לו כינוי.״

״אל תהיי מגוחכת,״ אמר אלכס, והוסיף לאחר כמה שניות, ״סופר באדי, אוקיי?״

״‘סופר באדי׳?״ נועה קרבה אליו כעיט החג מעל טרפו. ״שלוש בבוקר, אלכס,״ נועה לחשה באזנו את המילים בעוד ידה מאוגרפת ורועדת בעצבנות, ״כל הבאדים בעולם לא שווים את הודעת ה׳ערה?׳ שהמחשב שלח לי בגלל שהחלטת לשחק בחדר הזבל.״

אלכס בלע רוק בעצבנות בזמן שסיים להקליד את שורות הקוד האחרונות, והניח את אצבעו על מתג הפעלת המסוע. ״אל תאכזב אותי,״ לחש והרים את המתג. מערכת ההנעה של המסוע התעוררה לחיים וזמזום המנוע המוכר פילח את הדממה.

״אופס, כמעט שכחתי!״ קרא אלכס. הוא הוציא מכיסו את מסוף כף היד שלו והחליק במהירות על מסך המגע. ״כולם לחזור לעבודה!״

אנשי משמרת הלילה שניצבו לאורך המסוע נעו לעמדות העבודה שלהם, וחזרו לפעילות. נועה סקרה את אנשי הצוות שאלכס ציוות למשמרת.

״למה שמת גם את יהודה במשמרת?״ שאלה נועה לפתע. ״הוא ראש צוות הנדסה, נצטרך אותו במשמרת הבוקר.״

״היה חסר לי כוח אדם והוא היה היחיד שהיה זמין ושישן בלילה הקודם.״ אלכס פיהק ושפשף את עיניו. ״וחוץ מזה, בשיטה החדשה יש פחות משמעות לכישורים המקצועיים…״ הוא החווה מירכאות דמיוניות באצבעותיו, ״של החכמים שעובדים כאן.״

נועה זעה שוב באי־נוחות. ״כן, הא?״ מלמלה. יהודה עמד ליד עמדת המיון והגריסה הראשונית של הבאדי. זרוע הכתישה הרובוטית התנופפה באוויר, סילקה גושי פסולת מתכתיים והטיחה אחרים במסוע. הגושים נבלעו במכונת החיתוך, לפני שהועברו לשלב הגריסה העדינה והחיטוי. יהודה צפה בזרוע הממוכנת מקרוב. קרוב מדי. לפתע נצבע פאנל הבקרה הקרוב אליו בכתום ונשמע צפצוף.

״אוף,״ מלמל אלכס, ״משהו נתקע שם. תני לו רגע, הוא יבדוק וישחרר את זה צ׳יק צ׳ק.״

״זה לא רעיון טוב,״ אמרה נועה, ״ תעצור אותו, הוא עומד יותר מדי קר-״

הזרוע הרובוטית תפסה בחולצתו של יהודה, הרימה אותו באוויר ולבסוף הטיחה אותו במסוע. הוא נבלע במתקן החיתוך בדיוק ברגע בו האור הכתום בפאנל הבקרה התחלף לאדום. צפצוף האזהרה הפך לאזעקה צורמנית.

״שיט!״ צעק אלכס ומיהר להקיש בפראות בעמדת המחשב שלו. נועה רצה לעבר מתקן החיתוך, ונעצרה מול פתח היציאה בחוסר אונים. לא היה שום דבר שיכלה לעשות. המכונות לאורך המסוע נכבו בהדרגה, חוץ מהמסוע עצמו שהמשיך לנוע באיטיות. אלכס הצטרף אליה, פניו מיוזעים.

״אולי…״ התנשף אלכס, ״אולי בכל זאת לא קרה לו כלום. המסוע עשוי מגומי, את יודעת, זה בעצם כמו כרית גדולה ש…״ ואז יהודה יצא מפתח מכונת החיתוך. נועה ואלכס הביטו בו ארוכות. למשך כמה שניות שתיקה שררה ביניהם, עד שאלכס הסיט ראשו הצידה והחל להקיא. נועה נותרה עומדת קפואה ליד המסוע.

״את יודעת,״ השתעל אלכס וירק שאריות קיא, ״אני לא חושב שהבאדי עובד כמו שצריך.״

נועה סובבה אליו את ראשה באיטיות. היא פתחה את פיה, אך מיתרי קולה בגדו בה.

~~~~~~~~~~

״אלכס, חכה רגע!״ נועה הצליחה להידחק לתוך המעלית, שבריר שנייה לפני שהדלת נסגרה.

״שיט, על מה חשבתי?! על מה… אל תתקרבי אליי!״ אלכס נצמד לפינה, כפות ידיו מורמות כאילו הוא הודף אותה. ״מה עשיתי? שיט, שיט, שיט!״

נועה צעדה לעברו של אלכס והצמידה יד לכל אחת מרקותיו.

״אני צריכה שתצא לרגע מההיסטריה,״ נועה הגתה את המילים באיטיות ובאופן מודגש, ״כדי שנוכל להתמודד עם זה. אפשר עדיין…״

״אפשר מה?״ אמר אלכס בעצבנות, ״מה עוד אפשר לעשות אחרי שהצעצוע המזורגג שלי הפך מטלה שגרתית לסופת חרא?״

נועה השתהתה ומצמצה לרגע. ״לא יודעת, אבל אני אחשוב על משהו,״ מלמלה, ״אני בטוחה ששנינו ביחד נוכל להתמודד עם זה.״

״להתמודד עם זה?״ אלכס צחקק, ״מה את מצפה לעשות בקשר למה שקרה הרגע? לחכות שהאנטרופיה תתהפך ושיהודה יחזור לחיים?״

דלת המעלית נפתחה ואלכס יצא. ״אלכס, חכה שנייה!״ קראה אחריו נועה. הוא צעד לכיוון חדר התקשורת ונעצר למשמע קולה של נועה. ״אפשר לשאול מה חשבת לעשות בדיוק?״

״אנ… אני לא יודע,״ מלמל אלכס, ״חשבתי לבטל את תוכנת ההשתלטות ו… להודיע לרשות?״

״שכח מזה.״

״אבל…״

״הם יצלבו אותנו במקום.״ נועה קרבה אליו בצעדים איטיים. ״וחוץ מזה, עדיף שמי שתודיע משהו למישהו זו אני ולא אתה.״ נועה צעדה במהירות לעבר חדר התקשורת, בניסיון להקדים את אלכס, ״כי אין מצב שאני נותנת לך לגעת בעוד מכשיר אלקטרוני במצבך הנוכחי.״

״לעזאזל… נועה, הם כבר יודעים.״ אלכס עצר במקומו והתנשף. נועה קפאה במקומה והסתובבה אליו בתנועה חדה.

״מה? רגע אחד.״ נועה שחזרה במוחה את שרשרת האירועים בחדר המִחזור. ״אין מצב שהספקת להודיע להם כל כך מהר.״ היא הרהרה לרגע, ולפתע הבינה.

״שיט,״ מלמלה, ״שבב המעקב.״

״בדיוק,״ קולו של אלכס היה חנוק. ״הם עומדים לשלוח מישהו באופן מיידי.״

״בוא איתי,״ אמרה נועה והם נכנסו לחדר בקרת התקשורת של ארטמיס. זו הייתה המשמרת של ציון, אותו ציון שהתקשר בהיסטריה לנועה כל יומיים, אחרי שתלש את כבל המתח מתחת לשולחן עם רגלו וטען בתוקף שזה הכול בגלל וירוס במסוף.

״ציון, עוף מכאן,״ סיננה נועה והוא קם מיד ועזב את החדר בלי להתווכח, ובלי לנסות לשכנע אותה שהווירוס הגלקטי המסתורי חדר לציוד התקשורת וניתק את הכבל בגלל אחוז האלומיניום הגבוה שיש במים המטוהרים של התחנה.

צפצוף חד נשמע ממסוף התקשורת. הצג התעורר לחיים וטקסט בצבע אדום צעקני הופיע עליו. ״איזה יופי, בדיוק בזמן,״ אמר אלכס בקול רועד. נועה קרבה אל הצג וצמצמה את עיניה.

״יש לנו עשרים ושתיים שעות עד שיגיע לכאן מישהו מחקירות פנים,״ אמרה נועה לבסוף בקול צרוד.

״אז… נגמור בזמן הזה את כל האלכוהול בתחנה הזו, כדי שלפחות נהיה חסרי הכרה כשעוצרים אותנו?״ שאל אלכס.

דממה שררה בחדר. השקט הופרע על ידי התראה טורדנית מהמשדר שדחקה במשתמש להקיש על אישור קבלת ההודעה.

״או…״ אמרה לפתע נועה, ״שפשוט נשתמש במשאבים שלנו.״

״משאבים?״ אלכס הרים את גבותיו, ״על מה אנחנו מדברים?״

״יש לנו תחנת חלל מתקדמת עם צוות שלם של… משאבים,״ אמרה נועה בקול בוטח יותר ויותר, ״והמשאבים האלה הולכים לספר את הסיפור שהכי יתאים לנו.״

״לשקר? לחקירות פנים?״ אמר אלכס, ״יודעת מה קורה למי שנתפס?״

״אה. מה קורה למי שנתפס?״

״אין לי מושג, כי אף אחד לא רואה אותם אחר כך,״ הטיח בה אלכס.

צפצוף נוסף נשמע מהמשדר. ״מה כתוב שם?״ שאל אלכס. נועה לחצה על כפתור קריאת התשדורת.

״שעד שכל זה יסתיים, נתחרט שסופר באדי לא לקח גם אותנו,״ אמרה נועה. ״הם שולחים לכאן חוקרת מחוזית. מישהי בשם קלרה…״

״…ליפשיץ?״ אלכס השתהה לרגע ובלע רוק, ״וואו. שולחים אותה למקרים הקשים באמת.״

״מה שמעת עליה?״ שאלה נועה.

״לא הרבה,״ מלמל אלכס, ״היא לא קלה. קצת בעייתית. פדנטית. קשוחה. מאוד. טיפה פסיכית. פסיכוטית. נוראית. כלבה מהגיהינום. גנים של היטלר…״ הוא השתתק והוסיף, ״בסך הכול די נחמדה.״

״או…קיי,״ אמרה נועה, ״זה יהיה קצת יותר מאתגר.״

״נועה, אני לא רוצה להיות בחדר אחד עם קלרה ליפשיץ.״ אלכס החל להתהלך בעצבנות מצד אחד של החדר לצידו האחר.

״אתה לא צריך להיות בחדר אחד עם אף אחד,״ ענתה נועה. ״אנחנו בסך הכול מהנדסי מערכות מידע, שכחת? אנחנו לא מעניינים כמו הצמרת הניהולית.״

״אני שמח שאת מסוגלת להאמין בזה.״ אלכס האיץ את הליכתו התזזיתית.

״כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לגרום לצוות לספר את מה שיתאים לנו,״ אמרה נועה. ״אין מצב שכל זה רק באשמתנו.״

״כל זה רק באשמתי,״ אמר אלכס והעביר את ידיו בעצבנות בשיערו.

״רק באשמתך? עם איך שהתחנה הזו מתוחזקת על ידי ארבע מאות קופים?״ נועה צעדה קדימה וחסמה את דרכו. ״אלכס, אני צריכה אותך שלם, ולא מפורק בהיסטריה,״ אמרה נועה בקול נמוך. ״אנחנו הולכים להתמודד עם זה ביחד, הבנת?״

חלפו שניות ארוכות לפני שאלכס הנהן לבסוף.

״יו-פי,״ המשיכה נועה, ״כמה זמן ייקח לך לתכנת את השבבים של כולם? אנחנו צריכים להחזיר אותם למצב הרגיל שלהם, אבל שלא יזכרו את מצב הזומבי הנוכחי ובטח שלא יספרו משהו למישהו.״

״אה…״ מלמל אלכס.

״אלכס!״

״ארבע מאות שבבים בהשתלטות מרחוק…״ לחש אלכס ועצם עיניו, ״כולל הגדרות פרטניות למי שהיה בחדר מִחזור… בערך ארבע־עשרה שעות. אולי קצת פחות.״

״אוקיי,״ אמרה נועה, ״זה בערך הזמן שאני צריכה כדי לעבור על המצלמות ולראות איך אני מוחקת אותנו משם.״

״אבל…״ אמר אלכס בחשש, ״למה אנחנו פשוט לא עושים לה…״

״אין מצב,״ פסקה נועה, ״חוקרת בכירה בעמדת מפתח שהפכה לבובה? אפילו ראשי הדלעת ברשות ישימו לב.״

אלכס חשב לרגע והינהן לבסוף בהסכמה. ״תגידי,״ שאל לבסוף, ״את חושבת שתסתדרי עם המצלמות?״

״לגמרי,״ אמרה נועה בביטחון. ״אני אלופה בשרת מצלמות. בעיקר מאז שיואל ביקש ממני למחוק משם את התיעוד המביך על הדביל מהאפסנאות שעצר את הדלת האלקטרונית בגופו במקום פשוט להעביר יד מול החיישן.״

״אוי,״ אמר אלכס, ״ומה קרה אחר…״

״הדביל הפך למנהל משמרת אחרי שהקודם התערב אם אפשר לזרוק סיגריה בוערת למיכל הסולר של גנרטור הגיבוי בלי שהוא יתפוצץ.״

~~~~~~~~~~

עשרים ואחת שעות וארבעים ושבע דקות לאחר מכן ישבו נועה ואלכס בחדר הבקרה של ארטמיס. הם ציוותו למשמרת שתי נשות צוות שנועה לא זכרה את שמן כי הן מעולם לא עלו לה על העצבים ברצינות.

״אנחנו חייבים להיות רגועים בתוך הסערה,״ הסבירה לאלכס. ״עדיף שיהיו לידנו אנשים שמעולם לא דמיינתי איך יראה הפרצוף שלהם כשהיד שלי לופתת להם את הצוואר.״

״אני תוהה כמה כאלה נותרו על הארטמיס.״

״לא הרבה, אלכס,״ נועה נאנחה, ״לא הרבה.״ היא הציצה בשעונה. עוד פחות מעשר דקות להגעת האינקוויזיטורית. אלכס הצליח לעבור על כל השבבים של צוות התחנה, בזמן שהיא מחקה כל זכר להימצאם בחדר המִחזור בשעת המוות. שניהם התעכבו במיוחד על הדיווח שיואל היה אמור למסור לגברת ליפשיץ, בהנחה שהיא לא תחליט לאכול אותו בעודו בחיים, כפי שגרסו חלק מהדיווחים העקשניים שנפוצו עליה.

״אני רק מקווה שמוח-מרמיטה לא יהרוס את זה,״ אמרה נועה. ״אני פשוט לא מצליחה להבין איך האידיוט הזה הגיע לתפקיד פיקודי על תחנת חלל.״

״כמו שכל הבכירים הגיעו,״ אלכס נאנח, ״זה שלפניו הפגין טמטום קיצוני בעיתוי בעייתי, ולכן היה צורך…״

״להעיף אותו?״ שאלה נועה בתקווה.

״לקדם אותו.״ קולו של אלכס היה עייף מתמיד. ״ולתת לחסר הכישורים הבא את ההזדמנות לשחק בחיים של ארבע מאות סתומים אחרים.״

הצפצוף בלוח הבקרה סימן את בואה של ספינה המבקשת אישור כניסה למשטח העגינה. ״המפלצת הגיעה,״ לחשה נועה, ״תחזיק לנו אצבעות.״

הספינה הייתה מעבורת קטנה שיכלה לשאת עד חמישה נוסעים. כבש המעבר האטום התחבר לצוואר העגינה של הארטמיס, ולאחר וויסות לחץ האוויר נפתחה דלת המעבר. יואל התייצב מול הפתח שמתוכו יצאה הגברת קלרה ליפשיץ, שלה משקפי קרן, שיער אסוף שקווצות אפורות נראו בו, חליפה אפורה מכופתרת, תיק יד משרדי בידה ופניה נקיים מהבעה. אלכס בלע רוק ונועה תפסה את ידו. ״בקושי התחלנו,״ מלמלה, ״אין שום סיבה להיכנס לפאניקה.״

״שלום, גברת ליפשיץ!״ דקלם יואל את הפרוטוקול שתוכנת במוחו. ״אני כל כך שמח שהגעת אלינו.״

עיניה סקרו אותו ארוכות. ״שמח?״ קולה היה צרוד וחסר חיים. ״מה מקורה של השמחה, בדיוק?״

חלפו כמה שניות שבסופן אמר יואל ״שלום, גברת ליפשיץ!״

״עכשיו מותר כבר להיכנס לפאניקה?״ שאל אלכס בקול של אפרוח.

״תן לי לנחש,״ נאנחה נועה, ״זה באג במנגנון אסוציאציות השיח?״

״שלום, גברת ליפשיץ!״ המשיך יואל. ליפשיץ צמצמה את עיניה.

״אלכס?״ לחשה נועה, ״אכפת לך לעשות משהו?״

״בטח,״ מצחו של אלכס נטף זיעה, ״אני שוקל ברצינות להיכנס לפאניקה.״

״אלכס, אני לא הולכת להיכנס לכלא בגלל שהבובה שלך לא מבינה הקשרים חברתיים.״ נועה תפסה בזרועו. ״עכשיו תתקן את יואל!״

אצבעותיו של אלכס תקתקו במהירות על המקלדת בזמן שקלרה ליפשיץ התקדמה לאיטה לעבר יואל. יואל לא הפסיק לחייך.

״תן לי להסביר לך, מר סיטון,״ אמרה ליפשיץ בקול קטיפתי, ופנים קרים ונטולי הבעה, ״אדם מת תחת אחריותך…״

״א-ל-כ-ס?״ הידקה נועה את אחיזתה.

״…אדם שהרשות השקיעה זמן ומשאבים בהכשרה שלו ובהצבתו בחלל…״ המשיכה ליפשיץ.

״אני אסדר את זה מהר יותר,״ מלמל אלכס בעוד אצבעותיו מתרוצצות ללא הרף, ״אם לא תשברי לי את היד.״

״…ולמרות כל אמצעי הזהירות וההכשרה המקצועית שקיבל…״

״אלוהים, נהיה לי רע רק מלהקשיב לה,״ אמרה נועה בקול רועד.

״הוא סיים את חייו כ…״ ליפשיץ השתהתה, ״חתיכת בשר משופדת, אם אינני טועה?״

״סושי,״ אמרו נועה ואלכס ביחד.

״שמחה, מר סיטון,״ החיוך המנומס נמחק מפניה של ליפשיץ, ״אינה המילה בה הייתי בוחרת להשתמש.״

״ו… עכ… שיו!״ אלכס היכה במקש האנטר והחיוך נעלם גם מפניו של יואל.

״כ… כן, גבירתי,״ אמר יואל בקול מפוחד. ״כל משאבי התחנה עומדים לרשותך.״

״מצוין.״ ליפשיץ חייכה, והפעם ניכרה שביעות רצון בחיוכה.

נועה ואלכס נאנחו אנחת רווחה.

~~~~~~~~~~

נועה ואלכס רבצו באפיסת כוחות ליד עמדות העבודה שלהם.

״בא לי למות,״ מלמלה נועה.

״אני כבר מתתי שעה אחרי שהיא נחתה פה,״ נאנח אלכס, ״ראית איך היא חקרה את יואל?״

״זו לא הייתה חקירה,״ אמרה נועה, ״זה היה ניתוח אפנדיציט. אני מתפלאת שהוא לא נכנס ללולאה שוב.״

״לא, לא, אל תגידי את זה!״ אמר אלכס בבהלה. ״זה הדבר האחרון שחסר לנו. לגרום לו לשרוד את החקירה היה הדבר הכי קשה שעשינו עד עכשיו עם השבבים.״

״אנחנו צריכים לשרוד רק את מחר וזהו,״ אמרה נועה, ״מחר בערב המעבורת שלה לוקחת אותה בחזרה. אין לה מה לחפש פה מעבר ליממה שהוקצבה לה.״

״אלא אם כן היא תעלה עלינו,״ אמר אלכס בקול רועד.

״היא לא תעלה עלינו, נודניק,״ נזפה בו נועה. ״אנחנו צריכים רק לשרוד את היום וזהו.״

״את אופטימית מדי.״

״אלכס, כל מה שצריך זה לתת לה יממה להתברבר פה עם המטומטמים המתוכנתים עד שהיא מגיעה למסקנה מוטעית,״ אמרה נועה. ״מה כבר יכול להשתבש?״

״הכול יכול להשת-״

״אני מקווה שאני לא מפריעה,״ נשמע קול מפתח החדר. אלכס ונועה זינקו ממקומם.

״ש… שלום, גברת ליפשיץ,״ אמר אלכס בלחש.

״מ… מה פתאום מפריעה?״ מלמלה נועה, ״אנחנו בדיוק אמרנו ש… שזה ממש מעולה ש…״

״שהרשות לוקחת את החקירה הזו ברצינות,״ אמר אלכס במהירות.

״בדיוק, לגמרי!״ הוסיפה נועה.

קלרה ליפשיץ פסעה פנימה בטבעיות, וצעדיה לא השמיעו כל רחש. פניה חסרי ההבעה סקרו את החדר עמוס ציוד האלקטרוניקה, ואז התעכבו על נועה ואלכס. נועה חשבה לפתע על נמלה הנצלית מתחת לזכוכית מגדלת.

״אז זו מחלקת מערכות המידע בארטמיס?״ אמרה לבסוף.

״כן,״ אמרה נועה בקול צרוד ואז כחכחה. ״זה אלכס מרקוביץ׳ ואני נועה פורז. אנחנו מהנדסי מערכות המידע בארטמיס, והמחלקה שלנו מתעסקת ב-״

״טכנאים,״ אמרה ליפשיץ קצרות.

״אה… מה?״

״טכנאי מחשבים,״ אמרה ליפשיץ. ״הנדסת מערכות מידע זה שם יומרני שהרשות נתנה לטכנאי המחשוב שהיא מציבה בכל מתקן שלה. בפועל הם סתם טכנאי חומרה.״

״רגע,״ עכשיו היה תורו של אלכס למלמל בצרידות, ״גם נועה וגם אני למדנו הנדס-״

״אז מה?״ קטעה אותו ליפשיץ. ״אפילו אם הייתם עושים תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, דבר לא היה מבדיל בין העבודה שלכם לעבודתה של מחלקת תמיכה זוטרה. טכנאים. ולפי מה שאני רואה פה…״ ליפשיץ העבירה את אצבעה על מדף עמוס התקני אחסון ואבק, ״לא מסודרים במיוחד.״

נועה פתחה את פיה, אך אלכס תפס את זרועה. הוא נד בראשו קלות לצדדים, עיניו מלאות תחינה. נועה סגרה את פיה.

״בכל תחנה יש טכנאי מחשוב מתוסכלים,״ מלמלה ליפשיץ בעודה בוהה במדף. ״המתח בין ההשכלה הפורמלית שלהם לתפקיד שהם ממלאים בפועל מוציא אותם מדעתם.״

״כ… כן, הא?״ נועה הצליחה להפיג את הדממה.

״תמיד הם חושבים שהם יודעים יותר טוב מהשאר,״ אמרה ליפשיץ, ״משוכנעים ששאר הצוות מורכב מקופים שבמקרה יודעים לדבר.״

נועה ואלכס החליפו מבטים. נועה ראתה את הצבע אוזל מפניו של אלכס.

״ומה איתכם?״ סובבה לפתע ליפשיץ את ראשה לכיוונם. נועה הרגישה כאילו העיניים היוקדות של ליפשיץ דוקרות אותה כברזל מלובן.

״אה… טוב תודה…?״ מלמל אלכס.

״עד כמה שחצנים אתם?״ ליפשיץ הביטה בהם באדישות. ״עדיף שנברר את זה כעת, יחד, לפני שאגלה את זה בהמשך. אני תמיד מגלה.״

״הצוות בארטמיס…״ אמרה נועה ונשמה עמוק, ״יכול להיות מאתגר.״

״רק לפעמים,״ הוסיף אלכס, ״כי בדרך כלל הם ממש…״

״בסדר,״ אמרה נועה, ״אחלה אנשים. לגמרי. באמת.״

״אהא,״ אמרה קלרה ליפשיץ בנחת, ״ואתם לגמרי משוכנעים בכך? כי מר סיטון, למשל, תעה בדרכו באמצע הסיור שערך איתי בתחנה אשר תחת ניהולו.״

״אה…״ גמגמה נועה, ״ובכן… יש לו כנראה הרבה דברים בתוך הראש… על הראש, זאת אומרת…״

״ובמחלקת לוגיסטיקה נעזרים במחשבונים כדי לחשב מכפלות של מספרים בין אחת לעשר,״ המשיכה קלרה ליפשיץ.

נועה הרגישה את הזיעה מצטברת על גבה. ״יש שם… ובכן, סגל שעדיין בהתמחות…״

״ומסתבר שבמחלקת הרכש משוכנעים שכדור הארץ שטוח,״ הוסיפה ליפשיץ, ״ההסברים שלהם לכך שהוא נראה כדורי מהחלל היו עדיין יותר הגיוניים מהתשובות של מנהל התחנה.״

״אני בטוח ש…״ צייץ אלכס בעוד אגלי זיעה הצטברו על מצחו, ״יש הסבר הגיוני ל-״

״ואז נזכרתי שהמקום היחיד שלא שמעתי ממנו דברי הבל מוחלטים היה מחלקת מערכות המידע,״ אמרה ליפשיץ בנחת. ״למעשה, לא ראיתי אתכם בכלל מאז שהגעתי לכאן.״

״השתדלנו,״ מלמל אלכס.

״הוא מתכוון שאנחנו נשמח לעזור בכל היבט של החקירה,״ אמרה נועה במהירות, ״נכון, אלכס?״

״כ… כן, בטח!״ טיפת זיעה סוררת נזלה ממצחו של אלכס ללחיו.

קלרה ליפשיץ בחנה אותם ארוכות במבט קפוא, עד שפיה התעקם בחיוך לא אופייני. ״אני מבינה,״ חיוכה התרחב.

״באמת?״ נועה תהתה האם קצב פעימות ליבה ניכר בקפלי חולצתה.

״אני מבינה שאתם היחידים בתחנה הזו עם יכולות קוגניטיביות סבירות,״ אמרה ליפשיץ, ״ושאני צריכה מישהו שיעזור לי בתיוק העדויות. מי מכם זה יהיה?״

נועה ואלכס הביטו זה בזו בחוסר אונים.

~~~~~~~~~~

״תראי גברת, זה נורא פשוט,״ אמר זרח, ״פעם בכמה זמן עושים טיפול למכונה ורושמים בטופס.״

קלרה ליפשיץ הביטה בו במבט השמור לתולעת בתפוח. ״כמה זמן? איזה טיפול? איזה טופס?״

״הא?״ מלמל זרח.

נועה עמדה ליד קלרה ולא העזה להתערב. זו הייתה התחנה האחרונה בסיור המקיף שקלרה ליפשיץ ערכה בארטמיס, במהלכו תשאלה כל אחד מאנשי הצוות שהייתה לו נגיעה כלשהי לחדר המִחזור, לתקצובו, לאחזקתו או לתפעולו העקיף או הישיר. זרח, ראש אגף המנהלה, היה הנחקר האחרון במצעד המטומטמים.

״שאלתי,״ אמרה קלרה בקול חסר סבלנות, ״מדי כמה זמן, מהו הטיפול ובאיזה טופס הוא נרשם.״

״לא… לא הבנתי,״ מלמל זרח.

קלרה קפצה את שפתיה. היא צמצמה את עיניה ונשפה אוויר מאפה. נועה נסוגה צעד קטן אחורה.

״מה התפקיד שלך בארטמיס?״ שאלה לבסוף קלרה. היא הדגישה כל מילה בנפרד.

״התפקיד שלי? אני ראש אגף מנהלה.״ זרח שילב ידיים וחייך בשביעות רצון.

הוא כנראה האדם עם הכי מעט מודעות עצמית כאן, הרהרה נועה.

״ובתור ראש אגף מנהלה,״ רשפה קלרה, ״אתה לא חושב שאתה אמור לדעת כל כמה זמן צריך לערוך כל טיפול לממיין הזבל, ובאיזה טופס יש לרשום שהטיפולים התבצעו?!״ קלרה הגתה את המילים האחרונות כמעט בצעקה. נועה לא חשבה שהיא מסוגלת לרגש כזה כלל.

״אה… לא הבנתי,״ אמר זרח.

״את. בואי איתי,״ אמרה קלרה לנועה בנימת קול מקפיאת דם. ״את מכירה את ארכיון הטיפולים הדיגיטלי?״

״כן,״ מלמלה נועה.

״תוציאי משם את היסטוריית הטיפולים של חצי השנה האחרונה.״

שיט, הרהרה נועה. כל השינויים שאלכס והיא עשו בחודש האחרון יופיעו שם מייד. לעזאזל, היא אפילו תזהה אילו שורות קוד אלכס הוסיף, והם לעולם לא יצליחו להסביר מדוע הם הנדסו מחדש תהליכי עבודה של התחנה בלי קריאות שירות מפורשת או אישור מהרשות.

״אבל, רגע,״ נועה נאחזה בשביב תקווה אחרון, ״לא יהיו שם כל הטיפולים. הוא הרגע אמר שהם לא רושמים…״

״את תצליבי את הרשימה עם משיכות ממחסן החלפים באותו פרק זמן,״ אמרה קלרה, ״הן נרשמות באופן אוטומטי, גם אם ה…״ החיוך שהפציע בקצה שפתיה של קלרה העביר בנועה צמרמורת, ״…מנהלן הזה שכח לרשום.״

״אני אוציא את זה מהעמדה בקצה המסוע,״ אמרה נועה לאחר כמה שניות. ״יש שם חיבור מהיר יותר לארכיון.״ קלרה הנהנה הנהון יחיד.

נועה ניגשה לעמדה בזמן שקלרה נעמדה מול זרח. היא לא שמעה את דבריה מרחוק, אך הצבע אזל מפניו. כשהייתה בטוחה שאיש לא צופה במעשיה, הוציאה מכיסה את מכשיר הקשר.

״אלכס!״ לחשה, ״אלכס, תענה!״

המכשיר רחש לאחר רגע ארוך, ולפני שנועה עמדה לרסק אותו בעצבים. ״מה קרה?״ נשמע קולו של אלכס.

״יש לנו בדיוק עשר דקות לפני שגברת גסטפו עולה עלינו,״ לחשה נועה. ״היא ביקשה לראות יומני מלאי מהמחסן.״

נועה הציצה שוב לעבר קלרה וזרח. הוא הלך וקמל לנוכח מבטה ודבריה. מאלכס לא נשמעה תשובה.

״אלכס, לעזאזל, תענה!״

מכשיר הקשר שוב רחש. ״אין מצב שאני אצליח לשפץ עכשיו את היומן,״ אמר אלכס בקול צרוד, ״זה המקום הכי רגיש בארכיון. כל אנומליה מתגלית שם כמעט מייד.״

״אלכס, אתה חייב למחוק את כל מה שלקחנו משם בחודש האחרון.״ נועה אחזה בכוח במכשיר הקשר וידה רעדה. ״תשנה את יתרת הפתיחה במלאי. אף אחד לא יבחין באי־התאמות אם היתרה מלכתחילה מגבה אותנו.״

״אני צריך לפחות ארבע שעות רק כדי לנתח את הטבלאות!״

קלרה קטעה לפתע את נאום התוכחה שנשאה באוזני זרח. היא הביטה בשעונה והישירה מבט לעבר נועה. קלרה פתחה בצעידה מדודה לעבר העמדה שלידה עמדה נועה. נועה מיהרה להסתתר שוב מאחורי העמדה.

״אלכס, תגיע לסיפון העגינה.״ פיה של נועה היה יבש. ״אני אנסה לעכב אותה עד כמה שניתן. תמצא מעבורת לשניים, תתדלק אותה ותחכה לי. אני עוברת לדממת אלחוט.״

״אבל…״

נועה כיבתה את המכשיר והחלה להקליד. אצבעותיה היכו בכוח על המקשים. המסך ריצד, חלונות ותפריטים התחלפו במהירות בזה אחר זה. נועה ניגבה את מצחה והמשיכה להקיש.

״יש בעיה כלשהי?״ קלרה הופיעה לפתע ליד נועה. ״זה אמור להיות דוח פשוט.״

״לא… לא בדיוק,״ אמרה נועה במהירות. ״רצית את כל תנועות המלאי, נכון?״

״כן.״ קלרה קפצה את שפתיה. ״אלה אמורים להיות שני עמודים בלבד.״

״זהו, שלא כל כך,״ אמרה נועה. ״בגלל שזרח לא הקפיד על הרישומים, נאלצתי לעשות שאילתה הרבה יותר רחבה ולכלול כל תכתובת שקשורה לתחזוקה של המכונות. לפני שעשיתי את זה, קיבלתי פלט כמעט ריק. שום דבר פה לא מעודכן.״

שפתיה של קלרה התעוותו. ״תראי לי מה מצאת עד עכשיו.״

נועה זזה הצידה ונתנה לקלרה לעמוד מול המסך. הדוח היה עמוס לעייפה במספרים ותאריכים. קלרה החלה להקיש על כפתורי המקלדת. כמות עמודי הדוח שהופיעה בתחתית המסך החלה לקטון.

אלוהים, הרהרה נועה, היא יודעת בדיוק מה לחפש. נועה הביטה בשעונה. אלכס בוודאי הגיע כבר לסיפון. היא כחכחה בגרונה.

״סליחה, גברת ליפשיץ,״ מלמלה נועה בקול צרוד, ״אבל…״

״קלרה,״ אמרה קלרה והפנתה אליה את ראשה, ״את יכולה לפנות אליי כקלרה. אחרי הסיוע שהענקת לי ביממה האחרונה, הרווחת את זה ביושר.״

״ת… תודה,״ אמרה נועה, ״אבל אם את מסתדרת כאן, אני צריכה לחזור למשרד שלי. הצטברו לי כמה…״

״משימות,״ אמרה קלרה והחזירה את מבטה למסך. ״כן, בוודאי. את משוחררת כרגע, אבל שלחי אליי את הקולגה שלך.״

״אלכס,״ קולה של נועה היה חנוק. הדוח שקלרה עבדה עליו המשיך להצטמק. שמו של אלכס הופיע בכמה רשומות על המסך.

״כן,״ אמרה קלרה בלי להביט בה. ״השם שלו הוזכר ביחס לכמה פרטים שאני צריכה לאמת.״

״בוודאי,״ אמרה נועה, ״אני כבר קוראת לו.״

היא הפנתה את גבה לקלרה ולחדר המִחזור, ונכנסה למעלית. היא הצמידה את כפות ידיה לקיר המעלית והתנשמה בכבדות בזמן שהמעלית נעה לעבר סיפון העגינה. כמה זמן נותר להם לפני שקלרה תחשוד גם בה? כמה רחוק יספיקו לברוח? ומה יהיה אחר כך? הרשות הייתה ארגון בירוקרטי להחריד, אך מחלקת חקירות פנים הייתה אחת המחלקות הבודדות שביצעו את תפקידן נאמנה. קלרה ליפשיץ הייתה ההוכחה לכך.

אלכס ישב ליד המעבורת וכסס ציפורניים. מבטו היה נעוץ ברצפה והוא מצמץ ללא הרף. הוא זינק ממקומו כששמע את צעדיה של נועה. פניו נראו פחות חיוורים כשראה שזו היא.

״מישהו ראה אותך?״ מלמל.

״לא נראה לי,״ אמרה נועה, ״אבל כדאי שנעוף מכאן. היא מוכנה?״

״מתודלקת בשבעים אחוזים,״ אמר אלכס. ״זה מה שהספקתי לפני שהמסוף ביקש אסמכתה לאישור הקצאה.״

״זה יספיק לנו לפחות עד תחנת אתנה,״ הרהרה נועה בקול רם. ״נצטרך לתדלק שם ולספק הסברים.״

״חשבתי כבר על משהו,״ אמר אלכס, ״אפשר לומר להם ש-״

צפצוף חד נשמע לפתע במערכת הכריזה. ״נועה פורז ואלכס מרקוביץ׳ מתבקשים להגיע בדחיפות למשרד המנהל.״

נועה ואלכס הביטו זה בזה בשתיקה ומיהרו להיכנס למעבורת. אלכס התיישב מול לוח הבקרה ונועה הגיפה אחריה את הדלת ההרמטית. ״נחשוב אחר כך מה לומר ולמי,״ מלמלה.

צליל התרעת שגיאה נשמע לפתע ממקום מושבו של אלכס, מלווה בקללה ברוסית. אלכס תפס את ראשו בבהלה.

״אלכס,״ אמרה נועה בשקט, ״מה קרה?״

״כל אישורי העזיבה האוטומטים בוטלו.״ אלכס ניגב את מצחו נוטף הזיעה. ״אף אחד לא הולך לשום מקום. רגע… את ידעת מזה?״

״נראה לך?״ נועה התקשתה להסתיר את סערת רגשותיה. ״חוץ מזה, ממתי מישהו עושה דברים כאלה בלי שזה דרכנו? צריך סיווג ושליטה במערכ-״ דיבורה גווע כשהבינה.

״חקירות פנים,״ השלים אלכס את המחשבה שלה בקול רם. ״הם יכולים ויודעים לעשות הכול. הם לא צריכים עזרה של שני מהנדסי מערכות מידע שהולכים לשבת בתא בגודל ארבע מטר על ארבע מטר עד סוף החיים שלהם.״

״היא אפילו לא הייתה צריכה לעשות את זה בעצמה,״ אמרה נועה בכבדות. ״מספיק שהביאה איתה התקן נייד וחיברה אותו לנקודת תקשורת כלשהי. זה מתקין תוכנת ניטור אוטומטית בלי מאמץ.״

״רגע,״ אמר אלכס, ״אבל זה אומר ש…״ הם הביטו אחד על השני בשתיקה מתוחה.

״לעזאזל, הדלת!״ נועה זינקה לעבר דלת הכניסה למעבורת. היא לחצה על קודן הכניסה ופתחה את הדלת. ״מהר! צא החוצה!״

״לצאת?״ מלמל אלכס וקרב אליה באיטיות, ״אבל למ-״ נועה אחזה בו בחוזקה, גררה אותו החוצה ולחצה על כפתור סגירת הדלת ההרמטית. שני צוערים מצוות האבטחה יצאו מפתח המעלית כמעט ברגע שדלת המעבורת נסגרה.

״שתוק ותגבה אותי,״ לחשה נועה.

״הם הולכים לעצור אותנו!״

״הם כבר חושדים בנו,״ אמרה נועה במהירות, ״לפחות שלא יבינו שגם ניסינו לברוח.״

הצוערים קרבו אליהם. ״מחכים לכם במשרד המנהל,״ אמר אחד מהם בקשיחות. ״לאיפה הלכתם?״

״האסטרונאוט הזה נעל את עצמו באחת המעבורות ולא שמע את הכריזה,״ אמרה נועה. ״חילצתי אותו משם בקושי.״ נועה חשבה לרגע והוסיפה, ״יכול להיות שהפעילו נוהל אבטחה שנועל את כל המעבורות בסיפון?״

״בטח,״ אמר הצוער השני, ״זה הגיע מחקירות פנים.״

״נו באמת,״ אמרה נועה, ״חשבתם ליידע אולי את צוות מערכות מידע לפני שמישהו מאיתנו נכנס לעדכן קושחה וננעל בפנים?״

~~~~~~~~~~

הצוער הכניס אותם למשרד המנהל. קלרה ישבה על הכיסא של יואל, ויואל עמד לצידה במבוכה.

״רוב תודות על שכיבדתם אותנו בנוכחותכם,״ אמרה קלרה, ״אני תוהה באיזה אופן תשולם התוספת למשכורתי על זמן ההמתנה שלי.״ היא נשענה קדימה ואמרה בקול נמוך, ״אולי מכיסכם?״

״הם תמיד היו אנשי הסגל הבעייתיים ביותר,״ מיהר יואל לומר.

הצוער כחכח בגרונו ולחש דבר־מה באוזנה. קלרה כיווצה את גבותיה. ״ולא חשבתם ליידע את צוות מערכות מידע?!״ היא פנתה ליואל, ״מדוע לא תדרכת אותם על נוהל נעילה?״

״אבל…״ החיוך המבוכה נמחתה מפניו של יואל, ״תראי, בכל זאת יש…״

קלרה נאנחה והסתה את יואל בהינף יד מהיר. היא פתחה אוגדן מסמכים שמן שהיה קשור בגומייה דקה שהייתה על סף קריעה, ושלפה משם ערֵמת ניירות משודכים באטב משרדי.

״אדון מרקוביץ׳,״ נעצה קלרה מבט באלכס, ״האם אתה שלחת את ההודעות האלה?״

היא הושיטה את הניירות לאלכס, שלקח אותן ביד רועדת. הוא החל לעיין בהן, מעביר דף בכל פעם שעיניו סיימו להתרוצץ עליו. בשלב מסוים הוא הפסיק לקרוא את הדפים ודילג לסוף הערֵמה. אלכס כחכח בגרונו.

״זה…״ אמר לבסוף, ״אימיילים שכתבתי לצוות הנדסה.״

״מצוין,״ אמרה קלרה, ״אז אנחנו מסכימים על העובדות.״

״איזה עובדות?״ שאל יואל.

״שבמשך שנתיים תמימות מתחנן מר מרקוביץ׳ בפני אוסף המהנדסים לכאורה אשר תחת ניהולך, שיבצעו נוהל 221ב על הממיין בחדר המִחזור.״

״באדי,״ נועה ואלכס פלטו את המילה בו זמנית.

״סליחה?״ קלרה הביטה בהם בעיניים עגולות.

״ובכן… באדי,״ אמר אלכס באיטיות, ״ראשי תיבות של בורר אסינכרוני לדגימה יזומה.״

שקט השתרר בחדר בזמן שקלרה לטשה בו עיניים.

״כן,״ אמרה לבסוף, ״אני מניחה שזה נשמע כמו תיאור מדויק.״

אלכס הביט בנועה בחיוך קטן.

״בקצרה,״ המשיכה קלרה, ״העובדים שלך, אם אפשר לקרוא להם כך, התעלמו ממנו לחלוטין.״

״אז מה?״ אמר יואל, ״לא הבנתי.״

״אמת,״ אמרה קלרה, ״אתה אכן לא מבין.״

״הא?״

״נוהל 221ב שנכנס לתוקף לפני שלוש שנים וחצי,״ הדגישה קלרה כל מילה, ״מתייחס לחיישני הקרבה ב… באדי?״ היא הפנתה מבט לעבר אלכס ונועה לקבלת אישור. הם הנהנו בהסכמה.

״מה זה אומר?״ עיניו של יואל בהו בקלרה כאילו הצמיחה קרניים.

קלרה ליפשיץ נשמה עמוקות ועצמה עיניה. ״לחיישני הקרבה של הבאדי יש זמן חיים קצוב. אחרי שנתיים מההתקנה יש לכיילם. אחרי ארבע שנים חייבים להחליפם. נראה שבארטמיס מילאו טפסים אבל לא טרחו לבצע את הטיפולים.״

״אהא!״ צהל יואל והצביע על אלכס ונועה, ״ידעתי שזה באשמתכם!״

״אתה כנראה לא הבנת, מר סיטון, אז אסביר לך.״ קולה של קלרה היה קר כקרח. ״תפקיד מחלקת מערכות המידע הוא לעדכן את יומני התחזוקה לפי הדיווחים של המהנדסים האחראים. החלפת החיישנים בפועל היא באחריותם הישירה של ראש צוות ההנדסה ומנהל התחנה.״

״אה… הא?״ מלמל יואל.

״חיישני הקרבה מוגדרים כמערכת קריטית בסיווג א׳,״ אמרה החוקרת ליפשיץ, ״כיוון שאם לא מחליפים אותם בזמן הרובוט עלול לפגוע באנשים שנמצאים בקרבת המסוע.״

״אה… הא?״

״האדם שאמור לבצע את ההחלפה הוא ראש צוות ההנדסה,״ אפשר היה לשמוע את חריקת שיניה, ״ומי שאמור לוודא את ביצוע ההחלפה הוא מנהל התחנה.״

״אה… הא?״

״יהודה ציפורי,״ סיננה הגברת ליפשיץ, ״ראש צוות ההנדסה. האדם שנהרג. הוא לא בדק את חיישן הקרבה. ואתה לא פיקחת עליו לוודא שהוא בודק את החיישן. שניכם אחראים למחדל.״

יואל העביר את עיניו מקלרה, לנועה, לאלכס ובחזרה לקלרה.

״הא?״

~~~~~~~~~~

״זה היה…״

״הדבר הכי מטורף!״

״ומדהים!״

״שראיתי בארטמיס!״

״בארטמיס?״ חייכה נועה, ״בכל השירות שלי ברשות!״

״את מאמינה שהיא עדיין מסבירה לו?״ אלכס עמד ליד שולחן העבודה. הוא לא הצליח לשבת מאז שהם חזרו למשרד אחרי שקלרה שחררה אותם.

״אני לא מאמינה שהיא אשכרה חשבה שיש טעם לנסות להסביר לו משהו.״

״יצאנו מזה!״ אלכס זינק לפתע על השולחן. ״את קולטת שיצאנו מזה?!״

״זה לא נגמר,״ נאנחה נועה, ״עד שהגברת מהשטאזי מסיימת לשיר.״

״ברגע שהיא מסיימת לשיר אנחנו חוזרים לעבודה!״ הניף אלכס את שתי ידיו באוויר. ״התחנה הזו תחזור לתקתק!״

נועה לטשה בו עיניים.

״ובכן…״ מלמל אלכס, ״בתנאי ש… אף אחד נוסף לא ימות?״

״הפרט הקטן הזה, למשל,״ אמרה נועה. היא הפעילה את המסוף וניסתה להתרכז בדוח הקריאות היומי. אלכס נשאר לעמוד על השולחן ואז ירד ממנו בשתיקה. רעש תקתוק מקשים מילא את החדר, בזמן שאלכס ניסה להגניב מבטים לנועה. היא לא הביטה בחזרה.

~~~~~~~~~~

״זה באמת נחמד מצידך,״ אמרה קלרה, ״אין פה אף אחד אחר שאני יכולה להיעזר בו.״

״בשמחה!״ נועה ניסתה לזייף התלהבות. ככל שתסיימי מהר יותר, ככה תעופי מכאן מהר יותר, הרהרה.

הן צעדו לסיפון העגינה זו לצד זו. נועה גררה אחריה את מזוודת הטרולי של קלרה. קלרה נשאה בידיה אוגדן ניירות שמן, ועל כתפה היה תלוי תיק נשיאה עם מסוף מידע נייד.

״את בטוחה שאת לא רוצה ש…״ שאלה נועה.

״לא, זה בסדר.״ קלרה חייכה חיוך כן נדיר, שלא נועד להשלות טרף. ״חומר החקירה לא עוזב את הידיים שלי עד שאני מגיעה בביטחה למשרדי הרשות. זה הנוהל.״

״כן,״ מלמלה נועה, ״בוודאי.״

״הקלדתי את הסיכומים האלה עד ארבע בבוקר,״ קלרה שפשפה את עיניה, ״היה נחמד להיעזר במישהו, אבל רק לאנשי חקירות פנים יש הרשאה לכך. זה הנוהל.״

נקווה שלא יהיו תקלות מיוחדות במעבורת או בתחנה, הרהרה נועה. הציפייה לראות את גברת ליפשיץ על ספינת חלל שהולכת ומתרחקת לכיוון האופק הייתה קשה מנשוא. שתיהן עמדו בשולי הסיפון, וצפו בצוות התחזוקה שהמשיך בהכנות לקראת שיגור המעבורת של ליפשיץ.

״אומרים שזה בגלל הקרינה הקוסמית,״ הפרה קלרה את השתיקה.

״מה?״ שאלה נועה.

״הטמטום,״ אמרה קלרה, ״אה, סליחה: ‘הירידה התפקודית ביכולות הקוגניטיביות של הצבות לטווח ארוך׳, לפי מחלקת ביקורת ומחקר.״ קלרה עטתה חיוך מריר על פניה.

נועה בלעה רוק ונעצה מבט במעבורת.

״זו השערה אחת,״ המשיכה קלרה, ״יש עוד: אפקט לא ברור של קלסטרופוביה; האוכל המשומר; קרינת הפלוטוניום; אלומיניום במטהרי המים… אין לזה סוף. זה הולך ונהיה גרוע יותר ככל שהרשות מאריכה את הרף המותר של שהות בחלל.״

״זה… זה מה שאנחנו בשביל הרשות?״ אמרה נועה בקול צרוד, ״שפני ניסיון?״

״את ספציפית לא,״ אמרה קלרה, ״וגם לא הקולגה שלך. אתם במחצית האחוז.״

״חצי האחוז…?״ הצוות התריע על תחילת תדלוק המעבורת.

״הסטטיסטיקה מראה שמחצית האחוז מהאנשים לא מושפעים כמו השאר,״ אמרה קלרה, ״בתחנת ארטמיס יש ארבע מאות איש, כלומר שני אנשים לא מושפעים. בכל משימה שלי אני מנסה למצוא מי הם כדי שאוכל להיעזר בהם בחקירה. למזלי שניכם הייתם באותה מחלקה.״

אנשי צוות התחזוקה המשיכו להתרוצץ סביב המעבורת, ולצעוק הוראות זה על זה.

״את שואלת את עצמך על תרופה, נכון?״ קלרה חייכה חיוך עקום, ״יש כמה כיוונים מבטיחים. יש גם פתרונות חלקיים שאנחנו מנסים.״

״השבב,״ הבינה לפתע נועה, ״הוא לא נועד לשפר את השרידות הפיזית. הוא נועד למנוע התדרדרות קוגניטיבית.״

״את בהחלט בחצי האחוז,״ מלמלה קלרה, ״וכן. אך כמו שהבנת, לא מדובר בהצלחה מרובה.״

נועה הפנתה את ראשה באיטיות לעבר קלרה, בעוד הצוות מסיים את הטיפולים האחרונים לפני ההמראה.

״כמה זמן נשאר לי?״ לחשה נועה, ״ולאלכס? אני לא כאן הרבה זמן, אבל אלכס מוצב פה כבר יותר מחמש שנים.״

״אף אחד לא יודע,״ אמרה קלרה בלי להניד עפעף, ״אבל לפי המודלים הסטטיסטיים של ביקורת ומחקר, מחצית האחוז חסינים להתדרדרות כמעט לגמרי.״

״כמעט?״

״‘כמעט׳ זה הכי טוב שאני יכולה לתת לך, מתוקה,״ אמרה קלרה, ״האמת העצובה היא שאנחנו חייבים את מחצית האחוז האלה. הם בערך מה שמחזיק את כל תוכנית יישוב החלל של הרשות. אין לך מושג מה אנחנו עושים כדי לשמור עליהם.״

נועה קרבה לקלרה באיטיות. ״מה את אומרת לי?״ קולה של נועה היה נמוך. שפתיה קפוצות.

״לדוגמה, תארי לעצמך שהייתי מגלה שמישהו התעסק עם שבבי הניטור בתחנת חלל מסוימת,״ אמרה קלרה והפנתה אליה את מבטה. ״במקרה רגיל מי שעשה את זה היה נמק במושבת עונשין לשארית חייו. אבל,״ קלרה חייכה, ״אם היא או הוא היו בחצי האחוז…״

נועה פסעה צעד אחד אחורה. קלרה ליפשיץ אחזה בטרולי ואמרה ״תודה, נועה. אני אקח את זה.״ היא חייכה לעברה חיוך קטן של ניצחון, ונכנסה למעבורת.

~~~~~~~~~~

נועה ישבה על הספסל שמול הקפיטריה. ראשה היה נתון בידיה והיא התנשמה בכבדות.

״הכול טוב, מאמי?״ נשמע לפתע קול צפצפני. נועה הרימה את ראשה, למרות שזיהתה את הקול.

״היי, שירלי,״ אמרה בשקט.

״את נראית כאילו מישהו נסע עלייך.״ שירלי צחקקה. נועה זזה ימינה כששירלי התיישבה ללא הזמנה ודחקה אותה.

״לא… לא חשוב,״ נאנחה נועה, ״עזבי, יום נאחס.״

״אני יודעת בדיוק על מה את מדברת,״ אמרה שירלי, ״גם לי לא הולך כלום. כולם התפרקו לי.״

נועה קימטה את מצחה והרימה את מבטה. ״התפרקו?״

״כן, הסיכות שלי,״ שירלי הכניסה את ידה לתיק והוציאה תכשיט קטן ומנצנץ. היא הושיטה אותו לנועה, שקירבה אותו לעיניה באיטיות. זו הייתה סיכת דש לבגד, שהורכבה מאביזרים ביתיים. הרקמה הזוהרת, שהוצמדה למשטח קטיפה זעיר, יצרה ציור קטן אך מרהיב של פרח. בגב משטח הקטיפה הודבקה סיכה. זה היה תכשיט צנוע, אך ניכר שעבודה רבה הושקעה בו.

״זה… ממש יפה,״ אמרה נועה במבוכה.

״נכון? עבודת יד לגמרי שלי!״ שירלי צחקקה. ״כבר הרבה שנים אני עושה את זה. נותנת מתנות לחברות, משפחה… לאימא שלי יש כבר מלתחה שלמה שלהן.״

״האמת שזה ממש מדהים,״ אמרה נועה, והתקשתה להאמין כי היא מנהלת שיחה של ממש עם שירלי, ״אבל למה את אומרת שהיא מפורקת?״

״אה, את זאת עשיתי לפני חודשיים בערך,״ אמרה שירלי, ״אבל בכמה שבועות האחרונים כלום לא מצליח לי. הנה, תראי.״ היא הוציאה עוד תכשיט מהתיק.

נועה בחנה את העיסה המנצנצת. אלה היו כמה חוטים שחוברו ברישול למשטח קטיפה מרופט מרוב נסיונות דקירה. הסיכה שבגבו הייתה מותקנת כלאחר יד, ונפלה ברגע שנועה נגעה בה.

״רואה כמה פעמים דקרתי אותה?״ אמרה שירלי, ״כאילו זה בכוונה לא רוצה להתחבר. חודש נאחס.״

״ח… חודש?״ עצרה נועה את נשימתה.

״כן, כבר חודש אני לא מצליחה להכין אף סיכה חדשה.״ שירלי נאנחה והביטה בנועה בעיניים שחורות גדולות.

״אבל…״ מלמלה נועה, ״זה אומר ש…״

״זה אומר שאני בתקופה על הפנים,״ רטנה שירלי. ״חבל על כל הציוד שקניתי. הכול ילך לפח. אולי אני אמורה להפסיק עם זה לגמרי.״

״אני… אני צריכה ללכת,״ לחשה נועה והתרוממה בכבדות.

״הכול בסדר, מאמי?״

״לא, הכול לא בסדר,״ אמרה נועה. ״אני… אני מצטערת, כל כך מצטערת.״

נועה מהרה להסתלק ולא העזה להביט לשירלי בעיניים.

~~~~~~~~~~

אלכס התרסק בכיסאו באפיסת כוחות.

״אתה נראה בערך כמו שהרגשתי כשהיא סיפרה לי את זה,״ מלמלה נועה.

״היא איימה עלינו,״ לחש אלכס, ״תסתמו את הפה ותמשיכו לעשות את העבודה שלכם, או שאני קוברת אתכם במושבת עונשין.״

״לא נראה לי שזה היה איום,״ אמרה נועה.

״ולי נראה שלא ראית פרקים של הסופראנוס,״ אמר אלכס. ״יש לאיום צבע וצורה מאוד מוגדרים, וזה היה לגמרי זה.״

״לא איום, אלכס,״ הנידה נועה את ראשה לצדדים, ״ברית.״

״על מה את מדברת?״ אלכס קימט את מיצחו.

״הם תלויים בחצי אחוז, זה בדיוק מה שהיא אמרה,״ אמרה נועה. ״היא לא הייתה אמורה לתת לנו לחמוק מעונש, אבל היא עשתה את זה בכל זאת. הם צריכים אותנו. הרשות לא יכולה לתפקד בלי החצי אחוז, והם יעשו הכול כדי להגן עליהם.״

״ובתמורה?״ אלכס נשען על השולחן לעבר נועה, ״מה הם רוצים תמורת התענוג הזה?״

נועה שקעה בהרהורים. ״אני מניחה שנדע בעתיד.״ היא המתינה כמה שניות לפני שהוסיפה, ״וזה לא הכול, אלכס.״

״מה עוד?״ אמר אלכס.

״אתה מכיר את הסיכות ששירלי עושה?״ שאלה נועה.

״לא ממש,״ אלכס גירד בראשו, ״אני זוכר שהיא עושה משהו כזה בתור תחביב. איך זה קשור?״

״אז אני ראיתי את אחת הסיכות שלה והיא הייתה מהממת,״ אמרה נועה. ״אני לא האמנתי שהיא יכולה ליצור משהו כל כך יפה. ואז היא פתאום אמרה לי שכבר חודש היא לא מצליחה לעשות אותן בכלל ואין לה מושג למה. יש לך מושג מה קרה לפני חודש שיכול להרוס את הכישרון היחיד שיש לה בחיים?״

אלכס הרהר לכמה שניות, ולפתע החוויר. ״שיט.״

״כן, זה גם מה שאני חשבתי,״ אמרה נועה. ״מסתבר שלא באמת תיקנו אף אחד, רק הרסנו את מעט הטוב שהיה בהם.״

״אני אתחיל עוד הלילה,״ אלכס קבר את ראשו בין ידיו ועצם עיניו. ״בואי נגיד שמחר בבוקר נוכל להתעורר מחדש בטמבל-לנד.״

נועה הרימה שתי ידיים מאוגרפות בתנועת התלהבות מעושה. ״יאי.״

~~~~~~~~~~

נועה ואלכס ישבו במשרד בדממה. מדי פעם נשמע צליל הקשה במקלדת מלווה באנחת ייאוש.

״כמה נשאר לך?״ אמר אלכס.

״עוד מאה עשרים וחמש,״ מלמלה נועה, ״ואצלך?״

״מאה חמישים ואחת,״ אמר אלכס בקול שהיה על סף בכי. ״מתוכן שישים וחמש קריאות על כפתור שלא מוצאים.״

״אתה מדבר על הכפתור המודגש בצבע דם ששמת במרכז התפריט הראשי?״ אמרה נועה בקול חסר גוון.

״בדיוק,״ ענה אלכס, ״זה שגם כשהם מוצאים אותו וצריך רק לענות בכן ולא, הם עדיין פותחים קריאה.״

״אני רוצה למות,״ אמרה נועה. ״תיקון: אני רוצה למות על הבאדי ולקחת את כולם איתי.״

״אני אשמח לעזור,״ אמר אלכס, ״אם תוודאי שגם אני איעלם מעל פני האדמה.״

״זה היה יכול להיות מאוד מעשי,״ נאנחה נועה, ״אבל זה כבר לא.״

״אני לא מאמין שאילצת אותי למחוק גם את הרשימות שלי על השתלים, וגם את הקוד שכתבתי,״ רטן אלכס.

״סיכמנו שאין ברֵרה,״ אמרה נועה, ״אלא אם כן אתה רוצה פה שוב את קלרה ליפשיץ.״

״אלוהים, לא,״ רעד אלכס בכיסא.

״כן, זה בדיוק מה שחשב- לעזאזל!״ אמרה נועה, ״קיבלתי הודעה. משירלי.״

״חכי רגע,״ אמר אלכס והקיש במהירות במקלדת, ״הכנתי משהו בדיוק למצבים האלה.״ נעימת המארש האימפריאלי החלה להתנגן בחדר.

״תודה,״ נועה חייכה לרגע, ״זה בהחלט מוסיף צבע.״

״אז… את הולכת אליה?״

״כן,״ נאנחה נועה, ״היא עדיין לא מסתדרת עם ההשתלטות מרחוק.״

״אל תיפלי לצד האפל,״ אמר אלכס.

״אלוהים, רק תן לי את הכוח לא להתעצבן,״ נועה נשמה נשימה עמוקה ופסעה למשרד של שירלי. שירלי לבשה גופייה ורודה, ועל שיערה קשת מנצנצת, ורודה גם היא. נועה ניחשה שגם היום היא לבשה את המכנסיים השחורים הצמודים.

שירלי ישבה ושיחקה בשיערה בחוסר מעש, וניפחה בלון מסטיק לגודל בלתי אפשרי. כשהבחינה בנועה פוצצה את הבלון, ופניה הוארו בחיוך רחב. ״היי, מאמי!״

״היי… שירלי,״ אמרה נועה בקול חרישי, ״מה יש לנו היום?״

״היום? תודה לאל, הכול עוד אחלה,״ אמרה שירלי, ״טפו-טפו, חמסה-חמסה.״

נועה לטשה בה עיניים. ״אז למה…״

״אה, הכנתי לך משהו.״ שירלי פתחה את המגֵרה העליונה בשולחנה ושלפה משם קופסה קטנה בגודל כף יד של ילדה. ״במיוחד בשבילך.״

נועה מצמצה בעצבנות. היא העבירה מבטה מהקופסה לשירלי ובחזרה.

״יו, מאמי, את ממש בסטרס!״ שירלי צחקקה. ״רואים שאת עובדת קשה.״ היא קמה ממקומה, פסעה לעבר נועה, לקחה את ידה והטמינה בה את הקופסה. נועה הביטה בקופסה בתמהון ולבסוף פתחה אותה.

בתוך הקופסה נחה סיכה מקושטת. החוטים הזוהרים בצבעי תכלת, אדום וכסף יצרו תבנית מרהיבה של עלי כותרת בשיא פריחתם. כאשר האור מהתקרה נפל על התכשיט, היה נדמה לנועה כי הפרח קיבל חיים משלו ומנסה לפרוץ החוצה מהמסגרת המגבילה של הסיכה.

״אני לא יודעת מה לומר,״ מלמלה נועה במבוכה, ״תודה… אבל למה?״

״אל תשאלי,״ אמרה שירלי, ״יום אחרי שדיברתי איתך ליד הקפיטריה, קיבלתי פתאום חשק לעשות משהו חדש. עבדתי על זה כל הלילה וזה מה שיצא. עשית לי… איך קוראים לזה? קְרֵמָה טובה?״

חיוך קטן הופיעה על שפתיה של נועה. ״את מתכוונת קארמה,״ אמרה נועה, ״קארמה טובה.״

״אז גם זה,״ אמרה שירלי, ״נו? את מתכוונת לשים אותה או מה?״

״לשים?״ התבלבלה נועה, ״אה, את הסיכה?״

״יא אללה איתך,״ שירלי צחקקה, ״תני לי, הנה.״ היא נעמדה ליד נועה וענדה את הסיכה על דש חולצתה. כששירלי נעמדה לידה, הבחינה נועה בריח הבושם של שירלי, שיותר מכל הזכיר לה צוף פרחים.

״נראה פגז,״ אמרה לבסוף שירלי, ״מתאים לעיניים שלך.״

״ב… באמת?״ הסמיקה נועה.

״כן, יש לך עיניים מהממות,״ אמרה שירלי, ״את צריכה להוציא אותן מהמחשב מדי פעם. רוצה לאכול צהריים?״

״אני… אשמח,״ אמרה נועה, פניה עדיין סמוקים.

״אחלה,״ אמרה שירלי, ״אני אאסוף אותך מהחדר שלך בצהריים. רק שלא ניתקל בדרך בצילה מהרכש. הסתומה חושבת שכדור הארץ שטוח.״

״וואללה?״ פלטה נועה ציחקוק משלה, ״שמעתי על זה משהו.״

הם המשיכו להביט זו בזו בשתיקה למשך כמה רגעים. נועה שלחה לשירלי חיוך אחרון ולבסוף יצאה מהחדר, ממששת את הסיכה החדשה שלה.