סיפור זה הוא חלק מסדרת ״שומרי הערים״ ונכתב בהשראת המחזמר Come From Away, המבוסס על מאורעות שהתרחשו לאחר הפיגוע במגדלי התאומים. הוא קשור לסיפורים ״וויסקי בקנקן״ ו״מים בטעם אבק״ מאותה סדרה.

אני מתעורר בחדר לא מספיק חשוך ולא מספיק שקט, ראשי פועם בכאב, ומנסה להיזכר איפה אני. זה לא לוקח הרבה זמן – בין השאר, בגלל שברגע שאני ער מספיק אני פשוט יודע. אני בקוויבק סיטי, על גדות הנהר. כשהייתי קטן אבא היה בוחן אותי – ג׳ורדן או אמא היו סוגרים את הצלונים במטוס כדי שלא אוכל להציץ למטה, ואבא היה שואל אותי איפה אנחנו עכשיו.

אשמה מלווה את המחשבות על אבא ואמא. לא התקשרתי אליהם כבר חמישה ימים. אבל אני לא רוצה לדבר עם אף אחד כרגע – לא איתם, לא עם האחים שלי, לא עם רוחות הערים. אפילו אם קיילה הייתה מתקשרת עכשיו, מתנצלת על הכול ומבקשת שנחזור להיות ביחד, הייתי אומר לה שאני לא רוצה לדבר.

אני זוחל מהמיטה ומנסה להבין מה העיר אותי. כאב הראש של ההנג-אובר הוא התשובה המתבקשת – אני מועד על שלושה-ארבעה בקבוקים ריקים של בירה ״מולסון״ בדרך לחדר האמבטיה. שלושה וחצי, אני מגלה אחרי שהנוזל הדביק נשפך על הרצפה ועל רגליי היחפות.

אני מביט במראה בפניי החיוורים, בעיניי האדומות, בזיפי הזקן, בשיער הפרוע, בחולצה המוכתמת. אני לא נראה כמו בחור בן עשרים ושלוש שזרקו אותו אלא כמו איש בן ארבעים שבילה עשרים שנה בכלא. אני לוקח שני אספירין עם שלוש כוסות מים, מצחצח שיניים, מתקלח ומתגלח. כשהראש שלי מתחיל להצטלל, אני מבין שלא ההנג-אובר העיר אותי, אלא תחושה לא נעימה, כמו שריר תפוס או גירוד במקום שאני לא יכול להגיע אליו, אבל בתוך הראש שלי.

הנורה של המזכירה האלקטרונית במטבח מהבהבת כשאני הולך להכין לעצמי קפה, ואני לוחץ על הכפתור וכמעט נחנק כשהיא מדווחת על שמונה־עשרה הודעות, כולן מאותו מספר. הבית.

אבא.

התחושה הלא נעימה משתנה בבת אחת למשקל כבד שנח במעמקי הבטן שלי, כמעט גורר אותי למטה. האצבע שלי רועדת כשאני לוחץ על שיחה חוזרת. קול מנומנם עונה אחרי כמה צלצולים ארוכים. ״הלו? מי זה?״

הם ישנו. אם היה קורה משהו לאבא, הם היו ערים. התובנה הזו וההקלה החלקית מובילות לתובנה נוספת כשאני מעיף מבט בשעון הקיר. חמש בבוקר. כלומר, שתיים בלילה בוונקובר. אני אידיוט. ״ג׳יימי?״

״מאט!״ הקול מצטלל כמעט מייד, מלא דחיפות ולחץ, ונשמע כאילו הוא מנסה לצעוק וללחוש במקביל כדי לא להעיר את כולם. ״יש לך מושג כמה פעמים התקשרנו?!״

מכונת הקפה מתחילה לטרטר ואני ממהר לדחוף מתחתיה את אחד הספלים הנקיים הבודדים שנותרו בבית. ״אני מצטער. התקשרתי ברגע שראיתי. הייתי ער המון שעות ברצף, וכשהלכתי לישון היה כבר כמעט צהריים –״

״אלוהים, מת׳יו! אתה בכלל יודע מה קרה?״

פתאום הטון שלו אינו כעוס ולחוץ, אלא כאוב, כמעט אָבֵל, והפחד שוב מקפיא אותי. אני מנסה לדחוף את המילים מבין שפתיי, לשאול את השאלה שאני מוכרח לשאול, אבל היא חונקת אותי, ואני לא מסוגל.

אחרי רגע ארוך כמו נצח ג׳יימי מדבר שוב, וגם הפעם יש דחיפות בקולו – אבל לא כעס, אלא חמלה. ״זה לא אבא, מאט. סליחה. הייתי צריך להתחיל עם זה. אבא בסדר.״

חולשה פתאומית אופפת אותי יחד עם תחושת ההקלה העצומה. אני מתיישב, עדיין מחזיק את ספל הקפה שלי. ״אמא כתבה במייל שהוא חולה. הדאגתי אותו.״

״לא, לא,״ קולו של ג׳יימי רך. ״ידענו שאתה בסדר. אתה בקוויבק סיטי, לכל הרוחות, לא באמצע השממות הקפואות. היא אפילו שלחה לג׳ורדי עדכונים עליך כדי שיעביר לאבא ואמא. מאט, תשמע, אתמול בבוקר –״

״מה שלומו?״ אני קוטע אותו. בחרתי בקוויבק סיטי בדיוק בגלל שפחדתי שאבא ינסה למצוא אותי ולא יצליח. כשיצאתי מהבית לפני שבוע ואמרתי שאני צריך קצת זמן לעצמי, מה שבאמת רציתי היה להתרחק ממקומות יישוב, אולי אפילו לעבור את הגבול לאלסקה לכמה ימים, אבל לא יכולתי לעשות את זה לאבא. באופן מפתיע, קוויבק סיטי אפילו לא הראתה את עצמה בזמן שהייתי כאן. הם כנראה סיפרו לה על קיילה ועל הפרֵדה.

״אבא? כרגיל, הלב. וכמובן, הוא חטף צינון קל שהפך לצינון קשה, כי במקום להחלים הוא התרוצץ כל היום אתמול… אבל מאט, תקשיב לי רגע.״ קולו מתמלא בדחיפות. ״היה פיגוע טרור בניו יורק – בעיר, ממש בלב מנהטן.״

״פיגוע? מה? על מה אתה מדבר?״ הראש שלי מסתובב לרגע, והתחושה במעמקי הבטן שלי סוף-סוף נראית הגיונית, גם אם שום דבר אחר לא.

״תדליק טלוויזיה,״ ג׳יימי אומר.

אני מציית כמו רובוט והולך לסלון, אני מנסה להדליק את הטלוויזיה כשהטלפון האלחוטי בידי האחת וספל הקפה ביד האחרת, וחולף רגע לפני שאני מבין שחסרה לי יד ומניח את ספל הקפה בצד. אני מתחיל להעביר ערוצים כדי למצוא מהדורת חדשות או אקטואליה, אבל עוצר כעבור רגע. בכל הערוצים משודרות מהדורות חדשות. אני בוהה בתמונות.

״שני מטוסים התרסקו לתוך מגדלי התאומים,״ ג׳יימי אומר בשקט. ״המגדלים קרסו. מדברים כרגע על אלפי הרוגים. ויש עוד שני מטוסים חטופים.״

״מה…״ אני מנסה להדביק את הקצב שלו ומרגיש איטי מאוד בזמן שמחשבותיי מתרוצצות הלאה. ״אלוהים אדירים.״ אלפי הרוגים. לא ברעידת אדמה, לא בצונאמי, לא בהוריקן. בפיגוע טרור. מעשה שבני אדם עשו.

״מישהו יצר קשר? הם צריכים עזרה?״

ג׳יימי נאנח, ואני כמעט שומע באנחה את גלגול העיניים שלו, בדיוק כפי שהוא היה מסוגל לשמוע את הפחד בשתיקתי. אני לא מדבר על הבית הלבן או עיריית ניו יורק, וגם לא על ארגוני הצלה או סיוע הומניטרי, אלא על השומר של ארצות הברית, קארל יאנג. אני זוכר היטב את הפעם האחרונה שאבא נסע לפגוש אותו, למרות שהייתי רק בן שתים־עשרה – זו הייתה הפעם הראשונה ואולי היחידה ששמעתי את אבא אומר משהו רע על מישהו. דעתו הכללית של מר יאנג על הקנדים הייתה שאנחנו חלשים, מנותקים מהמציאות ושהליברליות-כביכול שלנו היא מסווה לקומוניזם. הוא אמר לאבא שהסיבה היחידה שקנדה עדיין קיימת היא כי ארצות הברית, ברוב טובה ונדיבותה, מאפשרת לנו להמשיך להתקיים ולחלוק איתה את אותה יבשת. גם אם אתה אידיוט מספיק כדי לחשוב ככה, לא אומרים דברים כאלו לשומר ערים.

״אני לא חושב שיש לו את המספר של אבא,״ ג׳יימי אומר לבסוף, ״ולא נראה לי שהוא היה טורח להתקשר, גם אם היה לו זמן לזה.״

״מה עם היורש שלו?״ אני שואל. אנחנו אפילו לא יודעים את שמו.

״לא יודע, מאט, אבל יש לנו בעיות משלנו. המרחב האווירי של ארצות הברית נסגר עד להודעה חדשה. יותר ממאתיים טיסות שהיו אמורות לנחות אתמול הוסטו לקנדה.״

אני ממשיך לבהות בטלוויזיה, אבל המשבר העולמי כבר מצטמצם בראשי למחשבה על עשרות אלפי אנשים אבודים ומבולבלים שנתקעו בקנדה ושצריך להאכיל אותם, למצוא להם מקום לישון ולהחזיר אותם למשפחות שלהם. משהו שאפשר להתמודד איתו. משהו שאפשר לעזור בו. ״כולם כבר חלק מהעניין?״

״ברור. הייתי עם אבא כל היום בשדה התעופה של וונקובר. ג׳ורדי טס אתמול בבוקר להליפקס – זה השדה שהכי הרבה מטוסים נחתו בו. קארי בוויניפג, טיילר בטורונטו, אריק בקלגרי.״

״אריק?״ אני לוגם מהקפה שלי. הוא חם מדי, ומר כי שכחתי להוסיף לו סוכר וחלב. אריק רק בן שש־עשרה. הוא טס כבר לטיולי בית ספר, אפילו פעם אחת בחופשה לטיול עם חברים, אבל אף פעם לא לבדו, בטח שלא בשביל לעזור לרוחות ערים. ״וקארי? מה עם המשחק בליגה?״

״הוא בוטל,״ ג׳יימי אומר, בטון יבש שמרמז על כך שהייתי אמור לנחש. הוא צודק, כמובן. אני מסיט את השיער ממצחי ונאנח. אני מנסה לסדר את מחשבותיי, להפוך את הבליל לרשימת משימות מסודרת. ההלם והזוועה שאני מרגיש עדיין לא שקעו, והם צפים הרבה מעל התחושה העיקרית ששולטת ברגשותיי – ההקלה העצומה על כך שאבא בסדר. אני צריך להתמקד. הוא זקוק לעזרתי. ״אני בא הביתה.״

״לא, אתה לא,״ ג׳יימי אומר. ״אבא השאיר הוראות ברורות למקרה שתתקשר. אתה נוסע לגאנדר.״

אני מקמט את מצחי ותוהה בעלבון מסוים אם אבא החליט לשלוח אותי לחור הנידח ביותר שהעלה בדעתו, כדי שגם אם אחליט לבלות שבוע נוסף בתחתית בקבוק בירה, לא אוכל לגרום שום נזק.

או שאולי פשוט כל המשברים הגדולים כבר טופלו בזמן שישנתי. מאז שהיינו קטנים אבא ואמא לימדו אותנו להתנהל במצבי משבר לאומיים, וכשמשבר מתרחש, כל המשפחה מתגייסת. אני אסיר תודה על אבא ואמא, על חמשת האחים שלי, על כל המשפחה המורחבת שעוזרת לנו. אבל לפעמים זה גורם לי להרגיש כמעט מיותר – במיוחד במקרים כאלו, כשאני מפשל, ותוהה ביני לבין עצמי אם אבא היה מעדיף שאחד האחים שלי היה נולד היורש. לא שמישהו נתן לו לבחור. או לי. ניסיתי להסביר את זה לקיילה. אני מטלטל את ראשי כאילו יכולתי לנער מתוכי את החרטות ואת הצער על שנתיים מבוזבזות. זה לא חשוב עכשיו. ״גאנדר בניופאונדלנד? מה אני אמור לעשות בעיירה שכוחת אל של תשעת אלפים תושבים?״

״כרגע, עד להודעה חדשה, יש בה שישה־עשר אלף תושבים,״ ג׳יימי אומר. ״ארבעים ושתיים מהטיסות הגיעו אליה.״

הקפה עדיין חם ומר, ואני שורף את הלשון כשאני לוגם ממנו לגימה ארוכה, אבל לפחות אני נמנע משאלות מטומטמות כמו ״למה?״. אין לי כלים לשפוט החלטות שנעשות במצב חירום – לא מצב חירום מהסוג הזה, לפחות – וגם לג׳יימי אין, מן הסתם. השאלות המטומטמות הבאות שאני לא שואל הן ״איפה כולם ישנים?״ ו״יש להם מספיק אוכל?״. גם את התשובות לשאלות האלו ג׳יימי לא יֵדע.

״מה שלומה?״ אני שואל לבסוף.

״אנחנו לא יודעים. אבא לא הצליח ליצור איתה קשר. גם השכנות שלה לא, והן עמוסות מספיק.״ הוא מהסס לרגע. ״אתה… מרגיש משהו?״

״חוסר שקט כללי, אני חושב. זה מטריד. אף פעם לא הרגשתי משהו כזה. אבל לא, שום דבר ספציפי ממנה.״

הוא שותק, ואני שומע הקלה בשתיקתו. הוא ציפה למשהו גרוע יותר – כלומר, אבא ציפה למשהו גרוע יותר. הבטן שלי שוקעת. אני לוגם שוב מהקפה הלוהט והמר ושופך את שארית הנוזל לכיור. ״אני מבזבז זמן, נכון?״

״מאט, אתה בטוח ש…״

אני חורק בשיניי. אחי הקטן דואג שאני לא אצליח לתפקד כיורש של שומר הערים. לא מביך בכלל. ״אני מתנצל שהערתי אותך, ג׳יימי. אני אתקשר מגאנדר לעדכן. תמסור את אהבתי לאמא ואבא ולכולם.״ אני מנתק בלי לחכות לתשובה.

~~~~~~~~~~

אני אורז את התיק במהירות תוך כדי שאני דבוק למסך הטלוויזיה, למרות שאותם סרטונים מוקרנים שוב ושוב. המטוס הראשון מתרסק. המטוס השני מתרסק. מגדלי התאומים קורסים. הכול קורה שוב ושוב, באותו קצב, מאותה זווית. אבל אני לא מסוגל להפסיק להביט, כאילו עדיין לא הצלחתי לשכנע את עצמי שמה שאני צופה בו אינו קטע מסרט הוליוודי.

הדרך הקצרה ביותר מקוויבק סיטי אל גאנדר היא בטיסה דרך טורונטו. שש שעות בסך הכול. אבל אתמול בבוקר, לראשונה בהיסטוריה, המרחב האווירי של קנדה נסגר לתעופה. משמעות הדבר היא שצפון אמריקה כולה נמצאת במצור, אף טיסה אינה ממריאה או נוחתת. אני אומר את כל זה לקוויבק סיטי כשהיא מסיעה אותי לשדה התעופה. היא מחייכת ונדה בראשה, כאילו הייתי ילד שמסרב לקבל את העובדה שכדור הארץ עגול רק כי הוא אינו מסוגל לראות זאת במו עיניו. תלתלים ירוקים כמו דשא נופלים לתוך עיניה. שעה מאוחר יותר אני כבר במטוס נוסעים זעיר – רק אני, הטייס ושני מושבים ריקים, בטיסה ישירה לגאנדר. הטייס לא שואל שאלות, למרבה המזל, מלבד ״אתה בסדר, נערי?״, ואחרי שאני מהנהן חלושות הוא מספר לי שיש כדורי הרגעה ובקבוק מים מתחת למושב. הוא לא הראשון שטועה לחשוב שאני מפחד מטיסות או מגבהים, אבל הבעיה שלי היא באוזן הפנימית ובקיבה הרגישה מדי. אם אני לא נוהג ברכב בעצמי, אני נתקף בחילה תוך חצי שעה. תכונה מצוינת למישהו שיבלה את חייו בנדודים.

לעִתים קרובות אני מקנא ברוחות הערים על שהן מסוגלות לעוף. כבר הרבה זמן אני חושב לעבור קורס טיס. אין לי עוד הרבה זמן להתלבט, לא בהתחשב במצבו של אבא. בעוד כמה שנים לא יהיה לי זמן פנוי להקדיש לקורסים מורכבים וארוכים.

המחשבה על המצב של אבא כבר לא גורמת לי לבכות מייד. זו התקדמות, אני מניח. כולם מתים בסוף, אמרה לי פעם סנט ג׳ון, העיר העתיקה ביותר בקנדה – חמש מאות שנה, אף על פי שהיא הוכרה רשמית כעיר רק במאה האחרונה. אפילו רוחות ערים.

~~~~~~~~~~

בכל חיי ביקרתי בגאנדר מספר פעמים חד־ספרתי. זו עיירה קטנה, על גדות נהר הנושא את אותו שם. בתים לבנים, נמוכי קומה. פארק, מסלול גולף, מוזאון כלי טיס. היא הנקודה המזרחית ביותר באמריקה הצפונית, מיקום ששירת אותה היטב בשנות החמישים והשישים, כשטיסות טרנס־אטלנטיות עדיין היו צריכות לעצור ולתדלק. אבל בעשורים האחרונים שדה התעופה העצום שלה נותר ריק ברובו, אפילו בשיא עונת התיירות. כשאנחנו מנמיכים לקראת נחיתה עשרות מטוסים כבר חונים בשדה, ואני תוהה לעצמי בפחד חסר היגיון אם יש די מקום עבורנו כדי לנחות.

כשאני יורד מהמטוס, האוטובוסים האחרונים יוצאים מהשדה לכיוון מרכז העיר, עמוסים לעייפה באנשים שככל הנראה בילו את עשרים וארבע השעות האחרונות במטוסים. אף אחד בשדה אינו תוהה על נוכחותי – האנשים המעטים שנותרו כאן, בעיקר אנשי צבא שסורקים את המטוסים, עייפים וטרודים מכדי לשאול שאלות. הטייס שלי הולך לנוח, ואני מבין באיחור שגאנדר לא תשלח מונית או אוטובוס לאסוף אותי כמו כל רוח עיר אחרת שהיורש שלה מגיע, וגרוע יותר, שלא אוכל לתפוס מונית או אוטובוס בעצמי. כל משאבי העיירה מופנים כרגע לטיפול ב״אנשי המטוסים״, כמו שאחד הפקידים קרא להם בעודו מתנצל בפניי ומציע באותה נשימה לפרוש עבורי מיטה מתקפלת בחדר האחורי, כדי שיוכל לקחת אותי למחוז חפצי כשהמשמרת שלו תיגמר. אני מודה לו על ההצעה הנדיבה, אבל אין לי זמן לבזבז. תחושת חוסר השקט שלי העמיקה כשנחתנו. ההליכה למרכז העיר לא תיקח לי יותר מארבעים דקות, אולי קצת יותר אם אעצור לבייגל בסניף הקרוב של טים הורטונס, כמו שהבטן המקרקרת שלי ממליצה.

~~~~~~~~~~

אחרי רבע שעה של צעידה בשולי הכביש הראשי, צפירה נשמעת מאחוריי וטנדר חבוט נעצר לידי. האיש הצעיר שבתוכו נשען לעבר החלון שבצד הקרוב אליי וגולל אותו למטה. ״היי, חבר,״ הוא אומר. ״התייאשת מהתור להסעות?״

״פספסתי אותו,״ אני מודה. ״נראה לי שהייתי אחד האחרונים בשדה התעופה.״

״אז בוא, תיכנס,״ הוא מציע ומחייך. ״אני בדיוק בדרך לקולג׳. כבר מילאנו את אולם הספורט ואת כל הכיתות בבית הספר, אבל בדיוק הביאו לשם עוד שקי שינה.״

אני נכנס לרכב לצידו, מניח את התיק על ברכיי ומושיט לו את ידי. ״מת׳יו דיווידסון. תודה על הטרמפ.״

״אין על מה. מייסון קמפבל. נעים להכיר.״ הוא לוחץ את ידי ומחייך שוב. הוא בן גילי, אולי קצת מבוגר ממני. העיניים שלו חומות ונעימות, והוא נראה כאילו ישן מעט מאוד, כמו כולם במקום הזה. ״מאיזו טיסה אתה?״

״אה, לא, אני…״ סיפור כיסוי. ידעתי ששכחתי משהו. ״קנדי.״ מן הסתם הוא כבר הבין את זה מהמבטא שלך, אידיוט. ״לא באתי מהמטוסים. הייתי כבר בניופאונדלנד, טיילתי ב…״ אני מכיר את שמות כל המקומות בניופאונדלנד, וכנראה מסוגל לדקלם אותם מתוך שינה, אבל אני פשוט קפוא. ״…פארק…״

״אבלון?״ הוא מציע, למרבה ההקלה.

״כן. בדיוק.״

״אז עמדת לטוס הביתה למערב – אלברטה, נכון? – ובמקום זה נתקעת כאן. וואו, חבר, זה מזל מחורבן. תקופה גרועה לבקר בגאנדר. אני מתנצל בשמנו.״

״ההתנצלות מתקבלת.״ אני מחייך. הוא טעה בניחוש שלו – מקום המוצא הרשמי שלי הוא ילונייף, בטריטוריות הצפון-מערביות. אבל כמעט בלתי אפשרי לדעת את זה מהמבטא שלי, בין אם אני מדבר אנגלית או צרפתית. אנחנו נודדים הרבה.

מייסון מקמט את מצחו. ״רגע. אם ככה, אין לך מה לחפש בקולג׳, לא?״

כמובן שלא. כי אם כבר הייתי באזור, היה לי מקום במלון או באכסניה. יופי של סיפור כיסוי. ״אה, לא, הקולג׳ זה בסדר גמור.״

הוא מחייך. ״באמת שזו לא בעיה, חבר. לאן אתה צריך?״

אני חושד שגם אם אגיד לו שאני נוסע לקורנר ברוק, בצד השני של ניופאונדלנד, מרחק שלוש וחצי שעות נסיעה, הוא ייקח אותי לשם. למעשה, הוא בטח היה לוקח אותי גם לוונקובר, ומתנצל שנצטרך לחכות עד שהוא ימצא מעבורת שתעביר את הרכב שלו ליבשת. ״לקולג׳,״ אני אומר לבסוף. ״באתי להתנדב כששמעתי על אנשי המטוסים.״

החיוך מתפשט לראשונה גם אל תוך עיניו העייפות. ״אה, נהדר! למה לא אמרת קודם?״

באמת למה, אני תוהה, עדיין זועף על עצמי, אבל מייסון לא מבחין בכך. בדקות הקרובות, עד שאנחנו מגיעים לקולג׳, הוא מספיק לעדכן אותי בחדשות מניו יורק (חצי ממנהטן מכוסה באבק, מניין ההרוגים עבר את האלפיים, ארגון הטרור האסלאמי אל־קאעידה לקח אחריות), במצב בגאנדר (עברה כמעט יממה לפני שנתנו לאנשי המטוסים לרדת, אף אחד לא טרח לעדכן אותם מה קרה, תושבי גאנדר והמתנדבים מהסביבה התארגנו לקראתם כל הלילה, יש עוד המון עבודה), וכשאני מצליח להשחיל שאלה לגביו ולהתעניין מתי הוא ישן בפעם האחרונה, הוא מספר שהוא מדריך סקי בחורף ומורה להתעמלות במשרה חלקית, אבל אין שלג בעונה הזו, כמובן, והלימודים בוטלו, מה שאומר שהוא פנוי לגמרי לעזור. הוא לא עונה לשאלה השנייה שלי, רק מחייך ואומר שהוא בסדר גמור.

~~~~~~~~~~

מרכז המתנדבים המאולתר בקולג׳ של גאנדר מנוהל כמו מערך לוגיסטי שארגונים בכל רחבי העולם יקנאו בו. ביולה וג׳נה, שתי נשים נעימות וחייכניות בשנות הארבעים לחייהן, חוזרות על טעותו של מייסון ומניחות שבאתי מהמטוסים, פשוט מכיוון שהן לא מכירות אותי מהסביבה. כשאני מתקן את הרושם, הן עטות עליי בשאלות על כישוריי ויכולותיי, ומסתירות היטב את אכזבתן כשהן מגלות שהם לא רבים, שאני לא יודע שפות מלבד צרפתית, אנגלית וקצת אינואיט, שאין לי רכב ושאפילו לא הבאתי איתי שק שינה. ״אני משחק הוקי, וקצת ראגבי ולקרוס,״ אני אומר לבסוף, קצת מיואש מהחקירה. אם הן לא ישחררו אותי בקרוב אצטרך למצוא תירוץ לעזוב. אני חייב למצוא אותה. ״אולי כמה מהילדים ירצו לשחק כדי לפרוק מתח?״

״לפרוק מתח זה מצוין,״ אומרת ג׳נה ומחייכת, אבל ביולה נראית שוב חמורת סבר.

״ג׳נה, תביטי בבחור המסכן. הוא נראה נורא, והתנפלנו עליו ברגע שנכנס לכאן. זו לא הכנסת אורחים של נוּפיז. שמע, יקירי, למה שלא תלך למטבח ותאכל משהו, או תתפוס תנומה על אחד משקי השינה באולם הספורט? יהיו מספיק ילדים משועממים להעסיק גם כשתקום. אף אחד לא הולך לשום מקום ביממה הקרובה, ודי בטוח שגם אחריה.״

ההקלה כנראה ברורה על פניי, כי ג׳נה מתנצלת מייד ותומכת בדבריה של ביולה, קוראת למייסון וכמעט מגרשת אותנו למטבח. אני מוחה, כי האוכל הזה נועד לאנשי המטוסים, אבל הן צוחקות ומבטיחות לי שלא חסר אוכל בגאנדר כרגע. אני מאמין לה, אבל בכל זאת המום מערֵמות הכריכים העצומות שמקדמות את פניי בכניסה לקפיטריה הגדולה של הקולג׳. אלוהים אדירים, האם תושבי גאנדר הניחו בטעות שכל הטיסות שהוסטו לקנדה יגיעו אליהם? האם הם וכל משפחותיהם הכינו כריכים כל הלילה?

מייסון סוחב אל המטבח ארגז אוכל קפוא שהגיע מהצלב האדום, ואני נחלץ מההלם והולך לעזור לו למצוא דרך לפרוק אותו אל תוך המקרר התעשייתי, משימה בלתי אפשרית כי המקרר העצום עמוס עד אפס מקום. ״יש עוד מקררים בסביבה?״ אני שואל, ומייסון נד בראשו ונאנח. ״זה היה האחרון.״

הר הסנדוויצ׳ים על השולחן שמאחורינו נחצה לשניים. רק בדרך נס הוא אינו קורס כמו מגדל קלפים – ככה אני חושב, לפחות, עד שאני מזהה בהקלה את הפנים המחייכים הנשקפים אליי מבין קצוות של גבינה צהובה, פסטרמה, עגבניות ומלפפונים. ״זירת ההוקי!״ היא מכריזה ומנופפת בסכין חד וארוך.

מייסון נבהל לרגע ונרתע לאחור מהסכין הארוך. ״זהירות עם הדבר הזה! זירת ההוקי?״

היא מגלגלת את עיניה, אבל מניחה את הסכין. ״קרח?״

הוא מכווץ את מצחו. ״רעיון משוגע לגמרי, אבל מעניין… רגע, מת׳יו חשב לקחת כמה ילדים לשחק הוקי אחר כך.״

״מייסון, יקירי,״ הטון שלה מחויך, לא מתנשא. ״יותר חשוב שהאוכל שלהם לא יירקב.״

״את צודקת לגמרי,״ הוא אומר ונאנח. ״כרגיל. בסדר.״

הוא מרים את הארגז העצום בזרועותיו, ואני נחפז לעזור, אבל הוא עוצר אותי בתנועת ראש. ״תישאר כאן ותאכל, או שביולה וג׳נה יהרגו אותי. אני אחזור אחר כך. ואת – תמשיכי בעבודה הטובה! אבל אל תגזימי עם הסנדוויצ׳ים.״ הוא קורץ אליה והולך, בלי לתהות מי היא, איך היא מכירה את השם שלו, למה היא כל כך מוכרת לו למרות שאינו זוכר איפה נפגשו או אפילו את שמה. אני שותק לאורך כל השיחה, המום מספיק כדי להתעלם מהאופן שבו החולצה נדבקת לגבו של מייסון ומדגישה את שריריו כשהוא יוצא מהמטבח. בדומה לג׳נה, ביולה והמתנדבים האחרים שהספקתי לפגוש, גאנדר לבושה בבגדים נוחים לעבודה – מכנסי ג׳ינס, נעלי ספורט וטי-שירט. ההבדלים דקים מספיק כדי שאף אדם רגיל לא יראה אותם: על החולצה של מוזאון הטיסה מטוס עתיק טס בשמים ועננים מצוירים חולפים על פניו. משקפי הראייה שלה מעוצבים כמו קרחונים. השיער שלה אסוף היטב תחת כובע שעליו מקפץ דג בקלה פנימה והחוצה מהמים.

גאנדר מביטה בשולחנות הקורסים מעומס הכריכים, מכווצת את מצחה ומגרדת בסנטרה עם הסכין הארוך והמחודד. ״אתה חושב שהגזמתי עם הסנדוויצ׳ים, יורש?״ היא שואלת, מהורהרת.

~~~~~~~~~~

בחצי השעה הבאה אני מכרסם סנדוויצ׳ים בעודי נגרר לסיור מקיף של מצב החירום בגאנדר ושל הטיפול בו – סיור שהיה אמור לקחת לפחות שלוש שעות, אם לא רוח עיר הייתה מובילה אותו. האדמה טסה מתחת לרגלינו, מהירה כמעט כמו קצב הדיבור שלה. ״היינו צריכים להביא אותם לכאן ונהגי האוטובוסים שברו שביתה של חודש, ופרשנו מיטות מתקפלות ושקי שינה בבית הספר ובקולג׳ ובמרכזים הקהילתיים ובאולמות הספורט וחצי מהתושבים שלי לא ישנו כדי להכין אוכל כי ההערכה היא שנגיע לרבע מיליון ארוחות – מטורף, נכון?״ היא לא מחכה לתשובה. ״היינו צריכים לדאוג גם לבגדים ומוצרי היגיינה, כי עדיין סורקים את המזוודות שלהם בחיפוש אחרי מטענים וחומרי נפץ, אבל נָתַנּו להם הכול בחינם, כמובן, והיית מאמין שבשופר׳ס נגמרו החיתולים? מתנדבים בדיוק יצאו להביא עוד מסנט ג׳ון, וגם התרופות הן בעיה, היו באחת הטיסות ילדים חולי סרטן – בדרך לדיסנילנד, לכל הרוחות – ונחש מה עוד היה במטענים? תשע־עשרה חיות! כולל שתי נקבות שימפנזות בונובו נדירות, אחת מהן בהיריון! היית מאמין? אני עוד לא בטוחה מה נעשה עם זה, הווטרינרית שלי לא מומחית בחיות נדירות, אבל אנחנו נסתדר – אה! וכאן התקנו בשביל אנשי המטוסים קווי טלפון לשימוש חופשי – אני ממש דואגת לאנשים שלא מצליחים ליצור קשר עם קרובי משפחה…״ מצחה מתקמט, ואני מנצל את ההזדמנות להשחיל מילה. ״גאנדר, אבא שלי ניסה להשיג אותך, וגם האחים שלי, וכל רוחות המקומות בסביבה –״

היא נאנחת. ״אני מתנצלת, יורש. אתה לגמרי צודק.״ היא מְפנה בתנועת יד כיתה, ועשרות שולחנות וכיסאות מתעופפים על פנינו במסדרון כמו בסרט של דיסני. ״התכוונתי לענות לכם, פשוט לא היה לי רגע פנוי אחד.״

״אני מבין לגמרי. גאנדר, את מתנהלת בקצב הזה מאז שהמטוסים הגיעו? אולי כדאי שתאטי קצת?״

״אני ממש מעריכה את הדאגה, יורש,״ היא אומרת ומניפה את ידה. מיטות מתקפלות חולפות באוויר ונפרשות על פני הכיתה. ״אבל אתה יודע שרוחות ערים לא באמת צריכות לנוח.״

״הן לא צריכות לישון,״ אני מתקן, ״אבל הן יכולות להגיע לאפיסת כוחות.״

״אני אפילו לא קרובה לזה,״ היא מרגיעה. ״באמת, אם הייתי יודעת שישלחו אותך עד כאן, בזמן שכל קנדה במצוקה…״ היא משתתקת והחיוך שלה גווע. אחת המיטות נופלת ברעש במסדרון ואני כמעט מזנק מעורי. תינוק באחת הכיתות הסמוכות מתחיל לבכות. אני מחזיר את מבטי אל גאנדר. ״כל קנדה במצוקה,״ אני מאשר. ״אבל את המקום הכי קטן שנאלץ להתמודד עם הכי הרבה טיסות והכי הרבה אורחים. לא הגעתי לכאן רק בגלל שלא ענית. אבא שלי חשב שתזדקקי לעזרה.״

״אני מעריכה את זה מאוד,״ היא אומרת, מחייכת שוב. ״וכמובן שלא אסרב לעזרה, יורש. אבל אתה בטוח שאין מישהי שזקוקה לך יותר ממני? אני מסתדרת כאן.״ היא מסמנת בידה והמיטה עולה שוב לאוויר. ״אני בעיקר דואגת לאלו שאף אחד לא יודע את השפה שלהם ואי־אפשר להסביר להם מה קרה – אתה לא יודע ערבית או גרמנית במקרה? או קנטונזית או דיבהי?״ היא נאנחת שוב כשאני נד בראשי לשלילה. ״אולי אבא שלך יודע? או אחד האחים שלך?״

״אני מצטער. אבל גאנדר, גם אם הם לא מבינים את התושבים שלך, הם מבינים שרוצים לעזור להם,״ אני אומר. ״אולי אפשר למצוא מילון באינטרנט?״

״אינטרנט! לא חשבתי על זה!״ היא קורנת אליי, והדג המצויר על הכובע שלה קופץ באוויר. ״רואה? טוב שבאת!״

היא ממהרת במורד המדרגות, ואני רץ בעקבותיה. שני טכנאים וטכנאית שלא היו שם כשעלינו במדרגות לפני כמה רגעים כבר מקימים עמדות מחשב ומחברים כבלים. ״זה לא יספיק,״ גאנדר ממלמלת. ״יש עוד מחשבים בספרייה…״ בהיסח הדעת, היא מניפה את ידה אל מה שנראה כמו חנות עודפי טקסטיל שהתרסקה במרכז החדר. שמיכות, סדינים וכריות מתעופפים מעל ראשי הטכנאים. הם לא מבחינים בכך, שקועים בעבודתם תוך כדי שיחה על מזג האוויר – לא כשיחת חולין, אני מבין, אלא בהשתאות. כבר יומיים לא ירד גשם, והתחזית אומרת שמזג האוויר ימשיך להיות בהיר בימים הקרובים, למרות שרק שלשום דיברו על כך שעונת הסופות מתחילה וסערה מתקרבת לניופאונדלנד. ״לפחות עם זה היה לנו מזל,״ אומרת הטכנאית. ״רק זה היה חסר לנו עכשיו, סערה.״

אני מסתובב אל גאנדר, מודאג. ״את בטוחה שזה רעיון טוב, להתעסק ככה עם מזג האוויר כשיש לך עוד כל כך הרבה דברים ל…״

אבל היא כבר נעלמה, כמובן.

~~~~~~~~~~

בהמשך היום אני רואה את גאנדר רק פה ושם, לדקות חטופות. נאמן למילתי, אני מסייע בכל מה שאוכל לעזור בו – משמש כבייביסיטר וממציא משחקים לילדים הרבים שנתקעו כאן, מסיע ברכב של אחת המתנדבות עשרות חבילות של נייר טואלט אל המרכזים הקהילתיים ובתי הספר, מביא אוכל לחיילים רעבים, מסדר תרופות, עוזר לאנשים להשיג את קרוביהם בטלפון, מעדכן אחרים בחדשות ממנהטן. ברגע של מנוחה, אני חושב פתאום על קיילה ודאגה מציפה אותי. עמדת המחשב פנויה כיוון שרוב אנשי המטוסים עדיין אוכלים ארוחת ערב, ואני משקיע כחצי שעה בכתיבה ומחיקה, ולבסוף שולח אי-מייל קצר: ״היי, דאגתי לך, אני מקווה שאת בסדר. תעדכני אותי?״

חדר האוכל ריק כשאני סוף-סוף מגיע אליו, ונראה שרוב האוכל פוּנה למטבח. אני לא באמת רעב, אבל יודע שארגיש חולשה אם אדלג על עוד ארוחה, במיוחד אם מחר יהיה עמוס כמו היום. כשאני מתחיל להעמיס צלחת בתבשיל בקר לא מזוהה, אני שומע צעקות בשפה זרה מהמטבח. אני ממהר בעקבותיהן, ומוצא שלושה אמריקאים צועקים על נער כהה עור שמחבק כיכר לחם. הוא לא מבין את שפתם, אבל כל שפת הגוף שלו משדרת פחד וידיו מגוננות על ראשו. גדלתי עם חמישה אחים, שלושה מהם גדולים ממני, ואף על פי שהסכנה והאימה הטהורה על פניו זרות לי, אני מזהה את ההיסוס בתנועותיו: אם לא יברח, אולי העימות לא יגיע למכות. אם יברח, הם ירדפו אחריו בוודאות. אולי יצליח להימלט. אולי לא. אם יתפסו אותו, המכות יגיעו.

״היי!״ אני צועק ורץ אליהם. ״מה אתם עושים?״

״הוא ערבי,״ אומר אחד האמריקאים, גדול ממדים ובעל זקן עבות ומצביע על הנער, כאילו זה הסבר מספק.

״הוא הסתובב במטבח,״ ממשיך חברו. ״הוא בטח הרעיל לכולנו את האוכל!״

״מה? זה מגוחך,״ אני אומר. ״תסתכלו עליו! הוא בקושי מבוגר מספיק להתגלח.״

״אה, ברור, הוא חף מפשע כי הוא צעיר ונראה נחמד,״ אומר הראשון. ״החברים שלו שחטפו את המטוסים בטח גם נראו נורא נחמדים.״ הוא מתקרב, מאגרף את ידו.

הנער אומר משהו בקול רועד, בשפה שאני לא מבין – ערבית, אני מניח. אני אומד את השטח, מנסה להעריך את מצבנו. הנער רזה וצנום, ומבוהל מכדי להילחם. אני יודע ללכת מכות – גדלתי עם חמישה אחים, כאמור – אבל הגברים האלו נראים מורגלים בעבודה קשה, ואני מתקשה להאמין שאעמוד זמן רב אפילו מול אחד מהם. האם גאנדר תגיע אם אשתמש בקריאה עכשיו? והאם היא תגיע בזמן? אני לא יכול לקחת את הסיכון. אני מרים את ידיי במחווה מפייסת, מנסה למשוך זמן. ״זו לא אשמתו,״ אני אומר. ״הוא רק נער. הוא לא קשור אליהם.״

״אתה לא יודע את זה!״ אומר האמריקאי השני. ״צבא המתרוממים שלכם בקושי בדק אותנו. היה לכם יותר חשוב להאכיל את כולם.״

כל שיקול הדעת שלי נזרק מהחלון. ״אל תשתמש במילה הזו,״ אני אומר, קולי קר.

״למה?״ שואל הראשון. ״אתה צריך להגיד לנו תודה על שאנחנו מגנים עליך.״

״הוא ילד!״ אני צועק. ״תסתכלו עליו!״

״מה קורה כאן?״ ג׳נה רצה פנימה, מתנשפת, פניה אדומים, ואני חש הקלה כשאני מזהה את מייסון מגיע בעקבותיה. הסיכויים השתפרו מעט לטובתנו. ״מה קורה כאן?״ ג׳נה דורשת לדעת.

הנער אומר משהו בערבית, קולו רועד. מייסון מביט בי בתקווה. ״מת׳יו, אתה במקרה –״

״אפילו לא מילה,״ אני אומר, ולא מוריד את עיניי מהגברים. ״הם חושבים שהנער המסכן הרעיל את האוכל.״

״מה? הוא היה רעב, אידיוטים,״ אומרת ג׳נה בכעס. ״שלחתי אותו למטבח בעצמי.״

״ואיך ידעת שהוא רעב?״ שואל האמריקאי השלישי, שלא פצה את פיו עד כה. ״את מדברת ערבית?״

ג׳נה מזעיפה אליו מבט, מביטה בילד ומסמנת בידה תנועה כאילו היא מביאה אוכל אל פיה. הוא מהנהן, אסיר תודה, וחוזר על התנועה.

״מספיק בשבילכם?״ היא שואלת בטון יבש.

״למה הוא לא אכל קודם עם כולם?״ דורש לדעת האמריקאי השני.

״הוא והמשפחה שלו פחדו,״ עונה ג׳נה בכעס. ״כי אורחים אחרים ראו אותם מתפללים וקיללו אותם.״

״כן, בטח, כי הם התפללו בשביל החברים הטרוריסטים שלהם,״ אומר השלישי.

״איך אתה יודע? אתה מדבר ערבית?״ ג׳נה זורקת אליו בחזרה את מילותיו. ״עזבו את הנער המסכן ותנו לו להביא אוכל למשפחה שלו.״ אני שומע בקולה עוצמה משונה, זרה, והשלושה נרתעים לאחור, אבל אני מחייך ומפנה את מבטי אל ג׳נה. גאנדר עומדת לצידה, אוחזת בכתפה, ואני רואה בעיניה את ההוריקן שניחשתי שהיא מרסנת בכל כוחה, שומרת את תושביה – ואת תושביה הזמניים – בטוחים מפניו.

זה נגמר. לא נשקפת לנו עוד סכנה. אבל אני היחיד שיודע את זה, למרבה הצער – היא מנסה לגרום להם לראות אותה, לשים לב אליה, אבל הם מרוכזים מדי בכעס שלהם, והנער מרוכז מדי בפחד שלו. אני רואה את ההיסוס בתנועותיו נרקם לכדי החלטה, את דריכות שריריו לקראת הריצה – את עיניו של הבריון השלישי ממוקדות בו, מחכות לרגע שיזנק על רגליו –

ג׳נה, שידה של גאנדר עדיין נחה על כתפיה, פונה אל הנער. ״בידכ תאכל אישי?״ היא שואלת.

עיניו של הנער מתכווצות לרגע בריכוז, מפענחות את המבטא הזר, ואז פניו מתבהרים. ״אייווה, שוכראן סידתי,״ הוא עונה.

הגברים ממצמצים ומחליפים מבטים. ג׳נה שאלה אם הנער רעב. הוא ענה בחיוב והודה לה בנימוס. הם הבינו. מייסון הבין. אפילו אני הבנתי – וזה היה מיותר לחלוטין מצידה, וככל הנראה גבה יותר מאמץ מאשר לתת את השפה לכל שאר החדר.

״מצטער,״ אומר הגבר המזוקן – המנהיג שלהם, ככל הנראה. עיניו מושפלות כעת. היא נתנה לו יותר מאשר שפה, אני מנחש. ״זו הייתה אי־הבנה.״

״שוכראן,״ הנער ממלמל שוב.

״היי, בן אדם, כולם כאן על קצות העצבים,״ מייסון אומר, מחייך אליו. ״מה איתכם? אכלתם משהו?״ להפתעתי הרבה, הוא מחווה לעבר גאנדר. אף אחד אחר בחדר לא הבחין בה. ״היא הכינה המון כריכים. אתם אוהבים קורנביף?״

״אני לא רוצה לאכול,״ מדבר שוב האמריקאי הראשון. ״גרושתי והבת שלי במנהטן, והטלפונים המחורבנים שלכם כל הזמן קורסים. אני לא מצליח להשיג אותן.״

״אוי, אני מצטערת לשמוע, יקירי,״ אומרת ג׳נה והכעס נמוג מפניה. ״בדיוק הקמנו כמה עמדות אינטרנט, מה דעתך שננסה לשלוח לה אי-מייל?״

״אי-מייל?״ הוא חוזר אחריה בתמיהה, כאילו שאלה אם הוא רוצה להעביר אל גרושתו מסר באמצעות חייזרים.

״בואו, חברים,״ אומרת ג׳נה, ונאנחת. ״נעבור דרך הסנדוויצ׳ים בדרך, בסדר? מייסון, אתה יכול לטפל בילד?״

הוא מהנהן. גאנדר מחליפה עוד כמה מילים בערבית עם הנער, ומציעה לו את ידה. הוא לוקח אותה בשמחה.

״אז את לימדת את ג׳נה ערבית?״ מייסון מחייך אליה. ״כי היא לא ידעה אף מילה הבוקר. ולא חשבתי שאת יודעת.״

״למדתי תוך כמה שעות,״ היא קורנת אליו. ״מהאינטרנט! זה היה הרעיון של היור- של מת׳יו. תודה על העזרה עם האידיוטים.״

״הם לא אידיוטים,״ מייסון אומר. ״כלומר, הם כן, אבל הם בעיקר מפוחדים וכועסים ורעבים. אם את מוצאת את עצמך מול אנשים כאלו שוב, תרימי צעקה, בסדר? אל תנסי להתמודד איתם לבד.״

״אני יודעת לדאוג לעצמי, יקירי,״ גאנדר טופחת על שכמו בחיבה, ואז מובילה משם את הילד. אני בוהה בעקבותיה, המום שוב. נדמה לי כאילו זה הרגש העיקרי שאני חש מאז שהגעתי לעיירה הזו.

״איזו אישה, אה?״ מייסון שואל, מחייך, כשהיא נעלמת מעבר לפינה. ״בחיים לא פגשתי מישהו כמוה. מת׳יו? אתה בסדר?״ כשהוא מפנה אליי את מבטו חיוכו נעלם לרגע, ולפני שהוא שב נדמה לי שאני רואה אכזבה בעיניו. ״אני מבין, חבר, אני לגמרי מבין. הייתי מתחתן איתה בעצמי לפני שנים, אם הייתי בקטע. אבל אני צריך להזהיר אותך – בחיים לא ראיתי אותה נופלת בקסמיו של מישהו.״

״מה?״ אני בוהה בו. ״אני לא מבין.״

״לא, לא ציפיתי,״ הוא מגחך שוב ומתחיל להוציא כלים מתוך הכיור העמוס בלי להביט בעיניי. ״נשים תמיד נופלות לרגליך, אה?״

אני מחפש דרך שאינה מעוררת חשד לשאול אותו אם הוא מבין שמדובר ברוח העיר של גאנדר, כמה זמן הוא כבר יודע שהיא קיימת ומסוגל לדבר איתה, אם הוא שם לב שכולנו הבנו ערבית לכמה רגעים.

״מת׳יו? אתה בסדר?״ הוא שואל שוב.

אני מנער את הפליאה והולך לעזור לו לשטוף את הרי הכלים שבכיור. אבא תמיד טען שקיימים אנשים נוספים שמסוגלים לזכור רוחות ערים, להבחין בהן, לנהל איתן קשרים חברתיים. פשוט חשבנו שהוא עובד עלינו.

יש במטבח של הקולג׳ מדיח, אבל הוא עדיין מנסה להתמודד עם הכלים מארוחת הצהריים. משהו שונה בהתנהגותו של מייסון, אבל הוא עדיין ידידותי, שואל שאלות מנומסות לגביי ומתעניין. אלא שאני חלוד, כאילו כל השקרים שטוויתי לפני שהחלטתי לספר לקיילה את האמת – ולחרוץ בכך את גורל הקשר שלנו – נשטפו עם כמויות האלכוהול שצרכתי בשבוע האחרון. כן, המשפחה שלי מהמערב. לא, אני לא בקולג׳, אני עובד ב… עסק המשפחתי. בבקשה, שלא ישאל אותי על העסק המשפחתי. אני מצליח להסיט את השאלות אליו, ומגלה שמייסון הוא כמעט הערך המילוני של ״בחור מעיירה קטנה״. הוא ״נופי״ במקור, כלומר, חי את כל חייו כאן, בניופאונדלנד. הוריו, אחותו הקטנה ושאר משפחתו גרים במאונט פרל, בערך שלוש שעות נסיעה מכאן. הוא הגיע לגאנדר כי הייתה משרה פנויה בבית הספר, והתחיל להדריך כי אחד ממדריכי הסקי נפצע בשיא העונה וחיפשו מחליף עבורו. הוא אוהב ספרים וטיולים, וחובב הוקי נלהב מספיק כדי שלא אזכיר את הקבוצה של קארי רק כדי שלא תהפוך למרכז השיחה. הוא רוצה לנדוד, לטייל, לראות את קנדה כולה ואז את העולם כולו. הוא חולם לגור כל שנה בארץ אחרת.

בדרך כלל אני לא מקנא בחלומות כאלו. אחרי שלושה ילדים שלא ירשו את חובת השומר, אבא זיהה אותי כיורש כבר כשהייתי בן שלוש. מגיל צעיר הוא, אמא והאחים הגדולים שלי לימדו אותי שהתפקיד שלי חשוב ומשמעותי עבור קנדה כולה, וכשגדלתי והבנתי שזו האמת לאמיתה, זה הספיק לי. לא קינאתי כשג׳ורדן התחיל ללמוד וטרינריה, כשטיילר הפך לפעלולן בתעשיית הקולנוע, כשג׳יימי התקבל כמעצב לחברת משחקי מחשב, אפילו כשקארי התחיל לפתח קריירה כשחקן הוקי מקצועי. טוב, אולי קינאתי קצת בקארי. אבל לא כמו שאני מקנא במייסון עכשיו. אפילו לא בחלומות עצמם, אלא ביכולת לחלום. הוא הרי לא יחיה בכל מדינה בעולם, וזה ברור לו, אבל עצם החלום מעניק ברק מסוים לעיניו, ברק שאני לא חושב שאי־פעם ראיתי בעיניי שלי במראה.

~~~~~~~~~~

רוב אנשי המטוסים עדיין נמצאים בכיתות ובאולמות, אבל חלקם מקבלים בשמחה ובהכרת תודה את הצעתם של אנשי גאנדר לארח אותם בבתים. מייסון מציע לי לבוא להתארח בחדר האורחים שלו, אבל אני מוטרד ומעדיף להישאר כאן, במרכז העיר. חוץ מזה, אני מרגיש שלא בנוח בחברתו, ואני לא בטוח למה. כשלקח אותי לכאן רק לפני כמה שעות היה נראה שלשנינו מעניין לדבר זה עם זה, אבל משהו השתנה בינינו.

הבוקר הבא דומה מאוד ליום שלפניו. תושבי גאנדר טרוטי עיניים – ועדיין חייכנים, בדרך פלא – מסתובבים בין אנשי המטוסים כשהם נושאים אוכל, בגדים, תרופות ממוינות בקפידה, צעצועים, משחקים, ספרים. כולם רוצים לדעת מתי יוכלו ללכת הביתה, אבל בטלוויזיה אומרים שהמרחב האווירי של ארצות הברית יישאר סגור בינתיים. מייסון חוזר עם ארוחות ״גלאט כושר״ בשביל כמה משפחות יהודיות אורתודוכסיות מברוקלין, שמודות לו כמעט בדמעות. ג׳נה מדווחת שהמוסלמים מפחדים להתפלל, ומכיוון שאין בגאנדר מסגד, היא מנסה לארגן להם חדר שקט עם קצת פרטיות. אלא שפרטיות היא מותרות בגאנדר כרגע. כשהיא מספרת לי את זה, אני נאלץ לבקש ממנה לחזור על עצמה כמה פעמים, כי היא מדברת לסירוגין בצרפתית, באנגלית ובשפות אחרות, שאינן מובנות לי. היא לא תושבת גאנדר היחידה שעושה את זה. אני שומע מסביבי לא מעט שיחות משונות, שמתחילות בשפה אחת ונענות באחרת. רוב הזמן כל הצדדים מבינים אלו את אלו, אבל מדי פעם כמה מהם מתנערים מהשפעתה של גאנדר – בעיקר אנשי המטוסים. אני רואה אחד או אחת מהם מחליקים מאחיזתה, את הבהלה על פניהם, ואת הרגיעה כשהיא אוחזת בהם שוב כעבור רגע. ״אני לא מבינה אף מילה שאת אומרת!״ צועקת מישהי מאחוריי, ואוזניי כמעט פונות מעצמן אל האנגלית המוכרת. אישה כבת שישים מהמטוסים, מתווכחת עם ביולה. ״אני רק רוצה לדעת מתי נוכל ללכת הביתה!״

ביולה עונה בקול רך, בעדינות, ידיה פתוחות במחווה של הרגעה. עיניה של האישה מתמלאות דמעות, וכשביולה מחבקת אותה, היא לא מתנגדת, רק ממלמלת באפיסת כוחות, ״אני לא מבינה מה קורה כאן.״

את לא היחידה, אני רוצה לומר, אבל כשאני מתקרב הן כבר מדברות שוב באותה שפה – שפה אפריקאית, אני מנחש על פי ההברות הגרוניות. אני מביט שוב מטה, אל הקומה הראשונה, מחפש שוב צלילים מוכרים. גאנדר לא תצליח לשלוט לאורך זמן בשבעת אלפי אנשי המטוסים, התושבים הזמניים שלה – לפחות לא באותה קלות שהיא מצליחה לשלוט בתושביה הקבועים. למעשה, אני מופתע שהיא בכלל הצליחה להשפיע על אנשי המטוסים. הבלבול הכללי שלהם עזר, כנראה. אבל מה יקרה כשאפיסת הכוחות תכריע אותה?

אני מנסה למשוך את תשומת ליבה כשהיא חולפת בטיסה על פניי, להגיד לה להפסיק את הטירוף הזה, אבל היא מודיעה לי שלא משנה מה יש לי לומר, זה פחות חשוב מקופת בונובו נדירה שעומדת ללדת, ועפה משם.

מעל האוקיינוס, במרחק, ענני סערה מתחילים להצטבר.

~~~~~~~~~~

לפנות ערב אני קופץ לפאב בתקווה להרגיע את עצביי עם כוס בירה, ומגלה שהתור מתארך אל מעבר לרחוב – לא רק בגלל שזה אחד משלושת הפאבים היחידים בגאנדר, אלא כי הם מחלקים את הבירה בחינם לאנשי המטוסים. נופיז משוגעים, אני חושב בתערובת של תמיהה וחיבה. אבל אנשי המטוסים ללא ספק זקוקים לבירה יותר ממני. ממילא שתיתי בשבוע האחרון מספיק בשביל חיים שלמים. אני חוזר לכיתה שאותה אני חולק עם עוד כשלושים אנשים שרובם כבר נוחרים בשקי השינה שלהם, ומנסה לא למעוד על אף אחד בדרך לתיק שלי. אני מופתע לגלות שהמקלחות המשותפות של הקולג׳ אינן מלוכלכות ושהמים חמים. אחרי המקלחת, אני מגלה שנשאר לי זוג תחתונים נקי אחד, אבל לא ג׳ינס, חולצה או גרביים. אני מסתפק בג׳ינס שלבשתי רק שבוע, ולוקח גרביים מערֵמת התרומות, אבל אין בה אף חולצה במידה שלי. אני מתלבט לרגע בין חולצה שגדולה עליי בארבע מידות לבין חולצה שקטנה בשתיים, ולבסוף מתפשר על חולצת דגל הגאווה שלי, מזכרת ממצעד הגאווה בטורונטו. בדרך כלל אני לובש אותה רק בתור פיג׳מה, אבל השעה מספיק מאוחרת בשביל להעמיד פנים שאני בדרך לישון.

״חולצה חמודה,״ קול עייף ומשועשע אומר מאחוריי, ואני מסתובב ורואה את מייסון. לא ראיתי אותו כל היום, והוא נראה עייף עוד יותר משאני מרגיש.

לחיי מאדימות. החולצה מהוהה מרוב שימוש, מוכתמת ויש בה לפחות שני חורים. ״לא נשארו לי בגדים נקיים,״ אני מסביר ומרים את התיק שלי. ״אתה יודע איפה אני יכול לעשות כביסה?״

הוא מהנהן. ״בוא, אני אארח לך לחברה.״

״מה? לא, מייסון… כלומר, אני אשמח, אבל אני בטוח שיש לך דברים יותר טובים לעשות, כמו לישון.״

״כן,״ הוא מודה. ״אבל אני אשמח לחשוב על משהו שהוא לא אנשי המטוסים לחצי שעה.״

הוא הולך למטבח וחוזר עם רביעייה של הבירה הנפוצה ביותר באזור, אייסברג כחולה. לא החביבה עליי, אבל אני לא בררן. אנחנו מתיישבים על מייבשי הכביסה המטרטרים במרכז החדר. חמש־עשרה מכונות כביסה מסתובבות סביבנו מלבד זו שלי – כמה מהמתנדבים כנראה העמיסו אותן לפני שהלכו לישון. אני מבחין שמייסון מביט שוב בחולצה שלי. ״היית פעם בטורונטו בזמן המצעד? הוא די מרהיב.״

הוא מסיט את מבטו במהירות, כאילו נתפס במעשה אסור, וצוחק. ״מצטער שאני בוהה. אני חושב שאף פעם לא ראיתי מישהו לובש חולצת גאווה בניופאונדלנד.״

אני מהרהר בכך, חושב על הטבעיות שבה לבשתי את החולצה הזו, אותה טבעיות שבה הייתי לובש אותה בבית, אפילו ברחוב – לפחות אם היא הייתה נראית פחות כמו פיג׳מה. אני יודע טוב יותר מרוב האנשים שקנדה אינה מִקְשה אחת של ליברליות וזכויות אדם, ובכל זאת קל לי לשכוח את הפריבילגיות שלי, את העובדה שעבורי זה היה קל יותר.

״אני לא מתכוון שמישהו היה עושה בעיות,״ מייסון אומר, אולי כי הוא מפרש את השתיקה שלי כחשש. ״סביר להניח שאף אחד אפילו לא היה מרים גבה. אלו אנשים טובים. אבל זה פשוט… כל כך שונה ממה שאנחנו רגילים כאן.״

״אני מבין.״

שפתיו של מייסון מתעקלות מעט. ״באמת?״

״לא בגלל שחוויתי את זה,״ אני מודה, מחייך בחזרה. ״יצאתי מהארון לפני חמש שנים, בגיל שמונה־עשרה, והמשפחה שלי קיבלה את זה כמעט במשיכת כתף. אמא שלי אפילו באה איתי למצעדי גאווה לפעמים.״

״וואו.״ מייסון פותח שתי בירות בבת אחת עם מפתחות הרכב שלו. ״זה די מדהים מצידם.״

אני מהסס, בוחן אותו לרגע ומחליט להמר על תחושת הבטן הקלושה שלי. ״ואיך קיבלו אותך?״

הוא בוהה בי. הסיפוק שאני חש על הניחוש המדויק נגדע כמו באבחת חרב כשההבעה שלו משתנה מפליאה לאימה. ״אני לא אספר לאף אחד,״ אני אומר מייד.

״לא, זה לא…״ הוא נד בראשו. ״אני לא בארון. לא בדיוק. יש לי כמה חברים שיודעים, אבל לא סיפרתי בבית הספר. פחדתי ש… אתה יודע, בגלל שאני עובד עם ילדים. אני כנראה סתם מפחד – כלומר, אף אחד לא נתן לי את הרושם ש…״

״אתה לא צריך להסביר,״ אני אומר. ״אני מבין לגמרי.״ יש חוקים ברורים נגד אפליה על רקע נטייה מינית, אבל כבר שמעתי על מקרים בהם פיטרו מורים בגלל שהורים הומופובים חיפשו בכוח סיבות אחרות להתלונן.

הוא מהנהן, אבל פניו עצובים. ״שאלת איך קיבלו אותי.״

״אתה לא חייב לענות,״ אני אומר. אני רוצה לקחת את ידו, אבל לא בטוח איך המחווה תתפרש.

״להורים שלי היה קשה,״ הוא אומר. ״הם לא זרקו אותי מהבית או משהו נורא כזה, אבל הם לא רצו לדבר על זה. הם עדיין לא רוצים. אחותי הייתה היחידה שפגשה את החבר שלי, והיינו ביחד יותר משנה.״

״אני מצטער,״ אני אומר בשקט, ולא בטוח מה עוד לומר. ״העולם משתנה,״ אני אומר לבסוף. ״הוא נעשה טוב יותר. אנחנו כבר בדרך לשם.״

הצחוק שלו מריר. ״זה מה שאני חשבתי. אבל שנינו היינו אופטימיים מדי, לא?״

אני משתתק. מייסון מביט בבירה שלו. ״ניסיתי להיות עסוק כל היום כדי לא לחשוב על ניו יורק,״ הוא אומר בשקט. ״קל לזרוק את עצמך לתוך העבודה כשיש כל כך הרבה עבודה לעשות – למיין את התרומות, לבשל, להעסיק את הילדים, לנחם את המבוגרים, לתקשר בסימנים עם הזוג הזה מהאיים המלדיביים שעוד לא מצאנו אתר אינטרנט שיתרגם את השפה שלנו בשבילם – ידעת שרק מאתיים אלף אנשים בעולם מדברים דיבהי?״

״לא, לא ידעתי.״ אני מחכה שירים את עיניו ויפגוש במבטי. ״מייסון, אתה רק אדם אחד. אתה לא יכול לעשות הכול. כל העיירה עובדת כדי לעזור, ואפילו היא – כלומר, אתם – לא כול־יכולים. אתם עושים עבודה מדהימה, אנשי המטוסים בידיים הכי טובות ש-״

״מה זה משנה?״ עיניו מבריקות פתאום, והוא מוחה אותן בכעס. ״ראיתי את התמונות בטלוויזיה, את האנשים צורחים ובורחים, את המגדלים מתמוטטים. למה שמישהו יעשה דבר כזה, מת׳יו? ואיזה ערך יש לכל מה שאנחנו עושים, כל המתנדבים, כל התרומות – כל מצעדי הגאווה – אם במרחק כמה שעות טיסה מפה מישהו פשוט הרג אלפי אנשים בלי שום סיבה?״

אין לי תשובה בשבילו. גם לא בשבילי. אני מבין איך מייסון מרגיש. זה אולי הרגש המוכר ביותר בחיי: להיות שומר ערים משמעותו להיות, לעִתים קרובות, חסר אונים. אפילו עכשיו, כשאני רואה באיזה מצב גאנדר נמצאת, כמה עומס היא לוקחת על עצמה, אני מטיל בעצמי ספק, הופך במחשבותיי את כל הדברים שעשיתי היום, מנסה להבין אם היה משהו שלא חשבתי עליו, משהו טוב יותר או נכון יותר או חכם יותר לעשות עבורה. וכמו מייסון, גם אני העסקתי את עצמי כדי לשכוח את מה שבאמת הטריד אותי, את המידע שלא יכולתי לקבל ממהדורות החדשות, מהרדיו ומהטלוויזיה: רוח העיר של ניו יורק. איזה גיהינום היא עוברת עכשיו? איזה גיהינום השומר שלה עובר?

מכונות הכביסה מסתובבות סביבנו, בגדים בכל צבעי הקשת מתערבלים ומסתחררים יחדיו, ואנחנו מביטים בהם ושותים את הבירות שלנו, והשתיקה בינינו נינוחה כעת, גם אם עצובה. כשמכונת הכביסה שלי מצפצפת, מוקדם מכפי שאני מצפה, מייסון לוחץ את ידי – מחווה שעבורי נמצאת בדרך כלל על הציר שבין רשמיות מנומסת לידידותיות רגילה, אבל לחיצת היד שלו חמה וחזקה וארוכה, כמעט אינטימית. הוא לא מרפה, וגם אני לא. אם הוא יציע לי לישון אצלו הלילה, אני מחליט בפתאומיות, אבוא איתו. גם אם הוא כבר נתן לאורחים אחרים את חדר האורחים שלו.

אבל הוא לא מציע, רק מודה לי על החברה ועל השיחה ואומר שהוא צריך להוציא את הכלבה שלו. אני מקווה שהוא לפחות יישן כמה שעות הלילה.

~~~~~~~~~~

אני מתעורר בחדר לא מספיק חשוך ולא מספיק שקט, ראשי פועם בכאב, ומנסה להיזכר איפה אני. הנג-אובר מבירה אחת? לא, זה כנראה המחסור בשעות שינה והשיחות הרמות בחדר מסביבי. אני נאנח, מחלץ את עצמי משק השינה, חולף על פני שיחות רמות שנשמעות כמו בליל מילים סתומות ורעשי רקע ומדדה אל חדרי השירותים. אחרי שאני שוטף את הפנים ושופך את רוב המים על עצמי ועל החולצה שלי, אני מסוגל לפקוח את העיניים וללכת לחפש קפה. המטבח כמעט ריק, ואני תוהה כמה זמן ישנתי כשאני שופך קפה פילטר לכוס וממנה ישר לגרון שלי, בלי חלב וסוכר. כשכוס הנייר בידי אני חוזר לחדר להחליף בגדים, ומבין בקדרות שלא ערפל השינה מנע ממני להבין את השיחות סביבי – אני עדיין לא מבין אותן. האנשים סביבי מדברים במגוון שפות שאף אחת מהן אינה מוכרת לי. המצב הזה לא שונה מאוד מאתמול בלילה, למעט הטונים הכועסים של השיחות, אבל שום דבר לא מפתיע כשמדובר באנשים שתקועים כאן כבר כמעט ארבעה ימים.

אני עוצר כשידי מושטת אל התיק שלי ומביט סביבי שוב. יש לא מעט צעקות סביבי, ואפילו אדם או שניים שבוכים. אני מקשיב לשיחות, מנסה להפריד את הבליל. גם אם אני לא מסוגל לזהות את השפות עצמן, אני בהחלט מסוגל לזהות שכל אחת מהן שונה. אף אחד בחדר לא מדבר בשפה שבה מדברים האנשים שלצידו.

שבעת אלפים אורחים הגיעו לגאנדר מתשעים ושלוש מדינות. כמה שפות מדברים בתשעים ושלוש מדינות? אני בוהה עוד רגע בסיפור מגדל בבל קם לתחייה מול עיניי, ואז חוטף במהירות את התיק שלי ורץ למעלה, אל עמדות הטלפונים. הן עמוסות, כמו תמיד. בפינת החדר המרוחקת פועלת טלוויזיה שמכוונת על הערוץ המקומי של גאנדר. השדרן מדבר בשפה שאני לא מזהה, כמובן. מהחלון, בין הבתים הלבנים ואדומי הגגות של גאנדר, אור השמש מסנוור אותי כשהוא נופל על מבנה ריבועי מוזהב ואדום, עמוס פיתוח עץ יפהפיים – מקדש בודהיסטי, אני חושב – ולצידו מבנה אבן צר, ארוך ומחודד. מסגד. מאחוריהם אני חושב שאני רואה חלונות של בית כנסת, מעוטרים במגני דוד במרכזם. אחד היהודים מברוקלין נכנס לתוכו ומגיח החוצה מתוך המקדש הבודהיסטי, מבולבל ואוחז בספר הקודש שלו כאילו יוכל לספק לו הגנה מפני הטירוף הזה.

לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל.

אחרי חצי שעה מורטת עצבים של המתנה לטלפון תוך הקשבה לשיחות שאני לא מבין מהן אף מילה, תורי מגיע סוף-סוף. אני מחכה שמונה צלצולים ארוכים עד כאב לפני שהקול המוכר שרציתי כל כך לשמוע עונה. ״משפחת דיווידסון, שלום, מדבר –״

״אבא!״ אני קוטע אותו, כמעט בוכה מהקלה. ״אבא, אני לא יודע מה לעשות. היא השתגעה. כולם השתגעו! בבקשה, אני צריך עזרה…״

״מאטי?״ בהלה כמעט זרה ממלאת את קולו, ואשמה מציפה אותי מייד. ״מה קרה? אתה בסדר?״

״כן, כן, אבא, סליחה, אני בסדר!״ אני נושם עמוק, נאבק לשלוט בהיסטריה בקולי. ברור שלא חשבתי לרגע על הלב שלו, כי אני אגואיסט, ילד קטן שרץ לאבא שלו ברגע שהמצב קצת קשה מדי. ״זו היא, לא אני. אני רק צריך להתייעץ.״

אני ממתין רגע ארוך, מקשיב לנשימותיו הכבדות עד שהן מתייצבות. ״אבל אתה בסדר?״ הוא שואל שוב, ואני מבין שלא התקשרתי אליו ביומיים האחרונים. הוא לא נוזף, לא כועס. רק מודאג. האם למישהי מהן היה זמן לעדכן אותו שנחתתי בשלום, שהגעתי לכאן, שאני בריא ושלם? לגאנדר בוודאי לא היה.

״אני בסדר גמור, אבא. אני ממש מצטער שלא התקשרתי.״ אלוהים, הוא בטח דואג כבר יומיים רק בגלל שלא היה לי כוח לעמוד בתור עם שאר אנשי המטוסים. הוא רצה לקנות לי טלפון סלולרי כבר לפני שנתיים, וסירבתי כי רציתי קצת חופש. אגואיסט.

״הכול בסדר, מאטי. אני פשוט שמח שאתה בסדר.״ הוא משתהה עוד רגע, ואז ממשיך, ואני שומע את הרצינות בקולו. ״ספר לי הכול. מה שזה לא יהיה, אנחנו נפתור את זה ביחד.״

~~~~~~~~~~

כמה שעות מאוחר יותר, אני מצליח למצוא נקודה שקטה בחוץ, בפארק, ומתכונן לקריאה. אבא מעולם לא שמע על מקרה בדיוק כמו שתיארתי, אבל הוא קרא על מקרים דומים. רוחות ערים הן התגלמות המקום שלהן, וחריג מאוד שהן עושות בו שינויים לא טבעיים – במיוחד באנשים – אבל כשהן נמצאות במצוקה הן מגיבות על פי האופי שלהן, ולכל אחת יש אופי אחר. בהתחשב במצוקה שלה, אבא הסביר, זו תגובה כמעט הגיונית.

אני מתרכז, מדמיין אותה, מצייר מחדש את כל המקומות שביקרתי בהם לפני שנים, ואת כל אלו שביקרתי בהם מחדש בימים האחרונים, מהסניף של ״טים הורטונ׳ס״ ו״שופר׳ס״, ועד למוזאון שדה התעופה וזירת ההוקי. מצייר את פניהם של תושביה, את החיוך הידידותי הנסוך תמיד על שפתיהם, את הדאגה בעיניהם, את ידיהם המושטות לסייע. חושב על כל הסלנג המקומי המצחיק שלמדתי מחדש – בדמיוני, אני שומע אותו בקולו של מייסון – ואפילו על טעמה של הבירה, שגיליתי שאני מחבב יותר משחשבתי. ואז, אני מבטא את שמה. ההדהוד של הקריאה סביבי בולט במיוחד בגלל השקט והשלווה בפארק. אני ממתין דקות ארוכות. היא לא באה.

אני דוחק מטה את התסכול והפחד ומתרכז, מנסה שוב. יש דממה מוחלטת מסביבי, רק ציוצי ציפורים וקולות של חיות. אני אוסף את הריכוז שלי, לוחץ את אצבעותיי אל תוך גבעולי הדשא…

ועוצר. אני אידיוט. גאנדר בקושי שומעת אותי מרוב לחץ, מועקה ומצוקה. ובוודאי שהיא לא תשמע אותי במקום הכי רגוע ושליו שלה. אני מקלל וקם ללכת בחזרה אל הקולג׳, וצל נופל על פניי. אני מרים את מבטי אל העננים המתאספים מעלינו בדיוק כשהרעם הראשון נשמע, קרוב ומבהיל.

הסערה הגיעה.

כשאני מגיע לקולג׳, רועד וספוג גשם, המקום נמצא במצב של אנדרלמוסיה מוחלטת. אנשים צועקים, בוכים, כמה מהם אפילו הולכים מכות. תהיתי איך אצליח למצוא מקום לקריאה מבלי שעשרות אנשים יביטו בי, ועכשיו אני פשוט תוהה אם אצליח לא להירמס.

ואז אני רואה אותה, בקצה מדרגות הקומה השנייה. היא לובשת את אותם הבגדים שלבשה אתמול, אבל הם מלוכלכים בממרחים ובצבעי גואש של ילדים. שיערה מזדקר בכיוונים שונים, עיניה שקועות ויש שקים כחולים תחתיהן – זו הפעם הראשונה שאני רואה רוח עיר שנראית סובלת ממחסור בשינה. היא מחלקת חבילות סיוע, מוצרי היגיינה בעיקר, והידיים שלה נעות כל כך מהר שנראה כאילו יש ארבע או שש מהן. אני עוקף את התור, לקול מחאה בעשרות שפות שאני לא מזהה, והולך אליה. היא מנופפת לי בשמחה, ואז פונה אליי בשטף ארוך של שפה זרה. אני תופס את ידיה. ״גאנדר,״ אני מבטא את מעט הקריאה שאני מעז לבטא בקהל גדול. היא ממצמצת, עיניה מתערפלות ואז מתמקדות בי. שפתיה מתהדקות, והיא מושכת את ידיה לאחור. ״אין לי זמן לזה עכשיו, יורש,״ היא אומרת, וההקלה שאני מרגיש על שהיא מדברת באנגלית נעלמת מייד כשאני שומע את הקור הזר כל כך בקולה. ״אתה רואה כמה אני עסוקה.״

״גאנדר, זה טירוף! תסתכלי סביבך!״

היא ממצמצת ומביטה מטה, ואומרת משהו בשפה שאני לא מבין, אבל אני בטוח שמדובר בקללה. היא עוצמת עיניים לרגע, ואני מרגיש את הריכוז שלה כמו גל שחולף על פניי. קולות הוויכוחים סביבי מפסיקים. בליל השפות הזרות נשמע שוב, אבל הוא רגוע יותר. כולם מבינים אלו את אלו שוב – לפחות כאן, בקולג׳. אני לא יודע אם היא חזקה מספיק כדי להקרין את השינוי החוצה. ואני לא יודע כמה זמן היא מסוגלת להחזיק אותו.

כשהיא פוקחת עיניים שוב, הן אדומות ושקועות עוד יותר מקודם. ״אתה רואה? טוב שבאת,״ היא אומרת לי, וקולה צרוד וחורק כל כך שהוא מעביר בי צמרמורת. היא לא נראית זקנה יותר – לא שזה היה מפתיע אותי, רוחות ערים יכולות לשנות את גילן בקלות – אבל משהו בפניה, בתנועותיה, נעשה פחות ופחות אנושי. היא פונה ממני אל האדם הבא בתור ומעבירה לו חבילה, מדברת שוב בשפה זרה. הוא מודה לה באותה שפה. אני חוטף ממנה את החבילה הבאה. ״תקשיבי לי!״ אני צועק. ״אבא שלי אמר שאם תמשיכי ככה את עלולה לקרוס ולהתפוגג! את חייבת לעצור ולנוח, גאנדר!״

היא מהדקת את שפתיה ומסננת אליי משהו בחדות, בכעס, בשפה אחרת מזו שדיברה בה קודם. אף על פי שאני לא מבין את מילותיה, הנימה הכללית ברורה לי. אני שואף אוויר ועוצם את עיניי, מתכונן להשתמש בקריאה באופן מלא פעם, ולעזאזל עם כל מי שרואה, כי אני חייב לגרום לה להקשיב לי –

תחושת ריחוף אופפת אותי, ואני שמח על שלא אכלתי ארוחת בוקר כשבטני מתהפכת. אני פוקח את עיניי ומוצא את עצמי מרחף באוויר בין שמים לארץ, ובקושי מספיק לזעוק לפני שאני מוצנח על ישבני בקומה התחתונה.

אני בוהה מעבר למעקה המדרגות בייאוש. היא לא מביטה בי, ותור שלם של אנשים מתגודדים כעת במדרגות, חוסמים את דרכי אליה. בכניסה לאולם, אחד החיילים הודף שוטר, והם מתווכחים בקולות שרק הולכים ונעשים רמים יותר, כשאיש מהם אינו מבין את האחר. הייאוש מתחיל להתפשט בי בזמן שהתור הולך ומתארך. מה לעשות? לנסות שוב את הקריאה? ומה אם היא תעיף אותי בפעם הבאה עד לאונטריו?

״מת׳יו?״

אני מזהה את קולו של מייסון ופונה אליו, נשטף בתערובת מפתיעה בעוצמתה של שמחה והקלה, שדועכת ברגע שהוא מדבר. אין לי אפילו ניחוש קלוש לגבי מקורה של השפה. אני בוהה בו, ולחרדתי, מרגיש דמעות תסכול עולות גם בעיניי. לא. אני לא אבכה מול הבחור הזה. אני לא אבכה בכלל, כי זה מגוחך. על מה יש לי לבכות? אנשים איבדו את הילדים שלהם, את בני הזוג, ההורים והמשפחות. השומר האמריקאי בוודאי ישן עוד פחות מגאנדר בימים האחרונים, ורק אלוהים יודע באיזה מצב נמצאת רוח העיר של ניו יורק.

אני מוחה את עיניי בכעס, מרגיש עלוב וחלש וטיפש. אבא היה יודע מה לעשות. אם הוא היה כאן, הוא כבר היה פותר את זה.

״מת׳יו?״ מייסון תופס את כתפיי. ״מת׳יו? מה קרה? אתה… אהה, בסדר?״

אני מבין אותו, למרות שהוא לא מדבר אנגלית. ההקלה שוטפת אותי. ״מייסון, אתה מדבר אינואיט?״

הוא מכווץ את מצחו, מתקשה מעט עם התשובה. ״קצת. למדתי קורס במרכז ה… קהילתי, לפני שנה – לא, שתי שנים. אבל אתה… התחלת, אז… המשכתי.״ הוא עובר לאנגלית. ״בכל מקרה, קוואסמה ניליקומה נה וואסי-״

״רגע, מייסון!״ אני קוטע אותו, מחשבותיי רצות קדימה. אנשי המטוסים הגיעו מתשעים ושלוש מדינות שונות, אבל מן הסתם רובם אמריקאים, או לפחות דוברי אנגלית. אם היא החליפה את כל האנגלית, אולי שפות אחרות בטוחות. ״בוא נדבר צרפתית, בסדר? איך הצרפתית שלך?״

״מצוינת, למה אתה שוא-״ הוא עונה בצרפתית, מחייך, משועשע מהמשחק החדש. אבל אז פניו מחווירים והוא משתתק לפני שהוא ממשיך לאט, באותה שפה. ״השפה שדיברתי קודם לא הייתה אנגלית, נכון? אלוהים אדירים, זו הייתה סוואהילית. אבל אני אפילו לא יודע סוואהילית.״

רק זה היה חסר לי. אני תופס את כתפיו. ״אל תחשוב על זה, מייסון. אני צריך לדבר איתך על משהו –״

״אני אפילו לא יודע לזהות סוואהילית,״ הוא לא מקשיב לי, אלא ממשיך בקול רפה, כאילו אינו בוטח במילותיו, ״בטח שלא לדבר בה…״

״מייסון!״ הפעם אני זה שמנער אותו. ״אני יכול להסביר הכול, אבל קודם אני חייב שתעזור לי. תסתכל לשם. אתה זוכר את החברה שלך? דיברנו עליה לפני… יומיים, נכון? אתה יודע מי היא, נכון?״ אולי שלושה ימים? כמה זמן אני כבר בגאנדר? נדמה לי כאילו חלפו שבועות.

מייסון נעמד לצידי, אוחז במעקה המדרגות כאילו היה הדבר היציב היחיד בעולמו. מעלינו, אנשי המטוסים ממשיכים לזרום ממרכז המתנדבים המאולתר. בוב וג׳נה התיישבו לכמה רגעים לנוח ונרדמו בישיבה. אנט נראית על סף קריסה. אבל גאנדר ממשיכה לחלק את הערכות שלה. עיניו של מייסון מתמקדות בה. ״כן. בטח שאני זוכר אותה. אני מכיר אותה מאז שאני גר כאן. קוראים לה…״ הוא משתתק, לא מצליח להשלים את המשפט. אני ממתין, משתהה, חלק ממני עדיין מצפה שעיניו יתערפלו שוב, שהוא ישכח, שתשומת ליבו תוסט אל משהו אחר, כמו שקורה תמיד, לכולם. אבל זה לא יקרה למייסון, אני מבין. הוא זכר אותה, כבר מהיום הראשון. הוא אחד מהאנשים הנדירים האלו, האחוזון הקטן של האוכלוסייה שאבא סיפר לנו עליו.

ועדיין, אני יכול לעזור לו לשכוח. אני יכול להקל עליו, לומר משהו, כל דבר, שיסיח את דעתו, שימנע ממנו ליפול יחד איתי אל תוך העולם הזה. הסחות הדעת האלו עובדות באופן מושלם, לא משנה באיזה מצב רוח העיר. אם אומר משהו, לא משנה מה, הוא לעולם לא ישים לב שהוא לא יודע את שמה, שהוא מעולם לא ידע אותו. אני נושם עמוק, ושותק. עיניו רחבות וכהות מאוד.

״רציתי לדבר איתה, אתמול,״ הוא אומר בקול רפה. ״היא הייתה קצת מדוכאת אחרי שהגור של הקופה לא שרד. היא ניסתה שוב לדבר עם הזוג מהאיים המלדיביים, אני חושב, ולא הצליחה, ורציתי לעודד אותה אז אמרתי לה שעוד יום או יומיים בטח נמצא דרך לתקשר איתם, כמו שהסתדרנו עם כל השאר, וזה ממש מדהים איך שלמדנו לתקשר כשאנחנו לא יודעים את השפות שלהם, אתה יודע, אמרתי לה שיום אחד בטח ימציאו אוזנייה שתתרגם לנו כל שפה כמו במדע בדיוני, וההשראה שלה תהיה מה שקרה כאן בגאנדר…״ הוא משתתק, ואני רואה מהצד את ידיו האוחזות במעקה מלבינות, את עיניו מתרחבות כשהדברים שהוא רואה ושומע והאמיתות שהוא יודע נלחמים אלו באלו, נאבקים בהשפעתה עליו, שהייתה מראש חלשה יותר. ״זו הייתה היא, לא?״ הוא לוחש. ״לא למדנו לתקשר איתם בשום שלב. פתאום פשוט התחלתי להבין את כל השפות מסביבי למרות שאף אחת מהן לא הייתה אנגלית. היא רצתה שכולם יבינו את כולם, אז כבר יממה שכולנו מבינים עשרות שפות… איך זה יכול להיות? מי היא?״ עיניו מתערפלות, מטשטשות, מתמקדות שוב. ״ולמה אני לא מצליח להיזכר בשם שלה? אנחנו מכירים שנים. אנחנו חברים…״

עמוק בתוכו, הוא כבר יודע מי היא. כמובן, אם אנסה להסביר לו הוא יתווכח, ידרוש הוכחות, יטיל ספק בכל מה שאספר לו וכנראה גם בשפיותי. אף על פי שמעולם לא נאלצתי לעמוד במצב כזה, אני מאמין שאצליח לשכנע אותו בסוף – במקרה הגרוע ביותר, אני יכול לזמן רוח מקום אחרת, אולי את מאונט פרל, מקום הולדתו. אבל זו עלולה להיות שיחה של שעות. מה יקרה לגאנדר בזמן הזה? מה היא עלולה לעשות?

זה לא משנה, אני מחליט. זו האפשרות הטובה ביותר שעומדת לרשותי. מייסון מכיר את גאנדר טוב בהרבה ממני, טוב בהרבה מכל אחד אחר, כנראה. אנחנו חברים, הוא אמר כשהביט בה. אני מאמין לו.

אני מניח את ידי על ידו, אבל הוא לא מביט בי. עיניו מתרוצצות, מלאות חרדה, כאילו מבינות שעולמו עומד להשתנות שוב מקצה לקצה, בפעם השנייה בתוך שבוע. ״מייסון,״ אני אומר בשקט. ״אני חושב שאנחנו יכולים לטפל בזה, אבל אני צריך שתסמוך עליי. בוא נלך לדבר במקום שקט. ונשיג ארוחת בוקר, על הדרך.״ אולי כבר ארוחת צהריים בשעה הזו, העיקר שאכניס לבטן שלי אוכל כלשהו.

הוא מביט בי, שוקל את דבריי בכובד ראש, ולבסוף מהנהן. ״אני יכול לעשות את זה.״ עיניו עדיין רחבות ומפוחדות, אבל הוא מנסה לשלוט בקולו. ביקשתי את עזרתו, והוא יעזור לי. בדיוק כמוה. הייתי צריך להבין את זה כבר בהתחלה. כמובן שזו לא רק היא. רוח עיר היא האנשים שלה, והאנשים האלו יעזרו לאנשי המטוסים בכל מחיר, גם אם זה יהרוג אותם. או אותה.

~~~~~~~~~~

המטבח מלא בסנדוויצ׳ים, חלקם עדיין טריים. אנחנו מעמיסים את התיק שלי, ומייסון מוסיף אליו לבקשתי עוד רביעיית בירות אייסברג. הסערה חלפה – לפחות זמנית, ואנחנו פורשים את אחד משקי השינה מתחת לצל העצים בפארק כדי לא להירטב מהדשא. בשקט ובשלווה האלה המהומה נראית רחוקה כל כך, וכמעט אפשר לדמיין שיצאנו לפיקניק. המשפחה האסיאתית בצד השני של הנחל ללא ספק חושבת ככה – אבל הם לא קרובים מספיק כדי לראות את עיניו הפעורות של מייסון, את אצבעותיו מתהדקות על בקבוק הבירה ומרפות ממנו.

אני מדבר זמן רב. הוא בוהה באוויר, ואני אפילו לא יודע אם הוא שומע הכול. אבל הוא מבין. ״אלוהים,״ הוא אומר לבסוף כשאני משתתק. ״אוי, אלוהים.״

״אנחנו לא בטוחים לגביו,״ אני אומר. לרגע הבדיחה חולפת מעל ראשו, ואז עיניו המבוהלות מתמקדות בי. ״סליחה. יש לי נטייה לבדיחות גרועות במצבים כאלו.״

חיוך קלוש מושך את שפתיו מעלה לראשונה, ואני מופתע מתחושת ההקלה שאופפת אותי. ״אתה מאמין לי?״

״איך אפשר שלא להאמין?״ הוא מושך בכתפיו. ״זה רק הדבר המטורף ביותר וההגיוני ביותר ששמעתי בחיי. אפילו כשהייתי ילד והייתי הולך להחליק על האגם הקפוא במאונט פרל, תמיד הרגשתי כאילו מישהי שמרה עליי…״ הוא משתתק ולוגם מהבירה שלו. ״לעזאזל, מישהי באמת שמרה עליי, נכון? היא אפילו משכה אותי לאחור פעם אחת כשעמדתי להחליק לתוך קרח דק מדי. אני צריך לומר לה תודה על זה.״ הוא מעביר את ידיו על פניו, מכסה את עיניו לרגע. ״כמה כאלו יש?״

״רוחות מקום? רק בקנדה יש יותר מארבעת אלפים.״ אני יכול לנקוב במספר המדויק, אבל אני חושב שזה רק ילחיץ אותו. ״הן נוצרות בכל מקום שאנשים חיים בו בקביעות וחושבים עליו כעל בית. זו יכולה להיות עיר גדולה או יישוב של מאה משפחות.״

״וכולן מסוגלות לגרום לנו ללמוד עשרות שפות בלי שנדע בכלל שאנחנו מדברים אותן?״ יש היסטריה קלה בקולו עכשיו. אני מניח יד על כתפו.

״הן כמעט כל יכולות, כן. אבל מעשים כאלו הם חריגים מאוד. הן בדרך כלל לא משפיעות על בני האדם – לפחות, לא יותר משבני האדם משפיעים עליהן. הן חלק מאיתנו, והן מסורות לנו. רוב הזמן הן מאזנות את החיים בעיר ומשפרות את חיי התושבים שלהן. תחשוב על זה כמו על ראש העיר, רק עם כוחות־על.״

״כמו להציל ילדים מאגמים קפואים?״ הוא נושם נשימה עמוקה ומסיר את ידיו מפניו. עיניו החומות מביטות בי, חדות לפתע. ״ומה איתך? אתה… כמוהן?״

״מה? לא!״ אני מושך את ידי מכתפו. ״אני אנושי, כמוך.״ שקרן, אני חושב, ומתקן. ״כמעט כמוך. בכל ארץ יש שומר ערים, אדם אחד שמייעץ לרוחות המקומות, תומך בהן ונעזר בהן. אפשר לחשוב עלינו כעל החוליה שמחברת בין רוחות המקומות לבני האדם. אנחנו רגישים אליהן ויודעים כשמשהו קורה להן, והן מודעות אלינו ויודעות תמיד איפה אנחנו נמצאים.״

מייסון מקמט את מצחו. ״אז זה מה שאתה? השומר?״

״היורש. אבא שלי הוא השומר.״

״של ניופאונדלנד ולברדור?״

אני מחייך בעל כורחי. שומר לכל מחוז? זה היה יכול להיות נחמד. ״של קנדה.״

״אדם אחד? על כל קנדה?״ הוא בוהה בי. ״שלושים ואחד מיליון אנשים?״

״לשומר בארצות הברית יש כמעט פי עשרה אנשים,״ אני עונה. ״אבל כן, ככה זה עובד. שומר אחד לכל מדינה.״

מייסון מכווץ את מצחו, גבותיו כמעט מתחברות. ״מת׳יו, מדינות כמו ארצות הברית או סין או רוסיה הן לא מדינות כמו אזרבייג׳ן או גיאורגיה או קפריסין…״

״אני מאמין לך,״ אני נאלץ לומר, כי אין לי מושג איפה המדינות הקטנות שהוא דיבר עליהן נמצאות. יש לי זיכרון קלוש שהן באירופה, אבל באותה מידה הן יכולות להיות באסיה.

״תפתח אטלס מדי פעם,״ הוא נוזף בי. ״במיוחד כשזה מה שאתה עושה בחיים. אז זה רק שניכם?״

״רשמית, כן. מעשית, אמא שלי חלק מזה, וגם חמשת האחים שלי – הם עוזרים לאבא שלי מאז שהם נולדו, וימשיכו לעזור גם לי, אני מקווה.״

מייסון מקמט את מצחו. ״ולמה אתם לא מגייסים עוד אנשים? כלומר, אני מבין שזה לא משהו שאפשר פשוט לספר עליו לעולם, אבל…״

״אין טעם לספר לעולם,״ אני מתקן. ״כמעט אין אנשים שמסוגלים לדבר עם רוחות ערים, לראות אותן ולזכור אותן. אצל האחים שלי זו גנטיקה טובה, אבל אנשים כמוך, שלא באים משושלת של שומרי ערים ובכל זאת מסוגלים להכיר בהן – זה נדיר מאוד, מייסון.״

זו לא נועדה להיות מחמאה, אבל הוא נראה נבוך בכל זאת. ״איך אתם מסתדרים?״ הוא שואל. ״עם הגודל של קנדה.״

״נודדים הרבה. יש לנו כמה בתים ברחבי המדינה, אז זה לא כל כך נורא.״ אם לא סובלים מבחילות בנסיעה, כמובן.

״כמה בתים?״ מייסון מהדהד. ״איך אתם מחזיקים אותם? ממה אתם בכלל מתפרנסים?״

אני מחייך חיוך עייף. ״אתה מרגיש לפעמים שאתה משלם יותר מדי ארנונה?״

הוא בוהה בי עוד רגע, פניו מאדימים, ואני מגלגל במהירות את החישובים בראשי כדי להסביר לו שצחקתי, שהאחוזון המזערי של המיסים שמיועדים לשומרי הערים אינו מורגש בחשבון הארנונה שלו. אבל מייסון רק פורץ בצחוק מתגלגל. כשהוא מביט בפניי הנדהמים, הצחוק רק מתגבר, והוא מידבק כל כך שאני מצטרף אליו, ומרגיש את המתח נפרק מגופי. לבסוף, הוא מסדיר את נשימתו ופונה אליי – ללא ספק לשאול עוד שאלה, שאחריה יבואו עשרות שאלות נוספות. אני עוצר אותו. ״מייסון. אני אשמח להמשיך. באמת. חוץ מהמשפחה שלי, אתה האדם השני בעולם שאני מדבר איתו על זה.״ המחשבה על קיילה מעוררת שוב את האשמה במחשבותיי. לא היה לי זמן אפילו לבדוק אם היא ענתה למייל שלי. ״אבל אין לנו הרבה זמן. אנחנו חייבים לעזור לגאנדר.״

הוא מהסס. ״היא תהיה בסדר כשכולם ילכו הביתה, לא? כמה מהמטוסים כבר קיבלו אישור טיסה היום, אבל אז הסערה הגיעה…״

״אולי,״ אני אומר. ״אבל אולי לא. מייסון, אני חושב שגאנדר ניסתה כל כך לעזור שהיא התמסרה לחלוטין לאנשי המטוסים ולצרכים שלהם ואיבדה את עצמה. היא הולכת ומאבדת קשר עם המציאות. ללמד את כל התושבים שלה לדבר עשרות שפות זה דבר אחד, מורכב להפליא לשמר ולהחזיק בו. ללמד את כל האורחים – אתה רואה את התוצאה. מה שנגמר באי־הבנות ומהומות קטנות כרגע יהפוך לאנדרלמוסיה כוללת. כל מי שאנגלית היא שפת האם שלו, לא משנה אם הם תושבי גאנדר או אנשי המטוסים, עלולים פשוט לשכוח אותה, ולחזור הביתה עם מגוון שפות אקזוטיות אחרות – או גרוע יותר, להשתגע.״

מעט הצבע שחזר לפניו של מייסון נעלם שוב. הוא בוהה בי.

״וגם היא בסכנה, כמובן,״ אני ממשיך בשקט. ״לרוח עיר יש כוחות עצומים, אבל גאנדר דוחקת את עצמה לקצה שלהם, והיא עושה את זה כבר ארבעה ימים, בלי לנוח, בלי לעצור. אם היא תמשיך בזה, היא עלולה להגיע למשבר זהות מוחלט, או להתפרק לגמרי מהעומס.״ אני משתהה. ״ראיתי רוחות ערים מתפוגגות בעבר. העיר עצמה יכולה להמשיך עוד שבועות, לפעמים חודשים, אבל הגורל שלה כבר נגזר. לאט-לאט, תושבים שחשו נאמנות ושייכות מתחילים לעזוב בשביל הזדמנויות אחרות, עבודה אחרת או חיים אחרים. שכונות מסופחות לערים אחרות. מרכזים קהילתיים ומרכזי תרבות נסגרים. בסופו של דבר, כל המהות של העיר מתפוגגת וגוועת.״

מייסון מהדק את שפתיו, קם על רגליו ומתחיל לאסוף את עטיפות הסנדוויצ׳ים. ״טוב, אז אנחנו לא ניתן לזה לקרות. מה אתה צריך שאעשה?״

אני בולע את רוקי. חששתי שהוא ישאל. ״אני לא יודע.״

הוא עוצר ומביט בי. ״באמת?״

״המצב הזה חדש לי,״ אני מסביר, אוסף את ברכיי אל חזי. ״אם אבא שלי היה כאן, הכול כבר היה מסתדר. אבל אין לי את הניסיון שלו או את הסמכות שלו. אני רק היורש. זו הסיבה שאני צריך את עזרתך.״

״אבל אני לא שומר ערים,״ אומר מייסון, מבוהל שוב.

״אתה תושב של גאנדר, ואתה מודע אליה, מה שאומר שאתה כנראה מכיר אותה טוב יותר מכולם, אחרת לא הייתי מצליח להוציא אותך מההשפעה שלה. שמת לב שעברנו מצרפתית לאנגלית?״

הוא לא שם לב, אבל הוא גם לא נראה מופתע עוד. אולי מיצה את כמות ההפתעה שאדם יכול לחוות ביום אחד, אם זה אפשרי. הוא מעביר את ידיו על פניו שוב בזמן שאני ממשיך. ״בדרך כלל, במצב כזה הייתי מנסה פשוט לדבר איתה, להקשיב לה, לעזור לה להיזכר בכל מה שהופך אותה למי שהיא. אבל היא לא מסכימה לדבר איתי, ומשתמשת בכוחות שלה כדי להדוף אותי מעליה. הדבר היחיד שאני מסוגל לחשוב עליו הוא לקרוא לכל שאר רוחות המקומות בניופאונדלנד. אם הן יפעלו יחד, הן יצליחו לנטרל אותה. זו עשויה להיות הדרך היחידה להציל אותה.״ אני משתהה, ממולל גבעולי דשא בקצות אצבעותיי וממשיך. ״אבל אני לא אוהב את זה, וגם הן לא יאהבו. אני לא רוצה לאלץ אותה להיכנע לרצון שלי, ואני לא רוצה להיעזר בהן כדי לנטרל אותה. אני פשוט לא בטוח שיש אפשרות אחרת.״

קולו של מייסון שקט מאוד כשהוא מדבר לבסוף. ״אני לא מבין שום דבר ברוחות ערים, מת׳יו, אבל אם היית שואל אותי מה הבעיה של החברה שלי לפני שידעתי שהיא רוח העיר של גאנדר, הייתי אומר לך שהיא לא ישנה כמעט שלושה ימים, ושאם היא תישן קצת הכול יהיה יותר טוב.״

״רוחות ערים לא ישנות,״ אני אומר. ״היא צריכה לנוח, כן, אבל –״

״יש לי עוד משהו לומר.״ הוא מהסס לרגע, ואז ממשיך במהירות. ״אני מצטער, מת׳יו, אבל אני חושב שהנחת היסוד שלך שגויה. גאנדר לא איבדה את עצמה כשהיא התמסרה לצרכים של אנשי המטוסים. היא רק עושה בדיוק את מה שהיא תמיד עשתה, את מה שכל אחד ואחת מאיתנו היו עושים במקומה – פותחת את הדלת ל׳באים ממרחקים׳. לא משנה כמה כוח תפעיל עליה, היא תמשיך להילחם כדי לעשות את מה שהיא מאמינה בו. אתה לא יכול לצפות ממנה להתנהגות אחרת. אנחנו רק צריכים להתעקש איתה שתנוח קצת בין לבין כדי שלא תשתגע.״

אני מהרהר בדבריו, שעומדים כנגד כל התפיסה שלי, כנגד כל מה שאבא לימד אותי. אבל הוא גם לימד אותי שתמיד יש מה ללמוד. ״׳באים ממרחקים׳?״ אני תוהה.

הוא מחייך. ״ככה אנחנו קוראים לתיירים ולמבקרים שמגיעים אלינו. ניופאונדלנד היא בסך הכול סלע גדול על גבול האוקיינוס האטלנטי. לא משנה מאיפה באת, זה תמיד רחוק מאיתנו, כי אנחנו רחוקים מכל מקום אחר. זו הסיבה שהכנסת אורחים נדיבה תמיד הייתה חלק מהמסורת שלנו.״

זו האמירה הכי נופית שאי־פעם שמעתי. אני נאנח, מחייך ומחליט לתת במייסון את אותו אמון שנתן בי.

אנחנו חוזרים למרכז המתנדבים המאולתר בקולג׳ לחפש אותה, אבל היא כבר לא שם, וגם לא במחסן הלוגיסטי שהוקם בתיכון. לבסוף אנחנו מוצאים אותה במרכז התפילה החדש – בין המסגד, בית הכנסת והמקדש הבודהיסטי. שלושה מבנים שאף לא אחד מהם היה כאן אתמול. אנחנו עוברים בשלושתם – הם מתמזגים זה בזה באופן אקראי כמעט – ובסופו של דבר מוצאים לבסוף את גאנדר מחלקת ספרי קודש לאנשי המטוסים יחד עם שתי מתנדבות חייכניות ועייפות, שפונות לכל אחד מאנשי המטוסים בשפתו. היא נראית כמו פרודיה על אשת דת, לבושה בערבוביה של בגדים מדתות ומתרבויות שונות, כולל חיג׳אב, טלית, צווארון כמורה קתולי, חצאית סארי, גלימה כתומה ושרשרת שעליה צלב. היא מזעיפה פנים כשהיא רואה אותי מתקרב, וידה מתרוממת, אבל מייסון קורא בקול בשמה, והיא קופאת. עיניה מתמקדות בי, זועמות – ולהפתעתי, פגועות. היא משנה את תנועת ידה, ומימיננו נפתחת דלת שלא הייתה שם קודם לכן. מייסון כמעט קופץ. גאנדר חולפת על פנינו, שפתיה קפוצות. מייסון מביט בי, ואני מקווה שהמבט שאני מחזיר לו מרגיע, כי גם אני מבוהל. החדר קטן, ויש בו שולחן אוכל גדול ועגול ושלושה כיסאות. הדלת נסגרת מאחורינו בעודנו מתיישבים. ״תיזהרו,״ גאנדר מסננת, ואנחנו ממהרים להישען לאחור במושבים שלנו כשכיכרות לחם, קופסאות של חמאת בוטנים וצנצנות ריבה צונחות על השולחן. גאנדר שולפת סכין גדול ומתחילה לפרוס את הלחם, עיניה קפואות כמו קרחונים. ״בסדר, יורש, השגת את תשומת ליבי,״ היא אומרת מבלי להביט בי. ״מה אתה רוצה?״

״מת׳יו בא איתי,״ מייסון אומר לפני שאני מספיק לענות. ״רציתי לדבר איתך.״

״לא הייתה לו שום זכות לגלות לך,״ גאנדר אומרת, ותנועות הניסור שלה חדות וקצובות. קולה חד כמו הסכין, אבל עיניה בוהקות מדי. ״אתה יודע כמה נדיר זה שלרוח עיר יש חבר אמיתי, שאינו השומר או רוח עיר אחרת?״

״אני עדיין חבר שלך!״ מייסון מניח את ידו על זרועה ועוצר את תנועת ידה. היא מרימה את עיניה אל חיוכו. ״אני אפילו חושב שאפסיק להתווכח איתך כשאת מתעקשת לשלם על הבירות.״

היא מביטה בו בפליאה, והקרחונים בעיניה נמסים. ״לא אכפת לך?״

״את צוחקת?!״ הוא צוחק. ״ידעתי שאת מגניבה, אבל לא ידעתי עד כמה. את באמת יכולה לעוף?״

עיניה נוצצות אליו, מהדהדות לא רק את הברק בעיניו שלו אלא את אור השמש על מי האגם, את סינוור השלג הראשון על המדרכות והגגות, את אורות שדה התעופה בליל סערה. פניה מצעירים בעשור – אולי בשניים – והחדר הופך חסר משקל לפתע. כיכרות לחם וריבה וחמאת בוטנים מתעופפים סביבנו באוויר, ומייסון שואג בהנאה כשהכיסא שלו מתרומם עד התקרה וצונח בחזרה כמו רכבת הרים. אני, לעומתו, נצמד לכיסא שלי ומנסה לא להקיא. גאנדר מבינה את זה מייד, אפילו בלי להביט בי. אנחנו מוחזרים למקומנו בזהירות, וכוס מים מתגשמת מולי. אני לוגם ממנה בהכרת תודה.

מייסון נשמע כמו ילד נלהב כשהוא ממלמל ״אדיר!״, אבל רגע המשובה חלף. גאנדר שבה להכנת הכריכים, פניה מבוגרים שוב, והם הולכים ומזדקנים.

״כשכל זה יעבור אספר לך הכול,״ היא מבטיחה, קולה חורק, ידה רועדת.

״לא, גאנדר,״ מייסון אומר ואוחז שוב במפרק ידה. ״מת׳יו צודק. את לא יכולה להמשיך ככה.״

״למה? כי הכנתי קצת יותר מדי סנדוויצ׳ים? כי אנשים מבינים זה את זה קצת יותר טוב?״ הקרחונים שוב ממלאים את עיניה כשהיא מביטה בי. ״אני רק עושה את מה שאני יכולה.״

״את עושה הרבה יותר ממה שאת יכולה,״ אני מתקן בשקט. ״את רק עיירה קטנה. את לא יכולה לתקן את העולם. אף אחד מאיתנו לא יכול.״

״אתה היית עושה אותו דבר,״ היא אומרת ומושכת בכתפיה.

״כן,״ אומר מייסון. ״אבל בני אדם חייבים להפסיק כדי לישון לפעמים. את פשוט ממשיכה.״

היא מגלגלת את עיניה. ״רוחות ערים לא צריכות שינה.״

״ככה שמעתי,״ אומר מייסון. ״אבל מת׳יו גם אמר שרוחות ערים הן ההתגלמות של המקום שלהן. והתושבים של גאנדר זקוקים כולם לשינה כרגע.״

ידה מרפה סוף-סוף מהסכין הארוך. היא משפילה את עיניה. ״אני מעדיפה להישאר ערה ולעזור. אני לא רוצה…״

היא נותנת למשפט לגווע. אני יודע איך הוא נגמר, ואני חושד שגם מייסון יודע. היא לא רוצה לחשוב על מה שקרה. האסון היה נורא לכולנו, אבל במיוחד לרוחות הערים. הן לא רגילות להרגיש חסרות אונים.

״אמרת שאת עושה את מה שאת יכולה. עשית את זה. עשית המון. את מטפלת בכולנו כבר ארבעה ימים. תני לנו להסתדר בלעדייך לכמה שעות,״ מייסון אומר. הוא משלב את אצבעותיו באצבעותיה הגרומות והמקומטות. ״זה הדבר הכי חשוב שאת יכולה לעשות, גם בשביל התושבים שלך וגם בשביל אנשי המטוסים. בבקשה, לכי לישון.״

היא לא אומרת שוב שרוחות ערים לא צריכות שינה, אלא שותקת. עיניה עדיין מושפלות, וקולה זקן מאוד כשהיא אומרת, ״אין מספיק ספרי תפילה.״

״הם יַחְלקו את הספרים ביניהם, כמו נוצרים טובים,״ אני מבטיח לה.

״ועלי וביולה לא סיימו להכין ארוחת צהריים,״ היא ממשיכה.

״הם יסיימו בקרוב,״ מייסון אומר. ״ואף אחד לא יגווע ברעב עד אז. הכנת מספיק סנדוויצ׳ים לכל ניופאונדלנד.״

״ומה עם לוקאם ואדרה מהאיים המלדיביים? אף אחד עדיין לא מבין את השפה שלהם. אם אני אלך לישון –״

״דיברו איתם כל השעות האחרונות,״ אני אומר. ״הם יודעים מה קרה עכשיו, והם יסתדרו בלי מתרגמת לכמה שעות. בבקשה, לכי לנוח. רק לשעתיים.״

היא מרימה את עיניה ואני רואה את האוקיינוס גואה בתוכן. ״אבל אם יקרה משהו…״

״אנחנו נטפל בו,״ מייסון אומר. ״ואם לא נצליח, נעיר אותך. אני מבטיח.״

אני מביט בו במחאה, כי אני לא מסוגל לחשוב על משהו מלבד פיגוע טרור נוסף שידרוש להעיר אותה, אבל הוא מתעלם ממני, וגם היא. היא מביטה בו ומהנהנת. לאט-לאט כל הסממנים הדתיים מתנקזים ממנה, והיא הופכת שוב לרוח העיר שפגשתי לפני יומיים, לא בג׳ינס וטי-שירט, אלא בפיג׳מה עם הדפסי לוטרות ישנות, מחזיקות ידיים.

היא לא נשארת לישון בחדר שיצרה, אלא חוזרת לאולם הספורט בקולג׳, מורידה מזרן מהערֵמה ומתכרבלת בתוך שק שינה במרכז ההמולה הגועשת של אנשי מטוסים מדברים, צוחקים, משחקים משחקי קלפים ומקפיצים ביניהם כדור. למרות השאון הנורא הזה – או אולי בזכותו – היא נרדמת תוך חמש דקות. אפילו ילד שמועד עליה תוך כדי משחק תופסת נלהב מדי לא מעיר אותה.

מייסון ואני יושבים למעלה, ביציע, ומביטים בה מרחוק. ״זה יעבוד?״ הוא שואל, ואני שומע בקולו את כל החרדה שהסתיר מפניה. כמובן שהוא דואג לה – לא רק למקום, לתושבי העיירה, אלא לגאנדר עצמה.

״זה כבר עוזר,״ אני מבטיח לו. ״אתה לא שומע?״

הוא נד בראשו, רגיש פחות ממני לשינויים, לבליל השפות סביבנו שחוזר אט-אט להיות בעיקר אנגלית, מעט צרפתית ורק פה ושם כמה שפות זרות שאני לא מבין. אני מסתובב אל האישה הג׳ינג׳ית, שיושבת בקצה שורת המושבים התחתונה ומצמידה גרביים לזוגות. ״היי, אנט!״ אני צועק.

היא מסתובבת ומחייכת. ״היי, מת׳יו! היי, מייסון!״ היא קוראת בחזרה. ״מה המצב?״

מייסון מחייך, ואז צועק אליה, ״ישנתי חמש שעות הלילה, אז הכול טוב!״

אנט צוחקת ומניפה מולו ארבע אצבעות. מייסון ואני מחליפים מבטים והולכים לשבת לידה כדי לעזור לה לזווג גרביים. ״אנט,״ מייסון אומר לאחר כמה רגעים. ״את יודעת שפות חוץ מצרפתית ואנגלית?״

״בדיוק התחלתי ללמוד ספרדית בהתכתבות,״ אנט מחייכת אליו, ״איך ידעת?״

אני צוחק, ומייסון נועץ בי את מרפקו וחוטף מידיי זוג גרביים. ״אלה שני גוונים שונים לגמרי של אפור,״ הוא נוזף בי. ״אתה עיוור צבעים?״

~~~~~~~~~~

מייסון צדק. כשגאנדר מתעוררת – לא אחרי שעתיים, אלא כעבור כמעט חמש שעות שינה – הכול עדיין בסדר גמור, וגם היא. היא לוקחת כמה מהילדים לטיול אחר צהריים ביער, מארגנת משחק בינגו עבור הקשישים, מודיעה על מסיבה לכבוד ״אזרחי גאנדר החדשים״ בפאב בערב, ומתרוצצת ממקום למקום כמו דמות מסרט מצויר, עד שמייסון ואני מתייאשים מלעמוד בקצב שלה. ״ככה הן תמיד?״ הוא שואל, מתנשף. ״כל כך… כל־יכולות?״

״לא. הגדולות גרועות יותר,״ אני אומר, מגחך. ״אמרתי למונטריאול אולי אלף פעם שהיא לא צריכה להמיס קרח מהכביש בשבילי כי יש לי צמיגי חורף. זה לא עוזר. ואתה מכיר את הרוח הנוראית הזאת שמקפיאה לך את האף עד שאתה חושב שהוא ינשור?״ הוא מהנהן. ״אני לא. לפחות לא כשאני בעיר.״

הוא נד בראשו, מחייך. ״ואתה מתלונן על זה?״

אני מחייך. ״לא על זה. סוג המשברים שהן מתמודדות איתם – שאנחנו מתמודדים איתם – טוב, זה בדרך כלל לא דרמטי כמו עכשיו, אבל לעִתים קרובות מדובר בבעיות שאם לא נתפוס בזמן הן יהפכו ללאומיות, אולי בינלאומיות. הרבה אחריות על הכתפיים של אדם אחד.״

״הלוואי שהעבודה שלי הייתה נדודים והרפתקאות ולעזור לרוחות ערים.״ עיניו נוצצות שוב. ״אני מבין למה זה עלול להכביד, כמובן – אבל אתה לא לבד, מת׳יו. יש לך אותן, ויש לך משפחה.״ הוא משתהה, בוחן אותי. ״התכוונת למה שאמרת קודם? שאין כמעט אנשים מחוץ למשפחה שלך שאתה יכול לדבר איתם על זה?״

אני מהנהן. ״אמרתי לך. אנשים שמסוגלים לתקשר עם רוחות ערים הם די נדירים.״

״ומה עם השומר אצל השכנים מדרום?״

אני מסתיר את מורת הרוח שלי, ובוחר בתשובה המתבקשת כדי לא לשתף את מייסון במה שאני יודע על קארל יאנג. תקווה היא דבר חשוב. ״לשומר אסור לצאת מהארץ שלו. זה משפיע על רוחות המקומות.״

״וליורש?״

אני נע על מקומי באי־נוחות. ״ליורש מותר. אבל אין לנו הרבה זמן פנוי לקשרים חברתיים. זה יוצר בעיות גם בתחומים אחרים,״ אני מוסיף, וחושב שוב על קיילה, על הדמעות שמילאו את עיניה. אני לא יכולה לחיות בנדודים, כמוך, היא אמרה. ואני גם לא רוצה לבלות את כל החיים שלי בהמתנה שתחזור.

עיניו של מייסון רציניות מאוד. ״אני מבין שאתה עסוק, מת׳יו, אבל אתה לא חושב שיש לך אחריות מסוימת בעניין?״

אני מכווץ את מצחי. ״אחריות?״

״אמרת את זה בעצמך. בקנדה יש שלושים ואחד מיליון אנשים,״ מייסון מסביר. ״בארצות הברית יש כמעט שלוש מאות מיליון, ולפי מה שאתה אומר, גם אצלם יש רק שומר אחד. אפילו אם הוא הסתדר לבד עד עכשיו, אתה לא חושב שהוא עלול להזדקק לעזרתך בעתיד?״

אני שותק, הופך את המחשבה המשונה בראשי. כן. בוודאי שהוא עלול להזדקק לעזרה. וגרוע מכך, הגזען שונא הזרים לעולם לא יבקש אותה. ״אתה צודק, מייסון. אני צריך ללכת לפגוש אותו כל עוד יש לי הזדמנות, כשאבא שלי עדיין בחיים.״ להפתעתי, העיניים שלי צורבות, וקולי חנוק שוב. לעזאזל. חשבתי שכבר התגברתי על זה. אולי זה המאמץ וחוסר השינה של הימים האחרונים, או נפילת המתח אחרי שהקרב שהתכוננתי לו הפך לשיחת שכנוע ידידותית. ואולי זה מייסון, בתמימותו ובנדיבותו, שממוטט את ההגנות שבניתי סביבי. הוא מחוויר. ״אלוהים, מת׳יו, אני מצטער. הוא חולה?״

אני מהנהן, לא בוטח בקולי, ומייסון אוסף אותי אל תוך חיבוק. הוא לא שואל עוד שאלות, אלא לוקח אותי לפאב, ואני אסיר תודה על כך, עד שאני מגלה שהעובדה שאני קנדי אינה פוטרת אותי מטקס קבלה איום שאני עובר יחד עם אנשי המטוסים, שכולל שוטים, ריקודים ודג בקלה מסריח שאני מקווה שאף אחד לא יגלה שהייתי צריך לנשק. בסוף הערב מייסון מציע לי שוב את חדר האורחים שלו, והפעם אני מקבל בשמחה את ההצעה. כשהרכב מאט לכדי עצירה, אני מבין שנרדמתי במושב לצידו, ממצמץ ומביט בכביש. אנחנו עדיין באמצע שום מקום, אבל זה לא הדבר שמטריד אותי. ״מייסון,״ אני לוחש. ״יש מוס באמצע הדרך.״

״אני רואה,״ מייסון אומר. ״היא תזוז כשהיא תהיה מוכנה. תחזור לישון,״ הוא מוסיף, חיבה בקולו.

~~~~~~~~~~

למייסון יש כלבה העונה לשם בוני, וחתול שאינו עונה לשם קלייד, וכשאני מתעורר למחרת בבוקר כשגופי סוף-סוף אינו דואב, שניהם מכורבלים איתי. כצפוי, מייסון לא מסכים שאעזור להכין ארוחת בוקר, ובמקום זאת אני מתקשר לעדכן את אבא – שישן, כמובן, כי שוב שכחתי לבדוק את הבדלי השעות. ג׳יימי לא כועס שהערתי אותו הפעם, ומבטיח שיעביר את החדשות הטובות הלאה, יחד עם דרישות השלום לאמא, לאבא, לג׳ורדן, לקארי, לטיילר ולאריק. ״אבא יהיה גאה בך,״ הוא אומר, ואני רוטן בחזרה שיפסיק להתנשא על אחיו הגדול, אבל מחייך.

״מת׳יו!״ מייסון קורא מהמטבח כשאני מנתק את השיחה, הלם וזעף מעורבבים בקולו. ״אח שלך זה קארי דיווידסון?! ולא אמרת כלום?!״

אני מתכווץ. באופן לא מפתיע, נושא השיחה היחיד בארוחת הבוקר הוא הוקי. אבל זה כמעט… נורמלי.

~~~~~~~~~~

למחרת המרחב האווירי נפתח שוב. אנשי המטוסים נפרדים מתושבי גאנדר, ואני שומע את הכרת התודה במילותיהם של אלו שמסוגלים לבטא אותה ורואה אותם בפניהם של אלו שאינם יודעים. בזה אחר זה מטוסים ממריאים. תושבי גאנדר ישנים כמעט יממה, ואז מתכנסים בלי תיאום לנקות את הקולג׳, בית הספר, המרכזים הקהילתיים. מהדורות החדשות מוקרנות שוב ברקע. כמה מהם מרשים לעצמם סוף-סוף לבכות. אני רואה את גאנדר ביניהם, בוכה גם היא, אבל כשאני מתקרב להציע לה נחמה, אני מגלה שהמטאטא שאחזה נותר לנקות לבדו. בחוץ, הסערה מכה בחלונות במלוא עוצמתה. ממטרים שנבלמו במשך חמישה ימים משתחררים ושוטפים את הרחובות הריקים כל כך פתאום.

גם אם הסערה לא הייתה ממשיכה בימים הקרובים, אני מעדיף להישאר בגאנדר כדי לוודא שהכול כשורה. היא מציעה לי חדר באחד המלונות שהתרוקנו, אבל מייסון מסרב בתוקף וטוען שאני אשבור את ליבם של בוני וקלייד. למחרת הוא אפילו מרשה לי לעזור עם ארוחת הבוקר. אני כמעט ולא שורף את הביצים.

החנויות המקומיות של גאנדר כמעט ריקות. הנזקים הכלכליים של הנדיבות שהעיירה הזו הפגינה היו עשויים להיות קשים, אבל למחרת ראש העיר מופיע בערוץ המקומי, חנוק מהתרגשות, ומספר שאנשי המטוסים אספו כספי תרומות עבור תושבי גאנדר כדי להחזיר להם חלק מהממון הרב שהוציאו מכיסם כשלא הסכימו לקבל תשלום עבור עזרתם.

אני קם למחרת אל בוקר שמשי ויפהפה. מייסון יושב על הספסל בחצר הפנימית הקטנה שלו – בלי חולצה, לעזאזל. זו זכותו המלאה, כמובן, זו חצר פרטית לגמרי וזה הבית שלו, ומזג האוויר נהדר, אבל אני בכל זאת משוכנע שהוא עושה את זה בכוונה. אני מתיישב לידו בשתיקה, והוא מחייך אליי ומסמן אל השולחן, עליו נחים שני ספלי קפה. אני מרים את זה שקרוב אליי ולוגם.

מייסון מביט בפניי. ״מה קרה?״ הוא שואל. ״מתוק מדי?״

״לא,״ אני אומר בקול נמוך. ״זה מושלם. תודה.״

״אל תיראה אומלל כל כך,״ הוא מחייך אליי, אבל החיוך אינו נוגע בעיניו. ״ידענו שמצב החירום ייגמר מתישהו ותצטרך לחזור הביתה.״

״אני רק עצוב בשביל בוני וקלייד,״ אני אומר. ״אני לא יודע איך הם ישרדו בלעדיי.״

הפעם החיוך שלו אמיתי. גם הצחוק.

~~~~~~~~~~

״תבוא לבקר, נכון?״ הוא שואל קצת לאחר מכן, כשאנחנו נפרדים באולם היציאה בשדה התעופה.

אני מהנהן, מחייך. ״זה חלק מהגדרת התפקיד. אה, כמעט שכחתי.״ אני מושך אותו הצידה, למסדרון המוביל לשירותים. ״יש לי משהו קטן בשבילך, לאות תודה.״

״אני לא מוכן לקבל שום…״ הוא משתתק כשאני מוציא את דגל הגאווה הקטן מתוך התיק שלי, ומעיף מבט מהיר סביבנו. אבל צפיתי את התגובה הזו, והמקום אליו משכתי אותו נסתר לגמרי מהעין – וממילא, באולם קבלת הפנים נמצא כרגע רק פקיד משועמם אחד. אני מחזיר את הדגל לשקית הנייר החומה והאטומה לפני שאני מעביר אותה אליו. הוא לא לוקח אותה, ואני מבין פתאום איך המחווה שלי עלולה להתפרש. ״אני לא מנסה להוציא אותך מהארון,״ אני אומר במהירות. ״פשוט ראיתי שאין לך דגל, וחשבתי שאולי יום אחד תרצה שיהיה לך. אתה יכול לתלות אותו בחדר השינה שלך, ואף אחד לא יראה, חוץ מקלייד שיהנה לשחק איתו. אתה גם יכול לשרוף אותו ולקבור אותו בחצר באמצע הלילה, מצידי. מה שתבחר.״

חיוך קלוש נוגע סוף-סוף בשפתיו. ״אתה צודק. קלייד ישתגע מרוב שמחה אם אתלה אותו בחדר השינה.״ הוא לוקח את שקית הנייר, מקפל אותה לשניים ודוחף אותה לכיס המעיל שלו. ״תודה. איפה השגת את זה? לא מוכרים כאן כאלו.״

אני מניע את אצבעי מול פניו. ״שומר ערים לא מגלה את הסודות שלו.״

״אל תעוף על עצמך. אני יודע שאתה רק היורש,״ הוא עונה, מחייך. הוא מעיף עוד מבט מהיר סביבנו ואז מחבק אותי. אני נשען אל תוך החיבוק, שמתארך הרבה מעבר לחיבוק ידידותי רגיל, נושם את הריח שלו, נשען אל תוך כתפו, אל תוך היד שנחה בעדינות על עורפי, מתחת לקו השיער. אני מטה את פניי לעברו, לעבר שפתיו…

ונעצר. אני לא יכול. לא עכשיו.

אני פוסע לאחור, מהר מכפי שהתכוונתי, ומשהו בעיניו נשבר לרסיסים. לעזאזל. ״מייסון, אני מצטער, זה –״

״לא אני, זה אתה?״ הוא אומר, קולו כאוב, פגוע.

״כן. כלומר, לא! לעזאזל.״ אני מעביר יד בשיערי, גרוני שוב חסום וכבד. ״החברה שלי נפרדה ממני לפני שבועיים וחצי. היינו ביחד שנתיים. קניתי לה טבעת.״

הוא ממצמץ ופוסע לאחור. ״אלוהים. אני מצטער. זה בגלל…?״ הוא מניף יד בתנועה מעגלית, כאילו ניסה להקיף את קנדה כולה.

״כן.״ אני מהסס. ״חלקית, לפחות. היו לנו בעיות אחרות. אבל… אני עוד לא מוכן להיכנס למערכת יחסים חדשה, ואני לא רוצה שתהיה הריבאונד שלי. אני צריך זמן. אני רוצה להתאבל, לסיים להתאבל, ואז להתקשר אליך. כלומר, אם אני יכול לקבל את המספר שלך.״

הוא מחייך, אבל עיניו עצובות. ״לא. אני מעדיף שלא.״

התשובה שלו צורבת. הוא מביט שוב סביבנו ואז מחליק את ידו על סנטרי, כאילו כדי לרכך את מילותיו, אבל גם מגעו צורב. ״אם אתן לך את מספר הטלפון שלי, אני אחכה שתתקשר. וזה עלול לקחת לך חודש, חודשיים, שנה. אתה לא יודע, ואני לא רוצה לשבת ליד הטלפון ולחכות לך. כשתרגיש מוכן, בוא לבקר.״

אני מהנהן ומניח את ידי מעל ידו, עוטף אותה. ״ואם לא תהיה כאן?״

״אני אהיה,״ הוא מבטיח, והחיוך שלו יציב כמו מבני האבן ששרדו את החורפים הקשים ביותר בניופאונדלנד.

~~~~~~~~~~

אני עולה במדרגות המטוס הקטנטן ומרגיש זוועה עוד לפני שאני מתיישב. אין טיסות מסחריות מגאנדר בימים הקרובים, ואין לי ברֵרה, אלא אם אני רוצה לקחת את המעבורת. לפחות בטיסה זה יסתיים מהר.

אני מופתע לגלות שגאנדר מחכה לי במושב האחורי. היא שולפת שקית הקאה ובקבוק מים, ואני נאנח. ״באת ללעוג לכאב שלי?״

היא מחייכת. ״באתי להגיד תודה.״

״בבקשה. את מתכוונת להגיד תודה כל הדרך לטורונטו?״

״רק אם אתה רוצה.״

אני מחייך. ״אני מעריך את זה. אבל אני אהיה בסדר. אולי אנמנם קצת עד שננחת.״

היא מהנהנת, אף על פי ששנינו יודעים שאני לא מסוגל לישון בטיסות. עיירות קטנות רגישות יותר מערים גדולות. היא יודעת שאני רוצה להיות לבד. המטוס מתחיל להמריא, והיא שוקעת מטה דרך ריפוד המושב, מראה מצחיק ומערער כאחד. אני חושב על ההבטחה של מייסון שיישאר כאן, שישמור על גאנדר. אבל היא בסדר. הוא זה שאני דואג לו. ״גאנדר,״ אני אומר כשרק ראשה עדיין מציץ מעל המושב. ״לגבי מייסון – אני יודע שאת לא מקום של דעות קדומות, כמובן…״

היא נאנחת. ״אף אחד לא יפטר אותו מהעבודה שלו, יורש,״ היא אומרת, נזיפה קלה בקולה. ״הוא יֵצא מהארון כשהוא יהיה מוכן, ורק אז הוא יבין את זה.״ הנזיפה נעלמת, והיא קורצת אליי. ״אבל אני אשמור עליו בשבילך.״

~~~~~~~~~~

כשבועיים אחר כך, במטוס אחר, חוסר מנוחה מוזר מתפשט בי כשאנו פונים דרומה. אני מכיר את התחושה: אזהרה שעברתי את הגבול והשארתי את קנדה מאחוריי. בפעמים הספורות בהן התקרבתי לגבולות קנדה, חזרתי אחורה במהירות רק כדי להיפטר מהתחושה הלא נעימה הזו. אבל הגיע הזמן שאצא מאזור הנוחות שלי. באתי לעזור, אחרי הכול.

קארל יאנג לא הגיב לאף אחד מהאי-מיילים, הודעות הטקסט וההודעות הקוליות שהשארתי לו. זה היה צפוי, כמובן, לא רק בגלל אישיותו אלא בגלל שחודש אחרי הפיגוע מנהטן עדיין נראית כמו אזור אסון. עבודות פינוי ההריסות במגדלי התאומים עדיין בעיצומן, ואומרים שהן יימשכו עוד חודשים רבים. רק שמונה־עשר נפגעים חולצו בחיים מתוך הריסות המגדלים. כמעט שלושת אלפים מתו. אני יודע את כל העובדות האלו, וראיתי את כל התמונות בטלוויזיה, אבל כשאני מגיע למקום שנקרא כעת ״גראונד זירו״ ההלם בכל זאת מכה בי, מתערבב בתחושה החזקה שמלווה אותי מאז שירדתי מהמטוס: יגון ואבל.

״מה אתה עושה פה, קנדי?״

אבא מצא עבורי תמונה ישנה של קארל יאנג. הוא נראה זקן בהרבה מבתמונה, זקן בהרבה משציפיתי. הוא גרום, רזה, כפוף ושעון על מקל. עיניו שקועות, פניו מלאי קמטים. הבעתו הרדופה נראית מוכרת, ואני נבהל כשאני מבין שהיא מזכירה את הבעתה של גאנדר. כמוה, קארל נראה כאילו לא ישן. אולי יום, אולי שבוע, אולי חודש שלם.

אבל אז ההבעה משתנה והופכת למיאוס וגועל. אני נרתע לאחור בלי לחשוב ואז מתעשת. ״שלום, מר יאנג,״ אני אומר ומושיט אליו יד ללחיצה. ״אני מת׳יו דיווידסון.״

עיניו של האיש הזקן מצטמצמות, והוא לא מושיט את ידו. ״מה אתה עושה פה?״ הוא שואל שוב, לאט מאוד, כאילו הוא מדבר לילד קטן.

״חיפשתי אותך במלון. אמרו לי שאתה פה,״ אני אומר, אף על פי שברור לי שלא לכך הוא מתכוון. רוח העיר של ניו יורק בוודאי סיפרה לו שאני מחפש אותו כבר כשירדתי מהמטוס. היא כנראה גם זו שהצביעה לו עליי, אחרת לא הייתה לו דרך לזהות אותי בין מאות האנשים שמסביב. ההבנה שגם היא מביטה בי מניאה אותי מלשחק במשחקים שלו. ״אתה יודע למה באתי. אבא שלי ואני רוצים לעזור.״

״קנדה הקטנה והחביבה רוצה לעזור לנו.״ הוא אומר, בוז ממלא את קולו. ״כמה נחמד מצידכם. אנחנו מסתדרים מצוין בלעדיכם כבר חודש, ילד. לך הביתה.״

מסתדרים מצוין. המילים כמעט מהדהדות את מילותיה של גאנדר, ממש לפני שכמעט הרגה את עצמה. אני מהדק את שפתיי. ״מר יאנג, העובדה שאתה עדיין כאן חודש אחרי הפיגוע מוכיחה שיש הרבה מה לעשות. אני רוצה לעזור. אני יודע שאני יורש של מדינה זרה, אבל אני בטוח שתוכל למצוא לי שימוש.״

הוא מביט בי, עיניו מצומצמות, שפתיו הדוקות. אני נושם נשימה עמוקה, משתדל למשול ברגשותיי. אני כאן בשביל רוחות הערים, בשביל התושבים שלהן. לא בשבילו. ועדיין, אני מתקשה להאמין שאני נאלץ לשכנע את האדם כפוי הטובה הזה לקבל את עזרתי, כמעט להתחנן. ״העולם השתנה, מר יאנג. אבא שלי ואני חשבנו שהגיע הזמן שנושיט יד לעזרה לשומרים אחרים, שנהדק את הקשרים בינינו, שנלמד להכיר את השכנים שלנו טוב יותר.״

הוא צוחק צחוק מריר. ״בהצלחה. הבן שלי אפילו לא מסכים לפגוש אותי.״

אני לא באמת מופתע, רק קצת מאוכזב מהיורש שלו. לא משנה כמה אבא שלו אדם לא נעים, החובה שלו חשובה יותר. ״אולי אני יכול לדבר איתו.״

הוא מביט בי עוד רגע בעיניים מוצרות, והקמטים על פניו מעמיקים.

״העולם שונה עכשיו, מר יאנג,״ אני אומר שוב. ״קרה לנו אסון –״

״לנו קרה אסון,״ הוא קוטע אותי בכעס. ״אין לך מושג מה קרה כאן, בניו יורק, בארצות הברית כולה, איזו טרגדיה העם האמריקאי עבר. אתה מתיימר –״

״אז תסביר לי,״ אני אומר. ״תספר לי מה קרה. תן לי לעזור. האסון הזה השפיע עליכם יותר מכל, אבל ההשפעות שלו הגיעו אל כולנו…״

אני נותן למשפט לדעוך כשאני מבין שהוא לא מקשיב לי. מבטו נעוץ בסיכת הגאווה שעל התיק שלי. אני מתכווץ ומקלל בליבי. כשהצמדתי את הסיכה לתיק, לפני כמה שבועות, חשבתי על מייסון, על האנשים סביבו שאולי אינם יודעים מה משמעותו של הדגל הזה. חשבתי שסיכה תאפשר לי לתרום מעט לנראות של הקהילה הגאה. אבל הייתי יכול לנחש את דעותיו של קארל יאנג על אנשים כמוני מהסיפורים של אבא. פניו מקדירים כמו שמים לפני סופה מתקרבת, מתעוותים, ולרגע אני כמעט מצפה שרוח העיר של ניו יורק תקבור אותי מתחת להריסות. במקום זאת, הוא פורץ שוב בצחוק מריר, כבד יותר, כאילו חלק מהלעג אינו מופנה אליי, אלא לעצמו. ״גם אתה, גם הבן שלי,״ הוא אומר ביובש. ״אולי תקימו ביחד פסטיבל של מתרוממים.״

בבת אחת אני מבין הכול, ותחושת האכזבה שחשתי מהיורש של מר יאנג מתחלפת בחמלה כלפיו, בבושה כלפי עצמי, ובכעס. בלי לחשוב, אני מסנן, ״אל תשתמש במילה הדוחה הזו, לעזאזל. בגלל אנשים כמוך, אנשים כמוני מפחדים להיות מי שהם.״

הוא מביט בי, פניו עדיין מכורכמים בזעם, והפעם אני בטוח שזה נגמר, שהוא יגרש אותי, שהרסתי את הסיכוי האחרון לקשר בינינו. אבל הצחוק המריר נשמע שוב, בפעם השלישית, והוא מביט בי מעיניים שנראות כמו חרכים צרים. ״בסדר. אתה רוצה לעזור, קנדי? בוא אחריי.״

כשהוא מוביל אותי קרוב יותר לאזור האסון נדמה לי כאילו ההקלה שאני מרגיש אינה רק שלי. השינוי באופיו היה מהיר מדי, חד מדי, ואני חושד שלא אני גרמתי לו. אני מודה שוב על המשפחה שלי ועל שלא גדלתי כיורש של אדם כזה. אבל מייסון צדק. יש לנו אחריות, והיא לא נגמרת בגבולות קנדה. אם קארל יאנג הוא מי שעליי להסתדר איתו כדי לממש אותה, אני אסתדר איתו, והוא יצטרך להסתדר איתי. לא תהיה לו ברֵרה. אחרי הכול, אני קנדי.