החתולים שוב הרעישו בקומה התחתונה. לרגע, רק לרגע, מַזְד עמדה להסתובב הצידה, למרפק את יוּן ולהגיד לה לרדת למטה ולהשתיק אותם. ההרגל לא נעלם, לא משנה כמה זמן עבר מאז שהן פגשו את הרופא, מאז שהן קיבלו את לוח השנה עם הסימנים האדומים, מאז שמַזְד הבינה ש״לנצח״ היה בעצם ארבעים ושלוש שנים, שבעה חודשים, שבועיים וחמישה ימים.

למטה, עוד משהו נפל.

הם עוד יחתכו כבל אם הם ימשיכו להשתולל. מזד תמיד רטנה ש״אם הם ימשיכו ככה אני אזרוק אותם מהחלון״, או מהדלת, או מעמדת התצפית. תלוי איפה הם היו באותו רגע, וכמה יצירתית היא הייתה. ותמיד אחר כך אחד מהם היה מגיע להתלטף, לגרגר ולהשיר עליה פרווה.

היא תכננה מראש את התנועה לפני שהחלה לזוז. קודם להתהפך הצידה, אחר כך להוריד רגליים לרצפה, אחר כך להתיישב, ורק בסוף להיעמד. החריקות בגבה היו צורמות מהרגיל כשהתרוממה מהמיטה. היא תצטרך לבדוק לגבי השמן החדש הזה שהיא שמעה עליו כשהיא תגיע ללאגו. כולם דיברו עליו ב״צחנה״, השם שהספנים נתנו לעיר הגבוהה בעולם. ״צחנה״ הייתה קטנה מהערים הגדולות שעל הקרקע, וגדולה מתחנות העגינה באטמוספרה העליונה, ובעיקר היא הייתה מסריחה כי היא נבנתה על אחת הפסגות שבהן מצבורי שלג עתיק הפכו לביצות מלאות זוהמה.

הספנים תמיד אהבו לחזור על שמועות. זו הייתה הסחורה הנפוצה ביותר שהם הסיעו ממקום למקום. לא שמזד האמינה לשמועות. הדברים החדשים היחידים בעולם היו שמועות. השמן החדש הזה בטח היה רק עוד שמן בישול שהצליחו לטהר טיפה יותר מהרגיל ולכן כולם מתלהבים ממנו. אבל היא בכל זאת תבדוק את זה כשתגיע ללאגו, ולו כדי לרטון בפעם הבאה ש״כולכם מדברים שטויות״, אבל עם גיבוי של מידע אמיתי.

הרשימה שלה לקראת הנחיתה התארכה עם כל יום. נראה כאילו כל הספינה קורסת ברגע שמזד מחליטה לבקר את היבשה. שתיהן היו זקוקות ליותר תיקונים ממה שמזד הייתה יכולה להרשות לעצמה. כשתנחת היא תצטרך לבדוק עלויות ולהחליט על מה להתפשר, אבל לפחות בינתיים היא הייתה יכולה להשתעשע ברשימה. עד כה הרשימה שלה כללה מפרשים חדשים, תיקון לדוד הדולף, החלפת פאנלים סולאריים (אם היא תמצא מישהו שעדיין יודע להחליף פאנלים סולאריים ולא ינסה רק לנקות את הפאנלים הקיימים ולגבות על זה כהתקנה חדשה), אוכל רטוב לחתולים, מהסוג שאי־אפשר להשיג למעלה, מסגרת חדשה לתמונה שיון ציירה כשהן נפגשו ומעולם לא השלימה, וספרים. היא פינתה חצי מאזור הסחורה בסיפון התחתון שלה בשביל ספרים אמיתיים. כששאלו אותה היא אמרה שזו סחורה מבוקשת יותר מהמזון המשומר שהיא העבירה לרוב, אבל האמת הייתה שכשהיו לה ספרים למטה היא הייתה מדמיינת את יון יושבת מאחורי ערֵמה וממתינה לה שתגיע כדי להקריא לה את הפסקה האחרונה שהיא נהנתה ממנה.

הרופאה שפגשה ב״צחנה״, אמרה לה שהפגמים בגופה ימשיכו להצטבר אם לא תיכנס בדחיפות לניתוח כולל. היא המליצה על החלפת מפרקים, ציפוי ושט, השתלת ריאות ברזל, וחיפוי חדש לכל האזורים שנפצעו, התקמטו ונקרעו בעורה. היא גם הביטה בה מעל הזגוגיות ומלמלה, ״וכמובן, חיוני לחדש את המיגון של הכור, אחרת המצב שלך ימשיך להתדרדר.״

החלפת המיגון תעלה כמו כל החלפים שהרופאה המליצה עליהם ביחד. אולי, אם הייתה צעירה יותר ואם יון עוד הייתה בסביבה לנזוף בה ש״ככה לא תצליחי להמשיך לעוף, ואז מי יטפל בי?״. אבל יון לא הייתה בסביבה, ומזד חשה את הגיל שלה בכל סיבוב גלגל שיניים בגבהּ, ואיתו את חוסר היכולת להמשיך להטליא את הספינה ואת עצמה.

היא ירדה למטבח ומצאה את החתולים מתרוצצים סביב קערת המזון ההפוכה שלהם. באנחה, הוסיפה ״משהו להדביק את הקערות של הפושטקים״ לרשימה שלה. היא תוכל להכין דבק בעצמה, אם תצליח לקנות את החומרים. היא עוד זכרה את התקופה בה אפשר היה לבזוז בתי קברות בשביל עצמות. היום הכול שמור, ורק העשירים באמת יכולים להרשות לעצמם דבק איכותי.

מזד הזעיפה את פניה לחתולים, שהתרוצצו סביב רגליה. ״שמעתם? אם תמשיכו לעצבן אני אהפוך אתכם לדבק!״ קולה התפצח בגרונה, כמו אחרי תקופה ארוכה בה לא דיברה. היא עדיין לא התרגלה לקול הזה, אפילו שהיה לה אותו כבר שלוש שנים, מאז שהחליפה את מיתרי הקול שלה בקופסת המיתרים הזולה יותר.

החתולים לא התרשמו. היא התכופפה, סידרה את הקערה והחזירה את האוכל לתוכה. החתולים, כמובן, סירבו לגעת באוכל שלדעתם כנראה היה ישן מדי. היא התיזה את שאריות שמן הדגים על הקערה, והחתולים גרגרו והחלו לכרסם את האוכל. כשהתיישרה, שוב נשמעה חריקה מכיוון הגב התחתון שלה. היא תצטרך להחליט מה לתקן קודם, את הגב או את הראייה. לפחות את החתולים לא היה צריך לתקן. היא ליטפה את הפרווה של שמש, הכתומה עם הפסים השחורים. ״חתולה טובה,״ אמרה מזד, בקול שלא היה שלה. ״חתולה טובה.״

פרח, הגדול יותר והוורוד יותר, נדחק לכף ידה של מזד, דורש את מנת תשומת הלב שלו. ״אני לא יכולה לשבת כאן וללטף אתכם כל היום!״ רטנה מזד, אבל כמובן שהיא התיישבה על רצפת המטבח, שעדיין הייתה דביקה משאריות פיח ושמן, וליטפה את ארבעת החתולים. זו הייתה טיפשות לשמור על ארבעתם. הם היו צריכים אוכל וטיפולי התאמה לתעופה, ורוב הזמן בילו בשיזוף על הסיפון העליון במקום במרדף אחרי תיקנים, היצורים היחידים ששרדו כמו שהם, ללא שיפורים והתאמות טכנולוגיות, למרות הקרינה ולמרות הבלאי שעל פני כוכב הלכת היחיד של המין האנושי.

״ארבעה,״ רטנה מזד, ופסעה למטבח, ״זה הרבה דבק.״ אבל הם כבר לא הקשיבו לה, אלא חזרו לרדוף זה אחרי זה, אחרי הזנבות שלהם, ואחרי צלליות מדומיינות שרק חתולים מסוגלים לראות.

היא פתחה את קופסת החימומהיר העליונה, מתעלמת מהצבעים שעל העטיפה. העטיפות תמיד הבטיחו דברים כמו ״עוף ברוטב שזיפים״ או ״דגי מעמקים בתוספת קוויאר״, אבל לכולן היה את אותו הטעם. אצות ומתכת. לפעמים מזד לא הייתה בטוחה אם היא בכלל זוכרת מה הטעם של עוף, שזיפים או כל אחד מהדברים שהתגיות על הקופסאות הבטיחו. הדברים האלה לא שרדו בגובה, והיו יקרים מדי על הקרקע. לפחות היא לא תצטרך להצטייד במזון בלאגו. היה לה מספיק לעוד שלוש שנים, ועל פי הרופאה, לא בטוח שהיא תשרוד עד אז.

~~~~~~~~~~

לאגו סוף-סוף נראתה מתחתיה, ובמרכזה המגדל. מזד חגה לכיוון הכבל שנמתח מהקרקע עד שדקר את הרקיע מעליה. המאמינים סיפרו שפעם קופסת מתכת הייתה יורדת משם, ואפשר היה לנסוע איתה אל השמים. מזד מעולם לא האמינה לאגדות האלה. היא ידעה טוב מאד מה יש בשמים, ובפירוש לא היו שם קופסאות מתכת. היתרון העיקרי של מאמיני הקופסה היה שהם שמרו על תחזוקת המגדל של לאגו. מנחתי הספינות הטובים ביותר היו שם, ומזד מעולם לא נתקלה בבעיה שטכנאי המגדל לא יכלו לפתור. היא העוותה את פניה כשחשבה על הסיבוב בין יושבי המגדל. הכול שם היה מזוהם ודחוס מרוב גופים אנושיים, והיה אבק בכל מקום. גם בגובה של קילומטר, היא הייתה קרובה מדי לקרקע לטעמה.

ככל שהתקרבה, המבנה התחתון הפך מגוש אפור וחסר צורה למבנה הטרפזי המוכר. שוליים אלכסוניים שנפגשו בגג קטום וממנו נמתח הכבל הענק למקום לא ידוע בשמים. מה שנראה מרחוק כגוש בודד היה גיבוב של קרוניות נטושות, בתים, חלקות קרקע, והחשוב מכול, מנחתי ספינות וסיפוני תיקונים.

״מ״ם-אחד-שבע.״ מזד שלחה את קוד הזיהוי במקביל גם בצפצופים ארוכים וקצרים, בהתאם לנוהל, אפילו שלא הייתה בטוחה שמישהו מהצעירים שאיישו כיום את המגדל עוד ידע לקרוא אותם. ״מגיעה מהעיר שבשחקים.״ בגישה למגדל לאגו היא הייתה חייבת להשתמש בשם הרשמי של ״צחנה״.

״ברוכה הבאה מזד.״ הרדיו שלה קרקר, ומזד זיהתה את הקול. הוא עדיין לא היה צריך להחליף חלקים פעם בכמה שנים.

״מֶטֶר!״ היא חייכה אל המיקרופון שלה. ״כבר נותנים לך להנחית ספינות?״ היא ידעה שכן. היא קיבלה את המכתב שלו לפני שלושה חודשים. הוא סיפר על הקידום, על האוכל המשופר והמשכורת הגבוהה יותר. מזד הכירה אותו מספיק כדי לדעת שמה שחשוב הוא מה שהוא לא סיפר. הוא לא סיפר על הנערה לה התכוון להציע לחיות איתו במכתב הקודם, הוא לא סיפר איך עבר הריאיון האישי אצל ראש הגילדה לנפחות בו הוא תלה את תקוותיו להחלפת מקצוע, והחשוב מכול – הוא לא סיפר על אביו. על המוות הזה היא שמעה מספינה אחרת.

״רק את הטובות,״ קרקר הרדיו שלה חזרה. היא חשבה שהיא שמעה אותו מחייך, אבל אי־אפשר היה לדעת עם ההפרעות ברקע. ״מפלס גימ״ל שלוש שבע מוכן עבורך, מזד.״

היא לא הייתה בטוחה כמה מֶטֶר זכר מהיום בו אבא שלו גירש אותה ואת יון, כשהוא גילה שהן סיפרו למטר על החיים למעלה, על איך נראים עננים מהצד השני שלהם, על עולם בו לא צריך להסתגר מפני גשם חומצי או לחלוק מזרון עם כל המשפחה, ולשמוח שיש לך מזרון שיפריד בינך לבין הרצפה. הגילוי הצית ויכוח בין יון לאחיה, שהתגלגל להטחת האשמות על נטישת הבית והמשפחה. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בה מזד שמעה את יון צועקת על אחיה, משתמשת במילים שהיא לא ידעה שיון הכירה בכלל, ולאחר מכן אבא של יון טרק את הדלת בפניהן והן חזרו לספינה והמריאו. בכל הביקורים הבאים אביו של מטר נעדר.

היא חגה סביב המגדל, מחפשת את המנחת המתאים. מפלס גימ״ל היה גבוה יחסית. יהיה קל יותר להמריא ממנו. מטר בטח חשב על זה כשפינה עבורה את המנחת.

היא הפחיתה את כמות הקיטור שננשפה מהמנוע כדי להאט והסיטה את הכנפיים כדי לחוג פעם נוספת, להתאים את מהירותה למהירות המנחת המסתובב, ולבסוף, לנוח עליו ברכות למרות הערפל. ״כמו פרפר על עלה כותרת,״ יון תיארה פעם את הנחיתות שלה. יון שאבה את כל הדימויים שלה מספרים ישנים. לא היו יותר פרפרים או עלי כותרת. המציאות המאובקת מעולם לא הפריעה ליון. הציורים שלה הוצמדו לכל משטח פנוי בתא המרכזי, כולל הציורים שיון ביקשה ממזד שתשרוף אחרי מותה. מזד אמרה לה שנייר ופחם הם מוצרים נדירים מכדי לשרוף, ויון צחקה, קצת. החתולים, למרות תאוות ההשמדה הבלתי נדלית שלהם, מעולם לא נגעו בתמונות שהפכו את התא המרכזי בספינת האוויר לפינה נכחדת של העולם הישן, מלאה בפרחים, גבעות מוריקות, נחלים וקרחונים.

מזד משכה באפה, והבינה בפעם הראשונה שהדוק שמולה הן דמעות ולא ערפל. היא מחתה את עיניה בגב כף ידה. ״מספיק,״ אמרה בקול שלא היה שלה. ״מספיק.״

החתולים רצו סביב רגליה, נרגשים,  כשהיא פסעה מתא הפיקוד אל פתח הכניסה. עד שהגיעה לדלת, עיניה כבר היו יבשות שוב, ואפה לא דלף.

מהצד השני המתין לה מטר, לבוש במדים אדומים בוהקים. היא הצדיעה לו והוא פרץ בצחוק, עיניו מתכווצות, בדיוק כמו העיניים של יון.

״דודה מזד!״ הוא פרש את זרועותיו.

״בזהירות, הגב הזה מתפרק,״ אמרה מזד, ומטר צחק.

הם התחבקו, ומזד הבחינה שראשה כבר לא מגיע לכתפו, אלא מעט נמוך יותר. כשנפרדו אמרה, ״או שאתה גובה או שאני מתכווצת.״

מטר הזדקף, תקע את אצבעותיו בדשי המדים וניפח את חזהו, ״מה את חושבת?״

״שהצבע הזה מגוחך,״ היא רטנה.

מטר צחק שוב, הצחוק המשוחרר של צעירים שלא יודעים כמה כואב פרק ירך בבקרים קרים. ״המאמינים הצליחו להסכים על מדים אחידים! לכולם! אין יותר משמר פרטי!״ הילד שפעם תכנן להמציא דרך לנפח זכוכית לבלוני ענק כדי להוזיל את עלויות הטיסה עכשיו התלהב ממדים אחידים. מזד עשתה כל שביכולתה להימנע מלצקצק.

״אין לי הרבה זמן,״ אמר מטר, מביט לרגע מאחורי כתפו. הוא הביט חזרה אל מזד ושניהם נכנסו לספינה, מטר הגיף מאחוריו את הדלת, ״הם עושים ביקורות.״

״המאמינים?״

מטר הנהן, ״היו לנו כמה מקרים של… את יודעת.״

״קופצים,״ היא אמרה, משתמשת במונח של הספנים, לא במונח המכובס של יושבי היבשה. איך המאמינים קראו להם? משהו לגבי נטולי חסד או שטות אחרת.

הוא הנהן. ״הגבירו פטרולים במגדל עצמו, ואסור להיעדר מהשולחן ליותר מעשרים דקות בזמן משמרת או שמונה שעות בין משמרות.״

״שמונה שעות?״ מזד עיקמה את פיה. ״מה אתה אמור להספיק בשמונה שעות?״

״ללוויה של אבא נתנו לי לצאת לשש־עשרה שעות.״ מטר הביט אל עדר החתולים לרגליה, מבחין בהם בפעם הראשונה. ״ארבעה?״ הוא אמר, ומזד שמעה את הנזיפה הסמויה בקולו. בעולם שלו לא היה מספיק מרחב מחיה לחיות מחמד.

מזד רכנה, מתאמצת לא להיאנח כשגבה רטן על התנועה. מטר רכן לידה. פרח רחרח את שולי המדים של מטר. שמש וגולם ניסו לתפוס את השרוכים של מגפיו. אפונה התחבאה מאחורי רגלה של מזד. ״תן להם כמה דקות. הם צריכים להכיר אותך.״

״כרגע הם מנסים להכיר את הסוליות שלי,״ אמר מטר, אבל קולו היה נוזף פחות.

מזד העבירה יד על פרוותה הסגולה של אפונה, משדלת אותה לצאת ממקום מחבואה. היא חשה צחוק מתגבש בגרונה. הוא לא היה צחוקה הרגיל. יון לא הייתה מזהה אותו.

מטר הושיט אצבע מהוססת לגולם, שכראוי לשמו במקום להתלטף עליה רק הביט בה. מזד אספה את אפונה והושיטה אותה למטר. ״קח, היא אוהבת שמחזיקים אותה.״

מבט הפליאה של מטר היה כל שרצתה. כמו כשהיא ויון היו מביאות לו שוקולד מאורשלם, או קופסת זכוכית מוויניץ. הוא אולי היה גבוה מספיק לגרד את תקרת האולם המרכזי בספינה שלה, היה לבוש במדים נקיים מכל בד שהיא ראתה בשנים האחרונות, והיה אחראי על הנחתת ספינות במגדל לאגו, אבל הוא עדיין היה מטר.

״אילפת אותם?״

״אי־אפשר לאלף חתולים.״ שיעול עמד לבקוע מגרונה של מזד, והוא יהיה מחוספס ולא מוכר, בדיוק כמו צחוקה. ״הם חתולי אוויר.״

״חתולי אוויר,״ מלמל מטר תוך כדי ליטוף של אפונה, שגרגרה במנוחה בשקערורית שבין זרועו לחזהו. היו לו בדיוק אותה נימה ואותו מבט שהיו לו כילד, כשיון הביאה אותו בפעם הראשונה לספינה שלהן. כשלוחות הציפוי הפנימיים היו כמעט נקיים, החלונות מבהיקים, והמיגון של הכור היה מושלם.

״אין חתולים בספינות החדשות,״ הוא אמר. ״הם תוקפים את הכנפיים. משהו בריח.״ מטר התיישב לאט, ומזד קרסה לצידו, מכוונת לנחות על כרית ההסבה בחדר.

״פלסטיק מותך וקורי עכביש,״ נהמה מזד. ״אלה לא ספינות.״

מטר לא ענה. הוא לא אמר ״זה העתיד״, או ״מה את רוצה? שנמשיך לסכן את הספנים שלנו? עדיף ספינות קצרות טווח מספינות שהורגות את מי שמסיעים אותן״, או כל דבר שהיא שמעה מיושבי הקרקע. הוא רק ליטף את אפונה ושתק, ומזד ניסתה להיזכר איך הוא נראה כילד קטן, כשהיא ויון היו מגיעות בכל חודש לבקר אותו ולהתפעל מכמה מהר הוא גדל. היא הרימה את פרח לנוח בחיקה. מטר פתח את כפתורי המדים שלו, ואיפשר לשמש לרחרח את הכיס הפנימי. רק גולם המשיך לשחק עם השרוכים שלו.

״אני…״ הוא התחיל והשתתק.

מזד המתינה. כשהוא שתק הוא דמה יותר ליון.

״תודה שבאת,״ הוא אמר לבסוף.

מזד התכוונה לענות, אבל במקום תשובה בקע מפיה השיעול, שהיה עמוק ומלא במחלה שעמדה להתפרץ. כל משיטי הספינות סבלו מהשיעול הזה, ומי שלא היה יכול להחליף את הריאות, הוושט, ובמקרים מסוימים את כל השלד, מת.

גולם קפץ ממנה כשהשתעלה, ושמש מייד רצה אחריו. פרח פקח עין אחת, ואפונה התמתחה בידיו של מטר.

״מה קרה? את חולה?״ בעיניו של מטר היה מבט שהיא הכירה היטב כל כך. כך היא נראתה כשיון חלתה. המבט של הבריאים שמשתדלים להימנע מלחשוב על המוות שאורב לצידם.

״אתה אוהב את העבודה שלך?״

מטר משך בכתפיו. ״זו עבודה.״

״יש לך…״ היא עצרה לפני שסיימה, והאודם באוזניו של מטר הסגיר שהוא הבין על מה היא חושבת. הוא נד בראשו.

״את נשמעת כמו הכוהן,״ אמר מטר בחצי-חיוך, שדבר בו לא היה אמיתי. ״הוא ניסה לברר מה נשאר לי. הוא מפחד מקופצים, בייחוד כאלה מהפיקוד.״

״קפיצה במגדל זה מסוכן. אפשר לפגוע במישהו מהעיר למטה,״ מזד אמרה, ושניהם חייכו, חיוכים מעט יותר אמיתיים.

מטר הזדקף, ואפונה שנמנמה עליו התמרדה, ייללה והתמתחה. ״את צריכה עזרה? יש משהו שצריך להחליף? לתקן? אני יכול לדאוג לך לעמוד שדרה חדש.״

״אני לא צריכה שהאחיין שלי יטפל בי,״ אמרה מזד, וקולה נשמע אכזרי ממה שהתכוונה שיישמע.

״זה מה שאבא אמר.״ מטר כיווץ את אצבעותיו על פרוותה של אפונה. ״וגם אמא, וגם דודה יון. ואת יודעת מה יצא מזה? שאף אחד לא נתן לי לטפל בו, אז יש לי את כל הכסף שאני צריך, ואף אחד לטפל בו עם הכסף הזה.״

המרירות בקעה במרווחים המהודקים בין המילים שלו.

״אבל אני באמת לא…״ מזד התכוונה להגיד שהיא באמת לא צריכה עזרה, והשיעול תקף אותה שוב. תיבת הקול המקוללת הזו. חדשה מדי, חורקת מדי. כשהשיעול הסתיים, היא מחתה את עיניה ואמרה, ״אין לי בשביל מה.״ היא השתתקה. הוא ילד. נער. בקושי גבר. בן כמה הוא? היא חישבה בראשה. הוא נולד אחרי הפעם הראשונה שיון והיא היו בלאמדם, דואות מעל מגדלים כפופים וגלגלי ענק שבורים. עשרים? עשרים וחמש?

״יש לך את הספינה,״ הוא אמר.

״הספינה מתפרקת עוד יותר ממני.״ גולם חזר לרחרח את כף ידה של מזד.

״אבל אני יכול לעזור,״ אמר מטר, והתלהבות נשפכה לקולו, ״אני יכול למצוא לך משי לכנפיים, במבוק לגוף, אולי אפילו חומר ביקוע חדש! יש משלוחים ו…״

מזד הניחה את ידה על כף ידו, חשה את הגיל פועם בעורו שהיה מתוח ועדיין לא נזקק ולו להחלפה הראשונה שלו. ״ואחרי שתתקן את הספינה, ואחרי שתחליף את כל החלקים שלי, מה אז?״

״אז תהיי חדשה, ו…״ הוא השתתק שוב, ומזד העריכה את היכולת שלו לא להגיד דברים מטופשים כמו כל בני גילו. גולם התחיל לרדוף אחרי הזנב שלו, ורגע אחר כך שמש הצטרפה ושני החתולים פרצו במרדף חסר תוחלת אחרי שני הזנבות. ״מה איתם?״

״הם לא יחזיקו עוד הרבה שנים בלי תחזוקה.״ היא נאנחה. ״ככה זה, כולנו מחכים למוות.״

מטר נשך את שפתו התחתונה. מזד זכרה את אביו יושב כך כשקרא.

״ואם…״ הוא התחיל להגיד, מושך את הברותיו, ״ואם אני אעזור לך לתקן את הספינה ואת עצמך ואמצא לך מישהו שיטיס אותה אחרייך וידאג לחתולים?״

מזד נחרה. ״מי ירצה ספינה עתיקה, מתפרקת, שהכור שלה דורש החלפת מיגון ו…״ היא השתתקה, והביטה במטר. ״אין לך שום הכשרה.״

״גם לדודה יון לא הייתה, ובכל זאת לקחת אותה איתך.״

״היינו צעירות. היום המסעות ארוכים יותר. מסוכנים יותר. והמאמינים…״

״אני יודע לטפל במאמינים.״ מטר נחר, בחיקוי מושלם לנחירה שלה. ״אני מטפל במאמינים כל החיים שלי.״

״אני זקנה. אני אמות לפני שאסיים ללמד אותך הכול.״

מטר גלגל את עיניו בהבעה האופיינית לכל הצעירים. ״אז אני אתרסק עם הספינה רגע אחרי שתמותי.״

״זה מסוכן,״ היא אמרה. ״גם אם נמגן את הכור. יש קרינה מהשמים, אין לנו מתקני טיהור טובים כמו על הקרקע. ספנים חיים פחות.״

״אני יודע.״ הוא אחז בידה, ועיניו ענו לה.

״אחרי שאני לא אהיה, ואל תחשוב שאתה יכול לתקן את הכול,״ היא נופפה אליו באצבע שהייתה גרומה מכדי להפחיד, ״אתה תהיה לבד. ספנים לא אוהבים זרים.״ בייחוד לא כאלה שהתחנכו על הקרקע. היא זכרה טוב מדי איך נלחמה כדי שיקבלו את יון, היא לא הייתה בטוחה שהיא תוכל להילחם שוב.

מטר חייך אליה. ״רוצה להיות לבד ביחד איתי, דודה מזד?״

ידו של מטר ליטפה את פרוותה של אפונה, ומזד הייתה בבית.