הסיבה שטלפתיה וכוחות פסי אחרים משתייכים בדרך כלל כיום למדע בדיוני ולא לפנטסיה היא שג'ון וו' קמבל הבן האמין שהם אפשריים. ביולי של השנה הבאה ימלאו חמישים שנה למותו, ובכל זאת המדע הבדיוני של היום עדיין מושפע עמוקות מהדרך שבה קמבל עיצב אותו בשנות ה-40 של המאה הקודמת.

אותה תקופה, שנות ה-40 של המאה העשרים, מכונה "תור הזהב של המדע הבדיוני". מרי שלי, ז'ול ורן וה"ג וולס היו המבשרים של הז'אנר, ובעקבותיהם התחילו להתפרסם יצירות פה ושם, הרבה פעמים בכתבי עת שהוקדשו למדע ולטכנולוגיה. בשנת 1926 הוגו גרנסבק, שערך ופרסם כתבי עת כאלה, ייסד את Amazing Stories – כתב עת ראשון שהוקדש לסיפורי מדע בדיוני, ועל הדרך טבע את המושג "מדע בדיוני". עידן ה-Pulps, כתבי העת הזולים, נולד.

ההצלחה של אמייזינג הולידה לו מתחרים, שאחד מהם נקרא Astounding Stories of Super Science. בכתב עת זה התפרסמו כמה סיפורים של סופר צעיר, ג'ון וו' קמבל הבן. בשנת 1937 קמבל, שהיה אז בן 27, התמנה לעורך כתב העת. מעט אחר כך שינויים מבניים בחברה שהוציאה לאור אסטאונדינג אפשרו לקמבל יד חופשית הרבה יותר, והשפעתו הורגשה מייד. אחד מן הדברים הראשונים שעשה היה לשנות את שמו של כתב העת ל-Astounding Science Fiction, השם שבו הוא עדיין מוכר. אסטאונדינג הפך להיות המקום שבו כולם רצו להתפרסם (בין השאר מכיוון שקמבל שילם היטב, ובזמן).

קמבל גילה סופרים חדשים, טיפח אותם, רדה בהם, הציע (ולעתים הכתיב) להם רעיונות, ערך את הסיפורים (לעתים בניגוד לרצון הסופרים) ועיצב כך את הז'אנר הצעיר במתכונת מגובשת. כולם עברו תחת ידו, סי אל מור, אריק פרנק ראסל, פרדריק פול, איי אי ון-ווגט, תאודור סטרג'ן, פרדריק בראון, ל' ספראג דה קאמפ, לסטר דל ריי ועוד. אבל שלושה מהסופרים שלו הפכו מזוהים  יותר מכול אתו ועם תור הזהב ופרצו, כל אחד בדרכו, את גבולות הז'אנר והפכו לשמות המוכרים בפי כול – ל' רון הבארד, רוברט היינליין ואייזק אסימוב. שלושתם נכנסו אל עולם המדע הבדיוני וקנו להם שם בו בחסותו של קמבל; היו להם מערכות יחסים ארוכות שנים אתו, ובסופו של דבר הלכו לדרכים משלהם. אלק נבאלה-לי (Alec Nevala-Lee) מספר ביד אמן את הסיפור של ארבעת האנשים האלה, מערכות היחסים ביניהם, ואת הסיפור של היווצרות תור הזהב של המדע הבדיוני.

קמבל בוורלדקון (כנס המד"ב והפנטסיה העולמי) 1956.

הציר של הסיפור, כמו של התקופה, הוא קמבל. נבאלה-לי מתחיל בתיאור ילדותו ונעוריו ותקופת הלימודים שלו באוניברסיטה. הוא מראה כיצד אלה עיצבו את הגישה של קמבל לעולם ולספרות, גישה שאותה ביטא ב"אסטאונדינג", במאמרי המערכת הארוכים שלו ובסיפורים שהזמין וקיבל מהסופרים שכתבו לו. שלושה צירים עיקריים היו לגישה הזו – האמונה במדע, התפיסה שמדע הבדיוני הוא סיפור של גיבורים, והשכנוע העמוק שלמדע הבדיוני תפקיד מפתח כמתווה דרך ומוביל של החברה כולה.

אולי הדוגמה המובהקת ביותר למרכיב הראשון היא העיסוק האובססיבי כמעט של קמבל באנרגיה אטומית לסוגיה בשנות ה-30 וה-40. קורס ששמע באוניברסיטה שעסק בפיזיקה גרעינית עורר את דמיונו, והביא לכך שהוא דחף כותבים לעסוק בנושא שוב ושוב. הפרשה המפורסמת ביותר הקשורה לנושא זה היא ככל הנראה פרשת הסיפור Deadline של קליב קארטמיל (Cleve Cartmill) שיצא לאור בעיצומה של מלחמת העולם השנייה (בגיליון מרץ 1944) ובו תוארה מלחמה עולמית בכוכב זר כלשהו שבה נשק גרעיני עומד להכריע בגורל המלחמה. פרסום הסיפור זיכה את קמבל (ואחרים הקשורים לסיפור) בביקור של אנשי צבא ממחלקת האבטחה של פרויקט מנהטן. במישור האישי האובססיה התבטאה בכך שקמבל היה מציג את עצמו לפעמים כ"פיזיקאי גרעין".

קמבל שש למדי לביקור הזה, מכיוון שהוא ראה בכך הגשמה של הייעוד של המדע הבדיוני כחוד החנית של החברה. קמבל רצה לפרוץ את גבולות החובבים, ולהראות לציבור הרחב את הערך של המדע הבדיוני ככלי לגילוי האפשרויות של היחיד ושל החברה. הטלת הפצצות על הירושימה ונגסקי ותחילת מרוץ החימוש הגרעיני היו עבור קמבל הוכחה לצדקתו בנושא הגרעין, וכך הוא הרשה לעצמו לזנוח את הנושא הזה ולהתפנות לעיסוק בנושא אחר שהיה חשוב לו – הגיבור.

באחרית ימיו, כאשר כוכבו התחיל לדעוך והוא מצא את עצמו נבוך מול עליית "הגל החדש" של המדע הבדיוני, אמר קמבל בשיחה עם ברי מלצברג שמדע בדיוני הוא ספרות של גיבורים ופותרי בעיות, לא של אנשים מדוכאים ומבאסים. הגישה הזו ליוותה את הכתיבה שלו עוד לפני שהתחיל לערוך, והייתה לה השפעה עמוקה עליו עצמו ועל הז'אנר כולו בכמה כיוונים מעניינים.

הכיוון האחד, החיובי, היה הדרישה שלו מהסופרים לפתח את הדמויות שלהם. קמבל שם קץ לעידן ה-Super Science שקדם לו, שבו די היה לסחרר את הדמיון של הקוראים בהמצאה מדעית חדשה ונוצצת ולבנות סביבה סיפור. פאוול ודודובן של אסימוב הם בדיוק פותרי בעיות כאלה, ואין פלא שהסיפורים שלהם התפרסמו ב"אסטאונדינג", אבל גם לוונטיין סמית של היינליין שורשים בגישה זו (גם אם קמבל לא אהב את הספר, שהתפרסם אחרי ששיתוף הפעולה ההדוק של קמבל והיינליין התרופף). הכיוון האחר, השלילי, היה שהוא פסל על הסף סיפורים שעסקו בקבוצות שוליים ובקבוצות מוחלשות, מה שהפך את הסיפורים שהוא פרסם לשבלוניים משהו, ומאוד לבנים וגבריים, גם בשנות השישים כאשר ארצות הברית כולה, והמדע הבדיוני אתה, התחילה לקרוא תיגר בגלוי על העולם הגברי הלבן.

השפעה נוספת של העיסוק של קמבל בגיבור היא הניסיון המתמשך שלו להפוך את הפסיכולוגיה למדע מדויק, מתוך ניסיון להבין איך ליצור את הגיבורים האלה. בסיפורת זה מיוצג באופן המובהק ביותר בשיתוף העולה עם אסימוב, בפסיכוהיסטוריה של "המוסד" ובחוקי הרובוטיקה (שלקמבל היה חלק גדול ביצירתם) שהופיעו על דפי כתב העת. אבל קמבל ניסה למצוא גם את הדרך לעשות זאת בעולם הממשי, וכאן ליחסים שלו עם ל' רון הבארד תפקיד מכריע.

כאשר הבארד הציג בפני קמבל את הדיאנטיקה ("המדע המודרני של בריאות הנפש", כפי שהוא כונה בכותרת המשנה של הספר), שהייתה אמורה להיות שיטה מדעית ועקבית לסילוק מחסומים פסיכולוגיים ולאפשר לאדם לממש את עצמו האמתי, קמבל עט עליה כמוצא שלל רב. לקמבל היה תפקיד חשוב בהמשגה ובניסוח של הרעיונות של הבארד, והוא הפך להיות חסיד של הדיאנטיקה. כאשר הבארד התחיל לפתח את השיטה למה שיהפוך בסופו של דבר לסיינטולוגיה, דרכיהם נפרדו ונוצר ביניהם מתח רב בנוגע לפרשנויות השונות שלהם.

עבור קמבל הרעיון הזה הפך להיות גם קו מנחה בספרות שאותה ערך. משנכבשה החזית הגרעינית, הוא ראה את מדעי הפסיכולוגיה כיעד הבא שאליו יוביל המדע הבדיוני את האנושות. החל מראשית שנות החמישים התחילו להתפרסם ב"אסטאונדינג" יותר ויותר סיפורים שמציגים סופרמן חדש, על-אדם שיכולותיו הפנימיות באות לידי ביטוי בזכות הסרת מחסומים כלשהם. אחת מהסיבות שבגללה "משיח חולית" לא ראה אור ב"אסטאונדינג" ("חולית" התפרסם בו לראשונה בהמשכים) הייתה האכזבה של קמבל ממה שהוא ראה כהכפפה של פול, העל-אדם, לכוחות חזקים ממנו, והסירוב של הרברט להפוך אותו לגיבור "קמבליאני".

קמבל בוורלדקון (כנס המד"ב והפנטסיה העולמי) 1956.

נבאלה-לי משלב בצורה נפלאה בין הסיפורים של ארבעת הגיבורים שלו. הוא מכניס לסיפור של קמבל את כל אחד מן הסופרים בתורו, מתאר את מערכות היחסים ביניהם, איך קמבל השפיע עליהם, ואיך, בסופו של דבר, כל אחד מהם התרחק ממנו ופרץ לעצמו דרך משלו. באחד הפרקים האחרונים של הספר, הדן בשנים 1969-1951 שבהן פחתה השפעתו של קמבל על הז'אנר בכלל ועל הסופרים האלה בפרט, כותב נבאלה-לי: "עם כל פגמיו של קמבל, נוכחותו הייתה מנחה ומדרבנת, והבארד, היינליין ואסימוב התפתחו במידה רבה בכיוונים שהוא התווה. בהיעדרו הם הפכו לדמויות סמכות בחוגים נבדלים משל עצמם" שבהם האופי שלהם הועצם בהיזון חוזר (עמ' 328-327). נבאלה-לי קרא לפרק הזה שבו הוא מתאר את הדרכים השונות שבהם הלכו ארבעת הגיבורים שלו "גרים בארץ נוכרייה".

החלק האחרון של הספר, שכולל את הפרק הזה, נקרא The Final Evolution (שם שמאבד הרבה אם ננסה לתרגם אותו). ובחלק הזה אפשר לראות את הכנות האכזרית כמעט של נבאלה-לי, שכל ביוגרף טוב חייב לנקוט בה כדי להאיר את הצדדים המחמיאים פחות של מושאי הכתיבה שלו. מן הסתם הוא מקדיש דיון רב לקמבל המבוגר (קשה לומר "בזקנתו", קמבל מת בגיל 61). ככל שהעולם הלך והשתנה סביבו, קמבל שהטיף בעבר לשינוי וחידוש הפך להיות נוקשה ושמרני יותר. הוא "התנגד לשינויים שבהם לא יכול היה לשלוט" כפי שאומר נבאלה-לי. ואז באים לידי ביטוי בצורה בולטת יותר הפנים המכוערים של אישיותו – הגזענות, הזלזול בנשים, ההומופוביה, היוהרה שלו (הוא התעקש שהנחיתה על הירח הייתה בזכות המדע הבדיוני) ועוד. אלה הצדדים שהניעו את ג'נט אינג (Ng) לומר בנאום הזכייה שלה בפרס שנקרא על שמו שאנחנו עדיין לכודים בטון "עקר. גברי. לבן" שקמבל התווה למדע הבדיוני. ולצדם מגלה נבאלה-לי גם את החמלה שדרושה לביוגרף טוב, ומתאר למשל ברגישות כנס בשנותיו האחרונות של קמבל שבו הוא ניגש לחבורת חובבים צעירים לשאול אותם אם ראו מישהו, ואיש מהם לא זיהה את העורך המיתולוגי.

האפילוג מתאר את גלגוליהם של שלושת הסופרים שהיו בשעתו המאורות הגדולים ביותר של "אסטאונדינג" בימי הזוהר שלו, וגם כלפיהם נבאלה-לי לא חוסך את שבטו. זה לא קשה במיוחד בנוגע להבארד ולהתפתחות הסיינטולוגיה לכת דרקונית שמצצה את כספי המאמינים שלה והעבירה מעשר שלהם להבארד בעודו מתכחש רשמית לקשר אליה. אבל הוא מדבר בכנות גם על ההטרדות המיניות של אסימוב, ומתאר את הריחוק והנוקשות של היינליין בשנותיו המאוחרות. ובכל זאת, גם שם ניכרת החמלה הזו שלו וההבנה שלו את האנושיות שלהם. האפילוג מסתיים במותו של אסימוב (האחרון מביניהם שהלך לעולמו) וגולש באופן טבעי לשני עמודים שהדרך היחידה שאני יכול לתאר אותם היא שיר אהבה למדע הבדיוני.

יותר מכול נבאלה-לי, שהוא סופר, יודע לספר סיפור. לאורך 400 עמודים הוא אורג סביב הסיפור של קמבל בצורה נפלאה את הסיפורים של הבארד, היינליין ואסימוב, שיחד יוצרים את הסיפור של תור הזהב – הבסיס של המדע הבדיוני שמלווה אותנו עד היום. הספר שלו מרתק, קריא ומאיר עיניים. הוא גם מתוחקר להפליא – הוא כולל כמעט מאה עמודים של הפניות וביבליוגרפיה, ובנוסף להן מפתח עניינים. אני חושב שכל מי שאוהבת או אוהב מדע בדיוני ייהנו ממנו.

Astounding: John W. Campbell, Isaac Asimov, Robert A. Heinlein, L. Ron Hubbard, and the Golden Age of Science Fiction
Alec Nevala-Lee
Dey Street Books / HarperCollins, 2018
533 pages