או: הליצן ואשמת העובדת הסוציאלית

עשרים וארבע שעות בלבד אחרי שצוין בעולם "יום בריאות הנפש" יצא לאקרנים בישראל הסרט ג'וקר בבימוי טוד פיליפס, ובכיכובו יוצא הדופן של חואקין פיניקס. הסרט מספר את הנרטיב הטראגי שמאחורי הטירוף, וגותהאם סיטי מעולם לא דמתה כל כך לתל אביב.

"לצופים של DC נמאס לראות גיבורים," אמר חבר שלי כשיצאנו מההקרנה. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, אבל האולם היה מלא. הסתכלתי על הצופות והצופים טרוטי העיניים שהלכו, המומים כמוני, לשירותים או לסיגריה. איפה היה הגיבור של הסרט? משך שעתיים חווינו מנה מזוקקת של אלימות ושנאה. הג'וקר הוא מהרשעים הדוחים והבלתי צפויים ביותר שזימן לנו עולם הקומיקס, ובכל זאת העלילה מוליכה אותי ברגישות רבה לרצות שהוא לא ייתפס לעולם. לא יכולתי להימנע מזיכרון חוויית הקריאה של הספר הקלאסי של נבוקוב, "לוליטה", המגולל את סיפורו של פדופיל אובססיבי. גם כאן נגעלתי מעצמי שבחרתי בקלות כזו בצד של העבריין חסר המוסר. אבל הסרט, המטלטל את המוסר עד היסוד, מערער את המונחים של טוב ורע ומאפשר לנו להתאהב לחלוטין ברוצח פסיכופת.

הסיפור מתרחש בשנות השמונים בעיר גותהאם המוכה באבטלה ובעוני, ונתונה בעיצומה של שביתת פועלי אשפה. ארתור פלק (חואקין פיניקס) הוא ליצן וקומיקאי כושל, החי בדירה מתפרקת עם אימו הסיעודית (פרנסס קונרוי המדהימה), ותלוי לחלוטין בשירותי הרווחה לקבלת התרופות שלו. בעקבות בעיה נוירולוגית הוא נוטה להתקפי צחוק בלתי נשלטים, ולא עובר שבוע בלי שהתקפים אלה גורמים לכך שיחטוף מכות. הוא חולם שהצלחתו כקומיקאי תביא אותו לתכנית האירוח של הגיבור שלו ושל אימו, מוריי פרנקלין (רוברט דה נירו). ברקע, תומאס ויין (ברט קאלק), הלוא הוא אביו של ברוס ויין (שיהיה יום אחד באטמן), רץ לראשות העיר. העיר מידרדרת, ערמות הזבל גובהות, ותקציב שירותי הרווחה והפעילות שלהם מקוצים. ללא פרנסה, השגחה או טיפול תרופתי, נופל ארתור לידיהם של שלושה בני עשירים שיכורים ברכבת התחתית, ומאותו הרגע מתחיל להיות פחות ופחות ארתור, ויותר ויותר ג'וקר. מעשיו האלימים ישנו לא רק את חייו, אלא את חיי העיר כולה.

אני מאמינה שהסרט עובד כל כך טוב כי בעלי התפקידים מאוד נהנו לעשות את העבודה שלהם, החל בצוות הצילום ועד לשחקנים והשחקניות. המוסיקאית האיסלנדית הילדור גיאנדוטיר (סיקאריו, המפגש) יצרה את פס הקול האפי שמלווה את הסרט והופך את סלון מעמד הפועלים האפרורי של משפחת פלק לבמה של אימה. המוסיקה משרת האימה צובעת את תנועותיו העדינות של פיניקס, שמתגלה לא רק כשחקן יוצא דופן, אלא גם רקדן מחונן. העיצוב האמנותי המדהים הוא חזון של לורה בלינגר (בנות, גותהאם, הר ברוקבק). הסרט כולו מולבש בצבעי העיר –  ירוק, צהוב ואדום של רמזורים ושחור של שקיות זבל ואספלט, המהדהדים לסרטיו החברתיים-אלימים של מרטין סקורסזה (נהג מונית, השור הזועם). אפילו רגע חסד מתוק בו ארתור יושב לדייט עם אהובתו, מופרע על ידי שוט של ערימות שקיות זבל מחוץ למסעדה. העיר כולה מוצגת כסיוט של אשפה וחוסר תקווה. הצבעוניות תגיע לשיא בסיום הסרט, כאשר מעשיו של הג'וקר יובילו את העיר לכדי קקופוניה חזותית של טירוף. זוהי שעת הליצנים.

סזאר רומרו, הבדרן והרקדן המפורסם, ששיחק לראשונה את הג'וקר בסרט. ג'ק ניקולסון עשה את זה אחריו, ולמרות שהיום הג'וקר שלו ייראה לנו סתם קצת משונה, את הקהל של שנות ה-90 זעזעה דמותו עד היסוד. אחריו נכנס לנעלי הליצן הית' לדג'ר הבלתי נשכח, והיה נדמה שדמות הג'וקר האכזרי הגיעה לשיא ושכעת היא יכולה לנוח בשקט. אבל אז קיבלנו את ג'ארד לטו ב-suicide squad, ולבסוף, הגיע חואקין פיניקס.

אני מודה שחששתי. מבחינתי, הג'וקר לנצח יהיה שייך להית' לדג'ר, שהכרתי כפלייבוי קשה מבחוץ ורגיש מבפנים בעשרה דברים שאני שונאת אצלך. התפקיד המצוין ההוא, שעליו זכה בגלובוס הזהב, בצירוף עם סיום חייו הטראגי, החתים את דמות הג'וקר במורשת של לדג'ר. ואז הגיע פיניקס. אני לא חושבת שהוא שינה את חוקי המשחק, הוא הרחיב אותם. לדג'ר יצר דמות של ג'וקר אלים ונטול מוסר, אבל גדולתו היא בהצלחתו לייצר אמפתיה. הג'וקר של פיניקס מקבל את כל המסך לעצמו, והוא כבר לא רק נבל פסיכופת הזוי –  הסרט מפנה אצבע מאשימה למי שזנח את החלשות והחלשים.

בישראל של 2019, יש 250,000 מתמודדי נפש מאובחנים, אך רק 70,000 מתוכם מקבלים קצבת נכות. בין עשרה לעשרים אחוזים מהאוכלוסייה מתמודדים עם דיכאון וחרדה. רק שלושים וחמישה אחוזים מהמתמודדים עם הפרעה דו-קוטבית נמצאים בטיפול, למרות שישנם יותר מ-60,000 מאובחנים בארץ. הנתונים האלה לקוחים מהמאמר "כמה חולי נפש יש בישראל" באת "זכותי". המינוח הנכון הוא "מתמודדי נפש", והעובדה שאתר פופולרי כמו "זכותי" עדיין משתמש במונח הלא ראוי "חולי נפש" היא עצובה.

בתור קולנוענית אני יכולה להבין למה מפתה מאוד למקם סרט אימה בתוך "בית משוגעים". המסדרונות הלבנים הארוכים היוצרים פריים מושלם, בעיקר כאשר במרכזם עקבות אדומים מדם. הלבן של חליפות הכפיתה שמשתלב בריפוד הבהיר על הקירות. פס קול מלא בצרחות מהדהדות, אחים בחליפות לבנות רצים בבהילות להציל חברי צוות מדממים. דיכאון, OCD, דו-קוטביות, סכיזופרניה, כל אלה מייצגים את הלא נודע והחשוך עבור החברה, שמפחדת מכל מה שלא מוכר. התמודדויות נפש הן המצע המושלם לסרטי מתח ואימה, לרקע לרוצחות סדרתיות או לאנסים מגואלים בדם. אבל השטחיות הזו מסוכנת, מגבירה את הסטיגמה והפחד, ומרחיקה מתמודדים מלבקש ולקבל עזרה. לשמחתי, לא בזה מסתכמת תחושתי מ"ג'וקר". העלילה אמנם משתמשת בסקסיות הזמינה של מוסדות למתמודדי נפש, ובאדם נואש שזקוק לעזרה, כדי לספר סיפור שיפחיד אותנו, אבל עם זאת, הסרט מדליק נורה אדומה ומסמן לחברה לפעול. הוא שואל מי המשוגע –  האזרח הפסיכוטי, או המדינה שמונעת ממנו תרופות –  ומאשים את הרשויות. "הם לא שמים על אנשים כמוך, ארתור," אומרת העובדת הסוציאלית ומספרת על קיצוצים בשירותי הרווחה, "והם לא שמים על אנשים כמוני, גם." בסרט, ארתור פלק מפסיק להתבייש בהתמודדות שלו ולבכות עליה, ומוצא בה את כוחו, כוח שהופך להיות אלים ועברייני, ולבסוף, הופך אותו לג'וקר.

התמודדות נפש עשויה להיות כוח גדול מאוד, ולא רק הפרעה. לאחרונה נשים וגברים מפורסמים ורבי עוצמה חשפו סיפורים אישיים של התמודדות. אנג'לינה ג'ולי, ג'ים קארי ואופרה וינפרי מדברות בפתיחות על התמודדות עם דיכאון קליני; דיויד בקהאם המתמודד עם OCD; הראפר קניה וסט הוציא אלבום על דו-הקוטביות שלו, ואמר עליה: "זו לא מגבלה, זה כוח-על". לברות וברי המזל הללו היו תמיכה, כישרון וסביבה (וכסף) שאפשרו להם להפוך את הקשיים שלהם לכוח-על של ממש. בג'וקר, פיליפס נותן לנו להציץ לדיסטופיה הלא רחוקה של אדם שאין לו את כל אלו, וכוחו הופך להרס ושנאה –  המדבקים את שאר האנשים שגם להם חסרה תמיכה נכונה. זה סרט קומיקס של DC שהאימה הגדולה ביותר בו היא המערכת.

היכונו לצאת מסע מתסכל ומרהיב של צחקוקים נבוכים, רציחות אלימות והזנחה פושעת. שווה להגיע מוכנים. או כמו שאמר הבחור שעמד מאחוריי בתור הנצחי לפופקורן –  "אני לא מוותר אחי, זה שעתיים וחצי סרט ואני לא רואה ג'וקר בלי פופקורן וקולה." אמן. אגב, אני כמעט בטוחה שראיתי אותו מחזיק יד לחבר שלו, כאשר ארתור עושה משהו אלים מאוד עם מספריים לראש של מישהו אחר. אל תגידו שלא הזהרתי.

ג'וקר (Joker)
אוקטובר 2019
זוכה אריה הזהב, פסטיבל ונציה
בימוי: טוד פיליפס
תסריט:  סקוט סילבר, טוד פיליפס
משחק: חואקין פיניקס, רוברט דה נירו, פרנסס קיורי, זאזי ביטס, ברט קאלן ועוד