הנסיך פסע במסדרונות המאובקים, חלף על פני משרתת ישנה במושבה, קורי עכביש מעטרים את כובעה. חצרן נחר בשלווה בפינת המסדרון. המלך והמלכה העתיקים נמו בכסי המלכות, כשראשיהם נשענים זה על זה. הנסיך עבר בין החדרים, עלה במדרגות, ניסה להעיר את הישנים, אך לשווא. הוא עלה לראש המגדל, ושם, ליד הפלך שכבר החליד, מצא את הנסיכה ישנה במיטה. כה יפה הייתה בשנתה עד שליבו יצא אליה מייד. הנסיך כרע ברך לידה.
״עלמתי,״ אמר, ״הלא תיעורי?״
שנת היפהפייה לא הופרעה. הנסיך הביט בה.
״כל כך יפה,״ אמר, רכן ונשק לה.
עיניה של הנסיכה נפקחו.
״מי אתה?״ היא קראה.
״אני…״ החל הנסיך, אך היא קטעה אותו.
״מי הרשה לך לנשקני?״
״ישנת. הוטל עלייך קסם,״ אמר הנסיך.
הנסיכה הדפה אותו, קפצה מהמיטה ורצה החוצה.
״אבי!״ קראה, ״יש כאן זר. הוא נישק אותי!״
״את ישנת מאה שנים,״ קרא הנסיך אחריה, ״הערתי אותך.״
המלך שהתעורר רץ לקראתו במסדרון, חרבו שלופה. אחריו חיילים מכוסי אבק…
~~~~~~~~~~
״אמא,״ אמר איתמר, ״התבלבלת.״
האם הרימה את עיניה מהספר והביטה בבנה בן החמש. ״במה התבלבלתי, חמודי?״
״הסוף,״ אמר איתמר. ״הנסיכה והנסיך מתאהבים והם מתחתנים. ככה זה היה אתמול.״
״לא, מתוקי, זה לא היה ככה. הנסיכה לא ידעה שישנה מאה שנים, ונבהלה מאוד ממה שעשה הנסיך. הלקח הוא שאסור לנשק נשים  בלי רשות.״
היא סגרה את הספר והביטה מהורהרת בכריכה.
״אולי הסיפור הזה בכלל לא לגיל שלך.״
״לא, אמא, זה היה אחרת. היא פוקחת את העיניים, והם מתאהבים, וכל הארמון מתעורר…״
״טוב, מתוקי, זמן לישון.״
כשאיתמר נרדם סוף-סוף היא יצאה מהחדר והניחה את הספר על המדף הגבוה. לא, סיפור על נשיקה ללא הסכמה וטעות טרגית שהסתיימה במותו של הנסיך הוא עדיין לא לגילו של הילד.
~~~~~~~~~
בבית אחר, מיכל הקטנה הקשיבה בעיניים פעורות לאביה מקריא את הסיפור האהוב עליה, סינדרלה.
״וכשראתה האם החורגת את מרכבתו של הנסיך מתקרבת, היא מיהרה ונעלה את סינדרלה בחדרה. נכנס הנסיך לבית, ומדד את סנדל הזכוכית לרגלי האחיות החורגות, אך הוא לא התאים. ואז ניסה אותו לרגלה של האם החורגת, והוא התאים בדיוק. הבין הנסיך שזו אהובתו, אחז בידה…״
״לא, אבא,״ קראה מיכל, ״זה הסנדל של סינדרלה. הוא מתאים רק לה.״
״הוא התאים לשתיהן, ומכאן הטעות של הנסיך.״
״לא נכון!״ התעקשה מיכל, ״הנעל לא מתאימה לאם החורגת, ואז סינדרלה דופקת בדלת, הנסיך פותח את הדלת ומודד לה את הנעל, וכשהנעל מתאימה, אז הפיה מלבישה אותה שוב בשמלה היפה, והם מתחתנים.״
״לא, מיכלי, את ממציאה את זה עכשיו. אני הקראתי לך את זה הרבה פעמים. את יודעת שהנסיך מתחתן עם האמא החורגת, וסינדרלה נשארת לבד. זה סיפור עצוב מאוד.״
״לא, זה לא!״ אמרה מיכל, דמעות מילאו את עיניה. ״זה לא נגמר ככה!״
אבא סגר את הספר. ״אין יותר סיפורים הלילה.״
~~~~~~~~~
ענבר עברה ליד אגף הילדים בדרך החוצה מהספרייה כשצעקות עלו מתוכו. היא נכנסה פנימה לראות על מה המהומה.
״הספרים מקולקלים!״ צעק קול מוכר מעבר לכוננית הספרים.
ענבר מיהרה לשם. אלמוג הקטנה, הבת של ליהי ורונית מדירה 8 בבניין שלה, עמדה שם מול ספרנית מבוהלת, פניה סמוקים, וערֵמת ספרים קטנה לרגליה.
״אלמוגי, מה קרה?״ שאלה ענבר.
״מישהו קלקל את כל הספרים!״ צעקה אלמוג.
״את מכירה אותה?״ שאלה הספרנית.
״כן, היא שכנה שלי,״ אמרה ענבר. היא הסתכלה על הספרים שלרגלי אלמוג וראתה שכולם של אניד בלייטון. ספרי השביעיה הסודית. אלמוג שלפה עוד ספר מהמדף, פתחה אותו בסופו ואז השליכה גם אותו על הארץ.
״מה קרה לספרים?״ שאלה ענבר.
״מישהו קלקל להם את הסוף!״ צעקה אלמוג. ״הם כל הזמן נכשלים!״
״אלמוג, אני יודעת שזה לא מרגיש הוגן שאחרי המאמץ הם נכשלים בפתרון התעלומות,״ אמרה ענבר, ״אבל הילדים התמודדו יפה עם האתגרים, וכן, הם למדו גם להפסיד. ילדים הרי לא יכולים לפתור פשעים.״
אלמוג הרימה את אחד הספרים והניפה אותו מול ענבר. ״קראתי אותו בשבוע שעבר! הוא לא נגמר ככה. הם ניצחו! ועכשיו לא!״
״מה את חושבת, שמישהו עבר בספרייה והדפיס מחדש את העמודים האחרונים של ספרים שנמצאים פה מלפני שנולדת? את רואה שהספר ישן, נכון?״
״הספרייה הזאת מקולקלת!״ התיזה אלמוג. היא השליכה את הספר, נדחקה על פניהן ורצה לפתח.
״אני אלך אחריה,״ אמרה ענבר.
״ודברי עם ההורים שלה!״ אמרה הספרנית, והתכופפה להרים את הספרים.
כשענבר יצאה היא ראתה את דמותה של אלמוג מתרחקת בריצה, הקוקו שלה מתנדנד מאחוריה. לא היה לה סיכוי להשיג אותה. היא התנחמה בכך שלא היו כבישים ראשיים בדרך הביתה, רק סמטאות ורחובות קטנים. כשהגיעה הביתה איש לא היה בדירה של אלמוג. ענבר ויתרה ועלתה לדירה שלה. היא תדבר איתן מחר.
~~~~~~~~~~
בארוחת הערב היא הייתה שקטה מהרגיל, עד שאביתר שאל אותה אם הכול בסדר.
״אתה מכיר את אלמוג, הבת של ליהי ורונית, נכון?״ שאלה ענבר.
״בטח, ילדה חמודה,״ אמר אביתר. הוא שכר ממנה חדר לפני שנתיים והיה שותף מושלם. הוא אהב לשטוף כלים, לנקות אבק, לסדר ולעשות ספונג׳ה. זו הייתה תרפיה בעיניו. היא אהבה לבשל, לכבס ולקפל כביסה. את החלונות נהנו לנקות יחדיו. אף פעם לא היו להם מריבות על עבודות הבית.
״פגשתי אותה היום בספרייה,״ אמרה ענבר. ״היא צעקה וזרקה ספרים. התלוננה שמישהו שינה את הסוף של השביעייה הסודית. אלה ספרים שקראתי עשרות פעמים כשהייתי בגיל שלה. הייתי תולעת ספרים לא קטנה בכלל.״
אביתר הביט על הספרייה הגדושה בסלון וזקף את גבותיו. ״לא שהיום חסרים לך.״
״אז קראתי עוד יותר, לפעמים שני ספרים ביום,״ אמרה ענבר. ״אף אחד לא שינה את אניד בלייטון.״
אביתר העביר את אצבעותיו בזקנו הקצר ואמר, ״קראתי משהו כזה היום בוויינט.״
״מה?״
״משהו על שיגעון של ילדים שהחליטו שהסוף של כל מיני אגדות השתנה. שזה כבר כמה ימים ככה.״
״איזה מוזר,״ מלמלה ענבר. ״על כמה ילדים דיברו?״
״הרבה,״ אמר אביתר. ״היו אפילו ילדים שהתקשרו למשטרה.״ הוא אסף את הכלים המלוכלכים ולקח אותם לשטיפה במטבח.
״בא לך לראות סרט?״ שאלה ענבר.
״כן, מזמן לא ראינו את הנסיכה הקסומה,״ אמר אביתר בקול רם מעל לשאון המים הזורמים בכיור.
״סבבה,״ אמרה ענבר, וחיברה את המחשב הנייד של אביתר לטלוויזיה. בזמן שאביתר סיים את שטיפת הכלים היא הכינה פופקורן ולא שכחה להביא גם חבילת טישו. היא תמיד בכתה בסוף, בקטע שבו הנסיך המפרדינק הורג את ווסטלי החלוש ואז את נורית.
~~~~~~~~~~
בבוקר היא ירדה קומה ברגל והגיעה לדלתן של ליהי ורונית בדיוק כשזו נפתחה. ליהי המתולתלת יצאה החוצה, נופפה לענבר ביד שאחזה בשלט המכונית, וחלפה על פניה בדרכה אל המדרגות היורדות. אלמוג, שיערה אסוף לקוקו שחור כרגיל וילקוט בצבע ירוק זרחני לכתפיה, יצאה אחריה. היא הביטה בענבר, וחשפה מולה שיניים חשוקות. ענבר נרתעה מבלי משים. אלמוג דילגה במדרגות בעקבות אמה.
״מה קרה?״ שאלה רונית, שהציצה מהפתח כשידה על הדלת, מוכנה לסגור אותה.
״הייתה בעיה בספרייה אתמול,״ אמרה ענבר. ״רציתי לדבר על זה איתכן.״
רונית נאנחה.
״היא זרקה ספרים על הרצפה ואמרה שהם מקולקלים,״ אמרה ענבר.
רונית הנהנה וסימנה לה בידה להיכנס. ענבר נכנסה. רונית כבר הייתה לבושה בחליפה, ותיק המסמכים השחור שלה היה מוכן על הכיסא. היא החוותה בידה למרכז הסלון, שם הרצפה הייתה מכוסה ספרי ילדים מושלכים בערבובייה, וג׳ינג׳ר, החתול הג׳ינג׳י השמנמן של המשפחה, נמנם על כמה מהם.
״היא נדבקה בשיגעון החדש של הילדים,״ אמרה. ״היא הבטיחה לאסוף את הספרים אחרי הצהריים כשתחזור מבית הספר.״
״היא עשתה את זה גם בספרייה אתמול. דאגתי,״ אמרה ענבר.
״כבר שלושה ימים כל הקבוצות מוצפות בזה. לא ראית?״
ענבר משכה בכתפיה. ״אני סרבנית רשתות חברתיות,״ אמרה.
רונית חייכה חיוך עגום.
״כמה נזק היא גרמה בספרייה?״
״אני לא חושבת שמשהו ניזוק. הספרנית הייתה בעיקר מבוהלת מהצעקות שלה על זה שמישהו קלקל את הספרים.״
״זה גם מה שהיא צעקה פה,״ אמרה רונית. היא ניגשה לערֵמה ושלפה ממנה את ההוביט.
״קראנו אותו יחד רק לפני חודש,״ אמרה, ״והיא מתעקשת שמישהו החליף לו את הסוף.״ היא דפדפה בספר. ״היא התחילה לבכות ואמרה שהדרקון לא טורף את הגמדים ובילבו לא מאבד את שפיותו. אבל קראתי את זה איתה רק לפני חודש!״
״אולי היא התבלבלה בגלל ההתחלה של שר הטבעות, אחרי שבילבו החלים?״
״את זה היא עוד לא קראה,״ אמרה רונית.
״וכל הילדים ככה? מה, הם משכנעים זה את זה בבית ספר?״
רונית משכה בכתפיה.
״לפי מה שאומרים, הם ממציאים סופים יצירתיים וחביבים, אבל…״ היא החוותה שוב על ערֵמת הספרים הזרוקה, ״זה מוגזם. לגמרי.״
ענבר הסתכלה בשעונה. היא צריכה ללכת. הלקוחות מחכים.
״בהצלחה עם זה,״ אמרה, והלכה לדרכה.
~~~~~~~~~
הלקוחה הראשונה להיום הייתה שולה הקשישה. ענבר הייתה מגיעה אליה פעמיים בשבוע, כשלא הייתה מנקה ובימים שילדיה של שולה לא באו לבקר. שני החתולים של שולה החלו ליילל כבר כשענבר התקרבה, וגירדו בדלת. הם זיהו את צעדיה.
״שלום,״ אמרה שולה במאור פנים. ענבר ליטפה את שני החתולים השחורים, אחים שגדלו אצל שולה מאז שאמם סיימה להניק אותם בחצר הבניין, והיו כל כך דומים עד שאפשר היה להבחין ביניהם רק לפי צבע הקולר.
״קראת השבוע ספר מעניין?״ שאלה שולה, כשענבר הלכה אל המרפסת.
ענבר לקחה שקית ואת הכף, התכופפה וגרפה את החול באחד הארגזים. בפעם הבאה היא תצטרך להחליף הכול.
״אני קוראת שוב את האוסף המלא של סיפורי שרלוק הולמס,״ אמרה ענבר בזמן שחיפשה בארגז את גושי הקקי.
״לאיזה סיפור הגעת?״ שאלה שולה. עיניה של שולה בת השמונים ותשע כבר לא היו טובות כבעבר. היה לה קשה לקרוא, וענבר נהנתה לספר לה על הספרים שקראה.
״לאגודת אדומי השיער,״ אמרה ענבר. ״יש שם בעל חנות משכון עם שיער אדום שעובד באגודה של אדומי שיער, ויש שוד,״ היא הזכירה לשולה את העלילה בזמן שעברה לארגז השני.
״רק הסוף,״ נאנחה ענבר, ״הוא כבר פתר את התעלומה ועצר את השודדים, ואז הייתה רעידת אדמה, ומנהל הבנק נהרג וכל הכסף נקבר בלי שאפשר לחלץ אותו. זה היה מתסכל כל כך. אבל לפחות הוא פתר את התעלומה. בדרך כלל הוא הרי נכשל בפתרון והרעים בורחים.״
כשסיימה לנקות ישבה כרגיל לכוס תה עם שולה כדי לשוחח איתה על ספרים וללטף את החתולים. הן ישבו, כל אחת עם חתול בחיקה וספל תה בידה, ופטפטו על ספרים נוספים, כולל על ספר ששולה קראה בצעירותה וענבר הצליחה להחמיץ עד כה, ״גאווה ודעה קדומה״. היא תיארה אותו בצורה כל כך מעניינת, עד שענבר הזכירה לעצמה לחפש אותו סוף-סוף בספרייה.
״אבל הסוף מאוד עצוב ואכזרי,״ אמרה שולה, וחפנה את ידה של ענבר בין ידיה. ״תתכונני לזה.״
ענבר הנהנה בכובד ראש.
~~~~~~~~~
הלקוח הבא היה שיר כנען, על ארבעת חתוליו ושלושת ארגזי החול שלהם. הם תקשרו בפתקים. לענבר היה מפתח לדירת הגג הנאה שלו. ארבעת החתולים והכלב התחככו ברגליה כשבדקה שיש כסף בקופסת העץ הקבועה על השולחן הקטן בסלון. היה שם סכום כפול מהרגיל ופתק, ״בבקשה תוציאי את גיזמו לטיול. אחזור היום מאוחר.״ גיזמו נבח.
ענבר נאנחה ובדקה ביומן. כן, היא תספיק. בדוחק. למה הוא לא היה יכול להתקשר אליה אתמול ולבקש? לפחות הוא שילם היטב.
היא ניקתה בזריזות את ארגזי החול של החתולים, בדקה שיש להם מספיק מים ואוכל ולקחה את הכלב לסיבוב קצר. כשהחזירה את הכלב ראתה דיסק ישן של הסרט ״אלאדין״ מונח על מכשיר ה-DVD העתיק של שיר. הדיסק נראה חבוט ומרוט, ונראה שצפו בו פעמים רבות. ענבר חייכה. היא ראתה את הסרט כילדה! ימים היא בכתה על גורלם המר של אלאדין שנכלא בכלוב ויסמין האומללה שאולצה להתחתן עם ג׳פאר. דמעות עלו בעיניה.
~~~~~~~~~
הלקוחה האחרונה להיום הייתה עופרה לינדהדר מצהלה, שלחתול השמנמן שלה הייתה בעיית השתנה, ולכן היו לה בביתה הדו־קומתי שמונה ארגזי חול פזורים במקומות אסטרטגיים. גם ביום האחד בשבוע שבו האופר של הילדים נסעה לבקר את הוריה בצפון, חייבים לנקות אותם כי הם ״הדיפו ריח״! ברור שעופרה, אשת החברה מטופחת הציפורניים, לא תיגע בארגזי חול. גם לא בעלה השופט. ובוודאי שלא ילדיה הרכים והעדינים שהגדול בהם רק בן ארבע־עשרה. על ענבר הוטל לרוקן את החול המשומש מהשבוע שעבר, לשטוף את הארגזים ולמלא אותם בחול חדש. את כל השמונה, על אף שכמעט בכולם החול היה נקי.
עופרה תמיד עיגלה את התשלום כלפי מעלה בנדיבות, אבל ענבר לא הייתה בטוחה שהפטפוטים שלה באוזניה בזמן שעבדה באמת שווים את תוספת הכסף.
״כבר שלושה ימים הילדים מטריפים אותי,״ אמרה עופרה. היא נדבקה אל ענבר בשעה שזו נשאה את הארגז הראשון אל הדלת האחורית כדי לרוקן ממנו את החול בפח ולשטוף אותו.
״השיגעון של הילדים?״ ניחשה ענבר.
״הם בוכים לי שהסרטים שלהם השתנו,״ אמרה עופרה. ״שהיה להם סוף אחר. משגעים אותי, אני אומרת לך. מרגע שהם חוזרים מבית ספר ועד אמצע הלילה – מתלוננים על סרטים וסדרות בטלוויזיה. שון אפילו אמר לי שהסוף של משחק בפלייסטיישן שלו השתנה, ועכשיו הוא נגמר רע.״
ענבר ניחשה שוב. ״המשחק נתקע?״
״בדיוק מה שאני שאלתי אותו,״ אמרה עופרה. ״הוא אמר לי שסרטון הסיום של אופק אפס שחר או שם מטופש אחר פתאום מראה סוף רע שהעולם נחרב בו למרות שהוא ניצח בקרב שצריך לנצח כדי להגיע לשם. ובפעם הקודמת שהוא עשה את זה היה סרטון אחר ושזה לא אפשרי.״
~~~~~~~~~
ענבר חזרה הביתה כשראשה הומה מפטפוטים, סוחבת איתה שקית מלאה בחול חתולים, לכאורה משומש אך נקי לגמרי, אותו השאירה ליד הדלת של השכנים מהקומה הראשונה. הייתה להם חתולה בת חמש־עשרה שהם אימצו בימים טובים יותר מבחינה כלכלית, ושמרו עליה מכל משמר גם עכשיו, כששקעו בחובות. ענבר הביאה להם שקית חול מעופרה פעם בשבוע. עזרה קטנה.
~~~~~~~~~
נקישה עדינה בדלת. ענבר הרימה את ראשה מהספר שקראה וקמה לפתוח. אלמוג הקטנה עמדה בפתח, שלושה ספרים בידיה ומבטה מושפל.
״היי,״ אמרה ענבר.
״אמא שלחה אותי להחזיר לך את הספרים שלך,״ אמרה אלמוג והושיטה לענבר את שלושת ספרי נרניה הראשונים.
״שכחתי שהשאלתי לך אותם. את רוצה את ההמשכים?״ שאלה ענבר.
״מצאתי אותם כשסידרתי את הספרים,״ אמרה אלמוג, עיניה עדיין מסתכלות על הרצפה.
״את השלכת את הספרים שלי?״ קראה ענבר.
אלמוג הנהנה, מבוישת. ״אמא אמרה לי להתנצל. סליחה.״
ענבר בדקה את הספרים עם העטיפות המקוריות של הוצאת מרגנית מכל הכיוונים ואז חיבקה אותם, כאילו היא מנסה לנחם את הספרים האומללים שעברו התעללות קשה.
״הם בסדר,״ אמרה אלמוג.
ענבר נלחמה ברצון לצרוח על הילדה. זה הרי לא יעזור. ברור שהיא מנסה לשדר מצוקה כלשהי, ומנצלת את ״השיגעון של הילדים״ בשביל זה. אולי תנסה לחקור אותה בעדינות.
״אני מקבלת את ההתנצלות שלך. רוצה להיכנס?״ ילדים לא תמיד מספרים להורים שלהם מה מטריד אותם, אבל לאנשים אחרים לפעמים כן.
אלמוג נכנסה לדירה. ענבר הניחה את ספרי נרניה המוכים על השולחן בסלון, ושתיהן התיישבו על הספה הסגולה.
״אלמוג, משהו מציק לך?״ שאלה ענבר.
אלמוג בהתה בה בעיניים כהות רחבות כמעט בלי למצמץ.
״למה את משליכה ספרים על הרצפה?״
״כי הם מקולקלים!״ הכריזה אלמוג.
ענבר ניסתה להישאר רגועה, ״איך הם מקולקלים?״
״הסוף מקולקל!״
״שתינו יודעות שהספרים בסדר. יש משהו אחר שגורם לך להתנהג ככה. משהו בבית ספר?״
״זה לא הסוף הנכון!״
ענבר לקחה לידה את ״האריה, המכשפה וארון הבגדים״, דפדפה עד העמודים האחרונים ורפרפה עליהם. כן, אותו הסוף שהיה שם תמיד בכל עשרות הפעמים שקראה את הספר הזה – המלכים עוקבים אחרי האייל הלבן בבריחתם מנרניה הקופאת מחדש מאחוריהם, רק כדי לחזור לאנגליה ולגלות שהוריהם נהרגו בהפצצות על לונדון.
״אלמוג, קראתי את הספר הזה שוב ושוב. הפעם האחרונה הייתה לפני שנה. זה אותו סוף.״
״זה סוף רע!״ אמרה אלמוג.
אז זה העניין. ענבר שאפה עמוקות.
״בואי, אני אספר לך משהו שלומדים כשמתבגרים ומתחילים לעבוד,״ אמרה ענבר.
אלמוג שוב בהתה בה בעיניים רחבות. ״מה?״
״החיים הם כמו ארגז חול של חתולים.״
מצחה של אלמוג התקמט. ״הארגז של ג׳ינג׳ר מסריח אם לא מנקים אותו.״
״בדיוק. את מנקה אותו ואז הוא נקי, אבל לא משנה מה, הוא שוב מתלכלך.״
״כי ג׳ינג׳ר מחרבן בו.״
״סופו של הארגז תמיד רע, נכון? לא משנה כמה ננקה אותו, הוא ישוב ויתלכלך. יום אחד יגיע הרגע שבו הארגז יפסיק להתלכלך, אבל זה לא אומר שהסוף טוב. פשוט קרה דבר עוד יותר גרוע. ואז כל פעם שאת מסתכלת על הארגז הנקי את מתחילה לבכות…״ עיניה התמלאו דמעות כשנזכרה בחורף, החתולה הלבנה והפרוותית דמוית גוש שלג רך, שהיא ירשה עם הדירה מסבתה ומתה בשנה שעברה. היא ניגבה את הדמעות מעיניה, וחשה את ידיה הקטנות של אלמוג נכרכות סביב גופה.
״סליחה,״ מלמלה, ״נזכרתי בחורף.״
״אני גם אהבתי את חורף,״ אמרה אלמוג. ליהי ורונית אימצו את ג׳ינג׳ר אחרי שחורף מתה והפסיקה להיכנס לדירתן מדי פעם.
״אז מה שאמרתי,״ היא המשיכה וניגבה שוב את עיניה, ״זה שהחיים תמיד ייגמרו ברע. בגלל זה הסוף לפעמים רע. זה הגורל שלנו.״
״אבל הסוף של הספר הזה לא היה רע! הוא היה טוב!״ אמרה אלמוג. ״הוא השתנה.״
שוב הגיעו לשם. ענבר נשענה לאחור בייאוש.
״איך אתם לא זוכרים את הסוף של הספרים האלה?״ שאלה אלמוג. ״אף מבוגר לא זוכר! זה כבר כמה ימים ככה! הנה, תראי,״ היא הניפה את הנסיך כספיאן, ״איך הספר הזה נגמר?״
״מה זאת אומרת?״ שאלה ענבר, ״מירז הורג את כספיאן, והילדים חוזרים הביתה.״
״לא, פיטר מנצח בקרב עם מירז וכספיאן נהיה מלך!״
ענבר לקחה ממנה את הספר, דפדפה בו עד שהגיעה לקרב בין כספיאן לדודו והראתה לאלמוג ששמרה על פנים נחושים.
״אבל איך מתחיל המסע בדורך השחר?״
שאלות קלות. ״אדמונד, לוסי ויוסטס נופלים לים של נרניה.״
״ומי אוסף אותם מהים?״
״המלך כספי…״ ענבר השתתקה. ״רגע…״ אמרה.
״את רואה?״ קראה אלמוג וחייכה בניצחון, ״אם הוא מת בספר השני, איך הוא חי בשלישי?״
״אסלן כנראה החזיר אותו לחיים,״ אמרה ענבר.
״זה לא כתוב בשום מקום! את המצאת את זה כדי להסביר את הסוף החדש. אבל עם הסוף הישן, לא היה צריך את זה בכלל!״
״אולי זה לא כתוב, אבל…״ היא חשבה לרגע, ״אני כן זכרתי את הסוף שכתוב בספר. שהיה אצלך עד עכשיו, אז לא הסתכלתי בו.״
מצחה של אלמוג התקמט. ״הזיכרון שלך מקולקל כמו הספר,״ פסקה.
״איך נגמר המסע בדורך השחר?״ שאלה ענבר.
״הילדים חוזרים הביתה,״ אמרה אלמוג.
״רק יוסטס,״ אמרה ענבר, ״אדמונד ולוסי מתים. רוצה שנבדוק מה כתוב?״
״יהיה כתוב מה שאמרת.״
״ובאמת בספר הבא יוסטס הגיבור בלי אדמונד ולוסי.״
״עוד לא קראתי את הספר הבא. וחוץ מזה אסלן אמר להם שהם לא יחזרו אז הם לא צריכים למות בשביל זה.״
״אבל הם כן. זה קרע לי את הלב מחדש כל פעם שיוסטס בכה על הגופות שלהם.״
״הוא לא!״
״את רוצה את הספר הבא?״ שאלה ענבר, ״אבל תבטיחי לי שלא תזרקי אותו על הרצפה.״
״לא, אני לא רוצה!״  אמרה אלמוג. קולה התרומם ועיניה התכווצו בזעם, ״לא רוצה סיפורים עם סוף רע! וכל הסיפורים נהיו כאלה!״ היא צעקה עכשיו. ״למה לא נשאר אפילו סיפור אחד עם סוף טוב?״
״כי העולם מסריח כמו חרא של חתולים, וילדים צריכים ללמוד להתמודד עם זה!״
אלמוג שוב חשפה שיניים חשוקות ורצה החוצה מהדירה. היא אפילו לא טרחה לטרוק את הדלת בזעם.
ענבר נשארה לשבת על הספה. אז קמה ונגשה לספרייה שלה. האם באמת אין אף סיפור עם סוף טוב?
~~~~~~~~~
״מה את עושה?״ אביתר נשמע נרעש. ענבר נשאה את עיניה בהפתעה. אביתר תמיד היה מופת של רוגע. הוא לא התרגש כשהתפוצץ צינור מים באמבטיה, והם נאלצו לגרוף המון מים החוצה בשתיים בלילה. גם לא כשלהקת מקקים ענקית החליטה לצאת מהביוב ולהפוך את הדירה לביתה הקבוע. ולא בהפסקת החשמל ההיא בת עשר השעות, כשהיה נדמה לענבר שתכולת הפריזר עומדת להתקלקל, והוא עזר לה לבשל מהר את כל האוכל הקפוא. גם כשנפלו טילים על תל־אביב הוא היה רגוע לחלוטין, והרגיע את כולם במפגש השכנים בחדר המדרגות.
אבל עכשיו הוא נראה לחוץ, מבטו מבוהל כשסרק את ערֵמות הספרים שהיו פזורים על השולחן והספות במקום להיות בספרייה. אביתר שנא אי־סדר.
״אני מחפשת ספר עם סוף טוב. חייב להיות משהו.״
״מה?״
״דיברתי עם אלמוג היום,״ אמרה ענבר. ״ניסיתי להבין למה היא משליכה ספרים על הרצפה, והיא הצליחה לערער אותי קצת. באמת אין שום ספר עם סוף טוב. אפילו לא אחד. אני מרגישה במעורפל שיש יצירות עם סוף טוב, אבל אני לא מצליחה להיזכר אפילו באחת.״
״בטח שיש,״ אמר אביתר.
״איזו?״
״אה…״ מצחו התקמט, ״אה…״ הוא גירד בראשו, ״תני לי רגע…״
״קח חמישה. אני שוברת את הראש כבר שעתיים. אני מתחילה לחשוב שהיא צודקת. אין שום יצירה עם סוף טוב. ובסדרות לפעמים הסוף של ספר אחד סותר את ההתחלה של ספר אחר. ואני לא זוכרת שהיו סתירות כשקראתי אותם במקור. משהו מוזר נורא.״
״הסיפור שאינו נגמר!״ קרא אביתר בהתלהבות.
״פנטזיה נהרסת לנצח,״ אמרה ענבר.
״אבל בסטיאן מפסיק לחיות בעולמות דמיוניים.״
״זה לא סוף טוב.״
אביתר חזר לגרד בראשו. ״זהבה ושלושת הדובים,״ הכריז.
״סוף טוב? הדובים אוכלים את זהבה.״
״טוב לדובים.״
ענבר העוותה מולו את פניה.
״מאיפה אני יודע? אני קורא ספר בפעם בשנה,״ הוא פנה והלך ממנה.
ענבר המשיכה לבדוק את הספרים שלה בזה אחר זה. נכון, השאיפה לסוף טוב היא מאפיין של הילדות, הרצון לפתרון קסום לכל הבעיות שלנו, וחיים מאושרים מכאן והלאה – פסיכולוגית הסבירה את זה היום בתוכנית רדיו שהיא שמעה באוטובוס בדרך מצהלה הביתה. כן, הילדים דורשים את זה וכניעה תלמד אותם שיעור לא טוב לחיים, אבל מצד שני, היא שאלה את עצמה, למה הם לא דרשו את זה בשבוע שעבר? ולמה אין אפילו יצירה אחת עם סוף טוב?
~~~~~~~~~
שעה מאוחר יותר אביתר יצא מחדרו והמבט שנעץ בה היה עוד יותר מזועזע. המצב בסלון רק החמיר, כשרוב הספרים היו מפוזרים בחוץ ורק שני מדפים עוד נשאו עליהם כותרים מבועתים מגורלם המתקרב.
״הגזמת לגמרי,״ הוא מלמל, הרים ספרים והחל להחזיר אותם למדפים.
״לא, אתה לא מסדר אותם נכון,״ אמרה ענבר.
״לא אכפת לי. תסדרי אותם איך שאת רוצה כשתחזרי לשפיות,״ הוא אמר, והמשיך לדחוף אותם למדפים ללא שום סדר ושיטה. ענבר התייאשה. ממילא זה היה חסר טעם. מהספרייה שלה לא תצמח הישועה.
~~~~~~~~~
כשחזרה למחרת מהלקוח האחרון מצאה את אלמוג יושבת על המדרגות בסמוך לדלת ביתה, ופניה חמוצים.
״למה את בחוץ?״ שאלה.
״קרעתי ספר ואמא צעקה עליי, אז ברחתי החוצה,״ אמרה אלמוג.
״מה?״ נבהלה ענבר.
״זה היה ספר ישן וקרוע גם ככה,״ אמרה אלמוג. ״רציתי לראות מה יקרה אם אני אקרע את החלק של הסוף שהשתנה. לראות אם הסוף החדש שיוצא שוב ישתנה כמו הסוף המקורי.״
״רוצה לעלות אליי?״ שאלה ענבר.
אלמוג הנהנה. ענבר שלפה את הטלפון שלה, ושלחה מסרון לליהי ורונית שהיא לוקחת את אלמוג אליה.
‘תודה, אני שמחה שאת משגיחה עליה׳, הגיעה התשובה מליהי.
שתיהן עלו לדירה של ענבר, ואלמוג התיישבה על הספה באותם פנים חמוצים. ענבר הניחה את הטלפון שלה על השולחן, ותהתה אם לשים סרט בשביל אלמוג. היא הביאה את המחשב של אביתר כדי לחבר אותו לטלוויזיה אבל נמלכה בדעתה, והניחה אותו על כיסא. אלמוג מצוברחת מסופים רעים, אז מה יעזור סרט עם סוף רע? במקום זה הלכה למטבח, מזגה לימונדה מהבקבוק במקרר והביאה לאלמוג.
אלמוג הצביעה על הספרייה המבולגנת ואמרה, ״זה לא נראה ככה אתמול.״
״נכון,״ הסכימה ענבר. ״אחרי השיחה שלנו עברתי על כל הספרים. באמת לא היה אפילו ספר אחד עם סוף טוב. ויש באמת סתירות בסדרות. ואני לא זוכרת שהיו סתירות פעם.״
פניה של אלמוג אורו. ״אמרתי לך!״ אמרה.
ענבר נשכה קלות את אצבעה, מהרהרת.
״אז את מאמינה לי?״ שאלה אלמוג, הניחה את הכוס והתייצבה מולה. ״אם כן, את המבוגרת הראשונה בכל העולם שמאמינה!״
״בואי ננסה משהו,״ אמרה ענבר. היא פתחה את השידה בה שמרה חפצים נחוצים והוציאה מחברת ועט.
״מה את רוצה לעשות?״
״לכתוב סיפור עם סוף טוב. כמה זה קשה?״
היא התיישבה ליד השולחן ופתחה את המחברת. ״מה נכתוב?״ שאלה.
אלמוג חייכה והתיישבה לידה. ״תכתבי על ילדים שיוצאים להרפתקה ומצליחים!״ אמרה.
ענבר ניסתה להתחבר לעצמה התיכוניסטית, שישבה והשתעשעה בכתיבת סיפורים ששמרה לאחר מכן במגֵרה ולא הראתה לאיש. הסיפורים ההם היו בדרך כלל על נערה יפה וביישנית שמתאהבת בילד הכי מקובל בכיתה, אבל הוא יוצא עם מלכת הכיתה הסנובית כי זה מה שמצפים ממנו כל הילדים. אבל במסיבה או בטיול השנתי או כששניהם מדריכים באותו גדוד בצופים הם אוחזים ידיים ומסתכלים זה בעיניה של זו, והוא מתוודה שתמיד אהב אותה מרחוק ולא העז לומר לה. ואיך הם נגמרו? נדמה היה לה שבאחד מהם שני האוהבים נסעו לטייל במדבר ונהרגו בנפילה מצוק. ובסיפור אחר הנערה נופלת קורבן לשודדים והנער, שמנסה להציל אותה, נהרג בקטטה, והיא נותרת לבדה. ובסיפור שלישי הוריה של הנערה שלא מרוצים מהקשר מחליטים לעבור לחוץ לארץ כדי להפריד בין האוהבים. באמת כך היא סיימה את כולם? אפילו באחד הם לא הופכים לחברים? היא כמעט קמה לחפש את הסיפורים הישנים, אבל אלמוג אמרה, ״נו…״
ענבר התעשתה. היא כתבה כמה פסקאות על שלושה ילדים שרודפים אחרי אדם שחטף תיק מקשישה לתוך בית מסתורי.
״בבית יש רוח רפאים,״ אמרה אלמוג, ועיניה ברקו. ענבר כתבה על רוח הרפאים שמסתערת על השודד שזועק ומפיל את התיק. ואז הילדה שבחבורה חוטפת את התיק, ושלושתם בורחים מהבית ומחזירים את התיק לקשישה. ואז כתבה ״הסוף!״
״עשינו את זה,״ אמרה. ״כתבנו סיפור עם סוף טוב.״
אלמוג הניפה את ידה, והן החליקו כפות ידיים.
״נכון שזה יותר כיף ככה?״ שאלה. הן קראו שוב ביחד את הסיפור הקצר שלהן. אבל כשהגיעו לסוף נשימתה של ענבר נעתקה. עכשיו היה כתוב שם בכתב ידה שהילדים מוצאים את הקשישה מתה, אחרי שנפלה על הכביש. אבל היא לא כתבה את זה ככה.
״זה השתנה!״ אמרה אלמוג.
״נכון,״ אמרה ענבר. ״זה לא היה ככה. אני…״ והיא השתתקה כי עכשיו לא הייתה בטוחה מה באמת כתבה.
״הם החזירו לה את התיק והיא אמרה להם תודה. אני ראיתי שכתבת את זה.״
״את בטוחה?״ שאלה ענבר. ״זה הרי הגיוני שהיא נפלה כשהשודד חטף ממנה את התיק, לא?״
״לא, ענבר, הזיכרון שלך משתנה גם!״ אמרה אלמוג. ״זה לא היה כתוב. בעצמי ראיתי.״
משהו משנה לה את הזיכרון? ענבר הסתכלה סביב. איש לא היה איתן בבית.
״בואי ננסה שוב,״ אמרה אלמוג. ״אולי נראה את זה משתנה. תכתבי סיפור אחר.״
ענבר הפכה את הדף והחליטה לחזור לסיפורי הנעורים שלה. היא כתבה על ילד שקוטף פרח, ומגיש אותו לילדה שהוא אוהב, והם אוחזים ידיים ומחייכים.
״זה משעמם,״ אמרה אלמוג, ולקחה את העט שענבר הניחה.
״אבל הסוף טוב,״ אמרה ענבר. היו רק ארבעה משפטים בסיפור. מבט אחד הקיף את כולם. ענבר ניסתה לשנן לעצמה את המשפטים. בייחוד את האחרון, כשהם מסתכלים זה בעיניה של זו ומחייכים. ואז היא מצמצה וראתה משפט נוסף בכתב ידה שבו הילדה מפתחת אלרגיה חמורה לפרח ומפונה לבית החולים.
״זה שוב השתנה,״ אמרה אלמוג. ״מצמצתי וזה השתנה.״
״מצמצנו ביחד?״ שאלה ענבר. שוב היא לא הייתה בטוחה מה היה הסוף המקורי.
״יש משפט חדש,״ אמרה אלמוג.
״אני לא כתבתי את זה?״
״לא! זה נגמר כשהם מחייכים. את לא כתבת את המשפט הזה. לא יכולת.״ היא הניפה את העט וקראה, ״אני החזקתי את העט!״
ענבר נרעדה. ״מה קורה פה?״
״זה מה שקרה לכל הספרים והסרטים!״ אמרה אלמוג. ״וגם הזיכרון של המבוגרים שמשתנה. הנה, זה קרה לך ממש עכשיו.״ היא הביטה בה בעיניים גדולות ורחבות, וענבר הרגישה את האימה משתלטת עליה. משהו שינה את הסיפורים שכתבה. משהו משנה את הזיכרון שלה. מה עוד הוא יכול לשנות?
״רגע, צריך לנסות אחרת,״ אמרה אלמוג. ״אני כבר חוזרת.״
היא רצה החוצה מהדירה וענבר ישבה ובהתה בקיר, ולא זזה ממקומה עד שאלמוג חזרה ובידיה קופסת פלסטיק.
״הנה, אלה האותיות שלמדתי לקרוא איתן,״ אמרה. היא שפכה את תוכן הקופסה על השולחן, ואותיות עץ גלשו החוצה.
״המון אותיות,״ אמרה ענבר.
״אהבתי אותן, אז אמא ואמא קנו כמה קופסאות,״ אמרה אלמוג.
בזריזות היא בררה אותיות, וסידרה אותן לפי הסיפור על הילד והפרח ללא המשפט האחרון. הסיפור נגמר כשהם אוחזים ידיים ומחייכים. וזה באמת היה סוף הולם יותר.
״תסתכלי על זה בלי למצמץ,״ היא הורתה לענבר, וגרפה את כל האותיות העודפות בחזרה אל הקופסה. היא הניחה את הקופסה בצד והתיישבה ליד ענבר. ואז הניחה את המחברת הסגורה בקצה המשפט האחרון כדי שלא יוכלו להתווסף שם אותיות, והניחה את שתי כפות ידיה על המילים האחרונות, כך שכיסו חצי מהן. עדיין אפשר היה לראות מה כתוב.
״אני אחזיק אותן כדי שלא יוכלו לזוז,״ אמרה. ״עכשיו נחכה שזה ישתנה. בואי נעצום שתינו עיניים לרגע, שזה יהיה ביחד.״
ענבר עצמה את עיניה ושמעה את אלמוג קוראת בקול. היא פקחה את עיניה. האותיות מתחת לידה של אלמוג היו עקומות.
״זה זז מתחת ליד שלי,״ אמרה אלמוג.
״את בטוחה שלא הזזת את היד?״
״לא, זה זז לבד ואני תפסתי את זה.״ אלמוג הרימה את ידה בזהירות וסידרה את האותיות במקומן.
עכשיו גם ענבר הניחה את ידה על מילים. הן כיסו ביחד חמש מילים.
״עצמי עיניים,״ אמרה, ועצמה את עיניה.
האותיות זזו מתחת לידה, והיא פקחה את עיניה.
״הרגשתי את זה,״ אמרה.
״זה משתנה כשלא מסתכלים,״ אמרה אלמוג. ״בואי נישאר עם עיניים עצומות ונחזיק את זה בכוח. נראה מה קורה.״
״בסדר.״ ענבר שוב עצמה את עיניה. האותיות זזו, והיא אימצה את שריריה כדי לא להניח להן לזוז. לזמן מה התחולל מאבק של ממש בינה לבין האותיות.
״הן ברחו לי,״ קראה אלמוג. ענבר פקחה את עיניה. האותיות שנגלו כשאלמוג הרימה את ידיה נחו בערבובייה. אותיות חדשות התווספו בהמשך המילים שענבר אחזה, דוחקות את המחברת החוסמת.
״מאיפה אלה באו?״ שאלה.
״מהקופסה. או שהופיעו משום מקום,״ אמרה אלמוג.
האותיות החדשות התחילו לייצר את המשפט, ״ואז הם –״ ולא יותר. ענבר הרגישה שמספיק לה. היא קמה והתרחקה מהשולחן.
״בואי נברח מפה,״ אמרה.
״מה הטעם?״ שאלה אלמוג, שנראתה נלהבת בהרבה מענבר המפוחדת.
״זה זז לבד.״
״זה אותו דבר בכל העולם. אנחנו צריכות לצלם את זה ואז נוכל להראות לכולם. תביאי את הטלפון שלך.״
״אלמוג, האותיות זזות מעצמן. מישהו עושה את זה.״
״הוא עושה את זה בכל העולם כבר כמה ימים. אם הוא היה רוצה לעשות לנו משהו הוא כבר היה עושה את זה. תביאי את הטלפון, אני אצלם.״
״לא, תתרחקי משם.״
״אני אקרא לאמא, שהיא תראה את זה גם,״ אמרה אלמוג. ״תנסי לא לשכוח שזה השתנה עד שאני אחזור עם אמא.״
היא הלכה אל הדלת וענבר הבינה שהיא זוכרת הפעם. זוכרת את הסוף המקורי של סיפור האותיות. הסוף שבו הנער והנערה אחזו ידיים וחייכו. היא זכרה את הסוף המקורי של הסיפורים שלה מהתיכון. הנער והנערה תמיד הפכו לחברים. והסוף של הנסיך כספיאן. ושל ספרי אניד בלייטון.
״אני זוכרת,״ היא אמרה.
אלמוג הסתובבה אליה.
״את הסופים הנכונים של הספרים והסרטים,״ המשיכה ענבר. ״הכול חזר אליי עכשיו.״
אלמוג חייכה ומחאה כפיים. ״הסרנו ממך את הכישוף!״ קראה. ״עכשיו נעשה אותו דבר לאמא ואמא, ואחר כך למורה שלי בכיתה ולספרניות בספרייה.״
״כישוף?״ מלמלה ענבר. אלמוג פנתה אל הדלת ולחצה על הידית. הדלת נותרה סגורה. אלמוג טלטלה את הידית בזעם. ענבר זכרה שאלמוג נכנסה קודם עם קופסת האותיות ולא נעלה אחריה. היא התקרבה גם היא וניסתה לשווא לפתוח את הדלת.
״הדלת נתקעה,״ אמרה. היא לחצה על הידית ומשכה בכל כוחה. ואז לקחה את צרור המפתחות שלה וניסתה לפתוח בעזרת המפתח. הוא לא הסתובב.
״שברתי את הדלת?״ שאלה אלמוג בבהלה.
״לא, זה קורה לפעמים שהמנגנון נתקע,״ אמרה ענבר, אבל חשה את האימה מזדחלת לליבה. הדלת נתקעה בדיוק עכשיו? כולאת אותן באותו חלל עם האותיות שנעות מעצמן?
״איך נצא?״
״אני אזעיק פורץ,״ אמרה ענבר. איפה הטלפון שלה?
״אפשר להזעיק פורצים?״ התלהבה אלמוג, ״והם באים עם כובע גרב ומתחבאים מהמשטרה, ואז אחרי שהם פורצים את הדלת הם מנסים לגנוב לך כסף, ואז המשטרה באה ועוצרת אותם?״
״מה?״ ענבר התבלבלה. ״לא, זה מקצוע לגיטימי. יבוא פורץ, יחלץ אותנו, יתקין מנעול חדש ואני אשלם לו על העבודה שביקשתי ממנו לעשות.״ היא לקחה את הטלפון וחיפשה אחרי מספר של פורץ. היא לא הייתה מיומנת בחיפושים בטלפון. היא הקלידה את המילה ״פורץ״ בחלונית וקיבלה שלל תוצאות. למי מכולם להתקשר? היא בחרה אתר אקראי והטלפון החשיך מול עיניה.
״אוי לא,״ אמרה, וניסתה לכבות ולהדליק את המכשיר. ואז לחבוט בו.
״מה קרה?״ שאלה אלמוג.
״הטלפון הפסיק לעבוד.״
עיניה של אלמוג התרחבו. ״בואי נצא מהחלון.״
״השתגעת? אנחנו בקומה חמישית!״
״נשתלשל בחבלים שנכין מסדינים!״ למראה הבעתה של ענבר היא הוסיפה, ״אבל אפשר לצעוק מהחלון?״
״כן, זה רעיון יותר טוב,״ אמרה ענבר, אך גילתה שגם החלון לא נפתח. היא משכה ומשכה והוא לא זז. לא היה ספק עכשיו שמשהו כולא אותן שם. היא הייתה נחושה בדעתה לקרוא לעזרה, והרימה כיסא.
״אלמוג, זוזי אחורה,״ הורתה והניפה את הכיסא. אך לפני שהספיקה להכות בחלון ראתה משהו מתקרב בחוץ, מעין ערפל שחור, שט באוויר לעברה. היא נסוגה לאחור והורידה את הכיסא, לא ידעה איפה אפשר להסתתר מפני הדבר הזה. אלמוג פלטה קריאת בהלה מאחוריה. ברגע שהערפל נגע בחלון, הוא נפתח לרווחה. הערפל זרם פנימה כמו עשן הנישא על רוח והתעצב מול עיניה לדמות כמו אנושית.
ענבר הרגישה את ידיה של אלמוג מחבקות את בטנה, מזכירות לה שיש כאן ילדה להגן עליה. היא לא יכולה לברוח אל מאחורי הספה כשהיא מייבבת כמו שרצתה לעשות. הערפל הלך והתגבש, עד שנראה כמו אדם, כהה ומסתורי, עם שיער גלי שחור ארוך, חליפה כהה מיושנת ומבע מיוסר בעיניו האפלות.
״מי מכן התעסקה עם הכישוף שלי?״ שאל, קולו נמוך וחודר.
ענבר הזכירה לעצמה שאסור לה לברוח לתוך ארון ולהסתגר בפנים.
״מי אתה?״ שאלה. קולה רעד.
איש הערפל הלך סביבה והביט בשולחן. אלמוג חגה מצידה השני, כשהיא מקפידה עדיין להסתתר מאחוריה. ענבר פנתה לעברו.
״אתה בבית שלי. אמור לי מי אתה,״ אמרה. הפעם קולה לא רעד.
איש הערפל הרים את אחת מאותיות העץ ובהה בה. הבעתו המיוסרת לבשה תימהון.
״יפה,״ אמר. ״לא התכוננתי לתכסיס הזה.״ הוא העיף בה מבט. ״שמי אָטְרוּאֶל. האם את מרוצה, בעלת הבית?״ הוסיף.
״לא,״ אמרה ענבר. ״אני דורשת שתפתח את הדלת ותיתן לנו לצאת.״
אלמוג אמרה מאחוריה בהתרסה, ״ושתחזיר את כל הסופים הנכונים של הספרים.״
איש הערפל נע לימין ולכסן את מבטו. ידיה של אלמוג התהדקו סביב גופה של ענבר.
״אל תפחיד את הילדה!״ אמרה ענבר. היא החלה לכעוס.
״הילדים. לא הצלחתי עם הילדים,״ אמר איש הערפל, ״המוח שלהם גמיש והוא הדף אותי. אבל אז הבנתי שעדיף ככה. הם יכעסו, ואיש לא יאמין להם. ובסוף הם יפסיקו לרצות סיפורים.״
״אנחנו לא נפסיק לרצות סיפורים,״ צעקה אלמוג, ״אבל אנחנו לא רוצים את הסופים שלך!״
״אני יודע שאתם לא רוצים את מה שאני כותב. בגלל זה עשיתי את כל זה!״ הוא החווה על הספרייה.
״אבל למה?״ שאלה ענבר.
הפנים המיוסרים זעמו מולה. ״בגללכם! לא קיבלתם אותי.״
״מי לא קיבל אותך?״
״האוניברסיטה,״ אמר איש הערפל.
״מה?״
״החוג לכתיבה יוצרת. שלחו לי מכתב דחייה. כתבו שהיצירה שלי בוסרית ולא בשלה ולנסות שוב בשנה הבאה. איך הם מעזים לדחות אותי!״
ענבר הניחה יד על מצחה. ״לא הבנתי. אתה רוצה להיות סופר?״
״אז ניסיתי להתקבל לסדנת כתיבה של סופר שכתב רבי מכר,״ איש הערפל פסע צעד אחד לכיוונה. ״שלחתי דוגמת כתיבה והוא השיב שאין במילים שלי רגש!״
ענבר חשבה שהיא חולמת.
״איך הם מעזים?״ הטיח בה איש הערפל, כאילו היא עצמה אשמה בצרותיו.
״אני לא יודעת. אף פעם לא ניסיתי להתקבל לסדנת כתיבה,״ אמרה ענבר.
״ואז רציתי ללכת לקבוצת כתיבה של סופר שהוציא ספר בהוצאה עצמית,״ לחש איש הערפל. הוא המשיך להתקרב אליה. ״וזה לא היה ספר טוב בהוצאה עצמית. זה היה אחד הגרועים. ידעתי שאין לו דבר ללמד אותי. רק יומרה חסרת כיסוי. אבל חשבתי שאולי שם אמצא חברה ליצירה שלי. וגם הוא…״ פניו הכהים לבשו צבע כחול כהה, ״אחרי שני שיעורים הוא אמר לי שאני לא מתאים לכתיבה. שעדיף שלא אכתוב יותר לעולם. איזו חוצפה מצד אדם עלוב לדבר ככה אל אַסְטַרִי!״ הוא כבר היה קרוב אליה הרבה יותר מהרצוי, אבל היא לא יכלה לסגת עוד בלי לרמוס את אלמוג שהסתתרה מאחוריה. נדף ממנו ריח של קלף חרוך.
קולה רעד שוב כשאמרה, ״אולי הוא לא ידע שהוא מדבר עם, אה… מה שאמרת…״
״אז עכשיו כולם רואים למה אני מסוגל,״ המשיך איש הערפל. ״הסופים החדשים שלי מכים בכולם!״
״הם לא כאלה מוצלחים,״ אמרה אלמוג מאחוריה.
״מה אמרת, ילדה?״ אמר איש הערפל.
״הם לא קשורים לסיפורים. הם סתם,״ אמרה אלמוג, ״ואם יש סדרה, אז הם סותרים את מה שקורה אחר כך. אתה לא יודע לבחור סוף מתאים.״
עכשיו לא רק פניו זרחו בכחול, אלא כל גופו.
״הסופים החדשים שלי מצוינים,״ אמר איש הערפל בקול רם. ״אל תגידי עליהם שום דבר רע!״
״אני אגיד עליהם מה שאני רוצה,״ קראה אלמוג. ״הם סופים מחורבנים!״
הכחול שלו הפך בהיר עוד יותר. ענבר רק יכלה לדמיין מה יצור שיכול לכשף את כל האנשים והיצירות בעולם מסוגל לעשות לאלמוג וידעה שהיא חייבת להרגיע אותו, לחזק את האגו השברירי שלו.
״תשמע, מר… אה…״ היא שכחה את שמו.
״אָטְרוּאֶל,״ אמר האיש.
״אטרואל,״ אמרה ענבר. ״גם אני כתבתי פעם סיפורים. ולא הראיתי אותם לאף אחד. תעזוב את האנשים העלובים שלא יודעים להעריך אותך. הם לא שווים את הזעם שלך.״
הוא הביט בה כעת בעניין. היא מיהרה להמשיך. ״אולי תראה לי את הסיפורים שלך ואני אראה לך את שלי ונייסד קבוצת כתיבה של שנינו? אנשים יצטרפו אלינו ונוכל ליצור ביחד, ולהשתפר ולתרגל.״
הכחול דהה.
״כתבת סיפורים?״ הוא שאל.
״לא הראיתי אותם לאיש. אני מוכנה להראות לך אותם.״
מבעו המיוסר הפך מרוכז, והוא אמר, ״סיפורים נחמדים כתבת. תמימים. נעריים.״
״איך אתה… אתה קורא מחשבות?״
״כשאני רוצה,״ הוא השיב. ״אז הנערה הביישנית שמתאהבת בנער החתיך? זאת את?״
״הייתי בת ארבע־עשרה,״ אמרה ענבר.
״ומי היה הנער החתיך?״
״הוא לא היה באמת. המצאתי אותו,״ ענבר חשה את פניה מתחממים. היא מיהרה לחזור לנושא השיחה. ״ואני מציעה לך את מה שרצית. עזוב את העולם במנוחה, ונכתוב ביחד ונתרגל ונשתפר ותוכל להיות סופר. אתה לא רוצה סוף טוב למסע שלך?״ שאלה ענבר.
״את יודעת שאין דבר כזה סוף טוב. יש רק סוף אחד באופק. בשבילכם לפחות.״
״והדרך לשם רצופה סופים טובים קטנים. למה לזלזל בהם?״
אטרואל הטיח בה, ״כי הם שקר!״
ענבר חשבה במהירות. זה נראה כאילו הוא מוכן לפתח איתה שיחה. היצור הזה, מה שלא יהיה, חזק עד אימה, אבל הוא רוצה לדבר עם מישהו. אולי היא תנצל את זה כדי לחלץ את אלמוג מהמקום.
״אולי נדבר על זה בישיבה?״ הציעה. ״אני אכין קפה, אם אתה אוהב. אולי אתה מעדיף תה?״
נראה שהיא בלבלה אותו. ״תה?״ שאל.
״רק תפתח קודם את הדלת, ותן לילדה ללכת, בסדר? זו לא שיחה לגיל שלה. ואז נכין שתייה לשנינו. יש לי הרבה אפשרויות.״ היא חייכה אליו.
״הילדה? ללכת?״ הוא שוב לכסן את מבטו כדי להביט באלמוג. ״לא,״ אמר, ״היא שברה את הכישוף שלי. אני צריך לבדוק אותה, לגלות איך היא עשתה את זה.״
ענבר הרגישה את הפחד המודחק מנסה להתפרץ, ״מה… מה…״ היא בקושי הצליחה לדבר, ״מה… אה… כוללת… אה… הבדיקה?״
״אני עוד לא יודע בעצמי,״ אמר אטרואל, ״אבל לפני זה אני רוצה להמשיך את השיחה שלנו. ילדה, לכי שבי ליד השולחן, ואני ואמא שלך נשוחח.״
״היא לא אמא שלי,״ אמרה אלמוג.
״לא?״ צליל קולו של אטרואל נשמע מופתע. ״אז למה היא מגוננת עלייך?״
״כי היא ילדה!״ אמרה ענבר, מתחילה לכעוס. ״צריך עוד סיבה? מה אתה רוצה מאיתנו, יצור מוזר?״
״רק לדעת איך שברתן את הכישוף. את זוכרת את הסופים המקוריים. הפכת חסינה בפניי. זה לא היה אמור לקרות. אני צריך להתאים את הכישוף שלי גם לבני אדם כמותכן, לפני שזה יקרה לעוד אנשים, וכל התוכנית שלי תתפוגג.״
״ומה התוכנית שלך?״ שאלה ענבר.
״את לא מבינה? לא ראית איך הילדים מגיבים?״
״הם כועסים,״ אמרה ענבר. ״הם משחיתים ספרים. הם לא רוצים יותר לקרוא.״
״בדיוק,״ אמר אטרואל.
״אתה רוצה שכולם יפסיקו לקרוא? וליצור?״
״אם אני לא אצור, אף אחד לא יעשה את זה.״
״מה? כי דחו אותך מקבוצת הכתיבה?״ היא עצרה את עצמה ברגע האחרון מלומר שהוא מתנהג כמו ילד בן שנתיים בהתקף זעם, כי חששה להחמיר את המצב. פעוט עם הכוח לכשף את כל העולם.
״הם בקושי נתנו לי הזדמנות!״
~~~~~~~~~
אלמוג נשלחה לשבת ליד השולחן ולשחק עם אותיות העץ, וענבר הראתה לאטרואל את מבחר התיונים שלה, אחרי שנזכר שטעם קפה בסדנת הכתיבה ולא חיבב אותו.
״אולי בגלל זה הוא לא רצה שאמשיך לבוא לשיעורים?״ הוא תהה בקול רם.
״אולי הוא חשש כי אתה לא נראה מאוד אנושי,״ אמרה ענבר.
״אני יכול להיראות יותר אנושי אם אני רוצה,״ אמר אטרואל. ״עכשיו קשה לי כי אני מחזיק את הכישוף על כל העולם. זה לא קל.״
הוא עמד בגבו אל אלמוג, אך ענבר ראתה את אוזניה של הילדה מזדקפות, והיא נעצה בהם מבט ערמומי. אלמוג סימנה משהו בידה, והלכה על קצות אצבעותיה להביא את המחשב הנייד של אביתר שנותר זנוח על הכיסא. אולי היא מבקשת ממנה להעסיק את האיש המוזר בזמן שהיא מזעיקה עזרה? ענבר פתחה את תיבת התיונים שלה, הזמינה את אטרואל לבחור אחד, ושפתה את הקומקום על האש.
״מזמן לא ראיתי כזה שלא מחובר לחשמל,״ אמר אטרואל.
״כן, הוא היה של סבתא שלי.״
אטרואל שלף תיון סגול. ״מה זה?״
״תה אוכמניות. ניסית פעם?״
״לא.״
הקומקום שרק. ענבר מזגה מים רותחים לשני ספלים, והניחה אותם זה מול זה על שולחן המטבח הקטן. היא הקפידה להתיישב מול אלמוג כדי שאטרואל יתיישב בגבו אליה ולא יראה מה היא עושה עם המחשב של אביתר.
״זה טעים ככה,״ אמרה, ״אבל אם לא ימצא חן בעיניך אפשר להוסיף סוכר.״
״את מאוד נחמדה,״ אמר אטרואל, ״למה?״
״אף פעם לא פגשתי מישהו כמוך,״ אמרה ענבר. היא דיברה לאט והשתהתה בין המשפטים, לתת לאלמוג את הזמן הנחוץ למה שהיא עושה שם. ״ואני באמת רוצה להבין למה אתה עושה את מה שאתה עושה.״
״בני אדם פגעו בי ובני אדם ישלמו על זה!״ סינן אטרואל. הוא טעם מהתה. ״טעים מאוד,״ הוסיף.
עוד דרך למשוך זמן עלתה בדעתה של ענבר. ״נזכרתי מה הולך הכי טוב עם התה הזה,״ אמרה וקמה.
״מה?״
״עוגיות שהכנתי בעצמי.״
מבטו היה נעוץ בה בציפייה, והיא עלתה על שרפרף כדי להוריד את צלוחית העוגיות היפה של סבתא מהמדף העליון, ומילאה אותה בקפידה בעוגיות הלימון שהכינה שלשום.
היא חייכה והציבה את צלוחית העוגיות ביניהם. ״זה מתכון של סבתא שלי,״ אמרה.
אטרואל טעם עוגייה.
״אני מבין למה את מתכוונת. זה באמת טעם משלים לתה,״ אמר.
״התכבד בבקשה בעוד עוגיות, הן יגרמו לך להרגיש טוב יותר,״ אמרה ענבר.
אטרואל אמנם נטל עוגייה נוספת, אבל אמר, ״איך העוגייה שלך אמורה להקהות את העלבון שגרמו לי אנשים אחרים?״
ענבר נטלה עוגייה אחת בעצמה. ״אני מבינה אותך. גם אני הייתי נעלבת מיחס כזה. אבל אלה רק כמה אנשים טיפשים. אני יכולה לראות שאתה רגיש ובטוחה שאם תתמיד תשתפר בכתיבה. שקלת את הרעיון שהצעתי, שנייסד קבוצת כתיבה משלנו?״
״הרעיון מוצא חן בעיניי,״ אמר אטרואל, ״אבל זה לא במקום מה שאני עושה. הסופים הטובים הם אשליה. דרך של אנשים לנחם את עצמם.״
״למה אתה מתכוון?״
״זה הטריד אותי כבר מזמן, ההתלהבות של בני האדם מסופים טובים. זו גם הסיבה שרציתי לנסות את כוחי בכתיבה בעצמי. להבין למה אתם מתכחשים לסוף הבלתי נמנע.״ הוא שוב הביט בה במבט המרוכז מקודם. ״את, למשל. סבתך מתה, ואז החתולה שלך, ומאז את לא עושה כלום, רק מדחיקה את הסוף.״
״מה?״ ענבר הופתעה מכיוון השיחה החדש. ״יש לי עסק. אני עובדת.״
״את מנקה ארגזים של חתולים.״
״ומה רע בזה? אנשים משלמים.״
״ואז את חוזרת הביתה וקוראת ספרים או רואה סרטים עם השותף שלך או נפגשת עם חברות. וזהו.״
״מה זה עניינך איך אני מעבירה את חיי?״
״אני לא מעביר עלייך ביקורת,״ אמר אטרואל. ״אני מעריץ אותך.״
ענבר לטשה בו את מבטה.
הוא המשיך, ״את מבינה שאין תכלית. הסוף רע ובלתי נמנע. לא משנה מה תעשי, הוא יגיע – לאהובייך, אלייך. אז בשביל מה להתאמץ כדי להשיג את מה שממילא יאבד?״
״אז מה אתה אומר? שכולנו צריכים להתאבד?״
הוא משך בכתפיו, ואכל עוגייה נוספת. ״אני אומר שהכול חסר משמעות. שום דבר לא חשוב.״
״חוץ ממה שנוגע אליך,״ אמרה ענבר ולגמה מהתה שלה, ״אתה מעניש את כל האנושות רק כי כמה אנשים בודדים העליבו אותך.״
היא העיפה מבט מהיר מאחוריו. אלמוג הקלידה על המחשב, וענבר עשתה כל שביכולתה להתעלם ממנה. היצור הזה קורא מחשבות. היא חייבת להתרכז בשיחה.
״אני לא בן אדם. אין לפניי סוף בלתי נמנע.״
״באמת?״ עכשיו היא התעניינה בכנות, ״אתם חיים לנצח?״
״המוות עבורנו הוא לא ודאי כעבור פרק זמן מסוים מהיוולדנו כמו אצלכם,״ אמר אטרואל.
״מה אתה? מאיפה אתה בא?״
״אני בא ממישור האַסְטַר,״ אמר אטרואל, ״זה מקום נפלא וקסום. התרצי לראות אותו?״
״אולי. למה אתה מציע לי?״
״את מוצאת חן בעיני, ומכינה תה ועוגיות טעימים,״ הוא לגם את שארית התה שלו.
ספרי נרניה עלו בדעתה והיא שאלה, ״הזמן עובר שם כמו פה?״
״כן.״
״ואיך מגיעים לשם?״
״את לא יכולה לעשות זאת בכוחות עצמך. אני יכול לקחת אותך לשם. יש לי בית גדול ויפה.״
ענבר הרגישה צמרמורת עוברת בה.
״ואיך חוזרים?״ שאלה.
״לא חוזרים. אי־אפשר להביא לשם בני אדם ולהניח להם לחזור עם סיפורים.״
שוב עברה בה צמרמורת. ״אז אתה מציע לי לעבור לגור אצלך בבית לתמיד?״
״את לא תהיי הראשונה.״
״אני מוותרת,״ אמרה ענבר, אך דימתה ששערותיה סומרות. מה אם הוא ייקח אותה איתו נגד רצונה?
״חבל,״ אמר אטרואל, ״יהיה יותר קל לכתוב ביחד שם.״
״אבל כאן אפשר יהיה למצוא עוד אנשים שישתתפו בקבוצה,״ אמרה ענבר.
״זה נכון,״ הוא הסכים, ונעץ את מבטו בספל התה הריק. ענבר תהתה אם להציע לו עוד תה, אך ההצעה שלו שתעבור לגור אצלו העידה שכבר הייתה נחמדה מדי. היא לא רצתה להעלות עוד רעיונות במוחו.
״אבל לפני שאנחנו מקימים קבוצת כתיבה, תצטרך לבטל את מה שעשית לעולם,״ אמרה.
הוא נשא את עיניו ואמר, ״לא. טוב יותר בשבילכם שתפסיקו לקוות לסוף טוב למסע שלכם. אתם משלים את עצמכם, חיים בעולם של דמיון במקום להתמודד עם המציאות המרה.״
״המציאות לא תמיד מרה,״ אמרה ענבר.
הוא לא ענה. ענבר המשיכה, ״כן, בסוף כולם מתים. אבל הדרך לשם מעניינת, והסיפורים הופכים אותה למעניינת יותר. ומה שאנחנו עושים בדרך הזאת יישאר גם אחרינו.״
״אבל כל זה לא חשוב בכלל,״ אמר אטרואל. היה נראה לרגע שהוא מהבהב.
״מה קרה?״ שאלה ענבר.
״עוד מישהו עושה את מה שאתן עשיתן עם האותיות,״ אמר אטרואל.
״לא המצאנו את זה,״ אמרה ענבר, ״זה משחק אנושי ידוע מאוד.״
״באמת?״ הוא נראה מודאג.
״מלמדים ככה ילדים לקרוא.״
הוא חייך. ״אז יש אמא אחת שמאוכזבת עכשיו.״ הוא הבהב שוב. ״היא עקשנית.״
״או אבא,״ אמרה ענבר, ״שמנסה עכשיו ללמד את הילד שלו. אולי הוא בוכה עכשיו, הילד, כי אתה כופה על ההורה שלו לספר לו סיפור עצוב. למה הילד צריך לגדול ככה, במחשבה שאין תכלית לקיום שלו?״
״איזו תכלית? הילד הזה הוא רק אוסף של תאים שיכולים לחשוב.״
הבהוב נוסף עבר בו. ״כמה פופולרי המשחק הזה?״ שאל. ״עוד אנשים התחילו. זה מפריע לי להתרכז בשיחה שלנו.״ הוא הפך לרגע לעשן ואז התמצק בחזרה.
״אוסף של תאים?״ שאלה ענבר, ״זה מה שאתה חושב עליי? אז למה הצעת לי לבוא לגור בביתך לנצח? למה אכפת לך במה אנשים מאמינים?״ היא קמה על רגליה ונתנה בו מבט זועם. ״באיזו זכות אתה לוקח לאנשים את התקווה שיהיו למאמצים שלהם סופים טובים? אתה אפילו לא אחד מאיתנו. מי מינה אותך למושל התרבות?״
גם הוא קם והתנשא מעליה. ״מי שלא רצה אותי בתרבות שלו.״
ענבר ידעה שהיא מסתכנת אבל לא יכלה לשתוק, ורצתה לתת לאלמוג עוד זמן להמשיך במה שהיא עושה.
״אז דחו אותך. זה קורה כל הזמן. אנשים נדחים. אתה חושב שמגיע לך יחס מיוחד רק כי אתה יודע לעשות קסמים?״
״אני דורש את היחס שמגיע לכולם! אני גם יכול לנקום אם אני לא מקבל אותו!״ הוא הטיח בה, ואז רטט ואיבד ממוצקותו.
״הם עושים את זה שוב,״ מלמל, ״עם האותיות. המונים. למה כולם בבת אחת?״ הוא הסתובב לאחור, ואלמוג התכופפה במהירות מאחורי השולחן לפני שהשלים את הסיבוב.
״איפה הילדה?״ מלמל.
״הלכה לשירותים,״ אמרה ענבר. ״היא הייתה משועממת.״
הצורה שלו שוב הפכה לעשן. נראה שהפעם הוא לא שולט בזה.
״זה יותר מדי. אני לא יכול להחזיק את זה ככה,״ אמר, כמצפה שתעזור לו.
״אז תפסיק את הכישוף,״ אמרה ענבר.
״לא! היה קשה להטיל אותו. לא אוכל לחזור על זה שוב כל כך מהר.״
״אתה עוד מעט תתפוגג. זה עלול להרוג אותך,״ אמרה ענבר. ״אני חושבת שכבר הענשת את האנשים שפגעו בך מספיק. הם בטח היו מאוד מתוסכלים, ואני בטוחה שהם למדו את הלקח.״
״את חושבת?״ הוא שאל, וצליל של תקווה נשמע בקולו.
״כן,״ היא הבטיחה, ״וגם אני למדתי את הלקח שלי. אתה צודק. אני צריכה לעשות משהו יותר טוב עם החיים שלי. אני אלך ללמוד משהו, או להתנדב בעמותה.״
״זה לא מה שהתכוונתי…״  הוא השתתק. גופו הפך לעשן שהתפזר בחדר. ואז התאסף שוב, כשלולית ערפל על הרצפה.
״יותר מדי אנשים,״ עלה קול מתוך השלולית. ״וכל הזמן מצטרפים עוד. לא יכול להחזיק.״
יבבות מצוקה עלו מתוך הערפל. ענבר התקרבה לשם בזהירות. אלמוג העזה לצאת מאחורי השולחן.
״אטרואל, בטל בבקשה את הכישוף הזה לפני שאתה מת בבית שלי והקרובים שלך באים לנקום בי,״ אמרה ענבר.
״הם בורחים לי מהכישוף,״ אמרה השלולית. ואז, בזעקה, אטרואל התמצק שוב ונותר שוכב על הרצפה לרגליהן. הטלפון של ענבר צפצף, והיא שמעה את המנעול בדלת נפתח מעצמו.
״כל הכשפים שלי התבטלו,״ התייפח אטרואל. ״בני אדם ארורים!״
הוא התרומם על ברכיו, ואז עמד, אבל הצורה שלו לא נראתה יציבה, כאילו הוא בקושי מצליח להחזיק את עצמו.
״אני מוכרח לחזור הביתה. להתראות, ענבר. לא אשכח אותך!״ הוא התפוגג מול עיניה לעשן וזרם החוצה מהחלון.
״זהו?״ שאלה אלמוג.
״אני חושבת שכן,״ אמרה ענבר. היא מיהרה לסלון, הוציאה מהמדף את אחד מספרי נרניה ודפדפה אל הסוף. כן, היה שם הסוף המקורי, הסוף הטוב.
״והסופים חזרו,״ אמרה.
אלמוג קראה בשמחה.
״את עשית משהו, נכון? עם המחשב,״ אמרה ענבר.
״כן!״ אלמוג חייכה מאוזן אל אוזן. ״כתבתי בכמה קבוצות של ילדים שכולם התעצבנו על כל הסופים שהשתבשו, ואמרתי להם שיעשו את הניסוי, יגזרו אותיות, יכתבו מהן סיפור קצר ויעצרו אותן עם הידיים מלזוז. וביקשתי מהם לספר לכל החברים שלהם, וכולם עשו את זה, והיה גם ילד אחד שידע אנגלית, אז הוא כתב את זה בקבוצות באנגלית וביקש מכולם להפיץ, ואז מלא ילדים עשו את זה בבת אחת.״
״הוא אמר שקשה לו להפעיל כשפים ולהחזיק את הכישוף על כל העולם,״  הבינה ענבר.
״ואת העסקת אותו. הוא היה מרוכז בך ובשיחה שלכם ולא שם לב שכל הילדים מכריחים אותו להתאמץ עד שהיה מאוחר מדי, וניצחנו אותו!״ אמרה אלמוג.
הן החליקו ידיים, ואלמוג בדקה גם היא בספר שהכירה את הסוף. ואז לקחה את ספרי נרניה שעדיין לא קראה, והבטיחה להתייחס אליהם יפה, וחזרה הביתה עם קופסת האותיות והספרים. ענבר נשארה לבד בדירה, מדפדפת בספרים האהובים שלה ונהנית מהסוף המקורי והטוב. היא זכרה עדיין את הסופים החלופיים האיומים. טוב שזה נגמר.
~~~~~~~~~
בימים הבאים ענבר בדקה מה האנשים סביבה זוכרים. הילדים היו מאושרים על שובם של הסופים המוכרים, והמבוגרים לא באמת הבינו שמשהו קרה, כאילו כל המריבות על הסופים לא התרחשו כלל.
ענבר המשיכה בעבודה, אך בדקה גם אפשרויות ללימודים ואולי הגדלת העסק או גיוונו. לפחות לגביה אטרואל צדק, היא הבינה. היא באמת הניחה לחיים לחלוף על פניה. היא צריכה לחיות אותם קצת יותר.
שבוע מאוחר יותר, כשישבה עם תוכניות הלימודים באוניברסיטה וניסתה לבחור חוג מתאים, שמעה דפיקה בדלת.
אלמוג עמדה בפתח. דמעות זולגות מעיניה וספר בידה.
״הוא חזר!״ אמרה.
״למה את חושבת ככה?״ נבהלה ענבר.
אלמוג הושיטה את הספר קדימה. מוכרת הגפרורים הקטנה של הנס כריסטיאן אנדרסן.
ענבר נבהלה לרגע, אבל אז חשבה על סיפורים שהיא מכירה, נזכרה בסוף שלהם, ואז נזכרה בסוף של הספר הזה. היא נאנחה, ומשכה אליה את אלמוג לחיבוק.
״אלמוג, לא לכל הסיפורים יש סוף טוב.״