"אולי על זומבים?"
אפרת הסתכלה עלַי במבט משועשע. "ואולי לא?"
"יש לך משהו נגד זומבים?"
"יש לי משהו נגדך."
"את גזענית."
"ואתה דפוק."
"נראה לי, מאמי," קמתי מהשולחן, "שלא עשיתי לך היכרות מעמיקה עם אפוקליפסת הזומבים שלי." ברקע נשמעה טלוויזיה ששידרה ג'ינגלים של בוקר שמפרסמים את הג'ינגלים של הערב. לפני שהפניתי את גבי לטלוויזיה, ראיתי את אוֹרי עומד מולה, לוטש עיניים ומדקלם את הגי'נגל הנוכחי. הוא הכיר כבר את כולם.
"שבת בבוקר, ואני עדיין בלי קפה, דרך אגב," אמרה אפרת, מדגישה את ה"עדיין". "תזכיר לי למה התחתנו?"
"את רוצה לשמוע על מה הסיפור החדש שאני רוצה לשלוח או לא?" המועד האחרון להגשת הסיפורים התקרב במהירות. הקציבו בסך הכול שלושה חודשים לכתיבה והגשה של סיפורים לתחרות, ושרפתי חודש על סקיצות מטופשות. אחרי כמה סיפורים קצרים שפורסמו ובלוג אחד צולע, גיליתי שאני אוהב לכתוב, אבל גרוע בדד-ליינים.
"בוא ננסה," נאנחה אפרת.
"נניח שנושך אותך זומבי," פתחתי.
"זומבי? למה שינשוך אותי זומבי?"
"כי זה מה שהם עושים."
"הייתי מתחתנת עם זומבי, אם הוא היה מכין לי קפה בשבת בבוקר," אמרה אפרת, מעשית כתמיד, והרימה גבה אחת שנחה מעל עין כחולה.
"ואת מתחילה להפוך לאט-לאט לזומבי," התעלמתי.
"אני לא מסכימה."
"וכל מה שאת רוצה זה לאכול מוחות," אמרתי.
"הרצון שלי כרגע מתמצה בקפה." לפעמים אני חושב שאפרת אוהבת להגיד מילים שמתחילות בקו"ף.
"מאמי, זה מדע. אני לא מתווכח עם מדע."
"היא צודקת, אהבל," נשמע הקול המוכר מפינת הסלון, בכניסה לחדר העבודה. "גם לי ניפחת את המוח. איפה הקפה שלי, דרך אגב?"
קפאתי לרגע, אבל רק לרגע קטן. אני רואה אותו יותר ויותר לאחרונה, ויש לו עוד ועוד דרישות. תהיתי איך נראה המצמוץ שלי בעיני אפרת.
"הקיצר… בגלל שאת נכנסת לתהליך של זומביזם," המשכתי, "נוצרת מתיחות בינך ל… לבן הזוג שלך…"
"שלי אמור להיות שחור, זוכר?" קטע אותי הקול בשנית. "שלוש סוכר. וחם. ואל תתקמצן על האבקה, אני אוהב את זה בוצי."
"נו?" אמרה אפרת, "ומה נהיה אחר כך עם בן הזוג שלי?"
"הוא… הוא לא יודע מה לעשות איתך," ניסיתי להתגבר על הסחת הדעת, "והוא חושב על לפנות לרשויות, כי מסתבר שיש מכה של זומבים משוטטים, ו-"
"יא אללה איתך!" ישראמן צעד לכיוון המטבח, ידיו מתנופפות לצדדים וכתפיו מכופפות קדימה. פסיעותיו היו מהירות, עם מרווחים גדולים בין צעד אחד למשנהו. נעליו המשוריינות הוטחו ברצפת הפרקט ברעש נורא, והליכתו הגסה נשאה אותו היישר במסלול התנגשות חזיתית באפרת.
כשעבר ליד אפרת, ידו הימנית נבלעה בתוך ראשה וכתפה, מותירה אחריה שובל של אבק זהרורי תכלכל. החנקתי זעקת בהלה.
"הכול בסדר, מאמי?" שאלה אפרת. עכשיו גם גבתה השנייה הייתה מורמת.
"מ… מה? כן, הכול… הכול בסדר," מיהרתי להסדיר את נשימתי. "חשבתי לרגע ש… ראיתי מהחלון שהשכן הולך לדפוק את האוטו בחניה, אבל לא קרה כלום."
"אוף, אין לי כוח אליו," נאנחה אפרת, "אני לא מבינה איך הוא קיבל רישיון." דפיקות הלב שלי נרגעו.
נמאס לי מישראמן. נמאס לי שהוא עושה את זה. בעבר, כשעוד לא עמדתי על טיבו, הייתי נכנס להיסטריה כשחשבתי שהוא הולך למחוץ את אוֹרי בהשתוללויות שלו. כמו אותה פעם שבה אורי החליק אצבעותיו על הטאבלט שקיבל מסבא שלו, וישראמן נעמד מולו, רגלו חודרת לתוך ראשו, יוצאת דרך פניו העגולים והמושלמים ונבלעת בתוך צג הטאבלט שהיה מונח על הרצפה. פניו המרוכזים של אורי חגו מעל הצג הזוהר, שנבלע באבקה התכלכלה שנפלטה בכל פעם שישראמן נגע בעצמים מהעולם האמיתי.
אורי המשיך לצפות שוב ושוב באותה פרסומת עם מפלי מים. הוא מאוהב בלוגו של החברה, אבל בעיקר בזרמי המים הגועשים ובתנועתם האנכית. לפני חודש זה היה לוגו של אחד מערוצי הטלוויזיה בלוויין. הוא בכלל לא שם לב לישראמן, אבל אני כן. רק אני.
רק אני ראיתי אותו נכנס בגסות למטבח, מכניס ראשו לתוך ארון הקפה והסוכר, ממשיך לפזר את הזוהר התכלכל בכל פעם שהוא חדר לעצמים מוצקים.
"תגיד לי, מה עם הישראמן שלך?" שאלה לפתע אפרת.
הפניתי אליה את מבטי. יכולתי לשמוע את הסדקים נוצרים בחוליות הצוואר שלי כתוצאה מהתנועה המהירה. "מה… את מתכוונת ש…"
"הרבה זמן לא כתבת עליו, ובא לי לצחוק קצת," אמרה אפרת. "זה מה שחסר לי. ישראמן. וקפה. עדיין."
"לפחות יש מישהי אחת בבית עם שכל," אמר ישראמן. "באמת לא פרסמת עלי כלום בבלוג בזמן האחרון. אתה עצלן. אצלנו ביחידה קוראים לזה 'בית זונות'."
"אם אני כותב לבלוג, זה בא על חשבון טקסטים רציניים," אמרתי, עיניי רצות בין אפרת לישות שהשתלטה על המטבח. "אין לי זמן לשניהם."
"אז תנסה לנהל את הזמן שלך יותר טוב," אמרה אפרת, "אולי ככה תצליח להתקדם קצת ברומאן שלך."
"תפסיק לזיין את השכל לכולם על הכישלונות שלך," אמר ישראמן, "אולי ככה תצליח להתקדם קצת ברומאן שלך. או, הנה זה."
הוא הוציא שקית אטומה וצנצנת שקופה מלאה בסוכר מהארון שמעל תנור האפייה. שתיהן זהרו בצבע תכלת, ולא היו שייכות לאיש מאיתנו. ישראמן הניח את השקית על השיש ופתח אותה בגסות. אבקה שחורה התפזרה על השיש והתערבבה עם האבק הזוהר. ספל קרמיקה פשוט, אף הוא תכלכל זוהר, הופיע בידו. אפרת לא הבחינה בישראמן ממלא את הספל במים מהברז ולאחר מכן מקרב את הספל לעיניו. שתי אלומות אור אדומות בקעו מאישוניו לתוך הכוס ותוך שניות העלה הספל אדי קפה שרק אני יכולתי להריח.
הוא הוציא מכיסו כפית, ומזג שלוש כפיות גדושות סוכר לספל. הוא ערבב היטב, תוך שהוא מפזר עוד ועוד חומר זוהר על השיש ועל רצפת המטבח.
"הא!" אמר בשביעות רצון. "גזייה זה לג'ובניקים."
לפעמים לא הייתי מצליח למצוא את דרכי בבית בין הררי האבקה הזוהרת שישראמן פיזר סביבו. האבקה הייתה זקוקה לכחצי שעה על מנת להתפוגג לגמרי, ועד אז נאלצתי להתמודד עם שאלות מאפרת שלא הבינה מדוע אני פוסע בחשש בסלון, או מועד כשלא הייתי יכול לראות את הרצפה אחרי השתוללות של ישראמן. מזל שהוא לא באמת קיים, אחרת לא היו נשארים אפילו קירות עומדים בבית שלנו.
דפנה סוף-סוף התעוררה וירדה במדרגות. "בוקר טוב!" אמרה בחיוך גדול של ילדה בת תשע שהתעוררה מאוחר ביום שבת.
"בוקר אור, מתוקה!" ענינו אפרת ואני ביחד.
"שלא תגמור לי את העוגיות ריבה," אמר ישראמן.
"רוצה עוגיות ריבה?" שאלה אפרת.
"נו מה אני, אוויר?!" התעצבן ישראמן.
"אני… אני אתן לה," מלמלתי.
"ותכין לי קפה, מאמי," אמרה אפרת. "עדיין."
"אני כבר לא צריך קפה, הכנתי לבד," אמר ישראמן ולאחר רגע הוסיף בלעג, "מאמי."
קמתי ונעמדתי בפתח המטבח. הוא ניצב מולי, גומע את הקפה שלו ברעש ומחייך. נשמתי עמוק ונכנסתי למטבח. עצמתי את עיניי כשחלפתי דרכו, מצפה ברעד לחבטת התנגשות שלא התרחשה. קשה לי יותר ויותר להתעלם ממנו.
הוצאתי מהמגרה שמעל הכיור את קופסת העוגיות, ושמתי בצלוחית שתי עוגיות עם מילוי ריבה. הכנסתי קפסולה למכונת האספרסו, וישראמן לא הסיר ממני את מבטו כל הזמן הזה.
אני לא זוכר מתי ישראמן הגיח לחיי בפעם הראשונה. הוא טפטף לאיטו דרך חור בלתי נראה לתוך רקמת המציאות שלי ואפילו לא טרח להציג עצמו בפנַי. ניסיתי להמשיך את חיי, תוך הטלת ספק מתמדת בשפיותי. גם כשהוא הופיע משום מקום ללא התראה מוקדמת. גם כשצעק עלַי. גם כשניסה לעזור לי. ואלו היו המקרים הגרועים ביותר.
"איך ישנת, מתוקה?" שאלה אפרת בזמן שנתתי לה את הקפה.
"בסדר," אמרה דפנה. "בוקר טוב, אורי!"
אורי לא הסתובב אליה. במקום זה הוא החל לדקלם פרסומת של קורנפלקס, שבה הופיע ארנב מצויר שמאחל לילדים בוקר טוב ומשכנע אותם לאכול דגנים שהיו מפוצצים בסוכר. הוא ביקש, כלומר התעקש, שנקנה לו את זה. תהיתי כמה זמן נחזיק עם המותג הזה, לפני שהוא ימצא משהו אחר להתמכר אליו. הפרסומת התחלפה בפרסומת לרכב גרמני חדש, ואורי החל לדקלם גם אותה. בפרסומת הופיעה לרגע מזרקת מים. למרות שראה את הפרסומת כמה עשרות פעמים, הוא עדיין התלהב ממנה כל פעם מחדש.
"תשאל אותה," אמר ישראמן.
התיישבתי מול אפרת, כיסיתי את האוזן עם היד ושפשפתי אותה בעדינות. לפעמים רעש החיכוך מצליח להשתיק אותו.
"אל תתעלם ממני, תשאל אותה כבר!" קרא ישראמן, ואני הרגשתי שהראש שלי מתחיל להתפוצץ.
"חמוד," הבטתי לעבר אורי, "אולי…" ועצרתי. לא, הרהרתי, אני לא הולך לבקש מהילד להגביר את הטלוויזיה רק כדי שלי יהיה נוח להתעלם מישראמן. זה העול שלי, לא שלו.
"אתה חרא קטן," סינן ישראמן. בזווית העין ראיתי אותו נעמד לידי. הצללית שלו הוטלה על השולחן.
"יש משהו חדש בבית הספר, דפנה?" שאלה אפרת.
"או, תודה רבה באמת," אמר ישראמן, "בכל זאת יש כאן מישהי עם שכל." ידעתי את זה כבר.
דפנה החלה להתפתל באי-נוחות על הכיסא. "הכול… הכול בסדר."
"זה האבנר המזדיין הזה, אני אומר לך," אמר ישראמן. "רק תן לי אור ירוק, אני סוגר לך את העניין."
"דפנה, מה קרה?" אפרת עזבה את כוס הקפה ושילבה את שתי ידיה על רגלה. גבותיה היו שמוטות לצדדים. כשהיא הפנתה את פניה לדפנה, האור מהחלון השתקף ישירות בעיניה. אני יכול להסתכל עליה ככה במשך שעות.
"זה… אוף, לא משנה," מלמלה דפנה.
"דפנה, אני אמא שלך," אמרה אפרת.
"תאמין לי, האבנר הזה זה כלום בשבילי," המשיך ישראמן. "תן לי אישור מבצעי, אני עושה לך עבודה נקייה." לרגע חששתי שהאוזן שלי תתחיל לדמם. הוא היה רועש מתמיד.
"זה… שוב פעם אבנר," אמרה דפנה בקול שקט, "הוא עוד פעם לוקח לי את הקלמר בשיעור אומנות וצוחק עלַי."
"אתה רואה?!" קרא ישראמן, "תאמין לי, אצלנו ביחידה דברים כאלה לא עוברים בשתיקה. סיכול ממוקד אחד והאיום הזה נעלם. התחייבות אישית שלי."
קמתי בתנועה אחת מהירה, ולפתע הייתי מוקף בפירורים זוהרים. ישראמן היה ממש צמוד אלַי. לפעמים כשאני מתנגש בו הוא משתתק לרגע או נעלם. אבל רק לפעמים.
"ומה המורה אומרת?" שאלה אפרת בקול שקט.
"אוף, היא כבר לא מתייחסת אפילו!" אמרה דפנה.
"וזה עוד דבר שמעצבן אותי," אמר ישראמן. "תאמין לי, היה צריך לקמט את המורה הזו עוד בראשון לספטמבר, ושלא תגיד שלא אמרתי לך."
"מה זאת אומרת לא מתייחסת?" אמרה אפרת בקול עוד יותר שקט מקודם, "את קוראת לה והיא לא עושה כלום?"
"היא אומרת לו בהתחלה שיפסיק, אבל אחר כך הוא ממשיך שוב והיא לא עושה כלום," אמרה דפנה.
"תאמין לי, אני יודע מה עושים במקרים כאלה," אמר ישראמן, "אני עושה לך עבודה נקייה. תאונות קורות כל הזמן, אף אחד לא ישאל שאלות."
"די כבר!" קראתי. עיניה של אפרת ודפנה ננעצו בי כהרף עין. מבטו של אורי היה עדיין נעוץ בטלוויזיה. חלפו כמה שניות לפני ששבתי לדבר.
"די כבר עם זה," מלמלתי, "המורה הזאת ממש חוצפנית."
"אני אדבר איתה מחר, וזהו," אמרה אפרת בקול נמוך. "הכול יהיה בסדר."
"יא אללה איתכם," זעף ישראמן ופיזר ערֵמת אבק תכלכל כשגופו עבר בזעם דרך שולחן האוכל, ידו מנופפת בספל הקפה השחור בהפגנתיות. "גיבור-על מסתובב לכם בבית, ואתם בכלל לא מנצלים את הפוטנציאל שלו."
לגמתי מספל הקפה שלי. האבקה הזוהרת נשרה ממנו כשהרמתי אותו לעבר פי. "עוד משימות ליום ראשון הארור?" מלמלתי.
"כן, לדבר עם השכנים על החתימה על הסכם השיתוף," אמרה אפרת, "שוב."
"וואללה יופי," אמרתי במרירות. "מה איציק רוצה עכשיו?"
"להכניס סעיף שמחייב כל דייר בסמטה להחזיק פח זבל תקני ושמיש."
"בן זונה!" התעצבנתי. "מה עוד הוא רוצה מאיתנו? כליה?!"
"לא ליד הילדה!" כעסה אפרת.
"אבל תראי איך הם מעכבים את זה!" אמרתי. "אנחנו מסתובבים סביב הזנב שלנו כבר חודשיים."
"אני לא מוכנה שתקלל ככה ליד הילדים," אמרה אפרת. "דיברנו על זה אלף פעם."
"צודקת, רק לי מותר לקלל פה," אמר ישראמן. ולאחר רגע הוסיף, "השכן שלך באמת בן של זונה."
"ואם אתה חייב לקלל, אז למה עם הקללה הזאת?" המשיכה אפרת. "זה ממש פוגעני, אתה יודע?"
"מצטער, התכוונתי 'חרא קטן'," אמר ישראמן.
"סליחה מאמי," אמרתי, "התכוונתי לומר חר-"
"זה לא משפר את המצב," קטעה אותי.
"אני…" התנשמתי וגירדתי את גשר אפי. "אני מצטער, מותק." ליטפתי את כף ידה.
אפרת ליטפה את ידי עם קצה אגודלה. "רוצה לספר לי מה הולך במשרד?"
"ניחשת, הא?" נאנחתי. "יש לי בראשון על הבוקר שיחת טלפון רצינית עם בית התוכנה של המערכת החדשה. לא בא לי. בכלל."
נשמעה שריקת אוויר כשישראמן נורה מפינת הסלון ונעמד לידי במהירות האור. הוא התכופף לעברי והצמיד אלַי את פניו. "עזוב אותך, אתה בכלל לא בכיוון!" אמר. "אין לך מושג איך להתנהל עם הפקידונים האלה. תן לי אור ירוק, אח שלי, אני סוגר לך את זה בשתי דקות."
"יהיה בסדר, מאמי," אמרה אפרת, ושלחה לעברי מבט הזדהות.
"מבטיחה?" חייכתי חיוך קטן.
אפרת ואני הבטנו זה בזו בשתיקה, ואז נאנחנו בו זמנית. שתינו בשקט מהספלים שלנו בזמן שישראמן לגם בקולניות את הקפה השחור. הוא פיזר עוד ועוד פירורים עם כל לגימה.
"יא אללה איתכם," מלמל לבסוף, "בשביל מה אני פה, לעזאזל?"
העפתי מבט לכיוון אורי. הוא החל לדקלם את התשדיר לאפליקציה לחיפוש משרות. לגמתי את הקפה בשקט בזמן שהוא איית את שם האפליקציה. הלוגו שלה הזכיר טיפת מים.
~~~~~~~~~~
השמש שקעה כשיצאתי לזרוק את הזבל. צעדתי לאורך הסמטה שלנו, והספקתי לראות את מר-כובע-מצחייה זורק את ערֵמת הזבל הענקית שלו לתוך הפח שלנו, בפינת הזבל בקצה הסמטה. הם עברו הנה לא מזמן ולא ידעתי את שמו, אבל הוא תמיד חבש כובע מצחייה בצבע בז' עם פס בצבע ירוק קיא בכל פעם שראיתי אותו. נדירות היו הפעמים בהן לא קיבלתי בחילה מהכובע או מההתנהגות שלו.
הפחים של דיירי הסמטה היו מלאים עד גדותיהם, ושקיות קרועות למחצה היו מוטלות על הרצפה המטונפת. שלושה חתולים החלו לרחרח את הערֵמות. ריח מסריח אפף את רצפת הבטון. מביתו של מר-כובע-מצחייה נשמעה עדיין המולת אורחים מהחצר האחורית. הוא שוב זרק אצלנו את הזבל שלו.
"הלו, מה זה?" קראתי אליו. הוא סובב אלַי את גבו ופנה בחזרה לכיוון הבית. "סליחה, שאלתי אותך משהו!" קראתי שוב בקול רם יותר. הוא המשיך להעמיד פנים שלא שמע.
"אדוני!" צעדתי קדימה וטפחתי על כתפו. הפעם הוא נעצר ונאלץ להסתובב אלַי בחוסר רצון מוחלט. "מה זה הזבל הזה? זה אמור להיות אצלך בפח, לא אצלנו."
"לא, זה בסדר," מלמל ופנה שוב בחזרה לשער הכניסה לביתו.
"מה בסדר?" התעצבנתי. "איזה בסדר? אתה זורק את הזבל שלך בפינת זבל שלנו. אין לך פח משלך?"
"מישהי מאצלכם אמרה לי שאפשר, הכול בסדר," מלמל בחצי פה, ובשני צעדים מהירים פתח את שער הכניסה לביתו ונעלם פנימה.
"איזה בן של…" סיננתי. נעמדתי מול השער ולחצתי על הזמזם. חיכיתי כמה שניות ולחצתי שוב. ושוב פעם. הרגשתי את הווריד הקבוע פועם בחוזקה ברקה שלי, כמו תוף אדיר ממדים, ואצבעותיי רעדו בעצבים.
"אתה מתעצבן סתם," נשמע לפתע קול מוכר. הפניתי את ראשי לאחור. דמות עם גלימה בצבע זית עמדה ליד עץ הפיקוס המכוער שניצב בסמוך לפינת הזבל.
"אנשים כאלה מבינים רק כוח," המשיך ישראמן. "תאמין לי שאני יודע להתנהל איתם יותר טוב ממך."
הסתובבתי בחטף לכיוון הסמטה, וחזרתי הביתה עם שפתיים קפוצות ותחושת כישלון. אי-השפיות שלי המשיכה להביט בי עד שפתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה.
~~~~~~~~~~
השעה הייתה אחת בצהריים והבטן שלי קרקרה מרעב, אבל בכל זאת התעקשתי לקיים את השיחה ההיא. התחרטתי אחרי דקה ועשרים ושבע שניות, על השעון.
"אני לא מבין מה הבעיה," קולו של צורי, המפתח שעבד על הפרויקט שלנו, נשמע מנומנם. השלווה בה הוא דיבר איתי הוציאה אותי מהכלים. לא משנה מה אמרתי לו או איך דיברתי אליו, תמיד נעניתי באותו קול מנומנם.
"הבעיה היא שביקשתי שהשאילתא תמצא את כל הפריטים המבוקשים, ותציג בדו"ח שקלול של העלויות שלהם ביחס לסך כל ערך העסקה," חזרתי בעייפות על ההסבר. "מה שאתה עשית סתם מציג את העלות של כל פריט בנפרד. סיכמנו שזו לא התוצאה הנכונה."
הקו השתתק לכמה שניות.
"איפה זה כתוב?" שאל הקול המנומנם של צורי.
עכשיו היה תורי להשתתק. "סליחה?" אמרתי לבסוף.
"איפה זה כתוב?"
"איפה מה כתוב?"
"הדרישה שאמרת עכשיו."
"אתה רציני?" ידי התהדקה על שפופרת הטלפון. "דיברנו על זה בכל אחת מהפגישות שהיו לנו."
"בסדר, אבל איפה זה כתוב?"
"מאיפה אני יודע איפה זה כתוב?" אגרפתי את היד השנייה, ולו רק כדי להפסיק את הרעד באצבעות. "אתה באמת הולך לבקש ממני לחפור בכל המיילים עם הבלה-בלה שלכם רק כדי למצוא איפה רשומה הדרישה הכי בסיסית לכל הפרויקט המזורגג הזה?!"
"אני לא יודע מה זה דרישה בסיסית, אני יודע שדברים צריכים להיות כתובים," חזר ואמר צורי בקולו המונוטוני. "אי-אפשר להניח שדברים ידועים. אם סיכמנו, אז זה צריך להיות כתוב." ולאחר רגע הוסיף, "חבל שלא ביקשת את זה מקודם."
הטחתי את האגרוף בשולחן. "אני ביקשתי, קיבינימט." חרקתי שיניים. "ביקשתי, ואז ביקשתי עוד פעם, ואז ביקשתי שוב, ובכל אחת מהגרסאות שהראיתם לי זה לא עבד."
"נו, באמת. אם זו לא דרישה שרשומה אצלנו, למה שזה יעבוד אי-פעם?"
היד שאחזה בשפופרת החלה לרעוד אף היא. תהיתי מה תהיה התחושה של אצבעותיי סביב צווארו של צורי.
לאחר כמה שניות הוסיף הקול המנומנם, "טוב, עזוב, אני לא רוצה להתווכח. חבל על הזמן, הפרויקט הזה מתעכב מאוד. נעשה את זה ונדבר איתך כשזה יהיה מוכן. תנסה עד אז לחשוב על עוד דברים שאתה רוצה שיהיו, אוקיי?"
"או…קיי," מלמלתי במאמץ רב.
"זה באמת חשוב שנדע מראש," המשיך צורי. "אתה מבין למה אני מתכוון?"
ניתקתי את השיחה. בדרך נס, השפופרת לא התפרקה.
~~~~~~~~~~
קניתי בחוץ פיתה עם פלאפל אבל זרקתי לפח חצי ממנה. לא היה לי תיאבון. הייתי בדרך חזרה למשרד כשהנייד צילצל. שיחה מאפרת.
"היי מאמי," אמרתי, "את האדם הידידותי הראשון שדיברתי איתו היום."
"יום גרוע?"
"מה פתאום 'יום גרוע'?" גיחכתי. "חצי יום גרוע, ולפנַי עוד חצי יום שמנסה להשוות. מה קורה?"
"הייתה לאורי עוד התפרצות הבוקר בכיתה," אמרה אפרת.
השתתקתי ונעצרתי באמצע הרחוב. לשמאלי היה ספסל מוזנח שפעם היה בצבע לבן. התיישבתי עליו.
"תמשיכי," מלמלתי בשקט.
"זה התחיל בזה שהוא לא אהב את הטעם של הזיתים החרוזים ששמתי לו בקופסת אוכל," אמרה אפרת, "אז מחר חייבים לשים לו את המותג הרגיל שלו. אחר כך הוא הגיע במצב לא שקט לשיעור ספורט, שיחק עם הילדים בכדורגל, אבל לא רצה להיפרד מהכדור. הם ניסו לחטוף לו מהיד ואז… בום."
"זאת כבר התפרצות שנייה בשבועיים האחרונים," אמרתי.
"שלישית," אמרה אפרת. "שלשום הוא התעצבן ששלחנו אותו עם פקק צהוב על בקבוק המים במקום פקק אדום."
נאנחתי. "מה אמרה הסייעת? והמחנכת?"
"מה הן כבר יגידו?"
"בקיצור, אין להן פתרון," הרמתי את הקול, "ומסתבר שגם לנו אין."
"אני אסביר לו שוב בערב," אמרה אפרת בקול רועד, "אבל עצבים לא יעזרו. אנחנו לא רוצים שיילחץ עוד יותר ממה שהוא עכשיו. הוא גם ככה מרגיש נורא אחרי כל זה."
נשענתי קדימה, מקרב את הראש לברכיים. עצמתי את עיניי ונשמתי עמוקות.
"טוב, נדבר על זה בערב," אמרתי בקול שקט. "אני אוהב אותך."
"גם אני אותך," אמרה אפרת וניתקה.
ישבתי על הספסל בדממה למשך כמה רגעים, מחזיק את הנייד ביד רועדת. על הרצפה ראיתי לפתע צל ארוך וצר, בדמותו של אדם גברתן גבוה במיוחד. הצללית נחתה באיטיות, וגלימתה התנופפה קלות. הדמות שילבה ידיים.
"הולך מקסים היום, במקרה שאתה שואל," אמרתי במרירות. "באמת כל הכבוד לך ולתפארת מדינת ישראל."
ישראמן לא ענה לי. הוא שילב ידיים ועמד זקוף.
"אם אתה כל כך רוצה להיראות שימושי," שאלתי בקול כבד, "איפה לעזאזל היית היום במקום לעזור לילד בבית הספר?"
הוא מצמץ בעצבנות, פתח את פיו לרגע ואז סגר. ישראמן הרפה את ידיו המשולבות, התנשם לרגע ואז ברח בחזרה לרקיע.
~~~~~~~~~~
הסלון נראה מוזר כשאני נמצא בו לבד, בעיצומו של השקט הלילי. אם אני מפסיק להקליד לרגע, אני מצליח לשמוע את אפרת והילדים נושמים קלות במיטותיהם.
החלון הפינתי משקיף בדיוק לעבר פנס הרחוב שהאיר באור צהוב מכוער, אבל אני מעדיף לא להסתמך עליו. אני נוהג לשבת כשגבי מופנה למטבח, כשהאור החסכוני מאיר מאחורַי וצג המחשב הנייד מרצד מולי. בסלון אני אוהב להדליק שתי נורות קטנות שמפיצות אור רך ונעים לעין. ישבתי ליד שולחן האוכל העגול וכתבתי… או, ליתר דיוק, ניסיתי לכתוב. משהו. כל דבר. ואז נשמע מאחורַי הקול המוכר.
"נו, מה הולך?"
"תודה לאל, הכול חרא," נאנחתי.
"בוא'נה, אי-אפשר להעביר איתך יום אחד בלי שתקטר לי," אמר ישראמן. "זה יותר מדי לבקש?"
"אני מת מעייפות, עבר עלַי יום מסריח… תודה רבה על העזרה בבית הספר, דרך אגב," הוספתי בציניות, "אני נרדם פה על הלפטופ, לא הספקתי שום דבר ממה שהייתי צריך להספיק בבית, אין מצב שאני מסיים בזמן את הטקסט שהבטחתי, אבל העיקר שאתה רוצה צומי."
"יאללה יאללה," רטן ישראמן ונופף בידו, "אפשר לחשוב שאתה בונה פה סוללת חץ."
היום הוא בא עם גלימה בצבע צהוב מזעזע, ומתחתיה טייטס עוד יותר מזעזע בצבעי כחול ותכלת. למרבה המזל לא היה עליו את לוגו ה"חי" הקבוע. לפעמים הוא בא בתלבושת הזו. לפעמים באחרות. עוד לא הצלחתי להבין את חוקיות התלבושות שלו, אבל אני חושב שזו נגזרת כלשהי של מדד הייאוש שלי.
לפעמים הוא עוטה גרסה מופרעת של מדי צה"ל, עם עיטורים מגוחכים על החזה וארבעה ארונות על כל כתף. כששאלתי אותו על משמעות העיטורים הוא אמר שזה סודי. כשציינתי שלא קיימת דרגה של ארבעה ארונות, הוא צחק עלַי ואמר שגם זה סודי. כשאמרתי לו שזה לא משנה כי הוא בכלל לא כאן אלא יציר דמיוני, הוא נתן לי כאפה שפיזרה ערֵמות של האבק הזוהר הכחלחל.
"אפשר להפריע רגע ל… זרם תודעה הזה ש'ך?" אמר ישראמן.
"כבר הפרעת, אז מה זה משנה?" אמרתי, "ומה שאני כותב עכשיו נראה גרוע בכל מקרה."
"על מה אתה כותב?"
השתהיתי לרגע. לבסוף נשפתי החוצה את שארית האוויר שהיה כלוא בריאותיי, והנחתי את הראש על המקלדת. "זומבים, טוב? זומבים."
ישראמן קרב אלַי, נעמד מאחורַי ונשען על השולחן.
"וואללה," אמר אחרי כמה שניות של שתיקה, "באמת נראה כמו סיפור זין."
הרמתי את הראש. מסתבר שהנחתי אותו על המקש התחתון השמאלי ביותר במקלדת. קיללתי וסגרתי את הלפטופ בתנועה אחת מהירה.
"אתה לא יודע להתמיד, זו הבעיה שלך," המשיך ישראמן. "אצלנו ביחידה עצלנות כזו לא הייתה עוברת בשתיקה."
ניסיתי להחניק צחוק מריר. "ביחידה, הא? אפילו עליך אני לא מצליח לכתוב סיפור נורמלי, אבל העיקר שאתה כותב לעצמך אוטוביוגרפיה פיקטיבית."
כהרף עין הוא נצמד אלַי, כולו רושף זעם. הוא עושה את זה לפעמים. אני מסיט לרגע את מבטי, והוא מופיע במקום אחר. אני מסובב את הראש לרגע, והוא נעלם. ואז חוזר כמה ימים לאחר מכן, מטיח בי את גידופיו, ואז נעלם שוב. וחוזר אחר כך.
אני צריך נוירולוג.
"למי קראת פיקטיבי, תגיד לי?" המילים נורו מפיו במהירות ובטון נמוך. "תכף אתה באמת תצטרך נוירולוג."
"זה בדיוק מה שאמרתי לעצמי לפני רגע," עניתי בשלווה. "זה ממש מדהים שאתה יודע מה קורה בראש שלי. כאילו אנחנו אותו אדם."
"יודע מה? לך לעזאזל." הרוק הדמיוני של ישראמן הרטיב את פני בכל הברה. "אתה לא יודע להעריך שום עצה טובה שאתה מקבל, בגלל זה אתה נשאר מאחור עם סיפורים קצרים לא גמורים כשכולם מסביבך מוציאים רומאנים."
"קודם, זה לא כולם אלא כולן," עניתי בטון מונוטוני. "והסיבה שהן מצליחות להוציא רומאנים נובעת בעיקר מהעובדה שהן לא צריכות לנהל שיחות עם גיבורי-על דמיוניים שאפילו לא מצליחים לעבוד כקונספט."
"לא מצליח לעבוד כקונספט?!" גובה קולו של ישראמן עלה בכל בכל הברה. "דמיוני? מי אתה בכלל שתקרא ככה לגיבור ישראל?!"
לטשתי עיניים בבחור הגברתן, עטוי התלבושת הבלתי אפשרית, ולבסוף פרצתי בצחוק. הנחתי את המרפק על השולחן, ראשי שעון על כף ידי והמשכתי לצחוק, כל גופי מתכווץ ורפה לסירוגין, עד שנרגעתי בהדרגה. עברו כמה דקות עד שנרגעתי לחלוטין.
"אתה תיאלץ לסלוח לי," אמרתי, "קשה לי להתאפק כשאתה עומד מולי עם התחפושת הזו ואומר 'גיבור ישראל'."
"תגיד תודה שאני לא מקמט אותך במקום," סינן ישראמן. "יש לך גיבור-על בבית, ובמקום לשלוח אותו לנקות את החרא בחיים שלך אתה משתין עליו בקשת."
"מצִדי תעשה מה שבא לך. אחרי השבועות האחרונים אני זורם עם הכול," אמרתי ופתחתי את הלפטופ. "בין הילדה בבית הספר, לשכן המנוול, לפרויקט בעבודה שלא רוצה להסתיים, לאפרת שמודאגת מהכול, ובוא לא נשכח שאורי עדיין לא מצליח לספר לי מה הוא למד בכיתה היום, למרות שחצי משכורת הולכת לצבא של שרלטנים שמזיינים לי את השכל על מה הוא יודע ולא יודע בלי שהם מכירים אותו בכלל… תאמין לי, כל דבר יהיה שיפור."
נשמתי נשימה עמוקה והוספתי, "והסיפור זומבים הזה מחורבן עד מוות. יותר גרוע מעכשיו כבר לא יהיה."
הגלימה המכוערת התנפנפה למרות שלא נשבה שום רוח בחדר. שפתיו של ישראמן היו קפוצות, מבטו ננעץ בי. לפתע הוא צמצם את עיניו ופיו החל להתעקל באיטיות, עד שקיבל צורה של חיוך מדאיג. עיניו נפערו מחדש והוא החל להנהן בראשו בדממה.
"סגרנו עניין," אמר ישראמן. הוא קפץ ועף דרך התקרה. מהמקום בו חדר לתקרה הותזו אינסוף גרגרי אבק תכלכל וזוהר.
מצמצתי לעבר החלל הריק. "יופי, סוף-סוף קצת שקט."
נענעתי את ראשי והנחתי את אצבעותיי על מקשי המקלדת. המסך ריצד מולי, ולמשך כמה דקות שררה בינינו שתיקה מביכה. לבסוף נאנחתי ולחצתי על כפתור הכיבוי.
לעזאזל, עוד זמן כתיבה שהלך לאיבוד.
~~~~~~~~~~
יצאתי בבוקר בחיפזון מהבית. כשסגרתי מאחורַי את דלת הכניסה, הספקתי לראות את איציק, השכן הצמוד אלינו, נכנס לרכבו שחנה בדיוק בקצה הסמטה המשותפת. מיהרתי לחמוק לכיוון הרכב שלי שחנה בשטח המקורה, והתפללתי לכל ישות עליונה שיכולתי לחשוב עליה שלא ישים לב אלַי ושלא ניאלץ לקיים שיחה על רקע מוסכמות נימוס אוניברסליות מטופשות.
הסכם השיתוף על הקרקע עליה בנויים הבתים שלנו התעכב כבר לפחות חודשיים כי המנוול לא היה מוכן לחתום. אפילו עורך הדין היה על סף כניעה, אחרי שאיציק החל להוסיף סעיפים שונים ומשונים. כבר לא יכולתי להסתכל על הפרצוף הזחוח שלו בלי לקבל בחילה. סירבתי לקבל את האפשרות להחליף איתו ולו מילה אחת. חמקתי בהצלחה והנעתי את הרכב.
~~~~~~~~~~
הגעתי למשרד בתשע וחצי אחרי עוד פקק לא צפוי. התיישבתי ליד השולחן, עצמתי עיניים ונשמתי נשימה עמוקה. הרמתי את שפופרת הטלפון, ספרתי עד חמש וחייגתי לבית התוכנה.
במקום צליל חיוג נשמעה הקלטה אוטומטית שבישרה לי שהקו אינו מחובר. מוזר. כנראה חייגתי מספר שגוי. הוצאתי את הנייד, דפדפתי באפליקציית אנשי הקשר, ולחצתי על ה-SEND. שוב הודעה אוטומטית.
"לעזאזל," סיננתי וניתקתי את השיחה.
נזכרתי שבעבר שמרתי את הנייד של צורי למקרים דחופים. מצאתי אותו ברשימת אנשי הקשר וחייגתי. המתנתי למענה בזמן שצליל החיוג נשמע פעם אחר פעם. כנראה שהוא רוצה לדבר איתי עוד פחות ממה שאני רוצה לדבר איתו, הרהרתי. היה לי קשה להאשים אותו, הפרויקט הזה הפך לסיוט עבור כל המעורבים, ושנינו היינו בתווך.
"הלו," נשמע לפתע קולו של צורי, מחזיר אותי לקרקע המציאות.
"צורי, מה קורה?" שאלתי, "אני לא מצליח לתפוס אתכם במשרד."
"אה, כן…" מלמל בקול רועד.
"צורי, הכול בסדר?" משונה, הוא לא נשמע כמו עצמו.
"אה… זה קצת מורכב," מלמל צורי, "יש לנו משבר קטן בשרתים."
"מש… משבר?" לעזאזל, מה עוד יהיה השבוע?
"כלומר… לא משבר," אמר צורי בקול רועד. "יותר כמו… תקלה קטנה. זה קצת מורכב."
"תק-" התחלתי לענות ואז עצרתי. אלוהים אדירים. "שיט, צורי, תגיד לי שהפרויקט לא הלך קיבינימט."
"תראה…" אמר צורי, "זה מורכב."
"המורכבויות האלה מתחילות להימאס עלַי, אתה יודע?" סיננתי, "כבר שנה וחצי עובדים על החרא הזה, שזה שנה ושלושה חודשים יותר מדי, והתשובה הכי טובה שאתה יכול לתת לי זה 'מורכב'?"
"תקשיב שנייה," אמר צורי, "זה הכול בר תיקון…"
"בקיצר, הכול הלך," קטעתי אותו. "מה קרה בכלל?"
"לא, לא בדיוק," אמר צורי, "הפרויקט שלכם דווקא בסדר. זה… כל השאר."
"שזה אומר… ?" אמרתי לאחר השתהות של כמה שניות.
"שאנחנו לא יכולים לעשות כלום לפני שאנחנו משקמים את הכול."
"משקמים?!" זעקתי, "על מה אתה מדבר?"
"זה קצת, ובכן…" אמר צורי באיטיות, "מורכב."
"תסביר לי."
"ובכן, זה…"
"תסביר לי בלי להגיד את המילה שמתחילה במ"ם," אמרתי בעצבים. צורי השתתק ויכולתי לשמוע אותו מתנשף מהצד השני.
"זה נראה לנו בהתחלה כמו סוס טרויאני," אמר צורי באיטיות אחרי שתיקה של כמה שניות, "אבל חומרת הנזק גדולה מכל מה שאנחנו מכירים. בדרך כלל סוסים טרויאנים מצפינים את כל המידע בשרת ונועלים אותו, ואחר כך דורשים כופר כדי לשחרר, אבל כאן מישהו פשוט מחק הכול. כמעט הכול, ליתר דיוק. דווקא בפרויקט שלכם הוא לא נגע."
תודה לאל על חסדים קטנים.
"וכמה זמן ייקח לכם לשחזר מהגיבוי ולחזור לשגרה?" שאלתי, ואז הוספתי בתקווה קלושה, "חצי יום?"
"זה…" אמר צורי בחשש, "ובכן… נראה שמישהו מחק גם את הגיבוי. למעשה… את כל הגיבויים."
הרגשתי כאילו מישהו הכניס יד לסרעפת שלי ותלש אותה החוצה. "מחקו לכם את הגיבויים?" לחשתי, "מה זה אומר מבחינתי?"
"תראה, זה קצת מור- אני מתכוון ש…" הוא מיהר לתקן את עצמו, "ובכן… יש לנו קצת עבודה לא פשוטה בנושא."
"תקשיב לי טוב, צורי," סיננתי בעוד ידי הפנויה מנסה לתלוש שערות מהפדחת, "אין לי עוד זמן לבזבז על עיכובים בפרויקט הזה. מבחינתי תשלח לחוות שרתים את הטכנאי הכי טוב שלכם שייעשה לו החייאה."
"זה בדיוק מה שעשינו," אמר צורי בזהירות, "אבל…"
"מה? מה, לעזאזל?!"
צורי ענה לי לאחר שתיקה של כמה שניות. "ברגע שהוא התחיל לפרק את הברזלים של השרת, הוא חטף שוק חשמלי משום מקום ואיבד את ההכרה."
"אתה עושה ממני צחוק?" בקצב הזה כבר לא יישארו לי שׂיערות. "איפה הדביל הזה עכשיו?"
"בתרדמת," אמר צורי, "מקווים שהוא יֵצא מזה."
למשך כמה שניות פתחתי וסגרתי את פי לסירוגין. "ב… תרדמת?"
ענן תכלכל וזוהר הופיע בפינת החדר ומתוכו הגיח ישראמן, לבוש בטייטס עם מגן דוד מפלצתי על החזה וגורמטים על הידיים. היו לו דרגות של נגד על הכתפיים, וחיוך גדול נסוך על פניו. "נו, איך אני?"
לטשתי בו עיניים לפני שפלטתי, "שיט."
"תראה, אנחנו…" גמגם צורי, "נעשה מה ש… אפשר. אוקיי?"
"אין… אין בעיה, צורי," גמגמתי בתשובה. "תעדכן אותי לגבי שלומו של הטכנאי…" והשיחה נותקה לפני שהספקתי לסיים.
הנחתי את השפופרת בחזרה על הטלפון. "תסביר לי לאט מה הלך פה הרגע."
"הבטחתי לך שאני מטפל בזה, לא?" אמר בהתלהבות, "תראה לי עוד אחד שעושה עבודה כזו. עבודה נקייה, אח'שלי!"
"אתה… עשית את ה…"
"אתה לא תאמין, אבל למחוק להם את השרת היה החלק הקל," המשיך ישראמן, "אני רוצה לראות עוד גיבור-על שיודע לעשות לבן-אדם 'זץ' כירורגי כזה. אין, תאמין לי, אין!"
"אתה…" מלמלתי בשארית כוחותיי, "לא, לא, אין מצב שהצלחת בכלל…"
"הופה, תראה מה השעה!" הוא הציץ בשעון מוזהב, נוצץ וצעקני שהופיע לפתע על מפרק כף ידו. "אני צריך להיות בעוד כמה מקומות היום, זה מבצע מתגלגל." וכהרף עין, הוא קפץ דרך התקרה ונעלם.
לא, זה לא יכול להיות, הרהרתי. ישראמן הוא הרי… על איזה "מבצע מתגלגל" הוא מדבר?
~~~~~~~~~~
המבצע המתגלגל של ישראמן גרם בדיעבד ליום ארוך במיוחד במשרד. הגעתי הביתה לקראת תשע בערב, קצת אחרי שאפרת השכיבה את דפנה ואורי לישון ואז צנחה על הספה בסלון. היא נרדמה כמעט מיד והתעוררה כשסגרתי אחרַי את הדלת.
"היי מאמי," מלמלה בקול רך ופיהקה. "שחררו אותך סופסוף?"
התיישבתי לידה על הספה וחיבקתי אותה. תמיד אהבתי לעטוף אותה, לפעמים גם כשנרדמה, ולהביט בה בשנתה.
"כנגד כל הסיכויים," אמרתי. "מי היה מאמין. היה משהו מעניין היום?"
"אורי עוד פעם דרש מהמורה לבטל את השיעור ולשחרר את כולם הביתה," מלמלה אפרת מבעד לעיניים עצומות למחצה.
"מה את אומרת?" אמרתי, "יש מצב שהוא רוצה לבוא לעשות את זה גם במשרד?"
"אה, ואחר כך הוא היה מהופנט מצינור מים עם חור, שהתיז מים על הגינה ליד מגרש הטניס," אמרה אפרת. "אתה לא תאמין, דרך אגב, אבל נראה לי שאורי פשוט לא סובל את בית הספר."
"די, נו, אין מצב, לא יכול להיות," אמרתי בקול מונוטוני. "חושבת שהוא יסכים להתחלף איתי?"
"כבר בדקנו את האופציות האחרות, אם שכחת," אמרה אפרת, "והגענו למסקנה שלהחליף מסגרת לילד זה תהליך לא פשוט."
"ולמקרה שאת שכחת, גבירתי הצעירה," הצהרתי, תוך כדי הנפת אגרוף וזקיפת האצבע המורה, "הרשי לי להזכיר לך שדווקא בדקתי היטב ומצאתי דרך נפלאה לוודא שאורי יחליף מסגרת."
"באמת?" אמרה אפרת ופיהקה. "כן, זכור לי פתרון נפלא ששולי הבלוג צרים מהכילו, אך עם זאת לא נראה לי ש…"
"לשרוף את בית הספר זו עדיין הדרך הפרקטית ביותר," אמרתי לה.
"כן, לגמרי," אמרה אפרת בחיוך וכרכה את זרועותיה סביב צווארי. "הישראמן שלך היה מת על זה."
"אה," מלמלתי, "בואי נשאיר אותו מחוץ לכל הענ-" ונקטעתי על ידי שפתיה של אפרת. תודה לאל על חסדים קטנים.
~~~~~~~~~~
החסד הלילי הקטן נעלם ללא עקבות כאשר דפיקות רמות הרעידו את הדלת. מוזר, הרהרתי, אני לא זוכר שהשעון צלצל בכלל. פקחתי עיניים וניסיתי להילחם ברעש בעזרת מצמוץ. זה לא כל כך עזר. הדפיקות נשמעו שוב, והפעם אפרת התעוררה. השעון הדיגיטלי שהיה על השידה הראה את הנורא מכל: חמש וחצי. בבוקר.
"אלוהים, מי זה בשעה כזאת?" סיננה אפרת וכיסתה את האוזניים בידיה.
"אני קם," מלמלתי, "אני קם, אני ק-" הדופק הסדרתי הכה שוב, והפעם התלוותה לדפיקות קריאת השכמה.
"הלו!" נשמע קולו של איציק. "זה השכן!"
לעזאזל. לבשתי טרנינג והשתרכתי לעבר המסדרון והמדרגות לקומת הכניסה. ובעוד אני מדדה, תהיתי מדוע איציק חושב שעוד אנשים שותפים לנטייה שלו להתעורר בחמש. וממתי יש בכלל שעה כזו "חמש בבוקר". ולמה אי-אפשר לבטל אותה. ואם יש אנשים שמתעקשים לקום בשעה הזו, למה אי-אפשר פשוט לכלוא אותם. ולמ-
"אתה תשלם על זה ביוקר, הבנת אותי?" נבח עלַי איציק כשפתחתי את הדלת.
"הא?" מלמלתי.
"אני לא יודע איפה גדלת ומאיפה באת," אמר איציק, "אבל תאמין לי שתתחרט על זה."
"חמש וחצי בבוקר, איציק," אמרתי תוך כדי פיהוק, "הדבר היחיד שאני מתחרט עליו זה שהתעוררתי."
"אתה לא מבין שאנשים יכולים למות מהדברים האלה?" איציק הרים את קולו, "אם אתה חושב ככה להכריח אותי לחתום על ההסכם, אין לך מושג עם מי יש לך עסק, בצבא אני נלחמתי ב-"
רק אז שמתי לב לזרועו של איציק המצביעה לכיוון החניה שלו. צעדתי קדימה אל מחוץ לבית והבטתי שמאלה, לעבר הבית שלו ושל אשתו שחלק איתנו קיר משותף. בחניה שלו, בקצה הסמטה ללא מוצא, חנה הג'יפ שלו שנקנה בחודש שעבר. או ליתר דיוק, מה שנשאר ממנו.
חציו השמאלי של הרכב היה מעוך ומעוות, כמו גוש חמאה שנמס בתנור. במקום בו הייתה אמורה להיות הפינה השמאלית האחורית של הרכב, רבץ גוש מתכת חסר צורה. יכולתי לראות בקלות היכן מסתיים הפגוש, אשר שליש ממנו היה חסר, את השילדה הצבועה בצבע יסוד, ואף את תמונת החתך של ריפוד הכיסאות, שנוצרה כאשר חלק מהריפוד הצטרף לגוש חסר הצורה מחוץ לרכב. אלוהים אדירים.
איציק לא התרשם במיוחד מההלם שלי, והנאום שלו נמשך בזמן שבחנתי את רכבו מקרוב.
"…עשרה קילומטר עם החבר שלי על הגב, הבנת אותי? לא המצרים ולא פת"ח ולא אף אחד אחר כופפו אותי, ובטח לא אתה."
"וואללה," מלמלתי, ואז חדרה למוחי משמעות המילה האחרונה שלו. סובבתי אליו את הראש בתנועה חדה. "אני?"
"לא, אני," הוא ענה לי. אה, אז ככה הוא רוצה לדבר אלַי?
"איציק, אני לא עובד אצלך ואל תדבר אלַי ככה," הנמכתי את הטון, "ואם ככה אתה מדבר בדרך כלל לאנשים, אני בטוח שתוכל להוסיף עוד עשרים איש לפחות לרשימת החשודים שלך, אוקיי? עכשיו עוף ממני."
הסתובבתי בהפגנתיות ונכנסתי בחזרה הביתה. יכולתי לשמוע את צעדיו של איציק המובס החוזר לביתו, אבל לא בזה התעניינתי. עצמתי את עיניי ופיהקתי.
רעש מוכר נשמע בחלל הסלון, שהזכיר טפיחה על כרית רכה מלווה באבק תכלכל וזוהר. "זה היה אתה?" מלמלתי.
"משימה זה משימה, אח שלי," אמר ישראמן. "אמרתי לך שאני סוגר לך את העניין או לא אמרתי?" הפעם הוא הופיע לבוש בגלימה בצבעי הדגל, שהתנוססה מעל תלבושת צמודה בצבע חאקי. הוא חגר חגורת מתכת שהורכבה מחוליות כסופות בצורה מגן דוד. אבזם החגורה היה גורמט "חי" מוזהב.
"כמה פעמים אני צריך לומר שאין לך אור ירוק ושלא תסגור לי פינות?" חפנתי את ראשי בידיי. "וחוץ מזה, לא יכולת למצוא פתרון שלא שיגרום לפוץ הזה לדפוק לי בדלת בחמש וחצי בבוקר?"
"כשעושים חביתה, שוברים פוצים," פסק ישראמן.
"אלוהים אדירים," סיננתי, "מה עשית לו בכלל?"
"אני משתין חומצה פלואורואנטימונית," אמר ישראמן בגאווה. "אין לך מושג איך הפיפי שלי הציל אותנו באיראן."
"לך לעזאזל, אתה והפיפי שלך." גירדתי את הראש בעצבנות.
"למה מה עוד יכולתי לעשות?" זעף ישראמן. "אתה מדבר כאילו לא עשיתי פעולה מידתית."
"אני לא חושב שהמילה הזו…" אמרתי ולקחתי שאיפה עמוקה, "…אומרת מה שאתה חושב שהיא אומרת."
"זה זיבולי מוח מה שאתה אומר עכשיו, כי בדקתי במילון."
"לא יכולת ללכת ואולי…" תהיתי לרגע האם אפרת תשים לב לחור בקיר בצורה של הגולגולת שלי, "לא יודע, לעשות משהו שבני אדם נורמלים עושים?"
"כמו מה?" נבח ישראמן.
"אנא עארף, כמו לקטוף את הפרי מהענפים של העץ שלנו שצומחים לשטח שלו. אני יודע שזה היה מעצבן אותו, כי הוא כל הזמן גונב משם."
ישראמן בהה בי למשך כמה שניות. "השתגעת? כבר שנים שלא גזמת את הענפים. אתה רוצה שאני אשרט?"
"בוא נדבר רגע על שריטות," סיננתי.
"מאמי!" נשמע לפתע קולה המנומנם למחצה של אפרת, "מי זה היה?"
"איציק," מלמלתי, "איציק וייסורי איוב." התחלתי לפסוע במעלה המדרגות.
"מה, זהו?" זעף ישראמן, "איפה התודה?!"
עצרתי באמצע הדרך והפניתי אליו מבט. העיניים שלי לא הפסיקו למצמץ. "ת… תודה… ? על מה תוד-"
"בכיף ש'ך, גבר!" אמר ישראמן והחיוך הרחב שב לפניו. "יאללה, הלכתי לטפל במשאית."
ובאומרו את המשפט האחרון, צעד ישראמן דרך דלת הכניסה ויצא החוצה.
"משאית?" מלמלתי ושלחתי יד לגרד את העורף. לפתע שמעתי מהרחוב צפצוף מוכר של כלי רכב גדול שמעיר אותנו שלוש פעמים בשבוע, ולאחר מכן את רעש דחסן האשפה.
שיט.
~~~~~~~~~~
פתחתי את דלת הכניסה, ברחתי החוצה וטרקתי אותה אחרַי בחטף. רצתי לקצה הסמטה, בנקודת ההצטלבות עם הרחוב הסובב אותנו. ליד הצומת שכנה פינת הזבל. הפחים המתינו בסבלנות לבואה של המשאית. אבל איפה המשאית? ואיפה ישראמן, לעזאזל?
רעש דחסן האשפה נשמע שוב. עמדתי ביציאה מהסמטה שלנו ויכולתי לשמוע את רעש המשאית המחדשת את נסיעתה. התקדמתי בהליכה מהירה לעבר הנקודה בה התעקל הרחוב, עד שראיתי את המשאית אשר נסעה באין מפריע.
המשאית התקדמה לעבר העיקול, וזכרתי שבדרך כלל היא נהגה להאט לקראתו. מסלול המשאית היה פנוי לגמרי וללא הפרעות. פלטתי אנחת רווחה, עד שראיתי גלימה בצבעי כחול ולבן מתנופפת מאחוריה.
המשאית המשיכה בהתקדמותה לעבר העיקול, ועברה מרחק מה לפני שהבנתי כי היא מתקדמת במהירות רבה מדי. היא החלה לצפור בפראות.
זינקתי לעבר פינת הזבל, והצלחתי להימלט ממסלול הפגיעה ברגע האחרון. הספקתי לראות את פניו של נהג המשאית המבועת, אשר המשיך ללחוץ על הצופר בהיסטריה. כשהמשאית עברה אותי הצלחתי לראות את ישראמן מחייך חיוך זחוח, בעודו דוחף במעופו את המשאית במהירות רבה יותר ויותר.
רגע לפני שהיא עפה מדרך האבנים ההולנדיות, סובב נהג המשאית את ההגה בתנועה חדה שמאלה. חלקה האחורי של המשאית נזרק ימינה, וישראמן מיהר להיצמד אליה שוב במעופו ולנעוץ בה את זרועותיו.
"לא! לא, תפסיק!" זעקתי, אך היה טיפשי מצידי להניח שיקשיב. הוא לא הרפה מהמשאית והמשיך לדחוף את חלקה האחורי במהירות, אל עבר גדר הלבנים שעמדה בחזית ביתו של מר-כובע-מצחייה. המשאית ניפצה את האבן, והמשיכה בתנועתה הסיבובית עמוק אל תוך החצר. לפתע עזב ישראמן את חלקה העליון של המשאית, ובמהירות הבזק תפס בכוח את חלקה התחתון, ממש מעל הגלגל האחורי, והיא התהפכה על צִדה.
עמדתי מול זירת ההרס, חופן את ראשי הרועד. ישראמן זינק על המשאית ההפוכה, מפזר סביבו את אותו אבק תכלכל של פורענות. הוא סקר את מה שנשאר מהחצר, וחיוך גדול היה נסוך על פניו. לפתע הרים את ראשו ומבטו ננעץ בי. חיוכו התרחב, הוא הניף ידו המאוגרפת וזקף אגודל כלפי מעלה.
"אמרתי לך שאני אסגור לך את העניין, או לא אמרתי?" קרא לעברי. הוא קיפל לרגע את רגליו, ואז קפץ והתעופף מעלה-מעלה, עד שהפך לנקודה תכלכלה שנעלמה לחלוטין מבעד לעננים.
ואז העולם השתתק.
~~~~~~~~~~
אני זוכר את קולו של איציק שנעמד מאחורַי והחל למלמל על נהגי משאיות שיכורים שממלאים את הכבישים בארץ, וכמה כולם כאן כמו חיות. אני זוכר את ניידת המשטרה שהגיעה לשם תוך זמן קצר, ואת האמבולנס שהגיע רגע אחריה. אני לא כל כך זוכר מה אמרתי לשוטרים, אבל זה לא שינה הרבה. אני חושב שאמרתי את המילים "איבוד שליטה" ו"עקומה מסוכנת" וזה הספיק להם. היה להם ממש קשה להימלט מאיציק, שסיפר להם על הנהגים המשוגעים שנוסעים ברחוב שלנו.
מר-כובע-מצחייה ומשפחתו לא נפגעו. המשאית נשארה בתחומי החצר ולא פגעה בבית עצמו, למרות שהייתה מאוד קרובה לכך. ניסיתי לומר לעצמי שישראמן רצה רק להפחיד אותו, אבל אז הבנתי את חוסר התכלית בנסיונות לתרץ את ההתנהגות שלו. זו הייתה נסיעה ממש כיפית לעבודה באותו בוקר.
"איך זה יכול להיות, איך זה יכול להיות…?" קולי הרועד מילא את הרכב.
לא הצלחתי למחוק מזיכרוני את המבט בעיני ישראמן כשניצב גאה מעל המשאית ההפוכה. כולו היה חדור מטרה, שחצן, אטום… ומוכן לעשות עבורי את את כל מה שאני משתוקק לעשות אך נרתע. ישראמן היה מוכן לעשות עבורי את הבלתי נתפס, גם אם מעולם לא ביקשתי את זאת ממנו. או ליתר דיוק, במיוחד אם מעולם לא ביקשתי ממנו.
"איך זה יכול להיות, איך זה יכול להיות…?"
הגעתי לעבודה ומיהרתי להסתגר במשרד שלי. כשהתקשרתי למשרד מהדרך הספקתי למלמל משהו על תאונת דרכים קשה סמוך לבית, ועל המשטרה שעיכבה אותי לצורך מתן עדות. למרבה הפלא זה לא היה שקר. נתקעתי בעגלת הציוד של עובדת הניקיון של הקומה, אך הייתי כל כך מוטרד ששכחתי לקלל. המנקה החביבה שאלה אותי אם הכול בסדר. שיקרתי לה וחמקתי למשרד.
"איך זה יכול להיות, איך זה יכול להיות… ?" מלמלתי לעצמי שוב ושוב. אבל הוא כן היה אמיתי. משהו היה חייב להיות אמיתי. משהו שיכול להשמיד מאגרי מידע של חברת הייטק שלמה, להפוך רכב יוקרתי לערֵמת גרוטאות וגם, לעזאזל, להפוך משאית אשפה לתוך חצר ביתו של אדם הנהנה להיפטר מהזבל שלו במקומות שלא שייכים לו.
הכנסתי את היד לכיס האחורי ומתוך הארנק הוצאתי את פיסת הנייר המקומטת, איתה הסתובבתי כבר כמה חודשים. זו לא הפעם הראשונה שאני מוציא אותה מהכיס ומתבונן בשם ובמספר הטלפון שרשומים שם. מצאתי את הפסיכיאטר הזה במאגר אינטרנטי של מומחים לבריאות הנפש. היו עליו לא מעט המלצות, אם כי לא הייתי בטוח שהוא האיש המתאים לטפל במפלצת הדמיונית הפרטית שלי.
"אל תדאג גבר, אין לך מה לדאוג," נשמע לפתע קולו של ישראמן. הענן התכלכל עטף את דלת הכניסה למשרד. "היי, מה אתה מחזיק שם?"
"כלום," מלמלתי. קימטתי את פיסת הנייר והכנסתי אותה במהירות לכיס, ולאחר מכן התיישבתי מול המחשב. הנחתי יד רועדת על השולחן והישרתי אליו מבט.
"בא'נה, חלאס עם ההיסטריה. אתה לא מבין שאין להם אקדח מעשן?" הוא אמר בשחצנות. "מה הם יעשו? ייקחו ממני דגימת שתן? אף אחד לא יכול להוכיח שום דבר, וגם זה רק אם למישהו יהיה מספיק שכל לשים לב אליך. זה הכול תאונות, למה שמישהו יחשוב שהן לא? תאמין לי, אחי, אנחנו מסודרים, סמוך על –"
גיחכתי במרירות. "אנחנו ממש לא מסודרים," אמרתי בקול צרוד והתרוממתי באטיות מהכיסא. "אתה הולך להפסיק עם זה, הבנת?"
ישראמן לטש בי עיניים והרים גבה. הדממה שהשתררה במשרד נחתכה על ידי צחוקו הלגלגני.
"בא'נה, אתה חיוור," הוא משך את ההברה האחרונה באיטיות מכוונת וטון צורמני. "אתה לחוץ מדי, גבר. שב, שתה מים, תירג-"
הטחתי אגרופים בשולחן. "אני לא רוצה להירגע, לעזאזל!"
חיוכו של ישראמן קפא על פניו, ומשהו בעיניו השתנה. לפתע נפתחה הדלת וראשה של המנקה החביבה הציץ מבעד לצווארו, לחלוטין לא מודעת לאבק הזוהר שהקיף אותה. "הכול בסדר?" מלמלה במבטא רוסי כבד, טבול במבוכה, "שמעתי שנשבר משהו…"
"נפל לי משהו, זה הכול," עניתי במהירות. "הכול בסדר."
"אה, חשבתי שיש פה עוד מישהו," מלמלה. היא שוב החליקה את ראשה דרך ישראמן, הפעם בכיוון ההפוך. בדממה שהשתררה אפשר היה לשמוע את האבק הדמיוני נוחת על הרצפה.
"וואללה יופי," אמר ישראמן באיטיות. "יש לך עוד משהו לומר לי?"
לא הספקתי לענות לו. צלצול הטלפון הנייד שלי חרך את האוויר, וידי נשלחה אליו מבלי משים. לחצתי על הסימן הירוק שהופיע על הצג, ושמעתי את קולה של אפרת.
דקות ספורות לאחר מכן כבר הייתי בחזרה ברכב, נוסע כמו מטורף לחדר המיון של בית החולים שהיה בקרבת בית הספר של דפנה.
~~~~~~~~~~
כעבור ארבעה ימים ישבתי על כורסת הבד הישנה בחדר של דפנה. השעון שלי הראה אחת-עשרה בלילה. קנינו את הכורסה מעט אחרי שדפנה נולדה כדי שנוכל לתפוס תנומה מדי פעם בזמן שאנחנו מנסים להרדים אותה. כמעט עשר שנים עברו מאז, ולא הרבה השתנה.
אפרת הצליחה להרדים את אורי בקושי רב באותו לילה, אחרי שהוא צרח את שמה של דפנה ללא הפסקה. "תי-אי, יש פצע! אוי ואבוי, פצע!" צרח שוב ושוב על אפרת, בעודו מצביע על אחותו. צעקתי עליו שיירגע לפני שיחליק וייפצע באמבטיה, ואז אפרת אמרה לי שאתרחק ממנו כי אני רק מרע את המצב. הוא מעט נרגע בימים הבאים.
הם רדפו אחרי הילדה בהפסקה. היא ניסתה לברוח אך לא הצליחה. הם תפסו אותה והפילו אותה ליד מסלעת חצר בית הספר. היא נפלה על קצה מחודד של סלע גדול ונפצעה במרפק. זה לא הספיק להם, אז הם בעטו בה.
אפרת התייצבה בחדר המיון, מייד לאחר שהמחנכת התקשרה אליה. אחרי שסיימו לחבוש את הילדה אמרה לנו האחות התורנית את המילה "אשפוז", ואני התחלתי להרים טלפונים לכל מי שרק יכולתי לחשוב עליו: ועד ההורים, המחנכת, היועצת, המנהלת ואחראית בתי הספר היסודיים מטעם העירייה. רציתי לחנוק את כולם.
בסוף הסכימו לשחרר אותנו באותו יום בלי לאשפז. חזרנו הביתה עייפים, חבולים ומובסים.
דפנה ישנה במיטתה, עיניה נעצמות באיטיות בזמן שאני מקריא לה בפעם המאה סיפור על ילד הסובל מהתעללות יום-יומית מצד בן דודו הבריון, המגלה יום אחד שהוא קוסם שאפילו הקוסם האכזר והנורא ביותר בעולם לא יכול להביסו.
בזמן שהקראתי לה, דמות גברתנית עטוית גלימה ריחפה ממש מאחורי גבי, נחתה בדממה על הרצפה והטילה צל כבד על הקיר. למרות החושך שהטילה, עדיין הצלחתי לקרוא את המילים בספר האהוב ביותר על דפנה.
דפנה נרדמה ממש לפני שהילד נכנס לרציף הרכבת המכושף אך עדיין המשכתי להקריא, לפחות עד הרגע בו הילד הבודד פגש חברים חדשים. אני אוהב את הקטע הזה.
לאחר מכן השתתקתי וסגרתי את הספר. השקפתי על דפנה הישנה. קמתי רק לרגע מהכורסה כדי לסדר את השמיכה שלה ולכסות אותה מחדש, וחזרתי לשבת, משעין את סנטרי על היד.
"אני הולכת לישון," שמעתי ברקע את קולה המרוסק של אפרת, "אתה בא?"
"כבר בא, מאמי," מלמלתי בקול חרישי.
הוא המשיך לעמוד מאחורַי בדממה, כלב ציד המחכה להוראות. גלימתו התנפנפה ברוח שאינה קיימת. שמעתי באוזני רוחי את קולה של אחת האימהות ששאלה אותנו מה דפנה אמרה לבן שלה לפני שהוא הרביץ לה, כי אולי זה יכול להסביר איך הסיטואציה התדרדרה.
"ההדרים 35," אמרתי. היו לי כמה ימים לחפש את דף הקשר שהלך לי לאיבוד אי-אז בתחילת השנה. "זו הכתובת של אבנר. ירון אריאל גר בירדן 17, ויוסי רביב…" עצמתי לרגע את עיניי והשתתקתי לכמה שניות. "…הם באלונים 4," אמרתי לבסוף.
הצל האימתני שהיה מאחורַי הנהן קלות בראשו, וריחף בחזרה לכיוון התקרה כמות שבא.
קמתי מהכורסה, צעדתי לכיוון חדר השינה שלנו ונרדמתי חבוק עם אפרת.
~~~~~~~~~~
השעון המעורר צלצל בשש וחצי והשתקתי אותו מייד. התכוננתי להתהפך לכיוון ההפוך ולאחר שוב למשרד… ואז נזכרתי בליל אמש. זינקתי מהמיטה כנשוך נחש.
מה הוא עשה להם?
"מה קרה?" מלמלה אפרת, רדומה למחצה, "שוב כיבית אותו לגמרי במקום לכוון את הנודניק?"
"הלוואי," אמרתי בקול רועד.
"מ… מה אמרת?" פקחה אפרת את עיניה.
"לא… לא חשוב," מלמלתי, "אני ער עכשיו."
מה הוא עשה להם, לעזאזל?
שטפתי פנים, צחצחתי שיניים והערתי את הילדים. החלפנו לדפנה את התחבושת בפלסטר גדול, והלבשנו אותה ואת אורי. לבסוף הצלחנו לצאת מהבית מעט אחרי הזמן ולקחת אותם לבית הספר.
מה גרמתי לו לעשות להם? מה עוללתי? או שאולי לא עוללתי דבר, ובכל זאת ישראמן הוא יציר דמיוני? אבל אם כן, אז את מי שלחתי אתמול בלילה לשחר לטרף אחרי ילדים בני תשע?
המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ במוחי בדרך לבית הספר. בכניסה התפצלנו – אפרת לקחה את אורי לכיתה שלו, ואני את דפנה. צעדנו לשם באיטיות, כשיש מאיתנו לא באמת רצה להגיע לשם. כשעמדנו מול דלת הכיתה הסגורה, שאלה דפנה במבוכה אם אנחנו לא אמורים להיכנס.
"כן, בטח, מתוקה…" אמרתי בחשש, ופתחתי את הדלת. כשלושים זוגות עיניים של ילדים ומחנכת ננעצו בנו ברגע שנכנסנו. דממה השתררה בכיתה בזמן שליוויתי אותה למקומה. לאחר שדפנה התיישבה, נשקתי אותה במצחה וחיבקתי אותה, ולאחר מכן פניתי ללכת, ואז קפאתי לרגע.
כיסא ריק בפינה ליד החלון, עוד אחד בשורה שלפניו, ועוד אחד בשורה האחרונה בטור האמצעי. שלושה מקומות ריקים.
המחנכת ניגשה אלַי. "אפשר לדבר איתך בחוץ לרגע?" לחשה.
יצאתי איתה החוצה. ברכיי רעדו.
"תראה, אבא של דפנה…"
"אלעד."
"אלעד, כן, כמובן… איך היא מרגישה?"
"כמו שמרגישה כל ילדה שעושים לה מארב," אמרתי.
היא הסיטה ממני את מבטה ושתקה למספר שניות. "כן, כן… בוודאי. תראה," היא סידרה את משקפיה, "אני רוצה שתדע שבית הספר רואה את העניין בחומרה ולא נעבור על זה לסדר היום. אנחנו בהחלט מתכוונים ל-"
"אני מבין ש…" קטעתי אותה ואז השתתקתי. היא עמדה מולי בדממה והמתינה. "אני מבין ש… הילדים שהרביצו לה לא באו היום כי השעיתם אותם?" בבקשה תגידי לי שכן, אלוהים אדירים.
"אנחנו לא יכולים להשעות בשלב זה בלי בירור," ענתה לי והשפילה את מבטה לרצפה, "אבל כרגע נראה שהם העדיפו לא לבוא היום בכל מקרה."
"למה את חושבת ככה?"
היא פנתה בחזרה לדלת הכיתה ואחזה בידית.
"כל ההורים שלהם הודיעו היום למזכירות שהם לא מרגישים טוב," אמרה בשקט. "אני מצטערת, אבל אני צריכה לחזור לכיתה. נהיה בקשר ו… אני מצטערת." היא לחצה על הידית, פתחה את הדלת, נכנסה לכיתה וסגרה אותה אחריה.
~~~~~~~~~~
ישבתי ברכב, בחניון הצמוד לבית הספר, לאחר שהבאתי לשם את דפנה, ונישקתי את אפרת לשלום.
לא הצלחתי לגרום לרגלי ללחוץ על דוושת הגז ולצאת לכיוון העבודה. היו לי בנייד כמה שיחות שלא נענו מבית התוכנה, אבל לא התחשק לי לשמוע על עוד טכנאים שנכנסו לתרדמת באשמת הפה הגדול שלי.
אחרי חצי שעה של בהייה חסרת מעש בהגה ואינספור מחשבות טורדניות שהתרוצצו במוחי, הוא הופיע. הוא היה מאוד מרוצה מעצמו.
"נו?" צהל ישראמן. "רואה מה זה? ישראמן בשטח, כולם במתח!"
"וואללה."
"תאמין לי, אין מצב שהם מתקרבים אליה שוב. וזה רק שלב אל"ף, אח'שלי."
סובבתי אליו את הראש בתנועה חדה. "שלב אל"ף?"
"נראה לך שביקור של דמות בלתי נראית באמצע הלילה יספיק? עם החומר שמאכלס את הכיתה הזו? הצחקת את ישראמן."
אני הולך לגיהינום.
"האבנר הזה יודע לצרוח, אתה יודע? חוץ מזה, שיגידו תודה שלא טלטלתי יותר חזק," אמר ישראמן. "מבחינתי ילד קקה זו פצצה מתקתקת. יודע מה יהיה בשלב בי"ת?"
"כלום."
"איזה כלום ואיזה נעליים. אני הולך לארוב להם ב-"
"כלום," אמרתי שוב, "לא יהיה כלום, כי אתה לא הולך לעשות כלום. הבנת אותי?"
"בוא'נה, אף פעם לא התחברתי להומור הזה של החנונים," אמר ישראמן. "זה רפרנס לבאפי הזאת ש'ך?"
"אין. רפרנס." סיננתי. "מה כל כך מסובך להבין? תפסיק עם החרא הזה לפני שתהרוס לי את החיים לגמרי."
שני גברים ברכב אחד לא גדול במיוחד, בחניון ריק מאדם, והאוויר בתווך סמיך כאילו היה מוצק.
"להרוס לך את החיים," אמר ישראמן בקול מונוטוני והבעת פנים שהפכה ברגע אחד לקיר. "אז זה מה שעשיתי, הבנתי. תודה רבה."
"אתה אשכרה הולך לשבת מולי ולשחק את הקרבן?"
"תגיד, אתה לא מתבייש?" אמר ישראמן. "הבן אדם עוזב הכנות לפעולה חשובה בדמשק כדי לעזור לחבר…"
"אתה קורא לזה לעזור?"
"משקיע, מתכנן, מתרוצץ, עושה מעל ומעבר…"
"מעל ומעבר זו דרך מעניינת להגדיר את זה."
"וכל זה למרות שהבן אדם צריך להיות בפעולה מאוד חשובה בדמשק…"
"ברור, דמשק."
"ועדיין הוא מוצא זמן לעשות בשביל החבר שלו את הדברים הכי קטנים ובנאליים…"
"אתה תקפת ילדים בני תשע!" צרחתי. "יש לך מושג כמה זה מפלצתי?"
הוא צמצם את עיניו וצמרמורת עברה בגווי.
"אני תקפתי?" אמר בקול שהזכיר לי יותר מכל נחש ארסי. "אני רק עושה מה שאומרים לי."
"אנ-" המילים נתקעו בגרוני והטחתי אגרוף בהגה. "מתי אמרתי לך לעשות את כל זה, לעזאזל?"
"ממתי אתה צריך להגיד לי דברים?" שאל ישראמן. "תאמין לי שאני מכיר אותך טוב-טוב. תסתכל לי בעיניים ותגיד לי שלא בא לך לחנוק את הילדים האלה בעצמך, או שלא שמחת שמישהו סתם את הפה לסנוב ההוא מהבית תוכנה המסריח. תיכף תגיד לי שאתה שמח שהשכן הזבל ההוא לא נקבר מתחת למשאית."
"את כל זה אתה עשית," מלמלתי בקול חנוק. "לא הייתי קשור לאף אחד מהדברים האלה."
"וואללה? אני?" אמר ישראמן. "איזה קטע, הייתי בטוח שאני איזו הזיה של סכיזופרן."
קפצתי שפתיים וסובבתי את הראש הצידה.
"מה קרה, אין לך מה להגיד?" נהם ישראמן. "מזה אתה מפחד, הא? או שאשכרה שחררת מפלצת שאתה לא יכול לשלוט בה, או שאתה פסיכי ששומע קולות. היית נותן לאחד כמוך בכלל להתקרב לאפרת?"
סובבתי את הראש בחזרה אליו בתנועה חדה. "תשתוק," סיננתי.
ישראמן גיחך. "עזוב אפרת, מה היית עושה אם איזה פסיכי היה מתקרב לדפנה ואורי?"
"סתום. את. הפה."
"אם מישהו היה רואה אותך עכשיו, הוא היה קורא למשטרה," אמר ישראמן. "למה אתה חושב שאתה יותר טוב ממני?"
"אתה קורא לעצמך גיבור על?" אמרתי בקול רועד, "אפילו לילד שלי אתה לא יכול לעזור."
הוא השתתק למשך כמה שניות, נושם בכבדות וקופץ את שפתיו. לרגע אחד הוא לא נראה כמו קריקטורה של חייל מהסיירת, אלא כמו ילד שנקרעה לו התחפושת של פורים וגרמה לו להבין כמה מגוחך הוא נראה בה. לפתע הוא התרומם ממושב הנוסע, ועף דרך תקרת הרכב.
~~~~~~~~~~
החניון הצמוד לפארק היה עמוס מהרגיל. אחרי שיטוט של רבע שעה מצאנו חניה בין שתי מכוניות שבעליהן חנו ברשלנות. דפנה ואורי הביעו מחאה נמרצת על המיקום, מזג האוויר, התאריך, השעה ומיקום כדור הארץ. אפרת רצתה להרוג אותם, ולאחר מכן רצתה להרוג אותי אחרי שאמרתי שגם אני רוצה להרוג אותם.
עזרתי לאפרת ולילדים לצאת מהרכב, ואז נכנסתי בחזרה לתא הנהג והחניתי אותו בעדינות. רגע לפני שהוצאתי את המפתח קפאתי. הגברתי את הרדיו.
"…לפנות בוקר בדמשק. דובר צה"ל התיר לפרסום את הידיעה אודות הפעולה שבוצעה הלילה, אך סירב למסור לפי שעה פרטים נוספים על יעדי המבצע. מקורות זרים דיווחו על שימוש באמצעי לחימה מיוחדים על ידי חיל האוויר, אולם דובר צה"ל סירב להגיב."
פעולה חשובה בדמשק. הוא חזר על זה כמה פעמים. לעזאזל, איך הוא…
"אתה בא, או שאתה מייבש אותנו בחוץ?" התעצבנה אפרת.
"שיט…" מלמלתי על קו התפר בין בושה למבוכה. "סליחה, היה משהו ברדיו."
"זה כל כך לא מתאים עכשיו," רטנה אפרת. "בוא נמצא מקום לשבת, אחרי זה תקשיב למה שאתה רוצה." לקחנו את התיקים והילדים והתחלנו לצעוד מהחניון לכיוון הכניסה לפארק.
"יאללה," לבשתי ארשת פנים של מדריך בצופים, "בואו, ילדים!"
"אני לא אוצה!" אמר אורי, חוזר על מה שאמר בזמן הנסיעה. אפרת נאבקה כהוגן בניסיונותיו העיקשים לעזוב לה את היד. הילקוט המשוכלל של אפרת, זה שגדול יותר מבפנים, היה על גבי והכיל מספיק ציוד גם לפיקניק וגם למסע הישרדות בקונגו. ביד ימין החזקתי תיק קטן נוסף עם בגדי החלפה של הילדים, וביד שמאל את הצידנית.
"אמא, תגידי לו! הוא מעצבן!" צעקה דפנה. אפרת החזיקה בה בידה הפנויה. התחרטנו על הפיקניק הזה בערך מהרגע בו יצאנו מהבית ומחלקת התלונות נפתחה.
"יאללה, בואו נזוז כבר," מלמלתי תחת השמש הקופחת, "שנספיק לתפוס כאן מקום. עמוס פה היום בטירוף."
"דפנה, תתחילי להתנהג!" אמרה אפרת. "אלוהים, אתם פשוט בלתי נסבלים."
"כן, הם בשיא שלהם היום," אמרתי. "לא היה מזיק איזה סיוע אווירי לאסון הטבע הזה."
"כן, איפה הישראמן הזה שלך כשצריך אותו?"
עבר חודש מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו, כאשר קפץ ונעלם מבעד לגג הרכב שלי. חודש בו לא נרשמה בבית מילה גסה או תקרית אלימה. להקלתי, לא חשתי בחסרונו.
"התייאש גם הוא מהצרחות." חייכתי בחצי פה. "במיוחד מהעקשנות של אורי."
"אוף, הוא כל כך עקשן בזמן האחרון," מלמלה אפרת בזמן שגררה אחריה את הילדים. "אפילו איציק התקפל וחתם בסוף."
גיחכתי. "רק איציק? מתי בפעם האחרונה היה בפח שלנו זבל של מישהו אחר?" לשכנים סוף-סוף נמאס מההתנהגות של מר-כובע-מצחייה, ושלחו לו מכתב מעורך דין. פתחנו בקבוק יין אחרי שקנה פח אשפה חדש ונוצץ, במקום זה שנהרס כשהמשאית התהפכה.
"אוף, אימא!" קראה דפנה, "אני עייפה!"
"גם אנחנו עייפים, תרחמו עלינו קצת," מלמלתי.
"די, אין לי כוח," זעפה אפרת. "בחופש אתה לוקח אותה למשרד."
"ומה בדיוק אני אעשה אית-"
"מאיפה אני יודעת?!" אמרה אפרת. "מצִדי שתריב במקומך על התוכנה החדשה שלכם."
"תתפלאי, אבל אני פחות רב אתם בזמן האחרון," אמרתי. לא חשתי גאווה גדולה במיוחד, בלשון המעטה, מאז תקרית הטכנאי. להקלתי הוא התעורר אחרי יומיים בלי נזקים לטווח ארוך, ומאז השתמר מאזן אימה: צורי השתדל כמיטב יכולתו להשלים את הפרויקט, ואני לא שלחתי אחריהם ישות על טבעית שאי-אפשר לשלוט בה.
עברנו את שער הכניסה לפארק, וכר הדשא עמוס המבקרים נפרש מולנו. ניסיתי לחפש פינה ירוקה בה נוכל להתמקם, אך הפארק היה מלא עד אפס מקום, לפחות באזור הקרוב לשער הכניסה. שבילי ההליכה הסלולים היו עמוסים בילדים על קורקינטים ואופניים, שבחרו לנסוע עליהם ולא על המגרש המיועד לכך במרכז הפארק, סמוך לאגם המלאכותי ומזרקת הנוי.
"בואו נמשיך הלאה," רטנתי, "אולי נמצא מקום פנוי בהמשך, אחרי הגבעה."
"אני או-צה לה-זוה לאוטו!" צעק אורי.
"גם אני רוצה לחזור לאוטו," אמרה אפרת, נאבקת באורי המנסה להשתחרר מאחיזתה, "ולהשאיר את כולכם כאן."
"לא! אני באה איתך!" קבעה דפנה נחרצות.
"אלוהים דפנה, אולי די כבר?" אמרה אפרת. "את לא הפסקת להתלונן מהרגע שיצאנו מהבית, ואת אפילו לא שאלת אם אנחנו צריכים עזרה."
דפנה פלטה את נהמת ה"אוף" שלה, ובינתיים הצלחנו להתקדם עוד כמה מטרים על השביל לעבר הגבעה. כשהגענו לפסגה נפרש לפנינו צִדו האחר של הפארק. כרי הדשא שלו כוסו אף הם במבקרים רבים, ללא פיסת דשא אחת פנויה.
"לעזאזל," מלמלתי. נעצרנו ליד הספסל היחיד שהיה פנוי.
"טוב, נראה לי שהכי עדיף שתשבו כאן," אמרתי, "ואני אנסה לאתר לנו מקום שנוכל לפרוש בו מחצלת. איפה שמנו אותה בכלל?"
"היא בתיק של…" אמרה אפרת, והתנשמה בפתאומיות. "איפה אורי?!"
עמדתי לשאול בעצבים האם היא צוחקת, כשראיתי שאורי נעלם. "שיט!" הסתובבתי בחטף לעבר ההמון שאיכלס את הפארק. עיניי התרוצצו, מנסות לשווא לאתר אותו בין שלל הילדים הלא מוכרים שהקיפו אותנו. הסתובבתי על צירי סיבוב מלא, שלחתי יד לראשי ותפסתי קווצת שׂיער אקראית. "מתי הוא הספיק להיעלם בכלל?!"
"הוא בטח ניצל את אחת ההזדמנויות כשדפנה המשיכה לנדנד לי," אמרה אפרת, "דפנה, כמה פעמים אמרתי לך להפסיק עם התלונות?!"
"אב… אבל…" מלמלה דפנה ופרצה בבכי. אפרת נשכה את שפתה ומיהרה לחבק אותה.
עמדנו שלושתנו ליד הספסל, מוקפים באנשים שאיש מהם לא היה ילד קופצני עם חיוך מקסים, שלא מצליח לנהל שיחה בלי לצטט פרסומות או לבקש שאבא ידפיס לו לוגואים שראה בטלוויזיה. חפנתי את ראשי בידיי, נועץ ציפורניים בגולגולת.
"תישארי עם דפנה כאן." זרקתי את הילקוט על הרצפה. "אני הולך לחפש אותו." התרחקתי בצעדים מהירים בלי לחכות לתשובה. אני חושב שהיא צעקה אחרַי משהו, אבל התרחקתי מהר מדי מכדי לשמוע.
פילסתי את דרכי בין המבקרים. ריח גוף, לחות ורעש אפפו אותי מכל כיוון. "אורי!" התחלתי לצעוק. "אורי, איפה אתה?!" אבל רעש ההמון היה חזק ממני.
הגברתי את קצב הליכתי. ההליכה הפכה לריצה, הריצה לשעטה. בחפזוני נתקלתי באישה מבוגרת לבושה שמלה פרחונית, לאחר שהבטתי לאחור במקום לכיוון אליו דהרתי. היא צעקה בבהלה, ולאחר מכן החלה לגדף אותי נמרצות. הייתי מבוהל מדי מכדי להתנצל או לקלל בחזרה.
"אורי!" קולי הלך והצטרד. לאחר כל צעקה פניתי לכיוון המנוגד וצעקתי שוב, ראשי מופנה לכיוון אחר וחוזר חלילה. הצעקות שלי משכו את תשומת ליבם של עוד ועוד עוברי אורח.
"ילד קטן, בן שבע!" זעקתי. "שׂיער שחור קצר, חולצה אדומה, קוראים לו אורי, ראיתם?"
הם הסתכלו עלי במבוכה והנידו ראשם לשלילה. מבעד לתשובתם המנומסת והקרירה זיהיתי את מבטי הביקורת הארסיים המופנים להורה שלא השגיח על ילדו במקום הומה אדם.
פניתי שוב לכיוון מנוגד, ולפתע ראיתי אותו מולי. לא הייתה לו גלימה הפעם, אך חליפתו הייתה בצבע הזית המוכר. פניו היו חסרי הבעה ועיניו ננעצו בי בשתיקה רועמת. ידיו שמוטות לצִדי גופו, ולא נתונות בשילוב הידיים המתריס המוכר. לרגע העולם עצר סביבנו. שנינו היינו כלואים בבועה משל עצמנו, מנותקים מהמולת הפארק. אף אחד מהאנשים שסבבו אותנו לא הפר את שלוות המרחב הזה, השמור רק לשנינו.
"אורי," התנשמתי בקול חנוק, "אולי ראית את…" לא הצלחתי להשלים את המשפט.
פניו לבשו הבעת חמלה. עיניו הצטמצמו לרגע והוא סקר אותי. "מה הוא אוהב?"
"מ… מה?" ריאותיי היו מרוקנות מאוויר, וניסיתי לשווא למלאן מחדש.
"הילד," קולו היה צרוד ומונוטוני, "מה הוא אוהב לעשות?"
"אורי…" ליבי פעם כאילו הייתי בעיצומה של ריצת מרתון. "הוא נעלם, אני צריך…"
"מה הוא אוהב לעשות?" שאל שוב.
"נו, מה זו השאלה הזאת? אתה מכיר אותו, לעזאזל!" אני לא יכול להתעסק בזה עכשיו, אלוהים אדירים.
"גם אתה מכיר אותו." מבטו היוקד ננעץ בי. "מה הוא אוהב לעשות?"
"הוא…" ואז קפאתי. נשאתי את מבטי להמשך השביל המתפתל הלאה, אל מרכז הפארק. הבטתי על ישראמן שוב והוא הנהן קלות בראשו. ואז התחלתי לרוץ.
רגליי נשאו אותי לאורך השביל במהירות הולכת וגוברת. שוב ושוב חמקתי מהתנגשות עם עוברי אורח ברגע האחרון. הרגשתי כאילו כוח נסתר דוחף אותי בעדינות ברגע האחרון, שנייה אחת לפני ההתנגשות, ואז דוחף אותי שוב בכיוון הריצה, הלאה לכיוון המגרש. אפרת הציעה שאנעל נעלי ספורט לפני שיצאנו מהבית, אך אני העדפתי בכל זאת לנעול כפכפים. הרגשתי את משטח האספלט הקשה בכל רקיעה, וחששתי שכפכף יתפרק לי באמצע הריצה. אבל לא יכולתי להפסיק.
השביל הסלול הוביל אותי למגרש אספלט, עליו נסעו במעגלים ילדים על סקייטבורדים ואופניים. נעמדתי בכניסה, והתכופפתי לרגע. השענתי את ידיי על ברכיי בזמן שניסיתי להסדיר את נשימתי. לרגע שכחתי לאן להמשיך, אך לאחר כמה נשיפות נזכרתי. חידשתי את ריצתי, ועקפתי את המגרש. האגם המלאכותי ניצב לפנַי. שביל האספלט התחבר לטיילת שהקיפה אותו. הטיילת הוליכה אותי למזרקה, שעמדה במרכזה של ברֵכה מוגבהת בצמוד לאגם.
אורי עמד לידה. הוא צחק ונופף בידיו בכל פעם שנורה ממנה סילון מים.
כמובן, הרהרתי. האובססיה שלו למים זורמים. הפרסומת עם המפל. בהזדמנות הראשונה שלא שמנו לב, הוא ברח לכאן במהירות שיא. יש לו מערכת ניווט מושלמת בראש, הוא יודע בדיוק איך להגיע מכל מקום לכל מקום.
לפתע הוא הפסיק לנפנף בידיו. הוא נעמד בצמוד לברֵכה, והניח את רגלו על שפתה. הוא נעזר בידיו, הרים את עצמו ועד מהירה נעמד על השפה בתנוחת קפיצה.
"אורי!" הגעתי אליו בריצה פראית. תפסתי אותו והורדתי אותו מהשוליים בחזרה לרצפה.
"לא!" צרח עלַי. "אני אוצה למים! אני אוצה למים! תו-איד!" הוא החל להרביץ לי בידיו והגביר את צרחותיו.
"אורי, חמוד," נאלצתי להגביר את אחיזתי בו על מנת שלא יחמוק וינסה להיכנס שוב למים וייפצע מהקרקעית, "אורי, די, די… זה כואב לאבא."
"תו-איד!" הבכי שלו גבר, והרגשתי איך הוא אט-אט חומק מאחיזתי. הייתי מותש מהריצה והחום הכבד. גופו התפתל והוא ניסה שוב ושוב לתלוש עצמו ממני כדי להיכנס לברֵכה הארורה.
שקט השתרר כשהשמש הפסיקה להכות בנו והסתתרה מאחורי צל. אורי הפסיק להכות בי רגע לפני שידי נשמטה מגבו.
"יש-אמן! זה יש-אמן!" צעק אורי.
"מה?" תחושת ההקלה שמילאה אותי לפני רגע נעלמה מיד. "מ… מה אמרת, חמוד?"
אורי הצביע בזרוע קטנה ונחושה, ישרה כסרגל המדויק ביותר, לעבר השמים. "או-שם! תי-אה! זה-או!"
הרמתי את ראשי. ישראמן ריחף באוויר, כעשרים מטרים מעל ראשנו. הוא הסתיר את השמש והטיל עלינו את צִלו. על פניו הייתה הבעת שביעות רצון. הוא חייך אלַי חיוך קטן שהתרחב בהדרגה. ישראמן הושיט את זרועו קדימה, זקף אגודל מתוך אגרופו והנהן.
ידי עזבה לרגע את אורי כדי למחות את הדמעה שהצטברה לי בזווית העין, למרות הצל של ישראמן שהסתיר את סנוורה של השמש.
ואז ישראמן נסק מעלה, מגלה את השמש מחדש. הרמתי את ידי למעלה על מנת להצל עלינו וכיווצתי עיניים. הוא המשיך במעופו עד שהפך לנקודה זעירה בלב הרקיע, ולבסוף נעלם בזמן שאורי המשיך לקרוא לו שישוב.
~~~~~~~~~~
הסלון עדיין נראה מוזר כשאני נמצא בו לבד, אפילו אם אפרת עדיין ערה למעלה אחרי שהרדימה את הילדים.
ניסיתי להמשיך לכתוב את הסיפור שעבדתי עליו, אך ללא הצלחה. מחשבותיי התרוצצו ללא שליטה. כתבתי, ואז מחקתי וכתבתי מחדש את אותה פסקה כמה פעמים, עד שהגעתי למסקנה שאולי יש פסקאות שלא נועדו להיכתב. אולי אפילו סיפורים שלמים.
אור בצבע תכלת הופיע לפתע מאחורַי, ומתוכו הגיחה צללית מוכרת. גם הפעם הוא לא וויתר על הגלימה. ניסיתי להעמיד פנים שאני מתעלם והמשכתי להקליד על המחשב, אך נקישות אצבעותיי על המקלדת פחתו אט-אט, עד שלבסוף נותר שקט מעיק. בהיתי במסך מעבד התמלילים בעיניים מותשות.
"כמה זמן?" אמרתי לבסוף.
"אני לא לגמרי בטוח," נשמע קולו מאחורַי. לראשונה זיהיתי בקולו נימה של חוסר ביטחון.
"אז תהיה בטוח." אין שום סיבה שמישהו אחר יצטרך להתמודד עם השדים שלי. "כמה זמן הוא רואה אותך?"
"נראה לך שיש לי מושג?" אמר. "אני אפילו לא בטוח כמה זמן אתה רואה אותי."
"איזו מין תשובה זאת?" הפניתי אליו את מבטי בזעם.
"זה… מורכב," ישראמן הפנה את מבטו הצִדה, "ולא באתי בשביל זה, באתי בשביל…"
"לא מעניין אותי בשביל מה באת," התעקשתי, "תענה לי, לעזאזל."
"יא אללה, כמה שאתה כפייתי." הוא גירד את ראשו.
"בטח שאני כפייתי!" קמתי מהכיסא ונעמדתי מולו. היה מוזר לראות אותו ניצב מולי כילד נזוף, שנמנע מלהישיר אלַי מבט. "אתה העול שלי, הבנת? לא של אף אחד אחר בבית הזה, בטח לא של ילד בן שבע שבקושי מדבר."
"אני לא יודע, אוקיי?" הוא סוף-סוף הסתכל לי בעיניים. "אני לא יודע איך זה עובד. יש כאלה שרואים אותנו, יש כאלה שלא. אולי זה קשור למוח, אולי למשהו אחר. מתי שהוא הוא התחיל לשים לב אלַי, אין לי מושג מתי."
אחת המילים שאמר חלחלה לפתע למוחי. "'אותנו'? יש… יש עוד כמוך?"
"אמרתי לך שאתה כפייתי." הוא נאנח.
התיישבתי על הכיסא, מנסה לתפוס את המשמעות של מה שישראמן סיפר לי. יש עוד כמו ישראמן. עוד אנשים רואים אותם. גם אורי.
"אני ראיתי אותך משתולל לידו עשרות פעמים," התכופפתי קדימה וחפנתי את ראשי בידיי, "והוא לא צייץ. לא הגיב לך, אפילו לא לשנייה."
"כמה פעמים קראת לו והוא לא ענה לך?" ענה ישראמן חדות.
גיחכתי. כן, גם זה קורה לא מעט.
"תגיד לי את האמת," אמרתי בשקט, "זה בגלל ש… שהוא…"
"אולי," מלמל ישראמן, "יכול להיות, אבל זה לא אומר כלום. למה אתה שואל?"
"כי יש מחקרים שטוענים שזה גנטי," אמרתי כל מילה באיטיות ובעיניים עצומות, "ואני חושב שהוא קיבל ממני קצת יותר מצבע העיניים."
"נסחפת, גבר." הוא הניח ידו על כתפי.
"אין לנו חזיונות נפרדים," המשכתי, "יש לנו את אותו חיזיון… וזה אתה. שנינו רואים אותך."
"אולי…" פתח ישראמן והשתהה לרגע. "אולי זה לא קשור לילד. אולי אני אמור… לעזור לכם?"
השתררה שתיקה לכמה שניות. לפתע עלתה מתוך גרוני יללה חנוקה שטיפסה במעלה קנה הנשימה שלי, פרצה החוצה דרך הלוע עד שמצאתי עצמי צוחק ללא שליטה. ישראמן הביט בי במבוכה.
"אני חושב… שעזרת לי מספיק לאחרונה." התאמצתי לשזור מילים לתוך פרץ הצחוק. "באמת, בוא נרגיע בזמן הקרוב עם העניין של העזרה, אוקיי?"
"לך קיבינימט, בסדר?" רטן ישראמן. "כולה באתי עכשיו כדי לשאול מה שלומכם, אני לא צריך לאכול את החרא הזה שלך."
ניסיתי לענות לו, אבל התשובה שלי טבעה בצחוק פרוע.
"לעזאזל איתך," זעף ישראמן. "גיבור-על מסתובב לך בבית, ואתה בכלל לא מנצל את ה-"
"פוטנציאל שלו, נכון." הצחוק שלי שכך ואחריו שררה שתיקה בחדר לכמה דקות.
"לא אמרתי לך תודה על הפארק," אמרתי.
"על לא דבר." שמעתי את ההפתעה בקולו.
שוב שתיקה מביכה.
"תגיד," המשכתי בחשש, "הוא מדבר איתך?"
הוא השתהה לפני שענה. "לפעמים."
"ואתה עונה לו?"
"משתדל שלא," אמר ישראמן. "חשבתי שלא תאהב את הרעיון."
"אז תענה לו."
הוא הביט בי כאילו סטרתי לו. "סליחה?"
"אני חושב שאתה צריך לענות לו." נשמתי נשימה עמוקה. "הקלינאית תקשורת אמרה שזה חשוב לענות לו, כדי לעודד אותו להמשיך ליצור שיחה עם אנשים."
"אני לא איש."
"יא אללה," חייכתי, "כמה שאתה כפייתי."
הוא חייך ועמד לענות לי, כשלפתע נשמע רעש צורם של מוזיקה גרועה מהחלון, מלווה בקולו של אדם שאינו מסוגל להוציא תו אחד נכון מגרונו.
"לעזאזל," זעפתי וסגרתי את החלון. עדיין אפשר היה לשמוע את הרעש הנורא.
"אלוהים, מה זה?!" אפרת ירדה במדרגות, תופסת את ראשה בין שתי ידיה. "איזו חוצפה. הם עוד יעירו את הילדים."
"אין להם אלוהים," אמרתי בייאוש, ולאחר עוד רגע הוספתי, "וגם לא שמיעה מוזיקלית."
"הייתי קוראת למשטרה, אבל שנינו יודעים שהם לא יגיעו," אמרה אפרת, "לא בשביל זה."
"עזבי, אני יכול ללכ-" התחלתי לענות, וראיתי את הניצוץ המוכר בעיניו של ישראמן. חיוך קטן הופיע על פניו, ואז גדל ונמתח מקצה אחד של פיו לקצהו האחר. הוא החווה בראשו לעבר החלון.
"יודעת משהו, מאמי?" אמרתי, מנסה לשווא להסתיר את החיוך, "יש לי הרגשה שהם יסיימו עוד רגע."
"סחתיין עליך, גבר," צהל ישראמן, "אתה לא תצטער!"
"נראה לך?" זעפה אפרת.
"כן, מאמי," אמרתי ברוגע, "יש מצב שזו תהיה הופעה קצרה הלילה."
"חזרנו, אח'שלי!" אמר ישראמן וריחף מעל הקרקע, "אנחנו צוות לענייאאאאאא…" והתנדף דרך התקרה.
"חבל שאין לי את יכולת ההכחשה שלך," אמרה אפרת.
"ברור שאין לך." חייכתי. "בגלל זה התחתנת עם גבר שיש לו נפש של אומן."
"מה אתה אומר." אפרת פיהקה. "חשבתי שהתחתנתי עם דביל שיש לו נפש של דביל. מאיפה אתה כל כך בטוח לגבי הקריוקי?"
הרעש הצורם נפסק לפתע, באותו זמן שאחד האורות שהציפו את הרחוב כבה. מישהו הולך לקבל מחר חשבון מפלצתי מהחשמלאי. אפרת הביטה בי בעיניים קרועות לרווחה.
"נפש של… ?" אמרתי והצמדתי את כף היד לאוזן בתנועה תאטרלית.
"אתה עולה למעלה לישון, או שאתה נשאר לכתוב למרות שאתה הולך לעבוד מחר?"
"לכתוב."
"אז אתה עדיין דביל." אפרת הוציאה לי לשון. "לילה טוב, מתוק." היא עלתה בחזרה למעלה בצעדים עייפים וזהירים.
נותרתי לבדי מול הלפטופ. מחקתי את הפתיחה קצת לפני שישראמן הגיע, ושוב נותרתי מול מסך ריק. נשמתי עמוק, ופלטתי האת האוויר בנשיפה ארוכה ואיטית. רעיון חדש עלה במוחי.