יש דברים בתוך המראות. הם נוזלים החוצה בלילה, כשאני מציצה בחצי עין עצומה והם לא יודעים שאני מסתכלת עליהם. אני יכולה לראות אותם מזדחלים מקצה המראה, לאורך הקיר, ומתנקזים ליד הרצפה בשלולית שקשה להבדיל בינה לבין הריצוף. אלעד התעקש שהריצוף יהיה אפור. אם הוא היה מסכים למרצפות לבנות כמו שרציתי הוא היה יכול לראות את השלוליות האלה בכל הבית. אבל הוא לא רצה משהו שיראו עליו כתמים. הוא פחד שאני ארגיש שאני חייבת לשטוף את הרצפה, ולכן רצה משהו שיֵראה נקי כל הזמן. או מלוכלך כל הזמן, כמו שאמא שלו אמרה בפעם היחידה שהיא באה לבקר. היא אמרה ש"דווקא נחמד שהרצפה לא נראית מבריקה", ואחר כך שאלה מה אני נותנת לאורי לאכול, והגתה את השם שלו לא נכון. קוראים לו אוֹרי. האוֹר שלי. לא אוּרי, כמו בשיר של רחל. למה שארצה לקרוא לבן שלי על שם שיר שבו הדוברת היא עקרה? אני בכלל לא כזו. רציתי את אוֹרי, ושמחתי כשהוא הגיע, אבל לא השתוקקתי אליו כאישה שלא יכולה להביא ילדים וכל המאהבים שלה היו נשואים ופלרטטנים.
השלוליות נספגות בין המרצפות לקיר. אם אני אזוז, אם אני אשמיע קול, הדברים ינזלו חזרה למראה. עשיתי את זה בפעם הראשונה שראיתי אותם. הערתי את אלעד והכרחתי אותו להדליק את האור והדברים לא היו שם. לא סימנים לאורך הקיר, לא מראה שהפנים שלה רוטטות, ולא שלוליות. כלום. הכול נסוג חזרה למציאות שאותה אלעד מכיר. אחר כך אלעד בדק שאני בסדר, ולא העזתי להעיר אותו שוב. כי כשהדברים חוזרים למראה אחר כך הם כועסים עוד יותר. הם מציגים מציאות יותר מעוותת ממה שהם הציגו קודם. כשהם רגועים הם מראים אותנו כמעט, אבל לא לגמרי, כמו שאנחנו. לאלעד במראה יש נקודת חן נוספת. אלעד לא יודע את זה, כי הוא לא מכיר את הפנים שלו לא במראה. אבל אני כן. ולאלעד במראה יש נקודת חן במקום שלאלעד במציאות היה פירור לחם בפעם הראשונה שהוא הביט במראות בבית הזה. אני חושבת שזה מה שהדברים עושים. הם לוקחים את מה שהראינו להם ומשמרים אותו, כדי שלא נדע שהם שם. בגלל זה אני לא מראה לאורי את עצמו במראה. אף פעם לא. גם כשאמא של אלעד הרימה אותו ואמרה שהוא ילד יפה ורצתה להראות אותו לעצמו, לקחתי אותו ממנה וצעקתי שאני לא מרשה, ולאלעד היה את החיוך המתנצל הזה שיש לו בכל פעם שאני אומרת משהו שהוא לא יכול להסביר, ואחר כך אמרתי שאני לא רוצה שאורי יתרגל לבבואה שלו, והדגשתי את השם שלו. אוֹ-רי. אבל זה לא עזר. אמא של אלעד המשיכה לקרוא לו בשם הלא נכון, ואחר כך עזבה.
השלולית כמעט מוכנה. הנזילה של הדברים איטית יותר עכשיו. כשהנזילה תיעצר לגמרי השלולית תהפוך לעיגול שמשקף כל מה שסביבו, ואז תגלוש בבית עד שתמצא מקום להישאר בו. יש לנו שלוליות כמעט בכל מקום בבית. אני לא יודעת מה אעשה כשאוֹרי יתחיל לזחול. כשאני מניחה משהו על השלוליות הן רק מפעפעות עד החלק העליון ונשארות שם. השלכתי מגבות וסמרטוטי רצפה בכל הבית, וזה לא עזר. הדברים פעפעו למעלה, וברגע שניסיתי להרים את הסמרטוטים מהרצפה, הדברים נטפו חזרה לשלולית. בגלל זה אני מתעקשת שכולם יהיו עם נעליים בבית. הם לא נדבקים לסוליות. מזל. ככה אני יודעת שהדברים מוגבלים לבית שלי. הייתי זורקת את כל המראות מהבית אבל אני מפחדת שזה יגרום לאלעד לכעוס עלַי. ואולי זה רק יגרום לדברים להגיע לבתים אחרים. ואולי הדברים רק מנצלים את המראות והם קשורים לבית שלנו, ואם אזרוק את המראות הם ימצאו דרך אחרת לחדור לכאן, והפעם לא אדע מאיפה, ולא אוכל להיזהר.
אוֹרי משמיע קול בעריסה לידי. אני מושיטה יד לאט ומוצאת את המוצץ שחמק. אמרו לנו שהוא חייב לאכול בלילה, אבל אם אני זזה הדברים באים אלַי. הם מרגישים תנועה. הם ייצמדו למיטה ולא ייתנו לי לרדת. או יטפסו על העריסה. מי יודע מה הדברים יעשו אם אוֹרי יסב את תשומת ליבם? עדיף שאוֹרי יאכל רק במשך היום. ולא אכפת לי שהאחות בטיפת חלב אמרה שהוא לא עולה מספיק במשקל ושלחה אותי לבירור גדילה, ושאלעד מספר לכולם שהילד שלנו כמעט לא בוכה בלילה והוא לא מבין למה כולם מתלוננים על תינוקות שלא נותנים לישון.
השלולית מוכנה. היא מתחילה לנזול לאורך הרצפה. כשהיא חומקת מתחת לדלת אני יורדת מהמיטה ומשחילה את רגליי לנעלי הבית הפרוותיות, נזהרת לא להשמיע רעש. חשוב לדעת לאן השלולית נוזלת, שלא אופתע בבוקר. אוֹרי ממלמל מתוך שינה, ואני מהדקת את המוצץ לפיו. אלעד נוחר. נחירות לא מפריעות לדברים. רק רעשים בלתי צפויים. בגלל זה אלעד ואני לא רבים בלילה. אלעד חושב שזה כי הוא מצליח לפייס אותי, כי תמיד ברגע שמחשיך אני מפסיקה לריב, אומרת לו שהוא צודק והולכת.
פעם אחת אלעד ואני רבנו בלילה, כשהוא לא ראה את השלולית בחושך, ואלעד צעק שנמאס לו שאני מבודדת את עצמי מהעולם וממציאה סיבות להישאר בבית וצריכה לצאת החוצה, והשלולית עצרה באמצע ההחלקה שלה. כשקפאתי והבטתי בה, הרגשתי את הדברים מביטים בי בחזרה. אלעד חיבק אותי והתנצל, והשתתקנו והשלולית המשיכה לנזול. למחרת היא הייתה במרפסת, והדברים עדיין הביטו אלַי. אני לא יוצאת יותר למרפסת.
יש שובל צמיגי של שאריות נוזל כסוף שמתווה את הדרך של השלולית בדירה. היא חומקת סביב כיסא הילדים מפלסטיק, עוקפת את שולחן האוכל הגדול ונכנסת לחדר האמבטיה. השובל שלה משורטט בין הצעצועים שהתפזרו אחרי האמבטיה האחרונה של אוֹרי, כי אלעד עשה לו אמבטיה. זה היה אחרי שהחשיך, ואני הייתי חייבת להיות במיטה ולפקח על המראה בחדר  על המראה בחדה ולקפח על המראה ה של  אני וותיותה שסביבו, ואז תגלוש בבית עד שהיא תמצא מקום חדש להשאר בו. השינה. המראה באמבטיה מוארת כל הזמן, אז דברים לא נוזלים ממנה. רציתי שנישן עם אור דולק, אבל אלעד לא הסכים. אפילו לא בשביל אוֹרי. הוא התפשר על אור באמבטיה ובמסדרון, אז המראות שם מוגנות. רק המראה בחדר השינה נמצאת בחדר חשוך בלילה.
השלולית החדשה נדבקת לאמבטיה. היא נראית כמו חלק כהה של הריצוף. כשהדברים מתקבעים למקום הם מפסיקים לנזול בבית. אני מוודאת שהיא לא זזה יותר, ואז חוזרת למיטה. אוֹרי עם מוצץ בפה. אלעד לא נוחר. אין שום דבר שנוזל מהמראה. בהתחלה חשבתי להאכיל את אוֹרי בלילה, אחרי שהדברים מתקבעים, אבל אי-אפשר לחזות מתי אוֹרי יתעורר, ולא רציתי להרגיל אותו. מספיק לילה אחד שבו הדברים יתחילו לנזול מאוחר יותר, ומי יודע מה יקרה. אני חוזרת למיטה, מלטפת את אוֹרי פעם אחרונה, מציצה למראה, והולכת לישון.
—
בבוקר אלעד רוטן שהאמבטיה שוב מלוכלכת ואני מבטיחה לו שאני אנקה אותה, ואוֹרי שותה שני בקבוקים כשאני מכינה קפה שלא אספיק לשתות כי צריך להחליף לאוֹרי ואז להכין לו עוד בקבוק, ואלעד אומר שאני צריכה לצאת מהבית, אולי ללכת איתו לג'ימבורי, ואני מחייכת ואומרת שאנסה ואלעד יוצא לפני שאני אומרת לו שבג'ימבורי יש מראות בשירותים ואפילו שאני חושבת שהדברים רק אצלנו בבית, אני לא בטוחה בזה. לא במיליון אחוז, ואני לא מוכנה לסכן את אוֹרי ככה.
אני משאירה את אוֹרי בעריסה, ומדליקה לו את המובייל. זה מובייל מפלסטיק לבן אבל לא מבריק ואין בו השתקפויות. גם בספרון הבד אין מראה. אמא של אלעד קנתה לו ספרון של פרצופים שבסופו הייתה מראה מנייר כסף ופלסטיק שקוף שלא הצלחתי לקרוע, ולכן ציירתי עליה בגואש אטום שחור. חשבתי לזרוק את הספר מהבית, אבל אם הדברים יכולים לעבור בין מראות, זה עלול להוציא אותם מהבית שלנו, ואני לא מוכנה לפתוח להם פתח לבתים אחרים.
אני מנסה לנקות את השלולית, אבל כמובן שזה לא עובד, ובסוף מניחה מעליה את השטיחון הדביק. השלולית לא מפעפעת דרך הפלסטיק. מזל שזו שלולית קטנה יחסית. בעוד כמה זמן עוד דברים יֵצאו מהמראה וייצמדו אליה והיא תגדל.
אמרתי לאלעד שאני רוצה לעבור דירה. אמרתי לו שאני לא מרגישה בטוחה כאן, אבל הוא לא הקשיב לי. "עד שחסכנו", הוא צעק עלַי באחת המריבות של הבוקר, כי זה היה אחרי שלמדתי לא לריב איתו בערב. "יש לנו משכנתה. ויש גנים קרובים ובתי ספר, ואני לא מוכן שנחזור שוב ל…" הוא לא היה צריך לסיים את המשפט, כי ידעתי שהוא לא מוכן לחזור לעיר שממנה הגענו, שברחנו ממנה אחרי שאלעד קרא את הסיפור בעיתון על המטפלת שהכתה את הילדים בגן שלה, ובלילה לא הייתה תאורה ברחוב. ולא היה אכפת לי, ואז אלעד צעק שלא אכפת לי מכלום ושאני בקושי שמה לב למה שקורה סביבי, ואני צעקתי שאני מטפלת באוֹרי ושהוא חוזר מאוחר ולא רואה את כל מה שאני עושה, ואז הוא צעק שהוא חייב להרוויח מספיק עבור שנינו ושוב דיבר על המטפלת ההיא, ואני צעקתי, והוא יצא מהבית ונשארתי עם אוֹרי בבית והשלולית במרפסת העלתה אדוות והייתי בטוחה שעוד דברים יֵצאו ממנה, אבל זו הייתה רק רוח והיא עברה והשלולית התייצבה מחדש.
בצהריים אנחנו יוצאים לגן שעשועים. יש לי מסלול מיוחד שבו אני לא עוברת ליד חלונות ראווה או תחנות אוטובוס. לאוטובוסים יש מראות ענקיות. מראות הצד של מכוניות לא מספיק גדולות להעביר דברים, אני חושבת, אבל אוטובוסים בטוח כן. אז אני נמנעת מהם, רק למקרה שדבר נדבק למשהו בי. שרוול, או שולי המכנסיים, או אפילו חיתול של אוֹרי. אילו יכולתי הייתי נשארת כל היום בבית, אבל אלעד קבע בשבילי פגישה בגן השעשועים ודרש שאצא. הוא אמר שזה חשוב לי וחשוב לאוֹרי שיפגוש ילדים אחרים, אפילו שהוא רק בן ארבעה חודשים.
אני מוצאת את קבוצת האִמהות על הדשא בפארק. כל אחת וקופסת הפירות החתוכים שלה, חלק עם קרקרים, חלק עם גבינות. התינוקות נראים ענקיים, גדולים בהרבה מאוֹרי. אמא אחת, בקוקיות ומשקפיים ומנשא כתום זרחני, מפנה לי מקום. "אני אפרת. ואת?"
"דפנה," אני אומרת ומתיישבת. "וזה אוֹרי." אני מלטפת את ראשו של התינוק שישן כרגע.
אפרת פוצחת במונולוג שמתחיל בשמו של הבן שלי, שמסתבר שדומה מאוד לשם שהיא תכננה עבור הבן שלה שהתגלה כבת, ומשם חולפת דרך נושאים כמו איכות המשפחתונים בסביבה, משך חופשת הלידה ובת הזוג שלה, שבמקום לנצל את חופשת הלידה חזרה לעבוד מייד, ולא תומכת בכלל.
"היא חוזרת בחמש כל ערב, את מבינה? ואמרתי לה שאני לא מוכנה להישאר עד השעות האלה לבד. מה, להכין אוכל וזהו? לא נשאר לנו זמן זוגי. את מבינה? אבל היא לא מוכנה להקשיב. ככה זה איתה. היא רואה את הקריירה שלה וזהו."
"אלעד…" אני מתחילה להגיד שהוא חוזר אחרי שבע ואני לא יכולה להקדיש זמן זוגי, אבל אפרת כבר מזמן לא מדברת על סידורי הערב שלהן אלא מפליגה למכולת שהתחילה להביא קינואה אורגנית אבל לא קמח שקדים, ואמא אחרת מצטרפת עם המלצה לחוגי תינוקות ואני שותקת מאותו רגע ועד שהפגישה מסתיימת שעה מאוחר יותר, ורק טועמת מדי פעם מהאפרסק החתוך שמשחים באוויר רווי המלל.
אלעד חוזר מוקדם מספיק לעשות אמבטיה לאוֹרי ולאכול איתי לפני שאני הולכת למיטה. אני אומרת שאני עייפה כי היה יום ארוך, ואלעד רוצה שאספר לו מה עשינו בפארק ואיך היה, ואני מנסה לדבר איתו בזמן שאני הולכת לחדר השינה להשגיח על המראה. אני לא חושבת שהדברים יֵצאו כשאלעד עדיין מסתובב בבית. הם מעדיפים לצאת כששקט. אבל אי-אפשר לדעת. אני אומרת שהיה נחמד, אבל קצת חם, ומעלה חלקי משפטים שאפרת סיפרה על בת הזוג שלה, ואלעד מעודד אותי לדבר עוד. הוא אפילו נכנס איתי למיטה ומחבק אותי, ומלטף את השׂיער שלי, ואומר שהוא כל כך שמח שיצאתי מהבית, ושהוא ישמח שאצא שוב, כי בטח שזה עשה לי טוב ולאוֹרי טוב, ואני שוקעת בחיבוק שלו ומתנמנמת עד שאני שומעת את קול הלחישה הרגיל של הדברים ומתעוררת להשגיח עליהם, בזמן שהשלולית נוצרת ואלעד ואוֹרי ישנים ואני היחידה ששומרת עליהם.
–
אלעד הצליח למצוא את הטלפון של אפרת, והיא קובעת איתי פגישות נוספות עם התינוקות. אני לא מוכנה להיפגש בבתי קפה, כי יש שם מראות בשירותים, ואני לא מוכנה להיפגש בג'ימבורי, והיא מבינה שאני רוצה רק גני שעשועים או פארקים פתוחים, ורק קרוב לבית. ספיר שלה בת ארבעה חודשים, והיא נראית כמו תינוק הצמיגים המנופח שהייתי רואה על משאיות, כשעוד הייתי מביטה אל מכוניות בלי חשש. אפרת מסבירה לי שזו לא סתם ספיר, אלא דמות טלוויזיונית שחשובה לה ולבת הזוג שלה, ולפני שאני מסבירה למה קראנו לאוֹרי כך היא חוזרת לדבר על חייה, ועל הזמן הזוגי שהן הצליחו למצוא סוף-סוף בשש בבוקר, וממשיכה הלאה ברצף המלל לתאר את כל מה שקורה בחייה.
אחרי חודש אני כבר יודעת למנות את כל המריבות שהיו לאפרת בחודש הזה, כמה גרמים ספיר עלתה בכל ביקור בטיפת חלב ולאיזה גנים היא תלך. נושא השיחה היחיד שאני מעורבת בו הוא אוֹרי. אפרת מודאגת כי נראה שהוא גדל לאט מדי יחסית לספיר שלה, ובכל פעם היא מציעה טיפול אחר. הומאופתיה, אוסטואפתיה, רייקי, דיקור ותטא הילינג. את כולם היא מעלה כאפשרות שתשנה את החיים שלנו, ולכולם אני מגיבה באותו הנהון וחיוך, ומבטיחה שהפעם אתקשר למטפלת המ-ה-מ-מ-ת שאפרת ממליצה עליה באותו חום שהיא המליצה על כל המטפלות המהממות הקודמות, ואפרת נרגעת ומציעה לי תפוח או פריכית, ואז מעירה שנהיה קודר ואולי יתחיל גשם, ורגע אחר כך, בלי לחשוב, אני מזמינה אותה אלינו.
אפרת ואני עולות במדרגות הביתה. אני אומרת שזו רק קומה שנייה, ואפרת אומרת שהיא שמחה שהיא החליטה לצאת עם מנשא ולא עם עגלה, ושכמה טוב שאני עושה משהו עבור הבריאות שלי, ואולי גם היא תתחיל רק לעלות ולרדת במדרגות, ונאנקת כשספיר מתנועעת במנשא.
אני פותחת את דלת הבית, ובוחנת את הרצפה בזמן שאפרת הולכת לסלון ומתירה את המנשא שלה. השלולית היחידה בסלון קרובה לטלוויזיה, ומזרן הפעילות שלנו רחוק ממנה. אני מניחה את אוֹרי על המזרן, ומציעה לאפרת תה או קפה, ויודעת שהיא תגיד שרק מים, ואולי משהו מתוק ליד, ואני שמחה שאלעד קנה אתמול תמרים כדי לשמח אותי, ומכינה לנו מגש, וכשאני מסתובבת חזרה לסלון אני רואה את אפרת כורעת ליד השלולית, ופני השלולית נעים אליה.
"תתרחקי מזה!" אני צועקת, אבל אפרת לא נעה. השלולית רוטטת מולה, ואפרת מושיטה אליה אצבע, ואני רצה ודוחפת אותה הצִדה, ואפרת מתנערת וצועקת עלַי שאני מטורפת, ומה אני מתנפלת עליה, והולכת אל ספיר ומתכופפת להרים אותה, ורגע לפני שאני מאפשרת לה לנטוש אני מבחינה שיש כתם בשולי המכנסיים שלה.
"לא!" אני אוחזת בה.
"מה לא, מה לא?" היא צועקת אלַי בחזרה. "פסיכית אחת, מה את דוחפת אותי?"
"יש לך…" אני מגששת אחרי מילים. "את ראית ש…" אני מחווה אל הטלוויזיה.
"תראי, זה שאת מוכנה לחשוף את הילדים שלך לג'אנק למוח הזה, זו בעיה שלך. מה זה כל הבייבי מוצרט הזה? אמרתי לך, זה לא באמת מפתח את המוח, זה בעיקר…" היא פוצחת שוב במונולוג שלה, ואני רק בוהה בעיניה, שמאחורי החוּם שלהן מתחילות לנצנץ, ורגע לאחר מכן הדברים מסתכלים אלַי ממנה.
אסור לה לצאת מהבית שלי.
העיניים של אפרת רוטטות. הדוק העדין עליהן משקף את דמותי בצורה מושלמת.
אני חייבת למצוא דרך להוציא את הדברים מתוכה.
"אני מצטערת," אני אומרת, בעיקר כדי למשוך זמן, "אני צריכה… אני רציתי… הכנתי כבר שתייה ותמרים."
לרגע אני מקווה שזה יספיק. אפרת תישאר כי היא מנומסת מכדי לדחות אותי. אבל הדוק מתערפל והיא אומרת, "בשום פנים! אני לא נשארת כאן דקה אחת נוספת!" ומנסה להתנער ממני ולהרים את ספיר, ואני אוחזת אותה בשתי ידיי ועוצרת אותה, והיא כמעט נופלת, ומתחילה לצעוק, אבל זה לא הקול שלה. זה קול מעוות וחסר צורה, וספיר ואוֹרי צועקים, ואני מושכת את אפרת בכוח כדי שלא תיגע בספיר ותעביר את הדברים אליה, ואפרת נופלת לאחור וראשה נחבט ברצפה ונשמעת אנקה מתוכה והיא שוכבת על הרצפה ועיניה עצומות.
אין דם. אני יכולה לראות את זה. אין דם בשום מקום.
הרעש של החבטה עדיין מהדהד בתוכי, וספיר ואוֹרי בוכים, ואפרת לא נעה, ואין דם. בסרטים תמיד יש שלולית דם מתחת לראש של מישהו שנפגע, ואין דם בכלל. אין שום דם בשום מקום, והבכי של שני התינוקות מתחזק, ואני רואה נקודות שחורות בכל מקום, ובחוץ יש רעם מתגלגל, ואפרת עדיין שוכבת על הרצפה ואין שום דם.
הדברים עדיין בתוכה, ואני לא מעזה לגעת בה ולבדוק מה שלומה. השלולית רוחשת, אבל לא נעה. אני צריכה להישאר ולנסות להעיר את אפרת. אני צריכה להגן על התינוקות מפני השלולית. אני צריכה להזעיק עזרה. אני צריכה לברוח.
קודם כול התינוקות. אחר כך השאר. אני מרימה את אוֹרי ראשון, מתוך הרגל. אבל אוֹרי לא זוחל עדיין, וספיר כבר מתנועעת. הם עלולים לגרום לשלולית לנוע אליהם כשאני לא בסביבה. השלוליות אף פעם לא זזו בעבר, אבל הדברים גם אף פעם לא נכנסו לתוך מישהו בעבר. אני לא יכולה לדעת מה יקרה כשלא אהיה בסביבה. אני מרימה את ספיר ביד אחת ותומכת אותה על האגן שלי, ואת אוֹרי ביד השנייה. הוא נשען עלַי, כמו תמיד. ספיר מתפתלת מעט, ואני מהדקת את ידי סביבה.
"שששש…" אני לוחשת להם. פני השלולית רוגשים. הבכי של התינוקות בטח העיר את הדברים. אני אקח את הילדים לעריסה של אוֹרי. לא, למיטה שלו, שעמדה ריקה מהרגע שהוא נולד, בחדר ללא מראות. אשים אותם שם, ואז אחזור לדאוג לאפרת. אני מצליחה להסתובב עם שני התינוקות עלַי, ומבחינה שהרצפה מוצפת. קשה לקלוט את זה ברגע הראשון, כי השלוליות נטמעות כל כך טוב בצבע המרצפות, אבל במבט השני זה ברור. השלוליות מכל הדירה שוטפות לכיוון הסלון וחוסמות את דרכי לחדר הילדים. אני פוסעת לאחור. הן מתקבצות. אני לא מעזה להסתכל אל המרפסת. פני השלוליות רוחשים כשהן מתאחדות, וברור לי שהן בדרכן לאפרת. אני פוסעת לאחור. הדברים לא מבחינים בי. הם ממהרים לכלי הקיבול החדש שלהם. אני לא יכולה לעזור לה. אני לא יכולה לעשות כלום. אני לא יכולה לנעול אותה בדירה, ואני לא יכולה לפגוע בה. יש לה ילדה. ומה אם היא תתעורר? ומה אם הדברים יעירו אותה? אני חייבת להגן על התינוקות. זה הכי חשוב.
אני אקח את התינוקות מכאן. זה מה שאעשה. ארחיק את הילדים ממנה ואחר כך אחשוב מה אפשר לעשות. אני לא אצליח להגיע רחוק עם שני תינוקות בשתי הידיים. אני לא אצליח אפילו לרדת במדרגות. אני חייבת להשתמש בעגלה. אבל העגלה במרפסת. לא. רגע. השלולית מהמרפסת גם היא זורמת אל אפרת השרועה על גבה.
אני מהדקת את אחיזתי בשני הילדים, ועוקפת את האגם שנקווה סביב ראשה של אפרת. אני מצליחה להגיע למרפסת. העגלה של אוֹרי שם, עדיין מכוסה בשמיכה שאלעד הניח עליה כדי למנוע מאבק למלא אותה. אני מניחה את שני התינוקות על השמיכה, והם נרגעים. מצחיקים כאלה. ספיר כנראה רואה אבק בפעם הראשונה בחייה, עם איך שאפרת מגדלת אותה. אני מצליחה להוריד את השמיכה מהם, והתינוקות מתחילים לרייר אחד אל השני ולנסות לתפוס את האצבעות שלהם. לרגע, אני אמא לשניים.
הרגע חולף.
אני אצטרך לרדת במדרגות עם שני תינוקות בעגלה. במעלית יש מראה גדולה, ואני לא יודעת כמה רחוק הדברים יגיעו. אני יכולה לרדת בהליכה לאחור. הגלגלים של העגלה עשויים מפלסטיק, ואני עדיין בנעלי הספורט שלי. סוליית גומי בלי חורים. אני אהיה בטוחה.
אני מסובבת את העגלה אל הסלון.
בכניסה לדירה עומד אלעד.
המפתח עדיין בידו. הוא אומר שהוא לא הצליח להתרכז בעבודה ולכן חזר מוקדם הביתה, והקול שלו נעצר באמצע המשפט והוא מסתכל אל אפרת והוא מסתכל אלַי ושוב אל אפרת והוא בטוח מסוגל לראות את הדברים עכשיו. הוא מסתכל אל אפרת, והוא חיוור לגמרי, ומתחיל להגיד מה קרה כאן ואיך זה יכול לקרות ומה קורה, והוא בסך הכול יצא מוקדם מהעבודה, והשלולית שוצפת להקיף את אלעד הוא לא מבחין בה. הוא לא רואה את הדברים. אני מתחילה לצעוק אליו, ואלעד מרים את רגלו לדרוך בשלולית שהוא לא רואה, ואני צורחת, ואלעד מניח את רגלו בשלולית, והיא נסוגה ממנו.
השלולית נסוגה ממנו.
אני בוהה באלעד. מרים עוד רגל. פוסע לפנים. השלולית נסוגה. בכל מקום שהוא דורך יש עיגול ריק מדברים. רק מרצפות אפורות. הדברים מפנים לו מקום והוא דורך בדיוק במקום הזה והוא מסתכל אלַי והעיניים שלו לא נוצצות. העיניים של אפרת היו נוצצות אחרי שהיא נגעה בשלולית, אבל העיניים שלו לא נוצצות, הן העיניים של אלעד. אני מנסה להגיד שהדברים בסלון, ולא מבינה איך זה נשמע לי הגיוני. דברים שיוצאים ממראות. אני מסתכלת בעיניים של אלעד ומבינה שהכול היה דמיון. שום דבר מזה לא נכון. אין דברים שיוצאים ממראות. איך יכולתי בכלל לחשוב ככה. זה הכול בדמיון שלי. הכאבתי לאפרת בגלל הדמיון שלי, וכמעט ברחתי עם ספיר ועם אוֹרי מהבית. אוֹרי. התינוק המסכן שלי. הרעבתי אותו במשך חודשים בגלל הדמיון שלי, ודמעות מתחילות לזלוג מעיניי, ואלעד מושיט לי יד ואני כמעט מתקרבת אליו.
כמעט.
כי אני רואה את הדמות שלי משתקפת בעיניו, ואני יכולה לראות, עמוק בפנים, נצנוץ.
הדברים בתוכו.
ואני נסוגה ממנו, והבעת הפנים שלו משתנה, והוא כבר לא מכיל ונחמד. השיניים שלו נחשפות, ואני שומעת נהמה עמוקה, כמו הנהמה שאפרת השמיעה, והוא מושיט אלַי יד וברור לי שברגע שהוא ייגע בי הדברים יחדרו גם לתוכי, וממני לאוֹרי, ואני לא מוכנה. אני חייבת להגן עליו. אני דוחפת את העגלה קדימה, ופוגעת באלעד, ואלעד כושל לאחור, ואני עדיין רואה איך הדברים מפנים לו דרך. אני עוקפת את אלעד עם העגלה ורצה לפנים. הדברים משמיעים קול תסיסה כשאני חוצה את השלולית עם העגלה, ובפעם הראשונה אני דורכת על הדברים ומרגישה איך הם מנסים להיצמד אלַי ולא מצליחים, ואני חוצה אותם ורצה אל הדלת, ואלעד תופס את הזרוע שלי ואני מסתובבת להכות אותו, להשתחרר ממנו, לפני שהדברים יחדרו אלַי, והעגלה מסתחררת, ואוֹרי וספיר מתחילים לבכות, והעגלה פוגעת בטלוויזיה, שהמסך שלה משקף את אלעד ואותי ואת העגלה, והמסך נשבר.
לרגע, הכול שקט. אוֹרי וספיר מפסיקים לבכות. אלעד מביט בי. ידו נשמטת. רחש התסיסה נעלם.
"אנחנו בודדים," הוא אומר, וקולו בין לחישה לנהמה. "חשבנו שתביני. חשבתי שאת תביני."
וחתיכה מהראש שלו מתרסקת לרצפה, והוא חלול מבפנים, כמו בובת משחק מחרסינה, והוא מתפורר. על הרצפה הדברים מתאחדים עם החתיכות שהיו אלעד, ומתאדים. הם מתאדים מאפרת והם מתאדים ממסך הטלוויזיה המנופץ, ואני יודעת שהפתח לעולם הזה, או מה שלא היו המראות בבית שלי, נאטם, כי הוא לא היה רק במראות, אלא אלעד משך אותם אליו, ואני רוצה לשאול מתי הוא הניח להם להיכנס אליו, וזה מאוחר מדי, כי הוא כבר חתיכות על הרצפה שהוא בחר כדי להסתיר את מה שהוא היה, את מי שהוא היה, ממני.
וכשהכול מתפוגג, ואף אחד מהדברים לא נותר בבית, אפרת ממצמצת ומתיישבת. "פסיכית אחת!" היא צועקת עלַי, ומרימה את ספיר מהעגלה, וספיר מתחילה לבכות שוב, ואוֹרי מתחיל לבכות כי ספיר בוכה, ואני קורסת לישיבה על הרצפה בצבע שאלעד בחר כי הוא חשב שכך הוא יוכל להסתיר את מי שהוא היה, את מה שהוא היה, ואני לא יודעת מתי הדברים מצאו אותו ומילאו אותו. מתי הוא אִפשר להם למלא את כולו. אבל אני יודעת שהם חיפשו עוד מישהו, להיות בודדים ביחד, ואני מתחילה לבכות, מוקפת בשברי החיים שהיו לי.