[שימו לב – אלה אינם הפרקים הראשונים של הספר. עורך האתר.]

…

גדול, קטן

אם נרצה להבין מעט את חוקי היקום שבו מתרחש סיפור המעשה הזה, סיפור המעשה שלי ועל כן שלכם, ילדים, כדאי להציץ לרגע בראשיתו. כולנו גדולים, כולנו חכמים, כולנו יודעים את התורה ורובנו מצאנו שלל תירוצים לכך שספר בראשית מכיל לא סיפור בריאה אחד כי אם שניים, האחד בפרק א' והשני בפרק ב', ואין האחד דומה למשנהו. בראשון זכר ונקבה ברא אותם, ובשני מתואר בפרוטרוט העסק המלוכלך עם הצלע. אין טעם לייחס את הדבר למטאפורה כזו או אחרת, וממילא כבר נידון הנושא עד זרא אצל שולחנותיהם של תיאולוגים ושאר נודניקים אפילו בתקופתי שלי, ורק טוב לבי המפורסם והוראתי המפורשת שלא להרשות לאיש מהם דריסת רגל בארמון מנעו קרבנות בנפש. אני אף יכול להתגאות בכך שרעיונות העוועים של חז״ל בעניין היות אדם הראשון אנדרוגינוס הועלו הרבה אחרי תקופתי, כיוון שאם חכם שכזה היה מעז להציג לי רעיון שכזה, מיד הייתי הופך אותו לזכרונו לברכה. כלומר, מטעמי נימוס נאמר שלברכה, ומטעמי מציאות נניח שלמשהו אחר.

על כל פנים, בבריאה עסקינן ולא בביאורים, ומי יתנני לחזות באכזבתם הרבה והמענגת למדי של כל אותם חכמים בעיני עצמם למשמע האמת: סיפורי הבריאה שבספר בראשית אינם שניים, כי אם שלושה.

בְּרֵאשִׁית בָּרָא כְּבוֹד הַשּׁוֹפֵט אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, זה פסוק א', זו ההקדמה, המספרת במשפט אחד את רוב מה שיש לספר בשני סיפורי הבריאה או בכל מספר אחר שלהם. את הרוב, אך לא את הכל. קִפצו לפסוק ג': וַיֹּאמֶר כְּבוֹד הַשּׁוֹפֵט יְהִי אוֹר, וַיְהִי-אוֹר, זו תחילת מעשה בריאת העולם, והאור הוא המעשה הראשון שקרה ביקום, שקרה ליקום, ואם מישהו מכם יכנה זאת המפץ הגדול, לא אני האיש שיסתור את דבריו, אם כי הייתי יכול לחשוב על שמות יפים יותר. לאור – כן כן – זאת, חִזרו לפסוק ב': וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ כְּבוֹד הַשּׁוֹפֵט מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.

הו, כמה סתירות בפסוק אחד. הרי עדיין אין ארץ, הארץ היא רק קישור יפה לפסוק הקודם, ולראיה התהום, שהחושך הוא על פניה ולא על פני הארץ, וממילא הארץ לא יכולה להיות תוהו ובוהו, וליתר דיוק התוהו לא יכול להיות ארץ. והחושך שעל פני התהום גם הוא לא יתכן, שכן הוא יומצא רק בעוד שני פסוקים, כניגוד לאור. שלא לדבר על המים, שקריאה לא זהירה של הפסוק עלולה להציגם כחומר היסוד של התוהו, בעודם למעשה אבן מאבני היסוד של היקום, הדבר הרחוק ביותר מתוהו שניתן להעלות על הדעת. רק יופיו של הפסוק מציל אותו מלהיות מרמס לרגלי מבקר הספרות או הפיסיקאי הקרובים למקום מגוריכם, ואכן את כל האמור לעיל ניתן לפטור כחירות ספרותית, ומי אני שאתנגד לחירויות שכאלה. אבל שום חירות ספרותית לא תוכל להסביר את תחילת חציו השני של הפסוק, פליטת הקולמוס הגדולה של הקוסמוס:

רוח כבוד השופט. מרחפת.

בכל שאר המקומות בספר הספרים שבהם מוזכרת הרוח ההיא, מדובר בזו שצלחה על אדם כלשהו והעניקה לו כוחות, בדרך כלל כאלה שהשתיקה יפה להם, אם כי איש מכותבי המעשים הללו לא סבר ששתיקה יפה למשהו, ולראיה חלקים נבחרים מספר שמות, רוב ויקרא, כמעט כל דברים וכל מה שאחרי נביאים ב'. על כל פנים, רוח כבוד השופט צלחה על שאול, ועל אבא שלי, ואולי אפילו עלי, אם כי לשם שינוי הספר אינו מפרט ואני שומר בינתיים על השתיקה שהדבר יפה לה, אך המקום היחיד שבו היא אינה צולחת כי אם קיימת, והאזכור היחיד של פעולת כבוד השופט שאינה קשורה למעשה הבריאה או לבני האדם, הוא אותו פסוק ב' בספר בראשית. רוחו מרחפת, ולא עושה דבר. זה הרמז הגדול ביותר שיהיה לנו אי פעם לסיפור הבריאה השלישי שבספר בראשית.

החשדנים שבקהל יתעניינו גם בעובדה שפסוק ב' הנ"ל הוא המקום היחיד בכל התנ"ך בו מתייחסים לכבוד השופט, בגלגול כזה או אחר, באמצעות פועל במין נקבה. ולא, אין כוונתי לפקפק במינו של כבודו, שאופיו הגברי להבעית ניכר בו היטב לאורך כל ספרי ספר הספרים ולרוחב רוב ההיסטוריה כפי שהכרתיה בשבתי על כסאי הרם בירושלים, וממילא לא חסרות פמיניסטיות נמרצות שישמחו לעשות זאת במקומי. החשד שעלה בדעתי עמוק יותר: היתכן שהפסוק כלל אינו מתייחס לכבודו?

נשלים זאת ברמז נוסף, קטן ממנו, בפסוק ד': וַיַּרְא כְּבוֹד הַשּׁוֹפֵט אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב, וַיַּבְדֵּל כְּבוֹד הַשּׁוֹפֵט בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. הקריאה המסורתית תטען שהוא הבדיל, ביצע פעולה שגרמה להבדל, בין האור לחושך, מה גם שבפסוק הקודם הוא אמר, יהי אור – אך לא בכך מדובר, כיוון שאמר, לא עשה, בדיוק כפי שילד הלוחץ על מתג החשמל אינו בורא את אור הנורה. ובדיוק באותו אופן הוא לא גרם להבדל כי אם הבחין בו, וזו פעולה שאמנם שייכת למעשה הבריאה אך לא באופן פעיל, כי אם סביל. הוא הבחין, כפי שיעשה זאת תינוק בן יומו; כיוון שזהו אכן סיפור הבריאה השלישי המופיע, הנרמז, בספר בראשית: בריאתו של כבוד השופט.

והרוח המרחפת, אני חושד, אינה אלא אמו הורתו.

וּבְכֵן, ילדים, בְּרֵאשִׁית הָיָה תֹהוּ וָבֹהוּ; מִמַּעַל טֶרֶם נִמְתְּחוּ שָׁמַיִם, אָרֶץ מִתַּחַת טֶרֶם נוֹסָדָה; וְרוּחַ מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הָאַיִן, וַיְהִי-אוֹר; וַיִּבְקַע כְּבוֹד-הַשּׁוֹפֵט מִן-הַתְּהוֹם, וַיַּרְא אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב.

עכשיו לך הסבר זאת למעריציו.

אולי אין זמן רע מזה להזכיר את סיפור הבריאה הרביעי, הכללי, שאינו מוזכר בפרקים א׳ וב׳ ולו ברמז, והופעתו הפתאומית בפרק ג׳ כרוכה – ושוב אני נזכר שלא בטובתי בפרויד – בחטא. סיפור הבריאה שלי ושלכם, של הקודמים לנו ושל אלה שיבואו אחרינו. רוחנו המרחפת בתוהו הנוזלי, יציאתנו אל אוויר העולם, וזעקת הבכי שבה נקדם את בריאת עולמנו החדש לאמור – יהי אור!

האם בודדים אנו בכך, או שמא מישהו נברא עמנו?

דין ודיין

המלך שלמה נח בארמונו כעת, בשעת בוקר מאוחרת מדי שפינה לו לאחר כמה שעות טובות של הפגנת חכמתו בציבור באמצעות קיום בית משפט לתביעות קטנות, שהרי נברא, כאמור, בצלמו ובדמותו של כבוד השופט. ואם יקום מי ויגיד ששלמה היה כור מחצבתו של ארכיטיפ הבלש הפרטי, הרי שלא אני אתנגד לכך, אם כי אולי ארשה לעצמי להעיר שלמעשה היה בלש ציבורי עד מאוד. על כל פנים הנה הוא, חופשי סוף סוף מקהל הטרדנים הרגיל. הוא נח לו על כס מלכותו שתואר פעמים כה רבות בספרות ובשאר אמנויות, ושאיש מעולם לא הצליח לתאר כהלכה את יופיו, אפילו הוא חיים נחמן ביאליק, שלו אני רוחש חיבה והערכה רבה, כלומר לכתביו, לאו דווקא לאיש עצמו, שאותו, בניגוד לכמה מהחוטאים בכתיבה על אודותי, לא הזדמן לי לפגוש, ואולי טוב שכך. ומכיוון שיש לקדם את סיפור העלילה הזה בדרך כלשהי, לא אני האיש שישיב מתהום הנשיה את יופיו האבוד של הכס, לו ינוחו שבריו על משכבם בשלום, ואזכיר רק שלא היתה שכיית חמדה יפה ממנו בכל תולדות העולם המוכר, זולתי אחת.

מול שלמה העטוי במיטב בגדי מלכותו, שגם הם הונצחו באגדות לאין מספר, אך למעשה הם פשוטים למדי ובעיקר דקים מאוד מפאת החום, ניצב אשמדאי.

אזכיר למרשי כי על פי תנאי העסקה אין כל אחריות, פלילית מוסרית או אחרת, חלה על המוציא לפועל ו/או על באי כוחו אשר, וכאן קוטע שלמה את המונולוג הרגשני ואומר, למי קראת מרשי? מכורח הנסיבות, אומר אשמדאי, הריני מייצג את אדוני בפני כבוד השופט, וכיוון שכך אין הברירה בידי אלא; בסדר, בסדר, אומר שלמה, תגמור עם זה כבר. באי כוחו, אומר אשמדאי, אשר לא יחשבו כשותפים לדבר עבירה, וכי נטל האחריות במלואו רובץ על כתפי מרשי ומרשי בלבד. הבנתי, הבנתי, רוטן שלמה, בוא נגיע לעניין. הוא אינו שואל מיהם אותם באי כוח, ויש שיאמרו שהדבר אינו הולם אדם חכם כמותו, אך טעות תהיה בידם: שלמה אינו שואל כיוון שאינו רוצה לדעת. הידיעה עלולה להרתיעו מן המעשה. כך גם ההגיון. יום אחד ישאל שלמה את עצמו מה פשר הלהיטות הגדולה הזו, ועצמי יענה, אם כי סביר להניח שלא יאמין לעצמו.

אשמדאי, שלמרות פרצופו האדיש להוט לא פחות משלמה, ואולי אף הרבה יותר ממנו, לבצע את העסקה, מגיע לעצם העניין. הואיל ומרשי מבקש לו את הזכות לחזות בדברי ימי עולם שיבואו, והואיל וניתנים לי בזאת העונג והזכות למלא את בקשתו זו, והואיל ומוסכם על שני הצדדים מהו השירות ומה תמורתו ומהי תקופת החוזה, שתסתיים לכשיחזור מרשי לביתו ולנחלתו, הריהו מתבקש בזאת להציג קבל עם ועדה את אמצעי התשלום.

איזה עם ואיזו עדה, רק אתה כאן, רוצה שלמה לומר, אך העיכובים כבר נמאסו עליו, ועל כן הוא סוכר את פיו. הוא יודע מהו אמצעי התשלום, כרטיס האשראי של היקום, החפץ שאגדות רבות נכתבו על אודותיו, וכולן מקורן במה שיקרה החל מן הרגע הזה, שבו הוא פושט את כף ידו הימנית ועל קמיצתה נגלית, כאילו מהבהבת אל תוך המציאות, שכיית החמדה היפה ביותר בכל תולדות העולם, טבעת החותם.

אשמדאי לוטש עיניים. הטבעת משנה את חוקי המשחק. הטבעת היא כוח. שלמה, באטיות שעיקר מטרתה להקניט את אשמדאי, מושך בה, מסיר אותה. ממולל אותה בין אצבע לאגודל. בוחן אותה. אשמדאי אינו מסוגל להתיק את עיניו ממנה. שלמה נהנה מכך עד מאוד. הוא קם, פוסע לאטו במורד הכס, על גבי מדרגות שן וגילופי חיות ופיתוחי זהב ושאר הבלים, הטבעת אחוזה בידו בין אגודל ואצבע. והנה הוא ניצב על רצפת השיש של הארמון, ובפעם הראשונה הוא מבחין בכך שבעמדו מול אשמדאי, אשר תמיד נראה לו נמוך ושמנמן, קומתם שווה ועיניהם מישירות מבט.

שלמה מהסס לרגע, עוד שניה או שתיים של משחק, אך הקלפים כבר גלויים כולם, ואין בכך טעם. הוא מוסר לאשמדאי את טבעת החותם.

אין זמן טוב מזה למעט ביאליק:

וַיַּעַשׂ לוֹ הַמֶּלֶך אֶת-שְׁאֵלָתוֹ. וַיְהִי אַךְ בָּאָה טַבַּעַת הַקֹּדֶשׁ בְּיָדוֹ וַיִּבְלָעֶנָּה – וַיָּקָם עַל שְׁלֹמה וַיְרִימֵהוּ, וַיָּשֶׂם כְּנָפוֹ הָאַחַת בָּאָרֶץ וּכְנָפוֹ הָאַחַת בָּרָקִיעַ, ויֵטֵּ בְּכֹחַ וַיָּטֶל אֶת-שְׁלֹמה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת, הַרְחֵק מְאֹד מְאֹד מִירוּשָׁלַיִם, מַהֲלַך אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה. אַחֲרֵי-כֵן עָלָה אַשְׁמְדַי אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִי, וַיִּלְבַּש מַלְכוּת, וַיַּהֲפֹךְ פָּנָיו כִּפְנֵי שְׁלֹמה, וַיֵּשֶׁב תַּחַת הַמֶּלֶךְ עַל הַכִּסֵּא וַיִּשְׁפֹּט אֶת-הָעָם, וְאִישׁ לא יָדַע.

לא רע, אה? אמנם את האגדה המקורית המצאתי אני, אבל אין איש כביאליק שיעניק לה מעוף. כנפו האחת בארץ וכנפו האחת ברקיע – את זה הייתי רוצה לראות. האמת, כמובן, אינה כה דרמטית. או סבוכה.

מן הכריכה האחורית:

המלך שלמה ואשמדאי יושבים להם בניחותא על ספסלי האבן המהודרים מדי של בית מרזח לבני האצולה בירושלים הבנויה לראשונה ומגלגלים שיחה על הא ועל דא. מכאן מתפתחת עלילה מפותלת ומהפנטת בה משולח המלך שלמה אל מרחבי הזמן, מבקר בתיבת נח שנקלעה ללולאה ובמולדתה הפרקטלית של מלכת שבא, חושף את זהותו האמיתית של ישוע הנוצרי, עד שהוא מוצא את עצמו לבסוף בירושלים של ימינו, שם נכתב סיפורו. מהו אדם? שואל שלמה, אך לשד אין תשובה.

מלך ירושלים הוא ספר חוצה סוגות המאחד בתוכו סיפור מרתק עם הגות עמוקה, השואל מה נותר מאיתנו לאחר זמננו, והאם אכן הכל הבל הבלים? רומן הביכורים של ניר יניב מעז להפליג למחוזות הדמיון וללב המסורת בחיפוש אחר האמת החמקמקה, כמעין קהלת למאה ה-21.

מלך ירושלים
ניר יניב
הוצאת יניב, 200 עמודים
2019