על פניו, אקסמן: הפיניקס האפלה הוא עוד סרט מארוול טיפוסי. הוא נפתח עם שתי שאלות מאוד רציניות: מי אנחנו ומה גורלנו? שאלות אלה מתכתבות היטב עם הקומיקס שעליו הסרטים נשענים, אבל כמעט ולא מתייחסים אליהן בהמשך הסרט. השאלה האמיתית שהסרט שואל היא מה יקרה לחברי האקסמן המושלמים והאידאלים כשהם פוגשים באויב שהם הכי לא ציפו לו – הכוח והגדולה. המפגש המיוחד הזה בין אנשים שרגילים להקדיש הרבה מחייהם להחברה, לבין כוח גדול (גם חברתי וגם פיזי – יותר מסתם אקסמן) מערער את כל מה שהם מכירים ושולח אותם להתמודדויות עם העבר, העתיד וכמובן ההווה: מה עושים עם כוח גדול? ומה ההצדקה בכלל להשתמש בו?  הסרט נוקט עמדה ברורה בנוגע לשאלות הללו כבר בהתחלה, ולא משנה את עמדתו לכל אורכו. ראינו את השאלות הללו ממש לא מזמן בקפטן מארוול, וגם בסרטים קודמים של מארוול עסקו בהן. במובן זה, הסרט הוא חלק ממכלול היצירה של מארוול שאנחנו מכירים.

העלילה מתחילה ממשימת חלל ראשונה של האקסמן, שיוצאים להציל אסטרונאוטים שבחללית שלהם הייתה תקלה בזמן השיגור. המשימה משתבשת וברגע ההכרעה – ג׳ין גריי ("פניקס", בגילום סופי טרנר), אקסמן בעלת יכולות טלקינטיות וטלפתיות, בוחרת להישאר במצב מסוכן כדי להציל את חבריה. מכאן והלאה העלילה של הסרט (שיש לה רק קשר מועט קשר לקומיקס או לסרטים שקדמו לו) היא רכבת הרים שטסה בין עשרות סצנות ומצבים, מכילה המון חורים עלילתיים, וקל מאוד ללכת בה לאיבוד ברצף הזמן, המיקום והמשתתפים.

בהמשך לרצף של סרטים עם גיבורה נשית עם כוחות אדירים, גם כאן ציפיתי לדמות נשית חזקה ורבת-עוצמה שתוכל לסחוף אחריה את העולם (או לפחות את העלילה). לאכזבתי הדמות הראשית, ג'ין גריי, "הפיניקס", מאוד שטחית. ההתמודדות שלה עם כוח הוא של ילדה בת שמונה ורק הודות לתהליכים שעוברות הדמויות האחרות סביבה היא מצליחה להתפתח מעט ולהתמודד בסופו של דבר עם הצדקת קיומה, כוחה ועברה. המשחק של טרנר מאוד הססני, ומי שקיווה סוף-סוף לראות ממנה קצת הבעות פנים ייאלץ להסתפק בעוד שעתיים של הבעה זחוחה עם הבלחות בודדות מאוד של כעס.

אכזבה רצינית נוספת באה מבן זוגה של ג'ין – סקוט סאמרס ("סייקלופ", טיי שרידן) שלא תופס את הבמה ומתנהג באופן דיי –אדיש בזמן שבת זוגו  עוברת את השינוי המהותי בחייה. אפילו באחד הרגעים המכריעים ביותר בעלילה סקוט ממשיך להיות דמות שולית ונותן לאחרים לעשות את העבודה הקשה עם אהובת ליבו. יש רגע אחד בו סקוט לוקח על עצמו מנהיגות ומבקש את עזרת סטורם בניגוד לדעת צ'ארלס אקסווייר והייתי בטוח שמכאן הוא יהיה המוביל והמנהיג של העלילה, אבל הוא חוזר להיות דמות שולית ולא יותר בשנייה הבאה. וזה חבל מאוד כי גם סקוט וגם ג'ין הן דמויות עם כל כך הרבה מקום להעמיק, על אחת כמה וכמה בקשר המיוחד שלהם.

גם שאר החבורה לא מעוררת עניין מרובה. חברי האקסמן מהווים בעיקר דמויות אווירה. מיסטיק/רייבן (ג'ניפר לורנס) נמצאת על תקן המבוגר האחראי, האנק (ניקולס הולט) מהדהד את מה שהצופה חושב. סטורם (אלכסנדרה שיפ) ושאר הדמויות אפילו פחות מזה.

כבכל סרט אקסמן (שבית הספר משחק בהם תפקיד חשוב) גם כאן מופיעים עשרות ילדים מוטאנטים, אך הפעם אנחנו נתקלים גם בכמות מכובדת מאוד של נערים וצעירים מוטאנטים. זו הרחבה מעניינת של העולם בו חיים מוטאנטים אחרי שהם עוברים את גילאי בית הספר ומתחילים לחיות בעצמם.

במפתיע ובשונה מרבים מן הסרטים קודמים הגיבור הגדול של הסיפור הוא בכלל צ'ארלס אקסבייר, הלוא הוא פרופסור X (ג'יימס מק'אבוי). צ'ארלס – המייסד של בית הספר למוטאנטים, האיש שריכז את כולם ועזר לכולם, האיש ששכנע את בני האדם הרגילים לקבל בחיבה את המוטאנטים, והאיש שלכל הדעות הוא המצפון המוסרי והיועץ של האקסמן לכל דבר ועניין –  הופך לגיבור מרכזי. באקסמן הפיניקס האפלה צ'ארלס הוא דמות עגולה שעושה טעויות ומתנהגת בטיפשות (לא אופיינית במידת מה) ומתמודדת אף היא עם העבר שקופץ לביקור ודורש את מחירו. דרך התהליך שעובר צ'ארלס העלילה כולה מונעת וההשלכות של למעשיו הן המניע לההתפתחות של שאר הדמויות.

בקטגורית השחקן הכי טוב של הסרט זוכה מייקל פסבנדר, שמשחק את מגנטו (אריק לנשר). מגנטו ממלא בסרט הזה את התפקיד ההפוך לצ'ארלס – תפקיד היועץ ומורה המוסר שבדרך כלל צ'ארלס ממלא, הגורו שנותן השראה ונחמה. לאורך הסרט הדמות של אריק לנשר מביעה הרבה רגשות ותחושות, מצרך נדיר בסרט הזה, ועושה עבודה מעולה בלשכנע את הצופה בהתמודדויות הפנימיות שלו.

אין סרט גיבורי-על בלי קרבות, ואקסמן: הפיניקס האפלה מכיל הרבה מהם ועם המון משתתפים. לכל מוטאנט יכולת משלו אבל בלטה מאוד דווקא עבודת הצוות במהלך הקרבות. מבחינת כוראוגרפיה או תחכום אין משהו מיוחד שראוי לציון. הגיבורים (והנבלים) נלחמים באופן יבש ובשלב מסוים זה אפילו חוזר על עצמו ולקראת הסוף קצת נמאס. האפקטים של מארוול לא מפתיעים אף אחד, אבל אפשר לומר שוב שהם נעשו היטב. הצפייה בתלת-ממד מוסיפה מאוד לסצנות הקרב עם זוויות צילום והבלטות מרשימות.

ואם כבר על מדברים תלת-ממד, נדמה שלדעת את הבמאי סיימון קינברג', היום אי-אפשר לראות סרט בלי תלת-ממד. אפילו סצנה של דיבור חברי במטבח צולמה בתלת-ממד מלא, ולא ברור למה. אבל זה מקרה ספציפי, בשאר הסצנות הצילום והעומק מעצימים את התחושות ומושכים אותך לתוך התסכולים וההתמודדויות של הדמויות. הסרט מתהדר בכמה זוויות הצילום מאוד מיוחדות ובכל אספקט של האפקטים והצילום הפיניקס האפלה מעביר את התחושות באופן וירטואוזי.

בסופו של דבר, מדובר בעוד סרט גיבורי על, שראינו כמותו ואני בטוח שעוד נראה כאלה. אם לחזור לשאלה שפתחה את הסרט, על זהות וגורל – הסרט הזה הוא סרט בינוני, סטנדרטי שגורלו להיות הכנה לסרט עתידי, ולא נראה שהוא מתאמץ לשנות זאת. המשחק בינוני מאוד, העלילה מלאה חורים למרות שהיא העתק של סרטים קודמים. פרופסור X, מגנטו והצילום סוחבים לבדם את הסרט – וזה חבל כי היה בו כל כך הרבה פוטנציאל.

אקסמן: הפיניקס האפלה Dark Pheonix
בימוי ותסריט: סיימון קינברג
משחק: סופי טרנר, ג'ניפר לורנס, ג'יימס מקאבוי, מייקל פסבנדר, ועוד
114 דקות
2019