כשנכנסתי לאולם, תהיתי איזה מין חוויה תהיה קפטן מארוול בשבילי. כיף טהור, כמו ת'ור רגנארוק, או שומרי הגלקסיה? אכזבה גמורה, כמו ת'ור העולם האפל, או הנוקמים: עידן אולטרון? או העצמה, כמו זו שקיבלתי בוונדר וומן או זאת שהפנתר השחור סיפק למיעוטים אחרים?

התשובה, כצפוי, מורכבת. כפי שמה שחוויתי בכל הסרטים לעיל היה יותר מורכב מכפי שאפשר לסכם במילה אחת.

קפטן מארוול הוא לא סרט ששובר את כל המוסכמות, לא לגבי טבעם של סרטי מארוול, ולא לגבי ייצוגי נשים. גם לא ציפיתי שהוא ישבור אותן. אולפני מארוול הגיעו לנוסחה מסיומת ליצירת סרטים, נוסחה שאפשר אולי לשחק איתה, אבל בסופו של דבר היא נוסחה. הבעיה החוזרת ונשנית שמציקה לי בנוסחה המארוולית היא המיעוט ברגעים רציניים או אמוציונאליים שנותנים להם להישאר כאלה. ישנן מעט סצנות שנותנות הזדמנות לרגש שאמור להיות שם – פחד, עצב, תקווה – להימשך בלי לשבור אותו עם קומדיה, ורוב הרגעים האלה נמצאים לקראת הסוף. מה שכן, ההומור של קרול דנוורס (הלוא היא קפטן מארוול, בגילום ברי לארסון) ייחודי לדמות. נראה שהיא באמת נהנית להתבדח, בניגוד לאופן שבו לפעמים נדמה שמארוול מכריחים את הדמויות לדבר באופן שנון. יש בדיחות שעובדות יותר ויש בדיחות שעובדות פחות, אבל בסופו של דבר, הגיוון הקטן הזה – דמות שנהנית מבדיחות ומהומור, שעומדת בניגוד לדמויות שלא אוהבות בדיחות או הומור – עוזרת לי לבלוע את הפגם הזה.

יכול להיות שלא עקבתי מספיק אחרי התקשורת סביב הסרט לפני שהוא יצא, אבל מארוול הצליחו להפתיע אותי בכך ששמו במוקד דמויות שלא ידעתי עליהן בכלל ושבקושי מופיעות בטריילר, דמויות שגם הפכו לדמויות האהובות עליי. גוס, כמובן, בהיותה חתולה (אהמ) מקבלת את מלוא האהבה שלי; אך מריה וביתה מוניקה כבשו את ליבי, מוניקה במיוחד. אני רוצה לראות אותה בסרטים עתידיים בתור אסטרונאוטית או פיזיקאית או כל מקצוע אחר שבו הגאונות שלה יכולה לבוא לידי ביטוי מספק. ברי לארסון מצוינת, וכל מילה נוספת מיותרת.

העלילה פשוטה יחסית, במבט כולל, אבל היא מעניינת ומקורית מספיק כדי להבדיל אותה מסרטי גיבורי-על אחרים, והיא מכניסה אותך לתוך העולם בצורה יעילה מספיק שהטוויסטים באמת מפתיעים. אנשים רבים למדי אמרו שהתגובה של קרול לטוויסט לא משכנעת, מספיק אנשים כדי שאתייחס לאמירה זו כאן. לדעתי, זה לא חשוב במיוחד, כי זה לא העיקר – אבל אי-אפשר לדון בכך לעומק בלי ספוילרים. בתחילת הסרט העלילה נדמתה לי די אנטישמית, אבל הטוויסט המרכזי הפך את זה בצורה מדהימה. הזיהוי של דמויות אחדות כמטפורה ליהדות הייתה חזקה מאוד במקומות מסוימים באינטרנט, ואישית אני רוצה לצפות בסרט שוב רק כדי לנתח את האספקט הזה שלו.

המטאפורות והמסרים הפמיניסטיים, כמובן, הרבה יותר חזקים. בלי לספיילר יותר מדי, מאוד נהניתי מהעובדה שהסרט בחר לזלזל בגישה בכך שדוגלת שנשים צריכות להיות בדיוק כמו גברים. הוא מקדם גישה המדגישה בעוצמה נשית. רגש הוא לא דבר שצריך להפטר ממנו, אלא הוא נקודת עוצמה. כן, גברים יזלזלו בך, את לא צריכה לרדת לרמה שלהם, אלא לדעת שאת יכולה ולהמשיך.

בסופו של דבר, הסרט מעביר במשך שעתיים מסר פשוט יחסית: העולם ינסה להפיל אותך; התגובה הנכונה היא להמשיך ולקום. וזה לא פגם – זה הכוח שלו.

קפטן מארוול
בימוי: אנה בודן, ראיין פלק.
תסריט: אנה בודן, ראיין פלק, ג'נבה רוברטון-דוורט.
משחק: ברי לארסון, סמואל ל' ג'קסון, בן מנדלסון, ג'וד לאו, אנט בנינג.
124 דקות
2019