אן לקי פרצה לתודעה של קהל המדע הבדיוני עם ספר הביכורים שלה, "יושרה שניונית" (Ancillary Justice), שיצא לאור בשנת 2013 וזכה בשלל פרסים. הספר הזה היה הראשון בסדרת ספרי "אימפריית הרדש" שהיא אופרת חלל. לקי הייתה אורחת הכבוד של פסטיבל אייקון 2018, ולשמחתי יכולתי לראיין אותה עבור כתב העת "לוקוס". באישורה מובא כאן הריאיון המלא איתה, שרק חלק ממנו התפרסם ב"לוקוס".

הייתי שמח אם תוכלי לפתוח ולספר קצת על ההתרשמות שלך מישראל בכלל, ומאייקון בפרט.

אייקון היה נהדר! התרשמתי לא רק מכמה אנשים היו, אלא גם מכמה הקהל צעיר. ומההתלהבות – ראיתי המון קוספליי נהדר, וכולם כל כך נהנו! זה כנס נהדר.
ישראל נפלאה! אני שמחה שיצא לי לראות מעט ממנה, מעבר רק לאייקון. תל-אביב הזכירה לי את ניו-יורק במובנים אחדים (אם כי במובנים אחרים כמובן היא עיר ייחודית). הביקור הקצר שלי בירושלים היה מדהים.

קראתי את חלק מספרי "שניונית" בעברית וגם באנגלית. בגלל הטבע המגדרי של העברית, נראה לי שההדגשים היום אחרים מעט. איך את מרגישה לגבי הפער הזה בין התפיסה שלך את הספרים והדרך שבה הם מפורשים על ידי הקוראים? ואיך את מרגישה לגבי פאנפיק ופאנארט של הספרים שלך? [פאנפיק ופנארט – ספרות ואומנות חזותית שנוצרות על ידי מעריצים בעולם של היצירות. א"מ]

הפער הוא תוצאה בלתי נמנעת של התרגום. המעבר משפה אחת לאחרת הוא לא פשוט "החלפה של מונח אחד באחר", אפילו שפות קרובות זו לזו פועלות בדרכים שונות. אני מניחה, בהתחשב במתרגם המצוין (הנחה שאפשר לסמוך עליה במהדורה העברית), שהתוצאה עלולה להיות לא בדיוק מה שכתבתי, אלא משהו חדש שמעולם לא הייתי יכולה לכתוב. הרעיון הזה מוצא חן בעיניי מאוד.
אני תומכת בכל לב בפאנפיק ופאנארט! אני לא אקרא פאנפיק – אני מרגישה שהספרות הזו לא נכתבה עבורי, ומי שכותבים אותה לא צריכים להרגיש כאילו אני אי-פעם אשפוט את מה שהם עושים – אבל אני אוספת פאנטארט בלוח פינטרסט, כשאני נתקלת בה. אישית אני מרגישה שיצירות של חובבים הן אחת מן המחמאות הגדולות ביותר שאני יכולה לקבל. אנשים לא מקדישים שעות לציור, או כתיבה, אלא אם כל הסיפור ממש תפס אותם.

בעיניי המתרגמות [דמויות שמופיעות בספרים המאוחרים של סדרת רדש, א"מ] הן דמויות מרתקות, כי הן מספקות נקודת מבט חיצונית משמעותית על תרבות הרדש. זה מה שהתכוונת לעשות אתן?

אה, לא ממש, אבל זה הגיוני. למען האמת, כאשר אני כותבת הכוונות שלי בדרך כלל מאוד מעשיות – מה יקדם את העלילה בכיוון שאני רוצה? איזה דמויות אני צריכה כדי לגרום לסצנה לעבוד? מה סביר להניח שיהיה בסביבת הדמויות האלה? ואז, מאוחר יותר, אני רואה שכל הבחירות המעשיות מאוד האלה עשו יותר ממה שחשבתי שביקשתי מהן לעשות. את המתרגמות הכנסתי כדרך להפוך את הנוכחות (והאיום) של הפרסגר מוחשיים יותר. וכמובן, היה כיף לכתוב אותן. די היה בזה לבדו!

בסופו של דבר בעיניי ספרי "השניונית" עוסקים בדרך שבה אנשים מסבירים לעצמם את העולם שבו הם חיים, בסיפורים שהם מספרים לעצמם על התרבות שלהם. אני טועה?

אני חושבת שזה אכן אחד מן הפנים שלהם. זה משהו שריתק אותי בחיים האמתיים, וכך כמובן כשאני מנסה לבנות חברות – ואנשים – שנראים לי מציאותיים, זה יהיה חלק מזה.

כאשר אנחנו מתקרבים לסוף של "חמלה שניונית" אנחנו מתמודדים עם השאלה היסודית "מי הוא אנושי". זה משהו שהתכוונת לעשות כאשר התחלת לכתוב?
האם זו דרך להתייחס לסוגיות של הצדק החברתי של ימינו?

התחלתי מן הרצון לספר את הסיפור של ברק. אני לא יודעת למה, רק שזה סיפור מרתק בעיניי. אבל אני חושבת, בהתחשב בזהות של ברק, שהשאלה של מי או מה הוא אנושי – או אפילו השאלה מה פירוש הדבר להיות אנושי או לא אנושי – היא בלתי נמנעת. ובמובנים רבים זוהי השאלה היסודית של המדע הבדיוני.
אני לא מתחילה לכתוב באמירה "אני הולכת לעסוק בסוגיות צדק חברתי". אבל ברגע שמתחילים לשאול את השאלה הזו – מי הוא אנושי ומה המשמעות של זה? – חלק מהסוגיות האלה יעלו. לא התכוונתי להירתע מהן. אני חשה שהניסיון לשאול שאלות ולא להיות פוליטי, לא לשאול על הקשר שלהן לצדק, נדון לכישלון.

שירת שירים היא חיונית לברק, ואת מתייחסת הרבה למחוות ידיים בספרים. האם זו דרך להאיר את הנושא של תקשורת לא מילולית?

אה, זה מעניין! לא חשבתי על זה. כמובן, תקשורת מילולית קל הרבה יותר להעביר בכתיבה, אחרי הכול. אבל זו לא רק דרך לתקשר. אפילו כאשר המחוות שלנו לא מוגדרות פורמלית ויש להן משמעויות ברורות, אנחנו משתמשים בשיחה במחוות ובתנועות שמדגישות את מה שאנחנו אומרים. אם להודות על האמת, פשוט ניסיתי להעביר את העובדה שמחוות כאלה קיימות, שלרדש יש אוצר מילים משלהן של מחוות כאלה, גם כאלה שמוכרות רשמית (כמו האגודל הזקור אצלנו, או מחוות הקריאה, או הנפנוף לשלום) וגם כאלה שלא.

זמן לא רב אחרי שקראתי את הספרים שלך קראתי את Ninefox Gambit של יון הא לי (Yoon Ha Lee), ובשתי היצירות יש חשיבות רבה לכפפות. את יכולה להרחיב מעט על החשיבות של כפפות לרדש?

עבור הרדשאי, פשוט מהוגן ומנומס לכסות את כפות הידיים. חשבתי ברצינות איך מה שהוא מהוגן ומנומס נראה פשוט כמו "נימוס בסיסי" אם אתה שקוע בתרבות מסוימת, אבל אולי נראה קצת מוזר מחוץ לה. וכפפות הן די מגניבות! כמובן, יש לי היסטוריה פנימית של היקום מאחורי לבישת הכפפות: כל מי שהיו בתוך הרדש המקורי, המרכזי, ראו כל מה שמחוץ לו כטמא ומזוהם. מישהו שיוצא ואז רוצה לחזור יצטרך לטהר את עצמו – לבישת כפפות היא אחת הדרכים לצמצם זיהום וכך בתקווה לחסוך זמן ומאמץ הדרושים בחזרה. אבל המנהג הזה קדום מאוד, ורוב הרדשאי מחוץ למרכז הרדש עצמו מעולם לא היו בפנים (ולעולם לא יהיו) ורוב הרדשאי שכחו כל סיבה מעשית לכפפות. הן פשוט מה שלובשים כשעוזבים את חדר השינה, כפי שלא היית יוצא החוצה בלי מכנסיים.

כשמסתכלים על הספרים שלך לצד יצירות כמו הספרים של לי, ספרי "המרחב" של ס"א קורי, ואפילו סיפורי קסו-יא של אלייט דה-בודארד – את חושבת שאנחנו רואים המצאה מחדש או תחייה של אופרת החלל?

אוי, אני מקווה שכן! אני אוהבת כל מיני סוגי מדע בדיוני, אבל מאז שהייתי ילדה אופרות חלל היו אחד הסוגים האהובים עלי.

כמי שלמד היסטוריה אני חייב לשאול את זה – יותר מ-1,500 שנה אחרי נפילת האימפריה הרומית, למה את חושב שהיא עדיין בררת המחדל שלנו במערב בתיאור אימפריות?

אני חושבת שבמובנים רבים המערב עדיין מעכל את ההשפעה של רומא. האימפריה הזו הייתה כה גדולה, ושרדה זמן רב כל כך, ובמערב עדיין השתמשו בלטינית כדי לדבר על מדע וספרות ודת יותר מאלף שנים אחרי שהאימפריה המערבית נפלה. אפילו רק לפני חמישים או שישים שנה לטינית עדיין הייתה במידה רבה חלק מחינוך בסיסי, ראוי לשמו, בארצות הברית ובבריטניה. זה קשור במידה רבה להשפעה של הכנסייה הקתולית, אבל לא רק בכך, לדעתי. לא במקרה לעתים קרובות כל כך ממשלות מערביות עם יומרות אימפריאליות שואבות מרומא דימויים ותארים. רבים כל כך טוענים במשתמע או בגלוי שהם יורשי האימפריה.

אמרת בעבר שאת מעדיפה לכתוב ספרים באורך מלא על סיפורים קצרים. מדוע?

אני באמת לא יודעת! אני מרגישה מאוד מוגבלת בידי פורמט קצר – לפרטי בניית העולם המגניבים שמוסיפים מרקם ומורכבות פשוט אין מקום בסיפור קצר וחייבים לקצץ אותם באכזריות. וזה בסדר, ויכול להפיק דברים נהדרים, אבל אני מניחה שהסגנון שלי לא מתאים לצורה הזו של עבודה.

בתמונה המתלווה למאמר אן לקי עם פרס ההוגו שבו זכתה ב-2014. התמונה צולמה על ידי הנרי הראל ולקוחה מתוך ויקיפדיה.